שות אור גדול· רבי ירוחם יהודא ליב פרלמן [הגדול ממינסק]
סימן כט
בעזהשי"ת כ"ה אד"ר תרל"ב פרוזין. שלו' אשיב להקרוב לי בלבבי מאז ותמיד תהלתו בפי ה"ה כבוד יד"נ יקירי וחביבי הרב הג' המובהק החו"ב סוע"ה מתמיד ומצא כדי מדתו יראת ד' אוצרו כקש"ת מו"ה יצחק צבי הירש נ"י האב"ד דק' לונא יצ"ו. אחדשה"ט ושתר"ה באה"ר יקרתו הגיעני ומאוד נהנתי ושמחתי במעשה ידיו הנעימים שואל ומשיב כהלכה. בנויים על אדני צדק בשכל הישר וסברות נכונות ומראה פנים מסבירות בכחא דהתירא עדיפא בשאלה חמורה בעיגונא דאיתתא דבעי' צילותא כיומא דאסתנא ואנכי מוקף ומוטרד בחבילי טרדין. ולחומר הנושא הי' חפצי להשתמט מענין זה. אך לאשר אנכי באמנה אתו מאז ועד עתה ההכרח להשיב מפני הכבוד ולפלפל בדבריו הנעימים ואשר יורוני מן השמים אותו אדבר. א) ע"ד השאלה בקטן בן י"ב שנה שהשיאו אביו והיה עמה משך זמן ואח"כ מחמת קטטה נפרד ממנה ונסי לבית אביו ונשתהה בבית אביו ערך שנה ומחצה ומת והניח אח קטן, ויש ספק אם היה בן י"ג שנה וים אחד קודם נסיעתו מאשתו, והאשה אומרת שלא נבעלה לו כל משך שהיתה עמו, וגם יש לספק אף בעת שהיה אצל אביו, שנעשה וודאי בן י"ג שנה ויום אחד, אם הביא סימנים. והנה יש בזה ספק ספיקא, ספק הגיע לי"ג שנה ויום אחד קודם נסעו מאשתו או לא, ואף אם הגיע לשנים דלמא לא הביא סימנים. אמנם העומד לנגדנו בזה הם דברי הרשב"א בת' (סי' אלף רי"ו), בנסתפקו במספר שנותיה ולא נמצאו לה סימנים שכתב דיש מקום להתיר משום ספק ספיקא, ספק לא הגיעה לשנים ואת"ל הגיעה ספק לא הביאה סימנים, ואפ"ה כתב דאיננו רואה להקל בזה, וא"כ כ"ש וקו"ח בנידון דידן. דהא הרשב"א איירי בנבדקה ולא נמצאו לה סימנים דאינו אלא ספק שמא נשרו ואפ"ה לא התיר מטעם ספק ספיקא, כ"ש וקו"ח בנידון דידן דלא נבדק כלל, דאיכא חזקה דרבא דוודאי הביא סימנים משהגיע לשנים, דאין להתיר מטעם ספיקא. ויש לדון בזה, דהנה בטעם הרשב"א דלא התיר מטעם ספק ספיקא, כתב הבי"ש אבה"ע (סי' קנ"ה ס"ק כ"ב), משום דהספיקות הוי משם אחד ספק קטנה ספק גדולה והוי הכל ספק אחד. והקשה על זה הבי"מ (שם) דהא נ"מ לנדרים, ספק דלמא קטנה היא בשנים ואין נדריה קיימים בלי בדיקה לשם מי נדרה, ואת"ל גדולה היא בשנים ונדריה קיימים אכתי דלמא קטנה היא מחמת סימנים. והנה מה שתפס הבי"מ לדבר פשוט דגדולה בשנים וקטנה בסימנים נדריה קיימים דבריו תמוהין, דההיפך מבואר בנדה (ד' מ"ה) דאף לענין נדרים לא סגי שנים בלבד אלא בעינן ג"כ סימנים. ובאמת הראשונים בזה, ושיטת הרשב"א בגיטין (פ' התקבל) מבואר לענין נדרים בעי סימנים, וא"כ שפיר כתב הבי"ש בטעמו של הרשב"א דלא התיר מטעם ספק ספיקא משום דהספיקות הם משם אחד דאין שום נ"מ בין הספיקות. אמנם היוצא לנו מזה דלדעת הרמב"ם (פי"א מנדרים) דס"ל דהגיע לשנים נדריו קיימין אף בלא סימנים, ויעויין בשב שמעתתא (שמעתא ה' פי"א) שהוכיח כן גם מבה"ג (אף דמדברי הרשב"א בגיטין (פ' התקבל) נראה דלא הבין כן בכוונת הבה"ג והובא בש"ש שם, עכ"ז מצאתי תניא דמסייע לי' להש"ש בהבנת הבה"ג בסמ"ג (לאווין רמ"ב)] א"כ לדידהו שפיר הוי ספק ספיקא בכה"ג דהא נ"מ לענין נדרים. ויעויין בש"ך יו"ד (סי' רל"ג ס"ק ב') וגם מלשון הטוש"ע משמע כן דפסקו כדברי הרמב"ם ובה"ג, וכמש"כ שם בביאורי הגר"א זצ"ל (ס"ק ד'), וא"כ לפ"ז היה לנו עמוד גדול לסמוך עליו, ה"ה הרמב"ם ובה"ג וטוש"ע, דלדידהו הוי שפיר ספק ספיקא וכנ"ל. וכן מצאתי בתוס' רי"ד בחי' לנדה שפי' כן בתחלה בגמ' דנדה (ד' מ"ה) על האיבעיא דתוך זמן כלפני זמן או כלאחר זמן דקאמר שם בגמ' למאי הלכתא אי לנדרים לאו כלפני זמן דמיא ולאו כלאחר זמן דמיא כו', דפי' ג"כ דלענין נדרים אין שום חילוק בשערות רק בשנים לחוד תליא, והיינו כשיטת הרמב"ם ובה"ג הנ"ל. הן אמת דדבריהם תמוהין מאוד מגמ' דנדה (שם) דקאמר מתיב רב המנונא אחר זמן הזה אעפ"י שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו נדריהן נדר כו' הא לאחר זמן היכי דמי אי דל אייתי שתי שערות קטן הוא כו' עוד מתיב ר"ז איש כי יפליא לנדור נדר מה ת"ל איש לרבות בן י"ג ויום אחד שאע"פ שאינו יודע להפליא נדריו קיימין ה"ד אי דלא אייתי שתי שערות קטן הוא כו', אלמא דהגיע לשנים ולא הביא סימנים קטן הוא ואין נדריו קיימין, וכבר תמהו על הרמב"ם בלח"מ ובמל"מ שם ובביאורי הגר"א שם [וכולם לא ראו שכבר קדמם הסמ"ג (לאווין רמ"ב) הנ"ל שהקשה כן על הבה"ג] וגם בתוס' רי"ד הנ"ל סתר פי' הנ"ל מכח זה והש"ש (שם) תי' ע"ז דהא דפריך בגמ' אי דלא אייתי שתי שערות קטן הוא, היינו רק למ"ד תוך זמן כלאחר זמן דאם הביא שערות קודם שהגיע לשנים גדול הוא, א"כ ס"ל דאין הגדלות תלוי בשנים ואפשר להיות גדול אפילו תוך זמן, וא"כ ע"כ איש דנדרים לאו בשנים קאמר אלא בשערות, א"כ אפילו הגיע לשנים קטן הוא כל שלא הביא שערות, אבל לדידן דקי"ל תוך זמן כלפני זמנו ותלוי הגדלות בשנים וא"כ איש דנדרים בשנים קאמר דתוך זמן אי אפשר להיות גדול א"כ שפיר מצינו למימר דכשהגיע לשנים אפילו בלא שערות איש מקרי ונדריו קיימין ע"ש. ולפענ"ד לא יתכנו דבריו, עפ"י הא דאיתא פ"ק דיבמות (י"ב ב') דבנים הרי הם כסימנים כו', ויעו"ש ברי"ף ובראשונים דהיינו בנים תוך זמן הוי כסימנים לאחר זמן, אלמא דגם לדידן משכחת לה לפעמים גדלות בתוך זמן, וא"כ גם לדידן הגדלות לא תליא רק בשנים לחוד, וכמו למ"ד תוך זמן כלאחר זמן משכחת גדלות תוך זמן ה"נ למ"ד תוך כלפני זמן משכחת לה, רק דפליגי אם השערות ראי' על זה, דלמ"ד כלאחר זמן ס"ל דמהשערות דתוך זמן ראי' דהוא גדול, ומ"ד כלפני זמן ס"ל דגדלות בתוך זמן מלתא דלא שכיחא ויותר מסתבר למתלי השערות בשומא, אבל מ"מ לכו"ע משכחת גדלות גם תוך זמן, וא"כ גם לדידן ע"כ איש דנדרים לאו בשנים קאמר, ולא שייך לחלק בין מ"ד תוך זמן כלאחר זמן בין למ"ד כלפני זמן כמובן. שוב ראיתי ברמב"ם (פ"ב מאישות ה"ט), והביאוהו הרמב"ן והרשב"א ביבמות שם, דס"ל דבנים הרי הם כסימנים דוקא בילדה בגדלות, והיינו דס"ל דסוגיא דיבמות שם אזלא למ"ד תוך זמן כלאחר זמן, כמ"ש ה"ה והרמב"ן שם, או דגורס בגמ' שמא תתעבר ותמות, עכ"פ לשיטתו א"ש דלפ"ז למ"ד תוך זמן כלפני זמן לעולם לא משכחת לה גדלות תוך זמן, וא"ש תירוץ הש"ש הנ"ל. ואדרבא יתיישב לפ"ז קו' המגיה במל"מ שם דפריך לשיטת הרמב"ם הנ"ל, אמאי לא קאמר בגמ' נ"מ בין לישנא דבנים כסימנים ללישנא דעדיפי מסימנים לענין תוך זמן, דאף דבסימנים תוך זמן כלפני זמן עכ"ז בנים עדיפי ואף תוך זמן מהני, ולהנ"ל א"ש דהא טעם הפלוגתא דתוך זמן כלפני זמן או כלאחר זמן, היינו דלמ"ד תוך זמן כלאחר זמן ס"ל דאין הגדלות תלוי בשנים רק דרוב פעמים הם לאחר י"ג אבל לפעמים משכחת לה דנעשה גדול גם קודם הלכך תוך זמן כלאחר זמן דמהסימנים ראי' דנתגדל קודם, ולמ"ד תוך זמן כלפני זמן ס"ל דהגדלות תלוי בשנים דוקא ולא משכחת לה קודם, וא"כ לא שייך בנים עדיפי מסימנים לענין זה כיון דלדידי' לא משכחת לה גדלות קודם כלל דתלי בזמן דוקא וא"ש. ואפשר עוד לומר קצת בישוב דברי הרמב"ם ובה"ג הנ"ל, דכיון דהוציאו שיטתן מסוגיא דגיטין (ס"ה א') מדברי רבא שם דקאמר שלש מידות בקטן כו' הגיעו לעונת נדרים נדריהן נדר והקדישן הקדש כו', שפירשו הגיעו לעונת נדרים היינו בקטן בן י"ג שנה ויום אחד ובקטנה בת י"ב שנה ויום אחד שלא הביאו שערות, ועיין בהגהות מיימוני (פי"א מנדרים) ובש"ש (ש"ה פי"ב) הנ"ל, וכיון שכן אפשר באמת דרב המנונא ור' זירא בנדה (שם) פליגי על רבא וס"ל דגם בנדרים בעינן שערות, והרמב"ם ובה"ג פסקו כרבא דבנדרים בשנים לחוד סגי ולא בעינן שערות. ויתיישב בהכי ג"כ פי' התוס' רי"ד הנ"ל בגמ' דנדה שם דקאמר אילימא לנדרים כו' דפי' דבנדרים לא תלוי בשערות אלא בשנים לחוד, ושוב סתר פי' זה מרב המנונא ור' זירא, ולפי הנ"ל א"ש דסתמא דגמ' בתחלה אזלא בשיטת רבא בגיטין הנ"ל דנדרים שאני ורב המנונא ור"ז באמת פליגי ע"ז וכנ"ל. [ודברי התוס' רי"ד הם ביותר מפי' הרמב"ם ובה"ג הנ"ל, דהם לא כתבו רק דנדרים שאני להחמיר דבשנים לחוד סגי, ולהתוס' רי"ד הנ"ל נדרים שאני להקל ולהחמיר דאפילו למ"ד תוך זמן כלאחר זמן היינו רק בכל מילי, אבל בנדרים רק בשנים תליא בין להקל בין להחמיר, וכעין זה מצינו שי' העיטור (באות ג' גט מיאון) דיישב קו' התוס' נדה (מ"פ א') ד"ה ואיבא"י, דרק לענין עונשין פסקינן תו"ז כלפ"ז אבל לענין חליצה ומיאונין תו"ז כלא"ז יעו"ש]. ויתיישב בהכי ג"כ בנדה שם הא דרבא טעי בקו' רב המנונא וסבר דממשנה יתירא דייק ולא אסיק אדעתי' דמגופא דמתני' קשיא וכדהקשה רב המנונא, וחוץ לדרכנו הי' אפ"ל דרב המנונא לית לי' חוקה דרבא, משא"כ לרבא ל"ק מגופא דמתני' יעו"ש במהרש"א ודוק.], ולהנ"ל אשה"ט דלרבא לשיטתו בגיטין שם דנדרים שאני ובשנים לחוד סגי ול"ק כלל מגופי' דמתני', ע"כ סבר דמקשה מיתורא, אמנם באמת ר' המנונא לא סבר כן ומקשה מגופי' דמתני'. [אמנם להתוס' רי"ד הנ"ל דגם להקל שאני נדרים מכל מילי נסתר זה כמובן דלפ"ז גם מיתורא לק"מ]:
ואף שהתירוצים הנ"ל דחוקים, מ"מ איך שיהי' בשביל קו' איננו נדחה שיטת הרמב"ם ובפרט דגם בבה"ג מבואר כן שכל דבריו דברי קבלה, וגם הראב"ד בעל מלחמתו של הרמב"ם שתק לי' על זה ומדשתק אודויי אודי לי', וגם בתמים דעים להראב"ד בהשגותיו על הרי"ף במס' גיטין (שם) פי' הא דרבא הגיע לעונת נדרים כשיטת בה"ג הנ"ל ונראה דסובר כשיטת הרמב"ם ובה"ג הנ"ל, ובוודאי היה להם פי' מרווח בסוגיא דנדה הנ"ל ואנחנו לא נדע. וראיתי להבית מאיר על יו"ד הנדפס מחדש שהסיב כוונת הרמב"ם (פי"א דנדרים) הנ"ל מכח קושיית הלח"מ ומל"מ דכוונתו לענין איסור לחוד מטעם דחיישינן שמא נשרו, והגמ' דייק שפיר משום דמשמע לי' להגמ' דנדרו נדר אף לענין מלקות. אבל הרמב"ם מיירי לענין איסור לחוד, והביא ראי' מפי' המשניות להרמב"ם במס' נדה, וכעין זה ראיתי בת' הגאון מהרי"מ זצ"ל האבד"ק בריסק (בסי' ס"ג) דפי' מטעם חזקה דרבא והוכיח מזה דחזקה אלימתא הוא. ודבריהם תמוהים דהרי דברי הרמב"ם ברור מללו (בפי"א דנדרים הל' ד') דהואיל והגיעו לשני הגדולים נדריהן קיימין אעפ"י שלא הביאו סימנים ולא נעשו גדולים לכל דבר ודבר זה מדברי תורה שהמופלא הסמוך לאיש נדרו נדר והקדשו הקדש ואם חללו נדרם אינן לוקין שעדיין קטנים הם ואם הקדישו ואחר נהנה לוקה יעושה"ט דמשמע דאכולהו גווני דלעיל קאי דאחר לוקה ולא הם, א"כ מבואר דאיננו משום חזקה דרבא דא"כ מ"ש הוא מאחר וגם מבואר דאף לענין מלקות נדרן נדר [והבי"מ נראה דמפרש ודבר זה מדברי תורה שהמופלא הסמוך לאיש נדרו נדר לא קאי רק על בן י"ב שנים היודע להפלות וא"כ גם בבא הסמוכה דאחרים לוקין ג"כ לא קאי רק על בבא זו, והוא דחוק ובוודאי נראה דאכולהו גווני קאי דלהרמב"ם תרי גווני מופלא הסמוך לאיש הן, דפי' מופלא היינו שהוא קטן מופלא משאר קטנים או בדעת גדול או בשני גדלות ותרווייהו בכלל מופלא הסמוכין לאיש נינהו ועיין בערוך ערך פלא]. ודברי המהרי"מ הנ"ל בלא"ה תמוהין וסותר דברי עצמו אח"כ בתשובה ההיא דהיכא דאין לו סימנים בוודאי לא שייך חזקה דרבא ואינו אלא ספק והשיג על המהרי"ט ותופס זה לפשיטות וא"כ סותר דברי עצמו. עכ"פ נראה דלהרמב"ם תרי גווני מופלא הסמוך לאיש הן [ויעויין ספרי (נשא) כי יפליא להביא את מי שיודע להפלות מכאן אמרו בן י"ג ויום אחד נדריו קיימין, ולהרמב"ם דנ"ו שמעינן מאיש כי יפליא, והגר"א שם הגיה ולשיטת הרמב"ם אין צורך להגיה, ואף להגהת הגר"א מכאן אמרו בת י"א ויום אחד נדרי' נבדקין י"ב ויום אחד נדרי' קיימין בן י"ב ויום אחד נדריו נבדקין בן י"ג ויום אחד נדריו קיימין, אף לגירסתו משמע דתרווייהו שמעינן מכי יפליא, והיינו כשי' הרמב"ם ובה"ג הנ"ל ודברי הרמב"ם בפי' המשניות שסותר לזה אינה קו' דכמה פעמים מצינו חזרה מפיה"מ לס' היד. ויעויין בפ' המשניות נזיר (פ"ד) גבי מתני' דאב מדיר את בנו בנזיר דהגיע לעונת נדרים היינו בן י"ג ויום אחד ולא הביא שתי שערות, והיינו כשי' בס' היד, וא"כ דחוק הוא דבנזיר פי' כשיטת בה"ג ובנדה חזר ופי' כשי' רש"י ותוס' ובס' היד חזר ותפס כשי' בה"ג, ע"כ היה נראה מזה כמ"ש לעיל דהוא מחלוקת אמוראים רבא עם רב המנונא ור"ז, וא"כ בפיה"מ בנזיר פי' בשי' רבא ובנדה פי' כשי' רב המנונא ור"ז אף שאינה הלכה, ובחיבור היד לפסק הלכה פוסק כרבא וכנ"ל, ואין שום סתירה וחזרה בדבריו מזה לזה. עכ"פ איך שיהי' נחזור להנ"ל, דלשי' הרמב"ם וראב"ד ובה"ג וטוש"ע דבהגיע לשנים נדריו קיימין אף בלא סימנים, א"כ בספק הגיע לשנים ואת"ל הגיע לשנים ספק הביא סימנים שפיר הויא ספק ספיקא דהא נ"מ בין ב' הספיקות לענין נדרים משא"כ להרשב"א לשיטתו דגם בנדרים בעי סימנים וא"כ אין שום נ"מ בין הספיקות והוי הכל ספק אחד, וא"כ בגוונא דהרשב"א, בנסתפקו במספר השנים וגם בדקו ולא נמצאו סימנים, שפיר יש מקום לסמוך על שי' הרמב"ם וראב"ד ובה"ג וטוש"ע הנ"ל. ואף אם בנידון דידן זה הקטן בן י"ב בוודאי ויודע להפלות, א"כ לכאורה שוב אין נ"מ בין ב' הספיקות לדידי', אכתי לשי' הרמב"ם (פי"א דנדרים) דס"ל דבודקין כל שנת י"ב, דאף אם בדקוהו בתחלה ויודע לשם מי נודרין אפ"ה צריך לבודקו בכל פעם ופעם, א"כ נ"מ הוא אם יצטרך בדיקה בכל פעם. ובפרט דחששת הרשב"א נראה דאינה אלא מדרבנן דמדאורייתא יש לאוקמי אחזקת קטנות, יעויין ש"ש (שמעתתא ה') וגם על חזקת פנוי' יעויין ר"ן (פ"ק דקידושין) ובפר"ח בקונטרס הספיקות (סי' ק"י) ובמהרי"ק (שורש קע"ב) והדברים עתיקין. וא"כ מדאורייתא בחד ספק שריא רק מדרבנן בעינן ספק ספיקא, וא"כ שפיר יש לסמוך בזה על הפוסקים הנ"ל דכה"ג שפיר הויא ס"ס וכנ"ל. ובפרט דגם לשי' הרשב"א לא בריר לי' דלא חשיבא ספק ספיקא ולא אמר בה לא איסור ולא היתר, וראיתי להמאסף הגדול ר' בצלאל אשכנזי זצ"ל בתשובותיו (סי' כ') שכתב שמצא ת' ישנות מרבני פרובינצא וקטלוניא שהיו בזמנו של הרשב"א ז"ל ורבנים גדולים ומובהקים היו שכתבו בנידון של הרשב"א ז"ל להקל מכח האי ס"ס, א"כ פשיטא ופשיטא דיש לצרף דעת הרמב"ם ובה"ג הנ"ל דלדידהו שפיר חשיבא ס"ס בלי שום פקפוק וכנ"ל. היוצא מזה דלפי מ"ש הבי"ש הנ"ל בטעם הרשב"א, דע"כ לא התיר משום דהספיקות. הם משם אחד ולא חשיבא ספק ספיקא, הנה עפ"י כל הנ"ל שפיר יש להתיר בנדון של הרשב"א ז"ל ולסמוך על כל הפוסקים הנ"ל. ב) אכן המהרי"ט כתב עוד טעם אחר (בסס"י נ"א) על הא דהרשב"א הנ"ל, דספק אם הגיע לשנים ואם הגיע לשנים ספק אם הביא סימנים לא הויא ספק ספיקא, משום דאין הספיקות מתהפכין, דכשתקח תחלה הספק דלמא הביאה סימנים דלמא לא הביאה שוב אין לומר ואת"ל דהביאה סימנים דלמא לא הגיעה לשנים, דהא אם הביאה סימנים ע"כ הגיעה לשנים, דבלא הגיעה לשנים אינם סימנים אלא שומא בעלמא, יעו"ש. והנה ביאור דבריו הוא, דאף דאפ"ל הס"ס בדרך זה, ספק הביאה שערות או לא ואת"ל הביאה שערות דלמא לא הגיעה לשנים וא"כ אינן סימנים אלא שומא בעלמא, דז"א דהא שערות דשומא בלא סימנים אין שום נ"מ כלל ואפס ואין לנו לחקור כלל על שערות רק על סימנים ויהיו סימנים איזה שיהיו, ספק הביאה סימנים או לא ואת"ל הביאה, אבל על שערות בלא סימנים אין שום נפקותא ולא שייך למחשבי' בגדר ספק כלל. ומעתה לפ"ז, אם נמצא איזו נפקותא בהשערות אף קודם הזמן שפיר הויא ספק ספיקא בדרך הנ"ל, ספק הביאה שערות או לא ואת"ל הביאה שערות דלמא לא הגיעה לשנים והשערות אינן אלא שומא כיון דאיכא נפקותא בשערות לחוד. ולפ"ז לכאורה היה אפשר לחלק בין קטן לקטנה, עפ"י מ"ש הב"י או"ח (סי' קצ"ט) בשיטת הרא"ש וסמ"ג, דקטן שהביא שתי שערות ולא הגיע לשנים מזמנין עליו ומצטרף יעושה"ט, וא"כ בקטן שפיר הויא ס"ס, ספק הביא שתי שערות ספק לא הביא ואת"ל הביא שתי שערות והוי גדול לענין זמון וצירוף עכ"ז דלמא לא הגיע לשנים וקטן הוא לכל שאר מילי, ושפיר איכא נפקותא בהשערות אף אם הם שומא, ובקטנה אין שום נ"מ בשערות קודם הזמן, משא"כ בקטן דאיכא נפקותא בהשערות שפיר הויא ספק ספיקא וכנ"ל. ואף דנפקותא זו אינה אלא לענין דרבנן, וא"כ מדאורייתא לא הוי ס"ס ואינו אלא ספק אחד, וא"כ איך אפשר להקל משום דמדרבנן חשוב ס"ס, מ"מ לפמ"ש לעיל (אות א') דמדאורייתא בלא"ה מותר בספק אחד משום חזקה, רק דרבנן החמירו, וא"כ הא דבעינן ב' ספיקות אינו אלא דרבנן, וא"כ כיון דמדרבנן הוי ס"ס שפיר מותר בממ"נ, דהא מדאורייתא מותר מטעם חזקה בספק אחד, ומדרבנן דאסור בספק אחד ובעינן ב' ספיקות שפיר איכא ספק ספיקא וקצת דוגמא לדבר הא דמבואר בכללי ס"ס דספק ספיקא בדאורייתא וספק אחד, בדרבנן מותר כמו בציר דגים טמאים דממ"נ מותר מה"ת איכא ב' ספיקות ומדרבנן דליכא ב' ספיקות שוב די בספק אחד, וה"נ דכוותי', ואף דאינה ראי' כמובן, עכ"ז יש מקום לומר כן לכאורה. אמנם באמת לפ"ז גם בדינא דהרשב"א דהיינו בקטנה יש להקל, דהא גם בקטנה איכא נפקותא בשערות קודם הזמן, יעויין ש"ע או"ח (סי' ע"ג) לענין לקרות ק"ש בלי הפסקת טלית, ואם כן גם בקטנה איכא נפקותא בשערות לחוד וגם כן שפיר איכא למימר כס"ס הנ"ל וכממ"נ הנ"ל, וכן איכא נפקותא לענין הא דאיתא בש"ע אבה"ע (סי' כ"א סעי' ז') יעו"ש, וא"כ מדלא הקיל הרשב"א בקטנה ע"כ מוכרח דלא כסברא הנ"ל, רק כיון דהנפקותא אינה אלא בדרבנן לא הוי זה ס"ס, וא"כ ממילא אין לחלק בין קטן לקטנה. אמנם אכתי איננו מוכרח דשפיר אפ"ל כהנ"ל. והרשב"א דלא הקיל אפשר דסובר דלא בעינן שערות, יעויין בטור אבה"ע (סי' כ"א) שם ובמג"א או"ח (סי' ע"ג) הנ"ל, ואפשר דהרשב"א מפרש כהרא"ש קידושין, דלא תלי מידי בשערות רק קרובים לשדים נכונו ושערך צמח, וא"כ לפ"ז אין שום נפקותא בהשערות תוך זמן ולא שייך למחשבי' בגדר ספק ולא הוי ס"ס. אולם לפ"ז לדידן דפסקינן באו"ח ובאבה"ע שם דבעינן שערות באמת גם בקטנה יש להקל, דשפיר הויא ספק ספיקא מדרבנן וכנ"ל, ובממ"נ מותר, דמדאורייתא מותר בספק אחד מטעם חזקה ומדרבנן דבעינן ב' ספיקות איכא ס"ס וכנ"ל:
הנה עוד כתב המהרי"ט טעם אחר (בסי' מ"א ונ"א) על הא דהרשב"א הנ"ל, דמש"ה לא חשיבא ספק ספיקא, משום דזה הספק דלמא הגיעה לשנים ולא הביאה סימנים הוא נגד החזקה דרבא ולהכי לאו ספק הוא דיותר יש לנו לתלות דהביאה ונשרו מלומר דלא הביאה, ואף דלהקל בחליצה לא סמכינן על חזקה זו, מ"מ חזקה גדולה היא ורק לחומרא חשו לבל לסמוך על חזקה זו ובת' מהרי"מ (סי' ס"ג) תמה עליו מהא דאמר בנדה (מ"ו א') בבעל לאחר זמן דהוי ספיקא דאורייתא דמשמע דהחזקה דרבא איננה וודאי, ולא ראה בת' מהרי"ט (סי' נ"א) דהקשו לו כן, ותירץ דמעולם לא אמר דחזקה דרבא וודאי היא אלא דמשום החזקה דרבא ספק רחוק הוא לומר דלא הביאה סימנים כיון דהגיעה לכלל שנים, ויותר יש לנו לתלות דהביאה סימנים ונשרו מלומר דלא הביאה, והוי האי ספק דנשרו כספק הרגיל יעושה"ט. אמנם לפענ"ד דברי המהרי"ט תמוהין דמלבד דמצד הסברא קשה דהא איכא חד מ"ד דס"ל דאין חוששין שמא נשרו, ומחלקותם נראה דהיינו אף בבעל לאחר זמן דאיכא ספיקא דאורייתא, מדקאמר בגמ' נדה (מ"ו א') בתר מחלקותם והלכתא חוששין וה"מ היכא דבעל לאחר זמן, מכלל דלמ"ד אין חוששין אף בבעל אין חוששין, וא"כ נהי דפסקינן דבבעל חוששין מ"מ מה"ת לעשות פלוגתא רחוקה כ"כ, דלמ"ד אין חוששין תלינן בוודאי דלא הביאה כלל, דאפילו בספקא דאורייתא ס"ל דאין חוששין ולמ"ד חוששין נימא דס"ל להיפך דהוי ספק הרגיל דהיינו קרוב לוודאי דנשרו, הלא די שנאמר דלמ"ד חוששין ספק הוא. אף גם נראה להוכיח בראיות דלא כמהרי"ט הנ"ל, דבב"ב (קנ"ד א') דפריך ר' יוחנן לר"ל ממעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה ובאו ושאלו את ר"ע מהו לבודקו אמר להם אי אתם רשאים לנוולו ועוד סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה, ומסיק שם (קנ"ה א') דלקוחות קיימי בנכסים ובני משפחה מערערין דקטן היה ור' יוחנן פריך לר"ל, דאמר ראי' בעדים היכי משכחת לה דנחתי לקוחות בנכסים ואמר ר"ל מודינא לך בזו דחזקה אין עדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול, והבני משפחה ערערו דקטן היה ורצו לבודקו שלא היו לו שערות, ומאי מהני הבדיקה דלמא היו לו שערות ונשרו ולמאי השיב להם ר"ע סימנים עשויין להשתנות לאחר מיתה דמשמע הא מחיים היתה מהני הבדיקה, הא אכתי חיישינן שמא נשרו, וע"כ דעכ"פ הא דחזינן דאין לו שערות מרע לי' לחזקה דאין עדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול משום דגם נשירה מלתא דלא שכיחא היא, וכן מבואר שם בשמ"ק בשם עליות רבינו יונה. והשתא הא בספק אם מכר כשהוא קטן בשנים או גדול בשנים דלא ידעינן השנים מהני חזקה דאין עדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול, אף דליכא שום חזקה לסייע, א"כ כל שכן באין ספק בשנים רק בסימנים דמסייע חזקה דרבא דנשרו א"כ מאי אהני הבדיקה אף בחיים נימא דהיו לו סימנים ונשרו, וע"כ כיון דלא נמצאו סימנים יותר מסתבר למתלי דלא הביא כלל אף דהוא נגד חוקה דרבא מלומר דהביא ונשרו דנשירה לא שכיחא יותר והוי שפיר ריעותא לחזקה דאין עדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול, משא"כ למהרי"ט הנ"ל יקשה טובא איך הוי ריעותא ומי גרע מספק בשנים דמהני החזקה הנ"ל וכ"ש בוודאי בשנים וספק בסימנים. ויעויין שם בעליות דרבינו יונה המובא בשמ"ק שם דחזקה אין עדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול איננה רק על י"ג שנים ויום אחד אבל לא על כ' שנה, וא"כ במעשה דבני ברק ע"כ מיירי דהשנים היו ידועות שהיה בן כ' דהא ע"ז ליכא חזקה לדעת רבינו יונה הנ"ל, וא"כ מאי אהני הא דנבדק ולא נמצאו סימנים, דמי גרע מס' בשנים ובסימנים דליכא שום חזקה רק האי חזקה דאין עדים חותמין וכו' וכ"ש בוודאי בשנים ונבדק כעת ולא נמצאו סימנים דיש לנו לומר דהיו לו ונשרו ואף אם נימא דלא כרבינו יונה הנ"ל, רק כשיטת התוס' שם (קנ"ה א') ד"ה מתיב דהאי חזקה דאין עדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול הוא ראי' נמי על מנין השנים, וכדמשמע מפשטות דברי הפוסקים חו"מ (סי' רל"ה), וא"כ י"ל דלא הי' וודאי בן י"ג ויום אחד, מ"מ הא חזינן דהאי חזקה דאין עדים חותמין וכו' עומדת במקום ספק ספיקא, דהא בנכסי אביו איכא ס"ס דלמא לא היה בן י"ג והוא קטן לגמרי ואף אם הוא גדול לכל מילי דלמא איננו בן כ' והוי קטן לנכסי אביו ואפ"ה מהני האי חזקה דאין עדים חותמין וכו' נגד הספק ספיקא ונגד החזקת מארי' קמא, ואפ"ה הבדיקה דהשתא בלא נמצאו לו סימנים מרע לי' לחזקה דאין עדים חותמין וכו', אלמא דהוא ל"ש כלל לומר דנשרו ואלים יותר מס"ס וחזקת מארי' קמא הנ"ל. ודוחק לומר דבדיקה לחוד לא מרע לה לחזקה דאין עדים חותמין וכו' רק בצירוף הס"ס הנ"ל, דהוא דוחק גדול כמובן. ואף אם נימא כשיטת התוס' שם (ד' קנ"ד) ד"ה ועוד, דמיירי שנבדק בעת שהגיע לגדלות ולא נמצאו סימנים דתו ליכא חזקה דרבא, וא"כ י"ל דוודאי בשנים וליכא ספק ספיקא וגם חזקה ליכא, מ"מ כיון דחזינן דחזקה דאין עדים חותמין וכו' אלימא טובא דאף להוציא מחזקת מארי' קמא ואף מחזקת ממון סמכינן על חזקה זו כדאיתא סנהדרין (כ"ט ב'), ואפ"ה בנבדק ולא נמצאו סימנים מגרע לה לחזקה זו ולא אמרינן דהיו סימנים ונשרו, אלמא דנשירה לא שכיחא כלל. וכל חילי' דהמהרי"ט בת' (סי' מ"א ונ"א) דסובר דנשירה ספיקא הוא ומצוי ואף בלא חזקה דרבא חיישינן לי' ולכך אף בבדקו ולא נמצאו סימנים לא מגרע לה חזקה דרבא, ורק לענין חליצה חששו להחמיר לבלי לסמוך על חזקה דרבא, ויעויין שם (בסי' נ"א) דתמה על הר"מ קאשטאלץ דכתב דהא דאמר רבא חזקה אינה אלא דבאיסורא דאורייתא חיישינן שמא נשרו דספיקא דאורייתא לחומרא, ותמה עליו וכתב דנראה דדעתו דחזקה דרבא איננה חזקה רק ספיקא והוכיח דחזקה היא. ומאוד מאוד דבריו תמוהין, דהדברים פשוטים ומבוארים דמשום החזקה דרבא חיישינן לשמא נשרו, והיינו דבאמת נשירה לא שכיחא רק דגם שלא הביא בזמנו לא שכיחא דהא חזקה שמביאין בזמן ולכך הו"ל ספק וזהו כוונת הר"מ מקאשטאלץ הנ"ל, ומבואר הוא בנדה (מ"ו א') בס"ד דלחליצה לא בעינן בדיקה משום דסמכינן אחזקה דרבא להקל אפ"ה בבדקו ולא אשכחו אף למ"ד חוששין שמא נשרו אינה חולצת, אלמא דריעותא דנשירה מגרע לה להחזקה, וכן מבואר שם (ריש פ' בא סימן) דאי רוב תחתון אתי ברישא ומיעוט עליון אתי ברישא מכי אתי עליון בסתמא סמכינן על הרוב דגם תחתון אתי אבל היכא דבדקו ולא אשכחו לא, משום דריעותא דלא אשתכח השתא מגרע לי' להרוב, אלמא דנשירה לא שכיחא דאי הוי דבר ההווה ומצוי לא הי' מגרע לחזקות ורוב הנ"ל וא"כ שוב ממילא י"ל דאף דחזקה דרבא בלא נבדק כלל הוי בגדר חזקה מ"מ בנבדק ולא נמצאו שערות איננו אלא בגדר ספק וחזקה דרבא אהני למיחש לשמא נשרו דלולא זה לא הוי חיישינן משום דנשירה לא שכיחא, ובחנם תמה על הר"מ קאשטאלץ הנ"ל. וא"כ כיון דנתבאר בראיות ברורות ומבוארות דאף למאן דחושש לשמא נשרו נשירה לא שכיחא, וא"כ כיון דתרווייהו שלא הביא בזמנו ונשירה לא שכיחי, שוב אין לו להמהרי"ט ראי' דנשירה שכיחא יותר מלא הביא בזמנו, ואדרבא מה"ת לעשות פלוגתא רחוקה וכנ"ל, וגם משיטת רבינו יונה בעליות כבר נתבאר דמוכח דנשירה לא שכיחא ביותר מהא דחזינן בספק בשנים ובסימנים סמכינן על חזקה דאין עדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול וכנ"ל דעל בן י"ג שנה ויום אחד סומכין [והא פשיטא דבספק בשנים בי"ג שנים ויום אחד ובסימנים דאמרינן החזקה דאין עדים חותמין וכו', כמבואר בעליות דרבינו יונה הנ"ל וכן משמע פשטות הגמ' בסנהדרין (כ"ט ב') וכתובות (ד' י"ט)] ובב"ב (שם) במעשה דבבני ברק דהי' וודאי בשנים וספק בסימנים דאיכא ג"כ חזקה דרבא אפ"ה בנבדק ולא נמצאו שערות מגרע לה ולא אמרינן דל חזקה דרבא נגד ריעותא דנשירה ונשארה החזקה דאין עדים חותמין וכו' דהוי כספק בשנים ובסימנים. ואף לשיטת התוס' בב"ב (שם) ג"כ מוכח קצת כאשר נתבאר למעלה. ונראה דיש להוכיח עוד באופן אחר דלא כמהרי"ט, דהנה להמהרי"ט הנ"ל דסובר דחזקה דרבא איכא נמי בנבדק ולא נמצאו שערות א"כ נראה היכא דבדקו נשים לאחר הפרק ואמרו דנמצאו שערות דנאמנות משום דמסייע להו חזקה דרבא ואח"ז בדקו אנשים ולא מצאו שערות אפ"ה סמכינן על הנשים דאמרו תחלה דנמצאו משום חזקה דרבא, ודלא כהבי"ש (סי' קנ"ה ס"ק כ"ג) דהבי"ש אזיל לשיטתו (שם בס"ק כ"ב) דיותר מסתבר דלא היו לה כלל ודלא כמהרי"ט משא"כ למהרי"ט הנ"ל דגם בנבדק ולא נמצאו איכא חזקה דרבא דיותר מסתבר למתלי דהיו לה ונשרו ממילא גם בזה נשים נאמנות, וכ"נ מדברי מהרי"ט שם (סי' נ"א). ומעתה לפ"ז נראה להוכיח מסוגיא דב"ב הנ"ל דלא כוותי', דהנה לכאורה יש לתמוה בסוגיא שם, דאיך אמרינן דאם היו בודקין בחיים ולא אשכחו שערות דהיו מוציאין מהלקוחות דהיתה נסתרה ונגרעה בזה החזקה דאין עדים חותמין, והלא בסוגיא דכתובות (ד' י"ח וי"ט) נראה מבואר דחזקה זו הוי ממש כעדים, דמש"ה אמרינן שם דבכתב ידן יוצא ממקום אחר אינן נאמנים דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ואף בס"ד דרב"ח שם דלא הי' ס"ל כיון שהגיד ע"כ הי' ס"ל הטעם משום החזקה כמבואר שם בשמ"ק בשם הראשונים, וכן לר"מ בס"ד שם דהטעם משום חזקה, וכן אף למסקנא דאמרינן כיון שהגיד לכאורה זה ניחא באנוסים היינו מחמת נפשות דאף לדבריהם הגידו תחלה שייך לומר כיון שהגיד שוב אי"ח ומגיד, משא"כ בפסולים וקטנים היינו דאומרים השתא דלא הגידו כלל מעולם דהגדתם בתחלה היתה בעודם קטנים ופסולים דל"ש הגדה כלל, א"כ איך שייך בזה כיון שהגיד שוב אי"ח ומגיד וע"כ דהטעם משום חזקה, וכן בדף י"ט ב' שם דחשבינן לה תרי ותרי ג"כ ע"כ הוא מהאי טעמא, וכן מבואר שם ברא"ש להדיא יעו"ש, א"כ מבואר דחזקה זו דאין עדים חותמין וכו' אלימא טובא כב' עדים ומש"ה העדים עצמן אינן נאמנים ובעדים אחרים חשבינן להו כתרי ותרי, אלמא דכעדים ממש חשבינן לה להחזקה, וא"כ תמוה מאוד סוגיא דב"ב הנ"ל, דהא פשיטא דאם עדים היו מעידים שהי' גדול אפילו אם היו בודקין ולא מצאו שערות פשיטא דתלינן בנשירה ולא מרעינן לנאמנות דעדים בהכי, א"כ השתא נמי השטר הוי כעדים ממש וכדמוכח מכתובות וכנ"ל, וא"כ איך מרעינן לי' בנבדק ולא נמצאו סימנים, והוא תמוה מאוד ואי"ל דדוקא לענין העדים עצמן חשבינן בוודאי דהיו גדולים כשחתמו משום החזקה דאין עדים וכו' אבל לא לענין המוכר, וכדמוכח קצת מס"ד דר' יוחנן בב"ב שם דפריך לר"ל ולא הי' ס"ל הך חזקה דאין עדים חותמין וכו' דאלים ובכדי דלא תקשה לי' מתני' וברייתא וכתובות הנ"ל ע"כ דהי' מחלק דדוקא לענין העדים אלימא החזקה ולא לענין המוכר וא"כ ה"נ י"ל למסקנא דאף דגם לענין המוכר אלימא החזקה להוציא מכל מקום אינו ממש כמו לענין העדים עצמן, דאף דלענין העדים עצמן אלימא החזקה כעדים ממש מכל מקום לענין המוכר החזקה לא אלימא כ"כ, דז"א דבכתובות שם מוכח דאין לחלק, דהתם בטעמא דר"מ דמיירי לענין העדים עצמן מייתי מהא דר"ל דאמר לענין מוכר יעו"ש, א"כ חזינן בהיפך דיליף לענין העדים עצמן מהא דאמר ר"ל לענין מוכר א"כ מבואר דשווין הן, א"כ קשה טובא וכנ"ל, והיא לכאורה תמי' עצומה. והנראה ליישב זה דיש לחלק בין שנים ובין סימנים דלענין שנים הוי כעדים ממש משא"כ לענין סימנים, והא דכתובות הנ"ל מיירי דאומרים העדים דקטנים בשנים היו ולכך הוי כעדים ממש משא"כ בב"ב שם דמיירי לענין סימנים דלענין זה אינו כעדים ממש, והא דמייתי שם בכתובות להא דשנים מהא דר"ל דאמר לענין סימנים ואיך יליף מינה לשנים דאלימא יותר כעדים ממש הא דיו לבא מן הדין להיות כנידון, ג"כ יתיישב היטב בטוב טעם כשנבאר טעם והסבר הדברים בחילוק הנ"ל, והוא. דהנה מבואר ברמב"ם פ"ב מאישות (הל' כ') דלענין הסימנים נשים נאמנות, וכמבואר בנדה (ד' מ"ח), ושם (בהל' כ"ב) כתב דאין סומכין על מנין השנים כ"א עפ"י שני עדים כשרים, וכן הוא בטוש"ע (סי' קנ"ה וקס"ט), ומעתה הוא הדבר אשר דברנו, דבאמת חזקה דאין עדים חותמין וכו' אלימא כ"כ עד שברור לנו שהעדים עשו כדין ובדקו עד שידעו בבירור שנעשה בגדול, וא"כ ממילא לענין השנים ע"כ דסמכו על שני עדים כשרים דבל"ז אין סומכין על מנין השנים ולכך הוי כעדים ממש, ואי"ל דהא אכתי הוי כעד מפי עד כיון דשמעו מעדים חוץ לב"ד דגדולים בשנים הם והם עצמם לא ידעו א"כ הוי כעד מפ"ע, דז"א דבממ"נ אם נימא דכה"ג הוי עמפ"ע א"כ לא סגי בהכי ששומעים מעדים חוץ לב"ד אם הם בעצמם אינן יודעים וא"כ כיון דאמרינן דחזקה שעשו כדין א"כ ע"כ אמרינן דהם עצמם ידעו דבלא"ה לא היו חותמים כיון דהוי כעמפ"ע או דהושיבו ב"ד וקבלו מהעדים האחרים על מנין השנים, אמנם בלא"ה א"ש דיעויין בנתיבות (סי' כ"ח ס"ק ו') דכה"ג לא הוי עד מפ"ע, עכ"פ איך שיהי' כיון דאמרינן בוודאי שעשו כדין לכך הוי כעדים ממש, משא"כ לענין הסימנים אף דג"כ אמרינן בוודאי שעשו כדין מ"מ שפיר אפשר דסמכו על עד אחד או על נשים דמותר מדינא לסמוך עליהם משום דמסייע להו חזקה דרבא, וכדאיתא בנדה ורמב"ם וטוש"ע הנ"ל, וכיון דאפשר דסמכו לענין הסימנים על ע"א או על נשים מש"ה לא הוי כעדים ממש וא"כ ממילא בהא דב"ב הנ"ל אלו בדקו מחיים ולא מצאו שערות דכה"ג שוב אין הנשים נאמנות וכמ"ש הבי"ש הנ"ל ממילא אזדא לה חזקה דאין עדים חותמין וכו' ג"כ, ואשה"ט והדברים נחמדים בישוב הסוגיות הנ"ל, ולסברא זו העירני קצת תלמידי היניק וחכים טובא הנעלה משערשאב נ"י [אמנם אכתי צ"ע מהאי דאיתא בטוש"ע אבה"ע (סי' קס"ט סעי' י"א) די"א דבהוחזק בעיני השכנים או בקול סגי א"כ גם בהא דכתובות הנ"ל אפשר בכה"ג ולמה אלים כעדים ממש. ובדוחק אפשר דאף דאפשר לסמוך אקול והוחזק מ"מ אמרינן דדייקו על השנים יותר עד דידעו בודאי מה שאין כן בשנים דסמכו על החזקה ודחוק וצריך עיון]. וראיתי להתו"ח בב"ב שם דתירץ על הא דקשה בגמ' שם (קנ"ה א') דקאמר בשלמא למ"ד י"ח ניחא דרצו לבודקו שלא הביא שערות, וקשה דמ"מ יקשה מאי אהני הבדיקה נימא דחזקה אין עדים חותמין וכו' וכיון שראו שלא היו לו שערות ע"כ בדקו שהוא בן כ', שנתקשו בזה התוס' ועליות רבינו יונה ותרצו דמיירי שיש עדים שאינו יותר מי"ח, והתו"ח תי' דלענין הסימנים אין העדים בודקין דסומכין על החזקה והכא לא היתה חזקה משום דנבדק כשהי' גדול ולא נמצאו, כמ"ש התוס' לעיל שם, ודבריו תמוהין מאוד, דא"כ בלא בדיקה דהשתא איך סומכין עליהם ואיך אמרינן לענין זה חזקה אין עדים חותמין וכו' אמנם למ"ש לעיל ניחא, דלענין השערות יש לומר שבדקו עפ"י נשים וע"א, וכיון שעתה לא נמצאו נסתרה הנאמנות ואזדא לה חזקה דאע"ח דבכה"ג דנבדק כעת ולא נמצאו נסתרה נאמנות הנשים משום דכה"ג ליכא שוב חזקה דרבא דנשירה ג"כ לא שכיחא כמו לא הביאו שערות בזמנן ודלא כמהרי"ט, וגם שוב ל"ל דהכא מיירי בנבדק ולא נמצאו בעת שהגיע לגדלות באופן דליכא חזקה דרבא, דז"א דלפ"ז שוב בממ"נ אם העדים ידעו מזה שוב שייך החזקה דאין עדים חותמין וכו' דבוודאי לא סמכו על נשים וע"א, ואם לא ידעו מזה א"כ בלא בדיקה דהשתא איך סומכין עליהם דלמא כיון דלא ידעו סמכו על ע"א או נשים, אלא וודאי דמיירי באופן דאיכא חזקה דרבא ואפ"ה בנבדק כעת ולא נמצאו מגרע לה חזקה דרבא ונסתרה נאמנות הע"א או הנשים וכמ"ש הבי"ש הנ"ל וא"ש ודלא כהמהרי"ט. אמנם אף שהדברים נחמדים בביאור ישוב הסוגיות, מה אעשה דמדברי התוס' מוכח דאינם סוברים כן, דמבואר שם (קנ"ה א') בתוד"ה מתיב דאינם מחלקים בין שנים לסימנים, דהביאו ראי' דמשום חזקה זו דאין עדים חותמין וכו' משוינן לי' סריס מהא דפריך בגמ' שם מבן עשרים יעו"ש דהביאו ראי' משנים לסימנים, מבואר דלא ס"ל לחלק בין שנים לסימנים וא"כ נסתרה ראי' הנ"ל נגד המהרי"ט. והנה לכאורה ראי' נגד המהרי"ט מדברי התוס' עצמן הנ"ל דלדידהו הא חזינן דפשיטא לי' להגמ' דאלימא חזקה דאין עדים חותמין וכו' עד דמשוינן לי' סריס משום זה אף דהוא נגד רובא דהא רוב אינם סריסים מ"מ חזקה זו אלימא יותר, ולנשרו לא אלימא חזקה זו אלמא דנשירה לא שכיחא ביותר מסריסים והוא אלים יותר מרובא דלאו סריסים, אף דעל רובא דלאו סריסים סמכינן למעבד עובדא דמש"ה בקטן וקטנה מייבמין לרבנן דפליגי על ר"מ. ואי"ל דשאני סריסים דכיון דנבדק בזמנו ולא מצאו סימנים, וכמ"ש התוס' לעיל שם, שוב נפיק מרובא דלאו סריסים נינהו דהא חזינן ריעותא דלא הביא בזמנו ונפיק מחזקה דרבא ולכך כיון דסוף סוף האי גברא נפיק מרובא דעלמא שוב יש למתלי ג"כ דהוא סריס ולא הוי נגד רובא, משא"כ לנשרו. דז"א דהא לפי מאי דקיימינן בי' השתא דנכסי בחזקת לקוחות קיימי שוב לא צריכי לאוקמא דבדקו בזמנו ולא מצאו סימנים רק דשפיר י"ל דלא ידעינן כלל בן כמה שנים הוא ומהניא הבדיקה דאם לא נמצאו לו שערות נתלי באמת דעדיין אינו בן י"ג שנה ויום אחד בכדי דלא ליפקי' מרובא דעלמא דלאו סריסין ומביאין בזמנן ואינן נושרין. וע"כ דרובא דלאו סריסים לא מפיק מחזקה דאין עדים חותמין וכו' ונשירה מפיק מחזקה זו, וע"כ דנשירה הוי מיעוט דלא שכיח יותר ממיעוט סריסים. אמנם ז"א דבאמת איכא לאתמוהי לשי' התוס', כיון דחזינן דמיעוט דנשירה מפיק מחזקה דאין עדים חותמין וכו' א"כ מאי פריך בגמ' בפשיטות דחזקה זו ליפקי' מרובא דלאו סריסים דאף דנימא דנשירה לא שכיחא ביותר מ"מ מאי פריך בפשיטות כ"כ דלמא כי היכי דאינו מפיק מרובא דאינם נושרים ה"נ איננו מפיק מרובא דלאו סריסים ואי' שוקל ואי' סופר למשקל החזקות והרובי במאזנים עד דמקשה לי' כ"כ בפשיטות, וצ"ע לכאורה על שי' התוס' ובשלמא על רבינו יונה בעליותיו בשמ"ק שם, דהקשה ג"כ קו' תוס' דלמ"ד בן י"ח מי ניחא וכנ"ל, לא קשיא עליו דלמא רובא דלאו סריסים מפיק מחזקה דאין עדים חותמין וכו', וביותר דהא לדידי' נסתרה הוכחת התוס' מהגמ' דפריך למ"ד בן עשרים דהא לדידי' על השנים אין סומכין על חזקה דאע"ח וכנ"ל וא"כ ע"כ דהי' ללקוחות עדים דהי' בן עשרים וא"כ נסתרה הוכחת התוס', דז"א דלשיטת רבינו יונה ע"כ למ"ד בן י"ח ג"כ היו ללקוחות עדים דהי' בן י"ח דבלא"ה על מנין השנים אין סומכין על חדאע"ח וכנ"ל וא"כ שפיר י"ל דלא שייך לאוקמי' על רוב דלאו סריסים משום דאם לאו סריס הוא נפיק מרובא דמביאין בזמנן וכנ"ל. [ויעויין כעין זה בתוס' רע"א זצ"ל למשניות בנדה (פ"ו אות כ"ז) יעו"ש] ושפיר קשיא לי', משא"כ לשי' התוס' א"כ שפיר י"ל דגם השנים לא היו ידועות ובאמת מהא דיבדקו ולא ימצאו שערות תהי' הוכחה דאיננו בן י"ג ויום אחד בכדי דלא ליפקי' מרובא דעלמא וכנ"ל ומאי פריך הגמ'. [ולפמ"ש הבי"מ (סי' קע"ב) בכוונת תוס' ד"ה אלא ליישב קו' הנוב"י יש ליישב גם לשי' התוס' ע"ד שנתיישב לשי' רבינו יונה הנ"ל]:
ע"כ נראה מוכרח מזה דהתוס' לא ס"ל כשי' רבינו יונה הנ"ל, אלא ס"ל דנשירה לא מגרע חזקה דאין עדים חותמין וכו' רק למ"ד אין חוששין שמא נשרו דנשירה לא שכיחא כלל לדידי', אבל למ"ד חוששין אף דמיעוטא הוא מ"מ פשיטא דאיננו מגרע לחזקה דאין עדים חותמין וכו' ולדידי' באמת לא לא מהניא הבדיקה אף מחיים, ור"ע דקאמר לאחר מיתה ע"כ לאו דוקא וחדא ועוד קאמר, חדא דחזקה דאין עדים חותמין וכו' ונתלי בנשירה, ועוד [אף אם לא ניחוש לנשרו] סימנים עשויין להשתנות לאחר מיתה, ע"כ פשוט לי' להגמ' דרובא דלאו סריסים לא מגרע לחזקה דאע"ח, [דחזקה דאתיא מכח סברא עדיפא מרובא כמו חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו וחזקה דשטרך בידי מאי בעי, וכמ"ש מהרי"ק בת' והנוב"י מה"ק]. ולפ"ז אשכחנא פתרי ליישב דברי רמ"א בחו"מ (סי' רל"ה סעי' י"ג) בהג"ה, דתמוה מאוד לכאורה דהא חזקה עדים חותמין לחוד לא מהני בלתי צירוף יתר הטעמים, כמבואר להמעיין בגמ', ובחפזי עמדתי מרעיד על לשון הרמ"א, [שוב ע"ד הזדמנות הראה לי תלמידי הנעלה הנ"ל בת' שיבת ציון לבן הנוב"י שעמד לתמוה בזה והניח בתימא], ולפי הנ"ל לפי מה שנתבאר בשיטת התוס' יתיישב היטב בטוב טעם ודעת, דלמסקנא דחוששין שמא נשרו ע"כ דחזקה זו לחוד די, ור"ע חדא ועוד קאמר וכנ"ל, וביותר י"ל לשי' התוס' דלמסקנא דקאמר ר"ל מודינא לך בההיא וכו' שוב הוי כעדים ממש וכמו שדקדקתי לעיל מההיא דכתובות ולא עלתה בידי לשי' התוס', ולפי הנ"ל אשה"ט דלמסקנא ס"ל דר"ע חדא ועוד קאמר ועדיפא קאמר להו דאפילו אי לא אלימא חזקה זו כעדים ממש מ"מ לא מהניא הבדיקה דסימנים עשויין להשתנות וכו', ואשה"ט דברי הרמ"א והטור בס"ד. עכ"פ נחזור להנ"ל דאין להביא ראי' מהסוגיא נגד המהרי"ט רק מעליות רבינו יונה הנ"ל משמע דלא כוותי' וכנ"ל. וביותר דלכאורה נראה דכיון דהלקוחות נתתי תחלה להנכסים ברשות אף אם אחר הבדיקה הי' ס"ס להלקוחות לא היו מוציאין מאתם, לא מיבעי' לשי' התוס' פ"ק דכתובות (ט' ב') ד"ה אי למיתב דבס"ס מוציאין ממון פשיטא דאין מוציאין מהן, רק אף למאי דפסקינן דאין מוציאין ממון בס"ס מ"מ נראה כי היכי דקי"ל בב"ב (דף ל"ב) לענין מיגו להוציא דקי"ל כוותי' דרבה בארעא דהיכי דקיימא לוקמא אלמא דמיגו מהני בקרקע נגד חזקת מ"ק להעמידה בחזקת המוחזק בה עכשיו, א"כ נראה דכ"ש בספק ספיקא דמהני נגד חזקת מ"ק להעמידה בחזקת המוחזק בה עכשיו. א"כ אף למ"ד בן י"ח דהיו עדים דאינו רק בן י"ח מי ניחא, דהא אף אם היו בדקוהו מחיים ולא מצאו לו ב' שערות נמי לא היו מוציאין מיד הלקוחות דהא איכא ס"ס דלמא הביא ונשרו ואף אם לא הביא דלמא לא יביא עד עשרים ויהא נעשה גדול למפרע, וכן אף למסקנא למ"ד בן עשרים דמשני והוא שנולדו בו סימני סריס מ"מ הא מבואר בתוס' יבמות (פ' ב') דאף בלא הביא סימני סריס בנעשה בן ל"ה ולא הביא שערות נעשה סריס וא"כ גם בזה נעשה גדול למפרע, וכן הוא להדיא בטוש"ע (סי' רל"ה), וא"כ קשה כנ"ל דאף מחיים הוי ס"ס ולא היו מוציאין מהלקוחות כיון דמוכח מרבינו יונה דסובר דבלא הביא שערות בזמנו ליכא רובא דלאו סריסים וכנ"ל, א"כ קשיא כנ"ל דהא איכא ס"ס. ע"כ נראה דספיקא דנשרו ספק רחוק הוא עד שאיננו נכנס לכלל ספק דיותר מסתבר דלא הביא בזמנו מלומר דנשרו וכמ"ש הבי"ש (סי' קנ"ה) הנ"ל, ולהכי לא הוי ס"ס, אלמא דאף דאיכא חזקה דרבא וחזקה דאע"ח אפ"ה נשרו מכריע הני תרתי חזקי ומכריע לצד דלא הביא מעולם עד דאינו נחשב לספק כלל, והא דחיישינן לנשרו בבעל דאיכא ספיקא דאורייתא אינו אלא חומרא דרבנן בעלמא. ובזה ניחא לי דברי רבינו יונה שכתב דלמ"ד בן י"ח דמיירי דאיכא עדים דאיננו בן עשרים דאיננו תרי ותרי יעו"ש, דלכאורה לא הוצרך לזה דהא אף אי הוי תרי ותרי קי"ל דמוקמינן נכסי בחזקת מארי' קמא כדאיתא בכתובות (כ' א') בעובדא דבר שטיא, [ואפשר דרצה לאוקמא אף למ"ד תרי ותרי ס' דאורייתא דלדידי' לא מוקמינן בחזקת מ"ק כדאיתא יבמות (ד' ל"א)], ולהנ"ל ניחא דאם היו תרי ותרי א"כ איכא ס"ס דלמא הוא בן עשרים ואף אם הוא בן י"ח דלמא לא יביא שערות והוי סריס ולכך הוכרח לפרש דלא הוי תרי ותרי, ואף דלא הוי ס"ס ממש דהוי שם אחד מ"מ ניחא לי' לפרש האמת וקושטא דמלתא דלא הוי תרי ותרי כלל. והנה נראה להכריח עוד דלא כמהרי"ט מנדה (ריש פ' בא סימן) דבגמ' מיישב הא דתני אעפ"י שא"א דבלא זה הו"א דרובא תחתון אתי ברישא ומיעוט עליון אתי ברישא ובסתמא סמכינן עלי' משא"כ היכא דנבדק ולא נמצאו, וקשה אמאי בלא נמצאו לא ליהני, כיון דהגיעה לכלל שנותיה א"כ איכא חזקה דרבא נגד הנשירה וא"כ דל חזקה דרבא נגד הריעותא דנשירה ונשאר רובא דתחתון אתי ברישא, וע"כ דהריעותא דנשירה מכריע ביותר מחזקה דרבא עד דמרע לי' נמי לרובא דתחתון אתי ברישא, ודלא כמהרי"ט: