שות אור גדול· רבי ירוחם יהודא ליב פרלמן [הגדול ממינסק]
סימן כח
בעזהשי"ת יום ג' ט' מח' תרנ"ב לפ"ק פה"ק מינסק יע"א. החוה"ש וכ"ט אל כבוד חתני יקירי הרב הגאון המפורסם וכו' מו"ה אליעזר ראבינאוויץ נ"י ולכא"ל שלו'. אחדשה"ט ושתה"ר מכתבו עם הגט הנשלח מאמעריקא אשר בדרך הילוכו נמחק ונטשטש לנכון הגיעני. והנה השאלה חמורה מאוד חשש וחומר א"א. אמנם לעומת זה יען אי אפשר להשיג גט אחר ואיננו ידוע מקום הבעל כעת יש לחוש לעיגון דידה וידוע כמה שקדו חז"ל על תקנת בנות ישראל ובפרט בעתים הללו. ע"כ חובה עלינו לצדד בזכותה ולחפש צדדי ההיתר והנה הריעותות שבגט הלז הן אלו. הדלת של דיתיהוייין נטשטש הרבה עד שנוכל לקרותו לה' או לתיו ואיננו ניכר כלל שהוא ד'. תיבת לכל גבר אותיות כל ג"כ נטשטשו ואינן ניכרין:
גם השין של ואנש נתקלקל הרבה. הלמד של ולעלם ג"כ נתקלקל הרבה. תיבת את מותרת ג"כ נתקלקל הרבה ותיבת מותרת איננו ניכר כמעט, ויש עוד טשטושים ודביקת אות לאות אך עכ"פ ניכרים והנזכרים כמעט שאינו ניכר. וד' ית' יהי' עמנו שלא נכשל ח"ו בדבר הלכה ואל יצל מפינו דבר אמת. א) הנה ראש המדברים בזה הוא העיטור (במאמר שביעי חלק א') אי הרי את מותרת הוא גופו של גט דבל"ז הוא פסול. והביא שם מחלוקת בזה דר' הלל פוסלו ור' שבתי חולק עליו. והכריע העיטור כר' שבתי דסגי בלמהך להתנסבא דלהתנסבא ולהנשא לשון ליקוחין הוא ונכלל בזה בין לזנות ובין לנישואין. והביא ראי' לזה מיבמות (ר"פ האשה רבה) דהתירוה להנשא וקלקלה חייבת. דמסקינן התם דוקא אלמנה לכ"ג אבל זינתה פטורה. דאלמא זנות בכלל להנשא הוא. וגם אם איתא דבלשון להתנסבא איכא שיור זנות אמאי נקט ר' יהודא האי לישנא לימא ותשתרי לכל גבר דיתיצבייין. ותו דהא כתב ודן דיהוי ליכי מנאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין והו"ל כמאן דאמר הרי את מגורשת דאיתא בקידושין (ה' ב') דהרי זו מגורשת. והובא דברי העיטור הללו בראשונים ברמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן גיטין (דף פ"ה) ובריטב"א ונ"י ביבמות (ר"פ האשה). וראש המדברים בזה הוא הרמב"ן שנטה דעתו לדעת המחמירים דבכלל להתנסבא איכא שיור זנות לכן צריך לזה ג"כ הרי את מותרת לכל אדם. והאי דנקט להתנסבא ולא נקט ותשתרי כתב הרמב"ן לזה ב' תירוצים. או דהיא הנותנת כיון דכתוב הרי את מותרת א"כ איכא היתר זנות שוב לא דקדקו בזה ונקטו להתנסבא. והובא תירוצו גם ברשב"א שם. או דמותרת הייתי אומר דוקא בזנות שתהא מותרת ופנוי' ולא שתנשא ותאסר עצמה לכך צריך נמי להתנסבא להתירה להנשא ג"כ. ותירוץ זה הובא בר"ן וריטב"א שם. ויעוי' בת' רמ"א (סי' קכ"ז) שנחלק שם עם רש"י בן מוהר"ם פדוואה שתפס שיטת הרמב"ן והרמ"א כתב דהוא דעת יחיד ויעוי' גם בת' עמודי אש (סי' ו') דהרב הגאון ר' יצחק אביגדר זצ"ל חשש מאוד לדעת האוסרים והרב המחבר כתב ג"כ שהרמב"ן יחיד בדבר. ונתחבטו בדעת הרמב"ם איך היא. ב) ולכאורה הי' אפשר להוכיח דדעת הרמב"ם כהעיטור דהנה על ראיית העיטור מיבמות (ר"פ האשה רבה) דזנות בכלל נישואין סתר הרמב"ן דהוראת ב"ד שאני דאין הוראת ב"ד למחצה דכיון דשווי' פנוי' ממילא הותרה לזנות ג"כ משא"כ גבי בעל שפיר י"ל דדעתו לשייר. וכן כתב הר"ן גיטין שם והריטב"א ונ"י ר"פ האשה. ולכאורה תמוה דכיון דאין הוראת ב"ד למחצה א"כ אפילו אלמנה לכ"ג נמי. ואי משום דכתב הרמב"ן דלא אסקו אדעתייהו נישואי איסור א"כ נימא נמי דזנות כיון דאיסורא לא אסקו אדעתייהו. ומצאתי להג"פ (סי' קכ"ו ס"ק צ"ז) שעמד בזה ותי' דהרמב"ן ס"ל דאיכא זנות דהתירא ג"כ דהיינו במייחד עצמה לאיש דהוא פלגש שהתירה התורה א"כ גם זנות התירו יעו"ש. א"כ ממילא לדעת הרמב"ם דכל ביאה בלא קדושין איכא איסורא ופילגשים היינו קדושין בלא כתובה אבל זנות אף במיוחדת איכא איסור כמבואר בריש הל' אישות וא"כ ממילא דנסתר תירוץ הרמב"ן הנ"ל וקמה ראיית העיטור דע"כ זנות בכלל להנשא הוא ולהכי כשהתירוה להנשא להמותרים לה ממילא גם זנות בכלל זה. משא"כ לכ"ג דלזה לא התירו כלל. א"כ מוכרח לכאורה דעת הרמב"ם כהעיטור ג) ונראה דאינו מוכרח ויש לדחות ראיית העיטור בפנים אחרות. דבאמת להרמב"ם אף לסברת העיטור קשה מה בין זינתה לאלמנה לכ"ג. הא אידי ואידי בכלל להנשא הוא רק דאמרינן דלא התירו רק נישואין דהיתר ולא דאיסור א"כ ה"נ זינתה. ואי משום דנישואין וזנות הויין באדם אחד וכיון דהתירו לו בנישואין ה"נ בזנות משא"כ באלמנה לכ"ג דאיש אחר הוא ולדידי' לא התירו כלל. אכתי אינו מובן דמה לי ב' ענינים באדם אחד היינו נישואין וזנות דאין מחלקים ביניהם אף דזה דהתירא וזה דאיסורא אמרינן כיון דהתירו התירו ומה לי ב' בני אדם בענין אחד דמחלקים ביניהם מחמת דזה דהתירא ודזה דאיסורא ולא אמרינן כיון דהתירו התירו כיון דענין אחד הוא. ואף דיש לחלק עכ"ז נראה דחוק. ע"כ נראה די"ל בהסבר הדבר דבזינתה אי אפשר לחייבה על הזנות דעדיין נשארה ההוראה אף לאחר שזינתה ומותרת להנשא וא"כ אי אפשר לחייבה על הזנות כיון דמחזקינן דפנוי' היא לענין נישואין ואי אפשר לחלק ההוראה ולחייבה על הזנות. משא"כ באלמנה לכ"ג דתיכף שנשאת לו נתבטלה לגמרי הוראת הב"ד דאסורה לעלמא מחמתו עד שיתן גט או עד שימות דהוי מחוסר מעשה וכיון דנתבטלה הוראתן שפיר אמרינן דלזה לא התירו ולא הי' הוראת ב"ד מעולם על זה כיון דלא נתקיימה הוראתן כלל דאסורה לו ולעלמא. משא"כ בזינתה דעדן קיימא הוראתן ולא נתבטלה ועדן מותרת להנשא וכיון דקיימא הוראתן שוב אי אפשר לחייבה על הזנות דאין הוראת ב"ד למחצה. עוד אפ"ל באופן אחר דבהוראת ב"ד באמת היא אשת איש רק ב"ד טעו והתירו וא"כ אף שתנשא דרך נישואין עכ"ז לא יהא אלא זנות בעלמא כיון דבאמת היא אשת איש אין קידושין תופסין בה וכיון דאף שתנשא לא תהא אלא זנות א"כ כיון שהתירוה להנשא הוי כהתירוה לזנות ממש. [ובזה י"ל שאי"צ להגהת הב"ח שם על הא דאיתא בגמ' אתון הוא דשוויתון פנוי' והב"ח הגי' דשוותוני פנוי' דהוא סבר דעיקר הדקדוק בגמ' הוא דעשה לה פנוי' ולכך הגי' דשוותוני, אבל להנ"ל עיקר הדקדוק הוא תיבת אתון דאתם עשוה פנוי' והאמת היא אשת איש ואף דרך נישואין כל הביאות הן זנות ולזה שריתוה ואי"צ להגי'.] משא"כ באלמנה לכ"ג דלזה לא שריוה. ולזה העירני קצת בני כ' משה נ"י. ולב' הפנים הנ"ל נסתרה ראיית העיטור דלעולם בכלל להנשא אינו אלא נישואין ולא זנות. ובהוראת ב"ד היינו טעמא משום דאין הוראת ב"ד למחצה דכיון דהיא פנוי' ומותרת לנישואין ממילא דה"ה בזנות וכמ"ש הרמב"ן וכפן הא' דבזינתה אף דלא התירוה לזה מ"מ כיון דהוראתן קיימת שוב ממילא אי אפשר לחלק ביניהם. משא"כ באלמנה לכ"ג דנתבטלה הוראתן. ומכ"ש לפן הב' הנ"ל דאף בנישואין אינו אלא זנות בהוראת ב"ד משא"כ בגט. וא"כ ממילא דאין ראי' מזה מדברי הרמב"ם כמובן. ד) והנה הנוב"י חידש דאף להרמב"ן דוקא בבעל מערער וטוען ברי שכיון לשייר זנות דאל"כ כיון דאי אפשר לומר דבודאי איכא שיור זנות דהא חזינן בהוראת ב"ד דזנות בכלל ונהי דמחלקינן בין ב"ד ובין בעל עכ"פ ממילא גם גבי בעל ליכא למימר ודאי שייר רק חשש בעלמא וא"כ אמאי החמיר הרמב"ן הא איכא ס"ס דלמא לא כיון לשייר ואף אם כיון הא חוץ מזנותך הוי ספק וע"כ דהרמב"ן מיירי בבעל מערער וטוען ברי דכיון לשייר זנות וממילא היכא דהי' כתוב הרי את מותרת לכל אדם דשוב ידעינן מינה דלא כיון לשייר אף שנמחק כשר גם להרמב"ן יעושה"ט בקמא (סי' ס"ס) ותנינא (סי' קי"ג). ולדעתי להמעיין היטב בדברי הראשונים יראה מבואר דהרמב"ן החמיר אף בלא ערעור הבעל. דז"ל הריטב"א גיטין (דף פ"ה) והיכא דכתב למהך להתנסבא אי צריך הרי את מותרת איכא מאן דאמר דאין צריך ואיכא מאן דאמר דצריך דלהתנסבא לא משמע אלא בנישואין וצריך הרי את מותרת להתיר זנות והרי את מותרת לחוד לא סגי אי אתי בעל וערער שלא התירה אלא לזנות עכ"ל. ומדכתב בסיפא אי אתי בעל וערער וברישא לא כתב מכלל דברישא אף בלא ערעור. וכן מבואר בלשון הרמב"ן גיטין (דף פ"ה) דדחה הראי' שהביא העיטור מיבמות דזנות בכלל נישואין וכתב לדחות דהתם משום דאין הוראת ב"ד למחצה אבל המגרש כל שאפשר לטעון טוענין שמא שייר עכ"ל. א"כ מבואר דאין צריך הבעל לטעון רק כל שאפשר לטעון טוענין אנן. וכן נראה עוד ממה שדקדק שם הרמב"ן אח"כ למה כותבין למהך וכתב וז"ל ויש לומר דלישנא דגיטא הוא אגרת שבוקין וג"פ ולמהוי שריא לכו"ע וכיון דכתבו הרי את מותרת לא חששו לדקדק להתנסבא ובין למשרי ועוד דלשון מותרת לכל אדם משמע שתהא מותרת ופנוי' ולא שתנשא ותאסר ולהוציא מערעור זה כותבין שניהם עכ"ל מדכתב לענין חשש זה להוציא מערעור משמע דהחשש הוא בזה שמא יערער הבעל או דכוונתו להוציא מחשש לעז בעלמא ולא מעיקר דינא ומשמע דהרי את מותרת צריך מעיקר דינא ולא משום ערעור הבעל לחוד. וכן נראה עוד מהא דטרחו לדחות ראיית העיטור מיבמות. דאם איתא דהבעל מערער וטוען ברי. א"כ מה דמיון הוא לשם דהתם הב"ד אינם טוענים וגם אי אפשר להו למטען דהא שוויוה פנויה, משא"כ הכא דטוען הבעל ברי. וא"כ בלא"ה לק"מ מיבמות וע"כ דגם בגט אף דהבעל אינו טוען עכ"ז פסול להרמב"ן אשר מכ"ז נראה ברור דלא כהנוב"י אליבא דהרמב"ן רק דהרמב"ן פוסל אף בלא ערעור הבעל. וגם ראיית הנוב"י איננו כלום. דלהרמב"ן בכלל להתנסבא ליכא רק נישואין ולא זנות וממילא דנשתייר זנות בודאי כיון דלא התירה לזה וממילא אף בלא ערעור ואף באומר בפירוש שכיון להתיר גם זנות עכ"ז לא מהני משום דלשון הגט איננו מספיק ע"ז להתיר זנות דאיננו בכלל נישואין וגט תלוי בהמגרש למאי דהתיר התיר ולמאי דלא התיר לא התיר ולכך נצרך בלשון הגט שיתיר הכל וכל שאין הלשון מספיק להתיר אף אם כיון להתיר לא מהני, משא"כ בהוראת ב"ד כיון דאין הוראת ב"ד למחצה ואי אפשר להתיר למחצה לא אזלינן בתר לישנא רק בתר טעמא דאתון שויתוה פנויה וממילא כיון דהתירו לנישואין ממילא הותרה גם לזנות. משא"כ בגט דתלוי בהבעל מה להתיר ומה לשייר וכיון דבלהתנסבא ליכא היתר רק על נישואין ממילא איכא שיור זנות בודאי ואף אם מכוין בזה להתיר גם זנות איננו מועיל דהלשון איננו מספיק לזה. משא"כ בהרי את מותרת לחוד בלא להתנסבא דהו"ל כולל להתיר הכל רק דנימא דלא כיון רק שלעולם תהא מותרת ולא שתנשא ותאסר בזה בעינן ערעור הבעל להריטב"א. וכן כוונת הרמב"ן במה שכתב להוציא מערעור. או דכוונת הרמב"ן דאף בערעור הבעל אינו אלא לעז ה) והא דמחלקי באמת בין להתנסבא לחוד בלא הרי את מותרת דאף בלא ערעור הבעל הגט פסול ובין הרי את מותרת לחוד בלא להתנסבא דבעינן ערעור הבעל או דאף ערעור הבעל לא מהני וכנ"ל. מלבד מה דכתבתי לעיל מטבע הלשון. נראה עוד הדברים שמוכרחים המה. דהנה כל חילי' של הרמב"ן דלא סגי בלמהך בלא הרי את מותרת היינו משום דאמר שמואל גיטין (דף כ"ו) דצריך לשייר מקום הרי את מותרת. וכמ"ש הרמב"ן שם והרשב"א והר"ן והנה הרשב"א בת' (סי' א' קס"ג) הביא ראי' דלהתנסבא אינו מעכב מדלא אמר שמואל דצריך להניח נמי מקום להתנסבא וא"כ מוכח משם דבלא להתנסבא כשר. לכך דקדק הריטב"א הנ"ל דבלא להתנסבא דוקא כשבא הבעל וערער אבל בלא ערעור הבעל כשר ולכך אין צריך להניח מקום להתנסבא משא"כ בלא הרי את מותרת דאף בלא ערעור פסול ולכך צריך להניח. [אמנם לפמ"ש הריטב"א גיטין (דף כ"ו) אהא דשמואל דלאו דוקא דה"ה דצריך להניח ודן נסתרה ההוכחה הנ"ל כמובן]. ומזה נראה נמי מוכח דלא כהנוב"י הנ"ל. דמוכח דס"ל דאף דיכתוב להתנסבא לשמה לא סגי בהכי וצריך להניח מקום הרי את מותרת שיכתוב לשמה. ואי בלא ערעור הבעל גם בלהתנסבא סגי או עכ"פ בכוון הבעל בפירוש להתיר זנות ג"כ. א"כ למאי צריך להניח מקום הרי את מותרת הא בלהתנסבא לחוד סגי אף שיכתוב הרי את מותרת שלא לשמה דאינו אלא מגלה דעתו בזה דאינו מקפיד בלהתנסבא על נישואין דוקא רק להתיר אף בזנות, ושוב סגי בלהתנסבא שיכתוב לשמה. וכעין דכתב הנוב"י על נמחק. וע"כ דאף בלא ערעור הבעל ואף דכיון בפירוש להתיר גם זנות עכ"ז מעכב הרי את מותרת וכמ"ש. ועוד נראה ביותר להכריח לחלק בין הרי את מותרת לחוד ובין להתנסבא לחוד מגוף המשנה גיטין (דף פ"ה). דת"ק קאמר דגופו של גט הרי את מותרת. א"כ מבואר דסגי לדידהו בהרי את מותרת לחוד בלא להתנסבא ור' יהודא קאמר ודן. ופי' הרמב"ן דר"י בא להוסיף על דברי ת"ק דאף דכותב להתנסבא מ"מ צריך הרי את מותרת משום שיור זנות. וקשיא לי' להרמב"ן דא"כ ל"ל למהך להתנסבא. ותי' דשייך לודן כמו ג"פ שיועיל להתנסבא. אמנם אכתי קשה אמאי נקט להתנסבא דמשמע שיור זנות לנקוט למשרי. ותי' דכיון דאיכא הרי את מותרת א"כ שוב ליכא למימר שיור זנות ושוב אין נפ"מ בין להתנסבא בין למשרי ולא דקדקו בזה. ועוד תי' הרמב"ן דבהרי את מותרת איכא למימר דוקא זנות ולא נישואין לכך הוצרך להתנסבא. וכ"כ הר"ן והריטב"א. ויש להבין לפ"ז לת"ק דליכא רק הרי את מותרת לחוד א"כ נשאר החשש הנ"ל. ואי"ל דפליגי בזה ת"ק ור"י דת"ק לא חייש לזה ור"י חייש. דז"א דהא מבואר בגמ' פלוגתת ר"י ורבנן הוא בודן ומנאי ומפרש ג"כ טעם פלוגתתן בידים שאינן מוכיחות ואיך נבדה מלבנו לעשות מחלוקת בין ר"י ורבנן מעצמינו מה שאין זכר לזה בתלמוד ואין זה סוגית הש"ס כלל. ע"כ נראה דת"ק ור"י לא פליגי כלל בזה דגם לר"י סגי בהרי את מותרת לחוד בלא ערעור הבעל ובערעור הבעל אפשר דגם לרבנן חיישינן רק כיון דבלא ערעור כשר שפיר רי רבנן דגופו של גט איננו רק הרי את מותרת לחוד. ואך ר' יהודא דבעי ודן א"כ לא סגי לי' מבלי לסיים שיועיל למשרי דהוי כמו ג"פ דשייך לודן וכמ"ש הרמב"ן מקודם רק דמצי למנקט לשון למשרי ע"ז כתב הרמב"ן כיון דסוף סוף נצרך למכתב שיועיל תפס יותר לשון להתנסבא ולא למשרי כדי להוציא מערעור הבעל או מחשש לעז וכנ"ל. וא"כ ממילא מוכרח. דכתב הרמב"ן והריטב"א והר"ן חששא בכל אחד ואחד בלא השני. עכ"ז אינן דומים החששות להדדי. דהחשש שיש בלהתנסבא בלא הרי את מותרת הוא אף בלא ערעור הבעל ולכך הוי זה גופו של גט אף באינו מערער. משא"כ החשש שיש בהרי את מותרת לחוד בלא להתנסבא אינו אלא כשהבעל מערער וכמ"ש הריטב"א ולכך איננו גופו של גט להת"ק או דאף כשמערער אינו אלא חשש לעז בעלמא. וכמ"ש לעיל בכוונת הרמב"ן. וכ"ז נראה ברור ומוכרח ונתבאר מכ"ז דלא כהנוב"י הנ"ל. וגם נתבאר מזה דלא כהג"פ (סי' קכ"ו ס"ק צ"ג) על הא דכתב הרשב"א בחסר תיבת להתנסבא דכשר. וכתב הג"פ דלהר"ן דכתב דיש לומר בהרי את מותרת דאינו אלא להתיר זנות ונצרך להתנסבא להתיר נישואין פסול בחסר תיבת להתנסבא ולהנ"ל ז"א דלא מיבעי' בלא ערעור הבעל פשיטא דכשר. וכמ"ש הריטב"א הנ"ל. רק אף בערער יש לומר דכוונתו של הרמב"ן היא דאיננו אלא חשש לעז בעלמא וכנ"ל וא"כ גם להר"ן כשר. וראיתי להמנהיג בהל' גט אחר שהביא הראי' של העיטור מיבמות כתב בשם הראב"ן וז"ל ונראה מדאמר התם גופו של גט הרי את מותרת שלא יהא בדעת המגרש בלשון להתנסבא בלקוחין דהתירא ולא בזנות הוסיפו לכותבו עכ"ל. ונראה קצת דכוונתו כמ"ש הנוב"י דחיישינן שיערער הבעל ובזה דחה הראי' מיבמות, וכמ"ש לעיל אות ד'. אבל הרמב"ן וסייעתו דטרחו ליישב בענין אחר פשיטא דס"ל דאף בלא ערעור הבעל פסול ודלא כהנוב"י. ויותר נ"ל להעמיס בכוונת הראב"ן דס"ל כמ"ש הרמב"ן דכוונתו דמגרש שאני שתלוי בדעתו של בעל וממילא אף בלא ערעור פסול דכל שאפשר לטעון טוענין אנן וכמ"ש הרמב"ן. ואיך שיהי' בכוונת הראב"ן, אבל דעת הרמב"ן ברור דאף בלא ערעור פסול וכדמוכח מכל מה שנתבאר למעלה ודלא כמ"ש הנוב"י ונסתר התירא של הנוב"י ז) והנה הג"פ (סי' קכ"ו ס"ק צ"ו) כתב וז"ל עוד כתב העיטור ראי' דאין צריך הרי את מותרת דהא כתוב בי' ודן דיהוי ליכי מינאי ספר תרוכין וכו' והו"ל כמאן דאמר הרי את מגורשת וגרסינן בקידושין הרי את מגורשת הרי זו מגורשת. ולא ראיתי מי שקרא ערעור על ראי' זו. עכ"ל הג"פ. והנה הרמב"ן ודאי פליג גם ע"ז. דהא כתב דבלא הרי את מותרת אף אם נשאת תצא אף דכתוב בגט כל הני לישני. והטעם נראה פשוט דלא מיבעי' להפוסקים דמפרשי האי דפ"ק דקידושין היינו שאמר לה לשונות אלו בשעת נתינה ולא קאי על הלשון הכתוב בגט. יעו"ש ברמב"ן ורשב"א על הא דלא קאמר ממני דכתבו דסמכינן על הא דכתוב בגט ולכך אין צריך שוב בשעת אמירה. א"כ ממילא שוב אין ראי' דזה הלשון לחוד מועיל. אמנם אפילו נימא דקאי אלישנא דגיטא דזה הלשון כתוב בגט וכמ"ש הר"ן שם וכ"כ הרמב"ם מ"מ יש לומר דנהי דהאי לשון מועיל מ"מ כיון דכתוב בי' למהך להתנסבא מגרע גרע. דהאי לשון סתם הוי לגמרי אבל כיון דאמר להתנסא איכא שיור בגט לענין זנות ומגרע מלשונות אלו ג"כ עד שיפרש הרי את מותרת. ח) עוד נראה דתליא במחלוקת המהרי"ט ומהריב"ל שהובא במהרי"ט בחידושיו על הרי"ף פ"ק דקידושין. דז"ל המהרי"ט שם עוד כלל אמרו כל שלא אמר לשון שיהא גוף האשה נתפס בו לאו כלום הוא וזה הביא המהריב"ל בשם רבני פרובינציה הרב בעל המכתם והרב ר' נתן ורבנים אחרים והסכימו עמהם רבני צרפת הלכה למעשה במי שאמר לאשה אני נותן לך לקידושין שאף ידים אין כאן שיחול עליה קידושין ואין להצריכה גט כלל. גם הרב רבינו ישעי' השני ז"ל בנותן כסף לאשה ואמר לה הרי זה קדושיך אינו כלום שאין כתוב בכסף דבר של קידושין כמו הכתוב בגט דבר של גירושין ודבריו מסכימים לדברי רבני פרובינצי' ורבני צרפת אלא שהריב"ש חולק ע"ז (בסי' רס"ו) על מי שאמר הריני נותנו לך בתורת קידושין אעפ"י שלא אמר לה בפירוש הרי את מקודשת לי הרי זו מקודשת שזה דיבור שלם כיון שהזכיר שהוא הנותן לה בתורת קידושין ונראה מלשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת והואיל והריב"ש מחמיר יש לחוש לדבריו אעפ"י שכל הגדולים הללו כתבו להיתר. אלו דברי המהריב"ל ז"ל והמהרי"ט השיג עליו דדברי הריב"ש אינם ענין לדברי הגדולים הנ"ל דטעמם הוא משום דלא אמר שתהא מקודשת דלקידושין לצורך קידושין משמע ולא שתהא זה קידושין משא"כ בתורת קידושין מבואר דנתינה זו תורת קידושין עלי' שבנתינתה היא מקודשת. יעושה"ט במהרי"ט. ומבואר דמהריב"ל הבין בדבריהם דאני נותן לך זה לקידושין היינו שיהא נתינה זו לקידושין לה ואפ"ה כל שלא התפיס גופה שיהא הגוף מקודש אינו קידושין. וא"כ ה"נ בגט שאמר ודן כו' היינו שזה יהי' לך גט ממני כל שלא התפיס גופה שיהא הגוף מגורש אינו כלום. א"כ ממילא דלא סגי בודן כו' כיון דליכא התפסת רק שזה יהי' לך גט מאתי ואיננו כהרי את מגורשת דאיכא התפסת הגוף. אמנם לפי מה שהבין המהרי"ט והשיג עליו א"כ ודן הוי כהריני נותנו לך בתורת גירושין דמהני לדידי'. אבל להבנת מהריב"ל אינו כלום אמנם נהי דלהבנת המהריב"ל לא סגי בודן שכתב העיטור אבל אכתי הי' מועיל שאר לשונות הכתובים כגון פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי וכו' דהוי כמו הרי את מגורשת. דנראה דגם להמהריב"ל אם יאמר הריני מקדש אותך מהני וא"כ הלשון הנ"ל הוי כאומר הריני מגרש אותך. הנה לזה ע"כ נראה מוכרח טעמא משום דנהי דזה הלשון בעצמו הי' טוב אבל כיון דכתב גם להתנסבא מגרע אותו עד שיפרש הרי את מותרת להתיר גם זנות. ולהלן אי"ה אביא עוד טעם דלא ליהני השאר לשונות הכתובים בגט ט) עוד כתב הג"פ שם בס"ק צ"ו הנ"ל להלכה להתיר בלא הרי את מותרת מטעם ספק ספיקא. חדא דדלמא אין הלכה כהרמב"ן דאיכא שיור זנות בלהתנסבא רק כהעיטור דליכא שיור זנות ואף אם נימא כהרמב"ן דאיכא שיור זנות עכ"ז חוץ מזנותך הוי ספק. ולכאורה היתר זה נכון מאוד ואף דהוי ספק ספיקא במקום חזקה מ"מ ידוע דהסכימו האחרונים דבספיקא דדינא לא מהני חזקה דבשביל חזקה לא ישתנה הדין וא"כ הוי שפיר ספק ספיקא. אמנם אחר העיון גם בזה יש לפקפק. דהנה מה שתפסו במושלם כל האחרונים וכן נראה מהראשונים שהביאו דעת הרמב"ן דכל טעמו של הרמב"ן דלא סגי בלהתנסבא הוא משום שיור זנות. ולדעתי אחר שהעמקתי ועיינתי היטב בדברי הרמב"ן עצמו במה שכתב בגיטין (דף פ"ה) הי' נראה לי דהרמב"ן רוח אחרת עמו מאי דלא סגי בלהתנסבא לחוד בלא הרי את מותרת כאשר יבואר. דהנה לכאורה יש לתמוה טובא בדברי הרמב"ן שם בתירוץ הראשון על הא דנקט הלשון להתנסבא ולא לאשתרוי' דתירץ משום דכיון דכתיבא הרי את מותרת שוב לא דקדק בהא ונקט להתנסבא. וקשיא טובא דהיא גופי' תיקשי דלמאי נקט להתנסבא ונצרך לזה גם הרי את מותרת לינקוט לאשתרוי' ותיסגי בהא לחודי' ולא נצרך הרי את מותרת. וכן הקשה הג"פ שם ס"ק צ"ו על דברי הרשב"א שכתב ג"כ כעין דברי הרמב"ן הנ"ל ותירץ הג"פ עפ"י דברי הר"ן דבעי להתנסבא להתיר נישואין. אמנם תירוץ זה לא יצדק על דברי הרמב"ן הנ"ל דזה כתב הרמב"ן בתירוץ השני אבל בתירוץ הראשון דלא ס"ל סברת הר"ן הנ"ל קשיא טובא וכנ"ל ועוד נראה דאף לתירוץ הב' של הרמב"ן שכתב כסברת הר"ן הנ"ל קשיא ג"כ כנ"ל. דכבר נתבאר למעלה (אות ו') דחששת הר"ן לאו חששא גמורה היא. דהא חזינן לת"ק דסגי בהרי את מותרת לחוד ולא חייש לחששת הרמב"ן והר"ן. ואי אפשר לעשות מחלוקת בזה בין ר' יהודא לרבנן. והרמב"ן ור"ן לא קאמרי רק כיון דבלא זה צריך ר' יהודא לודן למנקט שיועיל למשרי או להנשא דהוי כמו ג"פ דשייך לודן וכמ"ש הרמב"ן מקודם לכך נקט טפי לשון להתנסבא מלשון למשרי בכדי שבדרך אגב יוציא ג"כ מחששת הרמב"ן והר"ן הנ"ל וכמו שנתבאר למעלה. ולולא זה דנצרך בל"ז הנה משום חששת הרמב"ן והר"ן לחוד לא הוי צריך למנקט זה וכנ"ל. ותדע עוד דהא הרמב"ן בתר התירוץ הב' שכתב חששת הר"ן הנ"ל סיים להוכיח דע"כ ר' יהודא לאסופי אתי על הת"ק וכותב ג"כ הרי את מותרת דאי אין כוונתו לאסופי רק דזה לחוד כותב הו"ל לי' למנקט למשרי ולא להתנסבא אלא ע"כ דאתי לאסופי יעושה"ט. ולכאורה אינו מובן דכיון דכתב במותרת חששת הר"ן הנ"ל שוב אינו הוכחה דלעולם אפשר דר"י לא לאסופי על הת"ק אתי ואינו כותב הרי את מותרת רק זה הלשון דלהתנסבא והא דאינו כותב למישרי משום חששת הר"ן הנ"ל וכמ"ש בעצמו מקודם. אלא ודאי הוא הדבר אשר דברנו דבאמת לאו חששא הוא וכמו דת"ק לא חייש להא. אך כיון דבלא זה כתיבא הרי את מותרת ונצרך למנקט שנית לשון שיועיל הגט נקט טפי להתנסבא להוציא בדרך אגב מחשש הנ"ל ג"כ. אבל אם אינו כותב לשון אחר רק למהך טפי הו"ל למנקט למשרי וכמו דנקט ת"ק. וא"כ אם נימא דאם הוי נקט למשרי הוי סגי זה לחוד בלא הרי את מותרת הדרא קשיא לדוכתי' אמאי נקט להתנסבא ולא סגי בזה ונצרך לכתוב ג"כ הרי את מותרת לנקוט לשון למשרי ולא יהא צריך עוד הרי את מותרת ונסתר תירוץ הג"פ הנ"ל אף לתירוץ הב' של הרמב"ן והוא תמי' עצומה. י) עוד קשיא לי טובא על שיטת הרמב"ן הנ"ל דסובר דר"י לאסופי אתי על הת"ק ומודה דצריך הרי את מותרת רק דמוסיף עוד ודן וכו' אבל בודן לחוד לא סגי משום שיור זנות וכנ"ל. א"כ מוכח מדר"י דשיור זנות פוסל בגט א"כ מאי קמיבעי' לי' גיטין (דף פ"ה) בחוץ לזנותיך אי הוי שיור הא זה הדין מוכח מדברי ר"י וגם רבנן לא מצינו דפליגי בזה ומאי קמיבעי' לי'. ואי"ל דהיא גופי' קמיבעי' לי' איך הוא הפירוש בדברי ר"י אם קאי לאסופי על הת"ק ויהא מוכח דחוץ מזנותך לא מהני או דר"י קאי בפני עצמו ולא על הת"ק דחוץ מזנותך לא הוי שיור, דז"א מתרי טעמי. דא"כ הו"ל להש"ס לקבועי האי הבעי' על המשנה דגופו של גט כיון דהבעי' היא על פירושא דמתני' בדברי ר"י אם כוונתו להוסיף על דברי ת"ק ויהא מוכח דחוץ מזנותך לא מהני או דר"י בפני עצמו ולא על ת"ק דחוץ מזנותך לא הוי שיור. ומדלא קבעה על המשנה מכלל דאינו נוגע לפירוש המשנה וא"כ קשיא כיון דר"י לאסופי קאתי מוכח דחוץ מזנותך לא מהני. ועוד דהא הרמב"ן להוכיח דר"י לאסופי קאתי מדקאמר להתנסבא ולא למשרי. דאי"ל דגם זו ההוכחה אינה אלא אם נימא דחוץ מזנותך הוי שיור רק דנימא כהעיטור דבכלל להתנסבא הוי נמי זנות שפיר הוכיח הרמב"ן דל"ל למנקט לשון שאיננו ברור ואפשר למטעי דהוי שיור זנות הו"ל למנקט לשון ברור למשרי דאי אפשר למטעי כלל אבל אם נימא דאף אם שייר בפירוש חוץ מזנותך ג"כ אינו פוסל אזדא גם זו ההוכחה דגם להתנסבא הוי לשון ברור דאף אם נטעה דשייר זנות ג"כ לית לן בה. דז"א כלום דאף אם חוץ מזנותך אינו פוסל הגט והויא גיטא אכתי לענין זנות הויא אשת איש. וא"כ שפיר איכא למטעי לענין שיור זנות וקיימא הוכחת הרמב"ן הנ"ל דר"י ע"כ לאסופי קאתי מדנקט להתנסבא ולא למשרי וכיון דסוף סוף ר"י לאסופי קאתי שוב מוכח דס"ל דאף דכותב להתנסבא אפ"ה הוי הרי את מותרת גופו של גט דחוץ מזנותך הוי שיור וכנ"ל. וגם אין לומר דאף דנימא דחוץ מזנותך לא הוי שיור בגט ואינו פוסלו מ"מ היכא דלא בעי לשייר ורוצה לגרשה לגמרי בלי שום שיור אף לענין זנות שפיר בעי גם הרי את מותרת והוי גם הרי את מותרת גופו של גט להתיר זנות ולהכי אף דפשיטא לי' דר"י להוסיף אתי אפ"ה קמיבעי' לי' חוץ מזנותך אי מבטל גיטא לגמרי. דז"א כלום דכיון דגם בלא הרי את מותרת הוי גיטא עכ"פ לענין לאנסובי פשיטא דלא שייך לקרות להרי את מותרת גופו של גט וכיון דר"י לאסופי קאתי מכלל דמודה לת"ק, דהרי את מותרת גופו של גט ומוכח דחוץ מזנותך הוי שיור ומאי קמיבעי' לי'. ולאחר שנתקשתי בזה מצאתי להתוס' רי"ד בש"ס חדשים דפוס ווילנא שהקשה כעין זה בקיצור יעושה"ט. וקושיות הנ"ל הם תמיהות עצומות על שיטת הרמב"ן הנ"ל. יא) ובכדי ליישב כל התמיהות הנ"ל נראה לי דעת הרמב"ן דלא כמו שהבינו כולם בדעתו דכל הטעם דאינו מועיל למהך להתנסבא הוא משום שיור בגט לענין זנות ואי הוי כתוב לאישתרוי' הי' מועיל בלא הרי את מותרת. רק דדעת הרמב"ן דודן יהי' לכי מנאי ס"ת וא"ש וג"פ ושיועיל למהך להתנסבא כו' אינו אלא סיפור דברים שאומר לה שזה יהי' לך מאתי גט שיועיל להתיר וא"כ איננו עיקר בגט ונצרך לכתוב חוץ מזה עיקר הגט ושייך על זה הסיפור דזה שכתבו בדברים שהם עיקרו של גט זה יהי' לך מאתי גט פטורין שיועיל להתיר. אבל אם אינו כותב רק ודן וכו' הוי כאומר לה זה יהי' לך מאתי גט פטורין ושיועיל להתיר ואיה הוא הגט שיועיל אם העיקר חסר. והוא כמו שכתב רבינו ישעי' השני שהביא מהריב"ל והמהרי"ט בחידושיו קידושין על הרי"ף שהבאתי לעיל (אות ח') דבנותן כסף לאשה ואמר לה הרי זה קידושך לא כלום הוא מפני שאינו כתוב בכסף דבר של קידושין כמו שכתוב בגט דבר של גירושין עכ"ל וא"כ ה"נ בודן נצרך שיהא כתוב בגט דברי גירושין זולת זה ואח"כ שייך לומר ודן וכו' דזה שכתוב בו דברי גירושין זה יהי' לך ממני גט פטורין שיועיל אבל אם חוץ מודן אינו כתוב בו דברים של גירושין על מה קאי וזה יהי' לך גט פטורין שיועיל איה הוא הגט שיועיל ולכך אף לר' יהודא נצרך הרי את מותרת ואף אי הוי נקט ר"י לאישתרוי' הוי נמי צריך הרי את מותרת שיהא עיקרו של גט כדי שיהא שייך על זה לומר זה יהי' לך ממני גט פטורין שיועיל להתיר אבל אם ליכא גופו של גט זולת ודן ליכא כלל גט פטורין ולא שייך כלל ודן דודן אינו אלא סיפור דאלו הדברים שכתב הם עיקר הגט לה ממנו שיועיל ונצרך להיות דברים של עיקר הגט בלעדם. זה הוא דעת הרמב"ן. אך לראי' לזה שהוא כן שלא נימא דסגי ודן לחוד ובדברים אלו נכלל ג"כ עיקר הגט דזה גופו של גט ולא על דברים שכתוב בו זולת זה. על זה הביא הרמב"ן ראי' דאמאי נקט להתנסבא הא איכא שיור זנות וגם אמאי לא נקט למישרי אלא ודאי דלא סגי בודן לחוד למהוי עיקרו של גט בזה לחוד ונצרך לכתוב עיקר הגט זולת זה כדי דעל זה יהי' שייך ודן וכו'. וא"כ עיקר טעם הרמב"ן איננו משום שיור זנות והשיור זנות שכתב אינו אלא לראי' לדעתו ולסברתו דודן לחוד אינו עיקרו של גט רק נצרך להיות עיקר הגט זולת זה שיהא קאי על זה ודן. כן נראה לי עומק דעת הרמב"ן ואף כי באו דבריו קצרים ביותר ידועים הם דברי הרמב"ן דדרכו לקצר בקודש ויש בהם עומק גדול וכמ"ש בשם הגדולים במערכת גדולים (אות קס"ב) בשם כמה גדולים יעושה"ט. והדברים הנ"ל בדעת הרמב"ן הם עמוקים ונכונים לדעתי וזולת זה תמוה טובא מפאת הקושיות והתמיהות הנ"ל שבאותיות (ט' וי'). ואף כי לא מצאתי לי רב וחבר שמכולם נראה שתפסו דברי הרמב"ן כפשטן דכל הטעם דלהתנסבא לא מהני הוא משום שיור זנות, עכ"ז לבי אומר לי דכוונתו כמ"ש מפני חומר הקושית הנ"ל וגם הדברים בעצמותן נכונים לדעתי וממילא מיושב הקושיות הנ"ל דאף אי הוי נקט לאישתרוי' לכל גבר ג"כ הי' צריך הרי את מותרת וגם אף אם שיור זנות אינו פוסל הגט בכ"ז לא סגי בלהתנסבא לחוד ונצרך לעיקרו של גט הרי את מותרת וכנ"ל. שוב מצאתי קצת סעד לדברי בכוונת דברי הרמב"ן בדברי הרדב"ז (ח"ד סי' רכ"ב) שכתב באמצע הת' וז"ל ואיכא מאן דפסק דאפילו כתב ודן צריך לכתוב ג"כ הרי את מותרת לכל אדם דבעינן שיהא מוכיח מתוכו שהוא מגרש את אשתו ולא אשת חבירו ושהוא מגרשה בגט זה ולפי שיטה זו לא אתי ר"י אלא לאסופי כו' יעושה"ט דדבריו אינם מובנים כלל דאכתי אמאי לא מהני ודן לחוד ועיקר טעמא דלא מהני חסר בדבריו. אשר ע"כ אחשוב דאולי כיון למ"ש דהאי ודן איננו עיקר אצא שמספר דהוא המגרש בגט זה שיועיל וכו' אבל איה הוא העיקר הגט שמספר עליו ע"כ צריך הרי את מותרת. ואם לא כוון לזה אין שום הבנה לדבריו להמעיין. ואף דברדב"ז עצמו (בסי' רכ"ד) שם מבואר דס"ל דהטעם דלא מהני משום שיור זנות אין זה תימא במה דסותר את עצמו דמצינן כמה פעמים ברדב"ז דסותר את עצמו ממקום למקום ובסי' רכ"ב נראה דכוונתו כנ"ל רק דלפ"ז קיצר ביותר. ואיך שיהי' בדברי הרדב"ז עכ"פ בדעת הרמב"ן נראה נכון כמ"ש בכדי להצילו מקושיות חמורות הנ"ל. יב) ומעתה לפ"ז ממילא נסתר התירא של הג"פ מטעם ספק ספיקא משום דאף להרמב"ן אינו אלא ספק דדלמא שיור זנות לא הוי שיור. דז"א דאף אם שיור זנות לא הוי שיור עכ"ז לא סגי בודן דאין הטעם כלל משום שיור זנות להרמב"ן רק דבלא"ה לא סגי בודן מטעם שכתבנו והשיור זנות שכתב הרמב"ן אינו אלא לראי' ולהוכחה דלא סמכינן על ודן מטעם הנ"ל וא"כ ליכא ספק ספיקא כמובן. אמנם אף לפי כל הנ"ל עכ"ז נראה לקיים התירא של הג"פ. דהנה כל מה שכתבתי בדעת הרמב"ן דלא מהני להתנסבא אף בלא הטעם דשיור זנות אינו אלא למאי דאיתא במשנה דגיטין (דף פ"ה) דכתוב להתנסבא בתר ודן וסובר הרמב"ן דאיננו לשון גירושין רק דשייך לודן כמו ג"פ שיועיל להתיר וכנ"ל. אבל לתופסי גיטין דידן דכתוב להתנסבא קודם ודן. וא"כ פשיטא דלא קאי על ודן רק דהוא לשון גירושין להתירה. וא"כ שוב אין לנו טעם דלא יועיל להתנסבא רק משום שיור זנות. וא"כ שוב ממילא נתקיים היתרא של הג"פ הנ"ל מטעם ספק ספיקא אף לפי מה שביארתי בדעת הרמב"ן וכנ"ל. יג) ועוד נראה ביותר דאיננו נצרך כלל למיתי עלה מטעם ההיתר שכתב הג"פ מטעם ספיקא רק דמוכרח לדידן מסוגיא דעלמא דתפסינן להלכה דלא כהרמב"ן הנ"ל רק כהעיטור דליכא שיור זנות כלל בלהתנסבא כאשר יבואר והוא. דלהרמב"ן בין לפי מה שפירשתי בשיטתו דאין הטעם משום שיור זנות והשיור זנות שכתב אינו אלא לראי' דאיננו לשון גירושין ובין לפי מה שתפסו הראשונים והאחרונים בשיטתו דכי טעמו דאינו מועיל להתנסבא הוא משום שיור זנות. עכ"פ מוכרח לשיטתו דר' יהודא לאסופי קאתי על מילתי' דת"ק דעל מה שכתב הרי את מותרת מוסיף ר' יהודא על זה ודן וכו'. דאי ר' יהודא לא קאי על הת"ק ומתיר בלהתנסבא לחוד בלא הרי את מותרת שוב אין לנו לעשות מחלוקת בזה בין ר' יהודא לרבנן רק דמר תפס האי לישנא ומר תפס האי לישנא דאין לנו לעשות מחלוקת חדשה בין ר"י לרבנן במאי דלא מצינו שום רמז לזה בתלמוד וכנ"ל (אות ו' ט' י') וכמבואר ברמב"ן עצמו דסובר דר' יהודא לאסופי אתי. [הארכתי קצת בזה מפני שנשתוממתי על לשון מהרש"י בן מהור"ם פאדובה שבת' רמ"א (סי' קכ"ז) שכתב וז"ל דגופו של גט הרי את מותרת אע"ג דר' יהודא פליג ורבים פסקו כר"י הלא הרמב"ן מן המחמירין כו' יעו"ש דנראה מדבריו דפליגי בזה ר"י ורבנן רק הרמב"ן פוסק בזה כת"ק. וזה ודאי אינו וכנ"ל. רק להרמב"ן גם לר"י כותב הרי את מותרת רק דלאסופי קאתי וכמ"ש הרמב"ן עצמו וכנ"ל דא"א לומר כלל בע"א.] וכיון דמוכח דר"י לאסופי קאתי א"כ קשיא כיון דכתיבא הרי מותרת ל"ל למהך. וכמו שהקשה הרמב"ן עצמו לשיטתו. וע"כ דשייך לודן כמו שתירץ הרמב"ן דלודן נצרך לכתוב ג"כ שזהו ג"פ ושיועיל להתיר וכנ"ל (אות ו' ט'). א"כ ממילא תמוה טובא בטופסי גיטין דידן דתפסינן כר"י למכתב ודן אמאי לא כתבינן ג"כ למהך להתנסבא או למשרי בתר ודן דשייך לודן כמו ג"פ שיועיל להתיר וכמ"ש הרמב"ן. וע"כ דאנן תפסינן בזה דלא כהרמב"ן דאיננו נצרך לודן עוד לישנא שיועיל להתיר. א"כ ממילא הדרא קושיית הרמב"ן לדוכתי' ל"ל לר"י למהך. וע"כ דאנן תפסינן בפירושא דמתני' דר"י לא קאי לאסופי על הת"ק. רק דאינו כותב הרי את מותרת ונקט לישנא דגירושין בלמהך להתנסבא. וא"כ שוב מוכח דלהתנסבא לחוד סגי ובטופסי הגט של הרמב"ן מוכרח דבאמת הי' בנוסח אחר דלמהך להתנסבא הי' כתוב בתר ודן וכדאיתא במשנה דזה שייך לודן לדידי' וכן נראה מלשון הרמב"ן עצמו שם דגם הרי את מותרת היו כותבין בתר ודן וכמ"ש שם באמצע וז"ל ואם נאמר שהרי את מותרת לכל אדם בגיטא דן משמע דכתבינן לה בתר ודן כו' א"כ מבואר להדיא דהיו כותבין גם הרי את מותרת בתר ודן [וכמ"ש הריטב"א שם דודן כותבין בתחלה או בסוף והיו כותבין בתחלה בימי הרמב"ן.] משא"כ לטופסי גיטין דידן מוכרח דנקטינן דלמהך לא שייך לודן וא"כ שוב מוכרח דר"י לאו לאסופי קאתי רק לשון בפני עצמו ומר תפס לה בהאי לישנא ומר בהאי לישנא. [ומה יומתק בזה לשיטת הרמב"ם דגט פסול בב' לשונות א"כ כיון דתפס ר"י לישנא ודן בלשון ארמית שוב הוכרח לסיים גופו של גט ג"כ בלשון ארמית אם נימא דלשון ארמית ולשון הקודש ג"כ חשוב ב' לשונות.] וממילא מוכרח דלהתנסבא לחוד סגי דליכא שיור זנות ודלא כהרמב"ן. וממילא מה דנתחבטו בדעת הרמב"ם הוא ג"כ נתבאר כיון דבטופס הגט של הרמב"ם (פ"ד מגירושין) ג"כ כתוב ודן בלא למהך דלמהך כתוב קודם א"כ מוכרח דר"י לאו לאסופי קאי רק דלמהך לחודי' מועיל וכנ"ל. א"כ מוכרח מהרמב"ם ומסוגיין דעלמא דאנן נקטינן בזה דלא כהרמב"ן והוא לדעתי הוכחה ברורה ונכונה מאוד ומקום הניחו לי כל האחרונים בסד"ש בעזרהי"ת. ואף אם נימא דאף להרמב"ן האי למהך דשייך לודן איננו מעכב רק לישנא יתירה לארווחי מילתא בעלמא כמו דכפלינן ס"ת וא"ש וג"פ ושיועיל אבל באמת בלא שיועיל ג"כ כשר. מ"מ אי הוי נקטינן פירושא דמתני' לר"י דשייך הך למהך לודן אנן נמי הוי כתבינן לי' לארווחי בעלמא כמו דנקט ר"י וכמו דכפלינן ג"כ ס"ת וא"ש וג"פ. ע"כ ברור דנקטינן בזה דלא כהרמב"ן רק דמר אמר חדא ומר אמר חדא ואנן לארווחי בעלמא כתבינן לכולהו לישני בין דת"ק ובין דר"י אבל בדיעבד בכל חד מהני כשר. וכל זה נראה לי ברור בסד"ש. אמנם אף לפי מה שנתבאר דאין לחוש על להתנסבא משום שיור בגט לענין זנות וכנ"ל. עכ"ז לא אמנע מלכתוב מה שיש לפקפק בזה מטעם אחר. ואף שלא מצאתי למי שירגיש בזה עכ"ז פטפטי' דאורייתא טבין. והוא דלכאורה נראה דהלשון פטרית ושבקית ותרוכית הם לשון עבר כמו פטרתי ושבקתי ותרכתי [וכן שאלתי ממדקדק אחד והסכים כן]:
וא"כ נראה דתלי' במחלוקת הראשונים שהובא בב"י חו"מ (סי' ק"ץ סעי' ח') בשטר מכירה דידן שכתוב בהן לשון עבר מכרתי ונתתי ואיננו כתוב בהן לשון הווה מכורה ונתונה אי אינו אלא שטרי ראי' ולא מהני לקנין או דמהני לקנין. דדעת העיטור והרמב"ן והרשב"א והמגיד דמהני נמי לקנין ודעת הרא"ה שהובא בב"י שם וכן דעת הטור (סס"י קצ"א) וכן דעת הרא"ש בת' שהביא הב"י שם דאינן אלא שטרי ראי' ולא מהני לקנין וכ"ה בטור (סס"י רנ"ג). וא"כ לכאורה לדעת הרא"ה והרא"ש והטור הנ"ל לא מהני לשונות אלו לשוי' גירושין כיון דהם לשון עבר וא"כ ממילא דגם להמהך להתנסבא דכתוב בתר ופטרית כו' די תיהווייין כו' למהך כו' ג"כ לא מהני דהכל הם על ופטרית דהוא לשון עבר דעשה זה בכדי שתוכל לילך להנשא. וליכא לשון הווה בגט רק והרי את מותרת לכל אדם וא"כ זהו עיקר הגט ובלעדו ליכא עיקר הגט שיהא מהני לגירושין דהלשון לשין עבר ואינו אלא כהודאה דלא מהני באיסורא. וכמ"ש הט"ז יו"ד (סי' קס"ח ס"ק י"ד). ואף למה שהשיג עליו הקצה"ח (סי' קצ"ח) היינו דוקא באיסור התלוי בממון משום דאודיתא הוי קנין בממון משא"כ באיסור לחוד פשיטא דלא מהני וא"כ לדידהו עיקר הגט אינו אלא הרי את מותרת לכל אדם טו) הן אמת דדברי הטור תמוהין לי טובא. דהנה יסוד המחלוקת אי לשון עבר מהני הוא מהא דגיטין (מ' ב') דאיתא שם שתי ברייתות עשיתי פלוני עבדי בן חורין כו' נתתי שדה פלונית לפלוני כו' דאמר ר' יוחנן עלייהו וכולן בשטר ופירשו הן דכתב בלשונות אלו את השטר וע"כ דמהני מדין קנין דאי מטעם הודאה למה לי שטרא באמירה בעלמא סגי וע"כ דמהני לקנין. [ולא אמנע מלכתוב מה דקשיא לי קצת מהא דמבואר בכתובות (ר"פ הנושא) חייב אני לך מנה בשטר דאלימא מילתא דשטרא כמאן דאמר אתם עדי לר' יוחנן שם דפירשו קצת מהראשונים דמיירי בהודאה רק שאינו בדרך הודאה גמורה דלא אמר אתם עדי רק בשטר הוי זה הודאה גמורה כמאן דאמר אתם עדי. וא"כ שוב אין ראי' דלעולם יש לומר מדין הודאה רק דלא אמר אתם עדי ולכך בעל פה לא מהני משא"כ בשטר מהני זה מדין הודאה דר' יוחנן לשיטתו וכנ"ל וא"כ אין ראי'. ויש ליישב ואין להאריך לפי שאיננו מענינינו פה.] ושיטת החולקים בזה ע"כ דמפרשי או כמ"ש המרדכי שם בשם ר"ב דהפירוש בשטר היינו שטר גמור בלשון המועיל דאמר לו הלשונות אלו בשעה שמסר לו השטר דס"ד דמגרע בלשונות אלו יעו"ש. גם לפירוש רש"י מפי השמועה ג"כ אין ראי' כמובן להמעיין. וגם ראיתי להרשב"א קידושין (כ"ז ב') בשם אית דמפרשי דכולן בשטר לא קאי על נתתי ועשיתי דבהו לא בעינן שטר דמהני מדין הודאה באמירה לחוד. (וכן צ"ל נמי לשיטת רש"י דכתב בקושייתו להפירוש ששמע דבשלמא נתתי יש לומר מדין הודאה. דאכתי תקשי א"כ ל"ל לכתוב שטרא. וע"כ דכולן בשטר לא קאי ע"ז וכמ"ש הרשב"א הנ"ל.] וע"כ החולקים מפרשי כחד מהני פירושי הנ"ל. וא"כ קשיא טובא דהטור סותר את עצמו דבחו"מ (סי' רמ"ה) וביו"ד (סי' רס"ז) מבואר דפירש כפשוטו דעשיתי פלוני עבדי בן חורין ונתתי שדה פלונית לפלוני מיירי דכתב כן בשטר ומהני לקנין א"כ מבואר דס"ל דמהני לקנין ובזה סותר את עצמו להא דסס"י הנ"ל. וצע"ג. עכ"פ איך שיהי' בשיטת הטור. עכ"פ לכל הני שיטות הנ"ל דלשון עבר לא מהני לקנין א"כ לא מהני לשון עבר גם בגט וכיון דפטרית לשון עבר א"כ עיקר הגט הוא הרי את מותרת לכל אדם ובלעדו ליכא גיטא וכנ"ל. ויעוי' ביו"ד סי' רס"ז סעי' ע"ד בש"ך ס"ק צ"ד בשם הב"ח דלמעשה חיישינן להפוסקים דלשון עבר לא מהני לקנין וא"כ ה"נ יש לחוש בלא הרי את מותרת. טו) אמנם נראה דגם זה אינו כלום וגם זה יש להוכיח מטופסי גיטין דידן דכתבינן בהו לשונות אלו וע"כ אחת משתים. או דלשונות אלו אינן לשון עבר [ויעויין בשלטי הגבורים שסביב המרדכי סוף גיטין וכן הוא בפירוש הגט שבת' מהרמ"פ בשם הר"ש מקינון דאף דפטרית הראשון הוא לשון עבר עכ"ז פטרית הב' מפרש שהוא לשון הווה יעו"ש.] והם לשון הווה. או דתפסינן להלכה ככל הפוסקים דגם עשיתי מכרתי ונתתי דהם לשונות של עבר מהני לקנין משום דאיננו לשון עבר לחוד. וכמ"ש הרמב"ן והריטב"א קידושין (ו' ב') והריטב"א בת' הביאו ב"י חו"מ (סי' ס' סעי' ט"ו) והרמ"א בת' (סי' צ"ב) דמכרתי ונתתי ב' לשונות משמע להבא ולעבר כמו בטל הוא בגיטין (ר"פ השולח). [ובזה תמוה לי דברי הנוב"י (קמא יו"ד סי' ס"ה) לענין שבועה בכתב דאף אי מהני היינו דוקא בכותב הריני נשבע אבל נשבעתי בודאי לא מהני משוה דהוא לשון עבר. והוא נגד כל הראשונים הנ"ל דהם הלא ס"ל דהוא נמי לשון להבא. שוב אח"ז רכ מצאתי להברית אברהם (יו"ד סי' ס' אות ח') שתמה עליו כן יעושה"ט. וביותר תמיהני על הכנה"ג אבה"ע הל' קידושין בהגהות ב"י (סי' כ"ז ס"ק פ"ד) בשם ת' כת"י דאף אם נימא דהריני נותנו לך בתורת קידושין מהני עכ"ז באומר לה נתתים לך בתורת קידושין בודאי לא מהני משום דהוא לשון עבר, והוא נגד כל הני פוסקים דס"ל דהוא גם לשון להבא וכמו נתתי כסף השדה קח ממני.] וה"נ פטרית אף אי הוי כמו פטרתי. דאל"כ למה כותבין כל הני לשונות שאינם מועילים וע"כ דהם מועילים מטעמים הנ"ל. וא"כ אנן תפסינן כהפוסקים הנ"ל או דהני לשונות עדיפי ממכרתי ונתתי הנ"ל וא"כ אף בלא הרי את מותרת יש להתיר. וכל זה נראה ברור. יז) עוד יש טעם להתיר משום דתיבת "את" ניכרת רק תיבת "מותרת" איננה ניכרת. ואף דתיבת את נדבקה למעלה לתיבת מותרת כבר נתבאר בפוסקים דבאיננו מוקף גויל כשר במקום עיגון. וגם לפמ"ש הב"י (או"ח סי' ל"ב) לחד תירוצא כל שהי' מוקף גויל בשעת הכתיבה אף שנדבק אח"כ לא מפסל. א"כ תיבת את אין לחוש במה שנדבק כיון שניכר והוי ככותב הרי את לכל אדם דהנוב"י (תנינא אבה"ע סי' קי"ג) מכשיר בזה לכו"ע יעו"ש. אף כי לכאורה איננו מוכרח דהרי את לכל אדם יש לפרש דקנוי' היא לכל אדם. אפשר דכוונתו היא משום דכבר כתוב בגט דרשאה ושלטאה להתנסבא לכל גבר א"כ שוב אי אפשר לפרש דקנוי' היא לכל אדם דהקנין שהי' לו בה נתן כעת לכל אדם. דז"א דהא כבר נתבאר דאינה קנוי' ויכולה להנשא למי שתרצה וע"כ הפירוש דמותרת לכל אדם להתיר זנות. וגם אפשר דתיבת מותרת ג"כ מקרי ניכר דנתתי לתינוק לקרוא וקרא אותה. מכל הלין טעמי שנתבארו נראה להקל בהקלקול שבתיבות הרי את מותרת. ועתה נבוא ליתר הקלקולים שבגט זה. יח) הקלקול שבתיבות די תיהוייין בדלת של תיבת די נראה פשוט דאין לחוש דאף אם הי' נחסר תיבת די לגמרי ג"כ הי' כשר ואדרבא לפי מה שכתבתי למעלה (אות י"ד) דתיבת ופטרית הוי לשון עבר א"כ הי' נראה דעדיף טפי בלא תיבת די המקשרן יחד הויא תיהווייין מאמר בפני עצמו והוי טפי לשון גירושין בלא תיבת די מעם תיבת די כמובן. אמנם כיון דנכתב מעיקרא תיבת די אי אפשר להעדיף כח הגירושין במה שנמחק אח"כ. עכ"פ נראה דאינו מגרע כלל במה שנמחק ונטשטש. אמנם במה שנמחק ונטשטש אותיות כל מלכל גבר די תיצבייין בזה יש מקום עיון דנראה מהעיטור (מאמר ז') וכ"כ הרשב"א גיטין (פ"ה א') וכ"ה בשה"ג שבמרדכי סוף גיטין וכ"ה בפירוש הגט להר"ש מקינון שבת' מהרמ"פ שבתיבת לכל מתירה אף לכ"ג דלא נימא כבר"פ האשה רבה דאלמנה לכ"ג איננו בכלל ההיתר א"כ לכאורה אפשר דלכל מעכב. אמנם הרמב"ן גיטין (דף פ"ה) השיג. על זה וכתב דתיבת לכל איננו מתיר לאסורים לה דהא בב"ר אף אם התירוה לכל מ"מ בנשאת לפסולים חייבת רק דמחלק בין בעל דאיננו חושש אם תנשא לפסולים ובין ב"ד. וא"כ אף בלא תיבת לכל כשר. וגם להעיטור נראה דגם בלא תיבת לכל כשר. דהא ס"ל דבפ"ק דקידושין בהרי את מגורשת אף דנכתב בגט זה הלשון לחוד סגי דס"ל דלא קאי על האמירה שבשעת נתינת הגט כמ"ש הרמב"ן והרשב"א. [דלדידהו אפשר דמעכב בכתיבה להדיא שיהא מתירה לכל אדם דזה נראה דעת הרמב"ן דהחמיר טובא בהרי את מותרת אף דנכתב כמה לשונות גירושין וכמ"ש לעיל (אות ז').] רק דס"ל דקאי על הכתיבה וכמ"ש הרמב"ם והר"ן. א"כ מבואר להדיא לדידי' דאין צריך שיהא מתירה להדיא אף לפסולים רק אף בסתמא לא הוי שיור לפסולים עד דמשייר בהדיא וע"כ דאיכא חילוק בין בעל לב"ד וכמ"ש הרמב"ן וא"כ אף בלא תיבת לכל כשר. ומדדעת העיטור כן ממילא דיש לומר דה"נ דעת הרשב"א והש"ג ולרווחא דמלתא כתבו דלכל מתיר זה ואינו אלא לרווחא דמלתא לכתחלה לבאר להדיא שהוא מתירה לכל. אבל בדיעבד כשר בלא תיבת לכל כל דלא שייר בפירוש. וכן הסברא והדעת נותנת. ועוד דכיון דכתיבא הרי את לכל אדם כמבואר באות הקודם א"כ בזה התירה לכל אדם. ואף דלפ"ז שוב איננו מוכח היתר על זנות דהרי את לכל אדם אפשר דאיננו מתיר רק להנשא לפסולים וא"כ נשאר שיור זנות בלהתנסבא. הא כבר נתבאר דלהתנסבא איננו ממעט זנות. ע"כ נראה להקל גם בזה שנחסר תיבת לכל. ואף דלפ"ז שוב אין קישור בין להתנסבא לתיבות גבר די תיצבייין גם בלא תיבות אלו כשר. ואף דלכאורה יש לומר דאם הי' נכתב למהך להתנסבא גבר דיתיצבייין היינו דהגבר יהא נשאת לה והוי תלקח איש לאשה איננו נראה לחוש לזה דלהתנסבא היא לשון נקבה ואי אפשר לפרש זה על גבר. וגם יתר הקלקולים נראה פשוט דיש להקל במקום עיגון ע"כ אם לא יהא באפשרי להשיג גט אחר מהבעל בשום אופן והאשה ילדה ואם לא נתירה להנשא שבעלה יהא משמרה בודאי שיש לחוש שתצא לתרבות רעה ובפרט בעתים הללו בעוה"ר דעתי נוטה להתירה. אמנם לגודל החומר אינני רוצה לסמוך על דעתי עד שיעיין כתר"ה בזה ויסכים ג"כ להיתר וגם ישלח כתר"ה עוד לגדול אחד מפורסם ומומחה לרבים שיסכים ג"כ בזה אזי הנני ג"כ מצטרף בהתירא דהא איתתא למטי שיבא מכשורא. ודי"ת יהי' עמנו שלא נכשל ח"ו בדבר הלכה ויצילנו משגיאות ויאיר עינינו בתורתו הקדושה כנפשו ונפש חותנו דושו"ט בלו"נ. ירוחם יהודא ליב החופ"ק: