אור ברסלב

שות אור גדול· רבי ירוחם יהודא ליב פרלמן [הגדול ממינסק]

סימן כז

סימן כו

בעזהשי"ת ט' כסלו תרנ"א פה"ק מינסק יצ"ו. שלו' כנהוג אל כבוד הרב הג' החריף ובקי וכו' מו"ה יעקב זאב כהנא נ"י האבד"ק פאסוועל יצ"ו. אחדשה"ט מכתבו הגיעני בשבוע העבר ולרובי הטרדות נתאחרה תשובתי וגם כעת הנני בקצרה והוא בדבר המעשה שבא לפני הרב דוואשקי באחד שעבד בעבודת הצבא בקארטאיק פלך וואראנעז והי' לו שם אשה וג' ילדים, וניתנה לו חפשה ובא בשנת תרמ"ט אצל הוריו ונשתהה י"א חדשים בביתו לבדו ואשתו וילדיו היו בקארטאיק במקום שדרו בתחלה ואחר י"א חדשים הנ"ל שלח אחר אשתו וילדיו הנ"ל שיבואו אצלו למקום הוריו הנ"ל ואחרי ימים אחדים שבאתה אשתו אצלו הכירו הוריו בכלתם דהיינו באשתו הנ"ל כי היא הרה לזנונים, ובאו להרב דוואשקי, והרב חקר את פי האשה והודית ואמרה כי בליל חגם העבר בא אל ביתה בליעל אחד והי' שכור והפחיד אותה ואמר לה השמיעי לי ובא עלי' באונס שלא ברצונה, והבעל אמר שחושד אותה שגם הילדה הקטנה אינה ממנו, ואמר הרב דוואשקי שהבעל מחוייב לגרשה עפ"י ד"ת וכן עשה הבעל וגרשה, ואח"ז מתחרטים הבעל והאשה ורוצים לישא זא"ז שנית ושואלים היתר ובקארטאיק הם רובא דרובא גוים ומיעוטא דמיעוטא יהודים והנואף הנ"ל איננה יודעת מי הוא אם יהודי או גוי, וכתר"ה מצדד בהתירא דהאי איתתא, והנני להשיב כי חלילה וחלילה להתירה, ותבוא עליו ברכה להרב דוואשקי הנ"ל על שהפרישן שלא תשב עמו באיסור כל ימיו, וקורא אני על המתירין לא ירד בני עמכם, והמתיר עתיד ליתן את הדין. ראשית תמה אני על כת"ר על שפשוט אצלו להתיר מחמת דברי הרמ"א אבה"ע (סי' ס"ח סעי' ז' בהגה), דאף לפי דעת כתר"ה דס"ל לדבר פשוט דדמיא להתם, הא עיקר דברי הרמ"א נובעין מהטור שם דהביא דעת הרא"ש (פ"ק דכתובות) דיליף לה להתיר מהא דמכשירין העובר אף ברוב פסולין, וא"כ הא מבואר כתובות (י"ד א') דאין מתירין רק בדיעבד ולא לכתחלה רק בכדי שלא להוציאה מבעלה, הוי דיעבד ושפיר יליף הרא"ש אבל הכא דכבר גירשה ורוצה לחזור ולישאנה דהוי לכתחלה אף לדעת הרא"ש אסורה וליכא למאן דמתיר, ואי"ל דכיון דהי' לנו לדון ע"ז קודם שגירשה דאז הוי דיעבד והיינו מתירין אותה להכי אף לאחר הגירושין מותר להחזירה משום דכבר נעשה דיעבד בעוד שהיתה אצלו וכבר הותרה, ז"א דהא איתא בירושלמי יבמות (פ"ב הל' י') גבי נטען דלא יכנוס ואם כנס אין מוציאין ובעי שם בירושלמי דאם כנס דבדיעבד אין מוציאין וגירש מהו שיחזור ויכנוס לכתחלה ופשיט דמותר משום דאל"כ אתה מוציא לעז על בני' והובא הירו' הלו ברמב"ן ורשב"א (ספ"ב דיבמות) וכתבו דדוקא דהיו לה בנים מכניסה ראשונה אבל בלא"ה אסור והכי איפסק בש"ע אבה"ע (סי' י' סעי' ה'), אלמא אף דכבר נעשה דיעבד והיינו מתירין אז עכ"ז כיון דגירש אותה ונעשית לכתחלה אסורה אף דכבר היתה דיעבד, א"כ פשיטא דה"נ בניד"ד, וא"כ אף אי יהיבנא לי' לכתר"ה דאם היו שואלין מקודם שגירשה היינו מתירין אותה עכ"ז לאחר שגרשה לענין לחזור לישאנה לית דין ולית דיין להתירה ואסורה לכ"ע וכנ"ל. ועתה נבוא לענין הנידון איך הי' הדין אם היו באין לשאול מקודם שגירשה, הנה המחבר שם (סי' ס"ח) סתם ולא הביא דעת המתירין ומבואר דדעתו לאיסור, והפ"י (בקו"א לכתובות) תמה על המחבר שהשמיט דעת המתירין, ובאמת היא פליאה גדולה אחרי שרבינו יונה והרא"ש מתירין וגם הרמב"ן והרשב"א וריטב"א (בחי' לכתובות) וכפי שהובא בשמ"ק מתירין ולא מצינו מי שאוסר להדיא רק הרמב"ם לפי דעת המגיד אשר גם זה איננו מוכרת כלל וכמ"ש הפ"י והנוב"י, א"כ תמוה טובא למה השמיט דעת המתירין. אמנם באמת, אף שהב"י לא כיון לזה ולא ידע מהפוסקים האוסרים מדלא הביאום בספרו הב"י עכ"ז רוח ד' נוססה אצל הרב המשביר לכל בית ישראל, וכמ"ש התומים בקיצור תקפו כהן (אות קכד)] לכוין להלכה אף שלא כיון לזה, והוא, דהנה בת' מהר"מ אלשקר (סי' ע"ז וסי' צ"ד) הובא ת' רב שרירא גאון ובנו רב האי שהשיבו לאסור יעושה"ט, והדברים ברורים דהרמב"ן ורשב"א וריטב"א ורבינו יונה והרא"ש לא ראו ת' הגאונים רב שרירא ורב האי הנ"ל דאלו ראוה ודעתם למפלג עליהם פשיטא דהיו מביאים דבריהם, וכיון שכן כבר איפסק הלכתא בשו"ע חו"מ (סי' כ"ה סוף סעי' ב' בהגה) ובש"ך יו"ד (סוף סי' רמ"ב בהנהגת או"ה אות ח') והוא מת' מהרי"ק (שורש צ"ד) דכל היכא דדברי הגאון אינם כתובים על ספר מפורסם ולא הביאוהו האחרונים דאין שומעין, לדברי האחרונים משום דאמרינן דלא שמיע להו דברי קמאי ואי הוי שמיע להו הוי סבירא להו ולא הוי פליגי עלייהו, וא"כ בהנידון (דסי' ס"ח) יש לנו לפסוק כהגאונים רב שרירא ורב האי ואין לנו להשגיח על דברי המתירין שלא ראו דברי רב שרירא ורב האי, ודבר ד' אמת בפיו של הש"ע וכיון להלכה אף שלא ידע מהם וכנ"ל. ועתה נבאר עוד, דאף אם נניח בהאי (דסי' ס"ח) כדברי הרמ"א וכדעת המתירין הנ"ל, עכ"ז יש מקום לומר דזהו דוקא בפ"פ מצאתי דאינו ידוע מעשה הזנות רק ע"פ הבעל אבל בהרתה לזנונים דכריסה בין שיני' והכל עדים בדבר הזנות שפיר י"ל דכולם מודים דאסורה, והוא עפ"י מאי דהקשה הנוב"י (מה"ק אבה"ע סי' ס"ט) על דעת האוסרין דאמאי לא תהא נאמנת הא ע"א נאמן באיסורין, [ולקמן נדבר מזה אי"ה.], והנה באמת סוטה לבעלה הוא דבר שבערוה דהא עיקר דבר שבערוה דילפינן דבר דבר מממון דבעינן ב' גבי ערות דבר לבעלה כתיב, וכבר השיגוהו האחרונים כמו שהביא הפתחי תשובה (סי' קט"ו ס"ק ל"ו) בשם ת' חמדת שלמה, אמנם הגאון מליסא זצ"ל וכן רע"א זצ"ל כתבו דהיכא דכל האיסור משום שויא אנפשי' חדא"י אף בדבר שבערוה אינו אלא כאיסורין, ומש"ה בפ"פ מצאתי שפיר נאמנת לומר נאנסתי מטעם ע"א נאמן באיסורין משא"כ בהרתה לזנונים דהוי כיש עדים אינה נאמנת מטעם אין דבשב"ע פחות משנים, וכן מחלק בזה הגאון מליסא שהובא בת' ברית אברהם (סי' פ"ב), והנה כבר העיד הכנסת יחזקאל (סי' ע"ח) שהי' מעשה בק"ק בריסק ואסרוה חכמי בריסק וכן בת' ברית אברהם הנ"ל (סי' פ"ד) מביא שהגאון מליסא לא רצה להסכים להתיר, רק שהפ"י (בקו"א לכתובות) והנוב"י במה"ת מתירין אף בכזה, ומה אעשה שכולם לא ראו דברי הבה"ג (בהל' מיאון) על הדין דהיתה מעוברת ואמרה מאיש פלוני וכהן הוא דר"ג ור"א אומרים נאמנת דכתב הבה"ג ע"ז והנ"מ בפנוי' דבין באונס בין ברצון מותר אבל בא"א מעוברת וקאמרה אנוסה אני לא מהימנא עכ"ל יעושה"ט. ומעתה אם נימא דהבה"ג אף בפ"פ מצאתי ס"ל דלא כרבינו יונה (שבסי' ס"ח) הנ"ל אין שום ספק דרבינו יונה והרא"ש ואינך לא ראוהו דאם היו רואים דבריו היו מביאים אותו דכבר כתב הרא"ש בעצמו בברכות (פרק ד' סי' י"ד) דעל הבה"ג יש לסמוך דכל דבריו דברי קבלה וכ"כ בחולין (פ"ג סי' י"ח) וא"כ אין ספק דאם הי' רואה דבריו הי' מקבלם באהבה, אמנם אפשר דהבה"ג לא מיירי רק בהיתה מעוברת דאיכא עדים בדבר וכנ"ל אבל בפ"פ מצאתי מודה לרבינו יונה וכדמחלק הגאון מליסא הנ"ל, (ומזה גופי' נראה ראי' לדבריו מדלא הביאו דברי בה"ג.], עכ"פ בגוונא דניד"ד דהרתה לזנונים נראה פשוט מדברי בה"ג דאינה נאמנת לומר נאנסתי, ויעוי' בפ"י בקו"א שהביא ראי' דנאמנת מהבה"ג שמובא באבה"ע (סי' ד' סעי' י"ד), וליתא דהא התם כתבו הרא"ש והטור לדעת בה"ג דאף באינה טוענת אנן טענינן והכא בליכא טענת ברי פשיטא דלא טענינן ואסורה וכמבואר כתובות (ט' א'), דאי"ל דשם כיון דמכחשת או שותקת יש לנו ראי' שלא נאנסה משנתארסה דאל"כ היתה טוענת, דז"א דא"כ מאי פריך הגמ' דהוי ס"ס וע"כ דאין ראי' מדלא טענה די"ל דמחמת כיסופא הוא, וכן מבואר מתוס' שם ד"ה ואיבא"י דהקשו דאמאי לא הוי ס"ס אימור מוכת עץ ותרצו דאם איתא דהיתה מו"ע היתה טוענת דאין גנאי בכך כמו בביאת אונם, א"כ מבואר דעל ביאת אונס אין ראי' מדלא טענה, א"כ אמאי לא טענינן אנן אף בנתקדשה פחותה מבת ג' וע"כ דהאי דסי' ד' עדיפא, ולהנ"ל מבואר מדברי הבה"ג עצמו שהוא הוא המתיר שבסי' ד' הנ"ל ועכ"ז אוסר להדיא באומרת נאנסתי עכ"פ בהרתה לזנונים וכגוונא דניד"ד. הנה כבר נתבאר לנו מדברי הראשונים הגאונים רב שרירא ורב האי ומדברי הבה"ג שכל דבריו דברי קבלה לאסור בניד"ד אף אם באו לשאול מקודם שגירשה, ומעתה למותר לנו לפלפל בזה ועכ"ז לא אמנע ממה שנפל בדעתי ברהיטא מדי עיוני בזה. הנה כבר הבאתי דברי הנוב"י (מה"ק סי' ס"ט) שכתב שתמוה בעיניו דעת האוסרין דהא ע"א נאמן באיסורין, ותמה אני על תמיהתו ואדרבא תמוה לי להיפוך על המתירין ע"י אמירתה, דיעויין ביו"ד (סי' קי"ט) דהחשוד בין באיסור תורה בן באיסור דרבנן אין לסמוך עליו בהם ויעויין בש"ך שם (ס"ק י"ב) דבמין א' של איסור חשוד לחמור חשוד לקל, וא"כ כיון דבלא אמירתה חיישינן שזינתה ברצון א"כ חשדינן לה על איסור א"א החמור ואם היא חשודה לזה כ"ש דחשודה על ביאת סוטה לבעל הקל ממנה, וא"כ אמירתה לא מעלה ולא מוריד כלל לענין חשש דרצון, דבממ"נ אם נימא דמוקמינן לה על חזקת כשרותה א"כ אף בלא אמירתה תהא מותרת ואם בלא אמירתה לא מוקמינן על חזקת כשרות וחיישינן דזינתה ברצון א"כ ממילא אמירתה ג"כ לאו כלום היא דמאן דחשוד אהא חשוד אהא, וכעין הא דאמרינן (בפ"ק דמציעא) דאם נימא חשוד אממונא חשוד אשבועתא לא יהבינן לי' שבועה משום דהשבועה לא מעלה ולא מוריד וה"נ דכוותי', ואי"ל דבאומרת ברי אף דלא מהני מדין עדות מהני מטעם ברי ושמא ברי עדיף, דז"א כלום דאכתי איך יסמוך הבעל על ברי דידה כיון דלא מהימנא וכמו בכל החשודין בהא (דסי' קי"ט) הנ"ל דאין לסמוך עליהם אף דטוענין ברי דברי ושמא לא שייך באיסורין רק היכא דמהימן מדין עדות סומכין עליו ואי לא לא, וא"כ תמוה כנ"ל דמאי מהני אמירתה, ויעויין בהגר"א בחו"מ (סי' ל"ד ס"ק ז' בילקוט קמ"א) דהוכיח דלא מהימני להכשיר את עצמו בדיבורן דאי הוי מהימני בדיבורן גם בלא דיבורן הוי תלינן בהא וכיון דאנן לא תלינן גם בדיבורם לא מהימני, ובזה מובן היטב דברי הגאונים רב שרירא ורב האי שהובא בת' מהר"מ אלשקר הנ"ל שהביאו ראי' דלא מהימנא לומר נאנסתי מהא דכתובות (דף ט') בנתקדשה פחותה מבת ג' דאסורה כיון דאינו אלא ספק אחד, דלכאורה איננו מובן כלל דדלמא התם בשותקת או מכחשת משא"כ בטוענת וכדמחלקי באמת רבינו יונה וסייעתו, אמנם להנ"ל מתיישב היטב דאין שום סברא לחלק לענין איסור בין טוענת או לא הן אמת דלפ"ז יש לתמוה לכאורה בפ"ק דכתובות (דף י"ג וי"ד) במדברת ומעוברת דשם איירי לענין איסור להנשא לכהן דר"ג מתיר משום ברי דידה כדאמר שם (י"ד א'), דאיך מהני ברי דידה להכשיר כיון דבלא אמירתה חיישינן שנבעלה לנתין או לממזר דהוא לאו השוה בכל א"כ כ"ש דחשודה על ביאת פסולי כהונה דהוא קל שאינו שוה בכל דחשוד לחמור חשוד לקל וא"כ איך מהני אמירתה, ויעויין באבה"ע (סי' ו' סעי' י"ז) דמשמע ומבואר דאף ברובא ממזרים מהני ברי דידה וקשיא כנ"ל, ואפשר דיתיישב לדעת הרמב"ם (ריש פט"ו מאי"ב) דכל חייבי לאוין אינן לוקין בלא קדושין וא"כ בנבעלה לממזר לא עברה על לאו השוה בכל כיון שהיתה בלא קדושין וגם על לאו דקדשה אפשר ג"כ דדוקא במופקרת, ולשי' יתר הראשונים דממזר אף בלא קדושין אפשר באמת דרוב פסולין אין הכונה ממזרים רק עכו"ם [דליכא איסור דאורייתא בביאתו כמ"ש התוס' ביבמות וקידושין.] וכיוצא, ומש"ה מהני ברי דידה דאינה חשודה על איסור חמור לאו דפסולי כהונה, אמנם באמת לא משמע כן ובכל ענין מהני ברי דידה אף ברוב פסולים ממזרים או עריות וקשיא כנ"ל, ויעויין (בסי' ד' סעי' ט"ו בהגה) דפרוצה ביותר עכ"ז נאמנת לומר על בניר שהם כשרים אף דחשודה על א"א, ועיין שם עוד (סעי' כ"ח) בארוסה שנתעברה דהיא נאמנת לומר מהארוס אף דדיימא מאחריני ובלא אמירתה הוי ספק ממזר, ויעויין שם (סעי' כ"ט) דבא"א שנתעברה שלא מבעלה דנאמנת לומר מעכו"ם הכשיר הולד אף דחשודה על א"א, וסבור הייתי לומר בזה משום דעל הולד הוי כעל אחרים דמבואר ביו"ד (סי' קי"ט) דגם חשוד נאמן, וחשבתי לתרץ בזה האי דכתובות (י"ג א') דקאמר חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה דלפי דברי התוס' שם ד"ה חדא איננו מדוקדק הלשון להכשיר בה דהול"ל לפסול בה דזהו עיקר הרבותא דלהכשיר בה שמעינן כ"ש מבתה ועיקר הצריכות' לפסול לר"י או דהול"ל בקיצור חדא בה וחדא בבתה, ולהנ"ל א"ש דתרווייהו צריכי לר"ג להכשיר דמבתה לא הוי ידעינן בה דבבתה שפיר יש להכשיר יותר משום דהוי כמעידה על אחרים דאף חשודה מהימנא משא"כ בה וכנ"ל ושפיר צריכי תרווייהו אף לר"ג להכשיר, ומתיישב נמי האי דקאמר (שם ע"ב) לדברי הפוסל בה פוסל בבתה דלהתוס' הוא מיותר דהא הוא כ"ש ויעו"ש בהפלאה שדקדק כן ולהנ"ל אשה"ט. ויש לי עוד הרבה הרהורי דברים בזה שם בגמ' אמנם לאשר עדן לא נתיישב לי היטב על נכון לא העלתים על הכתב, ועדן אני נבוך בזה בנאמנות האשה ולא כתבתי כל זה רק לתמיהת הנוב"י על האוסרין דלק"מ ויש לתמוה בהיפך:

(הגה"ה. אב"ה. לענ"ד דוגמא לזה מצינו בדמאי (פ"ד מ"א) בהלוקח פירות מע"ה ושכח לעשרן שואלו בשבת ואוכל על פיו. ובירו' למ"ד דהטעם הוא מפני כבוד שבת פריך למה לי שואלו ומשני ע"י עילה. ועי' בשנות אלי' דהיינו בכדי שיהי' לו במה לתלות. והיינו כמו עילה מצאו כתובות (כ' ב') ודלא כפי' הפני משה שם. וא"כ מצינו בדרבנן דהתירו לטעמים באמירת החשוד בעצמו ובלא אמירתו לא התירו, א"כ ה"נ בכתובות (י"ג וי"ד) במדברת ומעוברת מדאורייתא לא בעינן לאמירתה כלל דמוקמינן לה בחזקת כשרות ומשום מעלה ביוחסין אמרו בלא אמירתה והתירו באמירתה וכנ"ל וכן אולי אפשר גם בהא דסי' ס"ח דמן התורה מוקמינן אותה בחזקת כשרות ורק מדרבנן אסרוה היכא דאינה טוענת נאנסתי. ולפ"ז אם כי תמיהת הנוב"י לק"מ וכמבואר בפנים אמנם בהתמי' להיפך אפשר לומר כנ"ל): והנה עוד הקשה הנוב"י (מה"ת סי' י"ד וסי' י"ז) על האוסרין דאיך אפשר דלממון תהא נאמנת להוציא ולאיסור לא תהא נאמנת דהא בכל דוכתי איסור קיל מממון דאין הולכין בממון אחר הרוב משא"כ באיסור, וגם בזה תמה אני על תמיהתו, דלדבריו איך יפרנס המשנה דמשארסתני נאנסתי לאבוה דשמואל כתובות (נ"א ב') דאף אשת ישראל אסור מטעם דחיישינן לסופה ברצון, והא ודאי דאם הי' סופה ברצון מפסדת כתובתה, דאי"ל דלזה גם לדידי' מהני האי דיצרה אנסה שלא תפסיד הכתובה, דמלבד דאין שום סברא לזה דכיון דלא מהני לענין איסור מה"ת ליהני לענין הכתובה אף גם מוכרח דאי אפשר לומר כן, דהא בנדרים (צ' ב') בעי באשת כהן באונס אי מפסדת כתובה משום דלדידי' אונס הוי כרצון או לא משום דמצי אמרה לי' אנא הא קאימנא וגברא הוא דנסתפחה שדהו, היינו דקדושת כהונתו גרמה לי' דלישראל היא שריא, וא"כ מבואר דהיכי דגם לישראל אסירא אף דאנוסה היא מ"מ כיון דלא שייך אנא הא קאימנא וגברא הוא דנסתפחה שדהו ודאי דמפסדת הכתובה, וא"כ במתני' דמשארסתני נאנסתי ודאי לענין איסורא לאבוה דשמואל אינה נאמנת דלא הי' סופה ברצון ואפ"ה לענין כתובה מבואר במתני' דהיא נאמנת, א"כ מבואר דנאמנת בממון להוציא ולא לאיסורא, אמנם יש לדחות דאף לאבוה דשמואל י"ל דנאמנת שם במתני' דמשארסתני נאנסתי גם לענין איסורא משום דיש לה מיגו דמו"ע אני תחתיך, ואף דהתוס' כתבו דאינו מספיק טעמא דמיגו היינו דלולא טעמא דחזקה במו"ע גופי' לא היתה נאמנת אבל לבתר דאמרינן טעמא דחזקה ונאמנת במו"ע משום חזקה שוב ממילא איכא גם מיגו במשארסתני נאנסתי כמובן ושפיר י"ל דאף לאבוה דשמואל נאמנת לענין איסורא מטעם מיגו. אמנם אכתי יש להביא ראי' ממתני' (דסוף נדרים) במשנה הראשונה דאומרת טמאה אני לך באשת כהן דנוטלת כתובה דהיינו דאומרת דהי' מתחלה ועד סוף באונס דנאמנת דהי' סופה באונס לענין כתובה אף דגבי איסורא לא מהימנא דהי' סופה באונס לאבוה דשמואל, ואי"ל דהתם מש"ה נאמנת לענין כתובה משום הפה שאסר הפה שהתיר דג"כ אית לה מיגו דהא לא ידעינן כולי מילתא רק מפומה ומש"ה נאמנת במיגו דאי בעיא לא אמרה כלום, דז"א דהא למידר עם בעלה באיסורא לא ניחא לה דבאמת נאנסה ואסורה לכהונה ואנן חיישינן דהי' סופה ברצון וא"כ ליכא מיגו ואמאי יש לה כתובה לאבוה דשמואל, וע"כ דלענין כתובה נאמנת ולא חיישינן רק לענין איסורא. אמנם להפוסקים דהפה שאסר הפה שהתיר איננו מטעם מיגו דאף היכא דלא אמרינן מיגו אפ"ה מהני מטעם הפה שאסר הפה שהתיר, וכ"כ הרמב"ן ב"ב (ל"ג ב') גבי לפירות ירדתי יעו"ש ומש"ה דעת כמה פוסקים באבה"ע (סי' קנ"ב) בא"א הייתי וגרושה אני דנאמנת אף לאחר כ"כ אף דמיגו למפרע לא אמרינן, א"כ אין ראי' דשפיר י"ל דנאמנת לענין כתובה דהי' באונס מתחלה ועד סוף מטעם הפה שאסר הפה שהתיר אף דליכא מיגו, אבל להפוסקים דהפה שאסר הפה שהתיר הוא מטעם מיגו, יעוי' ש"ך חו"מ (סי' ק"ח ס"ק ז'), א"כ הכא דליכא מיגו כנ"ל שפיר מוכח דנאמנת לכתובה אף דאינה נאמנת לענין איסורא כנ"ל, אם לא דנימא דאשת כהן דנאנסה וכבר נאסרה לבעלה אף שאח"כ זינתה ברצון נמי יש לה כתובה דכל הטעם דברצון מפסדת היינו משום דמעשיה גרמו לה להאסר על בעלה כמ"ש הרמב"ם (פכ"ד מאישות הל' ו') משא"כ בכבר נאסרה זולת זה, אמנם באמת אינו נראה כלל לומר כן. שוב ראיתי באבה"ע (סי' ע"ח) בח"מ (ס"ק ח') ובבי"ש (ס"ק ז') דפלפלו בזה, ויעו"ש בהפלאה שם ס"ק ו') ובבית יעקב שם דפשיטא להו דמפסדת וא"כ מוכח כנ"ל, גם ראיתי שם בהפלאה (ס"ק ה') דפשיטא לי' מסברא דלממון נאמנת יותר מלענין איסורא, ולהנ"ל נתבאר כן בראי' מהגמ'. עוד נראה להביא ראי' לזה מנדרים (צ' ב') הנ"ל לצד הספק דבאשת כהן באונס אין לה כתובה דקשיא משבויה וע"כ משום דשבויה אמרינן דלא נבעלה וכמ"ש התוס' שם וא"כ מבואר דאף דלענין איסורא לא מהימני דלא נבעלה עכ"ז לענין כתובה נאמנת, אמנם יש לדחות ויש ליישב קו' תוס' משבויה באופן אחר, דהנה יש לתמוה לכאורה דל"ל להאי טעמא דקאמר הגמ' דלא מפסדא כתובה באשת כהן באונס משום דמצי אמרה לי' אנא הא קאימנא וקדושת כהונתו גרמה לו כנ"ל הא אף בנולדו בה מומין ונשתטית וכיוצא אמרינן בכל הני דנסתפחה שדהו וכדאיתא כתובות (ע"ה ב') גבי מומין ויעוי' בראשונים (ריש כתובות) דתלינן בדידי' ולא בדידה וא"כ ה"נ אף בלא האי טעמא דקדושת כהונתו גרמה אין לה להפסיד כתובתה וגם מאי קמיבעי' לי' הכא. ומצאתי להגאון מליסא בבית יעקב (סי' ע' סעי' ד' וסי' ע"ז סעי' ב') שהרגיש בזה, אך מה שתירץ ע"ז דדוקא בראויה לו עדיין משא"כ באינה ראויה לו כלל לא אמרינן נסתפחה שדהו, תמוה דהא מבואר ברמב"ם ובטוש"ע (ריש סי' קי"ז) על רואה מחמת תשמיש דבנעשה לאחר הנישואין מגיע לה כתובה משום דנסתפחה שדהו אף דאינה ראויה לו כלל:

(הגה"ה. אב"ה. לענ"ד יש לחלק דברואה מחמת תשמיש אפשר לה להתרפאות ולהיות ראוי' לו משא"כ באשת כהן שנאנסה.):

אמנם מצאתי בשו"ת הר"י מיגש (סי' קכ"ט) דמחלק דהיכא דרק לו לבדו לא חזיא אבל לאחר חזיא אמרינן נסתפחה שדהו אבל היכא דלכ"ע לא חזיא לאו שדה הוא כלל ולא שייך נסתפחה שדהו ובזה ביאר בעיית הגמ' דנדרים הכ"ל דמספקא לי' כיון דלא חזיא לכל הכהנים אי אמרינן לגבי כהנים דלאו שדה היא ולא שייך נסתפחה שדהו או כיון דחזיא לישראלים מגיע לה כתובה יעושה"ט, וא"כ יתיישב הקושיא משבויה דאף דאסירא לכהן ולא מהימנא לומר לא נבעלתי עכ"ז הא חזיא לכהנים אחרים שבעלמא דאם תלך למקום שאין יודעין בשבייתה ותאמר בפני ב"ד נשבתי וטהורה אני יתירו לה להנשא לכהן ואף שיבואו אח"כ עדים בשבייתה לא תצא מהתירה כדאיתא כתובות (כ"ג א') וכיון דלא אסירא לכל הכהנים שוב שייך נסתפחה שדהו ומש"ה מגיע לה כתובה:

(הגה"ה. אב"ה. הדברים לענ"ד צ"ע דהא דשנוי' אינה יוצאה מהיתרה נראה דהוא דוקא כשלא אסרוה ב"ד משולם משא"כ בשכבר באו עדים ואסרוה ב"ד אף אם אח"כ תלך לב"ד אחר ותאמר נשביתי וטהורה אני ויתירוה הנה כשיתודע שכבר אסרוה ב"ד עפ"י עדים נראה דפשיטא דתהא אסורה וזהו נמי שדקדק הגמ' לא תצא מהיתרה הראשון היינו דמעולם לא נאסרה וכנ"ל וצ"ע. ובעיקר הראי' משבוי' ג"כ צ"ע דהא דשבוי' אסורה לכהן הוא רק משום מעלה ביוחסין וא"כ לענין כתובה לא חששו כלל ולאו משום נאמונתה דידה. וצ"ע.):

אמנם יש לפקפק בהאי תירוצא דהא דמתירין אותה במקום אחר היינו משום דמאמינין לה שלא נבעלה במיגו אבל אי הוי מחזיקינן שנבעלה היתה אסורה לכל הכהנים שבעולם, וא"כ כיון דהכא שידעינן משבייתה מחזיקינן לה שנבעלה ואינה נאמנת שלא נבעלה גם לענין ממון נחזיק כן דלפ"ז אסורה לכל הכהנים ואמאי יש לה כתובה, וע"כ כהתוס' דלענין ממון נאמנת אף דאינה נאמנת לענין איסורא שוב מצאתי במחא"פ (הל' שכירות סי' ז') שעמד ג"כ בסוגיא דנדרים בקושיית הר"י מיגש הנ"ל ותירץ דמיירי דנשבית כל העיר דהוי מכת מדינה דלא תלינן במזלו ולכך צריך לטעמא דאנא הא קאימנא יעו"ש, ולדבריו תתיישב קו' התוס' דהאי דשבוי' י"ל דלא מיירי במכת מדינה. אמנם דבריו תמוהין דא"כ איך פשיט ממתני' דסוף נדרים מהאומרת טמאה אני לך דיש לה כתובה דלמא התם לא מיירי במכת מדינה, ואי משום דסתמא קתני ודאי מיירי בכל ענין הא לא מיירי באשת ישראל רק באשת כהן ובאונס א"כ ע"כ לאו דפסיקא קתני, וגם שוב לא יתיישב קו' תוס' דגם האי דשבוי' סתמא קתני ומיירי בכל ענין, גם גוף דבריו לא יתכנו רק להני דמפרשי נסתפחה שדהו דתלינן במזלו ולא במזלה אבל להני דמפרשי דאף אם מזלה גרם עכ"ז כיון דהיא אנוסה אינה מפסדת יעוי' בשמ"ק (ריש כתובות) בשם הרמב"ן והרשב"א והרא"ה (ובדף ע"ז א') בשם ר' ישעי' מטראני לא יתיישב זה. הנה עד כה המשיכני העט לפלפל בדברי הנוב"י שהוא המתיר שגם הברית אברהם (סי' פ"ד) סמך עליו שהוא המתיר, וכבר כתבתי לעיל דבני"ד לענין להחזירה לית מאן דמתיר ובפרט דגירשה מש"ה יעוי' בנוב"י קמא (סי' י"א) דבכה"ג לכל הג' דעות שבאבה"ע (סי' י' סעי' ג') אסורה יעושה"ט, וגם ראיתי בס' נחלת דוד להגאון ר' דוד טעביל זצ"ל ממינסק (בסי' כ"ו) שהאריך והרחיב בזה וכתב דחלילה להתיר אף קודם גירושין יעו"ש שהאריך בבאור דברי הירו' בזה והרבה דברים יש לי לרצות בזה אמנם לאשר לא נצרך לניד"ד לאשר נתבאר דלכ"ע אסורה לחזור לא רציתי להאריך עוד בזה, ומחזיקינא מלא חפנאי טיבותא להרב דוואשקי שעשה כדין וכתורה להפרישן מאיסור עולמית ושכר הרבה יטול עבור זה וגם הבעל צריך להחזיק לו טובה ועל יתר הדברים שבא במכתבו לא אוכל להשיב לאשר מכתבו נאבד מאתי ולא ידעתי אנא הנחתיו ע"כ אינני משיב רק הנוגע להלכה למעשה על גופא דעובדא, ויקבל כתר"ה ברכת החוה"ש מאדוה"ש כנפשו ונפש ידידו דו"ש. ירוחם יהודא ליב החופ"ק:

תוכן העניינים

שות אור גדול

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה