שות אור גדול· רבי ירוחם יהודא ליב פרלמן [הגדול ממינסק]
סימן יד
באוחשי"ת אור ליום ועש"ק ד' בסלו תרל"ב לפ"ק סה"ק פרוזין יב"ו שלו' אל כבוד הרב הנאון המפורסם וכו' מו"ה שמואל נ"י האבד"ק ראדום יצ"ו. אחדשה"ט ושת"ה תמול הגיעני על הפאצט הגט חזרה עם הקיום שעליו בצירוף איזה שורות אלי שעשה כל זה להפקת רצוני אף שלדעתו אינה נראה החששא דזיוף שכתבתי עכ"ז שלא תתעגן חלילה בחנם מלא רצוני, הנה כת"ר הוא גאון ישראל ויוכל לסמוך על משענת החכמה אשר בידו ע"כ דעתו יפה להתיר בפשיטות. אמנם אני ידעתי אח מך ערכי ומיראי הוראה אנכי ובפרט בדבר ערוה החמירה ע"כ הנני מטריח עצמי ומשתדל לצאת ידי כל החששות היכא דאפשר, והאי חששא שכתבתי לחוש כל שאין הקיום על הגט עצמו לאו דידי היא אלא מתורתו של הריב"ש למדתי' והוא בתשובותיו (סי' שי"ח) והביאו הב"י (סס"י קמ"ב) ורמ"א בהגהותיו לש"ע (ריש סי' קמ"ב) והעיד דהמנהג כן ואין לשנות וראיתי לגדולי הפוסקים בתשובותיהם דחשו לדבריו יעויין מהרי"ט (ח"א סס"י ל"ה) וראיתי להגט פשוט (סי' קכ"ב ס"ק י"ג] דהביא בשם מהריב"ל והראנ"ח דחשו להא דריב"ש. אמנם הביא בשם מהרשד"ם (סי' ע"ז) דכתב להקל, ולכאורה נראה דאין ראי' ממהרשד"ם דהתם היה מבואר בהמעשה ב"ד הסימנים שבגט דראש שיטה פלונית כך וכך וסוף שיטה פלונית כך וכך ורש"פ כו"כ וכו' וכיון דכתבו סימני הגט נראה דגם הריב"ש מודה וכמ"ש מהר"מ לובלין זצ"ל (סס"י כ"ה) יעו"ש, וכן ראיתי נוהגין דכותבין ומודיעין בההרשאה סימני הגט והיינו בכדי לצאת ידי חששת הריב"ש הנ"ל ובכמה וכמה גיטין שנשלחו לידי בכולם היה כתוב בצד ההרשאה סימני הגט והיינו מטעם הנ"ל, [וכת"ר לטעמו ולשיטתו דלא חייש לכן לא הודיע סימני הגט.], אמנם באמת נראה דאין זה מוציא מידי חששא הנ"ל דכיון דההרשאה ביד השליח ורואה סימני הגט הכתובים בה א"כ יכול לזייף עם הסימנים הכתובים בה, ע"כ לא כתב המהר"מ לובלין הנ"ל אלא כשמודיעין הסימנים שלא ע"י השליח כעובדא דידי' אבל אם הם כתובים בההרשאה שביד השליח אינם כלום מטעם הנ"ל. ואפשר שזהו טעמו של כת"ר שלא הודיע הסימנים]:
שוב אחר כתבי מצאתי ראיתי בת' גאוני בתראי (סי' מ"ד) דנראה דאף הסימנים הכתובים בההרשאה שביד השליח מהני לזה, ולפענ"ד נראה כמ"ש, [ויעוי' בח' ב"ח הישנות (סי' ק"ב) מה שהשיב על ת' זו שבת' גאוני בתראי הנ"ל.] עכ"פ כמה מגדולי הפוסקים דחשו להא דריב"ש הנ"ל וכמו שהעיד הרמ"א (ריש סי' קמ"ב) הנ"ל, ולהלן אי"ה יבואר קצת ראיה להא דהריב"ש היכא דליכא קיום מעליא, ואף דמחלק שם הריב"ש בין שליח ראשון לשליח שני דבשני די בהרשאה והביאו רמ"א (שם סעי' ט'), מ"מ הא התנה שם דדוקא במקום עיגון יש להקל וכאן איננו מקום עיגון ת"ו אחרי דאפשר לתקן עצהיו"ט שיהא הקיום על הגט עצמו, ולקמן יבואר אי"ה דבעובדא דידן אף בשליח ב' יש לחוש לשי' הריב"ש, אמנם בכמה תשובות מקילין דהיכא דבא ע"י הבי דואר מאוספין וכרוכין יחד ההרשאה עם הגט אין כאן חששת הריב"ש דהוי כהקיום על הגט עצמו, לכך כתבתי לו אז דכאן יש לחוש יותר יען כי בא על אדרעס אחר ולא על אדרעס של השליח ולהשליח הובא מפוזרין א"כ הדרא חששת הריב"ש הנ"ל, ובפרט לאשר בלא"ה הוצרכתי לשלוח להם לעשות קיום כאשר יבואר לכן שלחתי הגט עצמו לעשות הקיום עליו משום מהיות טוב כו' ולצאת ידי כל החששות. ועתה נבוא לענין הקיום עצמו והנני להודיעו כי שליח הוא דעוית ותמול נודעתי מזה שלא עשו כאשר צויתי וכאשר יבואר ולכן ההכרח יאלצני להטריחם עוד הפעם ולבקשם למלאות רצוני להשיב תיכף כי המגורשת דוחקת את השעה ומבקשת להנשא, והנה כת"ר הביא כל הגיטין שהיו בזה אשר בכל אחד יש די להתיר אשה זו, אמנם באמת חסרון הקיום יש בכל הגיטין. בגט הא' שנתגרשה אצל כת"ר, מלבד חסרון השינוי ואף אם נתפוס בזה כדעת המקילין, מ"מ הא המעשה ב"ד של כת"ר שניתן להאשה שנתגרשה בב"ד של כת"ר איננו מקויים בפה ואין לה מכיר ובש"ע (סי' קנ"ב) מבואר דבעינן הכרה, ואף דחת"י כת"ר יש לקיים קצת כאשר יבואר מ"מ הא מבואר בב"ש ובט"ז (סי' קמ"ב סעי' ג') דאין הרב נאמן על זה ביחידי, וכן במה שגירש כת"ר ע"י השליח לקבלה הנה עד תמול שהגיעני מכתבו להודיעני מזה לא הי' לנו שום ידיעה אם נתגרשה ע"י השליח קבלה, אמנם אף עתה שהודיעני שגירש ע"י השליח קבלה מה יושיעני זה דעכ"ז הא ג"כ איננו מקויים המעשה ב"ד של כת"ר ע"ז רק חת"י כת"ר ויעויין (סי' קמ"א סעי' כ"ז) ובאחרונים שם, וגם בענין הקיום שעל הגט עצמו ששלח לנו כת"ר כעת ג"כ יש בה האי ריעותא דאיננו ניכר רק חת"י כת"ר, ואיננו דומה להא דמבואר (בסי' קמ"א סעי' כ"ד) בהגה"ה דהתם ההרשאה אינה רק לחומרא בעלמא דמיירי בשליח המביא ואומר בפ"נ ובפ"נ אבל לא בכה"ג, וא"כ חסרון הקיום יש בכל הגיטין הנ"ל, אמנם נראה לדעתי כששולחין בבי דואר על אדרעס הדיין או על העד החתום והגיע אליו המכתב ומקבלים מאתו מענה ותשובה יש לסמוך ע"ז דוודאי ליכא בזה חשש זיוף דערכאות לא מרעי נפשייהו ובוודאי הגיע המכתב ליד העד או הדיין הנכתב על האדרעס שהמכתב נכתב אצלו ואם מעיקרא היה איזה זיוף איך הגיע כעת ליד המזייף, ע"כ נראה דיש לסמוך על זה ולקיים מהמענה ותשובה שמקבלים מהבי דואר מהעד או הדיין דאומדנא גדולה היא וכנ"ל ובקיום שטרות דרבנן מצינו דהקילו לקיים ע"י אומדנות המוכיחות וכמ"ש הש"ך בחושן משפט (סי' מ"ו ס"ק מ"ו) יעו"ש, וע"כ כתבתי לעיל שחת"י כת"ר יש לקיים אף שג"כ אין לה מכיר מפה עכ"ז אחרי שנשלחו אליו כמה מכתבים על הבי דואר על האדרעס של כת"ר והגיע לפה תשובת כת"ר עליהם יש לסמוך עלי' וכנ"ל, ע"כ צוויתי אז להדיינים בד"צ דפ"ק שיכתבו להבד"צ של כת"ר שנצטרפו עם כת"ר על הגיטין הנ"ל מכתבים מיוחדים על האדרעס שלהם והם ישיבו ג"כ ובזה יקויים ג"כ תתימות ידם, אמנם שליחא הוא דעוית וכתבו להבד"צ של כת"ר ג"כ על אדרעס של כת"ר באופן שיגיע אף מכתבם להבד"צ של כת"ר ג"כ ליד כת"ר וא"כ ממילא חת"י הבד"צ של כת"ר עדיין אינה מקויימת כמובן, ע"כ ההכרח דוחקני להטריחם עוד הפעם ולכתוב כעת על הבי דואר על אדרעס של הבד"צ של כת"ר בכדי שיהא עכ"פ מקויים תרי מגו תלתא דכשאקבל אי"ה תשובה מהם בוודאי הגיע ליד אחד מהם וכנ"ל, ע"כ אבקש להחיש תשובתם ע"י מוקדם האפשרי למען המצוה כי תשובתם כעת לשלוח הקיום שעל הגט חזרה נתאחרה יותר מכפי הראוי והמגורשת עניה ומוכרחת להנשא ועבור זה היא מעוכבת וכמה שקדו חז"ל על תקנת בנות ישראל לכן כעת ימחלו להשיב ע"י מוקדם האפשרי כי נחוץ הוא, הן אמת דגם בקיום הנ"ל שאני סומך מהבי דואר יש לגמגם ולפקפק אמנם יותר אין ביכולתי לתקן ובשעת הדחק ומקום עיגון בלא"ה יש מקום להקל בכל החששות דקיום הנ"ל על המעשה בד"צ של כת"ר מגט הא', אף דבאבה"ע (סס"י קנ"ב) איתא דבעי הכרה, מ"מ לפמ"ש האחרונים ליישב דלא תקשי מסעי' ט' שם ומסי' קמ"ב סעי' י"ג דהטעם משום ריעותא דאחוי גיטך יעויין נודע ביהודא (מה"ת חלק אבה"ע סי' קל"ו), א"כ לפ"ז האידנא דנוהגין נוז הגט ולעולם אין ביד האשה הגט רק מעשה ב"ד א"כ ליכא ריעותא ודמיא לי' להא דסעי' ט' הנ"ל ובפרט במעשה ב"ד דיש להקל אף לדעה השניה (דסי' קמ"ב סעי' ד') עפ"י מ"ש הש"ע (סס"י קמ"ב) בהג"ה בשם התשב"ץ:
(אב"ה. הדברים שבכאן נשנו בסי' הקודם ומבלי שלוח יד בהכתובים הנחתים כמות שהן.):
וראיתי להנודע ביהודא (סי' קל"ו) הנ"ל דדוקא בשליח המביא גט מקויים בחותמיו סמך על התשב"ץ מטעם דמדאורייתא עדים החתומים עדיף מאחד המעיד לפנינו דע"א אינו קם לממון וכיון דהשליח נאמן קו"ח דקיום ב"ד אף שאינו ניכר דעדיף מיני' מה"ת דמועיל, ומכח קו"ח זה העלה בסוף התשובה לענין אנשים דע"א נאמן כ"ש בשטר בעדים אפילו לא נתקיים יעושה"ט. ולדעתי דבריו תמוהין מאוד, דאף לפי הבנתו ופירושו בתשב"ץ, אשר באמת אינו כן כאשר יבואר אי"ה אמנם כעת נניח מזה, דאף לפי הבנתו התולדה שהוליד מזה לענין אנשים תמוה, דלדבריו א"כ שטר בעדים שלא נתקיים והלוה טוען מזוייף יתחייב עכ"פ שבועה דאורייתא או כעין דאורייתא בנק"ח להכחיש השטר מקו"ח מע"א וכן בשאר פסולי דרבנן בעדים פסולים בפסולא דרבנן יחייבו עכ"פ שבועה בקו"ח מע"א וכיוצא דהא מדאורייתא עדיפא מע"א, וע"כ דאין זו קו"ח מדאורייתא לדרבנן דאף דמדאורייתא עדיפא מע"א מ"מ מדרבנן גריעי מע"א דטובא מצינן כה"ג, וע"כ לא דן התשב"ץ הקו"ח הנ"ל אלא לענין עדות אשה דמדינא עד אחד לא מהני דאין דבר שבערוה פחות משנים כדאיתא בריש גיטין רק דרבנן הקילו משום עיגונא וא"כ הקילו יותר מן הדין בע"א דאף דבין מה"ת בין מדרבנן אין דבר שבערוה פחות משנים ולא היה לע"א להועיל אפ"ה הקילו בזה א"כ כ"ש שהקילו בדבר המועיל מה"ת עכ"פ, משא"כ לענין שאר דברים דע"א מועיל מדינא שפיר שטר גרע מיני' וכנ"ל, וא"כ התולדה שהוליד מזה לענין אנשים תמוה. ועתה נבאר בגוף הקו"ח של התשב"ץ לפי הבנתו, והנה לכאורה תמוה דהא מצינו כה"ג לענין עדות אשה במיתה דעדיפא מגט דבמים שאין להם סוף דמן התורה מותרת בשני עדים המעידים החמירו רבנן ובע"א במיתה הקילו הרי מצינו דבדבר המועיל מן התורה החמירו ובדבר שאינו מועיל הקילו ואסרו המותר והתירו האסור וה"נ דכוותי', אמנם באמת לק"מ דהא אמרו בבכורות (מ"ו ב') דכי אקילו רבנן בסופה בתחלתה לא אקילו רבנן יעו"ש, ואדרבא לכאורה קצת ראיה משם מדמקשה שם ומי אחמירו רבנן בעדות אשה והא אקילו לענין עד מפי עד כו' ומאי קושיא דלמא לענין הכרה החמירו ולענין עד מפי עד הקילו וע"כ כיון דחזינן דהקילו אדאורייתא לענין איזה דבר כ"ש שלא החמירו לשום דבר וא"כ ה"נ כיון דהקילו בעד אחד דמן התורה ומדינא אין להועיל בדבר שבערוה כ"ש שלא החמירו לענין שטר, אבל תמוה מכל קיום דעלמא דבקיום ב"ד צריך קיום אף דהקילו בקיום שטרות בכמה דברים שאינו מועיל מן התורה כגון אלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן כתובות (כ"ח א') אף דמה"ת לא מהני דתחלתו בפסול הימנוהו רבנן בדרבנן וכן מקיימין השטר שלא בפני בע"ד אף דלדעת כמה פוסקים מדאורייתא לא מהני וכן כמה קולות ואפ"ה קיום ב"ד בעי קיום, וא"כ חזינן דלאו קו"ח הוא ואינו דומה להא דבכורות הנ"ל דהתם הקילו אדאורייתא בדבר דמה"ת לא מהני א"כ כ"ש שלא החמירו אבל הכא לא הקילו אדאורייתא כלל דאף דמה"ת לא מהני בממון ובדבר שבערוה מ"מ הא מה"ת עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה כו', ולא בעינן כלל מה"ת להכי אקילו רבנן בדרבנן ובדבר שנראה להם להקל הקילו ובדבר שלא נראה להם לא הקילו, וכ"ש למ"ש לעיל דמדרבנן עדיפא להו עד אחד משטר שאינו מקויים א"כ כיון דכאן הכל דרבנן שפיר עדיפא להו עד אחד. ובאמת למעיין בתשב"ץ גופי' (בח"ג סי' ט"ז) אין פירושו כפי שהבין הנוב"י מדבריו, דהלשון שכתב ועדיף טפי גט מקויים שלא נתקיים הקיום מעד אחד אומר בפ"נ, שהבין הנוב"י דזהו היסוד היתר של התשב"ץ מכח הקו"ח שכתב, ואין הפירוש כן להמעיין רק הוא תולדה מדבריו הקודמים, דלפי מה שהוכיח תחלה דמהני קיום שלא נתקיים נמצא דעדיפא מע"א אומר בפ"נ, [ולכך לא הזכירוהו חז"ל, או דמש"ה ל"ש איחלופי כאשר יבואר להלן אי"ה.], ועיקר הוכחתו שם הוא מהא דמהני מפי כתבם כ"ש דמהני שטר שלא נתקיים יעו"ש, ולמד דבר זה מדברי הרמב"ן והרשב"א (סוף יבמות) דהיכא דמהני מפי כתבם כ"ש דמהני שטר שלא נתקיים יעו"ש, אמנם עדיין התמיה הנ"ל במקומה עומדת גם על גוף דברי התשב"ץ דאין דמיון כלל להא דהרמב"ן והרשב"א הנ"ל, דבשלמא הרמב"ן והרשב"א שם הוכיחו שפיר בעדות אשה שמת בעלה דהקילו רבנן על התורה והתירו מפי כתבם דמה"ת אסור ואפ"ה הקילו והתירו האסור וא"כ כ"ש שלא החמירו על התורה לחוש בזה שמה"ת אין חשש בדבר לחוש לזיוף והוא ממש כלל קו' הגמ' בכורות הנ"ל, אבל הכא דלא הקילו אדאורייתא כלל רק בדרבנן ליכא קו"ח כלל וכנ"ל, אך להמעיין היטב בתשב"ץ (ח"ג שם סי' כ"ב וסי' ס"ו) יראה דהתשב"ץ לשיטתו דסובר דגם להעיד לאשה שנתגרשה סגי ברמיזה ובמפי כתבם דמפרש מאי דאמרינן בגיטין (ע"א א') לענין עדות אשה דאקילו בה רבנן היינו גם להעיד שנתגרשה א"כ הקילו אדאורייתא וכ"ש שלא החמירו, והא דהצריכו להעיד בפ"נ היינו משום דאפשר בהכי יעו"ש (בסי' כ"ב), וא"כ דן שפיר כגוונא דהרמב"ן והרשב"א הנ"ל. ועדיין התשובה (דסי' ט"ו) בתשב"ץ הנ"ל תמוה מאוד והיטב תמה עליו שם בהגהת בנו, ויען כי דבריו באו בקוצר מופלג אבארנו, דהנה התשב"ץ סובר דגם להעיד לאשה שנתגרשה סגי ברמיזה ובמפי כתבם ומזה דן קו"ח לשטר והוקשה לנפשו (בסי' כ"ב) מהא דהצריכו בפ"נ ותירץ דשאני התם דיש תקנה בדבר שהשליח המביאו יעמוד עליו אבל בשטר שליחות הנשלח אל השליח יש לסמוך משום עיגונא דהתם הי' בשליח קבלה שנשלח אליו השטר שליחות, (וי"ל דאזיל שם בשיטת הבה"ג דפוסל בשליח הולכה שלא נטל מיד הבעל ויעו"ש בתשב"ץ (סי' שכ"ו) ומש"ה שפיר מחלק התשב"ץ בין שליח הולכה לקבלה דהולכה ע"כ הוא שם ברוב הפעמים משא"כ בקבלה דאפשר להיות נשלח אליו.], אמנם (בסי' ס"ז) בתשב"ץ שם לענין שטר עדות לאשה שנתגרשה דדן ג"כ הקו"ח הנ"ל הקשה ג"כ לנפשי' מבפ"נ ותירץ באופן אחר לחלק בין קודם שנמסר דאז החמירו משא"כ בכותבין שנמסר בפניהם דאז הקילו יעו"ש, ובסי' ט"ז דדן ג"כ קו"ח לענין שליח הולכה ע"ז דייק שם בנו עליו דאם נמצא כתוב פלונית נתגרשה הי' הנידון דומה לראיה והיינו אם נימא כשיטתו (בסי' ס"ו) הנ"ל לחלק בין קודם מסירה לאחר מסירה אבל כיון שדן הקו"ח אף קודם מסירה וכסי' כ"ב הנ"ל ואף בשליח הולכה א"כ תקשה הקושיא מן בפ"נ בלי שום תירוץ, זהו תוכן קושייתו והיא קושיא עצומה על התשב"ץ הנ"ל, ולתרץ קצת דברי התשב"ץ נראה דבהבלעת דבריו שם בת' (סי' ט"ז) כיון ליישב דכתב שם בסוף התשובה על הא דסגי בקיום ב"ד אף דבכ"מ גם קיום ב"ד צריך קיום מ"מ בגט סגי בהכי והקשה לנפשי' אע"ג דאמרינן בריש גיטין דמש"ה תקנו לומר בפ"נ ובפ"נ משום דאתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא כו' קיום שאני יעו"ש, נראה דהכא ס"ל תירוץ אחר על הקו' דבפ"נ דכשם דאמרינן בריש גיטין דמש"ה לא סגי בפני נחתם משום דלא ליתו לאחלופי בקיום שטרות דעלמא ומש"ה בעי בפני נכתב ה"נ כ"ש דבלא כלום כ"ש דאתי לאיחלופי ומש"ה דוקא בקיום מהני ולא שטר לחוד, ואף דבריש גיטין לא אמרו זה רק על בפני נכתב ולא על בפני נחתם היינו דאפשר דעל בפני נחתם גם רבה מודה לאיחלופי רק על נכתב פליג מטעמא דקאמר התם, ודחוק וגם קשה דא"כ אמאי בא"י דאין צריך, ואפשר דלאיחלופי לא חיישינן רק בערעור, וכ"ש דא"ש להפוסקים דשלא בפניו בכל מקום לא טענינן מזוייף, כ"ז נדחקתי להבין דברי התשב"ץ דרב גוברי' ומאחרוני הראשונים עכ"פ נתבאר דשיטת התשב"ץ איננה כאשר הבין הנודע ביהודא מדבריו רק דבגט ל"ב קיום מקו"ח דרמיזה ובמפי כתבם וכנ"ל, וא"כ במעשה ב"ד שנתגרשה נמי סגי ואף בשטר עדות שאינו מעשה ב"ד נמי מהני להתשב"ץ וכמ"ש בסי' ס"ו ובסי' כ"ב היכא דא"א בע"א, [רק למ"ש בסי' ט"ז לפמ"ש לעיל בהבנתו לא מהני מטעם אתי לאיחלופי משא"כ במעשה ב"ד.], והיינו כמ"ש בנו הר"ש בן הרשב"ץ בתשובה שהביא הב"י (סי' קמ"א) יעו"ש. אמנם כל זה לשיטת התשב"ץ הנ"ל דגם לענין עדות אשה שנתגרשה מהני ברמיזה ובמפי כתבם, אבל דבריו תמוהין ולא מצאתי לו חבר דדוקא לענין עדי מיתה סגי ברמיזה ובמפי כתבם אבל לענין עדות אשה שנתגרשה פשיטא דבעי עדות מעליא כשאר עדיות, ויעויין ריב"ש (סי' ר"מ) דאף לענין בפ"נ לא מהני מפי כתב, ואף למ"ש הר"ן (פ"ק דגיטין) דלענין בפ"נ מהני פשיטא דדוקא לענין בפ"נ אבל לא להעיד לאשה שנתגרשה, וכפי הנראה התשב"ץ למד דלגיטי נמי מהני מהא דאמר גיטין (ע"א א') דבודקין אותו לגיטין וכדעלה על דעת הר"י בן הרא"ש בת' הריב"ש (סי' ר"מ) וכבר סתר לה הריב"ש שם, ופשוט בש"ס ובפוסקים דלענין להעיד לאשה שנתגרשה בעינן עדות מעליא כשאר עדיות ולא מצינו שום קולא בזה, א"כ נפל התירו של התשב"ץ בבירא, דאף לשיטת הר"ן דלענין בפ"נ מהני מפי כתב מ"מ כיון דלא הקילו רק בדרבנן לא שייך לדון קו"ח וכנ"ל, וכ"ש למאי דפסקינן (סי' קמ"ב סעי' ז' בהג"ה) דאף לענין בפ"נ לא מהני מפי כתב א"כ פשיטא דלא שייך קו"ח, ונסתר היסוד של התשב"ץ ובהתרועע היסוד נפל הבנין וכשל עוזר ונפל עזור, וא"כ אין שום יסוד מהתשב"ץ לדינא דהרמ"א (סס"י קמ"ב) הנ"ל, ע"כ נראה ברור דהרמ"א סמך על ת' הר"ש בן הרשב"ץ הנ"ל דבמקום עיגון סמכינן על הפוסקים דקיום ב"ד אין צריך קיום, א"כ בכל ענין סמכינן ע"ז במקום עיגון ואף במעשה ב"ד לחוד בלא גט, וא"כ במקום עיגון יש לסמוך על כל הגיטין של אשה זו אף בלא קיום מטעם המעשה ב"ד של כל גט דסמכינן דמעשה ב"ד אין צריך קיום. ולי היה נראה עוד טעם אחר לדינא דידן בהרשאה של שליח ב', דהנה בא"י אי"צ לקיום וכן באשה עצמה להרמב"ם כמבואר באבה"ע (סי' קמ"ב סעי' י"ג) וכן בשליח קבלה להר"ן (ריש גיטין), והיינו או משום דבכל מקום לא חיישינן למזוייף שלא בפניו או משום דבגט הקילו משום עיגונא וכמ"ש הראשונים (ריש גיטין), עכ"פ חזינן דבגט לא חששו באמת למזוייף ולכך בא"י אי"צ קיום רק דבחו"ל חששו לדלמא אתי בעל מערער ופסיל לי' ולכך בכל מקום דלא חיישינן לערעור הבעל כגון בשליח קבלה להר"ן דגומר ומגרש בדעת שלימה ומיושבת ולא אתי לערעורי אנן לא חיישינן למזוייף ומותרת להנשא בלא קיום וכן באשה שהביאה גיטה להרמב"ם, ובחו"ל דחשו לערעור הבעל תקנו שיאמר השליח בפ"נ ובפ"נ וכשאומר שוב לא חשו לדלמא אתי בעל דמעיקרא מידק דייק כדאיתא בריש גיטין (ג' א'), וא"כ חזינן מכל זה דאנן לדידן באמת לא חיישינן למזוייף רק הא דהחמירו בחו"ל היינו משום דחשו לערעור הבעל לדלמא אתי ומערער ובאומר בפ"נ לא חשו שוב דמעיקרא מידק דק, וא"כ במעשה ב"ד והרשאה של השליח ב' שאינה מקויימת יש מקום להקל דכיון דאנן לדידן לא חיישינן למזוייף בגט וכנ"ל רק משום דלמא אתי בעל ומערער וא"כ כיון דאנן לדידן ידעינן דהמעשה ב"ד וההרשאה הכל אמת ושהשליח הא' אמר בפנו"נ שוב ממילא לא שייך לחוש לערעור הבעל דמעיקרא מידק דק כיון דהשליח הא' אמר בפני נכתב ובפ"נ. ובזה יש מקום ליישב הא דמחלק הריב"ש (סי' שי"ח) הנ"ל, והובא בש"ע (סי' קמ"ב סעי' א' וסעי' ט') ובב"ש שם, בין שליח א' לשליח הב' לענין אי ההרשאה הוי קיום על הגט דבשליח הא' לא הוי קיום ובשליח הב' מהני ההרשאה על הגט, דלכאורה אינו מובן טעם החילוק, [ולקמן יבואר דאח"כ נתיישבתי דבפשוט ניחא.], אמנם לפי הנ"ל הי' מיושב לנכון דבשליח הא' כל שאינו אומר בפנו"נ חיישינן לערעור הבעל אבל בשליח הב' כיון דאנן ידעינן דהא' אמר בפנו"נ שוב אמרינן דמעיקרא מידק דק ולא אתי לערעורי וממילא כיון דל"ח לערעור הבעל גם אנן לדידן לא חיישינן לה לזיוף וכמו בא"י, וכ"ש בחששת הריב"ש דחששא רחוקה היא יותר מחששת זיוף וכמ"ש בעצמו פשיטא דאפשר דל"ת לה רק משום ערעורא דבעל לדלמא אתי בעל ומערער וממילא בשליח הב' לא חיישינן לה דמעיקרא מידק דק משא"כ בשליח הא'. אמנם יש לפקפק הרבה דאין ראי' דהתירו בכה"ג דדק רק היכא דלא יהני הערעור אבל היכא דאם יערער יהני אין ראי', וגם זה אינו מועיל אלא לעובדא דידן אבל בטעמא דהרמ"א (סס"י קמ"ב) אי אפשר לומר כן דהא מיירי בשליח הא' [והא שנעשה בב"ד ל"ש מעיקרא מידק דק וכמ"ש הרשב"א בחידושיו (ריש גיטין) על שני שלוחים.] ואפ"ה פסק דאי"צ בנו"נ, ואין לנו לומר אלא טעם הר"ש בן הרשב"ץ הנ"ל דסמכינן אפוסקים דקיום ב"ד אין צריך קיום וכנ"ל. והנה לכאורה גם על זה יש לתמוה דא"כ למאי הוצרכו להקל בגט משום עיגונא להאמין לשליח לומר בפ"נ ובפ"נ ליתקנו דצריך להביא גט מקויים בקיום ב"ד דשוב מדינא אין צריך קיום להפוסקים הנ"ל דקיום ב"ד אי"צ קיום והוא יותר בנקל מתקנת בפ"נ ובפ"נ ומהני מדינא, וחפשתי בזה ומצאתי בספר היקר מפז ספר דברי אמת בסופו בהקונטרס בענין גיטין (סי' מ"א) דהרגיש כעין זה לדידן דלמה אנו טורחין בשליח לומר בפ"נ ולמה אין אנו עושין הקיום על הגט עצמו, וכתב לתרץ דאנו חוששין ג"כ להפוסקים כרבה דהטעם משום לשמה דלזה אינו מספיק הקיום, והנה להערתו שפיר השיב לדידן אבל הקו' שלי עדיין במקומה עומדת דעכ"פ תמוה לרבא מה צורך היה לאקולי משום עיגונא הלא אפשר בתקנה קלה דמועלת מדינא, אמנם הביא שם עוד מאי דהביא הב"י (סי' קמ"ב) בשם הריב"ש שאיננו נכון לקיים קודם מסירה דדלמא נפיק מינה חורבא דדלמא יפול הגט ויתירו להאשה כדאמרינן פ"ק דב"מ מאן מקיים שטרי' מלוה וה"נ יסברו דהאשה קיימה, ואף דיכולים לכתוב בהקיום דהשליח או הבעל קיימו צ"ל דחיישינן דדלמא ישכחו מלכותבן ויכתבו סתם, וא"כ אתי שפיר גם לקו' הנ"ל דמש"ה לא תקינו רבנן לקיים הגט בקיום ב"ד דדלמא נפיק מינה חורבא, ואף דלכאורה איננו מספיק כ"כ על הערתי הנ"ל דאם מתחלה היו מתקנים דהשליח צריך לעשות קיום ממילא לא היה מהקיום ראיה, מ"מ יש לומר כיון דבכולהו שטרי הקיום ראיה דמיד בעל דבר נפל כדאמר (פ"ק דב"מ) גבי שטר שכתוב בו הנפק וכן בשובר ברא"ש (ספ"ק דמציעא) אתי למיטעי גם בגיטין להתיר האשה מחמת הקיום, וכ"ש לגי' התוס' יבמות (ק"ו א') ד"ה ורבא דאתי שפיר כנ"ל לרבא לשיטתו דחייש לב"ד טועין, אף דהכא ל"ש כ"כ הא דאמר (ב"ב קל"ו) ב"ד בתר ב"ד לא דייקי מ"מ נראה דיש לומר כן ובפרט דהכא חיישינן להמוצא ג"כ שיחזיר להאשה וא"ש, אמנם עדיין אינו מיושב כל הצורך דעדיין תקשי לשיטת התוס' והרא"ש והפוסקים (ריש פ"ק דגיטין) דבאיכא עדים על השליחות אין צריך בפ"נ ובפ"נ א"כ עדיין תקשי דלמאי הקילו באמירת השליח בפ"נ ובפ"נ הלא יש תקנה ועצה קלה לכתוב הרשאה על השליחות ולקיימה בקיום ב"ד דשוב אין צריך קיום וכנ"ל ובזה לא נפיק מינה שום חורבא, וע"כ מוכרח דזה לא מהני או מטעם דלהאי שי' דקיום ב"ד אין צריך קיום יהא מוכרח באמת דלא כשי' התוס' והרא"ש הנ"ל רק כשי' רש"י והעומדים בשיטתו דבעינן דתרווייהו להוי שלוחים אבל עדים על השליחות לחוד לא מהני, או דעכ"פ אם נימא כשי' התוס' והרא"ש הנ"ל מוכרח כסברת הריב"ש הנ"ל דההרשאה לא הוי קיום על הגט א"כ לא הי' מתוקן בהרשאה מקויימת ואף אם היו כותבים את הגט בההרשאה ג"כ לא מהני כיון דההרשאה והגט ביד השליח וכמ"ש לעיל וא"ש. ומה מאוד נכון ליישב בזה דברי הרמ"א (דסס"י קמ"ב) דכתב להקל במקום דחק ועיגון בגט מקויים בחותמיו אעפ"י שאין מכירין הקיום, דלכאורה למאי כתב גט מקויים הו"ל למכתב רבותא יותר דאף בהרשאה מקויימת מקילין במקום דחק ועיגון, דאף דהביא (שם בסעי' א') דעת הריב"ש דההרשאה לא מקרי קיום לגבי הגט, מ"מ נראה שם מלשון הרמ"א מדכתב וכן נוהגין ואין לשנות דלא כתבה אלא לחומרא בעלמא לנהוג לכתחלה כחומרת הריב"ש אבל בדיעבד ובמקום דחק ועיגון מסכים לדעה הראשונה שם, וכ"כ בת' מהר"מ לובלין זצ"ל (סי' כ"ה) הנ"ל בדעת הרמ"א וכ"כ הב"ח בת' הישנות (סי' ק"ב) וכ"כ הבי"ש (סי' קמ"א ס"ק מ"ד), [ובזה תמוהין דברי הבי"ש (סי' קמ"ב ס"ק י"ג) דמחלק בין שליח א' לשליח ב', ואין צורך דבמקום עיגון גם בשליח א' היקל הרמ"א וכנ"ל, והריב"ש דהוצרך לחלק שם בין שליח א' לשליח ב' אף דמיירי ג"כ במקום עיגון וכדמסיים שם, נראה דדעתו דבשליח א' אף במקום עיגון אין להקל, אבל הרמ"א נראה דדעתו דאף בשליח א' מיקל במקום עיגון וכמ"ש המהר"מ ז"ל וכמ"ש הבי"ש עצמו (סי' קמ"א ס"ק מ"ד) הנ"ל, א"כ אין צורך לחלק בין שליח א' לשליח ב' דא"ש בפשוט דבמקום עיגון מקילינן בתרווייהו ולכתחלה מחמירין בתרווייהו.], וא"כ (בסוף הסימן הנ"ל) לכתוב רבותא יותר דאף בהרשאה מקויימת שאינו ניכר מקילין, אף דאינו דקדוק דהא מעתיק ת' תשב"ץ שהובא בב"י והתם המעשה שהי' כך הי' [לפי המובא בב"י (סי' קמ"ב).], אמנם לפי הנ"ל הדברים מדוקדקים היטב, דדוקא בגט מקויים שאינו ניכר יש להכשיר אבל בהרשאה מקויימת שאינו ניכר אף במקום עיגון אין להקל, דא"א למתפס החבל בתרין ראשין דאם נימא דקיום ב"ד אין צריך קיום ע"כ מוכרח דההרשאה לא מהני להגט ואם ההרשאה מהני להגט ע"כ מוכרח דקיום ב"ד צריך קיום וכנ"ל מהא דהוצרכו להקל משום עיגונא לקיים הגט באמירת השליח בפ"נ ובפ"נ ולא תקנו בהרשאה מקויימת, וא"כ דוקא בגט מקויים שאינו ניכר היקל הרמ"א במקום עיגון אבל לא בהרשאה מקויימת שאינו ניכר והוא נכון מאוד. והנה הרהרתי בזה ליישב מה שדקדקתי לעיל בטעמא דמילתא שמחלק הריב"ש בין שליח א' לשליח ב', אמנם באמת נתיישבתי בזה דבפשוט ניחא, דהא השליח הב' נאמן באמירתו לחוד דנעשה שליח על גט זה משליח הראשון שמסרו לו ולא חשו לזיוף אצלו רק דהצריכו לו לומר שליח ב"ד אני משום דחשו לדלמא לא אמר הא' בפ"נ ובפ"נ ולכך בידעינן שאמר הא' ובפ"נ ובפ"נ דשוב בכה"ג האמינו להא' והב' אומר דהא' מסר לו שוב ליכא למיחש כלל, דליכא למימר דלמא הא' אמר בפ"נ ובפ"נ על גט אחר ולזה מסר גט אחר דהא צ"ל בפ"נ ובפ"נ בשעת נתינה או תכ"ד א"כ ליכא חשש זה, ולהמעיין בת' הריב"ש שם היה המעשה דשליח ג' שנעשה מהשני לא אמר שליח ב"ד אני, וא"ש טפי דהא הא' בשעת נתינה אמר בפ"נ ובפ"נ וא"כ ליכא חשש והב' נאמן בדיבורו לבד דזהו הגט שנמסר לו מהשליח הא' רק דצ"ל שליח ב"ד אני היכא דלא ידעינן אי אמר הא' משא"כ בידעינן נאמן בדיבורו אם אינו אומר שליח ב"ד אני וכן בשליח הג', משא"כ בשליח הא' דאינו נאמן בדיבורו לחוד רק אם אומר כתקנת חכמים בפ"נ ובפ"נ דידיעתו לא מהני ומש"ה חיישינן לזיופא אף בהרשאה אף דאומר דזהו הגט שנמסר לו הא' אינו נאמן בדיבורו עד שיאמר כתקנת חז"ל ולכך צריך לומר בפ"נ ובפ"נ משא"כ בשליח ב' וג', וזה פשוט וברור. וראיתי בת' מהרי"מ מהרב הגאון הצדיק המנוח האבד"ק בריסק זצ"ל (סי' ל"ג) שנתקשה בטעם הריב"ש והעלה דהטעם בשליח הא' משום דאו כולו בקיום הגט או כולו בתקנ"ח וכ"ז בשליח הא' משא"כ בשליח הב' יעושה"ט שהאריך בזה, ודברין חקיו דכיון דסובר דמדינא אין חשש להא דהריב"ש דאין לחוש מדינא לגט אחר א"כ יש להועיל ההרשאה אף בשליח הא' דהוי שפיר כולו בקיום. הגט. רק ברור דהריב"ש חייש מדינא לגט אחר רק דהא השליח נאמן ע"ז והוא אומר דזהו הגט שנמסר לו ע"ז כתב דאין זה מקויים לא בקיום הגט ולא בתקנ"ח דהתקנ"ח דהשליח נאמן הוא דוקא כשאומר בלשון בפ"נ ובפ"נ ובלא אמירתו חיישינן לגט אחר משא"כ בשליח הב' והג' דליכא תקנ"ח על אמירתו ונאמן בדיבורו לחוד לכך מועלת ההרשאה בב' ובג' דמההרשאה ידעינן דהא' אמר בפ"נ ובפ"נ ומדיבורו ידעינן דלא הוחלף על אחר משא"כ אצל שליח הא', והוא ברור בכוונת הריב"ש בעזהשי"ת. ולפ"ז ע"כ לא כתב הריב"ש להקל בשליח ב' רק בברי להשליח דזהו הגט שנמסר לו, אבל באם גם השליח אינו יודע גם בשליח ב' חיישינן דלמא הוחלף וכמו דחיישינן בשליח הא' דלענין זה אין שום טעם וסברא לחלק בין א' לב' וכנ"ל, וא"כ בעובדא דידן דגם השליח אינו יודע שפיר חיישינן להריב"ש אף בשליח ב' ושפיר הוצרכתי לכתוב הקיום עו הגט גופי'. הנה עד כה המשיכני העט מענין לענין באותו ענין, ונחזור להנ"ל דבמקום עיגון אפשר לסמוך דקיום ב"ד אין צריך קיום, ובשליח ב' דהא' אמר בפ"נ ובפ"נ יש לצדד ג"כ קולא הנ"ל דלא חיישינן לערעור הבעל, ויש לפלפל באורך בכל פרט ופרט ולגבב עוד התירים בזה, אמנם אינני מכניס עצמי כעת בזה בעומק הענין רק מה שנפל בדעתי בהשקפה ברהיטא בעת כתבי מכתבי דנא כי אינני כותב כעת רק לסניף בעלמא לסמוך עכ"פ על הקיום הנ"ל מההוכחה מהבי דואר כנ"ל עפ"י אומדנא הנ"ל דמצינו בקיום שהקילו ע"י אומדנא וכנ"ל, ע"כ אבקש להחיש תשובתם בזה ע"י מוקדם ולבטחוני אקצר ויקבל ברכת החוה"ש מאדה"ש כנפשו ונפש ידידו הדו"ש ושת"ה ומצפה לתשובתו ע"י מוקדם. ירוחם יהודא החונה פה"ק פרוזין: