שות אור גדול· רבי ירוחם יהודא ליב פרלמן [הגדול ממינסק]
סימן יג
ע"ד האשה שנתגרשה בקוטאייס והביאה מעשה בית דין שנתגרשה כד"ת רק שאיננו ניכר חת"י המעב"ד הנני מסכים בהיתר האשה וצדדי ההיתר אפרוט אותם פה בקוצר על מה אדני ההיתר הווסדו, והענין אינו אלא דרבנן ומקום עיגון גדול ע"כ יש לחוש לתקנות עגונות ולחפש בצדדי היתרא דהאי אתתא, וי"ר שלא אכשל בדבר הלכה א) דעת הרמב"ם (פ"ז מגירושין הל' כ"ד ופי"ב ה"ב ופ"י מעבדים ה"ז) וכן סתמו בטוש"ע באבה"ע (סי' קמ"ב וסי' קנ"ב) וביו"ד (סי' רס"ז) דאשה עצמה המביאה גיטה תנשא בלא קיום, והיינו כמו שביאר הרמב"ם (ספ"ז מגירושין) שאין דיני האיסורין כדיני ממונות ובאיסורין לא חיישינן לזיופא כל דליכא ערעור, והיינו כמו שביאר הר"ן (ריש גיטין) דדוקא ע"י שליח חשו לערעור הבעל משא"כ בגמר וגירש ל"ח לערעור הבעל, ואנן ל"ח למזוייף כמו שביארו הר"ן והרשב"א (פ"ק דגיטין) שהאשה ברשות עצמה להנשא ואינה ממונו של בעל לכך ל"ח לזיופא שלב"פ, ולפ"ז פשיטא דגם אשה זו מותרת להנשא מדינא דה"נ ל"ח לזיופא שלב"פ. אף לאידך טעמא שכתבו הר"ן והרשב"א דהטעם משום עיגונא הקילו בגט שלא לחוש לזיוף כל דליכא ערעור, אפ"ה נראה נמי דה"ה במעב"ד, ומ"ש הנוב"י מה"ת (סי' קל"ו) דדוקא בגט הקילו משום דכל אשה יש לה גט, איננו נראה דמנ"ל לחדש סברות מעצמנו להחמיר, ועוד כיון דקי"ל כר"א דעידי מסירה כרתי וכותבין ע"ד שיכול להזדייף א"כ משכחת לה שנתגרשה בעידי מסירה או ביכול להזדייף דצריכה למעב"ד וא"כ הי' שייך התקנה נמי על המעב"ד, וכן מבואר בריב"ש (סי' שפ"ה) דלפ"ז אף במעב"ד על חליצה א"צ קיום אלמא דלאו דוקא בגט, וכן הוא דעת רוב הפוסקים כהרמב"ם הנ"ל, וא"כ נתבאר דלדעת רוב הפוסקים האשה זו מותרת, ולקמן יבואר דאף לדעת הראב"ד והריב"ש שהחמירו בזה עכ"ז בנידון דידן יש להקל. ב) עפ"י מכתב הבעל שכתב לאביו בראזינאי שגירשה ונתקיימה חת"י בב"ד שם ובעל שאמר גירשתי נאמן אף דפסקינן חוש לה כתבו הראשונים דהטעם משום דאם איתא דגירשה הי' קול וא"כ כאן דהמקום רחוק דליכא ריעותא דקלא הדר דינא דנאמן, וכעין שכתב הרדב"ז בח"ה הובא בפ"ת (סי' קנ"ב ס"ק א'), ומ"ש שם במוסגר דהיכא דאיכא קול הבעל נאמן ודקדק זה מרדב"ז הדברים מבוארים להדיא בהלכות גדולות (הל' גיטין), וא"כ כאן דפשיטא דליכא ריעותא דקלא הבעל נאמן, ואף לדעת הרמב"ם שכתב הטעם דלא מהימן משום דחיישינן שמא בגט בטל גירשה, מ"מ יעויין במראות הצובאות (סי' י"ז סעי' ב') דביאר ג"כ טעם הרמב"ם דחיישינן להא משום ריעותא דקלא, וכן למ"ש הט"ז (ריש סי' קנ"ב) וביאר דבריו במראות הצובאות שם דאמרינן לי' גרש בפנינו ואם אינו רוצה חיישינן שמא בגט בטל גירשה, א"כ הכא דלא שייך כן לכ"ע מותרת. ג) אף אם לא נימא כמ"ש בהיתר הב' ונימא דגם כאן אינו נאמן, מ"מ למה שביאר הריב"ש (סי' שפ"ה) דפליג על הרמב"ם בהיתר הא' וסובר כהראב"ד וביאר שם הטעם משום דקיימא בחזקת א"א הוי כהוצאת ממון, א"כ כאן דעכ"פ ע"י אמירת הבעל, נעשית ספק ויצאה מחזקת א"א שוב ממילא לא חיישינן לזיופא על המעב"ד אף להריב"ש והראב"ד כיון דלא קיימא בחזקת א"א י"ל דכאן כ"ע מודו להיתר הא' הנ"ל. ד) ואף אם נימא דכאן לא שייכא הנאמנות דבעל לפמ"ש המראות הצובאות (סי' י"ז סעי' ב') דדוקא היכא דהם ביחד דאז שייך הא דבידו לגרשה משא"כ כשאינם ביחד א"כ הכא דבעת שכתב אפשר דלא הי' עמה ביחד אינו נאמן, אף דאין דבריו מוכרחים מ"מ דבריו מסתברים, עכ"ז יש לצדד בנידון דידן דגם הראב"ד דפליג על הרמב"ם מ"מ נראה מהריב"ש (סי' שפ"ה) דדוקא בחו"ל פליג ולא בא"י ודין האשה עצמה להראב"ד כדין השליח דבא"י תנשא בלא קיום ולא בחו"ל, ודלא כהב"ש (סי' קמ"א ס"ק ס"ז וסי' קמ"ב ס"ק כ"ו) וכ"כ התו"ג (סי' קמ"ב) ותמה על הב"ש, ולפ"ז נראה בפשוט דכל החילוק בין א"י לחו"ל אינו לחששא דידן דחיישינן לזיופא דלענין זה אין שום סברא לחלק רק כל טעם החילוק משום דחיישינן לערעורא דבעל דבא"י יהא מצוי לקיימו משא"כ בחו"ל, וכן מבואר בפ"י ריש גיטין (ג' א') על תוס' ד"ה חד ומש"ה התוס' כל הראשונים דחקרו אי טענינן מזוייף ב"פ לא מפלגי כצל בין א"י לחו"ל והיינו כנ"ל דרק בגט מחלקינן בין א"י לחו"ל משום דחיישינן לערעורא דבעל אבל לענין חששא דידן אין שום חילוק בין א"י לחו"ל, וכ"ז פשוט אמנם הארכתי קצת יען ראיתי להריב"ש (סי' שפ"ה) דמבואר מדבריו דגם לענין חששא דידן יש לחלק בין א"י לחו"ל דדוקא בא"י דמצוי לקיימו אין לחוש משא"כ בחו"ל אנן נמי חיישינן והר"י דהוכיח מא"י דאין טוענין מזוייף שלב"פ כוונתו נמי דוקא היכא דמצוי לקיימו יעושה"ט, ולפענ"ד הדברים תמוהים, דמלבד דלענין חששא דידן הוא נגד הסברא לחלק בזה בין א"י לחו"ל, ואפשר להסביר קצת דבא"י דמצוי לקיימו הוי כעין מלתא דעבידא לאיגלויי דמצוי המכירים חתימתם ויכירו שהוא מזוייף ויתברר השקר ולכך אנן לא חיישינן משא"כ בחו"ל דאינו מצוי מכירים חתימתם ולא יתברר השקר אנן חיישינן למזוייף.], אף גם לפ"ז תקשי איך הביאו תוס' וכל הראשונים הר"ן והרשב"א ראי' נגד דעת הר"י מב"ב (דף קע"ד) משכ"מ שאמר תנו כו' דלמא מיירי בחו"ל שלא באותה מדינה דבעי קיום אף שלב"פ, א"ו דלענין חששא דידן לחוש שלב"פ אין שום סברא לחלק בין א"י לחו"ל רק הא דמחלקינן בגט היינו משום דאף דאנן ל"ח מ"מ חיישינן שיערער הבעל בשקר, ומעתה לפ"ז טעם הראב"ד באשה עצמה ג"כ משום דחיישינן לערעור הבעל, ודלא כמש"כ הר"ן דהיכא דמגרש לאשה עצמה ל"ח שיערער, רק דס"ל דגם בכה"ג חיישינן שיערער, ואינו דומה להא דאמרינן גיטין (ה' א') גבי בעל שהביא גיטו דלא חיישינן שמא יערער משום דמנקט נקיט לי' בידו ערעור קא מערער עלוי' דהתם כיון דמגרש בעצמו באותו המקום שהאשה שם וידעו כולם שגירשה בידו לא יערער משא"כ היכא דהאשה במקום אחר, וכיון די"ל טעם הראב"ד משום דחיישינן לערעור הבעל א"כ היכא דליכא למיחש לערעור הבעל אף להראב"ד האשה נאמנת וכמו בא"י, מעתה י"ל דבנידון דידן דהבעל בעצמו פירסם הגירושין במקום הזה וכתב לאביו באורך איך שגירשה א"כ שוב לא שייך לחוש לערעורו וכעין דאמר בגמ' מנקט נקיט לי' בידו וה"נ הא הודה בעצמו, וא"כ אף שאינו נאמן באמירתו מ"מ עכ"פ הודאתו מסלקת את החשש ערעור שיערער בשקר וכיון דמסולק החשש ערעור שוב ממילא נאמנת האשה בשטר שבידה אף להראב"ד וכמו בא"י, וא"כ אהני עכ"פ הודאתו דההיתר הא' שנתבאר לעיל להרמב"ם בנידון דידן יודה גם הראב"ד, ואף לדעת הב"ש בהבנת שי' הראב"ד דאף בא"י אשה עצמה אינה נאמנת וגרעה משליח, והבאתי לו סמוכין מדברי המגיד ומדברי מהריב"ל שהביא הלח"מ (ספ"ז מגירושין), מ"מ מבואר אצלי באורך דאף לפ"ז ע"כ טעם הראב"ד ג"כ משום החשש שיערער הבעל בשקר בצירוף חששא דזייפא בעצמה, א"כ גם לפ"ז הכא דנסתלק חשש ערעורו יודה הראב"ד אף לשי' הב"ש, ויען כי הדברים ארוכים בביאור שיטת הראב"ד ואין פה מקום לקבל ארוך קצרתי, וגם מהרשב"א (ספ"ג דגיטין) דסובר כהראב"ד הוכחתי דטעמו משום ערעור הבעל א"כ י"ל דהכא כ"ע מודו. ה) עוד יש היתר בנידון דידן, אף אם לא נימא כדעת הרמב"ם הנ"ל, עפ"י מ"ש הרמ"א (סס"י קמ"ב) דבמעב"ד אין צריך קיום, ומ"ש הנוב"י (מה"ת סי' קל"ו) דהכא איכא ריעותא דאין הגט בידה, כבר השיגו עליו האחרונים לפי הנהוג עתה איננו ריעותא, וגם מ"ש בטעם השני דהקיום הוי כע"א עכ"פ דהא עדיף מיני' מדאורייתא וא"כ פשיטא דלא גרע מיני' ומכח זה העלה דלאיש שמתה אשתו דדי בע"א כ"ש בשטר שאינו מקויים יעושה"ט, וראיתי בנודע בשערים (ח"ב באבה"ע סי' ס"ב) דדברי הנוב"י הם ליסוד קיים אצלו דשטר שלא נתקיים עדיפא מע"א. ולפענ"ד כל דבריו תמוהים, דאף לפי הבנתו בתשב"ץ דהתשב"ץ דן קו"ח בקיום שלא נתקיים מע"א האומר בפ"נ, אשר לפי האמת אינו כן וכאשר יבואר להלן אי"ה אמנם כעת נניח מזה, דאף להבנתו התולדה שהוליד תמוה, דלדבריו א"כ שטר בעדים שלא נתקיים והלוה טוען מזויף יתחייב עכ"פ הלוה שבועה דאורייתא או כעין דאורייתא בנק"ח מקו"ח מע"א וכן בשאר עדים פסולים מדרבנן יחייבו עכ"פ שבועה מקו"ח דע"א וכן יפטרו משבועה מקו"ח הנ"ל דהא מדאורייתא עדיפא מע"א א"כ איכא קו"ח הנ"ל, וע"כ דאיננו קו"ח מדאורייתא לדרבנן דאף דמדאורייתא עדיפי מ"מ מדרבנן גריעי ואין יכולים להכחיש אף עד אחד כשר וטובא מצינו כה"ג, ועד, כאן לא דן התשב"ץ להבנת הנוב"י הקו"ח הנ"ל אלא לענין עדות אשה דמדינא ע"א לא מהני דאין דבר שבערוה פחות משנים רק דרבנן הקילו משום עיגונא וא"כ הקילו יותר מן הדין בע"א דאף דבין מה"ת ובין מדרבנן אין דשב"ע פחות משנים ולא הי' לע"א להועיל אפ"ה משום עיגונא הקילו מן הדין א"כ דן שפיר קו"ח אם הקילו יותר מן הדין בדבר הפסול מה"ת כ"ש שהקילו מן הדין בדבר המועיל מה"ת, משא"כ לענין שאר דברים שלא הקילו כלל רק דעד אחד מועיל מדינא שפיר שטר שאינו מקויים גרע מיני' דפסלוהו רבנן, וא"כ התולדה שהוליד הנוב"י מדברי התשב"ץ לפי הבנתו תמוה. ועתה נבאר בגוף דברי התשב"ץ שאיננו כמו שהבין הנוב"י מדבריו, דהנה לפי הבנתו תמוה דהא מצינו כה"ג לענין עדות אשה במיתת בעלה דעדיפא מגט דבמים שאין להם סוף דמה"ת מותרת בב' עדים המעידים ע"ז החמירו רבנן ואסרוה להנשא ובע"א במיתה ואף עד מפי עד הקילו הרי מצינו דבדבר המועיל מה"ת החמירו ובדבר שאינו מועיל מה"ת הקילו ואסרו המותר והתירו האסור, וא"כ י"ל דה"נ דכוותי', אמנם באמת לק"מ דאמרו בבכורות (מ"ו ב') דכי אקילו בסופה בתחילתה לא הקילו יעו"ש, ואדרבא לכאורה קצת ראי' משם מדמקשה ומי אחמירו והא אקילו לענין עד מפי עד ומאי קו' דלמא לענין הכרה החמירו ולענין עמפ"ע הקילו וע"כ כיון דחזינן דהקילו אדאורייתא לענין איזה דבר כ"ש שלא החמירו אדאורייתא לשום דבר, [וקצת יש לדקדק על דלא אקדים הגמ' הקו' דמי אחמירו ביבמות גבי מים שאין להם סוף], וא"כ ה"נ כיון דהקילו בע"א דבין מה"ת בין מדרבנן אין להועיל בדשב"ע כ"ש שלא החמירו לענין שטר, אבל באמת אכתי תמוה מכל קיום דעלמא דקיום ב"ד צריך קיום כמ"ש התשב"ץ שם דהקילו בקיום שטרות בכמה דברים שאינו מועיל מה"ת כגון להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן (כתובות כ"ח) ועוד כמה קולות אפ"ה קיום ב"ד שאינו ניכר ל"מ א"כ חזינן דלאו קו"ח הוא, ואיננו דומה כלל להא דבכורות הנ"ל דהתם הקילו אדאורייתא בדבר דמה"ת אסור א"כ כ"ש שלא החמירו לשום דבר, אבל בקיום לא הקילו אדאורייתא כלל דמה"ת ל"ב קיום כלל והקילו רבנן בדרבנן ובדבר שנראה להם להקל הקילו ובדבר שאינו נראה להם להקל לא הקילו וא"כ ה"נ בגט ליכא קו"ח כלל. אמנם באמת להמעיין בהתשב"ץ גופי' (ח"ג סי' ט"ז) שהיא הת' שהביא הב"י שם אין פירושו כפי שהבין הנוב"י מדבריו, דהלשון שכתב התשב"ץ ועדיף טפי גט מקוים שלא נתקיים הקיום מע"א אומר בפ"נ שהבין הנוב"י מזה הלשון דזהו היסוד היתר של התשב"ץ מכת הקו"ח שכתב, ואין הפירוש כן להמעיין בתשב"ץ גופי' רק הוא תולדה שהוליד התשב"ץ מדבריו הקודמים, דלפי מה שהוכיח תחלה דמהני קיום שלא נתקיים נמצא דעדיפא מע"א אומר בפ"נ [והיינו דלכך לא הזכירוהו חז"ל או דמש"ה ל"ש איחלופי כאשר יבואר להלן אי"ה]:
ועיקר הוכחתו שם מהא דמהני בעדות אשה מפי כתבם ולמד דבר זה מרמב"ן ורשב"א (סוף יבמות) דדיינו גבי מיתה דכיון דמהני מפ"כ כ"ש דמהני שטר שלא נתקיים יעושה"ט בתשב"ץ. אמנם התמיה הנ"ל עדיין לכאורה במקומה עומדת גם על גוף דברי התשב"ץ דאין דמיון כלל לדרמב"ן ורשב"א, דהם הוכיחו שפיר לענין מת בעלה דהקילו על התורה במה דמה"ת אסור לענין מפ"כ א"כ כ"ש שלא החמירו לענין שטר דמה"ת מותר והוא כעין קו' הגמ' בבכורות הנ"ל, אבל הכא דלא הקילו אדאורייתא כלל רק בדרבנן ליכא קו"ח כלל כנ"ל, אך להמעיין היטב בתשב"ץ (ח"ג סי' כ"ב וסי' ס"ו) יראה דהתשב"ץ לשיטתו דסובר דגם להעיד לאשה שנתגרשה סגי ברמיזה ובמפי כתבם דמפרש מאי דאמרו בגיטין (ע"א א') לענין עדות אשה דאקילו דרבנן היינו גם להעיד שנתגרשה א"כ הקילו אדאורייתא ממש וכ"ש שלא החמירו וא"כ דן שפיר קו"ח ממש כרמב"ן ורשב"א הנ"ל. ועדיין התשובה (דסי' ט"ז) הנ"ל תמוה מאוד והיטב תמה עליו שם בת' בהגהת בנו הרשב"ש, ויען כי דבריו באו בקוצר מופלג אבארנו. דהנה ענין זה נמצא בתשב"ץ בשלשה מקומות (בסי' ט"ז ובסי' כ"ב וסי' ס"ו) ובכולם מבואר דסובר דגם להעיד שנתגרשה סגי ברמיזה ובמפי כתבם ומזה דן קו"ח לשטר, ובסי' כ"ב וס"ו הי' בשליח קבלה ובסי' ט"ז בשליח הולכה, [ומאוד אני תמה דבסי' כ"ב וס"ז וכן בת' הרשב"ש שהביא הב"י (סי' קמ"א) דמיירי ג"כ בקבלה, אמאי לא סמכו בפשיטות על דברי הרמב"ם והר"ן שבהיתר הא' הנ"ל דבקבלה מהני בלא קיום, דאי"ל דדעת הרמב"ם דוקא באשה עצמה ולא בשליח קבלה וכמו שצידד הנוב"י שם וכ"נ דעת הטור (סי' קמ"א) ומיישב קו' הבה"ב שם, אמנם ברמב"ם פ"ו מגירושין ה"ב לא כתב קיום כמו שכתב שם בהל' ט"ו וכן פי"ב מגירושין הל' י"א י"ג י"ד מבואר מכ"ז דדעת הרמב"ם כהר"ן דגם שליח קבלה ל"ב קיום.], והקשה לנפשי' בסי' כ"ב וס"ו מהא דהוצרכו בפ"נ וחילק בסי' כ"ב משום דבהולכה אפשר כן משא"כ בקבלה, ובסי' ס"ו חילק באופן אחר בין קודם קבלה לאחר שנמסר, ובסי' ט"ז דדן ג"כ קו"ח בשליח הולכה, ע"ז דייק בנו בהג"ה דאם כתוב פלונית נתגרשה הי' הנידון דומה לראיה היינו אם נימא כשיטתו בסי' ס"ו הנ"ל לחלק בין קודם מסירה לאחר מסירה, אבל כאן שדן הקו"ח אף קודם מסירה וכבסי' כ"ב הנ"ל ואף בשליח הולכה א"כ נשארה הקו' מן בפ"נ בלי שום תירוץ, זהו תוכן כוונת קו' בנו שם בהג"ה והיא קו' עצומה על התשב"ץ להמעיין היטב. ולתרץ קצת דברי התשב"ץ נראה דבהבלעת דבריו שם בת' סי' ט"ז כיון ליישב זה, דכתב שם בסוף הת' על הא דסגי בקיום ב"ד אף דבכל מקום אף קיום ב"ד בעי קיום מ"מ בגט סגי בהכי והקשה לנפשי' אע"ג דאמרינן בריש גיטין דמש"ה תקנו לומר בפ"נ משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא קיום ב"ד שאני יעושה"ט, נראה דהכא ס"ל תי' אחר על הקו' דבפ"נ דכשם דאמרינן בריש גיטין דמש"ה לא סגי בפני נחתם לחוד משום דאתי לאיחלופי א"כ כ"ש דבלא כלום בוודאי אתי לאיחלופי ומש"ה דוקא בקיום מהני, ואף דבריש גיטין לא אמרינן אתי לאיחלופי רק על בפני נכתב היינו דעל בפני נחתם גם רבה מודה מטעם איחלופי רק על בפני נכתב פליג מטעם דקאמר התם ובא"י כיון דלא מהני ערעור הבעל לא חיישינן לאיחלופי, הנה נדחקתי קצת לאמשוכי נפשאי לתרץ קצת דברי התשב"ץ דרב גוברי' ומאחרוני הראשונים עכ"פ נתבאר דשיטת התשב"ץ איננה כאשר הבין הנוב"י מדבריו, רק דבגט ל"ב קיום מקו"ח דרמיזה ומפי כתבם וא"כ אף במעב"ד לחוד שנתגרשה אף בלא גט בידה נמי סגי ואף בשטר עדות שאינו מעב"ד נמי מהני להתשב"ץ וכמ"ש בסי' ס"ו לאחר מסירה ובסי' כ"ב היכא דא"א בע"א, [רק למ"ש בסי' ט"ו לפמ"ש לעיל בהבנתו ל"מ מטעם אתי לאחלופי משא"כ במעב"ד וכנ"ל.] והיינו כמ"ש הר"ש בנו בת' שהביא הב"י (סי' קמ"א) דלהתשב"ץ אביו אף בשטר עדות שאיננו מעב"ד נמי סגי, אמנם כ"ז לשיטת התשב"ץ הנ"ל דגם לענין עדות אשה שנתגרשה מהני ברמיזה ובמפי כתבם, אבל דבריו תמוהים מאוד דדוקא לענין עדי מיתה סגי ברמיזה ובמפ"כ אבל לענין עדות אשה שנתגרשה פשיטא דבעי עדות מעליא כשאר עדיות, ויעוי' ריב"ש (סי' ר"מ) דאף לענין בפ"נ לא מהני מפי כתבם ואף למ"ש הר"ן (פ"ק דגיטין) דלענין בפ"נ מהני פשיטא ג"כ דדוקא לענין בפ"נ אבל לא להעיד שנתגרשה, וכפי הנראה התשב"ץ למד דלגיטין נמי מהני מהא דאמר גיטין (ע"א א') דבודקין אותו לגיטין וכדעלה על דעת הר"י בן הרא"ש בת' הריב"ש (סי' ר"מ) וכבר סתר לה הריב"ש שם ופשוט בש"ס ובפוסקים דלענין להעיד לאשה שנתגרשה בעינן עדות מעליא כשאר עדיות ולא מצינו שום קולא בזה, א"כ נפל היתרו של התשב"ץ בבירא, דאף לשיטת הר"ן דלענין בפ"נ מהני מפי כתבם מ"מ כיון דלא הקילו רק בדרבנן לא שייך לדון וכנ"ל, וכ"ש למאי דפסקינן (סי' קמ"ב סעי' ז' בהג"ה) דאף לענין בפ"נ לא מהני מפי כתבם א"כ פשיטא דלא שייך הקו"ח, ונסתר היסוד של התשב"ץ ובהתרועע היסוד נפל הבנין וכשל עוזר ונפל עזור ואין שום יסוד מהתשב"ץ להקל, וכפי הנראה רמז קצת לקושיא זו בנו הרשב"ש (בהג"ה בסי' ט"ז) בקושייתו השניה יעו"ש, ע"כ נראה ברור דהרמ"א סמך (סס"י קמ"ב) על ת' הרשב"ש שהביא הב"י (סי' קמ"א) דבמקום עיגון סמכינן על הפוסקים דקיום ב"ד אין צריך קיום, והיינו מדתני בתוספתא דשביעית אין מעשה ב"ד צריך קיום, א"כ פשיטא דאף במעב"ד לחוד בלא גט סמכינן במקום עיגון, ודלא כמ"ש הנוב"י דדוקא בגט ומעב"ד סמכינן דאין שום טעם לזה, אף דבתוס' כתובות (צ"ב ב') ד"ה דיני איתא סברא כה"ג דכולי האי לא חיישינן שזייף חתימת העדים וחתימת הדיינין משמע דלחד לחוד חיישינן וא"כ ה"נ היה אפשר לומר סברא כה"ג, מ"מ כיון דכל יסוד ההיתר הוא מהתוספתא דשביעית (פ' בתרא) הנ"ל וא"כ שם הוא במעב"ד לחוד א"כ פשיטא דגם במעב"ד לחוד יש לסמוך במקום עיגון, [ודע דלפמ"ש בשאלה דהתשב"ץ (סי' ט"ז) הנ"ל דהיה ע"א דהכיר חת"י העדים וע"א שהכיר חת"י הדיינים לכאורה תמוה דבכה"ג הוי קיום מעליא דכה"ג עדים ודיינין מצטרפין כמבואר בסי' מ"ו סעי' ט"ו, וצ"ל דהמעשה הי' דלא היו על דבר אחד העדים והדיינין וגם דייני הקיום לא היו א' על הגט ועל השליחות דעל כל א' לא הי' רק ע"א דלא הוי קיום]. אמנם אף שההיתר הנ"ל מבואר ברמ"א (ס"י קמ"ב) מאוד לבי נוקפי לסמוך על ההיתר הזה של הרשב"ש לסמוך על הא דקיום ב"ד אין צריך קיום, דהנה מ"ש הרשב"ש שהובא כב"י (סס"י קמ"א) דבירושלמי איתא דבמעב"ד לא צריך קיום, ליתא הכי בירושלמי רק בתוספתא דשביעית (פ' בתרא), ואדרבא בירושלמי בג' מקומות איתא דקיום ב"ד צריך קיום יעויין בירושלמי ר"ה (פ"ג הל' א') וסנהדרין (ס"פ זה בורר) וגיטין (פ"ט ה"ז), וא"כ אף הרי"ף והרמב"ם דפירשו הא דעד ודיין דכתובות באופן אחר מ"מ אין ראי' דפליגי בדינא על האי דקיום ב"ד צריך קיום וכ"כ התשב"ץ (ח"א סי' קע"ג וח"ג סי' ט"ז וכ"ב) דמלתא דפשיטא דקיום ב"ד צריך קיום, וא"כ איך נסמוך להקל נגד כל הנ"ל המפורש דקיום ב"ד צריך קיום ואף לא מצינו לשום פוסק שיאמר דקיום ב"ד אין צריך קיום, ואף שכתב הרשב"ש דיש רבוותא שסוברים דאין צריך קיום ומחזרים לתרץ הירושלמי וגמרתינו כמו שתמצא בת' להרשב"א, אפשר דכוונתו למ"ש הרשב"א שהביא התשב"ץ (ח"א סי' קע"ג וח"ג סי' ט"ז וכ"ב) דמחלק בין ב"ד קבוע לאינו קבוע דחתימתן של קבועים ניכרות וידועות ולא חיישינן לזיופא, א"כ אף לפ"ז בנ"ד מי יודע אם הם קבועים וידועים הדיינין שנצטרפו עם הרב דהא הרב אינו נאמן ע"ז ביחידי, וגם הא הרמ"א (סס"י קמ"ב) איננו מחלק כלל, ע"כ היה אפשר דכוונת הרמ"א (סס"י קמ"ב) כמ"ש הגר"א שם וביאר כוונתו בת' נודע בשערים (ח"ב סי' ס"ב) דכיון דמצינו דהקילו בפרוזבול דאף למאן דס"ל דאין נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד מ"מ הקילו דאין צריך קיום א"כ ה"נ אפשר בגט דמצינו דהקילו חז"ל לשליח דנאמן בפ"נ ה"נ הקילו במעב"ד דאין צריך קיום, וכן ביאר בת' מהרי"ם (סי' ל"ג), א"כ לא מצינו דהקילו רק בשליח הולכה אבל באשה עצמה וכן בקבלה לשי' הראב"ד (שבאות א') הנ"ל דלא מצינו דהקילו כלל מהכ"ת לדמותו לפרוזבול. ויש לדחות. עכ"פ כיון דבת' הרשב"ש שהביא הב"י מבואר להקל ולא התנה דבעי ידועים וקבועים יש לסמוך ע"ז במקום עיגון, וגם ראיתי להמ"ץ דק' בריסק שהביא בשם הריב"ל דמיקל בקיום ב"ד, וכן בת' מהרי"ם הביא בשם הריק"ש והיאיר נתיב שהקילו בזה וכן הביא שם בשם הרדב"ז, אך מ"ש דבדברי של הרדב"ז מציאה מצא שכתב בשם המרדכי דקיום ב"ד אין צריך קיום וכתב שלא מצא במרדכי, הנה כפי הנראה כיון להא דאיתא בהגהות מרדכי סוף גיטין (סי' תס"ו) ושם מבואר אף בעדים לבד וע"כ כוונת המרדכי להא דהרמב"ם והר"ן (שבאות א') הנ"ל וא"כ אינו ענין להנ"ל ומ"ש תחלה שהביאה הרשאה היינו שמסר לה השליח ואמר בפ"נ דמעיקרא מידק דייק ולא חיישינן לערעור ולמזויף לא חיישינן לשיטת הרמב"ם והר"ן הנ"ל, ואין להאריך עוד. ו) עוד נראה יתר מרווח בנידון דידן עפ"י מ"ש הנודע בשערים (שם סי' ס"ב) לתרץ קושיית הראשונים על הא דקיום ב"ד אין צריך קיום ולחלק יצא דדוקא במערער חיישינן למזויף בקיום ב"ד אבל באינו מערער לא חיישינן יעו"ש, ואני מוסיף על דבריו דבפרוזבול לא חיישינן לערעור הלוה דהמלוה כותב לעצמו בלא דעת הלוה א"כ איך יוכל לערער בברי שיודע שהוא מזויף דלמא כתב בלתי ידיעתו ורחוק הדבר שיערער בברי ואנן לא חיישינן לזיוף, והוא נכון מאוד ותירוץ מרווח דבלא"ה דעת הר"י שאין טוענין מזוייף שלב"פ אף דהראשונים דחו זה מ"מ בקיום ב"ד יש לומר כן ובפרט למה שהסברתי דבפרוזבול רחוק הדבר שיערער בברי הדברים נכונים מאוד ומרווחים וקורא אני ע"ז טבא חדא כו', [ובלא"ה בפרוזבול בטוען הלוה שמא יש לעיין קצת דאמאי לא הוי כא"י אם פרעתיך משום דלא הול"ל או משום דבמעשה הפירעון הי' וודאי רק דהס' אי מהני וכמש"כ במטבע מזוייפת]:
וזה נראה לפענ"ד בדעת הרמ"א (בסס"י קמ"ב) שלא היקל רק בלא ערער הבעל, דבל"ז מלבד מ"ש לעיל דקשה בהא דקיום ב"ד אין צריך קיום, ק"ל עוד מגט גופי' דהקילו חז"ל משום עיגונא והצריכו בפ"נ ותקינו שהשליח יעמוד בכתיבה וחתימה והאמינוהו אף דמדינא אינו נאמן משום עיגונא הו"ל לתקוני ברוצה לשלוח גט ממדה"י לקיימו במקומו ולכתוב קיום ב"ד דשוב אין צריך קיום והוא יותר בנקל מתקנת בפ"נ ומהני מדינא, וחפשתי בזה ומצאתי בספר היקר מפז ס' דברי אמת בסופו בקונטרסו להלכות גיטין שהרגיש כעין זה (בסי' מ"א) לדידן דלמה אנו טורחים בשליח שיאמר בפ"נ ולמה אין אנו עושין הקיום על הגט עצמו, וכתב לתרץ דאנו חוששין ג"כ להפוסקים כרבה דהטעם משום לשמה, דלזה אינו מספיק הקיום, והנה להערתו שפיר השיב לדידן אבל התמיה שלי עדיין במקומה עומדת דעכ"פ תמוה לרבא מה צורך היה לאקולי משום עיגונא הלא אפשר בתקנה קלה דמועלת מדינא, והנה הדברי אמת הנ"ל הביא שם מאי דהביא הב"י (סי' קמ"ב) בשם הריב"ש שאיננו נכון לקיים קודם מסירה דדילמא נפיק מיני' חורבא דדלמא יאבד הגט ויתירו להאשה דיסברו דמיד האשה נפל כדאמרינן פ"ק דמציעא מאן מקיים שטרי' מלוה, אמנם גם זה איננו מספיק לקו' הנ"ל דאפשר לכתוב בהקיום דהשליח קיימו וגם אם היו מתקנים דהשליח צריך לעשות קיום לא היה מקיום ראי' ולא הוי נפיק מינה חורבא, ועוד דעדיין תקשי לשיטת הרא"ש ותוס' והראשונים (ריש גיטין) דבאיכא עדים על השליחות אי"צ בפ"נ, א"כ תקשי דאי"צ לכתוב הקיום על הגט דאפשר לכתוב הרשאה על השליחות ולקיימה בקיום ב"ד דשוב בזה לא נפיק מינה שום חורבא וההרשאה הוי קיום על הגט וכמ"ש הב"ש (סי' קמ"א ס"ק מ"ד) דהריב"ש דהחמיר בזה אינו אלא חומרא בעלמא וא"כ תקשי כנ"ל וע"כ דקיום ב"ד ל"מ גבי גט נמי, וכן מהתוספתא והירושלמי שהביא הדברי אמת שם והוא בירושלמי (פ"ק דגיטין ה"ז) המביא גט ממדינת הים ולא נכתב ולא נחתם לפניו הרי מחזירו למקומו ועושה עליו ב"ד ומקיימו בחותמיו ואי"צ שיאמר בפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני אלמא דקיום ב"ד לא מהני, והדברי אמת שם נראה דמפרש דאין כותבין הקיום על הגט מטעם הנ"ל ולכך צריך שיאמר שליח ב"ד אני, ואכתי תקשי דלכתבו הקיום בפ"ע דמהני כנ"ל, ע"כ נראה דערעור הבעל מהני וקיום ב"ד לא מהני רק באינו מערער והלכך א"ש הכל דלא תקנו בקיום בכדי דלא יהני ערעור הבעל. ואי תקשי דא"כ דגם בקיום מהני ערעור הבעל א"כ מה הועיל לן הקיום דהא כל החילוק בין א"י לחו"ל אינו לחששא דידן וכנ"ל (באות ד') רק דבחו"ל חשו לערעור הבעל וא"כ גם בקיום איכא חששא דערעור הבעל וא"כ מ"ט דהרמ"א דהיקל (בסס"י קמ"ב) הא אנן גם בלא קיום לא חישינן כמו במביא גט בא"י רק דחשו לערעור הבעל וא"כ גם בקיום יש לחוש. ונראה ליישב זה בהקדם לבאר דברי הר"ן (ספ"ב דגיטין) הובא בב"ש (סי' קמ"ב ס"ק כ"ה) ויעו"ש בתו"ג דתמה מאוד וכתב שלא זכה להבין דבריו דמאי שייך כאן מיגו כלל הא כל החשש לערעור הבעל ובטוענת נתגרשתי הואיל וגמר וגירש לא חיישינן שיערער משא"כ בבתורת שליחות חשו שיערער. ולכשיערער אף בנתגרשתי צריכה לקיים וא"כ אין כאן התחלת מיגו, ונראה ליישב דהנה לדעת הר"י דאין טוענין מזוייף שלב"פ בא"י מדינא מותרת לינשא ובחו"ל תקנה תקנו שלא תנשא בלא בפ"נ או בלא קיום משום שמא יערער, משא"כ להר"ן והרשב"א ושאר ראשונים דטוענין מזוייף שלא בפניו א"כ הדברים להיפוך דבא"י משום עיגונא תקינו דתנשא בלא קיום כל שאינו מערער משא"כ בחו"ל דחשו לערעור הבעל לא תקינו דתנשא בלא קיום משום דיכול למיפק מיני' חורבא ולכן אוקמוהו אדינא דלא תנשא בלא קיום אבל גם בהיפך לא הי' תקנה, ונפ"מ במקום דאנן מדינא לא בעינן למיחוש לזיוף כגון דאיכא הוכחה דאינו מזוייף רק דבמקום ערעור לא תועיל ההוכחה ויהני הערעור דלדעת הר"י לא תנשא בלא קיום דהא בכל מקום לא חיישינן למזוייף שלב"פ ואפ"ה תקנו דלא תנשא משום שמא יערער א"כ אפילו איכא הוכחה וכיוצא מ"מ כיון דמהני הערעור לא תנשא משא"כ להר"ן והרשב"א דבחו"ל דחיישינן לערעור לא תקינו ואוקמא אדינא דלא תנשא בלא קיום משא"כ היכא דמדינא לא חיישינן שלב"פ יש לומר אף דמהני הערעור מ"מ כיון דמדינא תנשא לא החמירו עלה שלא תנשא משום חשש ערעור דהחשש ערעור לא מהני רק לאוקמי אדינא ולמנוע מלתקן תקנה אבל אם מדינא מותרת לא החמירו, וכעין זה איתא בריש גיטין (ג' א') האי קולא הוא חומרא הוא חד אתי בעל מערער ופסיל לי', דמעיקרא דס"ד דמדינא נאמן ל"ק לי' דהא יש לחוש דאתי בעל מערער ופסיל לי' כיון דמדינא מותרת לא החמירו ורק לבתר דקאמר דמדינא אסורה רק דמשום עיגונא אקילו רבנן פריך דלאו תקנה היא, וא"כ ה"נ דכוותי' דבחו"ל לא תקינו עלה להקל דלאו קולא היא אלא חומרא משא"כ אי מדינא מותרת לא החמירו ג"כ, ואף דמריש גיטין יש לדחות מ"מ הסברא מעצמה ברורה ונכונה ואי"צ לראי', ומעתה לפ"ז מיושב דלהר"ן לשיטתו דשלב"פ טוענין מזוייף ובא"י תקינו ובחו"ל לא תקינו ואוקמא אדינא וא"כ באשה עצמה דיש לה מיגו דנתגרשתי א"כ שוב מדינא עכ"פ שלב"פ אנן לא בעינן למיחש לזיוף דהא אית לה מיגו לענין שלב"פ וכיון דשלב"פ מדינא לא בעינן למיחש לזיופא א"כ יש לה להיות מותרת אף דאכתי איכא למיחש לערעור הבעל מ"מ היכא דמדינא מותרת לא החמירו עלה וכנ"ל ואשה"ט, ובטעמא דמלתא דצ"ל בפ"נ ואי"נ במיגו אין להביא ראיה דאף היכא דמדינא מותרת מ"מ החמירו עלה משום חשש ערעור, דז"א ראיה די"ל דטעמא כמ"ש הפ"י (סוף פ"ב) משום שלא תחלוק בשליחות, וה"נ הוכחתי מדברי הרשב"א (ספ"ב דגיטין) דהקשה על הרמב"ם מא"א הייתי וגרושה אני דאי"נ, דהוא תמוה כמ"ש הכ"מ והב"י דשאני התם דליכא כתבא, וביארתי ג"כ בכוונתו עפ"י הנ"ל דלשטתו ג"כ היכא דמדינא מותרת לא חיישינן לערעור הבעל, ואין כאן מקומו לבאר באורך. ומעתה יתיישב ג"כ דעת הרמ"א הנ"ל, דשפיר י"ל דקיום נמי כשיערער לא מהני רק דבלא ערעור מדינא לא חיישינן למזוייף ומש"ה אף בחו"ל תנשא וכנ"ל, ואפ"ה לא התקינו קיום משום דאכתי יש לחוש לערעור ולאו תקנתא היא לדידה וכקו' הגמ' ריש גיטין, אבל אם אירא הכי כיון דמדינא מותרת גם בחו"ל מותרת וא"כ א"ש היטב דברי הרמ"א ולק"מ, וא"כ ה"נ בנידון דידן מותרת. זהו מה שראיתי לצדד בהתירא דהאי אתתא, ויעויין בת' מים חיים (סי' ס"ט ע' וע"א) שהסכים ג"כ להקל, ויעו"ש במה שביאר דברי הש"ע והט"ז ויש גמגומים בדבריו, עכ"פ הסכים ג"כ להקל. וע"ד הטעות שבמעב"ד אין להסתפק מזה על הגט מכמה טעמים ואין לעגן האשה: