אור ברסלב

שות אור גדול· רבי ירוחם יהודא ליב פרלמן [הגדול ממינסק]

סימן יב

סימן יא

ראשית דבריו לחקור בשיטת ר"ת בקידושין (י' א') בהאיבעי' תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה והביא שינוי בפירושו ושיטתו מס' הישר לר"ת לס' או"ז. הנה ס' הישר לר"ת אין אתי לכן אינני יכול לדון ולעמוד על דבריו בבירור רק בדרך השערה ודמיון. ומקודם ראיתי לעמוד על ביאור שיטת ר"ת דמפרש תחלת ביאה תחלת הכנסת עטרה וסוף ביאה סוף הכנסת עטרה אם האיבעי' היא דוקא בקידושין אבל לכל שאר דוכתי כגון בהעראה דחייבי כריתות וחייבי לאוין פשיטא לי' או דבכל מילי מיבעי לי' דאם בכל דוכתי מיבעי לי' קשה מ"ש לענין קידושין דנקט הגמ' וגם מאי קאמר הגמ' מאי נ"מ הא נ"מ טובא לכל מילי אם חייב בתחלת העראה. וגם מאי פשיט דעתו על גמר ביאה אכתי יש להסתפק בפירש להדיא ולכל מילי דל"ש למיזל בתר דעתו וגם למאי דראיתי בריטב"א קידושין דמבואר לשיטת ר"ת דתחלת העראה היינו נשיקה א"כ איך אפשר דמסתפק לכל מילי הא הוא מחלוקת אמוראים שמואל ור' יוחנן ביבמות (נ"ה ב') אם העראה נשיקה או הכנסת עטרה ואיך בעי הכא סתם ולא הזכיר כלל הפלוגתא הנ"ל, וגם ר"ת פי' להדיא דלמ"ד הכנסת עטרה מיבעי לי' והא מאן דאמר הכנסת עטרה אמר להדיא ביבמות מכאן ואילך אינו אלא נשיקה ופטור וא"כ איך מסתפק הכא על תחלת ביאה דהיינו נשיקה למ"ש הריטב"א ואי בכל מילי פשיטא לי' ורק לענין קידושין מספקא לי' ג"כ תמוה לאיזה צד פשיטא לי' בכל מילי, אם בכל מילי פשיטא לי' דסוף ביאה דוקא א"כ מאי מספקא לי' לענין קידושין הא קידושין מהתם ילפינן ופשיטא דלא עדיפא מהתם, ואם בכל מילי פשיטו לי' דתחלת ביאה סגי רק בקידושין מספקא לי' משום דעתו ג"כ תמוה למ"ש הריטב"א דתחלת הכנסת עטרה היינו נשיקה א"כ הא למ"ד הכנסת עטרה בנשיקה פטור. וגם למ"ש בס' הישר שהביא כת"ר דתחלת הכנסת עטרה איננו משיר בתולים א"כ תקשה מאי פריך סנהדרין (ע"ג ב) למ"ד הכנסת עטרה מאי איכא למימר הא לדידי' ניחא דבתחלת הכנסת עטרה הוא דפגמה וחייב ועדיין לא השיר בתולי'. ומצאתי להמל"מ (פי"ז מא"ב) שהרגיש קצת לתמוה בזה יעו"ש. וראיתי להנוב"י (מה"ה אבה"ע סי' כ"ג) שפי' דלהר"ת האיבעי' היא בכל דוכתי דבעל האיבעי' מספקא לי' אם העראה היינו הכנסת קצת העטרה כהט"ז או הכנסת כל העטרה כהבי"ש והא דבעי בקידושין היינו משום דלולא קידושין לא הי' מספקא לי' כלל דמסתבר דתחלת הכנסת עטרה סגי רק משום דבקידושין לא מסתבר הכי להכי לי' ופשיט דבקידושין לא וע"כ דכוונת התורה בקידושין על סוף העראה שוב ממילא כן הוא בכל מילי דשוין הן ואף היכא דלא שייך דעתו דהא דדעתו על גמר ביאה אינו אלא הוכחה על כוונת התורה דכוונת התורה העראה לכל מילי היינו סוף העראה. ופירושו דחוק מאוד, דלדבריו לרבא דפשיט מקידושין תקשה משמואל דס"ל העראה זו נשיקה א"כ איך יפרש העראה דקידושין וע"כ דאינו סובר הכרח רבא וגם ר' יוחנן לא מצינו דפליג עלי' בזה. ודוחק לומר דרבא פליג מדנפשי' על שמואל דמצינו בכמ"ד דפריך מאמוראים קדמונים על בתראי כל היכא דלא מצינו בקדמונים גופי' מאן דפליג עלי', יעויין ביצה (י' א') וב"מ (דף סו) ובכמ"ד. ובאמת לשיטתו וביאורו יותר הי' מסתבר להיפך דלכל מילי פשיטא לי' דתחלת ביאה סגי וכהט"ז רק דבקידושין מספקא לי', והא דקאמר ביבמות שם אשה לבעלה בהעראה איננו כהעראה דחייבי כריתות ואינך רק דל"ב גמר ביאה, ובמפרש להדיא דיקנה בתחלת ביאה גם לר"ת מהני אף בקידושין רק דלא ניחא לי' לדחוקי דהא דקאמר ביבמות אשה לבעלה איננו בסתם רק במפרש להכי מפרש סוף ביאה סוף העראה וא"כ א"ש ביבמות אף בסתם ג"כ. ולמ"ד זו נשיקה באמת הי' הלימוד דאשה לבעלה במפרש דוקא רק להלכה כמ"ד זו הכנ"ע לכך קאמר סתם אשה לבעלה דנ"מ אף בסתם וכנ"ל. אמנם כבר כתבתי דלהריטב"א וס' הישר א"א לפרש כן. וא"כ תמוה מאוד לכאורה שיטת ר"ת. ב) וראיתי להאו"ז, וכן מצאתי בשעה"מ (פ"ב מאישות הל' ה') שהביא לשון השמ"ק כת"י למס' סנהדרין ממש כלשון האו"ז, אשר מתוכן נוכל לעמוד על בירור שיטת ר"ת, אך גם דבריהם צריכין ביאור והסבר ולכן אבאר קצת הנראה לדעתי בזה. והוא דלשון האו"ז והשמ"ק הנ"ל בשי' ר"ת הוא דפשיטא לי' דצריך לגמור העראתו לקנותה רק דמיבעי לי' אם מתחיל הקנין בתחלת הביאה כשנגמרה לבסוף או אינו כלל עד לבסוף וכו' יעושה"ט. ומעתה לפ"ז בכל מילי פשיטא לי' דבעי סוף ביאה וגם בקידושין פשיטא לי' הכי דבעי שיגמור העראתו רק דמספקא לי' אם הקנין מתחיל מתחלת ביאה. ועדיין הדברים צריכים ביאור מאי מספקא לי' אם נימא אם הקנין נמשך מתחלה ועד סוף דהיינו דהקנין הוא בכולה העראה עם התחלה והסוף בכולה ותחלת ביאה קונה היינו אם תחלת ביאה ג"כ קונה מם הסוף ותחלת ביאה עושה תחלת קנין וסוף ביאה סוף קנין או סוף ביאה לחוד קונה בלא התחלה דהסוף לחוד עושה כל הקנין. א"כ תקשי אמאי בפשטה ידה באמצע ביאה לא מהני כיון דאכתי לא נגמר הקנין אכתי יכולה לחזור בה יעויין קידושין (ח' א') במונה והולך. ואי דנימא דכוונתו דעיקר הקנין הוא מתחלת ביאה לחוד והגמר איננו אלא בגדר תנאי דההתחלה אינה קונה אלא בתנאי אם גומר, תמוה מאוד לומר כן דתנאי זה מנין לנו וגם בכל דוכתי אמאי איננו חייב על התחלת ביאה לחוד דשם ודאי אין שום סברא לומר דעיקר החיוב על ההתחלה רק דאיננו על ההתחלה רק בתנאי אם גומר ביאתו דאין שום סברא והסבר לזה. וע"כ דכוונתו כנ"ל דאם הקנין הוא בכולה ביחד והתחלת הקנין הוא בתחלת ביאה והסוף קנין הוא בסוף, או דהסוף לחוד עושה כל הקנין. [וגם לענין חיוב יש לומר ג"כ או דהחיוב על הכל ביחד וכל ההעראה מתחלה ועד סוף הוא השיעור לחיובי' או דהחיוב הוא על הסוף לחוד.] א"כ תמוה דאמאי אינה יכולה לחזור קודם גמר הקנין. [וגם לפ"ז תמוה קצת דתפסל לכה"ג בתחלת ביאה]:

ג) והנראה בביאור שי' השמ"ק והאו"ז הנ"ל הוא דלעולם תחלת ביאה הוא הקנין וקונה לגמרי ולכך אינה יכולה לחזור רק הא דבעינן גמר ביאה בכדי דליתקרי ביאה דאם גמר העראתו והויא שמה ביאה שייך לומר דהתחלת ביאה קונה אבל אם לא גמר העראתו ופירש באמצע איננה ביאה כלל ואפס ואיננו רק כקירוב בשר בעלמא וכחיבוק ונישוק ודרך אברים בעלמא דלא שמה ביאה ולא היתה ביאה כלל ולא התחלת ביאה משא"כ כשגמר העראתו דהיתה ביאה וממילא היתה תחלה תחלת ביאה שייך שפיר דתחלת ביאה קונה משא"כ כשלא גמר. והגמר לא בעינן רק בכדי דיתקרי שמה ביאה דבלא זה אין שמה ביאה ולא הוי התחלה התחלת ביאה כלל אבל כשגמר דנעשה ההתחלה התחלת ביאה שפיר קנאה לגמרי מתחלת ביאה. ודמיון לזה למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף חולין (דף כ"ט) דבנתקלקלה השחיטה לא הוי על ההתחלה שם שחיטה משא"כ בנגמרה. וכן בירו' (פ"ו דתרומות) לר"ל בחצי שיעור מודה ר"ל בעתיד להשלים [ויעוי' שו"ת דברי מרדכי או"ח סי' י"ח י"ט הרבה כיוצא באלו.] כן נראה בביאור הדברים. ועדיין יש להסתפק מה דעתו בשאר מילי אם עיקר החיוב הוא על ההתחלה כשנגמר לבסוף ורק בקידושין מספקא לי' משום דעתו. או דלכל מילי מספקא לי' אם עיקר החיוב על ההתחלה כשגמר הביאה או דהחיוב הוא על הסוף ונ"מ טובא בשגג בתחלה והזיד בסוף וכיוצא והא דמיבעי לי' בקידושין משום דבקידושין הנ"מ יותר פשוטה. וגם משום דהפשיטות הוא מקידושין והא דפשיט לי' דעתו על גמר ביאה היינו אף להיכא דפירש ולכל מילי דלא שייך דעתו מ"מ מזה הוכחה על כוונת התורה דהסוף ביאה עושה הכל לכל מילי וכעין דרך שכתב הנוב"י הנ"ל [ולדידי לא קשה משמואל דלשמואל שאני דלא בעי סוף ביאה כלל כמובן]:

וא"כ למסקנא בכל מילי העיקר הוא בסוף ביאה. ולהצד הראשון הנ"ל גם להמסקנא דבקידושין הסוף ביאה קונה משא"כ בכל מילי שפיר איכא חיוב על ההתחלה כשגמר הביאה ולא קשה מסנהדרין (דף ע"ג) דמאי פריך למ"ד הכנסת עטרה מאי איכא למימר הא לדידי' נמי בההתחלה פגמה ז"א כיון דכל כמה דלא גמר ליכא חיוב על ההתחלה א"כ עדיין לא פגמה עד שגמר דאז איגלאי למפרע דאיפגמא עם ההתחלה ועדיין לא איפטר לי' מקטלא עד שגמר ושפיר פריך. ד) והנראה דיובן בזה השינוי שבין ס' הישר לאו"ז בשי' ר"ת. דהנה הא שכתב בס' הישר דמפסלא בתחלת ביאה אף דאיננו משיר בתולים משום דהוי כשלא כדרכה תמוה מאוד הדמיון דמאי ענין הוא לשלא כדרכה דהויא ביאה לכל מילי ורבתה התורה לענין בעולה לכה"ג משא"כ התחלת ביאה דאינו אלא נשיקה בעלמא ולא הויא ביאה כלל וגם איננו משיר בתולים וא"כ אינו אלא כדרך אברים בעלמא. ע"כ נראה דס"ל כהצד הראשון הנ"ל דאף אם בקידושין סוף ביאה קונה היינו דוקא בקידושין דדעתו על סוף ביאה משא"כ לכל מילי גם על ההתחלה איכא חיוב כשגמרה לבסוף דהויא למפרע ההתחלה התחלת ביאה וכנ"ל ולהכי שפיר דמיא לשלא כדרכה דשניהם הוויין ביאה לכל מילי ואינם משירים בתולים ולהכי שפיר קאמר דאם סוף ביאה קונה והיינו דוקא בקידושין משום דעתו] א"כ כשגמר איגלאי למפרע דהויא התחלת ביאה ואיפסלא לה כיון דהויא ביאה לכל מילי דמיא לשלא כדרכה. והרמב"ן והריטב"א דהקשו על שיטת ר"ת דאין סברא לאוסרה על כה"ג בנשיקה, יש לומר דהבינו ג"כ בשי' ר"ת כנ"ל ואפ"ה לא מסתבר להו לדמותה לשלא כדרכה וכסברת התוס' יבמות (דף נ"ט) ד"ה אלא ויעו"ש במהרש"א ובמל"מ (פי"ז מאי"ב הל' י"ג). ור"ת בס' הישר סובר דדמיא לשלא כדרכה וכסברת קו' המהרש"א והמל"מ הנ"ל. משא"כ אם נימא כהצד השני הנ"ל. דאם בקידושין סוף ביאה קונה גם לכל מילי אין על ההתחלה שום חיוב כלל פשיטא דאין שום התחלת סברא לדמותה לשלא כדרכה. וע"כ דסובר כהצד הראשון הנ"ל וכנ"ל. ומעתה לפ"ז גם בקידושין בפירש להדיא וגילה דעתו שרצונו לקנות עם ההתחלה שפיר קונה עם ההתחלה כשגמר וביבמה שפיר יש לומר דגם בסתם קונה וכסברת הר"ן וא"ש הסוגיא דיבמות (כ' ב') ברווחא גם לשי' ר"ת בס' הישר כעין שכתב הר"ן לאינך שיטות. ה) אמנם האו"ז דמיאן בזה ופירש דנאסרה עליו מעת השרת בתולים, מלבד דיש לומר דס"ל כסברת התוס' יבמות (נ"ט א') ד"ה אלא הנ"ל, יותר נראה בדעת האו"ז דס"ל כהצד השני הנ"ל דלא ניחא להו כהצד הראשון הנ"ל דמהיכי תיתי לומר דבכל מילי פשיטא לי' דהתחלת ביאה לבד סגיא כיון דאיננו חייב רק אם גמר א"כ מנלי' באמת לדבר פשוט דהחיוב הוא גם על ההתחלה לבד והגמר ל"ב רק בכדי דההתחלה יתקרי תחלת ביאה וכנ"ל דלמא באמת גם עיקר החיוב הוא על הגמר דוקא כיון דסוף סוף גמר בעינן, וע"כ סובר דלכל מילי מיבעי לי' וכהצד השני הנ"ל. וא"כ שוב אי אפשר לומר כנ"ל דנפסלה מתחלת ביאה משום דדמיא לשלא כדרכה דהא אם סוף ביאה קונה ההתחלת ביאה איננה חשובה ביאה כלל לשום דבר וא"כ איננו ענין כלל לשלא כדרכה וע"כ הוכרח לומר דמהשרת בתולים ואילך נפסלה עליו. ויתיישב בהכי הא דנתקשה האו"ז לשי' ר"ת מיבמות (כ' ב') ולא ניחא לי' בסברת הר"ן הפשוטה לחלק בין יבמה לאשה דעלמא. [וזו"ז יש ליישב עפ"י מה שנתקשה האבני מילואים באבה"ע סי' ל"ג יעו"ש.] שני בזה כת"ר. ולהנ"ל א"ש דלר"ת להמסקנא לכל מילי התחלת ביאה איננו כלום ואף בפירש להדיא וממילא דאף ביבמה אינו כלום. ו) ובביאור שיטת או"ז בשיטת ר"ת הנה כת"ר הבין בדבריו דקודם גמר הכנסת עטרה משיר בתולים ונתקשה בדבריו דלמאי כתב דבנשיקה אינו משיר. ולי הי' נראה מדקדוק לשונו שם דגם לשיטת ר"ת סובר דהשרת בתולים הוא בעת גמר העראה. אמנם סובר לשי' ר"ת דהקנין הוא אחר גמר הביאה דלאחר שגמר הביאה נקנית לו [וקצת דוגמא לדבר יעוי' ש"ך סי' ר"ב ס"ק ג' והובא באחרונים שכ"כ הריטב"א קידושין דף כ"ז. וה"נ לאחר הביאה נעשה הקנין.] וסוף ביאה קונה היינו לאחר גמר העראתו אז נעשה הקנין ולא אמרינן דהגמר וההשרה והקנין באין כאחד. או דסובר לשי' ר"ת דאם ההשרה והקנין באין כאחד אסור רק הקנין נצרך להיות קודם ולכך מיבעי לי' אם תחלת ביאה קונה והוי הקנין קודם השרת בתולים או סוף ביאה קונה דבעת הקנין הוי השרת בתולים דאסור דהוי כהשרה קודם הקנין דלא אמרינן בזה כעין גיטו וידו באין כאחד. ולמ"ש תחלה הוי באמת הקנין אחר ההשרה דאחר הביאה נעשה הקנין וכנ"ל ומתיישב בהכי הא דדקדק האו"ז דבנשיקה אינו משיר בתולים דבלא"ה הי' אסור לר"ת דהקנין הוא אחר הביאה נמצא דהקנין הוא אחר ההשרה. או דבבאין כאחד נמי אסור לר"ת דהוי כהשרה קודם ומדוקדק בהכי נמי מה שדקדק האו"ז בקו' וכתב דלשאר לישני א"ש דההשרה והקנין בהדי הדדי קאתי. והיינו משא"כ לשי' ר"ת דלא אמרינן בהדי הדדי וכנ"ל. (ומ"ש האו"ז מקודם בשי' ר"ת שכבר השיר בתולים קודם גמר העראה שאז חל הקנין היינו קודם גמר לגמרי שבסוף ההעראה הוא משיר בתולים והקנין הוא אחר שגמר וכנ"ל. או דצ"ל השיר בתולים קודם בגמר (ותיבת גמר ט"ס וצ"ל בגמר) העראה כו' היינו דבבאין כאחד אסור דהוי כהשרת בתולים קודם.] כן הי' נ"ל נכון בכוונת האו"ז ז) ומעתה נבוא לקו' כת"ר על האו"ז דמתרץ על הא דיבמות (כ' ב') דאזלא למ"ד העראה זו נשיקה דמאי יעשה בסוף הסוגיא שם דאיתמר ביאת כהן גדול באלמנה ר' יוחנן ור' אליעזר חד אמר אינה פוטרת צרתה וחד אמר פוטרת צרתה וקאמר בגמ' דפליגי באלמנה מן האירוסין ומ"ד אינה פוטרת צרתה הוא משום דאפשר בחליצה ולא אתי עשה ודוחה את לא תעשה וקאמר מיתיבי ואם בעלו קנו ומסיק בתיובתא. ולפי תי' האו"ז אמאי לא מפרש הגמ' טעמא דמ"ד אינה פוטרת צרתה משום דסובר העראה זו הכנסת עטרה והוי עשה ולא תעשה ולא יקשה מהברייתא. וכבר קדמו בזה השעה"מ (פ"ג מאישות הל' ה') להקשות כן על השמ"ק סנהדרין שהם כדברי האו"ז והניח בקו'. ומעל' הקשה בחוזק יותר דהא ר' יוחנן סובר העראה זו הכנסת עטרה וא"כ בממ"נ אם ס"ל פוטרת יקשה הא הוי עשה ולא תעשה ואי אינה פוטרת א"כ הטעם פשוט משום עשה ולא תעשה ולא הוצרך לטעמא דאפשר בחליצה. ומאי דרצה כת"ר לתרץ עם הא דבעולת עצמו דרבנן נסתר בדברי השמ"ק הנ"ל לסנהדרין דמבואר זה לתירוץ שני על התחלת הסוגיא (ומה שהקשה בת' רע"א דהא עשה ולא תעשה דרבנן ג"כ אינו דוחה כדאיתא בר"ה. נראה דלא קשיא כיון דר"ת הוכיח דבעולת עצמו דרבנן מהא דאם נשא נשוי ואינו מוציא א"כ חזינן דאפילו בדיעבד לא העמידו דבריהם כ"ש במקום מצוה וגם דמיא לדיעבד כיון דרמיא קמי'.] יעו"ש, וע"כ בהתירוץ דאזלא למ"ד העראה זו נשיקה לא ס"ל דבעולת עצמו דרבנן. והנראה בישוב זה דהנה. על הא דאינה פוטרת צרתה בעשה ולא תעשה ואם בעלו לא קנו לכאורה איננו מובן דהא קידושין תופסין בחייבי לאוין ועשה א"כ אף דלכתחלה אסור לכונסה ולייבמה אמנם בדיעבד אמאי לא יקנה. אמנם יעוי' שעה"מ (פ"ו מהל' יבום) שהביא בשם המל"מ דנסתפק בחייבי לאוין ועשה דלא חזיא מן התורה ליבום דהויין אשת אח והשעה"מ הוכיח מהרשב"א והריטב"א דס"ל כן. א"כ לשיטה זו אתי שפיר דאף בדיעבד אינה קונה ואינה פוטרת משום דהויא אשת אח. ובזה נראה ליישב קו' הנ"ל. דלפי שי' כת"ר בהבנת דברי האו"ז דהשרת בתולים הם קודם גמר הכנסת עטרה יתיישב היטב הדק בטוב טעם. דהנה הא דבהשרת בתולים מתסרא על הכהן גדול אף דאם נימא סוף ביאה קונה א"כ מתחלה לא הוי ביאה כלל והוי כהשרת בחולים בעלמא בלא ביאה וא"כ אמאי מתסרא וצ"ל דהוי כבוגרת ומוכת עץ דאסורה דמשום השרת בתולים לחוד מתסרא. וכ"כ הנוב"י (מה"ת אבה"ע סי' כ"ג) הנ"ל. והנה מבואר ביבמות (נ"ט א') דלמ"ד בוגרת ומוכת עץ אסורה שלא כדרכה שריא ולמ"ד שלא כדרכה אסורה בוגרת ומוכת עץ שריא. וא"כ אתי שפיר בממ"נ באלמנה מן האירוסין שנפלה לייבום לפני כהן גדול ובעלה שפיר פוטרת לכ"ע דלא מיבעי' למ"ד בוגרת ומוכת עץ שריא דפשיטא דשרי דהא ליכא שום איסור כלל בהשרת הבתולים קודם גמר ביאה כיון דלא שמה ביאה ואינה אלא כמוכת עץ בעלמא. ואף למ"ד בוגרת ומוכת עץ אסורה וא"כ קודם גמר ביאה נאסרה עליו בלאו ועשה מ"מ לא, שייך לומר דלא קנאה ואינה פוטרת כיון דכל הטעם דלא קנאה ואינה פוטרת היינו משום דנעשה אשת אח וכנ"ל. וא"כ כל זה אינו אלא בלא חזיא להתייבם בשום אופן אבל באלמנה מן האירוסין הא בשעת נפילה היתה חזיא להתייבם שלא כדרכה דליכא אלא לאו בעלמא ואתי עשה ודחי לא תעשה א"כ פקעה איסורא דאשת אח ושוב לא הדרא. לא מיבעי' לרב ור' חנינא יבמות (דף מ"א) גבי שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה דס"ל דמתה אשתו מותר ביבמתו דאיסור אשת אח כיון דפקע שוב לא הדרא יעו"ש ברשב"א והכי סבר ר' יוחנן יבמות (כ"ז ב') א"כ כ"ש הכא. ואף למאן דפליגי וס"ל דאסור ביבמתו דמשמע דס"ל דהדרא איסור אשת אח מ"מ יש לומר דוקא היכא דקידש אחותה דאידחיא לגמרי ופקעה זיקה אבל בחייבי לאוין ועשה דרמיא לחליצה ולא פקעה זיקה לגמרי אפשר דלכ"ע כל שהותרה לייבום בשעת נפילה אף דאח"כ שוב נעשה חייבי עשה מ"מ לא הדרא איסור אשת אח וא"כ כיון דבשעת נפילה היתה חזיא לייבומי שלא כדרכה דהא ס"ל שלא כדרכה שריא וכנ"ל. וכ"ש דלשי' כת"ר באו"ז דבבאין כאחד מותר בלא"ה אין צורך לזה דאף אם שלא כדרכה אסורה מ"מ בשלא כדרכה הבעילה והקנין באין כאחד דאינה נעשה בעולה אלא בגמר הביאה דהיינו גמר הכנסת עטרה דליכא הכא השרת בתולים קודם ואז נקנית לו.] אף אם יבמה כדרכה באיסור עכ"ז קנאה ופוטרת צרתה. ואיננה ביאה פסולה כל שלא הוקלש הזיקה לשי' התוס'.] וא"כ אתי שפיר הא דהוכרח הגמ' למימר הטעם דאינה פוטרת משום דאפשר בחליצה ולהכי לא רמיא כלל ליבום בשום ענין וא"ש. ואף למה שכתבתי בהבנת האו"ז דבבאין כאחד אסור עכ"ז אם ר' יוחנן אמר אינה פוטרת ע"כ הטעם משום דאפשר בחליצה דהא לדידי' שלא כדרכה שריא וא"כ הי' חזיא ליבומי שלא כדרכה. ואף אם ר' אליעזר אמר אינה פוטרת דלדידי' הי' אפשר לומר הטעם דס"ל שלא כדרכה אסורה וא"כ גם שלא כדרכה לא חזיא דהא בעת הקנין כבר היא בעולה שלא כדרכה מ"מ אפשר דידע לה הגמ' דטעם מ"ד אינה פוטרת הוא דאפשר בחליצה ויצא מפורש מפי אותו המ"ד. ולשי' כת"ר מיושב ברווחא יותר כנ"ל. ואף אם נימא דלא כמו שכתבתי לעיל לחלק בין פקעה זיקה לגמרי ובין לא פקעה זיקה לגמרי, רק דגם בנעשה חייבי לאוין ועשה אח"כ נמי שייך יבמה שהותרה ונאסרה למ"ד דאסורה, מ"מ שפיר יש לומר דמשמע לי' להגמ' ביאת כהן גדול באלמנה בכל ענין אף בשלא כדרכה וא"כ ע"כ הטעם דאינה פוטרת משום דאפשר בחליצה ומ"ד פוטרת שפיר אפשר דהוא ר' יוחנן ואפ"ה פוטרת אף בכדרכה דהא איהו סובר דתחזור להיתרא הראשון וכנ"ל וא"כ אינה נעשית אשת אח כיון דהי' אפשר בשלא כדרכה ושפיר פוטרת אף באיסור ואשה"ט. ח) ובדרך אגב ראיתי לעורר על מה שראיתי דבר תמוה באבני מילואים (סי' ל"ג ס"ק ב') מה שהעלה ליישב קו' השמ"ק והאו"ז על ר"ת מהא דיבמות עפ"י דברי הריטב"א דבעולה לא חשיב אישתני גופי' יעו"ש. ולפי הנראה במח"כ אישתמיט לי' גמרא יבמות (דף ס"א) דיבמה אף בלא אישתני גופי' ג"כ אסור יעושה"ט. עוד ראיתי שפלפל שם בקו' המל"מ מהא דס"ד עד דמקדש והדר בעיל. והנה קו' זו יהי' ג"כ על שי' ר"ת הנ"ל ולק"מ דהו"א דבהכי התיר רחמנא אף דנעשה בעולה קודם דלא קפיד קרא רק שתהי' בתולה קודם והוא ממש כמ"ש תוס' יבמות (דף נ"ט) ד"ה אלא לענין קנס ונערה המאורסה יעו"ש. וכן מוכרח לומר להבנת כת"ר בדברי האו"ז דהשרת בתולים קודם גמר הכנסת עטרה א"כ גם לפי האמת לענין קנס ונערה המאורסה ע"כ כמ"ש התוס' דבהכי חייב רחמנא. ט) ועתה נבוא לקו' כת"ר על הריטב"א בהא דעשה ולא תעשה שאינה שוה בכל. וגם בזה כבר קדמו השעה"מ. ובאמת הוא פליאה עצומה מאוד מאוד וברהיטא לא מצאתו יישוב לקו' זו ולגודל התמי' נכון מ"ש כת"ר בזה. אמנם אמרתי להציג לפניו מה שאמרתי כבר זה כמה בישוב קו' הראשונים מהא דאלמנה לכה"ג דלכאורה לפי מאי דדחי בריש יבמות דשאני כהנים דרבה בהם הכתוב מצוות יתירות לכך הוי ס"ד אף במצוה דשוין לישראל לא דתי א"כ בכה"ג דרבה בו הכתוב מצוות יתירות יותר מכהן הדיוט שוב לא ידעינן בו דעשה דוחה לא תעשה ומצאתי בשמ"ק ב"מ דכתב דאי"ל בכה"ג משום דרבה בו דא"כ אפי' ל"ת גרידא נמי. אמנם נראה דיתיישב זה עם מ"ש הרמב"ם במנין המצוות (מ"ע קי"ב) ע"ש. ומיושב נמי הא דבעינן והצרוע לרבות כה"ג הא בל"ז ידעינן דעשה דוחה לא תעשה ובהנ"ל יתיישב [וזו"ז יש ליישב עפ"י גמ' דמו"ק (י"ד ב') יעו"ש.] וא"כ מהתם לא ידעינן רק ל"ת גרידא ולא ששה ול"ת. ויש לדחות זה ואין להאריך עוד:

תוכן העניינים

שות אור גדול

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה