שות אור גדול· רבי ירוחם יהודא ליב פרלמן [הגדול ממינסק]
סימן י
להרב המאוה"ג וכו' האבד"ק מאלאדעצנע. פיסקא א. ע"ד המעשה שנשאלתי מאת כתר"ה באחד שמת והניח אלמנה ושלש בנות אחת גדולה ושתי קטנות ובן אחד קטן והעזבון היו מטלטלין ומועטים דלא הי' מספיק רק עד דתיבגרן והאפטרופוס הושווה עם האלמנה וסלקוה והבנות העמידו למשרתות והבן נתנו לבית הספר וחי ב' שנים ומת והגיעה אחת לפרק נישואין ופרנסו לה האפטרופסים לצרכי נישואין ועתה כאשר מת האח שלהם באה הגדולה לתבוע חלק ירושתה והקטנות אומרות שהכל שייך לצורך נישואיהן ונסתפק כת"ר בזה ב' ספיקות. א. איך היתה התקנה ממזונות הבנות אם לא היתה התקנה רק מה שיתנו להם מזונות דבר יום ביומו ואם לא אכלו לא זכו בהמזונות דלא זיכו להם חז"ל רק מה שנותנים לתוך פיהם וכל זמן שלא אכלו בחזקת היורשים קיימא וכדאמרינן ב"ב (דף ק"מ) וא"כ כיון שמת אחיהם יורשות הכל בשוה גם הגדולה עם הקטנות, או דזכו הבנות תיכף לאחר מיתת אביהן וא"כ כיון דהוו מועטים אף דלא אכלו בחיי אחיהם שייך רק להקטנות. ב. כיון דנשארה אלמנה ועשו אלמנה אצל הבת כבת אצל הבנים א"כ בשעת מיתת האב הי' משועבד כל הנכסים למזונות האלמנה ולא הי' אז להבנות כלום א"כ י"ל דאף לאחר שסלקו האלמנה נשאר הכל בחזקת הבן ולאחר מיתתו כולם שווין בירושה אף הגדולה. והעתקתי כ"ז ממכתב כת"ר משום דלא נתברר לי מדבריו אם פרנסו האפטרופסים להאחת בעוד הי' הבן חי כדמשמע מלשונו ועתה כאשר מת האח באה הגדולה לתבוע או דפרנסו לאחר מיתתו כדמשמע מריש מכתבו, וגם לא נתברר לי אם כשמת הבן היו גדולות או עדיין קטנות, וע"כ נצרך לבאר הדין בכל הפרטים והאופנים, וד' יאיר עיני שלא אכשל בדבר הלכה ח"ו ואת אשר ישים ד' בפי אותו אדבר וזה החלי בעזרהשי"ת. א) ראשית נפלאתי על כת"ר שלא העיר דכיון דלא הניח אלא מטלטלין א"כ ליכא דין נכסים מועטים כמבואר ברי"ף ורא"ש ב"ב (ר"פ מי שמת) ובאבה"ע (סי' קי"ב סעי' י"ב) דגם הבן ניזון עמהם, א"כ גם להבן מגיע חלק שליש וא"כ כשמת הבן החלק שליש של הבן יורשות כולן בשוה ומגיע להגדולה חלק תשיעית חלק שליש משליש הבן, כי נראה ממכתב כת"ר דגם הבן בחייו לא אכל מהעזבון, וא"כ אף אם נניח כל הספיקות שכתב כת"ר עדיין מגיע להגדולה מחלק הבן. אמנם נראה לחדש בזה דאף להרי"ף והרא"ש הנ"ל עכ"ז בגוונא דידן מגיע הכל להבנות. והוא. דהנה יש להבין דברי הרי"ף והרא"ש שכתבו נכסים מועטים הוא רק במקרקעי אבל במטלטלי כיון דבתקנתא דבתראי הוא דמיתזני אע"ג דמועטין נינהו ניזונים מהן אלו ואלו,, דלכאורה אין טעם לדבריהם לחדש תקנה אחרת חדשה דלא מצינו כה"ג בש"ס, דיעויין בחלקת מחוקק ובי"ש (באבה"ע שם) דבמטלטלין אינם לא כמרובין ולא כמועטים רק דמוציאין מהם וניזונין ביחד והנכסים עומדים בחזקת שניהם ואינם לא כמרובין ולא כמועטין, ואיך מצינו פשרה כזו ומהכ"ת לחדש להגאונים תקנה אחרת חדשה דלא מצינו בש"ס כה"ג. אמנם נראה דדבריהם נכונים בטוב טעם, דהנה בכתובות (ק"ח ב') ובב"ב (ר"פ מי שמת) תמה אדמון על הדין דנכסים מועטין דכי בשביל שאני זכר הפסדתי, ומשמע דעיקר תמיהתו לא הי' רק על מה שמפסיד הבן והוא גרוע מהבנות, והיינו דלא הוו להו לחז"ל לתקן רק דהבנות הם כבנים ולא להעדיף כחן יותר מהבנים וכן פי' רשב"ם דלאדמון יזונו יחד, וא"כ נראה דאדמון רוצה לומר שיהא דין שלישי לא כמועטים לרבנן דהזכר מפסיד לגמרי ולא כמרובין לרבנן דהכל תחת ידי היורשים וכחם עדיף והבנות ניזונות מתחת ידם רק שיהא כח הבנות והבנים שוה דיוציאו הנכסים מתחת ידם ויזונו מהם יחד ויעמדו בחזקת שניהם ולא יפסידו הבנים יותר מהבנות. הן אמת דלפ"ז אינו מובן לכאורה קצת מהראיות שהביא התוס' ב"ב (ר"פ מי שמת) וכתובות (דף ק"ח) דאין הלכה כאדמון יעו"ש דהביאו מסוטה (דף כ"א) ה"ד רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטים וכן מהא דאמר יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים דכל הני אתיין כרבנן, והיינו משום דלאדמון אין חילוק בין מועטים למרובים, ולהנ"ל אין ראי' כלל דגם לאדמון איכא חילוק בין מועטים למרובים, דבמרובים הכל בחזקת היורשים ותחת ידם משא"כ במועטים. אמנם באמת לק"מ דהתוס' לשיטתם דאינן סוברים החילוק בין מרובים למועטים לענין להוציא מידם וכדהקשו ב"ב (ק"מ א') סוד"ה יתומים דמה חילוק בין מרובים למועטים יעו"ש דתירצו לענין נתמעטו וא"כ לאדמון שוב ליכא שום נ"מ, [ואף לתי' קמא י"ל דלאדמון דמועטים דינם כמרובים דניזונים יחד שוב גם לענין למכור לצורך גדול אין נ"מ.], משא"כ להרא"ש (ר"פ מי שמת) דכתב נ"מ בין מרובים למועטים לענין להוציא מידם דבמרובים אין מוציאין ובמועטים מוציאין וכוונתו באמת ליישב קו' תוס' הנ"ל כמבואר בדבריו וכן מבואר בשטה מקובצת ב"ב הנדפס בסוף מאירי לשבת בשם הרא"ם ליישב בזה קו' תוס', א"כ לפ"ז שוב נכונים דברינו הנ"ל דלאדמון נמי איכא חילוק בין מרובין למועטים ובמועטים לאדמון הוא דין שלישי לא כמועטין לרבנן ולא כמרובין. ובזה יתיישב מה שראיתי בחי' תוס' רי"ד לב"ב דפי' דהא דאמר שמואל לרב יהודא (ר"פ מי שמת) זו דברי ר"ג פי' דמאי דקאמרת דכדי שיזונו י"ב חודש הוי מרובין זהו לר"ג דס"ל כאדמון דגם מועטין הוי כמרובין וה"ה בפחות מזה אבל לרבנן אף דיש בהם לזונן י"ב חודש הם מועטין וכמה דחוק הוא הפירוש הזה. והנראה דדחקו לזה משום דקשיא לי' הא ר"ג סובר כאדמון וא"כ אין שום חילוק לדידי' בין מרובים למועטים ולמה יהיב שיעורא, וכן הקשה המהרי"ט בחי' לכתובות (דף ק"ח) והוכיח. מזה כהתוס' דלא פליג ואינו אלא מתמה, ודברי המהרי"ט תמוהין אצלו דמנ"ל דהוא סתם ר"ג ולעשות מזה קו' דלמא הוא ר"ג בר רבי וכעין דאיתא נדה (ס"ג ב') וכן הוא בירו' (ר"פ מי שמת) להדיא ר"ג בר רבי':
(הגה"ה,
אב"ה, כן הוא להדיא גם בגמ' דילן, רק בהרא"ש שם הגירסא ר"ג ברבי, כמו שהיתה לפני המהרי"ט. ר"ג סתם הוא ר"ג דיבגה ור"ג בר רבי הוא ר"ג בנו של רבי יהודא הנשיא ושניהם היו נקראים לפעמים ר"ג ברבי.): אמנם דברי התוס' רי"ד שפיר, דנראה דלא גריס ר"ג בר רבי רק ר"ג סתם ושפיר קשיא לי'] אמנם להנ"ל אשה"ט דגם לאדמון איכא חילוק בין מרובים למועטין ושפיר איצטריך ר"ג למיהב שיעורא אף דס"ל כאדמון. והנה התוס' והרא"ש כתבו דאדמון לא פליג רק דמתמה ור"ג אמר דיפה תמה ועכ"ז לא פליגי בעיקר הדין רק דמתמה ע"ז דלא הוי לתקוני כולי האי נגד הסברא רק דהפריזו חז"ל בזה על המדה ומדדו במדה גדושה ואלימו לתקנתייהו ליפות כח הבנות יותר מדאי, ויעוי' ברמב"ן (ר"פ מי שמת) דהביא ג"כ כפי' הזה בשם ר"ת והוסיף בדברי ר"ת דמזה יליף ר' יוחנן דקדמו ומכרו מכרו, ויבואר אי"ה להלן בזה. עכ"פ חזינן תמיהת אדמון ור"ג דתמהו על שהעדיפו כח הבנות נגד הסברא רק דהחז"ל אלימו לתקנתייהו וע"ז שפיר קאמרי הרי"ף והרא"ש, בשם הגאונים דבמטלטלין דאינו אלא מתקנת הגאונים לא אלימו לתקנתייהו כולי האי ודי בזה דנימא כפי הסברא וכפי הראוי לתקן כדקאמר אדמון דגם לחז"ל היה מהראוי לתקן כן רק דאלימו לתקנתייהו אבל תקנת הגאונים דלא אלימו כ"כ שפיר הדין כדקאמר אדמון, וזה נראה פשוט כוונתם. ב) וראיתי להפלאה (בקו"א להל' כתובות סי' קי"ב) שכתב ג"כ לבאר טעם הרי"ף והגאונים משום הא דאדמון, רק שכתב בדרך אחר לבאר מחלוקת אדמון ורבנן דוקא במטלטלין ולא בקרקע. משום דלכאורה תמיהת אדמון לק"מ דהבנות הן בתורת חוב והבנים בתורת ירושה וא"כ שורת הדין כך הוא דכן הדין בכל מקום דהבע"ח גובה והיורש מפסיד ומאי קמתמה אדמון, וכן הקשה המהרי"ט בחי' לכתובות, ע"כ כתב ההפלאה לבאר דסברי כר' דניזונות אף ממטלטלין וא"כ ע"כ דלאו מדין חוב דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי וע"כ דאינו אלא משום תקנה ושפיר תמה אדמון אהא דמגרעינן כ"כ כח הבנים ולהכי לא פסקינן בהא כאדמון משום דלדידן דפסקינן כתובות (דף נ"א) דדוקא ממקרקעי ולא ממטלטלי שפיר גם אדמון מודה דלא פליג רק במטלטלין ולא בקרקע דבקרקע ל"ק כלל תמיהת אדמון ולהכי לבתר תקנת הגאונים למיזן ממטלטלין שוב יש לפסוק בהא כאדמון יעושה"ט, ואף דדבריו נאמרים בהשכל והם כמין חומר ודפח"ח וש"י עכ"ז אינם אלא ע"ד החידוד ואינם עולים אליבא דאמת. דלדבריו קשיא אהא דפסקינן כתובות (דף נ"א) כרשב"א דדוקא ממקרקעי כיון דמוכח מסתם משנה דכתובות ור"פ מי שמת ממחלוקת דאדמון ורבנן דסברי כר' דאף ממטלטלי א"כ הו"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא דהלכה כסתם מתני'. וביותר דהא ר' יוחנן ס"ל בכל מקום הלכה כסתם משנה ואמר בכתובות (נ' ב') דלא עבד בה עובדא לזון ממטלטלין וגם סוף דבריו במה שכתב לבאר בזה סברת הרי"ף והרא"ש והגאונים דלבתר דתקינו לזון ממטלטלין שוב ממילא הלכה כאדמון הם תמוהין מאוד ואין להם התחלה כלל, דאלו לא היתה תקנת הגאונים לענין מטלטלין רק לענין מזון הבנות לבד שפיר היה שייך תמיהת אדמון אבל באמת הא תקנת הגאונים היתה לענין כל חוב וכמבואר בטוש"ע חו"מ (סי' ק"ז) א"כ ממילא כמו דלא קשיא תמיהת אדמון על קרקע בזמן הש"ס ה"נ לא קשיא בתר תקנת הגאונים על מטלטלין דשפיר שקלי הבנות בתורת חוב וכמו כל בע"ח דהבע"ח גובה והיורש מפסיד, וא"כ סוף דבריו בטעם הגאונים והרי"ף אין להם מקום כלל אף להנחתו. ובמה שהקשה על תמיהת אדמון דהא הבנות בתורת חוב וכן הקשה המהרי"ט כנ"ל יבואר להלן אי"ה, והעיקר בטעם הגאונים והרי"ף והרא"ש הוא בפשוט כדכתיבנא באות הקדום. ג) ובזה נ"ל להבין היטב דברי הרא"ש ב"ב (ר"פ מי שמת) דהשיג על הרמב"ן דהוכיח מרב האי דכתב דיתומים שמכרו בנכסים מועטין לדין הש"ס הבנות לא היו ניזונות מהדמים משום דהוו מטלטלין משא"כ לבתר תקנת הגאונים מה לי קרקע מה לי דמים, והוכיח מינה הרמב"ן דרב האי פליג על הרי"ף וסובר דגם במטלטלין בנכסים מועטין דינן כקרקע, והשיג עליו הרא"ש דבמטלטלין דעלמא מודה רב האי להרי"ף רק בדמים אלו דאתו מקרקע חזרו דמיהם לדין הקרקע לבתר תקנת הגאונים יעושה"ט. ולכאורה איננו מובן כלל דמ"ש לדין הש"ס דלא חזרו דמיהם לדין הקרקע ודינן כמטלטלי ומ"ש לבתר תקנת הגאונים דחזרו דמיהם לדין הקרקע, וכבר נתקשה בזה, הבית מאיר (סי' צ"ג סעי' כ"א במוסגר שם) והניח בתימא וכתב דברור כהרמב"ן דפליג על הרי"ף. אמנם להנ"ל יתבארו דברי הרא"ש בטוב טעם ודעת, דכל הטעם דבמטלטלין ליכא דין נכסים מועטים הוא משום תמיהת אדמון דבשביל שאני זכר הפסדתי דאף דחז"ל דאלימו כחייהו לא השגיחו על תמיהתו אבל הגאונים דלא אלים כחייהו ותקנתייהו שפיר השגיחו על תמיהתו ועל הסברא, וכ"ז בירשו מטלטלין אבל בהניח קרקע כבר נגרע כח הזכר מדין הש"ס ונעשו דין נכסים מועטין להעדיף כח הבנות להכי אף כשמכרו ונעשו מטלטלין ג"כ יש להם דין נכ"מ, דלא שייך להקשות בהו תמיהת אדמון דכי בשביל שאני זכר הפסדתי דהכי שפיר ושפיר וכך הוא שורת הדין מצד הדין ומסברא דבשביל שהוא זכר ונגרע כחו מקודם והפסיד גם עתה יש להפסיד דמה"ת ירויח במה שנעשו מטלטלין כיון דגם מטלטלי משתעבדי כמו קרקע דבשביל שהוא זכר והפסיד מקודם הדין והסברא נותנות שיפסיד גם עתה, דבשלמא בירשו מטלטלין דאנן דנין על תחלת הירושה והתקנה לעשות עתה דין נכסים מועטין שייכא שפיר התמיהא של אדמון הנ"ל אבל כשירשו קרקע וכבר נעשו דין נכסים מועטין ופקע כח הירושה והעדיפות מהבנים א"כ שוב כשנעשו מטלטלין לא שייכא תמיהא זו דאף דבעת המיתה היתה שייכא תמיהא זו עכ"ז כיון דאז הי' קרקע ולא אשגיחו רבנן בתמיהא זו והפקיעו כח הבנים להפסידם א"כ שוב בעת שנעשו מהקרקע מטלטלין לא שייכא תמיהא זו ומדינא ומסברא נצרך להיות להני מטלטלין הדין דקודם כיון דמטלטלין ג"כ משתעבדים כמו קרקע ובשביל שהוא, זכר והפסיד מקודם יש לו להפסיד גם עתה דמה לי קרקע כדהוו מה לי מטלטלין דהשתא כיון דתרווייהו משתעבדים בשוה ואדרבא אם היינו משנים עתה הדין מקודם הוא נגד הדין והסברא דמה"ת ירוויח עתה מקודם וכיון דכבר נגרע כח הבנים ומטלטלין משתעבדים ג"כ כמו קרקע מה"ת יתעדף כחם עתה, משא"כ בירשו מטלטלים דאז אנו דנין על תחלת הדין והתקנה משא"כ בירשו קרקע דתחלת הדין והתקנה נעשו בעת שהיו קרקע מדין הש"ס ושוב ממילא אף שנעשו מטלטלין אין אנו צריכין לדון על התקנה רק בהא דמטלטלין משתעבדים ג"כ סגי אבל בעת המיתה אף דמטלטלים משתעבדים עכ"ז קשיא וכי בשביל שאני זכר הפסדתי וצריכין אנו לעוד תקנה משא"כ בנעשו מטלטלין אח"כ, וקשה לי להסביר יותר בכתב ולדעתי הדברים ערבים ונחמדים בטוב טעם ודעת בס"ד וראוין למי שאמרן. עוד היה אפשר לומר כעין זה בדרך אחר קצת, והוא דהנה כבר כתבתי (באות הקדום) מה שהרגישו המהרי"ט וההפלאה על תמיהת אדמון דהא הדין נותן כן דהבנות הן בתורת חוב וכך הדין בכל מקום דהבע"ח גובה והיורש מפסיד, וצ"ל דהתמיהא היתה על עיקר התקנה הואיל ומדינא כח הבנים יפה רק דחז"ל חשו לטובת הבנות ועשו חוב הי' להם לחוש גם לתקנת הבנים ולעשותם חוב ג"כ כמו הבנות שלא יהא כח הבנות עדיפא ולעשותן שוין, והנה בחו"מ (סי' רל"ה סעי' א' בהג"ה) בשם ת' הר"ן דפעוטות אף דמתקנת חז"ל מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין עכ"ז במכרו בנכסים מועטין הואיל והוא באיסור בזה לא עשו תקנה ואיננו מועיל יעו"ש, וא"כ ה"נ במכרו קרקע לא שייכא כלל תמיהת אדמון דאין לנו לחוש לתקנת הבנים הואיל והוא באיסור שלא יהא חוטא נשכר וכהא דת' הר"ן וא"כ ממילא הבנות יש להן חוב מתקנה משא"כ להבנים ושייכא הכל להבנות מתורת חוב, דבשלמא מדין הש"ס דמטלטלי לא משתעבדי א"כ מה שמכרו מכרו והמטלטלין לא משתעבדו עוד אבל לבתר תקנת הגאונים דגם מטלטלים משתעבדי רק דתמיהת אדמון היתה לעשות תקנה גם להבנים א"כ באיסור דלא עשו תקנה שפיר שייכא הכל לבנות מתורת חוב, דבשלמא בירשו מטלטלין שפיר חיישינן ג"כ לתקנת הבנים לעשותן כבנות משא"כ בירשו קרקע והפסידו כחן ועתה דנעשו מטלטלין באיסור ג"כ אין לנו לחוש לתקנת הבנים לעשותן חוטא נשכר וכהא דת' הר"ן ממילא שייכא הכל להבנות מתורת חוב, ואף דאיננו דומה כ"כ להא דת' הר"ן עכ"ז אף שאין ראי' לדבר זכר לדבר איכא דה"נ י"ל כעין סברא זו. אמנם אין צורך לכ"ז ואופן הראשון נראה לי נכון וברור ומחוורתא כדמעיקרא, ודלא. כהבית מאיר הנ"ל דהחליט לברור דלא כהרא"ש מטעם דלא הבין סברתו וכבר נתבאר דסברתו נכונה מאוד ונובעת ממקור התבונה. ד) ומעתה אחר שנתבאר דמקור הדין והסברא במטלטלין לשיטת הרי"ף והרא"ש והגאונים הוא מכח תמיהת אדמון יש לנו להבין עיקר תמיהת אדמון דכבר כתבתי (באות ב' ובאות הקדום) מה שהרגישו בזה המהרי"ט וההפלאה דלק"מ דהבנות בתורת חוב והדין נותן שבע"ח יגבה והיורש יפסיד, אמנם כבר בזה הרמב"ן לב"ב ומפרש דזהו קושיית הש"ס על אדמון מאי קאמר והיינו דדינא הכי דהחוב יגבה והיורש יפסיד יעושה"ט ופריק אביי דתמיהתו על עיקר התקנה דמ"ש דעשו תקנה לבנות לעשותן חוב ולא לבנים אף דבנות איכא זילותא טפי עכ"ז בנים עסקי בתורה א"כ בגוונא דהבנים ישאלו על הפתחים לא הוי להו לתקוני להבנות שתהיינה יותר חוב מהבנים רק דתרווייהו יזונו מתורת חוב ואתיא תמיהת אדמון כר"מ כתובות (מ"ט א') ורבא אקשי דאין סברא לחלק בין עסקי בתורה ללא עסקי דבכל עניני ירושה הם שוין והיינו דבתקנת חז"ל אין לחלק כעין דאמר כתובות (נ"ב ב') לענין כתובת בנין דיכרין בת בין הבנות תירות לא פלוג רבנן וה"נ בתקנה קבועה אין לחלק וכיון דבנים דלא עסקי בתורה נמי ירתי ובזה לק"מ תמיהת אדמון דהבנות חוב ולא הבנים שוב ממילא אף בעסקי בתורה אין הבנים חוב דאין לחלק בין היורשים ובתקחז"ל ולק"מ תמיהת אדמון [והוא כעין שכתב התוס' ב"ב שם ד"ה אלא], וגם דקו' אדמון קאי על כל היורשין וכיון דלא עסקי בתורה נמי ירתי קאי תמיהתו על אותן דלא עסקי בתורה נמי ובהו מאי מקשה [ולפ"ז מיושב היטב קו' תוד"ה אלא הנ"ל] ומפרש רבא דעיקר הקו' על הא דמוציאין מידם על החוב שעדיין לא הגיע זמנו ואינו אלא דבר יום ביומו, [ומכ"ש דא"ש להרשב"א שהובא בר"ן (ר"פ מי שהי' נשוי) דגם החיוב לא נעשה עד שמגיע היום א"כ לא נעשה החוב כלל] וא"כ כמו דבמרובין אין מוציאין רק דהחיוב לזונן כל זמן שיש נכסים ה"נ הוי לן למימר אף במועטים, כ"ז הם דברי הרמב"ן שם בקוצר כדרכו אלא הרחבתי הביאור בדבריו [והנה מדבריו נראה קצת דתמיהת אדמון היתה דבנכסים מועטים ג"כ יזונו הן מתחת ידי היורשים והנכסים יעמדו הכל תחת ידי היורשים כדין מרובים, וא"כ במטלטלים דנתבאר דעבדינן כתמיהת אדמון וא"כ יש להניחם ברשות היורשים והבנות יזונו מתחת ידם והוא דלא כמ"ש לעיל (ריש אות א') בשם הח"מ והבי"ש דכבר דנתבאר דאין לנו לעשות תקנה חדשה דלא מצינו בש"ס, אמנם איננו מוכרח דאפשר דכוונת הרמב"ן דמדינא הי' לנו להניח הכל ברשות היורשין וא"כ עכ"פ כשבאו לתקן להוציא מתחת ידם לא הי' להם להעדיף כח הבנות להעמיד הכל ברשותן ולגרוע כח הבנים לענין זה והי' לנו להעמיד הנכסים בחזקת שניהם וכדמשמע מלשון אדמון דעיקר הקו' על מה שמפסיד יותר מהבנות אבל אינו רוצה להעדיף כחן אלא שישווה עם הבנות והרמב"ן קאי על עיקר הדין כפי שצריך להיות וקו' אדמון היא אף לפי התקנה וא"ש כמ"ש הח"מ והבי"ש,] והוא נכון מאוד בביאור דברי הגמ'. ועפ"י דבריו הי' נראה לי לבאר מה שהביא הרמב"ן (שם בריש הפרק) בשם ר"ת דאדמון לא פליג רק מתמה ומהא דאדמון ילפינן דקדמו ומכרו מכרו יעו"ש, אך דהוסיף ביאור ע"ז דמשום דמסתפקא לי' אין אנו יכולין להוציא מיד הלוקח מספיקא וסיים הרמב"ן ע"ז ולא דייקא, ובאמת לפי מה שביאר הרמב"ן בדברי ר"ת אין לדברים אלו הבנה כלל דמ"ש דמיד הלוקח. לא מפקינן מספיקא ומ"ש מיד היורש דמפקינן מספיקא הא הלוקח איננו מוחזק יותר מהיורש דהא לא מכר לו רק זכות שיש לו ולא יותר וכיון דלגבי היורש לא מהני חזקתו ומפקינן לי' מיני' מ"ש מיד הלוקח דלא מפקינן), וגם הא חזינן דפשיט הגמ' מועטים ונתרבו דשייך להיורשים מהא דמכרו אלמא דגם היורש הוי כלוקח, [וקצת אפשר דברשות היורש כיון דלהבת ודאי מגיע מזונות ולהבן ספק אין ספק מוציא מידי ודאי ודמיא למתני' שאח"ז בטומטום ובנות דהבנות דוחין אותו אצל הבנים משא"כ במכרו וה"ה נתרבו כמובן ועוד יבואר להלן אי"ה (באות שאח"ז) קצת ישוב], אמנם להנ"ל נראה בפשוט דאין הכוונה דילפינן הא דמכרו מאדמון מטעם ספיקא רק בפשוטו דהא חזינן מתמיהת אדמון דמהראוי הי' מדינא להעמיד הנכסים הכל ברשות ותח"י היורש דלא נוציא כלל רק דהבנות יזונו מתחת ידו א"כ אף דתקינו רבנן להוציא מאתו עכ"ז הבו דלא להוסיף עלה ואף דמוציאין עכ"ז ברשות היורש קאי לענין מכרו ונתרבו. ה) ומעתה לפ"ז נראה לרבא דקי"ל כוותי' לגבי אביי עיקר תמיהת אדמון אינו על הא דמגיע להבנות מזונות ולא להבנים, דזה לק"מ דהתקנה לא היתה רק לבנות משום זילותא וכדאיתא כתובות (מ"ט א' וס"ז א'), רק דעיקר הקו' הוא על מה דמוציאין כל הנכסים מתחת ידם לחוב שלא הגיע זמנו עדיין וכנ"ל דהו"ל לאוקמא הנכסים תח"י היורשים והם ישלמו החוב דבר יום ביומו או לפחות הוי לן לאוקמא הנכסים בחזקת שניהם וכנ"ל, א"כ ממילא נראה בגוונא דידן דלא ניזונו מהנכסים רק דבא לאחר זמן לתבוע עבורה מזונות מזמן שעבר אף לאדמון מגיע להבנות הכל דמזונות הבנות הוי כבר חוב שהגיע זמנו והזכר אינו אלא יורש ושפיר יש לגבות החוב והיורש יפסיד ולא שייך בזה בשביל שאני זכר הפסדתי וכקו' הגמ' מאי קאמר ותי' רבא לא שייך בזה דכבר הגיע זמנו, ומעתה לפי מה שנתבאר דהא דבמטלטלים יזונו יחד הוא משום דבזה נקטינן כתמיהת אדמון א"כ בגוונא דידן דנתבאר דאף אדמון מודה שפיר אף במטלטלים שייך הכל להבנות עבור המזונות שעברו והבן יפסיד, [ועפ"ז הי' אפשר ליישב קצת הא דנתקשתי (באות הקדום) דמאי שנא דמלוקח לא מפקינן מספיקא ומיורש מפקינן וגם מאי פשיט הגמ' מלוקח למועטין ונתרבו גבי יורש, ולהנ"ל יש לומר דמיורש אף דמוציאין מאתו ונותנים מזונות להבת מ"מ ליכא בזה שום חששא לענין איסורא וגזילה דאף אם הדין דאין מוציאין מ"מ להבת מגיע מזונות ולא להבן וא"כ כיון דמחזקינן להנכסים עד הזמן דלהבא ונותנים מזונות להבנות שוב אין בזה שום חשש גזל רק כעין מבטל כיסו של חבירו במה דהוציאו מאתו קודם הזמן ושפיר מוציאין מהבן, וכעין זה כתבו הראשונים בהא דכתובה ובע"ח ינתנו לכושל דהיינו לבע"ח משום דכתובה אין חשש כ"כ דיותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצית להנשא דהקשו הר"ן והרא"ש שם (כתובות דף פ"ו) דמשום זה יגזלו להאשה ותירצו דדיעבד אין חשש דבע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה רק לענין לכתחלה חולקין וכיון דלענין דיעבד אין חשש משום הסברא הנ"ל עבדינן הכי לכתחלה, וא"כ ה"נ בנידון דידן כעין זה כיון דלענין דיעבד ליכא חשש שוב עבדינן הכי אף לכתחלה משא"כ במכרו ונתרבו]. ו) וזולת כל האריכות הנ"ל עפ"י דברי הרמב"ן, נראה בפשיטות להוכיח כן מדברי הרא"ש, דהנה הרשב"ם (ר"פ מי שמת) פירש מרובים ונתמעטו דההפסד לפי ערך, ובתוספי הרא"ש (המובא בשמ"ק לב"ב הנדפס בסוף מאירי לשבת) הקשה עליו דכמו דבכתובה אף דנתמעטו הנכסים לא נתמעטה הכתובה ה"נ במזון הבנות, והובא בטור אבה"ע (סי' קי"ב) שתי הדעות, וע"כ פי' הרא"ש דהוא לענין דאין מוציאין מיד הבנים המזונות עד שיבגרו וכדין מרובים ויזונו יחד, וכן פסקינן בש"ע כהרא"ש, א"כ לפ"ז נראה פשוט במרובין ונתמעטו ולא ניזונו מהנכסים ולאח"ז הבנות תובעות על העבר פשיטא דנותנים הכל להבנות דאף דדין מרובים יש להם מ"מ כבר מגיע להם כל המזונות ולא נתמעטו המזונות במה דנתמעטו הנכסים וכקו' הרא"ש ולהבנים אין להם מזונות אף במועטין (במרובין) ורק ירושה אית להו וחלק הירושה נתמעט והבע"ח גובה חובו וכמו האשה כתובתה ה"נ מזון הבנות וכנ"ל. ולומר דבמרובין כבר זכו בהם יורשים לענין להיות להם מזונות ג"כ, הוא דחוק טובא ולא מסתבר כלל, דכיון דלא תקינו להבנים מזונות אף במועטים ובמרובים מדין ירושה אית להו א"כ איך נימא דזכו להיות להם מזונות דא"כ נימא דבמרובים יותר ממזונות כבר זכו להיות להם מזונות ושאר הצטרכות, וגם מאי פשיטא דקאמר הגמ' אדרבא צריכה רבא וגם הוא נגד הסברא, [ובפרט דלפ"ז הי' מסתבר יותר כפי' הרשב"ם דההפסד לפי ערך דכל אחד זכה בשלו כמובן], וע"כ דז"א רק דהיורשים זכו בתורת ירושה ולהבנות המזונות מגיע בתורת חוב וכמו הכתובה להאשה וכמו שדימה הרא"ש והא דאמרינן מרובים ונתמעטו כבר זכו בהם יורשים אין נ"מ רק לענין דאין מוציאין מהם מקודם אבל אם לא ניזונו מהם ולאחז"מ הבנות תובעות על העבר נותנים הכל להבנות אף במרובים ונתמעטו, ועתה לפ"ז אף לאדמון במועטים כיון דכל תמיהתו לרבא אינו אלא משום דיפה כחו במרובין וא"כ לא עדיפא מועטים לדידי' ממרובין לרבנן וא"כ כמו במרובין ונתמעטו לרבנן דאף דגם לרבנן דין מרובים יש להם ולא דין מועטים עכ"ז אם תובעים לאחז"מ על העבר מגיע הכל להבנות וכנ"ל ה"נ במועטין לאדמון וכנ"ל, וה"נ לדידן במטלטלין דעבדינן כאדמון וכנ"ל, ולפענ"ד הדברים ברורים אף דראיתי בת' נוב"י (מה"ת אבה"ע סי' צ"ה) דנראה מדבריו דבמטלטלים דליכא דין מועטים אף אם תובעים לאחז"מ מגיע גם להבנים יעו"ש עכ"ז לפענ"ד ברור כמ"ש. ואין להקשות דלפי מ"ש לעיל (באות ד') בשם ר"ת דהא דקדמו ומכרו ילפינן מתמיהת אדמון א"כ לפי מ"ש דבתובעים על העבר לא שייכא תמיהת אדמון א"כ ממילא לאחר שעבר הזמן שוב לא שייך הא דקדמו ומכרו כיון דעל העבר ל"ש תמיהת אדמון א"כ הא כמו דהוכיחו התוס' (ר"פ מי שמת) ד"ה יתומים דהא דקדמו ומכרו היינו אף לאחר שהחזיקו הבנות מהא דיבמות (דף ס"ז) ה"נ יש להוכיח מזה אף לאחר זמן דאל"כ מאי מקשה ביבמות שם דלמא מגיע להן בעד הזמן העבר, דז"א כלום מכמה טעמים ולק"מ ואין צורך להאריך בזה כמובן, ועוד דבכה"ג דתובעים על העבר והגבו להם ב"ד פשיטא דהוי כשאר חוב, ותדע דהרי הרא"ש הביא ראיית התוס' ולבסוף דחה והעלה הטעם משום דלמא ינשאו א"כ בלאחר זמן על העבר דלא שייך עוד דלמא ינשאו א"כ שוב אין להם שום זכות להיורשים א"כ יקשה כקו' הנ"ל וע"כ דבכה"ג פשיטא דהוי כגוביינא דשאר חוב רק בקודם הזמן דעדיין אין החוב ברור ולא, הגיע זמנו בזה חקרו אי הוי גוביינא אי לא אבל בלאח"ז פשיטא דהוי כשאר חוב, ואין להאריך עוד בזה כי בלא"ה לק"מ, ועכ"פ הדברים הנ"ל נראים ברורים. ז) אמנם העומד לנגדי בכ"ז הם דברי עליות רבינו יונה בשטה מקובצת ב"ב (ר"פ מי שמת) יעושה"ט בלשונו דלפי הנראה ממרוצת דבריו נראה דכתב דהאידנא דתקינו רבנן למיזן ממטלטלי מהני תפיסת הבנות במטלטלים כמו באלמנה שתפסה מטלטלי למזונותיה דסובר דהוא בתפיסה מחיים לדין הש"ס וזה לא שייך בבנות משא"כ בזמן הזה מהני לאחר מיתה ג"כ ומהני אף בבנות ומשמעות דבריו דקאי אף במרובין וה"נ משמע מדמדמי לה לאלמנה משמע דאף במרובין מהני תפיסה, [וזהו דלא כמ"ש הבי"ש (סי' קי"ב ס"ק י"א) בשם הש"ג שהביא מריא"ז דבמרובין לא מהני תפיסה,], ושוב כתב אח"ז דבמועטים במטלטלין לדידן אף אם תפסו הבנות מוציאין מידן וניזונין כאחד, ולהנ"ל כיון דבמרובים מהני תפיסה א"כ ה"ה במועטים דלא עדיפי ממרובין וכנ"ל ולא שייך תמיהת אדמון, וכן כתב עוד להלן דבמרובים ונתמעטו פשיטא דלא מהני תפיסת הבנות ומוציאין מידן וניזונין כאחד, ולהנ"ל מאי פשיטא אדרבא הדין נותן דתהני תפיסתם דלא עדיפא ממרובין. מיהו לזה הי' אפ"ל דאיננו סובר כהרא"ש בהא דמרובים ונתמעטו רק כשיטת הרשב"ם דההפסד לפי ערך, [ויעוי' בהפלאה בקו"א (סי' קי"ב ס"ק כ"א) מה שביאר בשיטת רשב"ם, וכדבריו נראה להוכיח עוד מרשב"ם ד"ה אלמנתו מהו שתמעט בנכסים ממ"ש בפי' השני יעושה"ט, אמנם מ"ש שם במוסגר ליישב תמיהת הרא"ש הנ"ל דלפי הבנתו לק"מ כמו לפי' הרא"ש, ז"א דעדיין התמי' במקומה עומדת דאף לענין המזונות מי עשאן שיתוף שיפסידו לפי ערך, ומ"ש ההפלאה להסביר דבאם כבר היו מרובים לא תקינו שיפסידו הבנים יותר מהבנות מחמת המיעוט שאח"כ, אין בזה כדי שביעה דכיון דבין במרובים בין במועטים מגיע מזונות להבנות ולא להבנים רק דנוטלין בתורת ירושה א"כ מה"ת ישתנה מרובים ונתמעטו וכמו שהקשתי ע"ז לעיל (באות הקדום), וגם מאי פשיטא, אבל לשיטת הרא"ש לק"מ וכמו שנתבאר באות הקדום דגם עתה דין מרובים יש להם לענין שלא להוציא מידם, ויען כי מסברא אין שום מקום לחלק בזה דלענין ניזונין כאחד ההפסד לפי ערך ולענין המותר ממזונות הבנים והבנות ההפסד לבנים לבד לכך תפסו בשיטת הרשב"ם דבכל ענין ההפסד לפי ערך, אמנם עכ"ז בשיטת הרשב"ם מדקדוק לשונו נראה כפי שהבין ממנו ההפלאה הנ"ל, וכ"נ להביא ראי' משיטת התוס' (ק"מ א') ד"ה יתומים בסוה"ד דכבר נתבאר (באות א') דמוכח דל"ל הנפקא מינה לענין מוציאין וגם במרובין החיוב על הבנים והב"ד להשגיח שישאר מזונות הבנות ועכ"ז במרובים ונתמעטו ניזונים כאחד וע"כ משום דלענין מזונות זכו דההפסד יהי' לפי ערך וכשיטת הרשב"ם וה"נ י"ל בשיטת רבינו יונה במ"ש דבמרובים ונתמעטו אם תפסו הבנות מוציאין מהן וניזונין כאחד], אמנם הא דפשיטא לי' במועטים לדידן לא מהני תפיסת הבנות במטלטלין אף דבמרובים מהני תפיסה ושוב לא שייכא תמיהת אדמון דלא עדיפא ממרובין א"כ נראה דלא כמו שכתבתי והעלתי בזה. והנראה דרבינו יונה איננו סובר בביאור הגמ' דב"ב כמו שכתבתי (באות ד') בשם הרמב"ן רק דבין לאביי בין לרבא עיקר תמיהת אדמון הוא על עיקר התקנה ממזונות הבנות דלא הי' רק לשוי' בנות כבנים אבל לא להעדיף כחן, וכמ"ש המהרי"ט הנ"ל בחי' לכתובות, ומחלוקת אביי ורבא אינה אלא בעדיפות הבנים במה יפה כחן למילף קו"ח שלא יפסידו אבל תמיהת אדמון אף לרבא היתה על עיקר התקנה וכמ"ש המהרי"ט הנ"ל, וכן מבואר להדיא בלשון רבינו יונה בטעם מטלטלין דאיכא למימר שעיקר תנאי כתובה לשוי' הבנות כבנים וכ"כ להדיא להלן בטעמא דאדמון דטעמו הוא שלא נתכוין בתנאי כתובה אלא לעשות בנות כבנים לענין מזונות והוא מבואר כמ"ש המהרי"ט הנ"ל, (אלא דהמהרי"ט כ"כ נמי לענין מזונות האלמנה יעו"ש וברבינו יונה מבואר דלענין מזונות אלמנה ל"ש כן ואף אדמון מודה יעושה"ט], וכן מוכרח לשיטת התוס' דלית להו נפ"מ לענין מוציאין וכמו שנתבאר (באות א'), וכן נראה משיטת רשב"ם יעוי' בתורת חיים שם, א"כ ע"כ תמיהת אדמון על עיקר התקנה וכפי' המהרי"ט ורבינו יונה ולהכי שפיר הוכרח הרשב"ם לפרש במרובים ונתמעטו דההפסד לפי ערך, וכן מוכרח לפי' תוס' וכמ"ש לעיל במוסגר, ובהכי ניחא נמי להבין שיטת הרשב"ם לפי מה שהבין ההפלאה ממנו וכפי שנראה מדקדוק לשונו כמ"ש לעיל במוסגר דתמהתי לעיל באות הקדום ולעיל במוסגר דאמאי אמרינן דכבר זכו בהמזונות וגם מאי פשיטא, ולהנ"ל י"ל דהתמי' על עיקר התקנה ממזונות הבנות דלא היתה רק שישוו עם הבנים, ולכך אף דלא קי"ל כאדמון מ"מ במרובים ונתמעטו שפיר אמרינן דלא היתה התקנה בזה רק שישוו עם הבנים ואשה"ט דעל המותר לא אמרינן כבר זכו בהם יורשים רק על המזונות לבד משום תמיהת אדמון דעכ"פ בכה"ג אינם אלא שוים ואמרינן כבר זכו שלא יהיו גרועים מהבנות, וכ"כ המהרי"ט בחי' לכתובות שם דבמרובים ונתמעטו ילפינן מתמיהת אדמון, ונראה דגם ההפלאה שכתבתי לעיל במוסגר כיון לזה, אבל לביאור הרמב"ן הנ"ל בגמ' דב"ב לרבא תמיהת אדמון לא היתה על עיקר התקנה רק על הא דמוציאין לפ"ז מוכרח נמי לפרש בהא דמרובים ונתמעטו כפי' הרא"ש ג"כ לענין מוציאין ולא לענין מזונות להבנים וכקושיותי הנ"ל, ובתובעים על העבר ל"ש כ"ז והכי נמי לדידן במטלטלין, וכ"ז נראה לי ברור בעזהשי"ת כי הדברים נכונים ומסתברים ומוכרחין מצד עצמן והאמת עד לעצמו בס"ד, וכ"ז כתבתי לפי הנראה ממרוצת לשון רבינו יונה דנראה דסובר בבנות דאף במרובים מהני תפיסה ודלא כהבי"ש בשם הש"ג הנ"ל, אבל באמת להמעיין איננו מוכרח די"ל דכוונת רבינו יונה לאלמנה אבל בבנות לא מהני תפיסה במרובים, וא"כ בפשיטות לק"מ דא"ש דבמטלטלין במועטים אף תפיסה ל"מ וכן במרובים. ונתמעטו דכיון דאם נימא דהוי כמרובין ל"מ תפיסה, אמנם עכ"ז מ"ש בביאור פלוגתת הראשונים הנ"ל בכוונת אדמון ובהא דמרובים ונתמעטו הוא נכון וברור בעזהשי"ת, ונ"מ נמי לדידן במטלטלין ובמרובין ונתמעטו על לאחז"מ, ולפ"ז נ"מ נמי בין אביי לרבא לפי' הרמב"ן אף בזמן הש"ס לענין מרובים ונתמעטו בלאח"ז דבמרובים ונתמעטו דינם כמו לאדמון וכמ"ש המהרי"ט הנ"ל וכנ"ל. וקצת הי' נראה במ"ש לדחות ראיית הרמב"ן מרב האי גאון דפליג על הרי"ף שנתבאר לעיל (אות ג'), דהנה התורת חיים דקדק לשי' תוס' (ר"פ מי שמת) דס"ל אף במכרו לאחר שהחזיקו ב"ד מכירתן מכירה מאי קדמו, וכן דקדקו התוס' יבמות (ס"ז ב') והנה התוס' שם תירצו דקדמו קודם שיאכלו הבנות, ואיננו מובן קצת דלזה לא הו"ל למנקט רדמו דפשיטא דאחר שכבר אכלו מאי ימכרו, אמנם לפמ"ש (באות הקדום) לשי' ר"ת דקדמו ומכרו ילפינן מתמיהת אדמון א"כ בלאחר שעבר הזמן שפיר מהני הא שהחזיקו הב"ד לצורך הבנות וכנ"ל, ואפשר דזהו כוונת התוס' שם דמיירי אף לאחר שהחזיקו הב"ד וקודם שיאכלו הבנות משלהן אף שעדיין הנכסים קיימים עכ"ז לזה מהני הא שהחזיקו הב"ד על לאח"ז כנ"ל, אמנם לפ"ז שוב אפ"ל קדמו כפשוטו קודם שהחזיקו הב"ד אף דגג לאחר שהחזיקו מהני המכירה מ"מ נקט קדמו משום דמיירי לאח"ז דמגיע להם על העבר דבזה דוקא קדמו קודם שהחזיקו ב"ד וא"כ כיון דקדמו מיירי לאח"ז דמגיע להם על העבר ולהנ"ל בזה אף במטלטלין מגיע להבנות הכל א"כ רב האי דקאי על הא דקדמו שפיר קאמר מ"ל קרקע מ"ל מטלטלין דגם מטלטלין הוי כקרקע כיון דמיירי בלאח"ז ותובעים על העבר, אמנם באמת הדין עם התוס' יבמות, דא"א לומר כמ"ש דקדמו קודם שהחזיקו ב"ד דא"כ מנלן להגמ' דבקודם הזמן אף. לאחר שהחזיקו הב"ד מהני מכירתן וע"כ דמשמע לי' דקדמו אף לאחר שהחזיקו הב"ד וקדמו היינו קודם האכילה, וא"כ קמה ראיית הרמב"ן הנ"ל מרב האי, אך כבר דחה הרא"ש בטוב טעם וכנ"ל]. הנה עד כה המשיכני העט בס"ד לענין מטלטלין בלא כתב בכתובה מטלטלין אגב קרקע, אמנם לפי הנהוג לכתוב מטלטלין אגב קרקע, אם כן בלא כל הנ"ל כתבו הב"י ורמ"א בהג"ה (סי' קי"ב סעי' י"ב) דיש בהם דין נכסים מועטים, אמנם יען כי נפל בדעתי מקום עיון בזה אמרתי אשיחה וירווח לי בעזהשי"ת ונייחד לזה סימן בפני עצמו. פיסקא ב. א) הנה הב"י והרב אבה"ע (סי' קי"ב סעי' י"ב) לא החליטו זאת לוודאי דבכתב מטלטלין אגב קרקע דינן כקרקע רק דכתבו איכא למימר דמשמע דמסתפקא להו וציינו לסי' קי"א סעי' י"ד ושם כתב המחבר כן בשם ויש מי שאומר דמשמע דלדעה קמייתא אף בכה"ג מחלקין בין מטלטלין לקרקע, (אף דאינו מוכרח דאפשר אף דאין חולק מ"מ מאחר דלא מצא להדיא מי שיאמר כן כתב בלשון יש מי שאומר כדרכו וכמ"ש הסמ"ע והש"ך בכמ"ד], וה"נ בזה לענין מזונות הבנות, וכ"כ הנוב"י (מה"ת אבה"ע סי' צ"ה) דאף בכתב מטלטלין אגב קרקע הוי ספיקא דדינא אמנם באמת להמעיין במקור הדברים בב"י (סי' קי"א) שדקדק מהרמב"ם והרא"ש דאף בכתב מטלטלין אג"ק אינן ניגבין ממטלטלין, והרמב"ם כתב שם בטעם הדברים שאין מנהג כתובת בנין דיכרין פשוט בכל הישיבות שרבים אומרים שאינו נוהג עתה כלל לכך מעמידין אותה על דין התלמוד דדוקא ממקרקעי אף בשעבד מטלטלי אג"ק לכתובה, וא"כ במזון הבנות דלא שייך האי טעמא אף לדעה קמייתא (דסי' קי"א) עכ"ז יודו במזון הבנות דבשעבד מטלטלים הוי מטלטלים כקרקע לענין נכסים מועטים, כן הי' נראה לכאורה. אמנם באמת יש להקשות ע"ז מת' הרשב"א שהובא בב"י (סס"י צ"ג) דקנו ממנו בכתובה סתם אינו מועיל למזונות שאחר מיתה שאינם כתובים בכתובה וכ"כ הה"מ (פי"ח דאישות הי"ג), וא"כ ה"נ בשעבוד מטלטלי הכתוב בכתובה הא לא קאי לענין מזונות הבנות דלא כתיבי בכתובה וכמ"ש הרשב"א לענין קנין הנ"ל וא"כ מאי מהני הא דשעבד מטלטלי בכתובה לענין מזונות דלא קאי עלייהו וכמ"ש הרשב"א והה"מ הנ"ל, ובוודאי אין לומר דכוונת הב"י והרמ"א היכא דכתיבא מזונות הבנות בכתובה דהשעבוד מטלטלין בפירוש קאי עלייהו, דז"א דהא הנהוג לאו הכי למכתב בכתובה וכמו שהי' ג"כ בזמן הרשב"א והמגיד, ועוד דהא ציינו לסי' קי"א ושם הוזכר הטעם דתנאי כתובה ככתובה אלמא דבלא הוזכר בכתובה עסקינן, וא"כ קשיא כנ"ל. ועוד אף בלא הא דהרשב"א והמגיד הנ"ל וגם אף בהוזכר בכתובה מזונות הבנות בפירוש אכתי קשיא, דהא איתא כתובות (ר"פ הנושא) לענין קנו מידו בנותיו דלא הוו בשעת קנין לא מהני להו קנין, וכן הוא בטור בהגהות מהרל"ח בשם הב"ח על הא דהרמ"ה שהובא בש"ע (סי' קי"ב סעי' ח') בשם ויש מי שאומר וכ"כ בח"מ (שם ס"ק כ"א), א"כ סתם מזון הבנות דלא הוו בשעת נישואין מאי מהני אף אי הי' משעבד לזה בפירוש מטלטלין כיון דלא הוו בשעת מעשה א"כ כתיבתו אינה מועלת כלום רק דמתחייב מטעם תנאי ב"ד, ואי"ל דמזונות הבנות חיוב הוא דמתחייב בעצמו ויכול לחייב עצמו אף לדבר שלא בא לעולם, דא"כ אמאי אמר (שם בריש הנושא) דלא מהני הקנין לבנות דלא הוו בשעת מעשה, וגם בגיטין (דף י"ג) איתא דלדבר שלא בא לעולם אפילו חיוב לא מהני, וכן איתא בחו"מ (סי' ס"א סעי' י') וא"כ קשיא כנ"ל. ב) אמנם ככל החזיון הנ"ל יש להקשות נמי על הריב"ש שהביא הב"י (סי' קי"א), שכתב דבשעבד מטלטלין בפירוש בכתובה מהני אף לענין כתובת בנין דיכרין משום דתנאי כתובה ככתובה, וגם כן יקשה מהא דהרשב"א והמגיד הנ"ל, וע"כ דמיירי דלא נכתב בכתובה מדהוצרך להא דתנאי כתובה, וכן מבואר שם בריב"ש דמיירי שלא נכתב בכתובה, וכמו כן יקשה אף בלא הא דהרשב"א והמגיד ואף בנכתב בפירוש בכתובה מהא דאיתא בב"ב (דף קל"א) דלא מהני מדינא משום דהוי לדבר שלא בא לעולם רק משום תנאי ב"ד וא"כ מאי אהני אף אם שעבד עצמו בפירוש לזה. ע"כ אפשר דפירשו הב"י והרמ"א בכוונת הריב"ש במה שכתב דתנאי כתובה ככתובה אין כוונתו דכיון דשעבד עצמו לכתובה שעבד עצמו נמי לכל תנאי כתובה דכולהו נכללו בכתובה, דז"א וכמ"ש הרשב"א והמגיד הנ"ל וגם אף אם שעבד עצמו הא לא מהני וכנ"ל, רק דכוונת הריב"ש לענין הדין דתנאי כתובה דינם ככתובה לכל מילי דבאיזה אופן דגבייא הכתובה הן מדינא והן בדברים שהוסיף על עצמו להשתעבד יותר מן הדין בכל גוונא ואופן דנגבית הכתובה גם תנאי כתובה נגבית דתנאי כתובה בתר כתובה גרירי לענין הדין ולא בעינן שיתנה בפירוש או שיהי' דעתו על התנאי כתובה רק כיון דהתנה על הכתובה ממילא נגררין אחרי' תנאי כתובה להיות דינם ככתובה דרבנן תקנו לכל מילי לענין תנאי כתובה דלהוי ככתובה לענין הדין אף לדברים שהוסיף וקבל על עצמו להשתעבד יותר מן הדין, ומעתה ל"ק כלל מהא דהרשב"א והמגיד הנ"ל דהתם לענין משעבדי איירי דבזה התנאי כתובה דמזונות אינן נגררין אחר הכתובה לענין הדין דהא אין מוציאין למזון האשה והבנות ממשועבדים אף דכתובה נגבית ממשועבדים וא"כ כיון דלענין זה אין נגרר אחר הכתובה לענין הדין שפיר בעינן הקנין ע"ז בפירוש, אבל לשאר מילי לא בעינן שיתנה על תנאי כתובה בפירוש או שיהי' דעתו על הת"כ רק דהת"כ ממילא נגרר אחר הכתובה לעני הדין אף אם לא הי' דעתו עליהם כלל וכנ"ל, וכיון שכן הו כוונת הריב"ש שפיר צדקו דברי הב"י והרמ"א גם במזון הבנות לענין מטלטלין. ג) הנה עד כה צדדתי קצת להפוך בזכות הב"י והרמ"א הנ"ל, אמנם באמת הדברים מתמיהין לומר תנאי כתובה ככתובה לענין דינא במה דמתנה על עצמו על הכתובה שלא מדיני חז"ל, דע"כ לא מצינו ת"כ ככתובה רק במה דהוא מדיני חז"ל בכתובה או במאי דנכלל בלשון. אבל לומר ת"כ ככתובה במאי דאינו נכלל בלשון וגם איננו מדיני חז"ל רק דהתנה על עצמו לענין כתובה זה לא מצינו ומכל הני מילי דמבואר בגמ' לענין תנאי כתובה ככתובה אין שום דמיון לגוונא הנ"ל מובן להמעיין, וא"כ דברי הב"י והרמ"א וכפי שהבינו בריב"ש גם דברי הריב"ש תמוהין בממ"נ, דאם כוונתן דכיון דהתנה על הכתובה היתה כוונתו נמי לכולהו תנאי כתובה דנכללו בו כתובה א"כ תמוה מהא דהרשב"א והמגיד הנ"ל וגם תמוה דב"ב ודר"פ הנושא הנ"ל, ואי כוונתם לענין הדין ג"כ תמוה לומר בענין כזה על עצמו ואיננו מדינא תנאי כתובה ככתובה, והדברים מתמיהין מאוד. ע"כ לולא דמסתפינא ואחר בקשת המחילה אלף פעמים ונשיקות כפות רגלי כבוד קדושת תורתם של הב"י והרח"ו והרמ"א הייתי אומר דנטו בזה מהבנת פשטות כוונת הריב"ש המובא בב"י (סי' קי"א הנ"ל שכתב לענין כתובת בנין דיכרין תנאי ככתובה, דהם הבינו בכוונת הריב"ש תנאי כתובה היינו כתובת בנין דיכרין הוא ככתובה ולכך למדו מזה למזון הבנות ג"כ, ובאמת א"א לומר כן וכנ"ל רק דכוונת הריב"ש נ"ל באופן אתר בפשוט והוא. דהנה מבואר בכתובות (בר"פ אעפ"י) בהא דרצה להוסיף דהתוספות דינו ככתובה לענין כתובת בנין דיכרין ושאר מילי דחשיב שם משום דתנאי כתובה ככתובה, והיינו פירושו דהתוספות שהוא תנאי כתובה דינו ככתובה לענין כתובת בנין דיכרין ואינך דכמו דבכתובה איכא כתובת בנין דיכרין ה"נ בתנאי כתובה שהוא התוספות, וא"כ מה לי תוספות בכמות דר"פ אעפ"י הנ"ל דהיינו שהוסיף בסכום הכתובה מה לי תוספות באיכות דהיינו שהוסיף וחיזק השעבוד וגביית הכתובה להשתעבד ולמגבי אף ממטלטלי דכמו דבתוספות בכמות אמרינן דתנאי כתובה דהיינו התוספות דינו ככתובה לענין כתובת בנין דיכרין דגם התוספות דהוא התנאי כתובה גובין הבנין דיכרין ככתובה גופה ה"נ התוספות באיכות דהיינו השעבוד מטלטלי ג"כ אמרינן תנאי כתובה דהיינו התוספות באיכות דינו ככתובה לענין כתובת בנין דיכרין דהבנין דיכרין גובין התוספות באיכות דהיינו ממטלטלי כמו שגובין הכתובה גופה, וא"כ תנאי כתובה ככתובה דכתב הריב"ש כוונתו תנאי כתובה דהיינו התוספות דינו ככתובה, זה נראה לי נכון בכוונת הריב"ש לגודל החומר. ובכעין זה נראה לי ליישב נמי דברי רש"י בכורות (נ"ב א') במתני' דפי' ולא הבנות במזונותי' בפסק לזון בת אשתו, והתוס' שם ד"ה והאמר ובב"ק (צ"ו א') ד"ה הא ובב"מ (ט"ו א') ד"ה בע"ח תמהו ע"ז דא"כ איך אמר על זה תנאי כתובה ככתובה, וחידוש בעיני על המעדני יו"ט בכורות (שם אות פ"ב) דתמה כן מדנפשי' ולא ראה כל דיבורי תוס' הנ"ל.] ובאמת הדברים מתמיהין מאוד ויעוי' ש"ך חו"מ (סי' קט"ו ס"ק ל"ב). ע"כ נראה לי דהכוונה פשוט דהפסיקה שפסק לזון בת אשתו הוי כתוספות כתובה, דמה לי שהתנתה עמו להוסיף לה בסכום הכתובה, או להוסיף לה שאר דברים למגבי מחיים ותחתיו כולהו הוי כעין תוספות כתובה, ויעוי' באבה"ע (סי' ס"ו סעי' ז') דתוספות כתובה הוי אף בשטר בפני עצמו, ולהדיא איתא בירושלמי כתובות (ר"פ הנושא) לענין פוסק לזון בת אשתו במה הוא מתחייב אמר ר"ל עשו אותה כתוספות כתובה יעו"ש, וא"כ כיון דהוי כתוספות כתובה שפיר אמרינן בה תנאי כתובה ככתובה לענין שבח ואינך כעין דאמר בריש אעפ"י לענין תוספות כתובה וכנ"ל, זה נראה לי נכון ופשוט ליישב דברי רש"י התמוהים מאוד ואין פותר, וגם יתר הקושיות שהקשו התוס' דמ"ש דתני בנות ולא בן ג"כ לק"מ דהא הבנות הידועות דתני במקום אחר קאי והיינו בכתובות (בר"פ הנושא), וגם הא דתני בלשון רבים אפשר דכוונתו לכלול ג"כ בנן נוקבן דתנאי ב"ד לענין ראוי אף דשבח לא משכחת לה מ"מ כיון דלא גביא שפיר מצי למכללינהו בהדייהו. ועכ"פ נחזור להנ"ל דכוונת הריב"ש אינה ענין למזון הבנות, וגבי מזון הבנות אף בשעבד מטלטלי לכתובה איננו מועיל למזון הבנות מתרי טעמי, חדא דאינו מבואר בכתובה וכמ"ש הרשב"א והמגיד הנ"ל, ועוד דלא מהני, אף שעבד בפירוש מההיא דר"פ הנושא ודברי הב"י והרמ"א צלע"ג. ד) ולדינא הי' אפשר לקיים דברי הב"י ורמ"א הנ"ל אך לא מטעמייהו, והוא דהנה הרא"ש בב"ק (פ"ק סי' י"ט) העלה דבדורות הללו מטלטלי כקרקע מדינא דגמ' דהוי כגמלא דארביא ואשלי דקמחוניא דאמרינן בכתובות (ס"ז א') דאשה גובה פורנא מהם משום דאסמכתינהו עלייהו, וכ"כ הטוח"מ (סי' תי"ט), וא"כ קשיא לכאורה הא דהרא"ש בב"ב (ר"פ מי שמת) דהסכים להרי"ף דבמטלטלין ליכא דין נכסים מועטים וכ"כ בטור (סי' קי"ב) משום דלא אלימא כ"כ תקנת הגאונים, הא הוא מדינא דש"ס. אמנם בל"ז קשיין דברי הרא"ש אהדדי הא דב"ק אהא דכתב בכתובות (פ"ו סי' ה') דשם סתר זה יעו"ש, וכבר הרגיש בזה הפלפלא חריפתא ברא"ש ב"ק (שם) וגם הבי"ש (סי' ק' ס"ק ב') כתב דצריך ישוב, אמנם כבר יישבם לנכון התומים (סי' ק"ז ס"ק ד') דמטעם זה גופי' שהקשה הרא"ש בכתובות (שם) דא"כ בטלה תקנת השוק, אנן סהדי דלא שעבדם לו והוי כאלו התנה בפירוש דלא לישתעבד וגם מדלא כתב המלוה בפירוש משא"כ בנזקין דממילא יעו"ש בתומים. אמנם אכתי תקשי הא דמזון הבנות הנ"ל דלא שייך בזה דא"כ בטלה תקנת השוק דהא אין מוציאין למזון האשה והבנות ממשועבדים, וא"כ שוב הוי מטלטלין כקרקע מדינא דש"ס וא"כ קשיא הא דהרא"ש בב"ב (ר"פ מי שמת) דמחלק בין מטלטלין לקרקע בנכסים מועטים וע"כ צ"ל בדעת הרא"ש דכיון דהכתובה מדינא אינה נגבית ממטלטלים מטעם קו' הרא"ש דא"כ בטלה תקנת השוק והוי כאלו התנה דלא לישתעבד א"כ תנאי ככתובה ככתובה, ואף דכתבתי לעיל (באות הקדום) דלענין הדברים שאיננו מדינא רק דהוא התנה על עצמו לא אמרינן תנאי כתובה ככתובה, היינו דוקא במה שהוסיף וקבל על עצמו, אבל לענין ההיפך במה דגרע מדינא דלא ליגבי כפי הדין בזה שפיר אמרינן תנאי כתובה ככתובה דהוי כמחלה כתובתה דנמחל נמי מזון הבנות, [ועי' אבה"ע (סי' קי"ב סעי' א' בהג"ה) לענין מחלה כתובתה ובבי"ש (שם ס"ק ז') ובסעי' י' לענין התנה.] וא"ש דגם מזון הבנות איננו גובה ממטלטלים מדינא רק מתקנת הגאונים והיינו משום דנגררת אחר הכתובה אבל מצד עצמה שפיר הי' נגבה ממטלטלים מדינא וכנ"ל. א"כ מעתה לפ"ז היכא דכתב בכתובה מטלטלין והתנה לענין הכתובה דבזה הכתובה נגבית מדינא ממטלטלים שוב ממילא מזון הבנות אף דלא התנה עלייהו מ"מ שוב מדינא נגבין ממטלטלים ואין צורך בזה לתנאי כתובה ככתובה, רק בהיפוך היכא דלא כתב בכתובה מטלטלין דהוי לענין כתובה כאלו התנה דלא לישתעבד מטלטלין בזה אמרינן תנאי כתובה ככתובה לגרועי דגם מזון הבנות לא ליגבי ממטלטלין וכנ"ל, משא"כ היכא דהתנה על הכתובה שוב ממילא מזון הבנות מדינא גובה וכנ"ל, וא"כ א"ש לפ"ז לדינא כהב"י והרמ"א אך לא מטעמייהו. ואחר שהעלתי כל זה חפשתי בספרים ומצאתי להתשב"ץ (ח"ב סי' קס"ה) שכתב להדיא לענין כתובת בנין דיכרין דאף בנכתב בכתובה מטלטלין אגב קרקע איננו מועיל רק למה שנכתב בכתובה ולא לכתובת בנין דיכרין שלא נכתב בכתובה ועל תנאי ב"ד הם סומכין, והוא כעין שהבאתי מהרשב"א והמגיד הנ"ל, א"כ מצאנו לבר פלוגתי' דהריב"ש שנחלק עם הריב"ש בכתובת בנין דיכרין שהביא הב"י (סי' קי"א). עוד מצאתי ברדב"ז (חלק ה' סי' ב' אלפים קנ"ט) דכתב לענין מזון הבנות דאף בשעבד מטלטלין בכתובה עכ"ז לא אהני למזון הבנות דלא נכתב בכתובה ולא קאי עלה ולהכי במטלטלין במועטים ניזונין ביחד, עוד ראיתי שכתב שם דבמועטין במטלטלין הכל. יהא תחת ידי היורשים והבנות יזונו מתחת ידם דדינם כמרובים ממש, והוא דלא כהח"מ והבי"ש שהבאתי (בפיסקא א' אות א') ויעו"ש מה שכתבתי במוסגר (באות ד')]:
עוד מצאתי להבית מאיר (סי' קי"א סעי' י"ד) שהקשה מב"ב (ד' קל"א) שהקשתי באות ב' הנ"ל, ויעו"ש באבני מילואים שהביאו ומה שתירץ ע"ז, ות"ל שתיו"מ בעת שהקשתי מב"ב עלה בדעתי ג"כ ליישב כן אך אין דברי הריב"ש מסכימין לזה, [ויעוי' ברדב"ז (סי' הנ"ל) דהביא כסברת האבני מילואים בשם רבינו שמשון והדמיון שלמד מינה הרדב"ז אינו עולה יפה לפ"ז כמובן להמעיין], ות"ל שנתבאר ליישב דברי הריב"ש על נכון בס"ד. עוד מצאתי להכנה"ג (סי' קי"ב בהגהות ב"י אות ז') שהביא בשם ס' שארית יהודא שהקשה. על הב"י במזון הבנות מת' הרשב"א שהביא הב"י (סי' צ"ג), ובעל כנה"ג דקדק על השארית יהודא דאמאי לא הקשה מקודם על הריב"ש דהביא ב"י סי' קי"א) ותירץ דאולי לא דמיא דכתובת בנין דיכרין היינו הכתובה בעצמה דמה לי כשגובית היא מה לי כשגובים זרעה ולהכי כתובת בנין דיכרין שפיר נכלל בכתובה יעו"ש. עוד מצאתי בת' פרח מטה אהרן (ח"א סי' ו') שהביא בשם מורו שהקשה על הריב"ש מת' הרשב"א שבב"י (סי' צ"ג) הנ"ל ונדחק מאוד בישובו, ונהנתי שמצאתי קצת ממה שנתקשתי בזה ות"ל הרגשתי בכ"ז ביתר ביאור ובהרחבת הדברים באורך וברוחב בדרך יותר מרווח בס"ד. ה) ועתה אחר שהראני ד' את כל אלה מעתה אמינא בעזהשי"ת ולא מסתפינא דברור דאין לסמוך על הב"י ורמ"א הנ"ל ואין לעשות ממנו אף סד"ד כמ"ש הנוב"י הנ"ל, דברור דהא דכתב מטלטלין בכתובה איננו מעלה ומוריד כלל לענין מזון הבנות מתרי טעמי, חדא דלא כיון על זה כמ"ש הרשב"א והמגיד, ועוד דאף אם הי' מכוין לא מהני דהוי לדבר שלא בא לעולם, ואף שכתבנו (באות הקודם) לצדד לדינא לקיים דבריהם מ"מ וכי מפני שאנו מדמין ע"ד פלפול נעשה מעשה, והברור לדינא דאיננו מועיל מ"ש מטלטלין בכתובה אחר דכל יסודו של הב"י ורמ"א מהריב"ש בכתובת בנין דיכרין ושם גופי' שכנגדו הוא התשב"ץ אשר נעלם מעיני האחרונים חולק עליו, ואף לדעת הריב"ש כתב הכנה"ג הנ"ל לצדד דדוקא בכתובת בנין דיכרין, וגם אנו כתבנו למעלה כוונה אחרת בדברי הריב"ש אשר לפ"ז איננו ענין כלל למזון הבנות, והרדב"ז אשר הי' מגדולי הדור בזמן הב"י כתב להדיא דאף בפירש מטלטלין לא מהני למזון הבנות וכנ"ל, [ואף שכתב שם דמרבינו שמשון משמע דמטלטלין דינן כקרקע אף בלא כתב, כבר כתבתי לעיל דאיננו ראי' להמעיין וגם מרב האי דחה הרא"ש], וכ"כ הכנה"ג בשם ס' שארית יהודא, ע"כ פשוט דאף ס' אינו ובפרט דמוכרע ג"כ כוותייהו וכנ"ל. אמנם מה שכתבתי לעיל (בתשובתי הראשונה) לחדש לשיטת הרמב"ן ולפירושו הנכון בש"ס בשי' רבא דבתובעים לאחר זמן נוטלים הכל, נראה לי נכון וברור לשיטתו וכן נראה משיטת הרא"ש כמו שכתבתי שם, אמנם כבר נתבאר שם דלשיטת הרשב"ם ותוס' וכ"נ מרבינו יונה דאינם סוברים כן וא"כ הוי ספיקא דדינא, ועתה נחזי אנן היכי לידיינו דייני להאי ספיקא דדינא. הנה הנוב"י (מה"ת אבה"ע סי' צ"ה) הנ"ל כתב דהיכי דאין שום אחד מוחזק יחלוקו במועטים יעו"ש, והנה בראשית השקפה תמהתי עליו דהא אף במועטים היורשים מוחזקים דנכסי בחזקת יתמי קיימי והבנות אינן אלא חוב וכמבואר בב"ב (ר"פ מי שמת) גבי מועטים ונתרבו ומשנה שלימה שנינו בב"ב (ד' קנ"ז) נכסים בחזקתן בחזקת היורשים אמנם שוב ראיתי דהדין עמו דכן הוא בטור חו"מ (סי' ר"פ) והובא שם בהגהת ש"ע (סעי' ט') דבן וטומטום בנכסים מועטים הטומטום שקיל פלגא בממ"נ ואידך פלגא הוי ממון המוטל בספק וחולקים יעו"ש, וראיתי שם בנתיבות שנתקשה בזה, עכ"פ חזינן דעת הטור ורמ"א דחולקין, [ובגוף דברי הטור ורמ"א מלבד מה שנתקשה הנתיבות קשיא לי דלפי מה שפסקו דאנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ובוודאי אינו מגיע לו מזונות א"כ אמאי הטומטום נוטל ג' חלקים הא כמו דאמרינן חולין (ע"ז ב') סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקיבות יעו"ש בתוס' דכוונתו על דמות יונה ה"נ י"ל בהיפוך סמוך מיעוטא דאנדרוגינוס למחצה דזכרים א"כ הו"ל נקיבות מיעוטא וא"כ איכא רובא דלא יטול אלא פלגא, ואף דאין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ הכא דאין שום אחד מוחזק הולכין וכמ"ש תוס' ב"מ (דף כ"ג) ד"ה והא וב"ב (כ"ג ב') ד"ה חוץ, ולומר דאנדרוגינוס הוי מיעוטא דמיעוטא דלא מצרפין לי' למחצה דלא שכיח יותר מנדמה הוא דחוק ובפרט לפי' התוס' דכוונתו על דמות יונה הא וודאי לא שכיח כלל, גם הא אמרינן בבכורות (מ"ב ב) דאמרינן בטומטום הואיל ואישתני אישתני, ואפשר דהוכחתו מרבא ב"ב (ק"מ ב') דס"ל דוחין אותו ויש לו דקשיא אמאי יש לו לשיטת הטור דלמא אנדרוגינוס הוא ואין הולכין בממון אחר הרוב וע"כ דמיעוטא דמיעוטא הוא ע"כ אף למחצה לא מצרפין לי' ועדיין צ"ע בזה], א"כ מבואר כדעת הנוב"י. וא"כ הכא יש לומר דהכל בחזקת הקטנות דהן וודאי יש להן זכות בנכסים האלו והבן ואין ספק מוציא מידי וודאי, ודמיא להא דאיתא שם ברמ"א בבת וטומטום בנכסים מועטים אין לטומטום כלום וכן מבואר שם בטור וברא"ש ב"ב (פ' מי שמת סי' ה') והיינו משום דאין ספק מוציא מידי וודאי, והדברים קו"ח דהתם איננו וודאי כלל דאיכא החיוב מזונות דדלמא בת היא ותקנת מזונות איכא רק בבן וכמו שנתקשה שם הנתיבות דעכ"פ הי' לו להטומטום ליטול רביע כמו בבן וטומטום. וצ"ל בדעת הרא"ש והטוש"ע בהג"ה דבטומטום ובן אינו ידוע מכח איזה זכות בא ליטול וכמ"ש הרא"ש ביבמות (פ' החולץ סי' ט') משא"כ בבת וטומטום דעכ"פ ידוע דאית לה תקנת מזונות בעלמא, וא"כ כ"ש הכא דהכא גופי' בהנהו נכסים פשיטא דאית להו תקנת מזונות א"כ לכאורה פשיטא דאית לן למימר דהוו וודאי והבן ספק ואין ספק מוליא מידי ודאי, כן הי' נראה לכאורה. אמנם באמת נראה דכ"ז אינו, דעד כאן לא קאמרי הרא"ש והטוש"ע בהג"ה הנ"ל אלא היכא דהספק נופל בשעת מיתת האב ובשעת נפילת הירושה דבזה בנכסים מוטעים אלים כחייהו דהוו כאלו נפלה להן בירושה אף דלענין נתרבו ומכרו בחזקת היורשים קיימי עכ"ז זו"ז ס"ל דהוו בחזקת הבנות יותר מבע"ח, אבל הכא בשעת מיתה לא הי' ספק כלל לפי מה שנתבאר דלא כהב"י והרמ"א דפשיטא דהי' להבן חלק ובחזקתו רק דלאחר זמן נפל ספק משום דכבר מגיע החוב וכשיטת הרמב"ן והרא"ש וא"כ איננו אלא ספק חוב והוי היורשים מוחזקים והחוב ספק, נמצא דלהבן מגיע חלק שליש ומגיע להגדולה חלק תשיעית, ובפרט דגוף דין הטור והרמ"א הנ"ל הרמב"ם חולק כמ"ש שם הנתיבות והסכים ע"כ נראה כנ"ל, ואם היינו תופסים כמ"ש הנוב"י דתפס דברי הב"י והרמ"א לספיקא דדינא היו זוכין הקטנות מתרי טעמי, חדא דאין ספק מוציא מידי וודאי כיון דהספק על שעת נפילה והוי כבת וטומטום, ועוד דלהקטנות הוי ספק ספיקא דלמא מהני הא דכתב מטלטלין כהרמ"א ואף אי לא מהני עכ"ז דלמא לאחר זמן שייך הכל להבנות וכנ"ל וכיון דאין שום אחד מוחזק שפיר מהני ספק ספיקא, [אמנם דהי' אפשר לדון דלא נולדו הספיקות כאחד], אמנם למה שהעלתי הדין עם הגדולה וכנ"ל, ע"כ מהראוי לפשר בזה ויבצעו תמימים את הדבר לענין החלק תשיעית הנ"ל, ויהא די בזה כעת לענין מטלטלין, ועתה נבוא למה שנסתפק כת"ר. פיסקא ג. א) הנה כת"ר נסתפק דדלמא לא היתה התקנה ממזונות רק שיתנו להן מזונות דבר יום ביומו ואם לא אכלו לא זכו בהמזונות דלא זיכו להן חז"ל רק מה שנותנין לתוך פיהן ואינן יכולין לתבוע אחר הזמן על העבר, והנה כעין ספיקת כת"ר כבר עמדו להסתפק בכעין זה, יעוי' בכנה"ג (סי' קי"ב בהגהות הטור אות ו') על מ"ש הטור נתארסה אפילו בקטנותה אין לה מזונות, כתב ע"ז הכנה"ג וה"ה אם נתחסד אחד לזון אותה שאין לה מזונות מן האחין הר"י הלוי (סי' כ'), ובשם חכם אחד כתב שאפ"ה יש לה מזונות ולזה דעת נוטה עכ"ל הכנה"ג והביאו הנוב"י (מה"ת אבה"ע סי' צ"ה) ופלפל קצת בזה והעלה דהוא מחלוקת הראשונים ועשה מזה ספיקא דדינא יעו"ש, והנה ת' הר"י הלוי איננו בידי לידע על מה אדני יסודותיהם הוטבעו, ע"כ נחזי אנן בזה כפי מה שתעלה במצודתי בעזהשי"ת. והנה הנוב"י תמך יסודתו על שיטת רש"י כתובות (נ"ג ב') דפי' בעי' דארוסה אם יש לה מזונות היינו מן האחין וקאמר דמסברא אין לה דכיון דאירסה לא ניחא לי' דתיתזיל ופירש"י דכל הטעם דיש לה מזונות הוא בכדי שלא תחזור על הפתחים הכא ליכא למיחש להכי דמסתמא הארוס יזון אותה, א"כ מבואר מרש"י שלא תקנו רק שלא תחזור על הפתחים וכשיש לה מי שיזון אותה דלא שייך האי טעמא לא תיקנו יעו"ש בנוב"י. ומה מאוד תמיהני על הנוב"י דרב גוברי' איך שגה במח"כ בראי' זו דאין לה התחלה כלל, דבענין אירוסין על עיקר התקנה מיבעי' לי' דאיך היתה התקנת חכמים אם עד דתלקחן כרב או דיתנסבן כלוי דלא שמיע לי' פלוגתתן או דשמיע לי' ומיבעי' לי' כמאן הלכה וכמ"ש התוס' שם, וא"כ שפיר קאמר מסתברא אין לה והיינו דמתחלה עיקר תקנת חכמים לא היתה רק עד דתלקחן משום דביותר לא היו צריכין לתקן דאין צורך דמסתמא הארוס יזון אותה, ואידך לישנא סובר דמסתמא תקנו עד הנישואין משום דצורך הי' לתקן גם על אחר האירוסין, וא"כ כ"ז על עיקר התקנה קאי איך היתה מתחלה התקנת חכמים, אבל במה שתקנו שוב אין שום חילוק וכעין דאמר כתובות (נ"ב ב') לענין כתובת בנין דיכרין דכל הטעם כדי שיכתוב האב א"כ נימא דדוקא היכא דכתב האב וקאמר דלא פלוג רבנן דתקנת חכמים קבועה היא ואין משגיחין על הפרט דאף היכא דלא שייך הטעם עכ"ז יתד הוא שלא תמוט ולא פלוג, ויעוי' כתובות (מ"ט א') במתני' ושם (נ' ב') דיליף תקנת המזונות מתקנת כתובת בנין דיכרין וה"נ יש למילף דמה תקנת כתובת בנין דיכרין עשו לתקנה קבועה וחק ולא יעבור דאף היכא דלא שייך הטעם לא פלוג רבנן ה"נ תקנת המזונת הוי תקנה קבועה דאף היכא דיש לה מי שיזון אותה דלא שייך הטעם אפ"ה לא פלוג רבנן ומגיע לה מזונות, וארוסה שאני דהתם עיקר התקנה לא היתה רק עד דתלקחן משום דלא תקינו על אחר אירוסין בתחלה וקבעו זמן רק עד האירוסין משום דלאחר האירוסין לא הי' צורך דמסתמא הארוס יזון אותה מש"ה לא תקנו רק עד דתלקחן, אבל עד דתלקחן דתקנו שוב אף אם זן אותה קודם האירוסין מ"מ אית לה מזונות דלא פלוג דתקנת חכמים אין משגיחין על הפרט רק על הכלל וכנ"ל. ותדע דהא לבתר תקנת חכמים דלא תקנו רק עד דתלקחן אבל לא מאירוסין ואילך והיינו משום דמסתמא יזון אותה הארוס להכי לא תקנו רק עד דתלקחן ואף אם הארוס אינה רוצה לזונה, (דלשיטת רש"י אין לה דין מזונות על הארוס וכדאיתא בבי"ש (סי' קי"ב ס"ק ו')] אפ"ה אין לה מזונות מאחים, והוא פשוט ואין צורך לראי', וכן מוכח מתוס' (שם ס"ח ב') ד"ה בין דאל"כ לק"מ דלמא מיירי דהארוס אינו נותן לה מזונות, מכלל דלרב בכל ענין ארוסה אין לה מזונות מן האחים משום דלא פלוג רבנן דכיון דברוב פעמים לא הוצרכו לתקן על אחר אירוסין לא תקינו כלל אף אם הארוס אינו נותן לה, ה"נ בהיפוך במאי דתקינו עד האירוסין אף אם אחד נותן לה אפ"ה אית לה, והדברים מוכרעין מעצמן ג"כ דאין משגיחין על הפרט, דאל"כ במאי פליגא לישנא קמא דקאמר מסתברא לית לה כו' ואידך לישנא קאמר מסתברא אית לה כו' דלישנא קמא סובר דהארוס יזון אותה ולישנא בתרא סובר דלא יזון אותה, דנחזי אנן אם הארוס יזון אותה או לא דאם לא יזון אותה אף ללישנא קמא אית לה מאחים ואם הארוס זנה אף ללישנא בתרא לית לה דלא גרע מאחר זנה, וא"כ במאי פליגי הני לישני, ובוודאי דחוק לומר דפלוגתתן היא אם כופין בתחלה להאחים בלא המתנה לראות אם הארוס יזון אותה דללישנא בתרא כופין בתחלה ואין ממתינים כלל משא"כ ללישנא קמא דממתינים ואין כופין להאחים בתחלה משום דמסתמא הארוס יזון אותה, דהוא דחוק טובא ולא ניתנו לאומרן כלל, אלא וודאי הדברים מוכרעין מעצמן דאין משגיחין על הפרט רק על הכלל דברו וללישנא קמא אף אם הארוס אינו רוצה לזונה אפ"ה לית לה מאחים וכנ"ל, וה"נ יש לומר ללישנא בתרא דאף אם הארוס זן אותה וכן ללישנא קמא באם אחד זן אותה קודם אירוסין. ותדע עוד דהא שי' רש"י שם גבי בעי' דממאנת דפשיט מברייתא אלמנה בבית אביה כו' דנתארסה ונתאלמנה אין לה מזונות אם ארוסה אין לה מזונות, [וראיתי בהפלאה בס' כתובה (סי' קי"ב ס"ק ז') דכתב דהתוס' היו להם גירסא אחרת ברש"י אבל לעי הנוסחא שלפנינו ברש"י משמע דכ"ש דלרב אתיא שפיר הברייתא ונדחק שם מאוד בדברי רש"י, והמעיין שם בראשונים שהובא בשמ"ק יראה דהביאו נוסחת רש"י כמו שהיא לפנינו ואפ"ה הבינו בשיטת רש"י כמו שהבינו התוס', וביאור דברי רש"י נראה לי עפ"י מאי דאיתא שם בשמ"ק גבי מחלוקת דרב ולוי בשם הרשב"א די"א דבמתני' לכ"ע תנינן עד דתלקחן רק רב ולוי פליגי בפירושא דתלקחן דרב מפרש לה הוי' דאירוסין ולוי מפרש לה הוי' דנישואין יעו"ש, א"כ אשה"ט כוונת רש"י כאן דשפיר כתב דע"כ באירוסין מיירי דהא עד דתלקחן תני במתני' לכ"ע ושום תנא ל"פ עלה ואף אם יסברו בפירושא דתלקחן כלוי דאיננו נכלל בזה הוי' דאירוסין אפ"ה בנישואין ע"כ מודה דאימעוט מעד דתלקחן וא"כ ע"כ דמיירי באירוסין ויסבור כלוי, ואשה"ט בפשיטות], וא"כ אם נדמי' אחד זיין לה לארוסה, כמו שדימה הנוב"י הנ"ל, א"כ אם זן אותה יום אחד אף אם פסק אח"כ לזונה שוב אין לה מזונות כמו ארוסה אף דנתאלמנה ונתגרשה, וכן לפמ"ש הבי"ש (סי' קי"ב ס"ק ט') דלשיטת רש"י אף נתגרשה ונתאלמנה בחיי אביה מן האירוסין אין לה מזונות א"כ אחד זן אותה יום אחד בחיי האב אף דאח"כ פסק מלזונה שוב אין לה מזונות, והם דברים שאין להעלותן על הדעת, א"ו ברור דאין שום דמיון כלל ואפס דהתם התקנת חכמים מתחלה לא היתה רק עד דתלקחן ושוב לא פלוג בכל ענין בין קודם לקיחה בין אחר לקיחה, וכיון שנתרועע היסוד נפל הבנין של הנוב"י, דהא אף לשיטתו אין לו ראי' משאר הפוסקים דפליגי על רש"י בהא רק דסובר לפשיטות דכיון דלשיטתם אין הכרח מגמ' דלית לה ברור מסברא דאית לה, וכיון דנתבאר דגם לשיטת רש"י אין שום הכרח ממילא ברור דלכ"ע אית לה והדברים מוכרעין דלא חלקו בתקנתם ול"פ וכנ"ל. הארכתי בפשיטות משום דהנוב"י בנה על זה כל יסודו להלכה ולמעשה, וכן נראה מהכנה"ג ממה שציין הא דהר"י הלוי על הא דנתארסה נראה דיסודו של הר"י הלוי הי' ג"כ על הא דארוסה, וברור דאין שום התחלת ראי' כלל ואין שום מקום לדבריהם וכמו שנתבאר. ב) אמנם לכאורה הי' נראה לי להביא ראי' לדעת הר"י הלוי הנ"ל מהא דמבואר בש"ע (סי' קי"ב סעי' ג' בהג"ה) דבאירוסין לא הפסידה רק כשנתארסה כשהיא נערה כו' יעו"ש דהוא שיטת ר"ח והעיטור והרשב"א, ויעו"ש בבית מאיר דנתקשה דא"כ נשואין נמי כשהיא קטנה לא תפסיד ויעו"ש בבית מאיר דע"כ לדחוק משום דנשואה אית לה מזונות מבעל, אלמא אף דלא חשבינן לה לנישואין וא"כ הא דבעל זן אותה אינו אלא כאחר זן אותה אפ"ה פטורים האחים, ויעו"ש באבני מלואים וכן ראיתי בישועת יעקב שם דלא מצאו מענה לזה רק משום דבעל זן אותה, וא"כ מוכח כנ"ל ולכאורה היא ראי' חזקה. אמנם נראה דגם הא לא תברא, דתירוצם נראה תמוה דא"כ דכל הטעם דנשאת כשהיא קטנה אין לה מזונות איננו משום הנישואין רק משום דהוי כאחר זן אותה א"כ מאי איריא ממאנת דיש לה מזונות אפילו נתארמלה ונתגרשה נמי כיון דשוב אין זן אותה, ויען כי ראיתי שערורי' בהא דאירוסי קטנה, דהמגיד הביא בשם ר"ח והעיטור משום דאינו דאורייתא והר"ן הביא בשמם משום דלאו כל כמינייהו דאחים להפסידה וא"כ אם נתארסה מעצמה יש לה מזונות, וראיתי בישועת יעקב שכתב דהעיקר כהר"ן ראיתי לברר הדברים ועי"ז יובן גם הקו' הנ"ל ביתר ביאור, והוא דהנה יעוי' בשמ"ק גבי פלוגתא דרב ולוי אם ארוסה יש לה מזונות דכתב דנראה דדוקא בנערה שקידושיה גמורין אבל קטנה כיון שיוצאה במיאון אינו אלא כשידוכין בעלמא וה"נ משמע לקמן בבעיא דממאנת כ"כ הריטב"א, ושם גבי בעיא דממאנת דקאמר תניתוה כו' הביא השמ"ק בשם הריטב"א דמפרש לה כר"ת דנתארמלה בחיי אביה אף מן הנשואין, וגבי הא דקאמר ממאנת איכא בינייהו כתב בשם הריטב"א דמסתבר דדוקא מן הנישואין כו', וכעין זה כתב שם בשמ"ק בשם הר"ח דפי' כפי' הרא"ש דנתארמלה בבית אביה היינו בחיי אביה ומן האירוסין וכתב ושמעינן מהכא דלכ"ע ארוסה קטנה יש לה מזונות, ויש להבין ראייתו דאיך מוכח מהכא וכן מ"ש הריטב"א דהכי משמע בבעיא דממאנת יש להבין דמהיכן משמע לי' כן ונראה ברור דראייתם הכי היא, דהנה שיטתם היא דנתארמלה בבית אביה היינו בחיי אביה דלאחר מיתה כיון דהפסידה משעת אירוסין תו לא הדרא, והנה מדהוסיף רבי יהודא עודה בבית אביה קאמר דממאנת איכא בינייהו דשמעינהו לרבנן דסברי דממאנת אית לה ע"ז הוסיף דדוקא עודה בבית אביה אבל אינה בבית אביה בכל ענין אין לה מזונות אף ממאנת, והנה הא פשיטא דמלשון עודה בבית אביה לא אימעוט ארוסה רק נשואה ומשנה שלימה שנינו כתובות (ד' ע"ה) היו בה מומין ועודה בבית אביה דהיינו בעודה ארוסה א"כ ה"נ דקאמר רבי יהודא עודה בבית אביה יש לה מזונות היינו אפילו נתארסה דעדיין קרוי' עודה בבית אביה, וכיון דרבי יהודא לית לי' חזרה למזונות אף ע"י מיאון א"כ מוכח דלא הפסידה כלל ע"י אירוסין דאי הפסידה אף ע"י מיאון לא היתה חוזרת למזונות לרבי יהודא, וכיון דמוכח לר' יהודא דלא הפסידה ע"י אירוסי קטנות שמעינן דלכ"ע הכי הוא דבזה ל"פ ר"י ורבנן, זה נ"ל ברור בכונת ר"ח וזהו כוונת הריטב"א ג"כ. ובזה עמדתי ג"כ על מ"ש הר"ח ושמעינן מהכא דתפס זה לראי' עצומה, והריטב"א כתב דמשמע הכי ומסתבר ואיננו תופס זה לראי', ולהנ"ל אשה"ט דתלוי לשיטתם בהא דנתארמלה בבית אביה דת"ק דהר"ח כתב כהרא"ש דדוקא נתאלמנה האירוסין בחיי אביה, וא"כ לא משכחת ממאנת רק לאחר מיתת האב דבחיי האב אי אפשר רק לאחר שהשיאה אביה דנעשה יתומה בחיי האב וכיון שנשאת בחיי האב שוב אין לה מזונות לשיטתו וע"כ דלא השיאה האב א"כ אי אפשר לממאנת בחיי האב רק לאחר מיתה, [יעוי' קידושין (מ"ד ב' ומ"ה א' ודף י"ט)], וא"כ עודה בבית אביה היינו כל זמן שלא נשאת ושפיר הויא ראי' מוכרחת וכנ"ל, משא"כ לשיטת הריטב"א הנ"ל דסובר כר"ת דבית אביה היינו בחיי אביה ואפילו נתאלמנה מן הנישואין בחיי אביה אית לה, וא"כ משכחת גם ממאנת בחיי האב בנעשה בה מעשה יתומה בחיי האב, וא"כ יש לומר דגם כוונת ר' יהודא הכי עודה בבית אביה דהיינו אם מיאנה בחיי האב דוקא יש לה מזונות דשמעינהו לרבנן דסברי דממאנת אף לאחר מיתה אית לה וקאמר ר' יהודא אף ממאנת ג"כ דוקא בחיי האב וא"כ בית אביה דר' יהודא שפיר דמיא לבית אביה דת"ק ושפיר ממעט ממאנת לאחר מיתה אף מן האירוסין ואין ראי', ולכך לא קאמר רק דמשמע משום דדחוק לי' קצת לפרושי ממאנת בחיי האב ולאוקמא בגוונא רחיקא שנעשה בה מעשה יתומה בחיי האב, ולכך משמע לי' דדוקא מן הנישואין וא"כ יתפרש דברי ר' יהודא בפשיטות אף בממאנת לאחר מיתה עודה בבית אביה כל זמן שלא נשאת, ומסתבר לי' הכי אבל ראי' גמורה לית לי' לפי שיטתו, משא"כ לפי שי' ר"ח ראי' ברורה וחזקה היא כנ"ל דע"כ קאי על לאחר מיתת האב. ומעתה לפ"ז מבואר שיטת ר"ח כמ"ש המגיד בשמו דבכל ענין ארוסה קטנה לא הפסידה מזונותיה אף כשנתארסה מדעתה מעצמה, דהא מלתא פסיקתא תני ר' יהודא עודה בבית אביה יש לה מזונות דנכלל בזה אף כשנתארסה מדעתה, ומה שכתב הר"ן בשמו צע"ג. וכן בדברי העיטור נמי נראה דצדקו דברי המגיד, דהנה ז"ל העיטור (באות כ') גבי כתובה דמירכסא כו' דחשיב שם תנאי כתובה וכתב החמישי מזון הבנות וכו' ודוקא נערה ארוסה אבל קטנה ארוסה יש לה מזונות עד שתיבגר מדתניא לקמן אלמנה בבית אביה וגירושה ושומרת יבם בבית אביה יש לה מזונות ופליגי ר' יהודא ות"ק [במזונות והוא ט"ס וצ"ל] בממאנת ש"מ היכא דלא נתארמלה ומיאנה ועודה בבית אביה יש לה מזונות ורישא וסיפא בקטנה מיירי וכן פסק ר"ח כו', והנה דברי העיטור צריכין ביאור גדול, דלולא הני ד' תיבות דכתב ורישא וסיפא בקטנה מיירי היו דבריו מתפרשין ממ"ש כמ"ש לעיל בשיטת ר"ח דמדברי ר' יהודא שמעינן דאף דלא נתארמלה ומיאנה כל שעודה בבית אביה דהיינו שעדיין לא נשאת יש לה מזונות, אמנם מה שכתב ורישא וסיפא בקטנה מיירי אין להן ביאור כלל לכאורה, והנראה לי בביאור דבריו דהוא שיטה חדשה לגמרי דסובר כשיטת רש"י דנתארמלה בבית אביה לאו דוקא נתארמלה כיון דבבית אביה פירושו מן האירוסין וסובר דלא הפסידה מן האירוסין, [דאי היתה מפסדת לא הוות הדרא כשי' רש"י], א"כ אפילו לא נתארמלה נמי וכשי' רש"י רק דאיננו סובר כפי' התוס' דהך ברייתא סוברת כלוי רק דאף לרב אתיא רק דמיירי בקטנה דאינה מפסדת באירוסין וממאנת אף מן הנשואין אוכלת מן האחין ור' יהודא סובר דדוקא בבית אביה דהיינו מן האירוסין וסובר דגם ממאנת לא הדרא, ועכ"פ מוכח מהרישא מת"ק מהא דאלמנה וממיאון דר' יהודא דבעודה ארוסה לא הפסידה אף בלא אלמנות ומיאון דאי היתה מפסדת לא היתה חוזרת, שוב מצאתי להפלאה כתובות (נ"ג ב') בתוד"ה אלמנה דכתב לפרש כן בהברייתא מדעת עצמו יעו"ש וכיון לדעת הראשונים דכשיטתו מבואר בעיטור וכנ"ל, [ודברי הגר"א אבה"ע (סי' קי"ב אות ד') לא הבנתי כלל יעושה"ט דלכאורה נראה מדבריו דהי"א דסעי' ד' קאי על מיאנה נמי דדוקא מן האירוסין והוא תמוה מאוד דזה אינו דמיאנה לכ"ע אף מן הנשואין וכ"כ הגר"א (שם אות ט') בעצמו, ואפשר דכוונתו ג"כ כעין הנ"ל דהי"א דסעי' ד' מפרשי להברייתא מן האירוסין דוקא ודוקא נתאלמנה, (ויעו"ש בס' כתובה (סי' קי"ב) דכתב דזהו שיטת רש"י לפי הנוסחא שלפנינו הובא לעיל (אות א') במוסגר.) ומדדייקינן מינה לממאנת מכלל דנתארמלה ונתגרשה ג"כ בקטנה מיירי דומיא דממאנת ואפ"ה דוקא נתארמלה ונתגרשה אבל לא נתארמלה הפסידה, ועדיין כוונת הגר"א צל"ע.], ועכ"פ גם להעיטור מלתא פסיקתא תני בברייתא דאלמנה בבית אביה דהיינו מן האירוסין יש לה מזונות אף בנתארסה מדעתה והיינו כשיטת המגיד, ושי' הר"ן בשי' הר"ח והעיטור צע"ג דדחיק טובא לפרש הא דת"ק או הא דר' יהודא עודה בבית אביה דלאו מלתא פסיקתא נינהו רק דמיירי בגוונא דארסוה אחין כמובן וצ"ע. עכ"פ איך שיהי' בשי' ר"ח והעיטור עכ"פ מוכח דבגוונא דאמר ר' יהודא עודה בבית אביה אית לה מזונות והיינו אף בעודה ארוסה לשי' ר"ח כנ"ל והיינו משום דלא הפסידה באירוסיה משום דלאו דאורייתא כשי' המגיד והריטב"א, או משום דמיירי דאירסוה אחין וכמ"ש הר"ן ולאו כל כמינייהו להפסידה, באותו גוונא גופי' קאמר דאינה בבית אביה אין לה מזונות דכיון דנשאת איבדה מזונותיה אף דמיאנה אח"כ, א"כ יקשה אמאי דהא ה"נ שייך טעמא דלאו דאורייתא או משום דלאו כל כמינייהו דאחים, וגם לת"ק דוקא יצאה במיאון יש לה מזונות משום דעקרה להנישואין אבל נתארמלה או נתגרשה אין לה ויקשה אמאי כנ"ל, ושוב לא שייך לתרץ כתי' הבית מאיר והאבני מילואים והישועת יעקב הנ"ל משום דנשואה אית לה מזונות מבעל דהא לאחר הגירושין לת"ק ולאחר המיאון לר' יהודא דאין לה מבעל ואפ"ה אין לה גם מאחים, וא"כ ע"כ דאינו משום המזונות דבעל, דהא אפילו נימא כהר"י הלוי והנוב"י דהיכא דאחר זן אותה פטורים האחים מ"מ כל ששוב פסק לזונה בוודאי לא ניתן להאמר כלל שהאחים ג"כ יפטרו כמ"ש לעיל (באות הקדום) וא"כ קשיא כנ"ל, וכן לשי' העיטור הנ"ל הא דת"ק נתארמלה בבית אביה דמפרש מן האירוסין ובקטנה משום דקטנה לא הפסידה מן האירוסין, א"כ מבואר דבאותו גוונא גופי' דלא הפסידה מן האירוסין כגון שאירסוה אחין להר"ן או אף מדעתה להמגיד באותו גוונא מן הנישואין הפסידה אף בנתגרשה וא"כ הדרא קושיית הבית מאיר לדוכתי' ולית לה פתרא אף בדוחק ואין לתירוצם התחלה כלל כמובן. ג) ע"כ נראה ליישב הקו' בפשיטות והוא, דהנה ג' טעמים נאמרו בהא דקטנה לא הפסידה ע"י אירוסין, א', טעם הריטב"א והמגיד משום דכיון דיוצאה ע"י מיאון אינו אלא כשידוכין בעלמא ולאו לקיחה היא, ב', טעם הרמ"ה והר"ן דלאו כל כמינייהו דאחין להפסידה מזונות, ג', טעם הרשב"א דאף כשנתארסה לדעתה אין מעשיה כלום לענין מזונות דאינו אלא ממקרקעי. והנה לטעם הריטב"א והמגיד נראה דלק"מ, דהנה התנאי כתובה דעד דתלקחן לגוברין אטו מפורש דבעי לקיחה לענין גט הא סתם תלקחן קתני שיהא נקרא לקיחה לאיזה דבר, רק דס"ל דכיון דבאירוסין איננו לקיחה לשום דבר רק לענין להצריך גט להכי בגדולה אף באירוסין הויא לקיחה אף דעדיין איננו לקיחה לשום דבר זכי' שבין הבעל לאשתו מ"מ כיון דאהני למיסרה לעלמא ולהצריך גט שפיר הויא לקיחה, משא"כ בקטנה דאף לזה לא אהני ויוצאה במיאון לאו שם לקיחה עליה כלל דהא חזינן ללוי לשי' רש"י והי"א שהביא הרשב"א שהבאתי לעיל (אות א' במוסגר) דסובר דגם אירוסי גדולה איננו נכלל בהא דלקיחה משום דלקיחה היינו נישואין שאז זוכה בזכיות הבעל באשתו אבל אירוסין איננו נכלל בהא דתלקחן משום דאז איננו זוכה עדיין בזכיות הבעל באשתו ולאו לקיחה גמורה היא עדיין, ולכך שפיר מסתבר דאף לרב דגם הוי' דאירוסין נכלל בהא דתלקחן עכ"פ דוקא אירוסי גדולה דהויא לקיחה גמורה לענין גט עכ"פ, אבל אירוסי קטנה דגם לענין גט לא אהני איננו בכלל לקיחה זו ואינו אלא כשידוכין בעלמא, אבל נישואי קטנה דאף דלא אהני לענין גט מ"מ כיון דלכל עניני זכי' שבין הבעל לאשתו שוה לגדולה אין לך לקיחה גדולה מזו ושפיר הויא בכלל עד דתלקחן אף בקטנות, ואף ללוי דפליג באירוסי גדולה דלא הוי בכלל לקיחה זו, מ"מ בנישואי קטנה מודה דכיון דלכל עניני זכי' שבין הבעל לאשתו שוה לגדולה אין לקיחה גדולה מזו, ויעוי' כתובות (ק"א א') דלר"א קאמר אינה כאשתו לכל דבר אלא שצריכה מיאון ובדר"י אמר הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שיוצאה במיאון אלמא דלר"א דליכא זכיות שבין הבעל לאשתו קאמר דאין מעשה קטנה כלום ואיננה כאשתו לכל דבר ובדר"י דזכה בהזכיות שבין הבעל לאשתו קאמר דמעשה קטנה כלום והרי היא כאשתו לכל דבר, וא"כ בנישואי קטנה שפיר הויא לקיחה אף דיוצאה במיאון והוי בכלל דעד דתלקחן, משא"כ באירוסי קטנה דליכא זכיות שבין הבעל לאשתו וגם גט לא בעיא לא הוי לקיחה כלל, והוא פשוט ונכון. וגם לטעם הר"ן והרמ"ה דלאו כל כמינייהו דאחין לארסה ולהפסידה מזונות נראה ג"כ דעד כאן לא קאמרי רק באירוסין אבל לא בנשואין, דהנה בנשואין הבעל זוכה במעשה ידיה ובפירות נכסיה א"כ חזינן דבנשואין לא אמרינן לאו כל כמינייהו דאחים להשיאה ולהפסידה מעשה ידיה ופירות, [ובוודאי אין נראה לומר דכוונתם דוקא לענין מזונות דהדבר נוגע להאחים עצמן ולכך חיישינן טפי שיעשו זה לטובת עצמן ולא ישגיחו על טובת היתומה משא"כ היכא דאין הדבר נוגע להם לא חיישינן וכל כמינייהו, ולכאורה נראה כן מהב"ח (סי' קי"ב) וח"מ (שם ס"ק ט') דמחלקי בין אחין ובין אם, אמנם מלשון הר"נ אי"נ לחלק בזה וכן נראה מהט"ז (שם) דאינו מתרץ רק כתי' הב' דהח"מ וכתב להדיא דלדעה קמייתא לא משכחת כלל מבואר דס"ל דאין לחלק כלל בין אם בין אחין אף דאין הדבר נוגע לאם], א"כ חזינן דלענין נישואין אלימו חז"ל כח היורשים דכל כמינייהו להפסידה מעשה ידיה ופירות וה"ה מזנות. ועוד נראה בפשוט דעד כאן לא קאמרי לאו כל כמינייהו רק היכא דמפסידין אותה, אבל לענין נישואין דבשעת מיתה אין מפסידין אותה דהא יש לה מזונות מבעל שפיר כל כמינייהו דהיורשים כיון דאין לה פסידא אף דהבעל יכול לגרשה מ"מ לא חיישינן להא והואיל דבשעת מעשה אין לה פסידא שפיר יש כח להיורשים וכל כמינייהו וממילא מפסדת אף כשנתאלמנה ונתגרשה דהא כבר הפסידה מעד דתלקחן, וכעין זה כתב הב"ח שם אם יש לה מזונות מארוס לא שייך לאו כל כמינייהו יעו"ש. וגם לטעם הרשב"א דכתב דאין מעשיה כלום בקרקע, נראה ג"כ דדוקא לענין אירוסין אבל לענין נישואין הא חזינן דזוכה הבעל ג"כ בהקרקעות שלה לענין השימוש והפירות וגם בגוף הקרקע לענין ירושה אף דאין מעשה קטנה כלום לענין קרקע א"כ חזינן דאלימו רבנן תקנתן לענין נישואי קטנה דליהוי ג"כ לענין קרקע וא"כ ה"ה נמי לענין מזונות, ועד כאן לא קאמר הרשב"א דאינו מועיל לענין קרקע רק לענין אירוסין דלא מצינו דאלימו רבנן להועיל לענין קרקע, אבל לענין נישואין דמצינו דאלימו רבנן להועיל אף לענין קרקע ה"נ לענין מזונות ושפיר הפסידה מטעם לקיחה. (עוד הי' אפשר לומר קצת בכוונת הרשב"א דסובר ג"כ כמ"ש הריטב"א דאירוסי קטנה לאו לקיחה היא משום דיוצאה במיאון, רק אך אף דלאו לקיחה היא מ"מ כיון דעשתה מעשה דגדולה מפסדת מזונות והיא ג"כ גליא דעתה דרוצית לעשות כן א"כ הויא מחילה על המזונות ולזה קאמר דמחילה לא מהני, אבל נישואין אף דלא מהני מטעם מחילה מ"מ כיון דהויא לקיחה שפיר הפסידה מטעם התנאי כתובה דעד דתלקחן ואין לה יותר מתקנת חכמים ואין צורך למחילה]. ועכ"פ מוכח לכל השיטות הנ"ל דהא דנישואי קטנה מפסדת מזונות אין הטעם משום דזן אותה הבעל אף דלאו נישואין הוא, דז"א דהא חזינן דאף כשנתגרשה אינה ניזונית, וע"כ דמתנאי כתובה דמעד דתלקחן הפסידה וכנ"ל דנישואי קטנה שפיר הויא לקיחה לד"ה, א"כ איננו ענין כלל להיכא דאחד זן אותה. ובדרך אגב הואיל דקאימנא להני שיטות הנ"ל דמחלקי באירוסין בין קטנה לנערה, לא אמנע מלהציג דבר קטן שנפל בדעתי ליישב בזה קושיית תוס' כתובות (ס"ח ב') ד"ה בין, דהוכיחו דהא דתניא הבנות בין בגרו עד שלא נישאו ובין נישאו עד שלא בגרו איבדו מזונותיהן כו' היא לא כרב דסובר דארוסה אין לה מזונות דאי כרב הוה לי' למתני נתארסו עד שלא בגרו יעו"ש, ולהני שיטות הנ"ל אפשר דמש"ה נקט נישואין משום דנישאו עד שלא בגרו מיירי בכל ענין אף נישאו בעודה קטנה ובזה דוקא נישואין בעינן וכנ"ל דבאירוסין כשהיא קטנה לא איבדה מטעם דלאו לקיחה היא או דלאו כל כמינייהו משא"כ בנישואין וכנ"ל, ואף להרשב"א דכתב מטעם קרקע א"כ לכאורה הא התם הוא רבי ורבי אית לי' (שם דף נ"א) דאף במטלטלים, מ"מ הא הרשב"א לא כתב טעם זה רק באירסה לדעתה אבל הכא מיירי אף בהשיאוה האחין דכוותה באירוסין באירסוה אחין אף במטלטלים לא הפסידה מטעם דלאו כל כמינייהו, [וגם לפמ"ש לעיל במוסגר גם להרשב"א לאו לקיחה היא רק דנימא דאיבדה מטעם מחילה ע"ז הוצרך לטעם קרקע א"כ התם הא איירי במחאי וליכא מחילה שפיר אף במטלטלים לא מהני, אמנם לפי פשטות הרשב"א נראה דלא מהני מחאי כיון דהויא לקיחה ומעשיה מועיל לענין מטלטלים א"כ שפיר איבדה מתנאי ב"ד דעד דתלקחן א"כ מאי מהני הא דמחאי דהוי כגדולה אם תתארס ותמחא דפשיטא דלא מהני דאפ"ה איבדה מזונות וה"נ בנישואי קטנה אף דמחתה אפ"ה איבדה וה"נ באירוסין לענין מטלטלין דעד כאן לא קאמר הרשב"א רק לענין קרקע דלא מהני מחילה ה"נ אינה מפסדת מחמת הלקיחה משא"כ לענין מטלטלים, אבל לפמ"ש לעיל במוסגר א"ש] ועכ"פ נחזור להנ"ל דלפי מה שנתבאר אין שום התחלת ראי' להיכא דאחד זן אותה. ד) עוד נראה לכאורה דאפשר להביא ראי' להר"י הלוי ולהנוב"י הנ"ל מהא דהובא בשמ"ק שם עוד בשם ר"ח דפירש עוד פירוש אחר בבעיא דממאנת דהיינו בלותה ואכלה ועמדה ומיאנה וכעין דאיתא כתובות (ק"ז ב') יעושה"ט, ומקודם נעמוד על כוונת הר"ח ואח"כ נפלפל בו לניד"ד, דלכאורה איננו מובן כלל כוונת הר"ח דלמאי נדחק לפרש כן בגוונא הנ"ל ולא בפשוטו וכמו שפירשו כל הראשונים דהבעיא היא על לאחר המיאון, ובכדי לעמוד על כוונתו נקדים דברי הרמב"ם (פי"ט מאישות הל' ט"ז). דהנה ז"ל הרמב"ם שם נשאת הבת ומיאנה או נתגרשה או נתאלמנה אפילו היא שומרת יבם הואיל וחזרה לבית אביה ועדיין לא בגרה הרי זו ניזונת מנכסי אביה עד שתיבגר או עד שתתארס, והעתיק לשונו המחבר (סי' קי"ב סעי' ד'), והנה המגיד והב"י והכ"מ הבינו בדעתו דהוא מפרש דאלמנה בבית אביה היינו בעודה נערה ואף מן הנשואין ואף לאחר מיתת אביה, והקשה הכ"מ שם והב"י דלשיטתו א"כ מאי בעי על ממאנת והלא הדברים קו"ח מה אלמנה וגרושה דלא עקרתה לנשואין, הראשונים ניזונית ממאנת לא כ"ש, ונדחק הכ"מ והב"י דאפשר דממאנת גרועה משום דמדעתה נפקא, והביאוהו הלח"מ שם והבי"ש (שם. ס"ק ט') והדברים דחוקים מאוד, עוד נדחק שם הלח"מ דלפי שי' זו איך נרמז בדברי ר' יהודא דקאמר עודה בבית אביה יש לה מזונות לאפוקי ממאנת דכמו דנתארמלה מן הנישואין לא אימעוט מזה ה"נ ממאנת, ונדחק דהיכא דבע"כ היא בבית אביה נכלל בעודה בבית אביה משא"כ ממאנת דמדעתה, והדוחק עצום עד שלא ניתן לאומרו אף לדוחק כמבואר לכל מעיין. עוד יש לתמוה לפי שי' זו דממאנת גרועה יותר מאלמנה וגרושה וא"כ ת"ק למה שבק לממאנת ולא נקט לה בהדי אלמנה וגרושה אחרי דדינם שוה ולאשמועינן הרבותא הנ"ל דאף ממאנת דמדעתה אית לה, דבשלמא לכל השיטות ניחא, לשי' רש"י דפי' מן האירוסין להכי לא נקט ממאנת משום דממאנת אף מן הנשואין אית לה ולא דמי להנך, וכן לשי' ר"ת דפי' דוקא בחיי אביה "כ א"ש ג"כ להכי לא כלל עמהם ממאנת משום דממאנת אף לאחר מיתה יש לה, משא"כ לשי' הרמב"ם הנ"ל א"כ למה לא כלל הת"ק ממאנת בהדי אלמנה וגרושה ובפרט דממאנת הוי רבותא יותר לשיטתו, ואדרבא מדשבק ת"ק לממאנת דהוי רבותא יותר ולא נקטה מוכח דסובר דדוקא אלמנה וגרושה דבעל כרחה אית לה אבל ממאנת דמדעתה לית לה, ובהיפך אי הוי אמרינן דת"ק סובר דממאנת לית לה ור"י דקאמר סתמא עודה בבית אביה יש לה מזונות נכלל בזה אף ממאנת וזהו דהוסיף על הת"ק היתה מתיישבת הפלוגתא ברווחא ולא הי' נצרך לדוחק של הלח"מ הנ"ל, אמנם הגמ' דקאמר בהיפך דת"ק סבר אית לה ור"י סבר לית לה איננו מובן דברי שניהם בת"ק למה לא נקט ממאנת ובדר"י איך נרמז להוציא ממאנת. ולפי מה שיבואר להלן בשם ר"ח והעיטור והמרדכי דפסקו בזה כר' יהודא הי' אפ"ל לפי שיטתם דהרמב"ם באמת גורס בהיפך דת"ק סבר לית לה מדלא נקט לה ור"י סבר אית לה דסתמא נקט עודה בבית אביה לכלול אף ממאנת וכנ"ל ופוסק כר"י והי' מתיישב ברווחא, אמנם לא מצאתי גירסא זו בשום ראשון]:
ועוד תמוה לפ"ז סידור לשון הרמב"ם, דבתחלה הו"ל למנקט אלמנה וגרושה ושומרת יבם דכולהו מודו בהן אף ר' יהודא ולבסוף למנקט ממאנת דהוי רבותא יותר לאפוקי מדר"י ויהי' בדרך לא זו אף זו, משא"כ השתא דנקט ממאנת בתחלה הוא בדרך זו ואיצ"ל זו לשי' הכ"מ והב"י הנ"ל והדר נקט אפילו שומרת יבם ומאי אפילו הא אדרבא ממאנת רבותא יותר כדחזינן מדר' יהודא דהאי אפילו קאי לאלמנה מ"מ הו"ל למנקט ממאנת בסוף דהוי רבותא יותר מכולהו, [והי' אפשר ליישב זה חדא מגו חדא, דהנה ת"ק דמוכח מר"י דשמעינהו דסברי אף ממאנת, א"כ קשיא למה לא חשבו אף ממאנת וע"כ דס"ל דהוא מלתא דפשיטא וכ"ש מאלמנה וגרושה משום דמיאון עוקר הנישואין למפרע ולכך לא איצטריך להו למנקט לפי דעתם ולא סברי סברת הכ"מ והב"י הנ"ל רק ר' יהודא פליג על ממאנת וסובר כסברת הכ"מ והב"י הנ"ל, א"כ להלכה דקי"ל כת"ק שפיר חשיב הרמב"ם ממאנת בתחלה דהוא הפשוט יותר לדעת ת"ק ואח"כ אלמנה וגרושה דהוי רבותא יותר לדידהו וכנ"ל וא"ש, אמנם הדברים דחוקים], וידוע דלשון הרמב"ם מזוקק שבעתים. ע"כ נראה לי' דשיטת הרמב"ם ושיטת הר"ח הנ"ל הם לאחדים בידינו ויובן דלפי' קמא דהר"ח מחלק באלמנה וגרושה בין מחיים דאב ובין לאחר מיתה וכן בין אירוסין לנישואין ובפי' בתרא לא הזכיר מזה כלל, והיינו דלפי' קמא דפירש ממאנת מהו על לאחר המיאון, וא"כ קשיא דאטו גרועה מאלמנה וגרושה כקו' הכ"מ והב"י, וע"כ מוכרחין לתרץ אחד משתי אלה או דאלמנה וגרושה הוא דוקא בחיי האב וממאנת אף לאחר מיתה כדפי' ר"ת, או דאלמנה וגרושה הוא דוקא מן האירוסין וממאנת אף מן הנישואין כמו שהוא לפירש"י, וכיון דע"כ אלמנה וגרושה לאו מלתא דפסיקא הוא בכל ענין רק באחד מגווני הנ"ל לכך להלכה כתב הר"ח כפי העולה מב' הפירושים דשקולין הם ויבואו שניהם, [וי"ל דבית אביה היינו בחיי אביה וממילא דוקא מן האירוסין דחזרה לבית אביה לענין הדברים שזוכה האב בבתו, משא"כ לאחר הנישואין דיצאה מרשות האב בבית אביה מאי עבידתה, משא"כ לפי' הרמב"ם קאי על הזמן שמגיע לה מזונות מבית אביה וקאי אפילו אלמנה מן הנישואין ולאחר מיתת האב]. וכמ"ש הטור בשם הרא"ש ג"כ, אבל פי' הב' סובר דאלמנה בבית אביה הוא מלתא דפסיקא בכל ענין אף מן הנישואין ואף לאחר מיתת האב ובבית אביה היינו על הזמן בזמן שמגיע לה מזונות מבית אביה דהיינו עד הבגרות, וא"כ קשיא הא דבעי ממאנת כקו' הכ"מ והב"י דאטו גרועה מאלמנה וגרושה, וע"כ פיר"ח דהפירוש הוא לותה ואכלה עמדה ומיאנה והיינו על המזונות דקודם המיאון, דלאחר המיאון פשיטא הוא דאית לה דכ"ש הוא מאלמנה וגרושה, רק דהבעיא היא על המזונות דמקודם, דאלמנה וגרושה אין להם מזונות רק לאחר האלמנות וגירושין אבל על הזמן דישבה תחת בעלה פשיטא דאין לה מזונות, אבל ממאנת מיבעיא לי' משום דמיאון עוקר הנישואין למפרע ואיגלאי מלתא למפרע דמעולם לא היתה נשואה כלל, ושפיר פשיט מת"ק דלא חשיב ממאנת משום דממאנת לא דמיא לאלמנה וגרושה דממאנת יש לה מזונות אף על הזמן שישבה תחת בעלה, ואתא ר"י לאיפלוגי וקאמר עודה בבית אביה יש לה מזונות כו' נכלל בזה אף ממאנת דדוקא על הזמן שחזרה יש לה מזונות אבל על הזמן שישבה תחת בעלה אין לה מזונות דומיא לאלמנה וגרושה לת"ק, ואשה"ט. והנה הר"ח סיים להאי פירושא שם בשמ"ק דקי"ל כר' יהודא, [והנה מדברי הר"ח נראה דתלוי זה בזה, דלפירושא קמא כתב דהלכה כת"ק ולפירושא כתרא כתב דהלכה כר' יהודא, וכפי הנראה מדבריו דההלכה תלוי' לפי הפירושים ובזה לא עמדתי על כוונתו דמאי תלוי זב"ז, וגם על גוף הטעם דפסק כר"י לא הבנתי דלמה לא נפסוק כת"ק משום דהלכה כרבים, עכ"פ מבואר מדברי הר"ח להאי פירוש דהלכה כר' יהודא], וכן בעיטור שהבאתי (באות ב') שם כתב בשם ר"ח דהלכה כר' יהודא וכן המרדכי (פ' שנתפתתה) שם כתב בשם רבינו יצחק [נראה דכוונתו לבעל העיטור הנ"ל], דהלכה כר' יהודא, וא"כ גם הרמב"ם פוסק כר' יהודא דגם ממאנת דמיא לאלמנה וגרושה דדוקא על שעת החזרה יש להן מזונות אבל לא על הזמן שישבה תחת הבעל, וא"כ אשה"ט דברי הרמב"ם דכלל ממאנת בהדי אלמנה וגרושה וכולן שוין דלזמן שחוזרין לבית אביהן יש להם מזונות ולא על הזמן הקודם, וא"ש ג"כ הא דנקט ממאנת בתחלה דלענין הדין דנקט דיש להן מזונות לאחר החזרה ממאנת פשוט יותר מכולהו ואשה"ט הכל על נכון בעזהשי"ת. ועכ"פ נחזור להנ"ל דחזינן מפי' ר"ח דפירש בעיא דממאנת על הזמן שישבה תחת בעלה משום דמיאון עוקר למפרע, ואפ"ה מפרש לה בלותה ואכלה ועמדה ומיאנה דלא היו לה מזונות מבעל, אבל אם היתה ניזונית מבעל לא מיבעיא לי' כלל אף דמיאון עוקר הנישואין למפרע דהוי כאלו לא נשאת מעולם וע"כ משום דאף בלא נישואין אם אחד נותן לה מזונות האחים פטורים וכהר"י הלוי והנוב"י הנ"ל ולכך הוכרח לפרש דוקא בלותה ואכלה ומיאנה דלא היו לה מזונות מבעל, כן נראה מוכרח לכאורה. ה) אמנם נראה דאי אפשר לפרש כן, דהא כבר נתבאר (באות הקודם) דהר"ח הוכרח לפרש בלותה ואכלה היינו משום דקאי בשיטת הרמב"ם דאלמנה בבית אביה היינו בכל ענין אף מן הנישואין ולאחר מיתת האב, ולשיטת הרמב"ם הנ"ל וכן לשיטת ר"ת דמפרש אלמנה בבית אביה היינו בחיי אביה ואף מן הנישואין נראה מוכרח דלא סברי כסברת הר"י הלוי הנ"ל, דהא סתמא קתני דאלמנה בבית אביה מגיע לה מזונות מהאחים אף דסתם אלמנה מן הנישואין יש לה מזונות מבית בעלה ואף היכא דחזרה לבית אביה עכ"ז מגיע לה מזונות לפי ברכת הבית כדאיתא בכתובות (דף ק"ג), ובוודאי דוחק לומר דמיירי דוקא בגוונא דאין לה מזונות מבית בעלה כגון דתבעה כתובתה וכיוצא בענין דמפסדא מזוני מבית בעלה, דהא סתמא קתני ומשמע דמיירי בכל ענין אף היכא דמגיע לה מזונות מבית בעלה כסתם אלמנה, וא"כ כ"ש היכא דאחר זן אותה בחסד, ודוחק לומר דבמאי דתני בבית אביה דהיינו דחזרה לבית אביה מכלל דאין לה דירה מבית בעלה וא"כ ע"כ דמיירי בגוונא דאין לה מזונות מבית בעלה דהוצרכה לחזור לבית אביה ולא הוצרך לפרש דמיירי באופן דאין לה מזונות מבית בעלה דכבר פי' במאי דתני בבית אביה, דזה דוחק דהא אפשר דחזרה מעצמה לבית אביה כעין הא דאיתא (שם דף ק"ג) הנ"ל. [וע"ד פלפול הנהוג הי' אפ"ל בזה כוונת רש"י (שם דף נ"ג ב') ד"ה אלמנה דכבר הבאתי לעיל (אות א' במוסגר) דההפלאה נדחק בזה מאוד ולעיל כתבתי לפרש בפשטות, אמנם להנ"ל יש לומר ע"ד פלפול הנהוג דלעולם שיטת רש"י דדוקא אלמנה וכרב דארוסה אין לה מזונות ואפ"ה הוכיח דדוקא מן האירוסין דמן הנישואין הא אית לה מזונות מבעל אף לאחר מיחה ורב תני עד דתלקחן דהיינו משום דיש לה מי שיזון אותה וכדקאמר שם לעיל דכיון דאירסה לא ניחא לי' דתיתזל וא"כ כ"ש אלמנה במן הנישואין דמדינא מגיע לה מזונות מבית בעלה ואף ללוי מ"מ בנישואין מודה אף היכא דנתאלמנה משום דמגיע לה מזונות מבית בעלה רק גבי אירוסין סובר כאידך לישנא דהארוס לא זיין לה משום דלא קים לי' בגווה אבל בנישואין מודה משום דיש לה מזונות מבעל וא"כ ה"ה באלמנה מן הנשואין דנמי יש לה מזונות מבית בעלה, ובפרט לשי' רש"י כתובות (נ"ד א' וק"ג א') בהא דבביתי ולא בבקתי דבכה"ג איננו מגיע לה דירה ואפ"ה מזונות מגיע לה, א"כ פשיטא דאיננו נכלל בהא דבבית אביה כמו שרציתי לפרש דהוי כאלו פירשה הברייתא דמיירי בגוונא דאין לה מזונות מבית בעלה מדהוצרכה לחזור לבית אביה, דלפירש"י הנ"ל משכחת דדירה לית לה והוצרכה לחזור לבית אביה ואפ"ה מזונות אית לה מבית בעלה וא"כ איך תני סתמא דאלמנה בבית אביה יש לה מזונות וע"כ דמיירי במן האירוסין, וכ"ז ע"ד פלפול ורחוק מאוד בכוונת רש"י ופטפטי' דאורייתא טבין, והעיקר בכוונת רש"י כמ"ש לעיל במוסגר], ונראה לשיטת ר"ח רמב"ם ור"ת דבכל ענין פסיק ותני דמגיע לה מזונות מאחים אף היכא דיש לה מבית בעלה, וגם כל האחרונים לא חלקו לשיטת הרמב"ם דדוקא היכא דתבעה כתובתה וכיוצא דהפסידה מבית בעלה מכלל דס"ל דבכל ענין מיירי אף היכא דיש לה מזונות מבית בעלה, [ובפרט לשיטתם בהא דממאנת דטעמא דר"י בממאנת משום דמדעתה הפסידה לעצמה א"כ ה"ה נמי באלמנה דתבעה כתובתה אם בעינן תובעת וכיוצא, וא"כ אמאי לא פליג ר' יהודא באלמנה מכלל דמיירי בכל ענין אף היכא דיש לה מזונות מבית בעלה] ע"כ נראה דהא דנקט ר"ח בלותה ואכלה, היינו משום דאף דמיאון עוקר הנישואין למפרע דהוי כאלו לא נשאת מעולם היינו דוקא לענין איסור וגם לענין ממון במאי דאיכא בעין, אבל לא לענין ממון שכבר נאכל וכדאיתא כתובות (ס"פ אלמנה ניזונת), ואין הטעם משום מחילה בטעות, דאף לענין קרקע [יעוי' חו"מ (סי' רל"ה סעי' י"ד) ובסמ"ע שם (ס"ק י"ד).] נמי מהני, וכן נראה מב"מ (דף ס"ז) דקאמר אודיק חזיתן איילונית דמוכח מינה דמחילה בטעות הוי מחילה ולא קאמר ממאנת דתני תחלה במתני' מכלל דממאנת אין הטעם משום מחילה בטעות, וכן הר"ן שם (ס"פ אלמנה ניזונת) פי' על איילונית מטעם מחילה בטעות ועל ממאנת פירש מדינא יעו"ש, וא"כ כיון דלענין ממונא שכבר נאכל לא אמרינן דנעקר למפרע ואינה צריכה להחזיר לבעלה המזונות שאכלה לא מטעם מחילה דאפילו הלך למדה"י ונטלה מנכסיו שלא בפניו ואכלה ג"כ אינה צריכה להחזיר מטעם נישואין וכעין מ"ש הר"ן הנ"ל לענין פירות, א"כ פשיטא דמהאי טעמא ג"כ אינה יכולה לתבוע מהאחין כל הזמן שישבה תחת בעלה כיון דחשבינן נישואין לענין המזונות ושאר דברים, ולכך כתב דוקא לענין לותה ואכלה דלא היו מזונות מבעל וגם עתה אינו מגיע לה מבעל אבל היכא דהיתה ניזונית מאתו שפיר הויא כשאר נישואין לענין המזונות, אבל היכא דאחר זן אותה בחסד שפיר יש לה מזונות מאחים מקו"ח וכ"ש מאלמנה מן הנישואין לשי' רמב"ם ור"ת ור"ת הנ"ל וכנ"ל. [ולהנ"ל הי' אפשר לומר בש"ע בהג"ה (סעי' ד' בסי' קי"ב) די"א דכתב הרמ"א קאי נמי על ממאנת ודלא כמ"ש הגר"א שם (ס"ק ט'), משוה דנימא דלענין הפסק בממאנת סברינן כר"ח והעיטור ומרדכי דפסקו כר' יהודא א"כ כמו דמפרשינן באלמנה וגרושה כן הדין בממאנת ג"כ ולא הביא הרמ"א הך י"א רק לענין פירושם באלמנה וגרושה אבל לענין פסק דממאנת סובר כר' יהודא ולא הביא הדעות הפוסקים כרבנן, אמנם אף דלשונם סובל זה אין הפירוש כן משום דבב"י וד"מ לא הביאו כלל להדעות הפוסקים כר"י, וגם בדעת הרמב"ם לא הבינו כמו שביארתי דפוסק כר"י, והעיקר בכוונת הרמ"א דלא קאי אממאנת וכמ"ש הגר"א שם (ס"ק ט'), אמנם ממוצא הדברים הנ"ל נראה דצ"ע על הטור דפוסק דנתארסה בקטנות אבדה מזונותיה וכמ"ש הרמב"ם, דהנה נתבאר (באות ב') דהר"מ הביא ראי' חזקה דאירוסי קטנה אינה מפסדת לשיטתו בהא דאלמנה בבית אביה, אמנם הרמב"ם לשיטתו דמפרש כפירוש הב' שכתב הר"ח דלפ"ז לאו ראי' היא כלל כמובן דהא עודה בבית אביה קאי על ממאנת ופשיטא דיש לה מזונות וא"כ הרמב"ם לשיטתו, אבל הטור דפירש כפירוש הראשון שכ' הר"ח א"כ שפיר מוכח דאירוסי קטנה אינה מפסדת, גם הרמ"ה שהביא הטור דס"ל ג"כ דנתארסה לדעתה מפסדת אפשר ג"כ דס"ל כפי' ר"ת וכמ"ש הריטב"א ג"כ דלפ"ז נתבאר (באות ב') דג"כ לאו ראי' היא, משא"כ להטור דפוסק כהרא"ש דהוא כפי' הא' שכתב הר"ת שפיר הוי ראי' עצומה דאירוסי קטנה אינה מפסדת בשום ענין וכנ"ל (באות ב'), וצע"ק בזה, מיהו דעת הראב"ד נראה בשמ"ק דאף דס"ל כשי' ר"ח אפ"ה ס"ל באירוסי קטנה דהפסידה יעו"ש]. הנה עד כה נתבאר לסתור הראיות אשר היו נראה לכאורה להיכא דאחר זן אותה, וא"כ שוב ממילא ברור מסברא דאית לה וכמ"ש (סוף אות א') בשם הנוב"י עצמו, ובפרט דכבר נתבאר באות זה קצת, ראי' משי' ר"ת והרמב"ם בהא דאלמנה בבית אביה דאף היכא דמגיע לה מזונות מבית בעלה אפ"ה מגיע לה מהאחים וא"כ כ"ש באחר זן אותה. ובנידון דכת"ר הי' נראה לכאורה דאף. להר"י הלוי היינו דוקא באחר זן אותה בחסד ואינו לוקח המעשה ידיה, אבל בנידון דכת"ר דהיו משרתות דהוי כניזונות ממעשה ידיהן, כיון דהמעשה ידיה שייך לה לבד המזונות, אפשר דאף הר"י הלוי מודה דמגיע לה מהאחים, אמנם להנוב"י דדייק מארוסה נראה דסובר דאף כה"ג פטורים דנראה דהיכא דהארוס זן אותה נוטל המעשה ידיה שלה דהא לא ניחא לי' טפי מבעל ופ"ה האחים פטורים, וכבר כתבתי דמציין הכנה"ג הא דהר"י הלוי על הא דנתארסה נראה דגם יסודו של הר"י הלוי הוא מארוסה וא"כ סובר ג"כ כהנוב"י, אמנם כבר נתבאר לסתור דבריהם, אמנם יען כי עדיין לא נתברר בדברינו ראי' מוכרחת להיפך, ע"כ נפלפל עוד בזה אולי בעזהשי"ת יעלה בידינו גם ראיות להיפך. ו) והנה הנוב"י בעצמו כתב מתחלה דדבר קשה להפסידה בסברא קלושה כזו מטעם דאחר זן אותה ואינה צריכה לחזור על הפתחים דא"כ אם מעשה ידיה יספקו למה תהי' ניזונית, ובאמת לא הי' צריך להקשות מאם יספיקו דאף בלא יספיקו עדיין יקשה דאמאי נותנין לה מזונות משלם ומעשה ידיה שלה לא היו להם ליתן רק הנחסר לה ממעשה ידיה למזונות רק דהגמ' קאמר מטעם הרווחה, ואולי כוונתו דהמעשה ידיה יספיקו גם להרווחה אמנם הרווחה הא אין לה שיעור, ושוב כתב דהם סברות כרסיות, עכ"פ זה בוודאי סברא טובה היא דאם נימא דאחר זן אותה פטור שפיר יש לומר דאי"צ ליתן לה רק המותר הנחסר ממעשה ידיה למזונותיה, רק דאפשר דהגמ' לא ס"ל כן מאיזה סברא, אבל עכ"פ בוודאי יש מקום לומר כסברא הנ"ל ג"כ. ומעתה לפ"ז שוב נראה להביא ראי' ברורה מהירושלמי (דר"פ הנושא) והובא ברא"ש שם דבעי מעשה ידי הבת הניזונית מהאחין של מי ופשיט ממתני' דבת אשתו דזנה אף דמעשה ידיה של בעלה אלמא דבת הניזונית מהאחים מעשה ידיה לעצמה, יעו"ש ברא"ש (ר"פ הנושא) דמפרש כן בפירוש הירו', [דמהירו' עצמו אינו מוכרח דיש לומר דקאי הבעיא על בת אשתו ולא אבת הניזונית מהאחין, וכן פי' הק"ע שם, אמנם הרא"ש מפרש להדיא דקאי אבת הניזונית מהאחין וכנ"ל.] והנה לכאורה יש להבין דמאי ראי' מייתי מבת אשתו לבת הניזונית מן האחים, דהא חזינן דבת אשתו עדיפא דאפילו נשאת חייב לזונה משא"כ בבת הניזונית מן האחים דנשאת אין חייבין לזונה, אמנם באמת לק"מ דבזה אין שום גריעותא להבנות דהא דאם נשאו אין חייבין לזונה היינו משום דהתנאי ב"ד לא הי' רק עד שינשאו ולא יותר וגם בבת אשתו אם הי' התנאי עד שתנשא ג"כ לא הי' חייב לזונה אחר הנישואין רק משום דבבת אשתו הי' התנאי סתמא לכך חייב אף לאחר שנשאת משא"כ בבנן נוקבן דהי' התנאי ב"ד עד דתלקחן לגוברין, אבל זולת זה ס"ל להירושלמי דאין מקום לחלק בין בת אשתו לבנן נוקבן, וא"כ כמו בבת אשתו אף דזן אותה אחר עכ"ז חייב כמבואר במתני' ה"נ בנן נוקבן, ואין לומר דגם זה תלוי בהתנאי דבבנן נוקבן דהתנאי ב"ד היה עד דתלקחן והיינו משום דאז יהיו לה מזונות א"כ ה"ה באחר נותן לה מזונות דאינן חייבין לזונה משא"כ בבת אשתו, א"כ שוב קשיא דמאי ראי' מייתי מבת אשתו לבנן נוקבן, הא בבת אשתו אף דאית לה מזונות ממקום אחר חייב להכי נמי אף דאית לה מעשה ידיה דיכולה למתזן מיני' נמי חייב, משא"כ בבנן נוקבן דאם יש לה מזונות מאיזה מקום אין חייבין לזונה א"כ באית לה מעשה ידיה דיכולה לאיתזוני מיני' שפיר אינו חייב, ואף באינו מספיק יש לומר ג"כ דאינן חייבין רק להשלים הנחסר לה ממעשה ידיה למזונותיה דהא כנגד המעשה ידיה הוי כאלו אית לה מקצת מזונות ממקום אחר, וא"כ אין שום ראי' מבת אשתו לבנן נוקבן דבבת אשתו דאין חיוב המזונות משום זילותא שלא תחזור על הפתחים דהא אף אם יש לה מזונות ממקום אחר ג"כ חייב לזונה מש"ה המעשה ידיה שלה משא"כ בבנן נוקבן דכל הטעם משום זילותא דמש"ה אם יש לה מזונות ממקום אחר דליכא זילותא אין חייבין לזונה וא"כ נגד המעשה ידיה דלעולם ליכא זילותא שפיר יש לומר דהוי דאחין למזונותיה אלא וודאי נראה ראי' ברורה דאף בבנן נוקבן אף אם יש להם מזונות ממקום אחר עכ"ז חייבין לזונה וזה נראה ראי' עצומה. ואף דהרא"ש כתב לדחות ראיית הירושלמי, היינו משום דמוכח מגמ' דילן כתובות (דף מ"ג) דלא הזכיר מזה כלום מוכח דלא ס"ל הוכחת הירושלמי להוכחה, לכך כתב לדחות דאינה ראי' לבנן נוקבן דאוכלות בתנאי ב"ד, אבל מ"מ במאי דמוכח מהירושלמי דאף דיש לה מזונות ממקום אחר חייבין לא מצינו לש"ס דילן דפליג, וגם הרא"ש דכתב לדחות לא דחה רק משום תנאי ב"ד ולמה לא דחה כחילוק הנ"ל דכל היכא דליכא זילותא אינו מגיע לה מכלל דס"ל ג"כ דאף דיש לה מזונות ממקום אחר חייבין. [אמנם כל זה כתבתי לפי שנראה מהרא"ש שהבין בדברי הירושלמי, אכל באמת להבנת הרא"ש דברי הירו' תמוהין דאיך מדמה תנאי ב"ד לחוב, ולדברי הירו' א"כ מאי טעמא דאלמנה דמעשה ידיה ליורשים, ויעוי' בריב"ש (סי'. ת"פ) והובא בקצרה בב"י אבה"ע (סי' צ"ג) דשכ"מ שציוה על מזונות אשתו דכיון שאוכלת מכח מתנת בעלה ולא מכח תנאי ב"ד אין מעשה ידיה להיורשים והביא ראי' ממתני' דבת אשתו, ולהנ"ל להירו' הדברים אינן, דכיון דהירו' הביא ראי' מפסיקא לבנן נוקבן א"כ באלמנה ג"כ כיון דתנן במתני' דמעשה ידיה ליורשים ה"ה בפסיקא, ומאי מייתי הריב"ש מבנות לאלמנה, הן אמת דנראה דהריב"ש שם לא ראה הירו' דהוכיח ממתני' מסברת עצמו דבת אשתו מעשה ידיה שלה ושוב הביא כן מהתוספתא ולא הזכיר לדברי הירו' דמבואר להדיא הוכחתו, אמנם בל"ז אין שום טעם לחלק מאלמנה לכת אשתו רק משום תנאי ב"ד וא"כ איך מייתי ראי' לבנן נוקבן, ע"כ נראה כיון דסוף סוף נצרך להגי' בדברי הרא"ש כמבואר שם בשירי קרבן ובמראה הפנים בירו' יעו"ש, ע"כ נראה להגי' עוד קצת דכצ"ל ומה שהביא הירו' ראי' ממתני' לא דמי לבנן נוקבן, ותיבת לא דמי דכתוב ברא"ש אחר בנן נוקבן צ"ל קודם כנ"ל, ואף דגם לפי הנוסחא שלפנינו יש לדחוק כן בכוונתו עכ"ז יותר נכון כמ"ש, וא"כ אין כוונת הרא"ש להשיג אירו' רק לבאר דהראי' לא קאי על בנן נוקבן, וא"כ גם הרא"ש מפרש להירו' דקאי על בת אשתו ולפ"ז אין ראי' מהירו'. ואפשר ליישב החילוק מאלמנה עפ"י מ"ש החכ"צ בהגהות הט"ז חו"מ (סי' ס') דפוסק לזון בלא קצבה כ"ז שצריך משמע הא אית לי' מזונות ממקום אחר אי"צ ליתן משא"כ בנותן קצבה חמש שנים, וא"כ אפשר דאלמנה לפי שהחיוב בלא קצבה לכך כ"ז שצריכה וא"כ המע"י של היתומים דהא יכולה לזון ממע"י נגד המע"י, משא"כ בבנות דאיכא קצבה ולפ"ז תצטמיד יותר ראי' הנ"ל, אמנם הוא דחוק טובא ולא נהירא]. והנה הנוב"י כתב שם עוד הגע בעצמך אם יש להבת רכוש רב שנפלה לה ירושה מבית אבי אמה הכי בשביל זה אם מת אביה בקטנותה לא יהיו לה מזונות, אמנם גם על זה כתב אלו הדברים הם סברות כרסיות יעו"ש. ובאמת אינם סברות כרסיות, דגם הש"ס הוכיח מזה כתובות (דף ס"ט) אהא דאמר ר' יוחנן בנטלה ראשונה עישור נכסים ולא הספיקה שני' לגבות עד שמת הבן דשני' ויתרה משום דכל הטעם משום שיהא לה במה להנשא והכא הא איכא רווח ביתא דיש לה בלא"ה במה להנשא, ופריך ע"ז אלא מעתה אשכחה מציאה דאיכא רווח ביתא ה"נ דלא יהבינן לה יעו"ש, אלמא דפשיטא לי' מסברא דאין לחלק בזה אף דכל הטעם משום שיהא לה במה להנשא והכא בלא"ה יש לה ממקום אחר אפ"ה פשיטא לי' דאין לחלק בתקנת חכמים אף היכא דלא שייך הטעם ומשום דבכל עניני תקנות חכמים אין משגיחין על הפרט רק על הכלל והשוו תקנתן משום לא פלוג אף היכא דלא שייך הטעם וכמו בכתובת בנין דיכרין וכנ"ל (אות א'). ובוודאי אין לומר כלל דהא דפסיקא לי' להגמ' דאין לחלק בזה איננו מסברא רק ממתני' (שם דף ס"ח) דאף בכבר נשאת עכ"ז יכולה להוציא מידן אלמא דאף דל"ב עוד לאינסובי עכ"ז צריכין ליתן לה אלמא דלא חלקו בתקנתן, דז"א כלום דכיון דהגמ' איננו מביא שום ראי' ולא הזכיר המתני' מכלל דמסברא פשיטא לי' דאין שום מקום לחלק בזה, ועוד דל"ל לצייר דאשכחה מציאה הו"ל להביא ממתני' וע"כ דאין כוונתו ממתני' הנ"ל רק מסברא, וא"כ ה"נ במזון הבנות, וראיית הנוב"י איננה סברת הכרס רק הוכחת הש"ס. והנה הגמ' מחלק (שם דף ס"ט) רווח ביתא מהני נכסי דוקא, ונסתפק הרשב"א (בח"ג סי' קכ"ג) דשכ"מ שנתן לבתו איזה סך אי נוטלת עישור נכסי אי אמרינן דהא איכא רווח ביתא מהני נכסי או דלמא דדמיא למעלמא ורווח ביתא מהני נכסי הוא דוקא בנוטלת מחמת ירושה, ושוב הכריע דכיון דר' חנינא פליג אף בהאי גוונא א"כ גם בדר' יוחנן די לנו דנימא דדוקא מחמת ירושה, והובא בקצרה בב"י ח"מ (סי' ר"נ מחודש י"ט) ובש"ע חו"מ (סי' רנ"ג סוף סעי' ח') בהג"ה, וה"נ לענין מזון הבנות ראיתי בתשב"ץ (ח"ב סי' רט"ז) במעשה שנשאר בן גדול ובן ובת קטנים והבן הגדול נתן כל חלקו להבת הקטנה דנסתפק השואל אי הבן יכול לחזור והשיב דאינו יכול לחזור ותהא ניזונית מהנכסים שלה ושל אחיה בשוה החצי מחלקה והחצי מחלקו, והתם נמי איכא רווח ביתא מהני נכסי כעין הא דהרשב"א [ואף דלא דמי לגמרי כמובן,] ולא נחית כלל להסתפק בזה ולהביא ראיות ופשיטא לי' דמגיע לה מזונות, [ולי צ"ע דאפשר דמתנה שנתן לה אחיה הוי כנתן לאחר דאינו מגיע לה מזונות מהם דאין מוציאין ממשועבדים וא"כ הכל מגיע לה מבני חורין דהיינו מחלק האח השני, ולא נפנתי כלל לעיין בזה,], אלמא דאף ביש לה מגיע לה מזונות וה"ה באחר זן אותה. ובלא כל הנ"ל נראה דהדברים מוכרעין מעצמן, דאם נימא דאחר זן אותה פטורים א"כ ללוי דס"ל ארוסה יש לה מזונות ל"ל למתני ויימטי זימניהון לאיתנסבא וכן עד דתהויין אי כוונתו להוי' דנישואין כיון דאז יש לה ממקום אחר א"כ פשיטא דאין לה, ובוודאי אין לומר דזהו גופי' הכוונה עד שיהא לה מזונות ממקום אחר דבל"ז אף אם היו לה מזונות ממקום אחר היתה ניזונית רק במאי דהתנו עד הנישואין שמעינן דבעינן שלא יהא לה מזונות. ממקום אחר, פשיטא דלא ניתן לאומרו כלל דא"כ לא הו"ל להזכיר נישואין רק עד שיהא לה מזונות ממקום אחר ויהא נכלל בזה אף מקודם נישואין אם אחר זן אותה, אמנם הי' אפ"ל דהזכירו נשואין דאף אם אח"כ נתגרשה שוב אין לה מזונות משא"כ אם אחר זן אותה אם פסק אח"כ פשיטא דהדר אית לה מאחין, ועכ"פ מרווחנא בזה דלשיטת הרמב"ם דגם בנשאת ונתגרשה חוזרת שוב אין מקום להסתפק בזה דאם אחר זן אותה דהאחין חייבין מדהזכירו נישואין וכנ"ל, אם לא שנדחק דהזכירו נישואין דאף אם אין לבעל לזונה אפ"ה פטורים, וכל אלו הם דברים שלא ניתנו לאומרן. ע"כ נראה ברור בלי שום ספק דאף אם אחר זן אותה אפ"ה חייבים האחים ודלא כהר"י הלוי, ואין שום מקום להסתפק בזה ולעשות מזה ספיקא דדינא ודלא כהנוב"י, ולבי אומר לי דגם הנוב"י לא היתה כוונתו למעשה רק להפיס דעת השואל שכבר עשה מעשה ע"כ כתב לצדד בזכותו, עכ"פ איך שיהי' הדין ברור אצלי כנ"ל בלי שום ספק דלא כהנוב"י. אך כ"ז בנידון שלהם דהבת תובעת מזונות על להבא, אך בספק שנתעורר כת"ר אי יכולה לתבוע על העבר, דדלמא דוקא על להבא יכולה לתבוע אבל על העבר אינה יכולה לתבוע, עדיין שום ראי' מכל הנ"ל, ואף דבאמת הוא ספק רחוק ומסברא אין שום מקום להסתפק בזה, וכן מבואר דעת הנוב"י הנ"ל דאין חילוק בין מבר להווה, עכ"ז הואיל ונחית כת"ר להסתפק בזה אמרתי להביא ראי' לזה, ויהא מוכח מזה קצת גם דין הנוב"י היכא דהיו לה מזונות ממקום אחר. ח) דהנה בר"כ אלמנה ניזונית (צ"ו א') גבי אלמנה קאמר דשהתה שתים ושלש שנים איבדה מזונותיה דלשעבר מטעם מחילה אבל בפחות מזה לא איבדה ויכולה לתבוע מזונות דלמפרע, וכתבו שם הר"ן והרא"ש בשם הירושלמי דמיירי בלא לותה דבלותה אף ביותר לא איבדה ורק דמיירי דניזונית משלה בלא הלואה, וכן פסקינן בטוש"ע (סי' צ"ג). ומעתה נראין הדברים קו"ח לבתו דהא לענין הרווחה בתו עדיפא לי' כדאיתא כתובות (דף מ"ג), א"כ נראה דכ"ש דלא איבדה מזונותיה דלשעבר במה דניזונית משלה ויכולה לתבוע עבור מזונות שעברו, אף דבכמה דברים אלמנה עדיפא ממזון הבנות, דעשו אלמנה אצל הבת כבת אצל הבן בנכסים מועטים, ויעוי' תוס' כתובות (צ"ו א') ד"ה אלמנה דבאלמנה מהניא תפיסה במטלטלין לאחר מיתה אף מדינא דש"ס ולבנות לא מהני, וכן באלמנה שתפסה כמה אין מוציאין מידה ובבנות כתב הש"ג בשם ריא"ז דלא מהני, הובא בבי"ש (סי' קי"ב ס"ק י"א), עכ"ז נראה דבכל הני הטעם משום דזילותא דאלמנה עדיפא לי' כדאיתא כתובות (דף מ"ג), אבל לענין תביעה על הזמן העבר היכא דניזונית בלא הלואה דליכא זילותא רק הרווחה ואפ"ה יכולה לתבוע, א"כ כ"ש בבתו דלענין הרווחה בתו עדיפא לי' פשיטא דיכולה לתבוע על הזמן העבר, ואין שום מקום לחלק בין אלמנה לבת לענין זה, ויעוי' ב"ב (קל"א ב') בהא דיליף מזונות הבנות מכתובת בנין דיכרין דקאמר דאף דבתרי ב"ד איתקון אפ"ה ילפי מהדדי דב"ד בתרא תקנו כב"ד קמא כי היכא דלא תקשה תקנתא אתקנתא, והשתא רואה אני קו"ח, דמה התם דב' תקנות נפרדות נינהו ואינם ענין כלל זל"ז ולאו מחד טעמא נינהו אפ"ה ילפי מהדדי ובענין אחד תקינו, א"כ כ"ש מזון האלמנה והבנות דתרווייהו בחד ענינא נינהו ותרווייהו מחד טעמא משום זילותא כמבואר בגמ' א"כ פשיטא דיש למילף תקנתא מתקנתא, וכיון דמצינו באלמנה דיכולה לתבוע עבור מזונות שעברו ה"ה נמי בבנות וכ"ש נמי הוא וכנ"ל, וה"נ חזינן לענין עישור נכסים כתובות (דף ס"ח) דיכולה היא משתגדיל להוציא מידן אלמא דיכולה היא לתבוע על העבר ואין לחלק בין תקנתא לתקנתא בלי ראי' מוכרחת וכהא דב"ב (דף קל"א) הנ"ל. וראיתי בת' ר"י מיג"ש (סי' ס') באם שהחזיקה לבתה ותובעת מהבנים שיתנו לה עבור מזונות הבת מזמן העבר ופסק דנאמנים הבנים לומר נתננו, וא"כ מבואר דאם לא טענו נתננו מחוייבים לשלם על העבר, אמנם משם אין ראי' לנידון כת"ר דהתם נתנה להבת בתורת הלואה על הבנים ומש"ה חייבים לשלם, [וקצת יש לעי' אמאי לא הוי פורע חובו של חבירו של"מ], אבל בהיו לה מזונות שלא בדרך הלואה אין ראי'. אמנם כבר נתבאר מה שיש בו די דבכל ענין מגיע ל וכ"ז נראה לי ברור לדינא בעזהשי"ת. ועתה נבוא לספק השני שנסתפק כת"ר, דהואיל ובשעת מיתת האב הי' הכל משועבד למזונות האלמנה ולא הי' אז לבנות כלום ולא זכו אז בשעת מיתתו שוב י"ל דאף לאחר שסלקו האלמנה שייך הכל להיורשים. פיסקא ד א) הנה בהא דעשו האלמנה אצל הבת כבת אצל הבן בנכסים מועטים, יש להבין ולחקור אם זוכית האלמנה תיכף מהבן או דכיון דלאלמנה לא תקנו דין נכסים מועטים רק לבנות רק כיון דתקנו להבנות שוב האלמנה עדיפא כמבואר בשי' התוס' והרא"ש, א"כ אין האלמנה זוכית תיכף מיד הבן רק תחלה זוכית הבת ואח"כ זוכית האלמנה מהבת. ונראה להכריח דהאלמנה זוכית תיכף מהבן, דאל"כ דאינה יכולה לזכות מהבן משום דלא תקינו גבה וכנ"ל רק דתחלה זוכית הבת ואח"כ זוכית האלמנה מהבת, א"כ תקשי אהא דעשו אלמנה אצל הבת כבת אצל הבן בנכסים מועטים הא הבת יכולה לומר אי אפשי בתקנת חכמים במה שתקנו דין נכסים מועטים אלא שתהא ניזונית מתחת ידי היורשים וממילא יהיו שלשתן ניזונין יחד, ויעוי' כעין זה בח"מ ובי"ש (סי' קי"ב ס"ק כ"ה) ותירוצם לא שייך כאן, ודוחק לומר דאה"נ רק דאם הוציאו הבנות אזי האלמנה מוציאה מהן אבל בלא"ה לא, דיעוי' בטוש"ע (סי' צ"ג סעי' ד') וכן מכל הפוסקים לא משמע הכי, ע"כ נראה דאלמנה זוכית תיכף מיד הבן אף דלגבה לא תקנו דין נכסים מועטים אבל בדאיכא בת דלולא האלמנה היו מתקנים עבור הבת שוב תיקנו עבור האלמנה וזוכית תיכף מיד הבן. ובזה נראה דנסתר מ"ש ההפלאה כתובות (מ"ג א') בתוד"ה עשו ובקו"א להל' כתובות (סי' צ"ג ס"ק ה'), דכתב לפרש הירו' דהאלמנה דוחה את הבנות ע"י הבנים וכשם שדוחה את הבנות ע"י הבנים ה"נ דוחה הבנים ע"י הבנות דלכאורה הוא כפול, וכתב לפרש דלאחר שמוציאה מהבנות ונשאר מעט אצל הבנים חוזרות הבנות ומוציאות מהבנים וחוזרת האלמנה ומוציאה מהבנות, דלפי הנ"ל הא האלמנה זוכית תיכף מיד הבן, ובל"ז פירושו דחוק דסוף סוף חדא היא דדוחית להבנות וחוזרת ודוחית והוא דבר אחר שני פעמים ולמה שינה לשונו, אמנם להנ"ל נראה לפרש דזה גופי' כוונת הירו' דאם מתחלה הוציאו הבנות מהבנים כגון שהאלמנה לא תבעה מתחלה והוציאו ב"ד עבור הבנות, [יעוי' בב"י חו"מ (סי' ק"ד) ובב"ח וש"כ (שם ס"ק ו') ובקצה"ח שם], מוציאה האלמנה מהבנות ע"י הבנים, והדר סיים דאף אם עדיין לא הוציאו הבנות מהבנים ואינן רוצות להוציא מהבנים כגון דאומרים א"א בתקנ"ח אפ"ה מוציאה תיכף מהבנים ע"י הבנות, ושפיר הוא חידוש דין ורבותא גדולה. ומעתה כיון שנתבאר דהאלמנה זוכית תיכף מיד הבן, א"כ לכאורה יש מקום להספק שנסתפק כת"ר, דהא במזונות הבנות בתר שעת מיתה אזלינן, כמו במרובים ונתמעטו, וכמו לשי' ר"ת ור"ח והרא"ש בהא דכתובות (נ"ג ב') דבעינן דוקא בחיי אביהן אבל נתגרשה לאחר מיתת אביהן לא משום דלענין חיוב הבנות אזלינן בתר שעת מיתה, והכא תיכף בשעת מיתה לא היו להבנות מזונות בשביל האלמנה דהאלמנה זוכית תיכף בשעת מיתת האב מיד הבנים ולא דהבנות זכו תחלה והיא זוכית מהן וכנ"ל. ועוד נראה דאף. אם נימא דלא כמ"ש לעיל רק דהבנות זוכות תחלה והאלמנה זוכית מיד הבנות, וכמו שנראה מהפלאה הנ"ל, אפ"ה נראה דיש מקום קצת לספק כת"ר, דכיון דאח"כ אבדו זכותן משום האלמנה תו לא הדרא, דהא אפילו נתארסה ונתגרשה לאחר מיתת האב דבשעת מיתה היו לה מזונות אפ"ה כל שנתארסה אח"כ והפסידה אף דנתגרשה אח"כ תו לא הדרא, וכמ"ש הט"ז (סי' קי"ב ס"ק ח') והשיג על הפרישה יעו"ש, אמנם מ"ש הט"ז שם בתוך דבריו ואף אם נתגרשה דאסור בקרובי' היינו מדרבנן לא הבנתי דלמאי איצטריך לי' דהא בכה"ג באמת הפסידה מזונותיה וכנ"ל (בסי' הקודם אות ב')]. והובא מחלוקת הפרישה והט"ז בבי"ש (ס"ק ט'), וברור לדינא כהט"ז דכן מבואר בראשונים שהובא בשמ"ק כתובות (נ"ג ב') יעו"ש בשם הרשב"א דלהסוברים דאירוסי קטנה מפסדת מזונות קאי הבעיא דממאנת על ארוסה אף דנתארסה אחר מיתת האב אפ"ה דוקא ממאנת אבל נתגרשה הפסידה, [דזה פשיטא דגם להפרישה ממאנת דוקא רק דמפרש מן הנשואין והביא דמיון דכמו דממאנת מן הנשואין חוזרת ה"נ בנערה שנתארסה ונתגרשה.], וכן מבואר שם ברמב"ן על הברייתא דאלמנה בבית אביה דדוקא נתארסה ונתאלמנה בחיי האב אבל נתארסה לאחר מיתת האב הפסידה, וכן מבואר בריטב"א שם וכן מבואר מכל הראשונים דאיצטריכו לפרש הברייתא דאלמנה הנ"ל בחיי האב ולא פירשו לאחר מיתת האב רק דגם האירוסין היו לאחר מיתה, מכלל דכה"ג אינה חוזרת כל שהפסידה וכהט"ז, וא"כ ה"נ יש להסתפק כיון דהפסידה אח"כ משום האלמנה אף דנסתלקה האלמנה שוב אינה חוזרת, ובפרט דהאידנא נוהגין כאנשי יהודא וא"כ הא דמגיע להאלמנה אינו אלא משום הכתובה, ושיעור כתובתה פשיטא דיכולה ליטול תיכף ומיד מיד הבנים בלא הבנות, ואף דבאמת הוא ספק רחוק דאין שום דמיון להתם, דהתם נפטרו ממזונותיה לגמרי ושוב לא הדרא משא"כ הכא לא נפטרו רק דמקודם לא היו להן מהיכן לגבות, הא למה זה דומה למלוה מאוחר שלא היו לו ממה לגבות מיתומים משום דהי' משועבד לבע"ח מוקדם אפ"ה אם מחל אח"כ המוקדם פשיטא דגובה הבע"ח מאוחר וכיוצא כמובן, וכן נראה מהנוב"י (מה"ת אבה"ע סי' צ"ה) הנ"ל דהתם ג"כ בשעת מיתת האב לא היו לה מזונות משום דהי' משועבד לבע"ח אפ"ה כל שנסתלק הבע"ח אח"כ ולא בא פשיטא לי' דמגיע לה מזונות ולא נחית כלל להסתפק בזה, וכן נראה להביא ראי' משי' הרמב"ם הנ"ל (בסי' הקדום) דאף בנתגרשה חוזרת למזונות אף דנפטרו לגמרי מקודם וא"כ כ"ש בכה"ג, ואף להחולקים דדוקא בחיי האב היינו משום דנפטרו לגמרי וכנ"ל ולמה נימא דפליגי על הרמב"ם אף בכה"ג אמנם יען כי כת"ר נסתפק בזה נפלפל בזה קצת כפי שיעלה בעטי בעזהשי"ת. ב) ונראה דיש להוכיח זה מיבמות (ס"ז ב') דהא דתני הבת מאכלת מוקי התם בנכסים מועטים, דהנה לפי הספק של כת"ר א"כ לא משכחת בבת דין נכסים מועטים רק בליכא אלמנה לדידן דקי"ל כאנשי גליל דבאיכא אלמנה הא בשעת מיתה הכל משועבד לאלמנה למזונותיה ואף אם אח"כ סילקו להאלמנה הא שייך להבנים לפי מה שנסתפק כת"ר, א"כ יקשה ביבמות הנ"ל דהא התם איכא אלמנה דמת והניחה מעוברת. והנה ראיתי לההפלאה (בסי' צ"ג ס"ק ד') דהקשה, לדעת התוס' דבאלמנה ליכא קצבה ולית להו הסברא לשער כל ימי חייה א"כ הא הכא מיירי דלא גבתה הכתובה עדיין שהרי עבדים עדיין ברשות היורשים מדקרי להו עבדי צאן ברזל וא"כ הכל שייך להאלמנה ולא להבנות דהא עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל הבן בנכסים מועטים. והנה מ"ש שם לתרץ דמשערין לכל ימי חייה לא ס"ל להתוס' דהא כתבו דאין קצבה, וגם מ"ש. שם בסוף לתרץ דהכא ל"ש תשבע בסוף א"כ צריכה שבועה בתחלה ומיירי דלא נשבעה יעוי' בי"ש (סי' צ"ג ס"ק כ"ט) דהוכיח דאף בכה"ג אינה צריכה שבועה למזונות, והנה לכאורה היא קו' עצומה, דאי"ל דבאמת כוונת הגמ' דבנכסים מועטים אוכלין מכחה של האלמנה והא דקאמר הבת מאכלת היינו משום דלולא הבת ליכא דין נכסים מועטים אצל אלמנה רק היכא דאיכא בת וכמש"כ התוס' והרא"ש וזהו הבת מאכלת היינו דהבת גורמת להאכיל אבל באמת אוכלים מכחה של אלמנה, דז"א כלום דמלבד דדחוק הוא משום דלשון הבת מאכלת משמע שאוכלים מכחה של בת, אף גם לא ניתן לאומרו כלל דא"כ ל"ל להגמ' הא דקאמר דאי עובר בת היא כל כמה דלא נפיק לאויר העולם לא תקינו רבנן הא בפשוט ניחא כמו דקאמר בבן דלא עדיפא מהאי דקאים דסוף סוף יהא שייך לאלמנה, וע"כ דכוונת הגמ' דשייך להבת וא"כ קשיא כנ"ל, וע"כ צ"ל דמיירי כגון דתבעה כתובתה בב"ד ועדיין לא גבתה דהפסידה מזונותיה וא"ש, או דאפשר דמיירי דגבתה כתובתה דאף דברישא דתני נכסי צאן ברזל ע"כ דלא גבתה מ"מ בסיפא יש לומר דמיירי דגבתה דע"כ לא קאי על עבדי צאן ברזל דרישא דהא פשיטא דאין הבנות ניזונית מהם דהא משועבדים לה לכתובה והדין עמה ויעוי' חו"מ (סי' צ"ג סעי' כ"ו) וע"כ דלא קאי ארישא רק על שאר עבדים וא"כ יש לומר נמי דמיירי בגבתה כתובתה ודלא כרישא וכעין דקאמר בסיפא דאתאן לנכסים מרובים ודלא כמציעתא ה"נ י"ל במציעתא דמיירי בגבתה ודלא כרישא. ועכ"פ איך שיהי' בזה מוכח מזה למה שנסתפק כת"ר דאף דבשעת מיתת האב הי' מגיע להאלמנה אפ"ה כל שנסתלקה האלמנה אח"כ מגיע הכל להבנות, ויעו"ש בתוס' סוף ד"ה שקדמו דכתבו דמשמע תיכף בשעת מיתה הבת מאכלת בלי שום מעשה אח"כ, ולהנ"ל הא בשעת מיתה הי' שייך להאלמנה וע"כ דנעשה איזה מעשה לאחר מיתה כגון תביעת כתובה או גבייתה וכנ"ל, י"ל דשם ס"ל להתוס' דגם באלמנה יש קצבה לכל ימי חייה וכדעת הרמב"ם, או דס"ל דצריכה שבועה למזונות וכדעת הרמב"ם, או עכ"פ היכא דלא תשבע בסוף, וא"כ י"ל אחד מתירוצי ההפלאה הנ"ל, אבל למ"ש התוס' כתובות וב"ב והרא"ש דאין קצבה וגם להפוסקים דאינה צריכה שבועה וכנ"ל מוכח כמ"ש. ועוד נראה דבמעשה של כת"ר האלמנה לא נשבעה והיתה צריכה שבועה מדכתב שהושוו עם האלמנה מכלל דנתפשרו עמה בעד השבועה, וא"כ אף לתי' ההפלאה הנ"ל דמיירי דלא נשבעה עכ"פ מוכח בניד"ד דמגיע להבנות. וידעתי שיש לדחות ראי' זו בכמה פנים, אמנם יען כי גוף הספק של כת"ר נראה פשוט מצד עצמו וכמ"ש באות הקודם, וגם פשטות הגמ' דיבמות נראה כנ"ל, ע"כ יהא די בזה כעת. ג) אמנם מה שיש להסתפק בזה כעין ספיקו של כת"ר לא מטעמי' רק דהא אין הבנות ניזונית מהראוי וכדאיתא בכורות (נ"ב א'), ומבואר באבה"ע (סי' ק' סעי' ב' בהג"ה) דמשועבדים לאלמנה הוי ראוי, וא"כ אין מגיע להן מזונות מהן, ואף דהרמ"א מחלק שם בין אנשי יהודא לאנשי גליל א"כ לדידן דהמנהג כאנשי יהודא איננו ראוי, מ"מ הא מבואר שם בח"מ (סקי"ז) ובבי"ש (ס"ק ט"ו) דעכ"פ מה שכנגד כתובתה הוי ראוי א"כ כנגד כתובתה של האלמנה הוי ראוי, ואף דאח"כ הושוו עם האלמנה בפחות וסלקוה מ"מ לענין מזון הבנות נצרך תחלה לסלק הכתובה בשלימות דאף מה שויתרה האלמנה לנכות מכתובתה אינן ניזונות מהן משום דהוי ראוי וכנ"ל, ואף דלא נשבעה מ"מ מוכח שם מהבי"ש והח"מ הנ"ל דהוי ראוי דהתם ע"כ דלא נשבעה דאי נשבעה בלא"ה היורשים יורשים הכתובה שלה מכחה וע"כ דלא נשבעה ואפ"ה ס"ל דהוי ראוי, וכ"כ שם ההפלאה בס' כתובה דמיירי דלא נשבעה וא"כ מוכח דס"ל להבי"ש והח"מ דאף בלא נשבעה הוי ראוי וכנ"ל, ולפ"ז הא דיבמות (דף ס"ז) הנ"ל (באות הקדום) ע"כ דאתיא כאנשי יהודא ודלא כמ"ש (באות הקדום) [וגם בהא דהנוב"י (מה"ת אבה"ע סי' צ"ה) יש לעורר בזה ותמיהני שלא הרגיש הנוב"י להתעורר בזה], ולפמ"ש הבי"ש (שם ס"ק י"ד) א"כ הכא שהיו ביד האב לא הוי ראוי אף דהיו משועבדים, אמנם כבר כתב ההפלאה לתמוה בזה (בסי' צ' ובסי' ק'), וראיתי להבית יעקב מהגאון מליסא על הל' כתובות שכתב לפרש דברי הבי"ש דמיירי שתפסן האלמנה, ולפי דבריו נראה דהבי"ש כיון לתירוץ חדש מעצמו על סתירת ת' מור"ם אהדרי ואינו נראה כן מלשון הבי"ש. אמנם לפענ"ד נראה עיקר דכל שלא נשבעה על כתובתה פשיטא דלא הוי ראוי, וכמ"ש ההפלאה (בסי' ק' ס"ק י"ב) לתמוה על הח"מ ובי"ש הנ"ל, וחילא בידי אחרי שכל המקור מהאי דינא הוא מת' מור"ם בר ברוך במרדכי (פ' נערה שנתפתתה), וא"כ יש להוכיח מת' מהר"ם בר ברוך עצמו דבלא נשבעה גם הוא מודה דלא הוי ראוי, דיעוי' בת' מיימוני השייכות לס' משפטים (סי' ז') דשם הי' המעשה באחד שמת והניח אלמנה ובן והבן פטרה משבועה והאלמנה נתנה להבן הקרקע הנשאר מבעלה לכתובתה ואחריו ליורשיו באופן שלא יהא משועבד לכתובת אשתו וכשמת הבן טענה אשתו שלא הי' להבן בכח למחול השבועה משום שהי' תיכף כשמת חמיה משועבד לה, ויעו"ש שהעלה דמהני הפטור מטעם דמספק אינה יכולה להוציא יעושה"ט, וכן הוא בת' מהר"ם בר ברוך עצמו (סי' תקפ"ז) יעושה"ט, וא"כ מוכח דלולא זה שהיא טענת ספק היתה מוציאה ולא הי' מהני הפטור ואמאי הא בשעת הפטור הוי ראוי ועדיין לא חל שעבודה וא"כ בוודאי מהני הפטור ואין צורך להא דמספק אינה יכולה להוציא רק מטעם וודאי אינה יכולה להוציא, וביותר דהשואל הזכיר שם טעם דראוי ובת' שהשיב לא הזכיר מזה כלום מכלל דס"ל למהר"ם בר ברוך עצמו דכה"ג לא הוי ראוי ומיד כשמת חמיה נשתעבדו לה לכתובתה ולכך הוצרך לצדד מטעם דאינה יכולה להוציא מספק, וראיתי למהרי"ט (בח' חו"מ סי' ע"ג) אשר כפי הנראה רמז לת' מהר"ם זו להוכיח מינה דלא הוי ראוי (רק שבקובץ תשובותיו היפה תשובה זו בסי' צ"ה יעו"ש במהרי"ט) אך דכתב איברא דשם מתה הזקנה תחלה ואח"כ מת בעלה שאין שם טענת ראוי רק דהוכיח שם מלשונו, ותמיהני דהא מוכח מגוף הפלפול והטעם וכנ"ל דלמה הוצרך דמטעם ספק אינה מוציאה הא בוודאי אינה יכולה להוציא דכיון דפטרה בעוד דהוי ראוי א"כ הפטור מועיל בוודאי והוי הקרקע של הזקנה, וע"כ דס"ל דלא הוי ראוי וכנ"ל והיינו מטעם שלא נשבעה עדיין, וא"כ כיון דכל המקור הוא מת' מהר"מ ומוכח מת' מהר"ם עצמו ממקום אחר דבלא נשבעה לא הו"ל ראוי אף בלא בא ליד הבן, וא"כ כ"ש הכא דכבר הי' ביד האב, וכמו שתמה ההפלאה הנ"ל על הח"מ ובי"ש הנ"ל דמנ"ל לחוש אף בלא נשבעה לומר דהוי ראוי וכנ"ל. אמנם אחר כתבי זה ראיתי דאיננו ראי' כלל מת' מיימוני ומת' מהר"מ ב"ב הנ"ל, דהנה אני כתבתי לפי הנוסחא שלפני בת' מיימוני ברמב"ם דפוס ברלין וכן בת' מהר"מ מרוטנבורג שלפני ד' סדילקאב וסבור היינו שהטעם דספק קאי אדלעיל דמש"ה מהני הפטור, אבל ראיתי בת' מהרי"ט (חו"מ סי' י"א) שהביא שם הת' הנ"ל וראיתי שהנוסחא שלפני הוא מוטעה ומשובש דהביא שם הנוסחא אחר שכתב לזכות מטעם דהימנה ונתן לה מטלטלין העודפים כתב ועוד דל כל זה מכאן [ותיבות אלו נחסרים אצלי בדפוסים הנ"ל] כיון דטענתה טענת ספק וכו' וא"כ מקודם לא היתה הכוונה משום ספק רק מטעם וודאי ועל הא דמהני הא דהימנה ופטרה מן השבועה לא כתב שום טעם וא"כ י"ל דאולי באמת טעמו משום ראוי, ויעו"ש במהרי"ט (סי' ט') בת' מהר"י באסאן מה שביאר בת' מיימוני הנ"ל דכיון דנתן לה במתנה המטלטלין העודפים ומהני אף אם היו לה צררי י"ל דהצררי נתונים לה (במתנה) וממילא שפיר מגיע לה הכתובה, וא"כ לפ"ז פשיטא דיכול להאמינה בלא שום טעם, אמנם המהרי"ט שם (סס"י י') השיג ע"ז דהצררי פרעון הן וכבר נפקע חיוב הכתובה ול"ש ליתנם במתנה, וא"כ לדידי' לא ביאר המהר"מ שום טעם על הא דבידו להאמינה וא"כ י"ל דהוא מטעמא דראוי וכנ"ל, ועכ"פ להיפך וודאי אין לי ראי' מינה ובפרט לפי הנראה תשובה זו סותרת לגמרי להא דהמרדכי (פ' נש"נ) הנ"ל דהא משמע דס"ל דמיד שמת חמי' נשתעבדו לה נכסי חמי' אף דהשאיר אלמנה ומגיע לה מזונות, [ומזה הי' נראה דהעיקר כחי' הבי"ש הנ"ל לפי מה שביאר הבית יעקב דהתם בתפסה דוקא], וכעין מ"ש המהרי"ט (סי' ע"ג) הנ"ל, ע"כ אין להעמיד שום יסוד ע"ז. ובאמת צל"ע אי נימא דשעבוד לכתובה אף בלא נשבעה משוי ראוי, איך תתפרנס משנה שלימה כתובות (ס"פ מי שהי' נשוי) דכתבה ראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך השני' מוציאה מיד הלוקח, דאיך מוציאה השני' הא כיון דהי' משועבד לה לראשונה ולא אישתעביד לשני' קודם שבא ליד הלוקח וא"כ אף אחר שנסתלקה הראשונה איך טורפת השני' וע"כ דשעבוד הראשונה איננו מעכב לשעבוד השני' ולשניהן משתעבד, וכ"ה בחו"מ (סי' ק"א סעי' י' וסי' ק"ד סעי' א') אף דעפ"י הדין מגיע להראשון ולדידי' משתעבד מ"מ איננו מעכב מלחול עליו שעבוד השני, וא"כ ה"נ במזון הבנות וכתובת האלמנה, אמנם יען כי ראיתי כי נבוכו האחרונים בענין ראוי ובסתירת ת' מהר"מ אהדדי ולא העלו בזה דבר ברור ולאפיסת הפנאי לא עיינתי בזה כעת, ע"כ נראה דמה דויתרה האלמנה מכתובה נכון לפשר בזה קצת עם הגדולה. ויתר הפרטים בדין זה פשוטים, דהא דמגיע מזונות להבנות אינו אלא על הזמן שהי' הבן חי ולאחר מיתת הבן אף דלא נתבגרו עדיין אינו מגיע להם מזונות וכמבואר במשנה ב"ב (ס"פ יש נוחלין) דאין הקטנות ניזונות על הגדולות, ואף דהכא מתחלה הי' בן מ"מ כל שמת הוי כלא הי' בן מעולם, ואף דהוא פשוט עכ"ז אעידה לי עדים נאמנים הלא המה הר"י מיגש בת' (סי' קצ"ו) והרדב"ז בת' ח"ד (סי' קצ"א), ואף בנכ"מ עכ"ז בחזקת היורשים קיימא, ובחיי הבן אם הוציאו לאחת יש להשאיר מזונות הבנות עד שיבגרו דהם קודמים לפרנסת הבת כמבואר (בסי' קי"ג) בח"מ (ס"ק י"ז) ובבי"ש (ס"ק ט"ז), ובכה"ג בהשאירה ונטלה עישור ונשאר מזונות לאינך עד שיבגרו ואח"כ מת האח, יש להסתפק כעין שנסתפקו התוס' כתובות (דף מ"ט) בהניח עשר בנות דליכא רווח ביתא, וה"נ הכא הא ליכא רווח ביתא דהא הכל הי' מגיע להקטנות מקודם, גם אם נימא כצד הס' של התוס' דבכה"ג דליכא רווח ביתא מגיע גם להשניה עישור יש להסתפק עוד באם השיא האב להאחת והאחת נשאת בחיי הבן ואחת לאחר מיתת הבן דאם לא היתה נוטלת אחת בחיי הבן היו כולן חולקות בשוה וכמ"ש המהרי"ט (ח"א סי' ק"ל) וא"כ נגד הגדולה שנשאת בחיי הבן לאחר מיתת האב מגיע להשני' עישור לר"ח ולדידן היכא דליכא רווח ביתא לפי הס' של התוס', א"כ יש לעיין היכי עבדינן עובדא, והי' נראה דבכה"ג השני' נוטלת עישור וחולקת עם אותה שנשאת בחיי האב, ויש לעיין בכ"ז הרבה, אמנם יען כי אינני יודע על נכון המעשה בפרטות ואם נצרך פרטי הדברים הנ"ל לנידון דידי' ולגודל הטרדה ואפיסת הפנאי לא נתתי עיוני כעת עליהם ואם יהי' נצרך למעלת כת"ר אזי ימחול להודיעני בפרטות המעשה כהווייתה ואי"ה אעיין בכל הפרטים אשר יצטרכו לזה, ולע"ע יהא די בזה, וגם אם פרנסת הגדולה שפרנסו האפוטרופסים הי' שלא כדין ונטלה יותר מהמגיע לה יש לעיין הרבה אם גובין זה מבעל שהכניסה לו, אמנם יען אינני יודע הענין אל נכון ואם נצרך אליו לא עיינתי בזה כעת. ויקבל ברכת החוה"ש מאדה"ש כנפשו ונפש ידידו הדושו"ט ירוחם יהודא: