אור ברסלב

שות אור גדול· רבי ירוחם יהודא ליב פרלמן [הגדול ממינסק]

סימן ט

סימן ח

להרב אבד"ק סעמייאטיץ יצ"ו. השאלה יובן מתוך התשובה. פיסקא א. א) הנה ראשית יש לבאר אם הי' המעשה קודם שראה הרב הגט אם הוכשר בעיניו ואפשר דהגט הי' צריך איזה תיקון לתקן בו איזה אותיות, דבכה"ג דעדיין לא נגמר הגט דעת הרבה מהראשונים דיכול הבעל לבטלו, מסוגיא דגיטין (פ"ח א') דעל הא דתנן שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני והעדים מלמטה כשר מקשה בגמ' ודלמא אמלוכי אימלך וכתב, ופירשו דקושיית הגמ' היא דלמא אחר שכתב מקצת הגט נמלך הבעל מלגרש בו ונתבטל הגט ושוב אינו חוזר ומגרש בו לכ"ע, דכיון דבטלו בשעה שלא נגמר עדיין כ"ע מודו דבטל ואינו חוזר ומגרש בו, וכמבואר בתוס' (שם) ד"ה ודלמא, וכן דעת הריטב"א שם, אף דפליג על הרמב"ם בנגמר וסובר דאינו יכול לבטל גופו של גט, עכ"ז באינו נגמר מודה דיכול לבטל, וכ"כ רש"י שם לפי' א', וכ"כ שם הר"ן לפי' א'. אמנם הר"ן שם בשם הרמב"ן הביא דפירש הא דקאמר בגמ' ודלמא אמלוכי אימלך וכתב, שמא מתחלה אמר הבעל לסופר כתוב גט לאשתי וכתב חציו ואח"כ נמלך בעל וחזר בו ומנעו מלהשלים הגט ונתבטל שליחותו וכשחזר ועשאו שליח להשלים אותו הגט לא עשאו שליח אלא לחצי הגט ולא ניתן לגירושין, והר"ן תמה עליו, ולפע"ד נראה ליישב תמיהתו. דהנה מה שהביא הרמב"ן משליח שלא ניתן לגירושין דחה הר"ן דהתם בפ' כל הגט (כ"ט ב') במעשה דאבא בר מניומי דקאמר בגמ' והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא היינו טעמא משום דכיון דשליח זה אינו יכול לגרש כך אינו יכול לעשות שליח אחר שיגרש כו', ולשון זה של הר"ן איננו מדוקדק כלל, דהא התם לא רצה לעשות שליח אחר שיגרש רק שליח למוסרו לאבא בר מניומי רק כיון שהוא שליח שלא ניתן לגירושין אין לו לשנות כלל ממאמר הבעל וכמ"ש הר"ן עצמו בפ' כל הגט, רק דבפשוטו איננו דומה דהתם משנה ממאמר הבעל והכא אינו משנה כלל ממאמר הבעל, אמנם י"ל כוונת הרמב"ן איננו לראי' מהתם רק בדרך דמיון קצת, דהנה חזינן לענין גט בעינן שליחות אלימא יותר מבעלמא דבעינן שישמעו קולו דוקא ושלב"פ לא מהני אף דבכל מקום יכול למנות שליח שלב"פ מ"מ בגט לא חשיב לשמה עד שישמעו מפיו ממש, ואף להפוסקים דל"ב שליחות בכתיבה מ"מ אמרינן גיטין (דף ס"ג) עשו שליחותן וטובא כיו"ב דאין הכוונה שליחות ממש רק דנתבטל צווי הבעל ושמיעת קולו ולא הוי לשמה, וא"כ בלא ניתן לגירושין דחזינן דלא אלים שליחותו והוקלש דאפילו בשינוי כל דהו בטל, [ויעוי' בירושלמי (פ"ג דתרומות) על מתני' דביטל עד שלא חרם דמיירי בשינה קצת והובא שם בר"ש דבשביל השינוי עצמו לא נתבטל השליחות רק בביטל אף דא"י לבטל מ"מ הוקלש השליחות דבשינוי כל דהו נתבטל, וכן פסק הרמב"ם וביו"ד (הל' תרומות), וה"נ בלא ניתן לגירושין הוקלש כח השליחות דבשינוי כל דהו נתבטל.] אפשר דלא מהני שליחות בכה"ג לענין כתיבה ולא חשיבא לשמה בשליחות קלושה כזו ולא מהני לענין כתיבת הגט וכעין דלא מהני בלא שמיעת קולו, ואף דהכא בלא"ה לא מצי למעבד שליח משום מילי, מ"מ בלא ניתן לגירושין הוקלש יותר. ואפשר דכוונת הר"ן לפמ"ש התו"ג והבית מאיר (סי' קמ"א סעי' ל"ו וסי' קמ"ב סעי' י"ג) דלא מינה הבעל לאבא בר מניומי לשליח שלב"פ, דבכה"ג הו"ל הראשון מעשה קוף בעלמא ולא הי' מהני אמירתו בפ"נ ובפ"נ, רק דהראשון ימנה מכחו לאבא בר מניומי לשליח, וא"כ הא אינו יכול השליח זה למסור יותר ממה שיש לו בעצמו דכיון דהוא אינו יכול לגרש איך יעשה שליח אחר לגרש, רק משום מאמר הבעל יכול לעשות לכך אינו יכול לעשות שליח אחר לעשות שליח לאבא בר מניומי כיון דהוא בעצמו אינו יכול לעשות רק משום אמירת הבעל לכך א"י לשנות כלל, אבל בל"ז שפיר חשיב. שליח גמור. ולולא דברי הר"ן הייתי אומר דהטעם כיון שלא ניתן לגירושין אינו אלא כמילי בעלמא דלא מימסרי לשליח לעשות שליח אחר, ויש לעי'. והנה כ"ז נדחקתי יען כי אני נבוך קצת בלשון הר"ן. אמנם העיקר נראה לפענ"ד בהבנת דברי הרמב"ן, דכיון דבמעשה השליח אין בו כדי לגרש לא חשיבא עשייתו לשמה ולא עביד מעשה גירושין כלל, והוי כמו שיעשה שליח על הכתיבה והשליח לא יחשוב לשמה והבעל יחשוב לשמה, דנימא שלוחו של אדם כמותו לענין הכתיבה והוי כהבעל כותב וממילא תהני מחשבתו של בעל לענין לשמה, [ויעוי' רשב"א חולין (י"ב ב') ובת' (סי' כ"ו) בשם רבינו יונה דמדבריו נראה באמת דמהני בכה"ג:

(הגה"ה. אב"ה, לענ"ד נראה ראי' לשיטת רבינו יונה מזבחים (ג' א') דבגמ' הוכיחו דגבי גט סתמא פסול מהא דתנן אמר ללבלר כתוב ולאיזה שארצה אגרש פסול לגרש בו ודחו דלמא שאני התם דאין ברירה, ופירש"י וגריעה מסתמא דשמא בשעה שנכתב לא הי' בדעתו של בעל לזו ואינתק לשם האחרת עכ"ל, וקשה במאי גריעה הכא מסתמא דמה בכך שבשעה שנכתב לא הי' בדעתו של בעל לזו מ"מ הא הלבלר לא ידע דעתו של בעל וכתב סתמא ואמאי פסול ומי גרע זה מאלו הי' הלבלר כותב בלא ציווי הבעל רק מעצמו דהי' כשר אי סתמא כשר. אמנם לשיטת רבינו יונה הנ"ל דמחשבת המשלח מצטרפת למעשה השליח אתי שפיר דהיכי דהלבלר הוא שלוחו של הבעל שפיר מגרע גרע מאלו הי' כותב מעצמו בלא ציווי הבעל, דכיון דהלבלר הוא שלוחו של הבעל אף שהוא כותב סתמא מ"מ מצטרפת מחשבתו של הבעל לכתיבתו ומהני למינתק להגט לשם האחרת וגריעא מסתמא, ולדעת כל הראשונים דלא ס"ל כשיטת רבינו יונה נצרך לדחוק דבציווי הבעל גרע דהלבלר כותב על דעת הבעל ומכוין רק לשם זו שבדעתו של בעל לגרשה, או אפשר דאף דלא ס"ל כרבינו יונה בזה דליהני מחשבת הבעל לענין לשמה להכשירו, מ"מ לענין למגרע את הגט מסתמא מודו דמהני מחשבת הבעל, וצ"ע.):

אמנם דעת כל הראשונים אי"נ כן רק דגדול עומד על גביו היינו דהגדול מלמד לחשו"ק שיכוונו הם בעצמם,] דזה בוודאי אינו דהוי שליח על חצי דבר דבעינן דהשליח בעצמו יעשה כל הספר כריתות. [ויעוי' במל"מ (פ"י מטומאות צרעת הל' א') וצ"ע דלא מצינו כה"ג ענין שליחות דזה יעשה וזה יחשב ויצטרפו יחד וכעין דאמרינן בחולין זה מחשב זה עובד, ויש לעי'.], וה"נ בעושה שליח לחצי גט כיון דבמעשה השליח עצמו אין בו כדי לגרש לא מהני מעשה השליח לזה, ואם הי' עושהו לשליח שיכתוב גט שלם ג"כ אם ירצה וא"כ נעשה שליח גמור על גט אזי אף שלא הי' כותב גט חדש רק שהי' משלים להראשון שפיר הי' מהני דנעשה שליח על גט וברצונו צירף לחציו הראשונה, [דלא נתבטל לדעתו של הרמב"ן, ואם הי' רוצה או שהי' נאבד חצי ראשונה הי' כותב כעת גט שלם, משא"כ אם אינו עושהו שליח כעת רק על חצי גט א"כ אינו עושה שליח על דבר של כריתות רק על חצי דבר ואף אם הי' נאבד חצי ראשונה לא הי' יכול לכתוב גט שלם וזה לא מהני וכנ"ל וא"כ ממילא לק"מ מה שהקשה הר"ן למה לא יהא רשאי למנות שליח לחצאין כיון שהבעל בעצמו יכול לכתוב ולהמלך ולחזור ולכתוב, דז"א דהבעל בעצמו יכול לכתוב גט אחר ג"כ וא"כ כל מה שכותב הוי ספר כריתות ולשמה, משא"כ באינו ממנה שליח רק על חצי גט דאיננו נעשה, שליח על דבר של כריתות ולכן לא מהני, והוי שפיר כעין דאמרינן בפ' כל הגט (כ"ט ב') דבשליח להולכה ממש יכול לעשות שליח אחר ושליח עוד שליח אפילו עד מאה אף דסוף סוף כיון דהראשון לא נתן להאשה וכולהו מכח בעל קא אתו והוי השני שליח הבעל וכן אינך וא"כ הראשון לא עביד רק מעשה השליח קמא דעובדא דאבא בר מניומי ואפ"ה כיון דהי' יכול ליתנו להאשה עצמה ונעשה שליח גמור שפיר יכול לעשות שלוחים אחרים משא"כ היכא דאין בידו לגרש, ה"נ הכא ג"כ כעין זה דהיכא דבידו לכתוב גט גמור אף דלא כתב רק מקצת הגט ג"כ מהני משא"כ היכא דאין בידו לכתוב רק מקצת הגט דלא מהני וכנ"ל, ולפענ"ד הדברים נכונים. [ויותר מזה כתב הר"ן בשם הרמב"ם במשנה הסמוכה שם (בפ' המגרש) דבשתי לשונות פסול] ונראה להביא ראי' לזה מהא דאמר (ס"פ האומר) דכולכם כתובו אחד כותב במעמד כולם, והקשה הח"מ (סי' ק"כ ס"ק ט"ז) דאמאי לא נימא דכולם יכתבו כל אחד מקצת הגט ויעו"ש דהוליד מזה דשנים שכתבו פסול משום דוכתב דקרא לשון יחיד הוא, והנה האחרונים השיגוהו מר"מ דס"ל עידי חתימה כרתי, [ויעוי' במקור מים חיים להאב"ד מבריסק זצ"ל בח"ב סי' י"ג בליקוטים שם מה שתי'.], ולי קשיא דמלשון יחיד לא ממעטינן בכל דוכתא רבים רק היכא דמיותר, ויעוי' בתורת חיים חולין (כ"ט ב'), ומכ"ש למאן דבעי שליחות בכתיבה דוכתב אבעל קאי רק משום דשלוחו של אדם כמותו א"כ אפילו שנים נמי, אמנם להרמב"ן הנ"ל אשה"ט, דאם כוונתו דוקא שכולם יכתבו א"כ לא עשה לכל אחד שליח רק למקצת הגט ולא לדבר של כריתות ולא ניתן לגירושין וכנ"ל, משא"כ אם כל אחד יכול לכתוב שוב הוי שלוחים שניתנו לגירושין ושפיר יכולים לכתוב כל אחד מקצת ג"כ וכנ"ל דהא יכול לכתוב כולו ג"כ וע"כ כוונתו דאחד יכול לכתוב ואשה"ט, ותמיהני על האחרונים שלא העירו על דברי הח"מ מדברי הרמב"ן הנ"ל. אמנם אף שנתבאר ליישב דברי הרמב"ן על נכון עכ"ז דעת הרבה מהראשונים דכל שלא נגמר הגט יכול הבעל לבטלו ב) וגם אף אם התיקון לא הי' נצרך אלא בחתימות העדים עכ"ז דעת התוס' גיטין (ל"ב ב') סוד"ה התם דבלא נחתם לא חשיבא גמר מעשה ועדיין יכול לבטל, וראיתי בחי' רע"א זצ"ל לגיטין שם שכתב על התוס' דאיננו מובן דהא ר"ש ס"ל ע"מ כרתי ולא הועילו הע"ח רק דמסתמא נגמר כדין בע"מ וא"כ בגוף הכשר קיומו וגמרו דהשטר אין הפרש בין נחתם ללא נחתם. ולדעתי לק"מ דהא אף למאן דס"ל ע"מ כרתי עכ"ז אין שום הפרש בין הכתיבה להחתימה לכל מילי וכדאיתא גיטין (ד' א') לענין שלא לשמה דמודה ר"א במזויף מתוכו ויעו"ש בתוס' דאף דל"ש הטעם דבכל מזויף מתוכו מ"מ פסול דגזרינן חתימה אטו כתיבה, וא"כ ה"נ דבאמצע כתיבה יכול לבטל כיון שלא נגמר א"כ ה"נ יכול לבטל כל שלא נחתם דגזרינן אטו כתיבה, ואף דבתוס' שם (נ"ב ב') ד"ה והא להתי' דאתיא כר"מ וגזרינן כתיבה אטו חתימה ס"ל דדוקא בשלא לשמה גזרו אבל לא בפסול דשליחות ודלאו בני כריתות והיינו משום דשלא לשמה שכיח טפי או משום דמזלזלי בהך דרשא יעו' בתרה"ד (סי' רכ"ח), מ"מ יש לומר דה"ה לענין ביטול כל שלא נגמר, ובפרט דהביטול הוא לענין לשמה, וכמו שיבואר אי"ה להלן, א"כ שפיר גזרינן חתימה אטו כתיבה כמו בשלא לשמה, והוא פשוט ופליאה בעיני על כבוד גאונו שנתקשה בזה. ובזה יש מקום קצת ליישב קו' הר"ן (ס"פ הזורק) על הר' אלחנן במעשה שהי' באחד שכתב גט לאשתו והחתים עליו שנים ולאחר זמן החתים עוד שלישי, דדעת הר' אלחנן דבכה"ג הגט פסול כיון שבא להחתים שלישי גילה דעתו שלא יהא גט עד שיחתום השלישי וחתימתו אינה כלום כיון שלא חתמו זה בפני זה, ועל זה הקשה הר"ן הא קי"ל שגט הנכתב בהכשר אין הבעל יכול לבטלו וחוזר ומגרש בו א"כ מה בכך שגילה דעתו כיון שחוזר ומגרש בו ע"ש, ולפי הנ"ל אפשר לומר דכיון שהבעל גילה דעתו שלא יהא גט עד שיחתום השלישי איגלאי מלתא למפרע דהגט לא הי' נגמר עדיין ויכול לבטלו וא"ש. ויתיישב קצת לפ"ז שינוי הסוגיות, דר"פ השולח דאמר גיטא גופי' מי קבטיל ודפ' האומר דאמר לא בטלי', דהנה אפשר לאשכוחי בשולח גט בלא עידי חתימה למסור לה בעידי מסירה ואח"כ כשביטל השליחות ונמלך לחזור ולגרש החתים עליו עידי חתימה וא"כ איגלאי מלתא למפרע דלא הי' נגמר עדיין וכנ"ל והי' יכול לבטלו, אמנם אפ"ה חוזר ומגרש ואמרינן דלא כיון לבטלו מתורת גט כיון דמדינא בעלמא בנגמר א"י לבטל וכדאמר ר"פ השולח שוב לא תלינן כוונתו על אופן רחוק ואמרינן דלא כיון לבטלו מתורת גט, וזהו שאמר בפ' האומר לא בטלי' ולכך אפילו החתים עליו אח"כ עידי חתימה חוזר ומגרש בו וא"ש. עכ"פ מבואר דעת התוס' דיכול לבטלו, אמנם יען כי לא ראיתי לכתר"ה שהעיר מזה, נראה דהמעשה הי' שהגט כבר נגמר ולא הי' נצרך עוד שום תיקון לא בכתיבה ולא בחתימה, כי לולא זה בוודאי הי' מזכיר כת"ר בקונטרסו משי' הראשונים הנ"ל, ולכן אחדל מלדבר בזה. ג) והנה ההיתר דהביטול לא הי' רק בפני הרב, וזולתו לא שמע שום אדם, א"כ לא הי' הביטול רק בפני אחד, בזה יש לעיין הרבה והנה לכאורה לפמ"ש התוס' גיטין (ל"ב א') ד"ה ולא וכן (ל"ג א') בד"ה רבי לחד סברא, וכן פסקו הרמב"ם וטור וש"ע (סי' קמ"א), דבפני השליח לא בעי ב', והיינו משום דכיון דהשליח יודע מזה לא. יתננו לה ולא שייך שום קלקול, א"כ גם בזה יש מקום לומר לפי מה שנוהגין עתה בסדר הגט דבעת שעושה הבעל שליח לסופר ולעדים אומר שיכתבו ויחתמו עד שיהי' כשר לדעת הרב, וא"כ אם עדיין לא ראה הרב את הגט, אף שבאמת הי' טוב ולא הי' נצרך שום תיקון בכתיבה וחתימה, [דשוב ל"ש כל מה שנתבאר למעלה], מ"מ כיון דא"א להנתן להאשה עד שיראה הרב ויוכשר בעיניו, דהא לא עשאן לשלוחים רק על אופן זה, וא"כ כיון דבלתי הרב א"א להנתן שוב הוי בפני הרב כבפני השליח, דדי בבטלו בפני הרב דג"כ ל"ש שום קלקול דכיון דהרב יודע שנתבטל לא יוכשר בעיניו. אמנם מלבד דיש לפקפק הרבה בזה, חדא דלא התנה שיוכשר בעיני הרב רק האותיות והתיבות וכי"ב בגופי הכתיבה וחתימה, וגם יעוי' בתו"ג (סי' קכ"ב) דאף אם לא הוכשר מ"מ נכתב ונחתם בשליחות דתמיד היו שלוחים עד שיוכשר יעושה"ט, וא"כ כיון דבאמת נכתב ונחתם בהכשר אף אם לא ראה הרב יש לגרש בו וראיית הרב איננה מעכבת, אף גם דלפי הנראה המעשה הי' שכבר הוכשר בעיני הרב ולא הי' חסר רק הנתינה, לכן אין להאריך בזה. רק בגופא דדינא לענין ביטול הגט בפני אחד יש לחוש כאשר יבואר. ולבד מה שפקפקו התוס' בעצמם גיטין (ל"ב א') ד"ה מהדת"י וכ"נ מהמרדכי, אף גם אם נניח כמו שנפסק בש"ע ותפסו האחרונים בפשיטות דבפני אחד לא הוי ביטול כלל, עכ"ז יש מקום להחמיר ד) והוא דהנה בטעמא דמלתא דלא מהני ביטול בפני אחד אף דקי"ל כרבי דבטלו מבוטל הרבה טעמים נאמרו בזה לראשונים ונבארם אחד לאחד למצוא חשבון. הנה בדעת התוס' נבוכו האחרונים, דהנה בתוס' גיטין (ל"ב ב') ד"ה ור"נ כתבו דהטעם דביטול בפני אחד לא מהני הוא משום תקנה, ויעו"ש במהרש"א שהניח דבריהם בצ"ע, והפ"י והבי"מ (סי' קמ"א) כתבו דכוונת התוס' ג"כ לשנים זה שלא בפני זה, ולשון התוס' לא משמע כן. ולבאר דבריהם נראה עפ"י מה שנבין תחלה בתוס' שם (ל"ג א') ד"ה רבי וז"ל, וי"ל דמשמע לי' מלתא דרבי דיכול לבטל אפילו בפני אחד, אע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים כו', ויעו"ש בפ"י דביאר דבריהם על נכון, דלתי' קמא ס"ל להתוס' דלענין עצם וקיום הביטול לא בעינן שנים, דלא אמרינן בזה כמו לענין גיטין וקידושין דלענין עצם וקיום הדבר בעי ב' ואף אם המעשה אמת מ"מ בלא עדים אינם כלום דגוף המעשה איננו מתקיים בלא עדים, אבל לענין הביטול איננו כן רק דגוף המעשה מתקיים בלא עדים ולא אברי סהדי אלא לשקרי, והוי כמו בזנות דלענין עצם האיסור ל"ב עדים רק לענין נאמנות אמרינן דאין דבר שבערוה פחות משנים, וא"כ בפני השליח לא שייך זה דהשליח מהימן, ובא"נ תפסו התוס' אי נימא דביטול דמיא לקידושין וגירושין דעצם וקיום ועיקר הדבר איננו מתקיים אלא בשנים, וא"כ שוב אין לחלק בין בפני השליח בין שלא בפני השליח ומאוד תמיהני על הבי"מ (סי' קמ"א) דכתב דלענין אי קיום הדבר בעי שנים תליא אי בעי שנים בדבר שבערוה בלא איתחזק, ומהרמב"ם וטור וש"ע דפסקו דבפני השליח אי"צ שנים מוכח דס"ל, דבלא איתחזק ל"ב שנים. והדברים מתמיהין דנראה ברור דלענין עצם וקיום הדבר היכא דבעי שני אין לחלק כלל בין איתחזק ללא איתחזק כיון דאינו משום נאמנות, ותדע דהא בידו בוודאי מהני אף דאיתחזק דמש"ה בעל שאמר גירשתי נאמן, ואפ"ה לענין גוף הגירושין ל"מ הא דבידו אם גירש בלא עדים וכן בקידושין היכא דשניהם מודים, וה"נ בלא איתחזק אף דלענין נאמנות מהימן מ"מ לענין עצם וקיום הדבר אין לחלק, וכמ"ש הרשב"א קידושין (ס"ה ב') דהגז"ש דבר דבר מממון אינה בדמיון ממש רק דילפינן מממון דחב לאחריני אף דהכא לא חב, וא"כ שפיר י"ל דקיום הדבר בדשב"ע בלא איתחזק ולא חב ובידו ילפינן מממון באיתחזק וחב ואינו בידו, וכמו באם נימא דלא ילפינן אלא באיתחזק, עכ"ז צריכינן למימר דילפינן בידו ולא חב מממון היכא דאינו בידו וחב היכא דתלוי בעצם וקיום לעיקר הדבר, ולענין נאמנות לא ילפינן רק בדומה ממש היכא דאינו בידו וחב, ה"נ י"ל לענין איתחזק דאף דלענין נאמנות לא ילפינן רק בדומה ממש דאיתחזק ואינו בידו וחב אב היכא דחסר חד מהנך נאמן, עכ"ז לענין היכא דתלוי בקיום עיקר הדבר ילפינן שפיר לא איתחזק ובידו ולא חב מממון היכא דאיתחזק ואינו בידו וחב, ואף דיש לדחות, מ"מ איך מדמה זל"ז קיום הדבר ונאמנות והם רחוקים כי אוכלא לדנא, והפ"י לא פלפל בלא איתחזק רק אם נימא דל"ב לקיום הדבר רק לענין נאמנות, משא"כ הבי"מ דהרכיב זה לענין קיום הדבר ג"כ דבריו תמוהין. וביותר תמיהני על הגהות הגאון ר"ב פרענקיל זצ"ל שהגי' בבי"מ דכבר קדמו הפ"י ולא הרגיש דרחוקים זמ"ז ולא קרב זא"ז. ועכ"פ נחזור להנ"ל דלתי' קמא סוברים התוס' הנ"ל דלא בעי' שנים לענין קיום הדבר, רק לענין נאמנות מדינא בעינן שנים משום אין דבר שבערוה פחות משנים, וא"כ לכאורה בבטלו בפני אחד מהם אף אם נימא דבטלה כולה ג"כ ליכא שום חששא, דלענין קיום הדבר דלא בעינן עדים נתבטלה כולה אמנם לענין נאמנות אינו נאמן דאין דבר שבערוה פחות משנים וא"כ ליכא חשש ממזרות, דאחריני דלא ידעי אם יכתבו ויתנו לא יהא שום קלקול דליכא עדים ולא יהא ממזרות, וא"כ בכה"ג יקשה דאפילו לרשב"ג אמאי לא יוכל לבטל בפני אחד מהן, דלגבי זה שבטלו בפניו ליכא חששא דהא הוא יודע מזה שנתבטל, ולגבי אחריני דלא ידעי לא מהימן וליכא קלקולא דממזרות ועגונות, ובשלמא היכא דבטלו בפני שנים מהן, דמדינא נתבטלה כולה וגם איכא עדים דאיכא חשש ממזרות, דאחריני דלא ידעי ליכתבו וליתבו ולבתר הכי יבואו הני ב' שביטל בפניהם ואיכא תקנת ממזרים, ושפיר הוצרכו לתקן דלא ליבטול, משא"כ בביטל בפני אחד דמדינא נתבטל ותקנת ממזרים ליכא דליכא עדים וכנ"ל, א"כ אפילו לרשב"ג לא הוצרכו לתקן בכה"ג ואמאי לא יוכל לבטל בפני אחד מהן. אמנם באמת הא בורכא, דכיון דלרשב"ג בביטל בפני ב' מהם הוצרכו לתקן שלא יבטלו כלל משום תקנת ממזרים, שוב ממילא אף בביטל בפני אחד ג"כ תקנו דלא יתבטל, דאיך אפשר דבפני אחד יתבטל זה שביטל בפניו ובפני שנים לא יתבטלו, אתמהה יציבא בארעא וכו', וכיון שתקנו בפני שנים מהן דלא יתבטלו כלל ממילא אף בפני אחד מהן הכי הוא, וגדולה מזו כתבו התוס' (ל"ג ב') ד"ה צריכי. אמנם לרבי תקשה דבפני שנים באמת לרבי נתבטל, ורק בפני אחד יתקנו, הא בפני אחד ליכא תקנת ממזרות כלל וכנ"ל, ובשלמא למ"ש התוס' אח"כ א"נ בזה שלא בפני זה יתיישב ג"כ כנ"ל, דכיון דהוצרכו לתקן בביטל בפני שנים בזה שלא בפני זה, שוב ממילא מלתא דפשיטא דאף בפני אחד תקנו, משא"כ לתירוצא קמא דהתקנה היא רק בביטל בפני אחד תמוה כנ"ל, דלרבי לא שייך שום תקנה ואף לרשב"ג ל"ש בזה שום תקנה רק משום דכבר תקנו בביטל בפני שנים וכנ"ל, והוא תמוה לכאורה. והנה בזה תמוה ג"כ דברי הפ"י שם בד"ה ור"נ ובד"ה ר', דסבר דאם הגט עדיין ביד שליח ל"ש אין דבר שבערוה פחות משנים משום דלא הוי נגד חזקה וא"כ מדינא מהימן רק משום תקנת ממזרות תקנו שלא יתבטל, והוא תמוה דהא לא שייך כלל תקנת ממזרות, דאם יתוודע להשליח שביטל קודם שיתן הגט לא יתן, ואם לא יהא נודע לו עד הנתינה ויתן הגט שוב ממילא לא יהא מהימן ע"א, דאחר הגירושין בוודאי לא מהימן עד אחד אף דמעיד דהגירושין לא היו כדין ומוקים לה בחזקת א"א דמעיקרא וכדאמר בפ"ק דגיטין (ט') אין ערעור פחות משנים, וע"כ כיון דהוחזקה מגורשת לפנינו הוי נגד חזקה [ומה שנראה בת' מיימוני להל' אישות (סי' ג') בהיפך יבואר אי"ה להלן], וא"כ לא יהא שום קלקול ממזרות. ע"כ נראה דמשום תקנת ממזרות אין הפי' דיתוודע לפנינו דוקא, רק דאף אם לא יתוודע מ"מ כיון דבאמת אם נתקיים הביטול והיא לא ידעה איכא ממזרות, אף דאנן לא ידעינן מ"מ קמי שמיא גליא דהיא באיסור א"א ואיכא ממזרות, שפיר הוצרכו לתקן לענין קיום הדבר לעקור הביטול שלא יתקיים כלל בכדי שלא תהא באיסור א"א כל ימי' ובני' ממזרים. ובזה אתיין כל דבריהם של התוס' הנ"ל כהוגן בלי שום גמגום וסתירה, דבד"ה ור"נ שפיר כתבו דבפני אחד לר"נ אינו מבוטל משום מה כח ב"ד יפה, והיינו אף דלענין נאמנות מדינא אינו נאמן דאין דבר שבערוה פחות משנים, מ"מ לענין קיום הדבר עקרו עצם הביטול דלא יהא לו קיום כלל משום תקנת ממזרות וכנ"ל, והיינו דמשמע ממתני' דבראשונה הי' עושה ב"ד ומבטלו לענין עצם ועיקר הביטול שיתקיים, דלענין עדים לא הי' צריך למתני דפשיטא דאין דבר שבערוה פחות משנים, וע"כ לענין עיקר ועצם הביטול שיתקיים דבל"ז אין לו קיום כלל לענין עצם הדבר דהפקיעו להביטול משום תקנת ממזרות קמי שמיא, וגם נ"מ דאף אם אח"כ סיפר הבעל להשליח והאשה קודם נתינה שביטל בפני אחד, אף דמהימן דבידו לבטל השתא, מכל מקום איננו כלום, משום דהביטול מתחילתו לא הועיל כלום, והטעם שתקנו כן משום תקנת ממזרות כלפי שמיא וכנ"ל, וא"ש דבריהם דלעיל אף דס"ל בד"ה רבי דאין דבר שבערוה פחות משנים היינו לענין נאמנות והכא כתבו לענין קיום הדבר וכנ"ל, וגם נ"מ כנ"ל ועוד יש למצוא נ"מ, ועיקר התקנה שלא יהא איסורא וממזרות כלפי שמיא ואשה"ט, והדברים מוכרחין בד"ה רבי דבזה אתיין דבריהם על נכון, דמשמע לי' מלתא דרבי אף בפני אחד אף דאין דבר שבערוה פחות משנים היינו משום נאמנות והכא דבפני השליח לא שייך זה, אמנם אם נימא דבטלה כולה שוב שייך תקנת ממזרות כלפי שמיא ואשה"ט. והארכתי בזה לבאר דברי התוס' על נכון במקום שלא מצאו כל אנשי חיל ידיהם. עכ"פ דעת התוס' דביטול בפני אחד לא מהני מפני תקנת ממזרות, ואף לא"נ שכתבו בד"ה רבי דגם בפני השליח בעי שנים, והיינו משום דמדינא אין הדבר מתקיים בפחות משנים, מ"מ ס"ל דתקנו משום ממזרות לענין זשלבפ"ז דמדינא מתקיים הביטול רק מתקנתא דממזרות הפקיעו הביטול, וכן דעת הרשב"א בחידושיו גבי אמר לעשרה כתבו יעושה"ט דבפני אחד אינו אלא משום תקנה. ה) והר"ן בחידושיו לגיטין והריטב"א שם כתבו דטעמא דר"נ משום אין דבר שבערוה פחות משנים, ולרב ששת כתבו דב' תקנות הוו, אבל לר"נ לא הוי אלא חדא תקנה ובפני שנים הוא מדינא, וכתבו והיינו דאמרינן לקמן אותיבו קרי באודנייכו דאע"ג דידעי דאיהו מבטלו כיון דליכא עדות לא חשיב ביטול, וכ"כ הר"ן בהלכות. והנה הדברים האלה צריכין ביאור דכתבו דאע"ג דידעי, הא כיון דידעי שוב איכא עדים, ועוד הא אמרינן לקמן מזה דגילוי דעתא בגיטא לאו מלתא הוא, א"כ לא ידעינן כלל דהוא מבטל. אמנם באמת הדברים פשוטים, דהנה אי ביטול בפה מועיל בלא עדים, א"כ בדחזינן דרהיט דמוכח מלתא שמבטל בפה, רק דאינם שומעים משום דאותיבו קרי באודנייהו וא"כ פשיטא שמדינא צריכין לחוש דלמא בטלו בפה ואיכא איסורא דא"א וממזרות, ואף דלא שמעי וליכא עדים ע"ז, עכ"ז פשיטא דעל ספק כזה מה"ת יש לילך לחומרא, כיון דהדברים מראים דביטל בפה וכשביטל בפה אף דליכא עדים הגט בטל אלא וודאי מוכח דאף בביטל בפה בפירוש שלא בעדים איננו בטל, דעיקר הדבר איננו מתקיים אלא בעדים, וא"כ להכי א"ש דאף דמוכחי ומראין הדברים שביטל בפירוש, עכ"ז כיון דליכא עדים ע"ז לא נתבטל, דגוף הדבר איננו מתקיים בלא עדים, ואף דהעדים רואין דרהיט איננו אלא גילוי דעתא וגילוי דעתא לאו מלתא, וא"כ ע"כ צריכין לב' הדברים, להא דגילוי דעתא לאו מלתא ולהא דביטל שלא בפני עדים איננו כלום, דאם ביטל בפה מועיל אף שלא בפני עדים א"כ כיון דחזינן דרהיט ואומר בפיו בוודאי יש לחוש שביטל בפירוש, אמנם לזה אהני דביטל בפירוש שלא בפני עדים לא כלום הוא, ואי הוי מועיל גילוי דעתא א"כ הא העדים רואים הגילוי דעתא ושוב הוי כביטל בפני עדים, רק לזה אהני הא דגילוי דעתא לאו מלתא והנה לפ"ז ע"כ מוכח דס"ל להר"ן והריטב"א דהא דרב יהודא אתיא אליבא דהלכתא דקי"ל כרבי דבטלו מבוטל, ושפיר הביאו ראי' מזה, דאי אתיא כרשב"ג דס"ל בטלו אינו מבוטל, א"כ אף במבטל בפני שנים או שלשה אחרים איננו מבוטל מצד התקנה, ואין ראי' משם, דשפיר י"ל דביטול בפה מועיל אף בלא עדים, עכ"ז כיון דהם לא שמעי הוי כמבטל שלא בפניהם דלא מהני אף בביטל בפני עדים מצד התקנה, וע"כ דס"ל דמסתמא אתיא אליבא דהלכתא. ויעו"ש ברשב"א דהוכיח דרב יהודא ס"ל כרשב"ג, דאל"כ כי אותיבו קרי מאי הוי הא יכול לבטל בפני אחרים, וכדפריך שם (ל"ג ב') כי מטמרי מאי הוי, ולהר"ן ע"כ נצטרך לומר כמ"ש הפ"י שם דמיירי דאיהו לא ידע דאותיבו קרי. ועפ"י הדברים הנ"ל עמדתי על מה שהביא השלטי הגבורים בשם רבינו ישעי' ראשון ז"ל, דס"ל דאין סומכין על הלכה זו דאותיבו קרי וחוששין על גט זה משום ביטול יעו"ש בשלטי גבורים אות ב' דריא"ז הביאו ודחה דבריו, ולכאורה תמוה ואיננו מובן, דכיון דקי"ל כאביי דגילוי דעתא לאו מלתא א"כ במאי דחה סוגיא זו, ובפרט דגם רבא מודה בהא כמבואר בגמ'. ולפי הנ"ל אשה"ט, דדעתו כפי שנראה מהמרדכי דלר"נ לא הי' תקנה כלל, והא דהי' מבטלו בפני שנים היינו כי היכי דלהוי עלי' סהדי, וא"כ בכה"ג דחזינן דרהיט פשיטא שיש לחוש שביטל בפירוש, ובביטל בפירוש אף בלא עדים מבוטל רק דאנן לא חיישינן, אבל בכה"ג דמוכחא מלתא פשיטא דחיישינן, ורב יהודא דלא חייש סובר כרשב"ג וכמ"ש הרשב"א הנ"ל דאינו מבוטל, אבל לדידן דקי"ל כרבי פשיטא דחיישינן ואשה"ט. שוב אח"ז רב נדפסו ש"ס החדשים דפוס ווילנא עם תוס' רי"ד על גיטין דהוא הוא רבינו ישעי' ז"ל, ועיינתי בו ומצאתי להדיא כדבריי ונתתי שבח והודיי' לה' ית' שכוונתי האמת בעזהי"ת. ועדיין יש לדקדק לכאורה על הר"ן והריטב"א הנ"ל, כיון דמוכרח לדבריהם דלא ידע דאותיבו קרי וכמ"ש הפ"י וכנ"ל, א"כ שוב לאו ראיי' הוא, דהנה לרבא דסובר גילוי דעתא מלתא הוא, א"כ לכאורה קשי' במתני' דשלח אחריו שליח או ששלח אצלה שליח והשליח לא הגיע להם עד שהגיע גט לידה דמבואר במתני' דאינו מועיל, ואמאי הא עכ"פ גילה דעתו מעיקרא דרוצה לבטלו, ויעוי' בהגהות אשר"י ובמרדכי דע"כ דעשה השליח בפני עדים, וא"כ איכא גילוי דעתא, וע"כ דמש"ה אינו מועיל משום דליכא גילוי דעתא דרוצה לעבור על ר"ג, דדלמא אינו רוצה לעבור על תקנת ר"ג ולבטל שלב"פ, וכ"כ התו"ג (סי' קמ"א סעי' ס"ב), וא"כ ה"נ כיון דלא ידע דאותיבו קרי וא"כ הוא סבור שמבטל בפניהם ואיננו עובר על תקנת ר"ג א"כ אף אם נימא דביטל שלא בפני עדים נמי מהני מ"מ הכא אין לחוש, דהתם חזינן דעבר על תקנת ר"ג ומבטל שפיר מבוטל, אבל הכא הא י"ל דאין בדעתו לעבור על תקנת ר"ג רק דסובר דמבטל בפניהם ולולא זה אפשר דלא הי' מבטל, וכדמוכח ממתני' הנ"ל, ודוחק לומר דהתם שאני דאיכא גילוי דעת להיפך וכמ"ש התו"ג משא"כ הכא. אמנם באמת לק"מ דלענין גילוי דעתא שפיר אמרינן דכה"ג לא הוי גילוי דעתא, דגילוי דעתא אינו אלא על מה דחזינן דגילה דעתו, אבל על מה דלא חזינן ליכא גילוי דעתא, אבל היכא דביטל בפירוש, א"כ פשיטא דאין להקל ולומר דביטל בטעות, דדלמא איננו בטעות ואף אי הוי ידע נמי הוי מבטל, וגדולה מזו במקדש חייבי לאוין שלא הכיר הוי קידושין כדאיתא בכתובות וטובא כיו"ב, ושפיר הוכיח הר"ן. עכ"פ נתבאר דדעת הר"ן והריטב"א דהטעם דבפני אחד לא מהני ביטול היינו מדינא משום אין דבר שבערוה פחות משנים, והיינו דעצם וקיום הדבר איננו מתקיים בפחות משנים, וכמו בגיטין וקידושין, ולפ"ז פשיטא דאפילו בפני השליח ואשה בעי שנים, וכפשטות הירושלמי וכמ"ש הב"י (סי' קמ"א), ובפרט לדעת הפוסקים דהשליח עולה לע"א, א"כ ע"כ הא דקאמר בירו' דצריך לבטלו בפני שנים והשליח עולה משום ב' היינו בפני השליח וכמ"ש השעה"מ (פ"ו מהל' גירושין הל' ט"ו), וכ"ד הרבה מהראשונים וכמש"כ השעה"מ שם. ו) עוד ראיתי טעם א' שהביא האבני מילואים (סי' קמ"א ס"ק ו') בשם הר"ן בחידושיו, (ולא מצאתי זה בחי' הר"ן לגיטין רק כמ"ש באות הקודם, ואולי הוא בחמש שיטות להר"ן שהוא הרמב"ן לגיטין.] משום דלא אלים דיבור דשלב"פ דגרוע לבטל דיבור דבפניו דאלים, וכעין דאמרו מלתא דמתעבדא באפי עשרה צריכה עשרה למשלפי', הלכך בעינן בפני ב' או בפני ג' דיהא אלים לבטל הדיבור דבפניו, והאבני מילואים שם הסיב לזה גם דעת התוס' ד"ה מהד"ת גיטין (ל"ב א'), שכתבו דכיון דקצת דומה לדברים שבלב ל"ח עקירת דבר מה"ת ועדיפא מינה אמרינן בביטול שלא בב"ד שלא בידיעת שליח ואשה דמשמע פשט הלכה דלא הוי ביטול וכו', והבין דכוונתם ג"כ דמשום דהוי דיבור גרוע עשאום כדברים שבלב, והר"ן בחידושיו שכתב דהדין נותן כו' כתב האבני מילואים ג"כ דלאו דינא דאורייתא קאמר אלא דהוי דינא דדבריהם ולא הוי עקירת דבר מה"ת כיון דדומה קצת לדברים שבלב. והנה כדבריו מצאתי להדיא בריטב"א קידושין (ס' א'), גבי לא בא אחר וקדשה וחזרה בה, דכתב דהיינו בפני שנים אבל בינה לבין עצמה לאו חזרה היא ואפילו שמענוה מאחורי הגדר שחוזרת בה ומחשבתה גרידתא חשיבא וכן הדין בכל דבר שצריך חזרה והיינו דבעינן בביטול הגט ב' או ג' יעו"ש, א"כ מבואר ממש כדברי האבני מילואים הנ"ל דשלא בב"ד כמחשבה גרידא חשיבא וכדברים שבלב. ויען כי אני נבוך קצת בתוד"ה מהדת"י הנ"ל אמרתי לבאר קצת, דהנה בחי' רע"א זצ"ל הקשה קו' עצומה, דלמה להו לדחוק דעשאוהו כדברים שבלב, דלו יהא דדברים שבלב הוי דברים, הא מ"מ השליח והאשה אינן יודעין בשעת מעשה ולא הב"ד א"כ לו יהא דביטל בפיו שלא בפניהם לא הוי ביטול וכמו בדף ל"ד באותיבו קרי אף דביטל בפירוש בפיו מ"מ כיון דהם לא ידעו מזה לא הוי ביטול. והנה התו"ג הביא דהקשה לו כן חכם אחד, ויעו"ש דתי' דתקנת ממזרות ל"ש בכה"ג רק תקנת עגונות, וא"כ לקמן י"ל דס"ל כרשב"ג דאינו מבוטל מפני תקע"ג, אבל התוס' נתקשו לרבי דס"ל בטלו מבוטל כו' יעו"ש [דמ"ש דמיירי קודם תקנה איננו מדוקדק דמנ"ל הא ואדרבא לפמ"ש תוד"ה והגיע מוכרח דמיירי לאחר התקנה, רק מ"ש מרווח יותר דבוודאי אתי' אף אליבא דרבי], והנה דבריו נכונים ומסתברים. אמנם לדבריו קשיא מאי ועדיפא מינה דכתבו התוס' בביטל שלא בב"ד, איך עדיפא מינה אדרבא הך עדיפא דהתם שייכא תקנת ממזרות מש"ה איננו מבוטל משא"כ הכא, ואי כוונתם לענין הא דעקרו הביטול אף דליכא כ"כ טעם, דדברים שבלב, לזה לא הוצרכו להביא מביטול שלא בב"ד דלא פסיקא להו כ"כ וכמ"ש וצ"ע, הא טובא מצינו דעקרו אף לר' באין אונס בגיטין ובתלוי' וקדש וע"א במיתה וטובא כיוצא בהן אמנם להאבני מילואים הנ"ל יתיישב בפשיטות, דשלא בב"ד נמי הוא מהאי טעמא דדברים שבלב דעשאום כדברים שבלב, וא"כ הפלפול שכתבו דכיון דקצת דומה לדברים שבלב ל"ח עקירה צריכי נמי להא דביטל שלא בב"ד דלא פריך הגמ' שם מי איכא מידי רק לרשב"ג משמע דלרבי לק"מ, ולפ"ז לק"מ קו' רע"א זצ"ל הנ"ל, והיא ראי' גדולה להבנת האבני מילואים בביאור דברי התוס'. וגם לפ"ז י"ל כתי' התו"ג הנ"ל, ומ"ש ועדיפא מינה היינו ג"כ דהתם לא פריך מי איכא מידי משום דעשאום כדברים שבלב, ולגבי זה הטעם הוי התם עדיפא מינה אמנם אכתי ק"ל על התוס', דמאי קשיא להו אף אי דברים שבלב הוי דברים, מ"מ הא מוכח ממתני' דשלח אחריו שליח דל"ח לי' גילוי דעתא משום דליכא גילוי דעתא דרוצה לעבור על תקנת ר"ג, וכמ"ש באות הקודם בשם התו"ג ג"כ, וא"כ ה"נ הא ליכא גילוי דעתא דרוצה לעבור על תקנת ר"ג ואדרבא איכא גילוי דעתא להיפוך מדרהיט ואזיל בתר השליח ואשה, וא"כ אף אי דברים שבלב הוי דברים אכתי ליכא גילוי דעתא דבטלו כיון דהם לא ידעו מזה, ומאי קשיא להו. וצ"ל דס"ל דכיון דהשליח והאשה ידעו ג"כ מהא דרהיט ומהאי גילוי דעתא דלבסוף איגלאי מלתא למפרע דלבטולי הוי רהיט הוי כמבטלו בפניהם ואינו נגד התקנה של ר"ג, ולהכי אי דברים שבלב הוי דברים הוי כביטל בפניהם, ולפ"ז מ"ש דבאותה שעה שהוא רץ לא נודע דעתו לא לשליח ולא לאשה ולא לב"ד, מה שכתבו ולא לב"ד לרווחא דמלתא כתבו, דאף אי הי' נודע לב"ד דרהיט לבטולי בפני השליח ואשה ליכא גילוי דמבטל דאיננו רוצה לעבור על תקנת ר"ג, וכמו בשלח שליח וכנ"ל, או דמ"ש ולא לב"ד היינו דרהיט בתר ב"ד לבטולי לרבי, ולפ"ז גם לקמן שם (בדף ל"ד) דרהיט בתר השלוחים הא דלא הוי כביטל בפניהם אף דראו הגילוי דעתא, מ"מ כיון דלא שמעו הוי לגבייהו כדברים שבלב. וא"כ לפ"ז שוב בפשוט ל"ק קושית רע"א זצ"ל הנ"ל, דבאמת גם לקמן באותיבו קרי הוי הטעם משום דברים שבלב רק דהקדימו לפרש הכא, אבל אי דברים שבלב הוי דברים הוי קשיא הכא והתם דהוי כמבטל בפניהם וכנ"ל, ומ"ש ועדיפא מינה היינו כנ"ל לענין הטעם. עוד י"ל קצת על קו' רע"א זצ"ל, דהנה, יש להבין קצת הא דכתבו התוס' וכי מבטל לי' אחר שבא לידה לפי שסבור שעדיין הוא ביד השליח כו', דמאי בעו בזה ולמאי הוצרכו לפרש שטעה, אף דבפשוטו נראה דמלשון המשנה משמע להו דאם משהגיע לידה היינו דמבטל אז אחר שהגיע, והיינו משום שטועה וסבור שעדיין הוא ביד השליח, דבלא"ה כ"ע ידעי דאינו יכול לבטל אז וכדפריך פשיטא, אמנם נראה די"ל עוד, דהנה הפ"י תמה על התוס' על הא דכתבו אעפ"י שנאמן לומר כן הי' בלבי דמנ"ל יעו"ש דכתב דפשיטא להו מסברא משום הגילוי דעתא דקודם, ולדעתי י"ל עפ"י הא דמבואר בת' הרא"ש שהביא הטור סס"י קמ"א) ויעוי' במל"מ (פ"י מגירושין) דתמה עליו, ויעוי' אבני מילואים (סי' קמ"ט) דהביא ראי' להרא"ש מגיטין (ע"ג ב') דנתן לה כספים כו', דמבואר דאע"ג דבדיבורם לא מהימני מ"מ כל שיש הוכחה ניכרת מתוך מעשיהם מהני, וא"כ שפיר י"ל דה"נ בטועה ומבטל הוי הוכחה ניכרת מתוך מעשיו דדעתי' לבטולי ולבטולי הוי רהיט ופשיטא דנאמן, משא"כ אם לא הי' הוכחה ניכרת מתוך מעשיו אפשר דלא הי' נאמן, וא"כ לקמן י"ל דליכא עדים דביטלו, וכמ"ש באות הקודם להר"ן דלא הוי ידע דאותיבו קרי ולכך לא ביטל בפני אחרים, א"כ אף שאומר אח"כ שביטל בפניהם אינו נאמן, דהא דרהיט איננו ראי' דדלמא אשור הבו לה רק דלאחר שנתגרשה רוצה להוציא לעז, וא"כ אח"כ אינם יודעים, משא"כ הכא דאיכא הוכחה ניכרת מתוך מעשיו וכנ"ל ופשיטא דנאמן, ושפיר הוצרכו להא דדברים שבלב אינן דברים, ויש לדחות:

(הגה"ה. והנה לפי דברי האבני מילואים יתיישב גם דברי מהרי"ק (שורש קע"א) שתמה עליהם המל"מ (פ"ט מהל' אשות הל' כח):

ובפשוטו אפשר באמת דכוונת התוס' בפלפולם דדברים שבלב אינן דברים היינו לוצ"ע שכתבו דביטול שלא בב"ד יועיל להחמיר, וזהו באמת כוונתם במ"ש ועדיפא מינה כו', דלפ"ז איצ"ו לכל הפלפול הנ"ל רק בפשוטו דהוי ביטול שלא בב"ד ושלב"פ, אמנם וצ"ע כו' א"כ מוכרחין לומר כמו שכתבו מקודם, ולפ"ז בפשוט לק"מ קו' רע"א זצ"ל, ולפ"ז שוב אין ראי' להאבני מילואים הנ"ל. ונחזור להנ"ל דלפי הבנת האבני מילואים בתוס' טעמא דבעי ב' או ג' היינו דעשאוהו כדברים שבלב, (וכן מבואר בריטב"א קידושין הנ"ל,] ואע"ג דמדינא אתי דיבור ומבטל דיבור, הכא מתקנת חכמים עשאום לדיבור גרוע, ולפ"ז אפשר דהתוס' בד"ה מהדת"י אינם סותרים כלל לדבריהם בד"ה ור"נ דהתם מפרש טעמא דתקנו כן היינו משום תקנת ממזרים, ומ"מ הא משמע בגמ' דלרבי לק"מ מי איכא מידי כו' רק לרשב"ג מקשה, וכמו שדקדק הפ"י, לכך הוצרכו לבאר בד"ה מהדת"י דאין זה עקירה דעשאוהו כדברים שבלב, ולאיזה צורך עשאוהו כן פירשו בד"ת ור"נ, ולפ"ז לא הבנתי מאי דעשה האבני מילואים מחלוקת בין דיבורי התוס', ד"ה מהדת"י ובין ד"ה ור"נ, [אמנם מזה שסיימו שם בד"ה ור"נ דרבי מודה דאמרינן מה כח ב"ד יפה משמע בפשוטו דבזה הפקיעו כטעמא דרשב"ג, וכן מדכתבו בד"ה רבי דהיכא דשייך תקנות ממזרות אף בבטלו בב"ד דליכא דיבור גרוע עכ"ז מודה רבי משמע ג"כ דטעמא דרבי בפשוט משום תקנה כמו לרשב"ג.] וכ"ז להבנת האבני מילואים דלהרמב"ן איננו מדינא, ולא ידעתי מאי הכריחו לזה, ומ"ש דקי"ל כרי"ו דאתי דיבור ומבטל דיבור, התם ג"כ אפ"ל דמיירי דהדיבור האחר הי' בפני ב' או ג', וכן מבואר בריטב"א קדושין הנ"ל דכל חזרה היינו בפני עדים וה"ט דביטול הגט דבעי ב' או ג', א"כ מבואר דס"ל דחזרה דהתם היינו כחזרה דגט, א"כ שפיר י"ל דהר"ן [היינו הרמב"ן] מדינא קאמר, וכן ראיתי במקמ"ח להגאון מבריסק זצ"ל (בח"ב סי' ח') שכתב דדברי האבני מילואים אינם מוכרחים דאפשר דמדינא קאמר [ולפ"ז בתרומה ג"כ הכי ויש לעי'] וגם דברי התוס' עד"ה מהדת"י איננו מוכרח כהבנת האבני מילואים הנ"ל וכנ"ל. ובדברי התו"ג שהבאתי על תוס' ד"ה מהדת"י, יש ליישב ג"כ דברי מז"ה שבשלטי הגבורים שעמדתי עלי' באות הקדום, ולא נצטרך לומר דסובר דלר"נ לא הי' תקנה כלל, רק דסובר ג"כ כהתוס' דלר"נ ג"כ הי' תקנה דבפחות מב' איננו מבוטל, רק דהוא משום תקנת ממזרים כמ"ש התוס', משא"כ בהא דרב יהודא דל"ש תקנת ממזרים בכה"ג רק תקנת עגונות, א"כ איננו אלא לרשב"ג, אבל להלכה דקי"ל כרבי אין הלכה כרב יהודא. עכ"פ נחזור להנ"ל דנתבארו בטעמא דמלתא דביטול ל"מ בפני אחד ג' טעמים שהן ד', א', משום, תקנת ממזרים והוא שיטת התוס' ד"ה ור"נ, ב', משום אין דבר שבערוה פחות משנים, והוא שיטת הר"ן והרשב"א וכן נוטה דעת הראשונים דגם בפני השליח בעי שנים וכנ"ל, ג', דעת הרמב"ן דלא אלים דיבורא דשלא בפניו, וזה מתחלק לב' טעמים או דהוא מדינא, וכמ"ש המקמ"ח הנ"ל, או דהוא מתקנתא וכמ"ש האבני מילואים הנ"ל ז) וראיתי להמקמ"ח (בח"ב סי' ח') דהעלה נ"מ בין הטעמים הנ"ל, דהנה במרדכי בגיטין פ' השולח הביא בשם רבינו שמחה דגם בקידושין בשלח לקדש לו אשה לא יבטל שלא בפני השליח דאיכא תקנת ממזרות ועגונות דאם יבטל קודם שיקדש ותסבור שביטל אח"כ תשב עגונה או בביטל אח"כ תסבור שביטל מקודם ואיכא ממזרות, וכתב דהכי איתא בירושלמי, וכן הוא בש"ע אבה"ע (סי' ל"ה), ואם בטלו מבוטל כמו גבי גט ופשיטא דבעינן ב' כמו גבי גט לכל הטעמים, אמנם כתב המקמ"ח דזה דוקא דהוא עשה שליח לקדש אבל היכא דהיא עשתה שליח לקבל קידושין פשוט דיכולה לבטל שלא בפניו דבזה לא שייך תקנת ממזרות ועגונות וא"כ לשי' התוס' יכולה לבטל בפני אחד משא"כ לשי' הר"ן והריטב"א והרמב"ן דהיינו לטעם הב' והג' הנ"ל, ולפ"ז כתב שיש תימה רבה לטעם הב' והג' הנ"ל, דלפ"ז מחלוקת ר' יוחנן ור"ל בקידושין היינו בחוזרת בפני שנים, א"כ תקשה דהירו' פריך ממתני' דמתחלה הי' עושה ב"ד כו' לית הדא פליגא על ר"ל דאמר אין אדם מבטל שליחותו בדברים ומשני פתר לה בב"ד שכחו יפה, והשתא מאי משני הא גם ר"ל מיירי בחוזרת לפני ב"ד דהיינו בפני שנים, ואי"ל דס"ל דב"ד היינו ג' ז"א דבירו' מבואר דאית דאמרי לר"ל משום תקנת ממזרים א"כ סובר בפני שנים א"כ מאי משני הירו' וע"כ דבקידושין ל"ב בפני שנים, והניח בצע"ג. וכל דבריו תמוהין. דהנה מ"ש דבשליח שלה ליכא תקנת עגונות וממזרות איננו נראה, דג"כ שייך כה"ג דתבטל אותו קודם שיקבל הקידושין וסבורה שביטלה אותו אח"כ ותשב עגונה, וגם להיפך שתבטלנו אח"כ ותהא סבורה שביטלה קודם ואיכא ממזרות, דמאי נ"מ דבשליח דידי' יודעת זמן הקידושין ואינה יודעת זמן הביטול, ובשליח הוא להיפך דיודעת זמן הביטול ואינה יודעת זמן הקידושין. וראי' מפורשת לדברי, דהנה המרדכי בשם רבינו שמחה הנ"ל כתב דכ"ה בירו', והמקמ"ח כתב שחפש ולא מצא, והנה אבאר מקור מקומו טהור מהירו', דהנה הירו' בריש השולח על הא דתני והגיע בשליח פריך הדא פליגא על דרי"ו דאמר אדם מבטל שליחותו בדברים, והיינו דהירו' סובר דמחלוקותם אינה אלא שלא בפני השליח, דבפני השליח לכ"ע יכול לבטל, וכמ"ש התוס' קידושין (נ"ט ב') ודלא כרש"י שם, ולכך פריך ממתני' דמוכח דדוקא בפני השליח יכול לבטל אבל שלא בפני השליח אינו יכיל לבטל, [ולכאורה תמוה דקארי לה מאי קארי לה, הא במתני' מבואר דבתחלה הי' עושה ב"ד ומבטלו:

(יעו"ש דנחית. המל"מ בעצמו לחלק דהוכחה מתוך מעשיהם מהני יותר מדיבורם אך דלא נתחוור לו חילוק זה, והרי לפנינו ראיית האבני מלואים מגיטין (ע"ג ב') לחלק בזה. אמנם לפענ"ד נראה בהא דגיטין (שם) דמצינן כעין זה בחו"מ (סי' שע"ד סעי' ב') לדעת הרמב"ם שם דהוא דעת המחבר, ויעו"ש בנ"י ובכ"מ (פ"ט מהל' גזילה) דכתב דמיירי דזבנה הגזלן מיד, והסכימו לתו' זה הד"מ והב"ח, וכ"כ הר"ן בשם הראב"ד, וכן עיקר בדעת הרמב"ם, דיעוי' בשמ"ק ב"מ (ט"ז א') דהררר"ן בשם הראב"ד מוקי לה מיד, וכן רבו של הרמב"ם הר"י מיגאש כתב ג"כ בת' דמיירי דזבנה תיכף סמוך לקנייתה בכדי שנאמר דלא נתחדשה לו חרטה, ומסתמא כן דעת תלמידו הרמב"ם ג"כ, וכן כתב הריטב"א שם דמיירי דזבנה תיכף לאחר שחזר ולקחה באותו מעמד, וה"נ בגיטין (שם) בנתן לה כספים מיירי בכה"ג, ומזה תמוה לי על הרמב"ן בשמ"ק ב"מ שם שכ' על פי' הראב"ד הנ"ל דאינו נכון, הא מוכח כעין זה מהא דגיטין הנ"ל, ובוודאי דהאי מיד אין כוונתם תוך כדי דיבור, דתכ"ד בלא"ה יכול לחזור אף אם מעיקרא כיון לאוקמי קמי' לוקח [דאף בחזקה יכול לחזור בתכ"ד כמבואר בב"י ח"מ סי' קצ"ה.] רק לאחר כ"ד באותו מעמד כמ"ש הריטב"א וכיוצא דלא תלינן בחזרה היכא דמוכחא, [ודברי הגר"א שם ס"ק ג' בליקוט תמוה, דבמת גם להני ראשונים הנ"ל ל"ש טעמא דכתבו, וע"כ דגם הם מפרשים כהתוס' בזה, ונראה דמפרש טעם הרמב"ם דלא כהב"י וכ"מ בב' התירוצים. אמנם כבר נתבאר דתי' א' דב"י וכ"מ עיקר בטעם הרמב"ם דכן דעת כל הראשונים הנ"ל.] ויש לעי' בכ"ז, ועוד מצינו קצת כה"ג זבחים מ"ב ומנחות ט"ז דפיגל בראשונה ושתק בשני' ופיגל בשלישית דבסתמא אמרינן דעל דעת הראשונה הוא עושה, ונראה דלא מהימן העובד אפילו אם יאמר דלא כיון להכי אי"נ ואפ"ה בסיגל בשלישית אמרינן דע"כ בשני' לא פיגל, אמנם יש לדחות דלר"מ אין שום נ"מ דבלא"ה הוי פיגול, ולרבנן מהימן דלא כיון דהא בידו שלא לפגל בשלישית להדיא, וכמ"ש התוס' ד"ה קתני מיהא, ולא יהא פיגול משוה אין מפגלין בחצי מחיר וא"כ שפיר מהימו דלא פיגל בשני'):

והתקין ר"ג דלא, יהא עושין כן, וא"כ מבואר דמתחלה הי' באמת מבטל שלא בפני השליח רק מתקנת ר"ג אינו מבטל שלא בפני השליח, ומינה באמת פריך אח"כ לר"ל וא"כ מאי פריך לרי"ו. וצ"ל או דהי' ס"ד דתקנת ר"ג שייך בכל דוכתא דתיקן לעולם לבל לבטל שלב"פ, ומתרץ דחומר הוא בעריות דרק בעריות תיקן, או דעכ"פ גם בסיפא מבואר דדוקא בפני ב"ד ורי"ו סובר אף שלא בב"ד, ולכך מקשה מינה, ומתרץ דחומר הוא בעריות דבעינן דוקא ב"ד.], ומתרץ הירו' חומר הוא בעריות [והיינו א' מב' אופנים הנ"ל או דקאי על תקנת ר"ג או דקאי על הא דהי' צריך ב"ד וכנ"ל.] ולבתר הכי מקשה על הא דקאמר דמתחלה הי' עושה ב"ד, דמזה קשיא לר"ל דאמר אין אדם מבטל שליחותו בדברים, [והיינו משום דמשמע לי' כדתי' לעיל דר"ג לא תיקן רק בעריות, או דר"ל קאמר מדינא,] ומתרץ דב"ד שאני. ובירו' פ"ד דקידושין (ה"ח) על מתני דמי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו והלך הוא וקדשה וכו' פריך שם ולית הדא פליגא על רי"ו דאמר אדם מבטל שליחותו בדברים [והיינו מדקאמר דוקא במעשה אבל לולא זה א"י לבטל], ומתרץ ג"כ חומר הוא בעריות וכמו שתי' בר"פ השולח, א"כ מבואר דאותו החומר והתיקון שעשו בגיטין עשו נמי בקידושין, והיינו או דלפי מה שנראה מהירו' דפ' השולח ס"ל דהלכה כרשב"ג דאינו מבוטל דאיתא שם דא"ל ר"א בר אבא לר' יודן נשייא (נכדו דר') באגדה דסבך מאן דייק לן יעו"ש, וא"כ א"ש דה"נ בקידושין דוקא ע"י מעשה דא"א לחול אח"כ קידושי השליח, (ויעוי' כעין זה במהרי"ט ר"פ האומר לר"ל, ובדבריו יש ליישב קצת רש"י נדרים (כ"ט ב') שנדחק הרבה הרמ"ע מפאנו סי' כ"ו), אבל בל"ז ביטלו אינו מבוטל, או משום דבלא מעשה הי' צריך ב"ד עכ"פ וכדאיתא בגיטין] ומוכח דאותן טעמים דשייכי בגיטין שייכי נמי בקידושין וחד דינא אית להו, וזהו כוונת רבינו שמחה דכן איתא בירו' דקידושין שוה לגיטין, וא"כ מבואר דאף בשליח דידה דומה לגיטין. גם מבואר להירו' הנ"ל דבקידושין לא פליגי רי"ו ור"ל, דגם רי"ו מודה בעריות דחומר הוא בעריות, ופלוגתייהו דרי"ו ור"ל הוא בעלמא, ודלא כגמ' דידן דפלוגתייהו דרי"ו ור"ל בקדושין, [ודברי הקרבן עדה בקידושין שם בשירי קרבן תמוהין, דהקשה דתקשה לי' מתני' דהשולח, ולק"מ דהתם בפניו מודה ר"ל וכדאמר בירו' ריש השולח, ומה שהניח בצ"ע דלא הביאו הפוסקים דבקידושין אין אדם מבטל שליחותו ג"כ נעלם ממנו דלהש"ס דילן מחלוקת דרי"ו ור"ל בקידושין, ולרי"ו אף בקידושין מבטל שליחותו בדברים, וגם יתר דבריו שם תמוהין ואין להאריך.], ואם נימא דב"ד היינו ב' ע"כ הא דמדייק הירו' ממתני' דקדושין דחזרה לחוד לא מהני, היינו אף בפני ב' דהא הקידושין שניים אי אפשר בלא עדים. (אם לא להפוסקים דכת"י בלא עדים כמו דמהני בגיטין מהני נמי בקידושין הי' אפשר לדחוק דהשני קדשה בלא עדים רק בכת"י, וגם אפשר דהירו' סובר דהמקדש בע"א סגי, יעוי' ירו' פ"ג דקידושין (הל' ח') דהקשה ממתני' על רב דאמר המקדש בע"א לא עשה ולא כלום והשאיר בקושיא, ויעו"ש בשירי קרבן דמחלק הירו' בין קידושין לגיטין, ויהי' סייעתא מזה להבי"מ (סי' קל"ג) דלא כבי"ש ובט"ז שם, ולא נפנתי כעת לעמוד ע"ז.], ומזה מדייק דדוקא ע"י מעשה הא חזרה לחוד בלא מעשה אף בפני שנים לא מהני, וע"כ דאתי' בתר תקנת ר"ג וכרשב"ג דאינו מבוטל, עכ"פ איך שיהי' מבואר לשי' הירושלמי דרי"ו ור"ל לא פליגי בקידושין כלל, דגם רי"ו מודה בקידושין ופלוגתייהו בעלמא, וא"כ ממילא מובן דקושיית המקמ"ח לק"מ, גם דינו ליתא דהא מבואר מהירו' הנ"ל דאף בשליח דידה דינו שוה לגיטין, ומה שהביא ראי' מהש"ע דלא הוזכר האי דינא רק בסי' ל"ה בשליח דידי' ולא בסי' ל"ז בשליח דידה איננו כלום, יען דהאי דינא לקוח מהמרדכי בשם רבינו שמחה, והתם המעשה שהי' כך הי' בשליח דידי', הזכיר כן גם בש"ע וכן הוא דרכו בכ"מ. שוב עיינתי במרדכי וראיתי שכתב כדאיתא בירו' דגיטין, ונראה כוונתו על החששות שכתב דסבירא דביטל קודם או דסבירא דביטל אח"כ, דזה איתא בירו' דגיטין לענין גט, וע"ז כתב מסברא דה"נ איכא למיחש בקידושין, והמקמ"ח לא הבין כוונתו, אמנם אף דהמרדכי לא כיון לזה, עכ"ז מה שסמכתי זה מהירו' הוא נכון. אמנם מהתוס' נראה להביא ראי' דקידושין איננו דומה לגיטין, דהא רי"ו סובר הלכה כרשב"ג (במשנתינו) ולתוס' גיטין (ל"ד א') ד"ה התם לרשב"ג בכתובות (צ"ט ב') בשום הדיינים בטעו ה"נ אינו מבוטל, וגם למ"ש הש"ך ח"מ (סי' קע"א) דאפילו בברייתא. ס"ל רי"ו הלכה כרשב"ג וא"כ פשיטא דס"ל לרי"ו בגיטין בטלו אינו מבוטל, ואפ"ה אמר בקידושין חוזרת ולתוס' שם הוא שלא בפני השליח, אלמא דקידושין אינו כגיטין, ויש לעי' בכ"ז. אמנם אהני לן בזה למפשט מינה ספיקתינו (באות הקדום) בשיטת הרמב"ן דבעינן ב"ד לאלומי, אם הוא דינא מה"ת כמ"ש המקמ"ח, או תקנתא כמ"ש האבני מילואים, ולהנ"ל מוכח עכ"פ מהירו' דבשאר דוכתי שלא בעריות מבטל שלא בב"ד והיינו אף שלא בשנים למאן דאית לי' משום ממזרות וא"כ ע"כ דאינו מדינא, דלפ"ז הי' הדין בכ"מ אף בתרומה ושאר דוכתי דבעי ב"ד, ומחלוקת רי"ו ור"ל הוא שלא בב"ד להירו' ובזה לא מצינו לגמ' דידן דפליגי וע"כ דאינו אלא מתקנתא וחומר בעריות, [ושוב אפ"ל דהוא משום תקנת ממזרים וכמ"ש באות הקדום,] ולזה שוב איצ"ו להוכחת המקמ"ח הנ"ל דגם לר"ל ב"ד שנים דאית דאמרי אליבי' משום ממזרות, דאפילו נימא דאית לי' ג' וגם אפילו נימא כמו שצידד במראה הפנים בירו' דהירו' סובר דאף בפני ג' שייך תקנת ממזרים, עכ"ז הא מוכח עכ"פ דר"ל מודה בב"ד ומחלוקותם שלא בב"ד, ולומר דמחלקותם דלרי"ו ג"כ בעי ב"ד רק סגי בשנים לאלומי ולר"ל בעי ג', זה איננו כלום כמובן, וע"כ דרי"ו לא בעי ב"ד לאלומי, ורק מתקנת חכמים [ובדרך אגב ראיתי לבאר דברי הירו' שנדחק המראה הפנים שם להרשב"א דגם הכא פליגי אי בפני ב' אי בפני ג' א"כ איך יתיישב הא דר"ה דאמר דאף מאן דאית לי' משום תקע"ג אית לי' משום ממזרות יעו"ש. ונראה ברור שט"ס בירו' וכצ"ל, ומ"ד שלא תבא לידי ממזרות סבירא שלא ביטל (והיינו דאית לי' בפני שנים ול"ל קלא) והוא ביטל והיא הולכת ונשאת בלא גט ונמצאו בני' באין לידי ממזרות, וכאן צ"ל אמר ר"מ סלקית לשיירא כו' אר"ה כו' אית לי' שלא תבוא לידי ממזרות (וכאן צ"ל מה שמחקתי לעיל מהירו') סבורה שביטל והוא לא ביטל ובא אחר וקידשה כו' עד ונמצאו בני' באין לידי ממזרות, והנה אחר כתבי עיינתי בנועם ירו' בגיטין ובקידושין וציין שם ג"כ לעיין בנחלת ועיינתי שם וראיתי שכבר קדמוני להגי' הירו' להשיג על הקרבן עדה בשירי קרבן שתמהתי לעיל במוסגר, וכיון שכבר העלתי על הכתב כיון שעלתה לא תרד.] ובהנ"ל עמדתי על כוונת המרדכי דהביא בר"פ השולח על בראשונה הי' עושה ב"ד, ולית הדא פליגא על ר"ל כו' פתר לה בב"ד שכחו יפה, דלכאורה תמוה דהא הירושלמי אמר זה על ר"ל ולית הלכתא כוותי' ולמה הביאו, ולהנ"ל א"ש דכוונתו לפרש טעמא דבעי ב"ד ומייתי הירו' דמפרש לה לר"ל וה"נ לרי"ו לגמ' דידן וכמ"ש הרמב"ן (משום תקנתא דחומר הוא בעריות וכמ"ש בירו' הקודם, או דהש"ס דילן פליג וס"ל הכי מדינא וכנ"ל וכאשר יתבאר עוד אי"ה). ומתיישב לפ"ז הא דבש"ס דידן אסקי' לר"ל בתיובתא מהשולח גט כו', ויעו"ש בתוד"ה לא קידשה דפירשו דמיירי בחוזרת שלא בפני השליח, ודבריהם נובעים ממקור מים חיים דמבואר הכי בירו' ר"פ השולח הנ"ל, ויעו"ש במהרש"א דלפ"ז מאי פריך לר"ל מהשולח, [ונראה דזה הכריחו לרש"י לפרש דלא כהירושלמי], ופי' מהרש"א דהקו' משלח אחריו שליח, ותמוה מהירו' דמבואר דגם שלח שליח כבפניו דמי, ויעו"ש במהרי"ט דמפרש דהקו' מבראשונה היו עושה ב"ד דסוף המשנה יעו"ש, ואפ"ה לא משני ש"ס דילן דשאני ב"ד, והיינו דבש"ס דילן ס"ל דמחלקותן דרי"ו ור"ל הוא בשליח דקידושין וא"כ ע"כ גם לרי"ו בעי ב"ד כמבואר בהשולח וכמ"ש המרדכי דקידושין שוה לגיטין בזה ואפ"ה פליג עלי' ר"ל וא"כ מוכח דגם בב"ד פליג ר"ל, ומש"ה אסקי' בתיובתא, משא"כ הירו' לשי' דפלוגתתן היא בעלמא א"כ שפיר י"ל דבב"ד מודה ר"ל. והנה לפ"ז שוב הי' אפ"ל דלעולם כוונת הרמב"ן הוא מדינא, ואין ראי' מהירו' להיפך דהירו' לשי' דפלוגתתן בעלמא ובכדי דלא תקשי לר"ל ממתני' דהשולח הוכרח לאוקמא פלוגתתן שלא בב"ד ובב"ד מודה ר"ל, משא"כ הש"ס דילן דפלוגתתן בקידושין וע"כ דפליגי בב"ד, שוב י"ל דגם לרי"ו דוקא בב"ד ושלא בב"ד לא. אמנם מהיכא תיתי למעבד מחלוקת בין הבבלי לירו' בזה שאינו מוכרח, דלהירו' בעלמא מצי לבטל לרי"ו שלא בב"ד וע"כ הא דבראשונה הי' עושה ב"ד לרי"ו היינו משום דחומר הוא בעריות [ומתקנתא ולא מדינא], ובזה לא מצינו לתלמודא דידן דפליגי [וחוץ לדרכנו אפשר ליישב פי' המהרש"א הנ"ל, דקו' הגמ' בקידושין משלח אחריו שליח ולא תקשה מהירו' דס"ל דגם זה חשוב בפניו, די"ל דהירו' לשיטתו בענין מילי דס"ל דמימסרי לשליח מדבעי בשליח דביטול אי עושה שליח, יעו"ש בר"פ השולח ובתוספות רע"א זצ"ל שם, וא"כ השליח כמותו והוי מבטל בפניו, משא"כ לש"ס דילן דמילי לא מימסרי לשליח, והא דבטל בשלח אחריו שליח צ"ל משום דיבור הכפל דאמר דבעת שיאמר השליח לשליח יובטל הגט, אי לא מימסר כלל, ואי לשליח ראשון נמסר בפשוט ניחא, עכ"פ לא אלים כחו כבעל ממש והוקלש כחו דאינו יכול לעשות שליח, להכי הוי כשלכ"פ, אמנם כ"ז ע"ד פלפול ואיננו נכון, דא"כ מאי קאמר בגמ' תיובתא דר"ל דלמא ס"ל מילי מימסרי והוי בשלח אחריו שליח כבפניו, וגם מהירו' אין ראי' דס"ל מילי מימסרי, די"ל דבעי לרי"ו דל"ב דפניו ולהכי אף דלא מימסרי מ"מ סגי בביטול הבעל כל שמודיעו, ויעויין בהגהות הגאון ר"ב פרענקיל על הבי"מ (סס"י קמ"א אות ב'), ויש לדחות, ואין להאריך בזה עוד]. ח) ומעתה אחר שנתבאר שי' הראשונים נבוא לנידון דידן, והנה לא מיבעי' לשי' הר"ן והריטב"א, שנתבאר באות ה', דהוא משום אין דבר שבערוה פחות משנים, דנראה דזהו דוקא בשליחות להולכה, דמבטל השליחות, דדעת רוב הפוסקים דשליח הולכה צריך לעשותו בעדים, רק דאי"צ להביא ראי' דהשליח נאמן שעשאו בעדים, וכמבואר באבה"ע (סי' קמ"א סעי' י"א) בשם י"א ובהג"ה שם, וא"כ חזינן דענין שליחות ההולכה הוא ענין דבר שבערוה דאיננו מתקיים אלא בעדים, וכיון דקיומו איננו אלא בעדים, ה"נ ביטולו הוי ג"כ דבר שבערוה דאיננו מתקיים אלא בעדים, כענין קידושין וגירושין, [ובזה יתבאר היטב מה שהקשה הב"י (סי' קמ"א) על הרמב"ם דמבטל בפני השליח אי"צ עדים מהירו' דמשמע דאף בפני השליח צריך עדים, ובהנ"ל אשה"ט דהירו' לשי' דס"ל דשליח הולכה צריך לעשותו בעדים, א"כ חזינן דס"ל דהוא ענין דבר שבערוה דאיננו מתקיים אלא בעדים ה"נ ביטולו, משא"כ הרמב"ם דס"ל דשליח הולכה אי"צ בעדים, אלמא דאיננו דבר שבערוה דלא יהא לו קיום אלא בעדים א"כ ה"נ ביטולו, ושלא בפני השליח אינו אלא מתקנתא ולא מדינא, וכעין זה ממש תי' המקמ"ח, רק דהוא כתב זה לטעמא דהרמב"ן שהובא באבני מילואים, ולהנ"ל יתיישב יותר ברווחא לשי' הר"ן והריטב"א הנ"ל, ומה שכתב שם ליישב קו' הפ"י גיטין (ל"ג א') על תוס' ד"ה רבי תמוה, דהא הא דצריך לעשות שליח להולכה בפני שנים היינו משום דבר שבערוה דלקיומו של דבר בעי ב', א"כ אם נימא כסברת הפ"י דכל היכא דבעינן לקיומו של דבר ב' בעי זה בפני זה, א"כ ה"נ לענין לעשות שליח להולכה, ומאי דמייתי מעידי כתיבה איננו ענין כלל, דהתם איננו דבר שבערוה ואי"צ לעשותן בפני ב', וכאשר יבואר עוד אי"ה, ויעוי' בחו"ג סי' קל"ג], משא"כ במבטל גוף הגט, דענין הביטול הוא שמבטל שליחות הסופר והעדים, וכמ"ש התו"ג (סי' קמ"א) ובפ' השולח, וכ"כ המחא"פ הל' גירושין, וכן מבואר בריטב"א קידושין (ד' נ"ט) יעו"ש, ואי"ה יבואר להלן בדברינו. והנה בשליחות הסופר והעדים נראה דאי"צ עדים, דיעוי' באבה"ע (סי' ק"כ סעי' ד') בהגה"ה ולכתחלה יאמר לסופר בפני העדים, ויעו"ש בח"מ דאין לחוש לזה בדיעבד, ויעוי' בסדר הגט הארוך עם ביאור הארוך, שסידר הבעל סדר הגט ר' מיכל בר יוזפס זצ"ל בעצמו הנקרא בשם ברכות המים, (סעי' נ"א) דהביא לשון הד"מ (סי' ק"כ) הנ"ל שכתב על ס"ג מהר"י מרגליות ופשוט הוא דאין לחוש לזה בדיעבד, ומשמע דר"ל דאפילו אם לא היו העדים שם כשאמר לסופר לכתוב גט לשמו, קל"א ס"ק ט'). אמנם בב"י שם בשם ס' הגט דסמ"ג ומרדכי דקדקו דכיון דאמר לסופר בפני עדים, משמע דעכ"פ אמירתו לפני עדים מעכב, וצ"ע בזה דמסתימת דברי האחרונים הנ"ל לא משמע כן, ויעוי' בגיטין (ל"ג ב') דבעידי חתימה באמר לזה בפני עצמו ולזה בפ"ע סגי ואי"צ שיהיו שנים בשעה שמצוה לכל אחד ואחד, ויעוי' בתו"ג (סי' קל"ג) דצווי הבעל לא בעי דין עדות, ויעוי' נתיבות (סי' כ"ח ס"ק ח'). אמנם ראיתי בס' הבהיר דברי אמת (בקונטרס י"א בענין גיטין סי' כ"ח) דהביא שם מחלוקת האחרונים בציוה לעדים לחתום ולא היו שניהם במעמד אחד אלא בזה אחר זה, והכריע הוא דלפמ"ש למעלה דגם חתימה בעי שליחות א"כ כשם שבשעה שאומר לסופר כתוב צריך שיהיו שני עדים וכמ"ש במרדכי וה"ט דבעינן עדים על מינוי השליחות וס"ל דכתיבה בעינן שליחות ה"נ לעדים כל שהן בב"א הן הן עדיו אבל בזה אחר זה ליכא עדים על מינוי השליחות יעו"ש. ודבריו תמוהין מאוד, דהא מבואר בגיטין (ל"ג ב') דלריב"ק מצטרפין בזה אחר זה, ובשלמא מחלוקת האחרונים הנ"ל הוא משום דהגמ' אמר דלמא כריב"ק ס"ל, והיינו דנסתפק אי דיני אישות כדי"מ דמיא או כדי"נ והגמ' בדרך דחיי' אמר דדלמא כדי"מ דמיא, אבל למ"ש הדברי אמת הנ"ל דחתימה בעי שליחות ובעינן עדים על מינוי השליחות, א"כ שוב אין מקום להסתפק כלל, דבוודאי אף לריב"ק אין מצטרפי בזה אחר זה דהא כל אחד לא נעשה שלית בעדים. ואי"ל דכוונת הגמ' דכל אחד נעשה שלית בפני עצמו בעדים, דז"א דהא אי מיירי בעידי כתיבה רצה למפשט דהטעם משום דבעי עשרה למשלפי' אותן שנעשה בפניהם, ואם גם בבבא דסיפא בלזה בפ"ע נעשה בעדים, א"כ שוב גם בסיפא צריך שנים למשלפי' אותן שנעשה בפניהם, ואין שום חילוק בין בבי דרישא לסיפא, וע"כ דסיפא מיירי דלזה בפ"ע בפניו לחוד ולא בפני עדים, א"כ מוכח דשליחות הבעל לכתיבה וחתימה לא צריך עדים, ולא דמיא לשליח הולכה משום דהכתיבה והחתימה איננו גמר הדבר כשליח הולכה ולא חשיבי דבר שבערוה, ויעוי' בתו"ג בריש גיטין דרצה לומר דאף בשליח המעיד על לשמה איננו חשוב דבר שבערוה משום דמעיד קודם הנתינה ואיננו מעיד רק על הגט שראוי לגרש בו, ואף דשם נראה מכל הראשונים דלא כוותי', היינו משום דכל החקירה ודרישה הוא תיכף על הנתינה, אבל בעת הכתיבה וחתימה שפיר י"ל דאיננו חשוב דבר שבערוה להצריך עדים ע"ז. וראיתי בחידושי רע"א זצ"ל לגיטין שהניח בצע"ג להפוסקים דשליח הולכה צריך עדים מהגמ' הנ"ל, דא"כ גם בלזה בפני עצמו ע"כ היו עדים א"כ לא קילא הסיפא מהרישא, יע"ש. ודבריו תמוהים מאוד, דהא אי מוקמינן בעידי הולכה סברינן דהטעם משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וא"כ שפיר קילא הסיפא מהרישא, דבלזה בפ"ע לא בטלה כולה וגם לסברא זו לא סברינן דצריך עשרה למשלפי', ולהסברא דצריך עשרה למשלפ' לא מוקמינן בעידי הולכה רק בעידי כתיבה דבזה באמת לא בעי עדים כנ"ל, ואין התחלה לקו', ואי כוונתו דס"ל מסברא כהדברי אמת כל כי האי לא הי"ל למסתם אלא לפרש דכגון דא צריכה רבה וכעין זה ראיתי באבני מילואים (סי' קמ"א ס"ק ח') שכתב ליישב קו' הרשב"א דהא הלכה כריב"ק ומאי קאמר ה"נ מסתברא, יעו"ש תירוצו, ובמחכתה"ר מאוד שגה בזה, דאי נימא בעידי כתיבה שוב ע"כ אין הטעם משום בטלה מקצתה בטלה כולה רק משום דצריך עשרה למשלפי' וא"כ אין התחלה לדבריו להמעיין.] עכ"פ מוכח מגמ' זו דשליחות כתיבה וחתימה אי"צ עדים, [ולפמ"ש בחי' רע"א זצ"ל שם בשם נכדו וכן למ"ש הפ"י בביאור הא דצריך עשרה למשלפי' וכ"כ התו"ג אין ראי']. אמנם לאשר רב גוברי' דהמחבר דברי אמת הנ"ל נמצאתי מחוייב להפוך בזכותו, דכוונת הגמ' לזה בפ"ע ולזה בפ"ע כעין הא דאמר בסנהדרין (ל' ב') גבי הודאה אחר הודאה יעו"ש, וה"נ אמר להשני שממנה אותו לעד וגם מינה להראשון, ושוב אמר להא' שמינה גם להשני, וא"כ לכל אחד מינה בפני שנים זה שלא בפני זה. וכן צ"ל גם בתוס' בגיטין (שם עמוד א') ד"ה רבי, דכתבו דמבטל לשנים זה שלא בפני זה, [ויעוי' בפ"י דתמה עליהם ואין קו' מוכרחת, ואם נימא דגם מינוי השליח לכתיבה וחתימה צריך עדים כמ"ש הדברי אמת, שוב מוכרח מהגמ' כדבריהם וכנ"ל ואין להאריך] ולכאורה תמוה לפי פירוש הפשוט, דמשמע דמבטל לב' שלוחים לכל אחד בפני עצמו, והנה מלבד דלפ"ז יש לתמוה דכיון דביטול בעי שנים, וא"כ כל אחד מהם דלא ידע דביטל עוד לפני אחד, א"כ יסבור דגם הביטול דבפניו אינו כלום ואיכא חששא דממזרות, אף גם יש לתמוה ביותר, דלפ"ז ממש בהיפך מדברי, תוס', דאם נימא בטלה מקצתה בטלה כולה, א"כ כשביטל לכל אחד הוי ביטול גם להשני שפיר הביטולים מצטרפים להדדי דהוי כביטל בפני שנים, משא"כ אי בטלה מקצתה לא בטלה כולה, א"כ כשביטל לכל אחד לא ביטל רק לו לבדו, וביטולים נפרדים הם זמ"ז, וא"כ איך יצטרפו אהדדי למהוי בפני שנים כיון דלכל אחד הוי ביטול נפרד מחבירו ולכל ביטול וביטול ליכא אלא אחד, וע"כ דכוונתם דבפני כל אחד מהם ביטל שניהם וכגוונא הנ"ל, וה"נ אפשר לפרש בגמ'. אמנם פשטות דברי הגמ' משמע דאי"צ עדים, וכן משמע מפשטות דברי האחרונים הנ"ל (בסי' ק"כ ובסי' קל"א הנ"ל), ואפילו נימא דכונת הסמ"ג והמרדכי לעכב, וכמו שנראה מפשטות דבריהם, עכ"ז הא כתב הדברי אמת הנ"ל דה"ט משום דס"ל דבעי שליחות לכתיבה להכי צריך לעשותן בעדים, א"כ ידוע דכמה וכמה רבוותא וכמעט רוב הפוסקים ס"ל דלא בעי שליחות לכתיבה, וכן דעת הטור וכמ"ש הב"י (סי' קכ"ג), א"כ לדידהו אי"צ לעשותן בעדים, וא"כ ה"נ ביטולן איננו דבר שבערוה להצריך עדים, דכמו דמינויין וקיומן לא הוי דבר שבערוה להצריך עדים ה"נ ביטולן, ולהכי אף דביטול שליח להולכה איננו מתקיים אלא בפני שנים, אבל ביטול גוף הגט דאיננו אלא ביטול שליחות הסופר והעדים איננו דבר שבערוה ומתקיים הביטול אף שלא בעדים. אמנם לפ"ז יש להבין הא הראי' דהביאו הר"ן והריטב"א הנ"ל (אות ה') מהא דרב יהודא דאמר להו לסהדי אותיבו קרי באודנייכו דביטול שלא בעדים לא הוי ביטול, הא שם יש לחוש לביטול הכתיבה ואפ"ה הוכיחו מינה דבעי עדים. אמנם י"ל או דסברי דבעי שליחות ומש"ה בעי עדים וכדין שליח הולכה וכנ"ל, או די"ל דהתם עשאן שלוחים לנתינה ג"כ, וממילא כשמבטל שליחות הכתיבה וחתימה מיבטל ממילא שליחות הנתינה ג"כ ומש"ה בעי עדים, אבל היכי דעדיין לא עשה שליח לנתינה, ביטול כתיבה וחתימה לחוד ל"ב עדים וכנ"ל. ועפ"י הדברים הנ"ל יש ליישב ג"כ דברי מז"ה, שבשלטי הגבורים הנ"ל (אות ה') שדחה הא דרב יהודא מהלכה, דס"ל כשי' הר"ן והריטב"א הנ"ל וס"ל ג"כ דכתיבה וחתימה לא בעי שליחות, וא"כ ביטול כתיבה וחתימה לא בעי עדים, והא דרב יהודא ע"כ משום דסובר כרשב"ג דאינו מבוטל משא"כ לדידן ואשה"ט. ובזה י"ל במחלוקת רב נחמן ורב ששת גיטין (ל"ב ב') אי חוזר ומגרש בו אי לא, דרב ששת לשיטתו דסובר בפני שלשה, וא"כ ע"כ דס"ל ב' תקנות הוי, וא"כ שפיר מצי סבר דמבטל גוף הגט, והא דתנן בראשונה הי' עושה ב"ד, אף דלביטול גוף הגט לא בעי עדים, היינו משום תקנה, משא"כ ר"נ דסובר בפני ב' ולא הי' תקנה מקודם רק דהוא מדינא, א"כ ע"כ מוכח ממתני' דאינו מבטל רק השליחות מדבעי ב"ד. אמנם לפמ"ש לעיל דהיכא דכבר עשה שליח להולכה, אזי אף כשמבטל שליחות הסופר והעדים בעי ב"ד משום דממילא מיבטל השליחות להולכה ג"כ, נסתר זה כמובן. ולדינא צע"ג אם מינוי השליחות של הסופר והעדים אם מעכב בדיעבד במינה שלא בעדים, והאחרונים סתמו בזה יותר מדאי ויש לעי'. ט) וגם לשיטת התוס' דהטעם משום תקנת ממזרות, נראה לפמ"ש התו"ג (סי' קמ"א ססע"י ס') דהא דבמודעה סגי ב' זה שלא בפני זה ולא חששו לתקנת ממזרים, היינו כיון דמודעה היא קודם הנתינה והבעל יודע מזה לא יתן כי אינו חשוד לקלקלה בי"ש יעו"ש, וא"כ ה"נ כיון דהבעל צריך ליתן אח"כ הגט ואיננו חשוד לקלקלה לא שייך תקנת ממזרים ואף דהתו"ג מסיים שם דאם יהי' באונס כדין מסתמא יבטל המודעות עפ"י ב"ד, וא"כ זה לא שייך אלא במודעה, אבל בביטול גוף הגט יש לחוש דדלמא יצטרך הבעל ליתן באונס ושוב שייך בזה תקנת ממזרים, מ"מ שוב אינו מוכרח דמשום אונס דלא שכיח נעביד תקנה. ונראה להביא ראי' לזה מהתוס' ר"פ השולח, דכתבו דמש"ה נקט והגיע בשליח דאז לא בעי ב"ד, והנה רב ששת: דס"ל אינו חוזר ומגרש בו הא ס"ל, דמבטל גוף הגט, אלמא דמבטל גוף הגט בפני השליח שוב לא צריך ב"ד, והיינו משום דליכא חשש בזה, דלא חיישינן דדלמא ימלך הבעל ויגרש שנית בגט זה, וע"כ דלא חיישינן לזה דהבעל אינו חשוד לקלקלה, וכדברי התו"ג, ואף לאונס לא חיישינן וכנ"ל, [אמנם יש לדחות, דהתם השליח לא יחזיר לו הגט אחר שיודע שנתבטל משא"כ בבעל עצמו, אמנם הוא דחוק לחלק בסברות כאלו כל שאין הכרח], וא"כ ה"נ כשהנתינה תהי' מהבעל עצמו, א"כ כל שהבעל יודע מהביטול שוב הוי כביטל גוף הגט לפני השליח, דאין צריך ב"ד כיון דלא חיישינן לתקלה דאיננו חשוד לקלקלה. עוד נראה להביא ראי' מהברייתא גיטין (ל"ג א') דתני אמר לעשרה כתבו גט לאשתי ונחלקו רבי ורשב"ג אי יכול לבטל זה שלא בפני זה, והנה לקמן שם (ס"ה ב' וס"ו א') אמרו דבמסוכן די באומר כתבו אף ליתן, משא"כ בבריא אינם רשאין ליתן עד שיאמר כתבו ותנו. והנה הגמ' מוקי להברייתא הנ"ל דהם שלוחים ליתן ג"כ, כדקאמר שם (ל"ג ב') ואי אזלי הנך כתבי ויהבי וכן בדרשב"ג והנך לא ידעי ואזלי וכתבי ויהבי, והיינו או דמיירי במסוכן ואינך דסגי בכתבו, או דמיירי באמר תנו ג"כ והברייתא שלא בדקדוק נקט כתבו לחוד, וכן ברמב"ם בהעתקתו נקט כתבו ותנו, ויעו"ש במ"מ דהסוגיא איירי דהם שלוחים להולכה ג"כ, והדברים מוכרחים בהסוגיא וכנ"ל, והא גופי' קשיא דמי הכריח להסוגיא לפרש להברייתא דהם שלוחים להולכה ג"כ, דלמא איירי כפשוטו בבריא דאמר כתבו לחוד דאינם שלוחים רק לכתיבה לחוד, וע"כ דבשלוחים לכתיבה לחוד לא הוי פליג רשב"ג, כיון דהנתינה תהי' מהבעל והבעל יודע מזה ליכא שום חשש קלקול, וכמ"ש התו"ג וכנ"ל, וזה נראה ראי' נכונה, וא"כ מוכח דל"ח לנתינה באונס ג"כ. ולפ"ז יתחדש לנו דין חדש, דדוקא היכא דכבר עשה שליח להולכה שוב לא ממני הביטול אפילו על גוף הגט רק בפני ב"ד, אבל היכא דהנתינה תהי' מעצמו של בעל אזי אף לביטול גוף הגט אי"צ ב"ד, וזהו דלא כדמשמע מהתו"ג הנ"ל, והדברים מוכרחין לכאורה מהראיות הנ"ל, [ויש לדחות דלעולם אפשר דלענין ביטול גוף הגט, יען היכא דכבר עשה שליח להולכה ג"כ איכא קלקולא והוצרכו לתקן שלא יוכל לבטל גוף הגט ג"כ, לכך שוב לא חילקו ואף בלא עשה עדיין שליח להולכה א"י לבטל גוף הגט דל"פ בתקנתם וכעין דכתבו התוס' (ל"ג ב') בד"ה צריכי ובד"ה ליבדור, וא"כ הברייתא דתני אמר לעשרה כתבו שפיר י"ל דמיירי בכתבו לחוד ואפ"ה סובר רשב"ג דא"י לבטל, משום דהיכא דאמר נמי תנו איכא קלקולא לכך שוב אף בכתבו לחוד א"י לבטל, וא"כ הגמ' דנקט ויהבי עיקר טעמא דתקנתא נקט דממילא מש"ה נמי אף בגוונא דברייתא א"י לבטל, אמנם דבר זה צריך ראי' דפשטות הגמ' אינו כן וגם מהתוס' ר"פ השולח הנ"ל אי"נ כן]:

י) וגם לשיטת הרמב"ן שהביא האבני מילואים והמקמ"ח הנ"ל (אות ו), דהטעם משום דלא אלים דיבורא דשלב"פ, מ"מ כיון שהוכחתי לעיל (אות ז') דאיננו מדינא רק מתקנתא וכמ"ש האבני מילואים, רק דבלא טעם לא רצו לעקור דבר מן התורה, אבל לענין לאצרוכי ב"ד דיש לזה קצת טעם לעשותה כדברים שבלב ולא חשיבא כ"כ עקירה תקנו דבעי ב"ד, וכיון דאינו אלא מדבריהם שוב י"ל דהוא משום תקנת ממזרים וכמ"ש לעיל (אות ו'). וממילא היכא דהנתינה תהי' מהבעל עצמו דלא שייך תקנתא וכנ"ל לא תקינו ויכול לבטל, וכן נראה קצת מוכח מדברי הרמב"ן, שהביא האבני מילואים לשונו, דדוקא שלא בפני השליח בעי ב"ד אבל בפני השליח לא בעי ב"ד, ולרב ששת בבטלו לפני השליח אינו חוזר ומגרש בו אף דלא ביטל לפני ב"ד, והיינו כנ"ל משום דליכא קלקולא. ומעתה לפ"ז שוב יש מקום לומר לכאורה, דאף לשי' הסמ"ג והתרומה, המובא בבי"ש (סי' קל"ד ס"ק ה'), דאינו יכול לבטל גוף הגט רק בפני הסופר והעדים, ויעוי' בסמ"ג ומרדכי (פ' השולח) שהביא דברי ס' התרומה שהוציא כן מפלוגתא דרבי ורשב"ג גבי אמר לעשרה כתבו גט לאשתי, ונראה כוונתו מפני קושית התו' (שם) ד"ה רבי על הא דלא מפרש הגמ' דרבי לשי' ורשב"ג לשי', ולכך קאמר דבכה"ג דהיינו שליחות הסופר והעדים אינו יכול לבטל שלא בפניהם ואף לרבי אינו מבוטל, ומיושב קו' מהר"ם על המרדכי ע"ש, ובהכי ניחא נמי לדידי' הא דפליגי (שם) רבי ורשב"ג באמר לשנים תנו, ומוקי לה בגמ' בעידי הולכה ולא מפרש במאי קא מיפלגי, ולהנ"ל אשה"ט דכשמוקי לה בעידי הולכה י"ל באמת דפליגי בבטלו מבוטל ורבי לשי' ורשב"ג לשי'. עכ"פ אף לס' התרומה, דסובר דשליחות הסופר והעדים שציוה להם לעשות מעשה אינו יכול לבטל שלא בפניהם, ג"כ ע"כ איננו מדינא דהא מפרש בגמ' (שם) לרשב"ג חששא דקלקולא, הא אי לא"ה הי' מבוטל, וכן בכולכם דליכא קלקולא, וע"כ ג"כ דאיננו אלא מתקנתא מפני חשש קלקולא, וכעין סברת הרמב"ן הנ"ל דבדבר זה הי' להם קצת טעם לאלם כח השליחות שלא יוכל לבטלו שלב"פ ולא חשוב עקירת דבר מה"ת, וא"כ היכא דהבעל בעצמו הוא הנותן הגט דליכא חשש קלקולא, שפיר יכול לבטל שלא בפני הסופר והעדים אמנם הא בורכא דכל פלפולו של הסמ"ג והמרדכי הוא היכא דהבעל נותן בעצמו, דקשיא לי' מה מועיל ביטול מודעה בשעת נתינה דלמא ביטל גוף הגט, וע"ז תי' דגוף הגט אינו יכול לבטל שלב"פ הסופר והעדים, וא"כ מוכח דאף בבעל הנותן בעצמו א"י לבטל אמנם לפ"ז יש להבין מה שהקשתי (באות הקדום) דאמאי מוקי להברייתא אמר לעשרה כתבו גט לאשתי בכתבו ותנו ולא בכתבו לחוד, ואפילו נדחוק כמ"ש לעיל במוסגר, אכתי תקשה מרב ששת דס"ל בבטלו לפני, השליח אף שלא בפני הסופר והעדים אינו חוזר ומגרש בו, אלמא היכא דליכא קלקולא יכול לבטל גוף הגט אף שלב"פ הסופר והעדים. ובדוחק אפשר דדוקא היכא דמעשין אותו מב"ד והדין נותן לכופו, דבזה איכא חשש קלקולא, תקנו דא"י לבטל שלא בפני הסופר והעדים אף אם הבעל בעצמו הוא הנותן, משא"כ במגרש מרצונו דליכא קלקולא, דבזה יתיישב הכל, ומעתה אף לס' התרומה וסמ"ג ומרדכי הכא בנ"ד דהבעל נותן בעצמו וגירש מרצונו שפיר יש לחוש להביטול [ואינני מחליט דעתי בשיטת הסמ"ג והתרומה כי לא נחתי עיוני בהם אחרי שאין לי ס' התרומה עצמו שאותיותיו יחכמוני לעמוד על עומק כוונתו]. עכ"פ נתבאר דמפאת שלא הי' הביטול רק בפני אחד בנ"ד להקל, כי דעת נוטה לרוב הפוסקים להחמיר בזה. ואף דכעת שכבר נתגרשה, שוב עכ"פ מצד נאמנות אין ע"א נאמן דאין דבר שבערוה פחות משנים, ואף דמעיד על ביטול הגט לאוקמא בחזקת א"א דמעיקרא, מ"מ הא מבואר פ"ק דגיטין (ט' א') דאף בכה"ג אין ערעור פחות, משנים, [ודברי הת' מיימוני להל' אישות (סי' ג') שכתב בהיפך זה צ"ע. ואפשר דהתם באומר מיד שטעה קודם דאיתחזקה לפנינו, (ולפ"ז גם גבי נתכווין לומר עולה יהא דוקא מיד קודם דאיתחזק לפנינו. אמנם למאי דהעלה אח"כ דאף באיתחזק נאמן כל שהוא בידו ה"נ בהקדש כידו לאיתשולי כדאמר ביבמות), אבל באיתחזק לפנינו שפיר הוחזק, וכעין דכ' הרמב"ם (פט"ז מהל' סנהדרין) והוא מהירו' נזיר סוטה דכל שהוחזק עפ"י ע"א שוב לוקין אף דאין ע"א נאמן כיון דכבר הוחזק לפנינו. ובזה לק"מ מה שהקשה הש"ש (שמעתתא ו' פ"ד) מיבמות יעו"ש, וכן לפמ"ש הש"ש (שם ספ"ג) דבדבר שבערוה אף בלא חוקה אין ע"א נאמן אף לת' מיימוני הנ"ל א"ש ג"כ כמובן.] ויעוי' בתו"ג בחידושים (סי' קכ"ט ס"ק י"ח), עכ"ז האחד גופי' שיודע מזה הביטול, לא זו שאסור להשתדל בהיתרא שלה, אף גם מחוייב למעבד כל טצדקי שאפשר לו לאפרושי מאיסורא, כיון שבאמת יודע שהיא אסורה, ויעוי' נוב"י מה"ק (סי' ל"ה) וגם לאחריני דמהימן להו אסורה, וגם כיון דסיפר דבריו לפני ב"ד קודם הגירושין ואמר להם ששמע מהבעל שביטל וגם הבעל לא הכחישו והודה, [רק שמפרש דבריו בע"א שבזה יבואר להלן אי"ה], א"כ פשיטא דנאמן מדינא, ויעוי' בס' תו"ג (סי' קמ"א סעי' ס') והובא בפ"ת שם (ס"ק ס"א) [ואני תמה על התו"ג איך כ"כ בפשיטות ולא הזכיר מדברי ההגהות אשר"י ר"פ השולח והמרדכי שם שנראין שהם כנגדו, ודוחק לפרש דבריהם דמיירי דעבר השליח ונתן יעושה"ט], אמנם הכא דהבעל לא הכחישו פשיטא דנאמן, א"כ גם משום נאמנות אין היתר בניד"ד. ויעוי' תו"ג (סס"י קמ"א) דחשש ג"כ בביטל לפני אחד להפוסקים דחיישי בע"א בקידושין [והיינו להפוסקים דאף באומרת א"י, ויעוי' נוב"י מה"ת אבה"ע (סי' ע"ה בהיתר הז')], אף שכתב דבביטול השליחות והגט לא מהני כלל, אמנם איהו לטעמי', אבל למה שביארנו דכל שהגט בידי הבעל והוא יהי' הנותן ל"ש תקנת ממזרים ומהני הביטול, א"כ יש לחוש אף בביטול גוף הגט. וגם ראיתי בפ"ת (סי' קמא ס"ק ס') בשם המשכנות יעקב שכתב שהגאון מהר"ז זצ"ל בת' (סי' קכ"ה) חוכך להחמיר בביטל בפני ע"א מדברי הרמב"ם, והנה אין בידי ס' משכנות יעקב ות' בית אפרים לראות דבריהם מהיכן הוציאו, ואשפוט בסנורים דהוא מדברי הרמב"ם פ"ו מגירושין (הל' י"ט) ומפרש בו כמו שפי' הב"ח (סי' קמ"א סעי' מ"ג) דקאי אביטול גוף הגט יעו"ש. הן אמת דלפ"ז לא ידעתי שום טעם דלהוי סגי בביטול בפני אחד, דלהמפרשים דהרמב"ם קאי על שליחות כמ"ש הר"ן והמגיד, כתב האבני מילואים (סי' קמ"א סעי' ס' ס"ק ו') דסובר כמ"ש הרמב"ן אבל בביטול גוף הגט דהוא ביטול שליחות הסופר והעדים לא ידעתי אמאי סגי בפני אחד, דמ"ש למעלה (אות ח') דביטול שליחות להולכה הוי דבר שבערוה משא"כ שליחות הסופר והעדים, איננו מספיק להרמב"ם דסובר דשליחות להולכה אי"צ עדים וגם סובר דבפני השליח להולכה אף ביטול שליחותו אי"צ עדים, וא"כ אין בידי שום הסבר לדבריו, עכ"ז לא אוכל לדון על הדברים שאינני רואה ואינני שומע, ונצרך לעי' בספריהם. יא) שוב עלה בדעתי על מה שהכרחתי לעיל (אות ט') מתוס' ר"פ השולח דבפני שליח לבד יכול לבטל גוף הגט ג"כ, וכן נתקשתי בזה (באות י') לשיטת ס' התרומה והסמ"ג ומרדכי, דהנה אפשר לדקדק קצת בגמ' שם דקאמר חוזר ומגרש או אינו חוזר ומגרש בו, דמשמע דכל השקלא וטריא לענין לכתחלה, ואמאי לא קאמר אם גירש בו מהו, והא פשיטא דלרב ששת דנתבטל גוף הגט אף בדיעבד אינו מועיל. והי' נראה בזה דאפ"ל כיון דמתני' מיירי דלא ביטל בעדים רק בפני השליח, וכ"ש לס' התרומה וסייעתו הנ"ל דלא ביטל לפני הסופר והעדים, ולגוף הגט לשיטתם לא מהני עדים אחרים, ואף לשי' שאר הפוסקים, מ"מ י"ל דלא נחית הכא לפלוגתא דרשב"א ורבי, ובעי אף לרשב"ג שסובר דבטלו אינו מבוטל, וא"כ לענין גוף הגט לא נתבטל אף בפני השליח, וכדעת התו"ג הנ"ל דעדיין יש לחוש לנתינה באונס וכנ"ל, עכ"ז כיון דמד"ת נתבטל ורק מתקנ"ח איננו מבוטל בוודאי דלכתחלה איננו ראוי לגרש בו, דלא מיבעי' אם התקנתא משום דהפקיעו הקידושין ועשו למפרע לבעילותיו ב"ז, פשיטא דאסור לעשות כן לכתחלה ולגרום לב"ז, ויעו' רשב"א גיטין (ד' ל"ג) וריש כתובות, ואף אם נימא דעקרו ד"ת דהיכא דאיכא טעם לא חשיבא כ"כ עקירה ויש להם כח לעקור ולהתיר האסור, פשיטא דלכתחלה בלא שום צורך אסור לגרום לזה לעקור איסור דאורייתא, וא"כ שפיר מיבעי' אי מותר לכתחלה לחזור ולגרש בו, דאי ביטל גוף הגט, אף דבאם גירש בדיעבד הוי גירושין משום דלא ביטל בפני ב"ד לשי' התוס', וכן שלא בפני הסופר והעדים לשי' ס' התרומה, או משום דביטלו אינו מבוטל כרשב"ג מ"מ לכתחלה אינו ראוי לגרום לזה וכנ"ל, משא"כ אי לא ביטל גוף הגט רק השליחות, ושפיר פליגי בזה [ובזה יתיישב היטב טעמא דר"נ דאזיל לקולא ולא חייש דלמא ביטל גוף הגט, משום דכל הספק איננו אלא לענין לכתחלה דבדיעבד בכל ענין מגורשת שפיר אזלינן לקולא], ולס' התרומה. יתיישב קצת ב' הגירסאות דגיטין וקידושין, דכיון דאף אם כיון לבטל גוף הגט איננו מועיל בדיעבד, להכי אמרינן דלא היתה כוונתו לבטל רק השליחות ולא גוף הגט. והוא נכון בפשטות הסוגיא דמדקדק לענין לכתחלה. אמנם הוא קצת ע"ד פלפול, ופשטות הסוגיא ודברי התוס' מראין כנ"ל באותיות הקודמים, וגם באמר לעשרה כתבו משמע דלרשב"ג אף אותן שביטל בפניהם יכולים לכתוב לכתחלה וכן באומר לשנים, וכן במעשה דר' יאשי' באיבדור איבדורי ודוחק לומר משום דהתם הדין נותן להוציא ומשום תקנתא דידה, ויש לעי' בכ"ז. יב) עוד יש להחמיר בניד"ד, אף אם נימא דגם בבעל הנותן בעצמו אינו יכול לבטל גוף הגט שלא בב"ד, דהנה רע"א זצ"ל בתוספותיו למשניות בגיטין פ"ד (אות ל"ד) נסתפק בביטל שלא בב"ד ואח"כ הודיע לב"ד או לשליח ואשה לרשב"ג מהו, ופשט לי' מהרשב"א בחי' לגיטין (ר"פ השולח) דהקשה דלמא בטל לשעבר ונאמן במיגו דאי בעי מבטל לי' השתא וכרבי דבטלו מבוטל, מכלל דלרשב"ג לא מהני אף דליכא חששא יעושה"ט, והנה כעין זה כתבו התוס' ג"כ (שם ל"ג ב') ד"ה ליבדור, אמנם הרשב"א שם כתב על פי' התוס' דהוא דחוק, א"כ קשיא על הרשב"א דידי' אדידי', וכבר נתקשה בזה המקמ"ח ח"ב (סי' ח') והניח בצ"ע. וא"כ אם נימא כהרשב"א דכל שהודיע אח"כ שוב מהני הביטול, א"כ הכא בניד"ד דהודה הבעל דאמר אני מבטל ונתוודע להב"ד אמירתו קודם נתינת הגט שוב הוי כביטל לפני ב"ד, ואף דהכא בניד"ד הבעל ביאר דבריו ואמר שלא כיון לבטלו, ואם ביאור דבריו מדינא מהני, אף אם נימא דאינו נאמן, מ"מ לפ"ז שוב פשיטא דנאמן דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, דבעת שהודה לפני ב"ד הא אמר ג"כ דלא כיון לבטלו, אמנם אם נימא דמדינא לא מהני ביאור דבריו [שבזה יבואר להלן אי"ה] שוב ממילא על הא דלא הי' הביטול בפני שנים יש להחמיר לפי דברי הרשב"א הנ"ל. אמנם ז"א, דהנה לכאורה יש, לדקדק על התוס' הנ"ל, דכתבו דלרשב"ג אין יכול לבטל זה שלא בפני זה אפילו אם מבטל כולם כל אחד בפני עצמו, ויעוי' ברשב"א דכתב בהסבר דברי התוס', לפי שבשעה שביטל לזה לא הי' מועיל ביטולו כיון דאיכא למיחש דלמא אזלי הנך דלא ידעי וכתבי וכן אתה אומר בשני ובשלישי, אעפ"י שלבסוף בטל בפני כולם אין בכך כלום, דכיון דביטולו בשעתו לא הי' מועיל אף לבסוף אינו חוזר ונראה. ומעתה יש להבין דהתוס' שם בד"ה רבי כתבו דאפילו אם בעי ב' סגי במבטל לשנים זשלבפ"ז, אף דבשעה שבטלו בפני האחד לא הי' מועיל כלום, וכן ביטולו בפני השני לחוד לא מועיל כלום ג"כ לולא הא', רק דאפ"ה כשמבטל בפני השני אזי חוזר ונראה הביטול שביטל בתחלה בפני הא' לאיצטרופי עם הביטול דהשתא ומהני אף דבשעה שביטלו לא הי' מועיל אפ"ה חוזר ונראה, וא"כ לכאורה הדברים קו"ח דמה התם דמדאורייתא לא מהני דאין דבר שבערוה פחות משנים ואפ"ה חוזר ונראה, וכ"ש הכא דמה"ת מהני רק מתקנתא ל"מ א"כ פשיטא חוזר ונראה. אמנם נראה בפשוט דלק"מ, דהתם הא קאי לרבי דשלב"פ מהני הביטול ורק משום אין דבר שבערוה פחות משנים בעי ב', ולכך מהני במבטל לשנים אף זה שלא בפני זה, משא"כ הכא לרשב"ג דשלא בפניו לא מהני ביטולו רק בפניו, א"כ כיון דתיקנו דהביטול שלו שביטל בפניו איננו כלום משום בטלה מקצתה בטלה כולה, א"כ כיון דלביטולו צריך דוקא שיבטל האחרים בפניהם, א"כ ממילא צריך שיבטל האחרים בפניו ג"כ, דאם יבטל האחרים שלא בפניו שוב הוי כמבטל אותו שלא בפניו, כיון דביטולו שלו תלוי בביטול דאחריני, א"כ כל שעושה הדבר שלב"פ שוב הוי כמבטלו שלב"פ וא"ש. והדברים נכונים ומסתברים כהתוס', עד שאני תמה על הרשב"א שכתב שהוא דחוק, ואינני רואה בזה שום דוחק כלל ואפס ואדרבא הוא מרווח כפתחו של אולם, דהא הוי ממש מבטל שלא בפניו, כיון דבביטול דאחריני נגמר ביטולו, א"כ צריך להיות בפניו דוקא. ע"כ נ"ל דהרשב"א איננו סובר כהתוס' ד"ה צריכי, ויעו"ש במהרש"א דהקושיא קאי ללישנא דבטלה כולה, רק דהרשב"א סובר באמת כקו' תוס' דאותן שביטל בפניהם באמת אינן יכולים לכתוב, ופלוגתייהו דרבי ורשב"ג רק לענין לכתחלה אי מותר לבטל זה שלא בפני זה ואיננו עובר על תקנת ר"ג, או דעובר בזה על תקנת ר"ג ואסור לעשות כן, אף דלרשב"ג אינו מבוטל מ"מ אסור ג"כ לבטל שלב"פ אף דלא מהני, וכמ"ש התוס' גיטין (ל"ג ב') ד"ה א"ר יוסף וקידושין (י"ב ב') ויבמות (נ"ב א'), וכ"כ הרשב"א בקידושין דאיכא לעז, וא"כ שפיר י"ל דלענין אותן שביטלו בפניהם אף לרשב"ג א"י לכתוב ואינך אף לרבי יכולין לכתוב ולא פליגי רק לענין לכתחלה אם רשאי לעשות כן אי לא. וקצת יש לדייק כן מרשב"א גיטין (ל"ד) ד"ה ולענין פסק הלכה דכתב ומיהא אותן שנים שביטל בפניהם אינם יכולין לכתוב דלא קי"ל כרשב"ג דאמר צריכי בי עשרה למשלפי', מדדייק הרשב"א טעמא דצריכי ולא קאמר כרשב"ג סתם (ואף דיש לדחות משום דכבר כתב מקודם דלא בטלה כולה יעו"ש], משמע קצת דלאינך טעמא גם לרשב"ג אינן יכולים לכתוב, וא"כ כוונת הרשב"א במ"ש על התוס' הנ"ל ד"ה ליבדור דהוא דחוק, היינו דדוחק לומר כהתוס' דאף לאותן שביטל בפניהם איננו מועיל הביטול ומש"ה אף כשביטל כולם כל אחד בפני עצמו אינו מועיל, דזה דחוק וכקו' התוס' שם ד"ה צריכי דמ"מ לאותן שבפניו יש להיות מועיל הביטול גם בתחלה. וממילא לפי הנ"ל יובן דדברי הרשב"א אינן סותרים זל"ז, דלעולם היכא דהביטול לא הי' מועיל בתחלה אינו חוזר ונראה והא דכתב על התוס' שהוא דחוק היינו דסובר דבשעת מעשה ג"כ הי' מהני וכנ"ל. וגם יעוי' בתו"ג בחי' לגיטין (ל"ג ב') ד"ה צריכי בי עשרה למשלפי' דלמ"ש בשיטת הרשב"א ג"כ מיושב קו' המקמ"ח הנ"ל. עכ"פ איך שיהי' נתבאר דהיכא דביטל שלא באופן המועיל אף דנתוודע אח"כ להב"ד או להשליח ואשה אפ"ה כל דבשעת הביטול לא אהני איננו חוזר ונראה לכ"ע, א"כ מפאת זה שנתוודע להב"ד אין להחמיר, אמנם כבר נתבאר דבמעיקרא דדינא יש לחוש הרבה בביטול בפני אחד. יג) עוד אחת אמרתי להעיר, דבתוס' ד"ה מהדת"י גיטין (ל"ב א') כתבו, דצ"ע דאפשר ביטול שלא בב"ד אינו מועיל להקל אבל יועיל להחמיר, והנה סברא זו לא הובא בשום פוסק, והבי"מ (סס"י קמ"א) תמה על הרמ"א דלא חש לי', ולפענ"ד מצאתי תניא דמסייע להו לסברת התוס' מדברי הבה"ג דהוא מגדולי הראשונים וכל דבריו דברי קבלה. ונבאר. דהנה לדברי התוס' דמחלקי בין להקל בין להחמיר, נראה דה"נ לרבי דאמר בטלו מבוטל היינו להחמיר אבל לא להקל, דהנה טעמא דרבי דס"ל בטלו מבוטל משום דלית לי' מה כח ב"ד יפה למשרי א"א, וכמו דאמר (בדף ל"ד א דאף דאית לי' מה כח ב"ד יפה בממונא אבל לענין איסורא לית לי' ויעו"ש בפירש"י, וא"כ לסברת התוס' דמחלקי בביטול שלא בב"ד דאף דאינו מועיל להקל מועיל להחמיר, א"כ ה"נ בתר תקנת ר"ג פשיטא די"ל מה כח ב"ד יפה לענין להחמיר, דלענין זה אין לחלק בין ממונא לאיסורא, ע"כ נראה מוכרח דלשי' התוס' באמת אה"נ דמבוטל היינו דוקא להחמיר אבל לא להקל, ויתיישב בזה דברי הרמ"א. דתמה הבי"מ הנ"ל, וכתב שם הבי"מ] דהרמב"ם והטור סתמו דבריהם ואפשר דאית להו סברת התוס', ולהנ"ל שפיר מוכח מהרמב"ם דאינו סובר כסברת התוס', מדכתב דבביטלו בפני אחרים ה"ז בטל והיינו כרבי שבטלו מבוטל, וידוע דרכו בקודש דכל היכא דכתב בטל אפילו ריח הגט אין בו, וכמ"ש רפ"י מהל' גירושין, א"כ מוכח דאין לחלק בזה בין להקל בין להחמיר, הלכך כיון דל"ל לרבי מה כח ב"ד יפה להקל אף להחמיר לא החמירו, וכן מוכח דעת הטור, וא"ש דברי הרמ"א. אמנם מדברי הבה"ג נראה דייק כסברת התוס', דהנה בבה"ג הל' גיטין (ס' א') וז"ל ואלו מאן דשוי שליח למכתב לאיתתי' גיטא, או דשדר. גט בהדי שליח ואזל וכתב ומן קמי דנמטי גיטא לידה או מקמי דלימטי שליח לגבה ויהיב לה גיטא קדים בעל וא"ל לשליח לא תתן לה גיטא דל"ב לגרושה ובטלה לגיטא קמי סהדי [אין לדייק מזה דס"ל לבה"ג דאף בפני השליח והאשה בעו ב', דז"א דהכא הוכרח לסהדי לבטולי קדושי דאידך דבעי עדים ע"ז ולא מהימני כמובן], ובתר דבטלי' לגיטא אזיל שליח ויהיב לה גיטא ואזלת ההיא איתתא ואיתקדשת לגברא אחרינא, ההיא גיטא לאו גיטא דכיון דבטלי' מקמי דלימטי לידה בטיל לי' דתנן השולח כו' וקידושי דאיתקדשת לאו קידושי כו' דאין קידושין תופסין בא"א כו' ל"צ גיטא מיני' ושריא לבעלה קדמאה כו', ויעו"ש ג"כ ס' ע"ב וס"א ע"א, ותמוה לכאורה דכיון דבטלה קמי סהדי ל"ל לצייר דא"ל לשליח, הא אף שלא בפני שליח בטלו מבוטל, אמנם אם נימא דאינו אלא להחמיר ולא להקל א"ש, דכיון דבעי למימר דבטל לגמרי דאין חוששין לקדושי ב' זהו דוקא בפני השליח אבל שלא בפני השליח אף דמבוטל להחמיר מ"מ אינו מועיל להקל, הרי דמחלק כסברת התוס' בין להחמיר בין להקל, כן הי' נ"ל לכאורה. אמנם ממאי דהביא הבה"ג (בדף ס"א א') מחלוקת דר"נ ור"ש בפני כמה מבטלו ופסיק הלכתא כרב נחמן, אלמא דמפרש הלכתא כר"נ לענין מחלוקת דבפני כמה מבטלו ודלא כשי' ר"ת שהביא הרשב"א והמרדכי] א"כ ע"כ דפחות מב' לא הוי ביטול כלל, וגם מדף ס' ב' משמע דבכ"ע אם בטלו מבוטל ושריא לכהונה יעושה"ט, ע"כ נראה דהאי ובטלה לגיטא קמי סהדי דכתב הבה"ג האי וי"ו של ובטלה הוא במקום או ומתחלה קאמר דבטלו בפני השליח בלא עדים או דביטלה קמי סהדי אף שלא בפני השליח, ואף דגם בראשונה ע"כ דאיכא עדים דבלא עדים אינו נאמן לבטולי קדושי דאידך, אפשר דמיירי דהשליח אמר קודם שהוציא הגט מתח"י שהבעל ביטל בפניו דאז נאמן, או דמיירי דהבעל אמר אח"כ בפני עדים שביטל בפני השליח דנאמן במגו דאי בעי הי' מבטל עתה, ויעוי' כ"ז בבי"ש (סי' קמ"א ס"ק צ"א) ודוקא באומר שביטל בפני השליח, אבל באומר שביטל בפני אחד אף דהשתא נתוודע לב' לא מהני וכנ"ל (באות הקדום), ועדיין אני נבוך בהבנת דברי הבה"ג הנ"ל פיסקא ב. א) ועתה נבוא להיתר השני דהבעל נאמן לפרש דבריו, ולכאורה יש להוכיח דאינו נאמן. דהנה בגיטין (ר"פ השולח), על הא דתנן השולח גט לאשתו והגיע בשליח כו' ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא הרי זה בטל קאמר בגמ' הגיעו לא קתני אלא הגיע ואפי' ממילא ולא אמרינן לצעורי הוא דקא מיכוין] ופירש"י ולא אמרינן אין בדעתו לבטלו אלא לצערא בעלמא חודש או חדשים ויעוי"ש ברשב"א דהקשה על פירש"י דא"כ מאי נ"מ בין שמתכוין לבטלו או מתכוין לצערו ולעכבו מליתנו עכשיו דבין כך ובין כך אינו רשאי ליתנו עד שיאמר לו הבעל. ובשלמא לרב ששת דסובר דבגט שביטלו אינו חוזר ומגרש בו נ"מ אי בעי בעל לחזור ולגרש בו משא"כ למאי דקי"ל כרב נחמן דחוזר ומגרש בו קשיא, ע"כ פירש הרשב"א דלצעורי היינו דרצה לצחק כה אבל בלבו הוא שיתננו לה והלכך אם נתנו לה ניחוש להחמיר לפסלה מן הכהונה או אם קבלה קידושין מאחר יעושה"ט, וכ"כ התוס' שם בד"ה ולא אמרינן, ולכאורה מאי דוחקם לפרש כן ולא בפשוטו דלאחר שנתנו לה השליח אומר הבעל דכוונתו הי' לצעורי דנאמן לפרש דבריו:

(הגה"ה אב"ה, הדברים צריכים ביאור מעט. דלכאורה מוכח מכאן דבאמת הבעל נאמן לפרש דבריו ואדרבא מש"ה לא פירשו בפשוטו דלאחר שנתנו לה השליח את הגט אומר הבעל דכוונתו הי' לצעורי משום דאז באמת הגט אינו בטל דהבעל נאמן לפרש דבריו, אמנם ז"א דאף אם נימא דנאמן לפרש דבריו הוא רק אם דבריו הראשונים סובלים את פירושו וא"כ אם נימא דמהא דהגיע ממילא בשליח יש הוכחה דלצעורי קא מיכוין ממילא שייך לומר בזה דנאמן לפרש דבריו דכוונתו הי' לצעורי אבל אי לא אמרינן דלצעורי קא מיכוין ממילא לא שייך לומר בזה דנאמן לפרש וא"כ שפיר ראי' מכאן דאין הבעל נאמן לפרש דבריו דאי נאמן לפרש א"כ שפיר איכא נ"מ בין אי אמרינן לצעורי ובין אי לא אמרינן לצעורי קמיכוין אם הבעל אומר אח"כ דכיון רק לצעורי וע"כ דלעולם הבעל אינו נאמן לפרש דבריו כן נלע"ד בזה, אמנם מאי דקשיא לי הוא מה שהקשו בתוס' שם ד"ה ולא אמרינן וא"ת פשיטא שהוא בטל האיך הי' לנו לומר שאינו בטל והוא עומד וצווח עיי"ש, ולפי הנ"ל מאי הקשו פשיטא הא שפיר מיירי גם באומר הבעל אח"כ דכוונתו הי' לצעורי וא"כ לא שייך להקשות פשיטא וצ"ע, ועיין בחידושי הרשב"ץ האחרון על גיטין כאן):

[ובדברי הרשב"א אני נבוך קצת, דלפירושו נמי יתיישב פירש"י דאם אחר איזה זמן נתן לה השליח ניחוש דלמא לא כיון הבעל רק לזמן וכבר כלה הזמן וניחוש להחמיר מיהא ולמאי סתר פירש"י, והנראה בכוונתו כיון דבכל מקום סתמא לעולם משמע וכיון דאף אי כיון לצעורי הי' כוונתו לבטל שוב ממילא פשיטא דמיבטיל לגמרי כמו בכל דוכתא מדלא יהיב זמן דשוב אין לחלק דהכא איכא הוכחה דכיון רק לצעורי על איזה זמן דאף לפ"ז הי' צריך ליתן זמן כיון דהשליח לא לא ידע מתי ליתן ומדלא יהיב זמן לעולם משמע, וע"כ דכוונת הגמ' דאין פיו ולבו שוין ולא הי' יכול לפרש דזהו היפך הכוונה. משא"כ לפירש"י דלצעורי היינו באמת לעכב ופיו ולבו שוין בזה שוב הוי כמו בכל דוכתא דמדלא יהיב שיעורא סתמא לעולם משמע או עד שיתיישב בדעתו לחזור וליתן, ובשלמא אי הוי דינא באומר איני חפץ ליתנו עדיין דמשמע עד שיתיישב בדעתו מתי ליתן לא מיבטל כלל הוי א"ש דכוונתו מוכח לצעורי על איזה זמן שיתיישב כדעתו אח"כ, (וזהו שדקדק רש"י חדש או חדשים היינו דהוא עדיין מסופק בדעתו איזה זמן יצער ולכך לא יהיב שיעורא.), וממילא לא מיבטל, אבל הא גם בכה"ג מיבטל וממילא אף לפ"ז פיו ולבו שוין לבטל לגמרי עד שיחזור ויאמר אני רוצה וממילא מיבטל לעולם עד שיחזור ויאמר]. וגם יעוי' ברשב"א גיטין (דף י"ח) גבי חששא דשמא פייס, דבתוך אריכות דבריו שם הקשה בהא דגידול בר רעילאי גיטין (דף ל"ד) דאמר ברוך הטוב ומטיב דגלוי דעתא בגיטא לאו מילתא דמ"מ ניחוש דלמא בטל בפירוש, ותירץ דגידול גופי' מודה דלא בטלי' בפירוש, והסביר בטעמא דמילתא דנאמן דכל החשש אינו אלא מפני ערעור הבעל הלכך בכה"ג לא חיישינן, יעו"ש באורך, ולמה הוצרך לכ"ז הא כיון דהבעל אומר דלא בטלו נאמן דהוי כאומר גירשתי אמנם הרשב"א לטעמי' דגירשתי את אשתי אינו נאמן משום דהוא נגד חזקה, וכמ"ש בקידושין (דף ס"ד). וכן נראה לדעת הטור (סי' קנ"ו) דבאיכא עדים דאית לי' אחים אינו נאמן. [ויעו"ש בבי"מ דנתקשה על הטור דדעת הרא"ש אביו אינו נראה כן, ואנכי מצאתי בשמ"ק לב"ב הנדפס בסוף ס' מאירי לשבת בשם תוספי הרא"ש דהסכים להרשב"ם יעו"ש וצדקו דברי הטור.], וא"כ ממילא באשת איש דידעינן בבירור דהיתה א"א אינו נאמן במיגו דבידו, והרשב"ם דס"ל דבאיכא עדים די"ל אחים אינו נאמן ואפ"ה נדחק בטעמא דגירשתי אינו נאמן משום קול, כבר תמה בגליון הש"ס לרע"א זצ"ל בב"ב שם וכן הרגיש בזה בבי"מ (סי', קנ"ו) והניח בצ"ע:

[וראיתי להמקמ"ח (בח"ב בסי' ג') שרצה ליושב עפ"י דברי הרא"ש בגיטין (פ' הניזקין) דבידו מפלק להחזקה אף בלא מיגו רק דבערוה לא מהני בידו בלא מיגו רק היכא דאית לי' מיגו וכמ"ש הש"ש (שמעתא ו') ולהכי בגירשתי דאיכא בידו ע"ז שאומר ומיגו א"כ בידו מסלק החזקה ונאמן במיגו משא"כ באומר זה בני דזה אינו בידו, רק דנאמן במיגו אינו נאמן נגד החזקה וסיים דזה ברור מאוד, ולדעתי במחכת"ה שגה בזה, דראיית הרא"ש היינו דלאו מיגו הוא לתרום משלו, וא"כ ה"נ לאו מיגו הוא לפדותו ואפ"ה קאמר שם ביבמות דמהימן דאיתשל מרי' עלי' משום דבידו לפדותו אלמא דגם זה מקרי בידו לסלק החזקה אף דעל זה שאומר אינו בידו וגם מיגו ליכא עכ"ז כיון דבידו לסלק האיסור באופן אחר שוב החזקה מסתלקת וא"כ ה"נ אף באומר זה בני איכא בידו ומיגו, וכן מוכח קצת קידושין (ס"ד א') מ"ש רישא ומ"ש סיפא והדר פריך והרי בידו להשיאה לחלל משמע דהדרא קושי' לדוכתי' מ"ש רישא ומ"ש סיפא אלמא דאין לחלק בין אותו דבר לדבר אחר דסוף סוף הוי בידו וגם בלא זה יש לגמגם על תירוצו, ודברי הגמ' יתיישב כמ"ש המקמ"ח אח"כ דיש עדים שיש לי' אחים באמת תלוי בגירשתי אי נאמן, ודברי הרשב"ם צ"ע.]:

(הגה"ה. אב"ה, לענ"ד נראה דאפשר לומר בדעת הרשב"ם דמש"ה ס"ל דבאיכא עדים שיש לו אחים איננו נאמן משום דהא דבידו לגרשה באמת אינו מיגו טוב, ויעויין בב"ב שם (קל"ד ב') בתוס' ד"ה הואיל דבגירושין פוסלה מן הכהונה, משא"כ באומר זה בני, ואף אם היא כבר גרושה מאחר וכבר פסולה לכהונה, מ"מ המינו דגירושין אינו טוב דאפשר דאינו רוצה לגרשה פן יעמוד מחליו והיא לא תרצה להנשא לו עוד ואם יגרשה על תנאי אם מתי אפשר דיארע איזה אונס כמו. אכלו ארי דלא הוי גט וא"כ המינו אינו טוב, רק הא דבידו לגרשה מקרי בידו וכנ"ל ובידו אף בלא מיגו מסלק להחזקה וכמ"ש הרא"ש רק דבערוה לא מהני בידו בלא מגו כמ"ש הש"ש, אמנם זה רק היכא דאיכא עדים, אבל בחזקה בעלמא אף בערוה מהני בידו בלבד בלא מיגו דבידו מסלק להחזקה וממילא נאמן, וא"כ א"ש דעת הרשב"ם דבזה בני דהמיגו דגירושין אינו מיגו טוב וכנ"ל פירש דמיירי דוקא בדליכא עדים שיש לו אחים רק חזקה בעלמא, משא"כ באומר גירשתי דהא דבידו לגרשה הוי מיגו טוב מש"ה נדחק בטעמא דאינו נאמן משום קול וא"ש.):

עכ"פ להני שיטות אינו נאמן נגד חזקה, ויעוי' יבמות (ק"ה ב') בחלץ בינו לבינה מנא ידעינן ויעו"ש ברשב"א ובריטב"א ונ"י לחד פירושא [דמ"ש הנ"י שם מעורב ט"ס וכוונתו לב' תירוצים וכמ"ש רע"א בגליון הש"ס ב"ב (קל"ה א').] דאינן נאמנין בהודאתן מטעם הא דאמר בב"ב שם גבי בעל שאמר גירשתי את אשתי זיל חוש לה. ולכאורה לסברא זו דגוף החליצה לא בעיא עדים וסגי אף בינו לבי"ע, א"כ לא דמי לגרשתי דהתם דהגט אי אפשר בלא עדים [ובכת"י בלא עדים פסול.] שפיר אמרינן חוש לה דאם איתא דגירשה קלא אית לי', משא"כ דהחליצה סגי בינו לבי"ע לשי' זו א"כ לא נפיק קלא ושפיר מהימני מטעם בידו, וע"כ דס"ל כנ"ל דאינן נאמנים מטעם דהוי נגד חזקה. ואכתי תמוה לי דלפי סברתם דגוף החליצה לא הוי דבר שבערוה וסגי בלא עדים רק דאינן נאמנין, וכיון דאיננו דבר שבערוה הא כל דבר שבידו נאמן עד אחד באיסורין נגד חזקה ואף בלא מיגו לדעת הרא"ש, וא"כ שוב לא איכפת לן במה שהוא נגד חזקה, ולשיטת הרשב"א גופי' עד אחד באיסורין נאמן נגד חזקה אף בלא בידו, ולדברי הנתיבות (סי' ל"ו) בכוונת הרשב"א והנ"י יתיישב דלעולם דהוי דבר שבערוה ושפיר לא מהני מיגו נגד חזקה, אמנם דבריו שם דחוקין ולא ראה דברי הריטב"א הנ"ל. אמנם נראה בפשוט דהגז"ש דדבר דבר נתקבלה לב' דברים לקיום הדבר בקידושין וגירושין וכיוצא לענין הכחשה ויעוי' נוב"י (מה"ת אבה"ע סי' ע"ה) דכך קיבלו חז"ל ענין הגז"ש, והגמ' דפריך מנא ידעינן איננו מקשה מהא דקיום הדבר רק מהא דנאמנות, ולפי' ב' דהריטב"א דקושיית הגמ' היא באמת מהא דקיום הדבר נדחק בלשון הש"ס, אבל בפי' א' אינם דוחקים בלשון הש"ס והגמ' חדא מתרי פרכי נקט והגמ' מקשה מטעם נאמנות, [ולתי' הגמ' דעדים רואין מבחוץ אפשר דמיירי דהם ראו העדים נמי רק דמבחוץ פשיטא דהוי שלא בב"ד, ויעוי' ב"ק (ע"ה א') וברש"י שם, ובחו"מ סי' כ"ח ש"ך ס"ק א' בשם המביט ובשער משפט שם ס"ק ו'.] אבל אה"נ דהוי דבר שבערוה וה"ה דהו"מ להקשות מקיום הדבר רק דחדא מינייהו נקט ומקשה מטעם נאמנות וא"כ אשה"ט. עכ"פ נחזור להנ"ל דמוכח דס"ל דאינו נאמן בהא דבידו אף בלא טעמא דקלא. דאף לפמ"ש מ"מ מוכח דהקו' דנאמנות איננו תלוי בהא דקיום הדבר ואף אי קיום הדבר הוי סגי בינו לבינה מ"מ הוי קשי' מנאמנות, ויעוי' ברשב"א וריטב"א ותוס' רי"ד קידושין (נ' א') גבי המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לויי' אי דברים שבלב הוי דברים דמקשה דלא להוי קידושין, והקשו כולם כל כמיני' הא אינו נאמן ע"כ פירשו דמשמע שאינה חוששת כלל אף להחמיר ואם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר מותרת להראשון בלא גט ודחי דש"ה משום דלחומרא פי' דבאמת מאי דתני מקודשת היינו לחומרא ולא להקל ולחומרא שפיר הוי קידושין משום דאינו נאמן יעו"ש בריטב"א ובתוס' רי"ד, אמנם מהתם אין ראי' דליכא מיגו דל"ב ליתסר בקרובים, אמנם מהפוסקים הנ"ל שפיר מוכח דאינו נאמן אף דבידו. ב) אמנם מ"מ נראה דבניד"ד שפיר נאמן לכ"ע, דהא טעמו של הרשב"א וסייעתו הנ"ל דאינו נאמן בהא דבידו היינו משום דהוא נגד החזקה, וכ"ז באומר גירשתי דסותר החזקה, אבל הכא דכל החקירה ודרישה שלנו אם תוכל להתגרש בזה הגט אם זה הגט ראוי לגרש בו או לא ולגבי זה ליכא חוקה להיפך אדרבא איכא חזקה להיפך אוקי גט על חזקתו דעדיין ראוי לגרש בו, וא"כ כשאומר קודם הגירושין דהגט לא נתבטל וראוי לגרש בו שפיר מהימן דלא הוי נגד חזקה כלל ואדרבא חזקה מסייעתו, ויעויין כעין זה בתו"ג ריש גיטין. ואף דכבר כתבתי לעיל דמדברי כל הראשונים אינו נראה כן, היינו דוקא שם בשליח דאין בידו לגרש אשה זו רק בגט זה וא"כ כיון דכל גירושי אשה זו תלוי בגט זה א"כ כשדנין על זה הגט אם הוא כדין או לא הוי ממש כמו שדנין על גירושי אשה זו אם נתגרשה אי לא ושפיר הוי דבר שבערוה ואיתחזק איסורא, דהגט וגירושי האשה חדא הוא, משא"כ בבעל עצמו דבידו לכתוב גט אחר, ואף אם נפסוק לו דזה הגט פסול מ"מ לגבי גירושי אשה זו לא נ"מ מידי דיכתוב גט אחר ויגרש, ואין נ"מ רק אי גט זה ראוי לגרש בו או לאו, בזה נראה פשוט דלא הוי דבר שבערוה ואיתחזק כיון דאין נ"מ לגוף הגירושין של אשה זו רק לענין הגט, והוי כמו שיש לפנינו כמה גיטין שכולם כשרים ועל גט אחד אנו מסתפקים דעל גוף הגירושין אין נ"מ דאי לא תתגרש בזה תתגרש באחר ואין הספק רק על הגט דבזה אפשר דאפילו אחר נאמן דלא שייך למקרי דבר שבערוה ואיתחזק כיון דאין נ"מ על גוף הגירושין דסוף. סוף תתגרש רק לענין הגט אם גם גט זה ראוי לגרש דבזה שפיר י"ל כסברת התו"ג הנ"ל. [וקצת יש לדמות זה למ"ש הר"ן בקידושין באמר אחד אני קידשתי דאיננו דשב"ע דאינו אלא לברר. ויש לדחות], וכ"ש הבעל דאית לי' מיגו דבידו לגרש דבכה"ג פשיטא דלא הוי מיגו במקום חזקה ומהימן לכ"ע. וראי' לזה נראה מריש גיטין דאמר רוב בקיאין, ומאי מהני דבקי וכן בא"י דכולהו בקיאין מאי הוי דלמא נזדמן לו גט שנכתב שלא לשמה ורוצה לגרש בו, ואפילו נימא דהוי כההיא דאמר שם (י"ז ב') גבי אהני דלכתחלה לא תנשא דלא כתב לי' הסופר ולא חתמי לי' סהדי וכ"ש הכא ומסתמא נכתב כדין, אכתי תקשה בר"פ כל הגט הא גדולה מצי מגרש כו' בעידי מסירה ור"א, ומאי מהני ע"מ אכתי איכא חששא דשל"ש דבכה"ג וודאי דיש לחוש דלמא כתב לגרש את האחרת ונמלך לגרש את זו, וא"כ ניבעי סהדי שנכתב לשם זו, דבזה פשיטא דיש לחוש מדינא. ויעוי' בבי"ש (סי' קל"א ס"ק ג') דכתב לענין הא דגדולה מצי מגרש היינו בעידי מסירה וכר"א אבל אליבא דר"מ דס"ל ע"ח כרתי צריך שיהא מוכח מתוך הגט מי הוא המגרש והמתגרשת עיי"ש, ויעו"ש בתו"ג דכתב דדבריו תמוהין מאוד, וגם הבי"מ תמה עליו כן וכתב דהוא שגיאה, דהא כיון דקי"ל כרבא דשני יוסף בן שמעון מוציאין שטר חוב על אחרים, א"כ ה"ה בב' נשים ששמותיהן שיות מקרי שפיר מוכח מתוכו כיון דלנפילה לא חיישינן, יעושה"ט דדחו דברי הבי"ש בשתי ידים. ואנכי הרואה דמבואר בתוס' כדברי הבי"ש, יעוי' תוס' יבמות (קט"ו ב') ד"ה והא ותוס' שם (קט"ז א') ד"ה מאי, ודברי תוס' (קט"ו ב') הנ"ל צריכין ביאור דלפ"ז בגט דבהוחזקו וודאי חיישינן באמת ל"מ לכ"ע, וא"כ קשיא מגיטין (ר"פ כל הגט) דגדולה מצי מגרש דדייק רבא מינה דמוציאין אלמא דאף בגט ל"ח בהוחזקו והנראה דזה יתיישב עפ"י כל התירוצים שבתוס' הנ"ל (קט"ז א') ד"ה מאי, דלתירוץ קמא גרסינן רבה, דהיינו דרבה ס"ל דאותיות נקנות במסירה וא"כ ליכא חששא דמסר רק לנפילה ופקדון ודייק מגט דל"ח לנפילה ופקדון ומזה ליכא הוכחה כלל כמבואר שם בדבריהם בריש הדיבור יעושה"ט [ולהאי תירוצא הנכון כדברי התו"ג והבי"מ הנ"ל], אמנם לתירוץ ב' שכתבו דהתם יש לחוש דלמא מסר לצור, וכן לתירוץ הג' דנפילה דגט דמיא למסירה דשטר, בזה שפיר תקשה כנ"ל, דהא ממסירה דשטר הוכיח דאף בהוחזקו ל"ח ובגט פשיטא דבהוחזקו חיישינן וכמו שהוכיחו התוס' שם (קט"ו ב') ד"ה יצחק, וא"כ כיון דמדמה הגמ' הוחזקו דגט להוחזקו דשטר, א"כ אמאי באמת לא חיישינן לרבא בגט עכ"פ, וצ"ל דבס"ד דרבא בריש פ' כל הגט דהוכיח ממתני' לשני יוסף בן שמעון דמוציאין באמת יהא מוכח דאף בגט ג"כ לא חיישינן בהוחזקו, והא דביבמות גבי עין בר חייא חייש רבא בהוחזקו היינו בתר דאהדרי' אביי בר"פ כל הגט דאין ראי' ממתני', א"כ שפיר י"ל בגט דבהוחזקו עכ"פ חיישינן ומיושב בהכי נמי מה דדקדק הרשב"א שם דאביי נמי ס"ל דב' יוב"ש מוציאין א"כ אמאי דחי בר"פ כל הגט דיוקא דרבא, ולפי הנ"ל אשה"ט, דהא דסובר דמוציאין היינו משום דסובר דאותיות נקנות במסירה, אבל לולא זה הי' סובר דאין מוציאין לדידי' דחייש באיסורא אף בלא הוחזקו כמבואר ביבמות, וא"כ אם הי' מודה לדיוקא דרבא הא מוכח דאף אי אין אותיות נקנות במסירה מוציאין וביותר דמוכח דאף בהוחזקו לא חיישינן באיסורא ולהכי הוכרח לדחות ואשה"ט. א"כ עכ"פ לדידן דבאיסורא בהוחזקו חיישינן א"כ לגבי גט בעינן עידי מסירה ולר"מ לא הוי מוכח מתוכו, כדברי הבי"ש. ואף אם לא נודה לדברי התוס' ביבמות (קט"ו ב') ד"ה והא, ונימא דמדמה איסור לממון וזה דמיא להוחזקו ואין שיירות מצויות ומייתי רבא ראי' דבחדא לריעותא לא חיישינן וה"ה בשיירות מצויות בלא הוחזקו, מ"מ לדעת הרא"ש והראשונים דמחלוקת זו דאביי ורבא תליא במחלוקת דרבה ור"ז בגיטין וב"מ ורבא מייתי ראי' לדעתו מב' יוב"ש, עכ"פ חזינן מהגמ' דמהא דב' יוב"ש מוכח כרבא דהוא כרבה בגיטין וב"מ, ודעת הרא"ש והרז"ה והמשיכו לזה דעת הרי"ף וכן פסקו בטור וש"ע (סי' י"ז וקל"ב) דאף דביבמות במיתה פסקינן כרבא, עכ"ז בגט פסקינן כר"ז דבחדא לריעותא ולא מהדרינן, וא"כ ממילא בגט דומיא דב' יוב"ש דדמיא לחדא לריעותא שפיר חיישינן וצריכה להביא ע"מ ולר"מ לא הוי מוכח מתוכו ומוכח מהגמ' כהבי"ש. [לבר מתירוץ קמא בתוס' הנ"ל (קט"ז א') ד"ה מאי אמרת דכל החשש דמסירה אינו אלא בשטר ולא בגט אין ראי' כמובן.] עכ"פ נתבאר דמדינא דחיישינן בגט כהבי"ש, א"כ אמאי בב' יוב"ש סגי בע"מ ניחוש דלמא נכתב שלא לשמה דהאחר כתבו ומסר לו, וכן בב"ב (דף קס"ז) דאפילו מגרשין זבפ"ז מאי הוי ניחוש דלמא האחר כתבו ומסר לו והבעל והאחר לא ליהמני, וכדאמר בריש גיטין בשל"ש דניבעי חרי, ויעוי' סי' קל"ב בבי"ש ס"ק י"ב וי"ג ויעו"ש בתו"ג ובבי"מ דתמהו ע"ז דאמאי יהא נאמן א' ואף על השליח בעצמו תמה הבי"מ דאמאי יהא נאמן יעו"ש, ולפענ"ד נראה די"ל עפ"י מ"ש הר"ן בקידושין גבי קידשתי את בחי דלברר א' נאמן, וא"כ ה"נ כיון דוודאי הי' לו גט כשר רק דלא ידעינן איזהו והוא אומר דזהו כשר, אף דאינו דומה ממש להתם, דהכא אפשר דגט שלו כבר נידש ונדרס ברגלים וליתא בעולם כלל, עכ"ז שפיר י"ל כיון דידעינן בוודאי דהי' לו גט כשר דינו כמו לברר ולכך איננו דומה להא דריש גיטין דפריך בפשיטות ליבעי תרי דהתם לא ידעינן כלל דהי' גט כשר שפיר הויא דשב"ע משא"כ כאן דאינו אלא לברר, וא"כ בב' יוב"ש הנ"ל דג"כ לא ידעינן כלל דהי' גט כשר והחשש דלמא מסר הוא מדינא כדמוכח מיבמות וכנ"ל, וא"כ אמאי לא ניבעי עדים דנכתב לשמה דאף דבקיאים הם וידעי מ"מ ניחוש דיודע דפסול ואפ"ה רוצה לגרש בו, ויעוי' רש"י ריש גיטין דכל החשש הוא מש"ה דלמא יוסף בן שמעון האחר נתן לו וא"כ מאי מהני לזה רוב בקיאין, וגם בא"י ניחוש, אוף בבעל המביא גיטו, ועכ"פ במוחזק דבמקום הכתיבה איכא ב' יוב"ש דסגי בע"מ אמאי. ע"כ נראה כנ"ל דבבעל קודם גירושין בוודאי נאמן שהגט כשר דבידו לגרשה בהא נאמן לכ"ע וכמש"ל וכיון שהוא בקי ומגרש בו הוי כאומר בפירוש דהוא כשר, וסגי בהכי לכ"ע ואף לרש"י שפירש בגיטין (דף כ"ז) גבי מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוב"ש דבעינן שיעידו דגט אחד דחתמו היינו של זה הבעל, ומבואר דלא מהימנינן לי' לבעל, מ"מ י"ל דלא משום דחשדינן לי' במשקר רק דאפשר דג"ז אומר בדדמי דאיננו זוכר מי הם העדים וכן נראה קצת בשמ"ק שם. ואדרבא נ"ל דעת רש"י שם דלבעל לא חשדינן למשקר. דהנה בהא דרבה בב"ח אירכס לי' גיטא פירש"י בגיטין וב"מ דשליח הי', ואיננו מובן דמאי בעי רש"י בזה, והמהרמ"ש בגיטין נדחק בזה יעו"ש, ולפענ"ד נראה ליישב, דהנה דברי הגמ' צריך ביאור דקאמר ולא ידענא אי משום סימנים וקסברי סימנים דאורייתא או משום טביעות עין כו', דמאי נולד לו הספק מתוך דבריהם הא הם פשיטא דשפיר אהדרוהו אף בלא סימנין מחמת ט"ע דהא פשוט במס' ב"מ דלת"ח מחזירין בט"ע כדאיתא בב"מ (דף כ"ד) ויעו"ש בתוס', ואי מספקא לי' אי גם בסימנין מהדרינן הא זה הספק איננו תלוי בזה דהחזירו לו והוא ספק בפני עצמו אי סימנים דאורייתא אי לא ומאי נולד לי' זה הספק בהא דאהדרוהו ניהלי', ודוחק לומר דמספקא לי' בלא שבעתן העין, יעוי' תוס' ב"מ (כ"ד א') דפשיטא דהלכה כרבנן, וכן דוחק לומר דמספקא לי' אי סמכינן על טביעות עין באיסורא כהא דחולין (דף צ"ו), דכבר כתבו התוס' שם דהתם בט"ע כל דהו, אמנם נראה להבין עפ"י מה שיישב בטוב טעם הבי"מ (סי' קל"א) הא דלא הביאו הפוסקים (סי' קל"ב) דלצורבא מרבנן מהדרינן בטביעות עין ותירץ דהא גופי' מספקא לי' אי נאמן השליח יעושה"ט, וא"כ אשה"ט דברי הגמ' דהא גופי' מספקא לי' דהנה אי נימא סימנים דרבנן והשליח לא מהימן דהוי דשב"ע לא הוי להו לאהדורי ומדהחזירו לו ע"כ א' משתי אלו מוכח או דסימנים דאורייתא או דהשליח מהימן, אך לא ידע מאי טעמייהו ואיזה דינא מתרווייהו יוכיח מהם ואשה"ט, דהספק שפיר נולד לו מהא דאהדרוהו לי', אמנם כ"ז אי הי' שליח דבזה שפיר י"ל כסברת הבי"מ דלא מהימן, משא"כ בבעל דבזה פשיטא דלא שייך דשב"ע דבידו לגרשה ופשיטא דמהימן ולצורבא מרבנן פשיטא דמהדרינן בט"ע וכיון דמשום הט"ע שפיר אהדרוהו שוב לא שייך הספק דסימנים דאורייתא בהא דאהדרוהו וכנ"ל, ולכך הוכרח לפרש דשליח הי' וא"ש. ואף להרמב"ם דחייש שמא בגט בטל גירשה, נראה ג"כ דהיינו דוקא באומר גירשתי וליתא לגיטא קמן דאמרינן דלמא בגט גופי' הוי בי' ריעותא דהי' ניכר הביטול מתוך הגט. אבל כל שהגט קמן ולא חזינן בי' שום ריעותא לא חיישינן וכדאמר בירו' פ"א דגיטין וספ"ב ופ' האשה שלום דבב"ד הוא חשוד לקלקלה ויען כי א"י לערער בב"ד מחתימו בעדים כשרים יעו"ש, משא"כ כשאין הגט לפנינו חיישינן דלמא הי' פסול הניכר מתוך הגט דהי' יכול לקלקלה בב"ד, משא"כ כשהגט לפנינו והוא בהכשר כשאר הגיטין דשוב שייך סברת הירו' הנ"ל, ולפמ"ש האחרונים בדעת הרמב"ם הוא ג"כ דוקא מחמת דאיכא ריעותא דל"ל קלא, ויעוי' מראות הצובאות (בסי' יז סעי' ב), וא"כ פשיטא דבכה"ג אף להרמב"ם נאמן. ובפרט לפמ"ש דבבעל המגרש כשאומר קודם שמגרש איננו דבר שבערוה ואיתחזק מחמת דבידו לגרשה וא"כ אין עדותו רק על הגט שראוי לגרש בו דאיננו דבר שבערוה ולא איתחזק וכעין סברת התו"ג וכנ"ל, וא"כ פשיטא דאיננו ענין להתם, דהתם דכל ההיתר מחמת מיגו אמרינן שפיר דכוונתם לקלקלה וליכא מיגו, אבל בכה"ג דנידון דידן האי דבידו לא איצטריך לטעם מיגו רק לסלק שם דשב"ע ואיתחזק מהאי גיטא וממילא דמהימן מדינא דזה הגט ראוי לגרש בו. ועוד יש לחלק עכ"פ נראה דעת נוטה דלכ"ע קודם הנתינה נאמן הבעל דכשר הוא, ואף שיש לדחות ההוכחות הנ"ל, עכ"ז כיון דלדעת כמה פוסקים אף לאחר הנתינה נאמן הבעל כל דליכא ריעותא דקלא, ואף להפוסקים החולקים כנ"ל מ"מ י"ל דמודים קודם נתינה וכנ"ל שפיר יש לסמוך בכה"ג אאמירה דבעל. ובהכי מדוקדקין דברי הרשב"א דריש פ' השולח דלבתר דסתר פירש"י מפרש דניחוש לצעורי לענין להחמיר, ומשמע קצת שם דלפירש"י ולרב ששת דנ"מ לענין לחזור ולגרש בו א"ש אף להקל ולא הי' מצטרך לדחוקי לענין ליחוש להחמיר, והיינו כמ"ש דלרב ששת הי' נ"מ ברוצה הבעל לחזור ולגרש בו ומפרש דבריו שכיון לצעורי ולא לבטל, משא"כ לדידן דע"כ בנתנו השליח קודם מאמר הבעל ושוב אחר הנתינה אינו נאמן הבעל וכנ"ל ולכך הוצרך לדחוקי לענין ליחוש להחמיר:

(הגה"ה. אב"ה. לכאורה אף לדידן אפשר לפרש גם להקל, דקודם נתינת הגט ע"י השליח להאשה אמר הבעל דהתכוין לצעורי ואח"כ נתן השליח את הגט להאשה ואף דבכל ענין חוזר ומגרש בו מ"מ נ"מ אם נתבטל השליח אם לא, וא"כ לכאורה מוכח מזה דגס קודם נתינת הגט אין הבעל נאמן לפרש דבריו וצ"ע.):

ואכתי אני נבוך לשיטת הפוסקים דאינו נאמן במיגו נגד חזקה, וכן הוא דעת הרשב"א כנ"ל (באות א'), מהא דכתב הרשב"א בת' (סי' אלף רכ"ח) והובא בב"י אבה"ע (סי' קמא) דבאומר שקיבל מיד שליח קבלה שלה דמהימן במיגו דאי"ב הי' אומר שלית הולכה אני יעו"ש, הביאו הבי"ש (סי' קמ"א ס"ק פ"ז). ועוד ק"ל על דברי הפוסקים הנ"ל מגיטין (דף ס"ד) אמר רבה ומודה ר"ה אי אמרה קמאי דידי כו' אלמא דמהימנא במיגו נגד חזקה. ואפשר דלפמ"ש הרא"ש (שם) דבכה"ג דמסייע לה אחד אינה מעיזה, א"כ י"ל דאי"צ למיגו רק דמהימנא כמו באומרת גירשתני דחזקה אשה אינה מעיזה, והאי דקאמר מיגו לאו דוקא רק כי היכא דהתם מהימנא ה"נ הכא מהאי טעמא גופי', ויעוי' כעין זה בקצה"ח (סי' קמ"ו ס"ק י"ב) יעו"ש, וה"נ יש ליישב ת' הרשב"א הנ"ל, וכן משמע קצת מהא דמייתי מב' שהביאו גט דאלו אמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני דהתם וודאי לא מטעם מיגו הוא רק דהן הן שלוחיו הן הן עידיו וה"נ דכוותי'. ועוד י"ל באופן אחר ואינני רוצה להאריך. ובסוגיא דשליש משיטות הראשונים שם נראה דבמיגו מהימן אף השליש לתת לגירושין שתתגרש, וכ"ש בכה"ג דניד"ד בבעל. וגם משמע אף בכבר נתגרשה מהימני במיגו. ויש לעי' בכ"ז. ויעוי' בריטב"א (ר"פ השולח) באומר הבעל בטלתי מעיקרא דנאמן במיגו דבידו לבטלו עכשיו ולחומרא איכא להימני' משום האי מיגו, משמע ג"כ דס"ל דלא מהני מיגו זו להקל, ואפשר משום דהוא נגד החזקה דאוקי גט על חזקתו וכדס"ל ביבמות כנ"ל (באות א'), וא"כ בניד"ד דמעמיד הגט על חזקתו שפיר מהימן. ג) וראיתי להמקמ"ח (בח"ב סי' ח') דהביא ראי' דנאמן לפרש דבריו מהרשב"א דס"ל דנאמן הבעל לומר שביטל במיגו דאי"ב מבטל לי' השתא. וא"כ איך יתפרש הסוגיא דחרס הוא ופסול הוא ואינו גט דלא אמר כלום ואמאי הא אף דהוי לישנא דמעיקרא מ"מ יהא נאמן שבטלו במיגו, וע"כ דמיירי דמודה הבעל שלא ביטל מקודם, ומוכח דנאמן יעו"ש. וכבר הוכחתי מדברי הרשב"א דלאחר נתינה בוודאי אינו נאמן, והכא ע"כ שהודה אחר נתינה דקודם נתינה כיון דחוזר ומגרש בו א"כ אף אם אינו נאמן הרי חוזר השתא מביטולו, ולאחר נתינה באמת אינו נאמן להרשב"א וכנ"ל. והסוגיא נראה בפשוט, דדוקא בבטל בלישנא דלשעבר משמע דבטלו, אבל בפסול וחרס ואינך, אף דאם אומר בלישנא דלהבא מבטל לי' השתא, עכ"ז אם אומר בלישנא דלשעבר לא משמע לישנא דפסול וחרס על ביטול יותר משאר פיסולי כגון שלא לשמה ומחובר וכיוצא שהקשה הרשב"א שם מקודם דאמאי פסול הוא לא אמר כלום דלמא שנכתב של"ש או במחובר או מזוייף דמהימן במיגו דאי"ב מבטל לי' ומתרץ דאי להכי נתכוין פרושי הוי מפרש מאי פסולו דכיון דאנן כשר חזינן לי' אם איתא דאית בי' פסול מימר הוי אמר דפסול משום כך ומשום כך, והאי תירוצא נמי סליק לפסולא דבטלו דאם איתא דבטלו' פרושי הוי מפרש, ויעוי' ברמב"ם (פ"ו מגירושין הל' כ"ג) שאין זה לשון מבטל אלא מודיע אמיתת הדבר, והרי מבואר כמ"ש יעושה"ט, ודוקא בלישנא דלהבא הרי מפרש דבדיבורו שלו קפסיל דיהא חרס הרי מבאר ומפרש דבדיבורו פוסלו, משא"כ בחרס הוא דהוא לישנא דלשעבר לא משמע על ביטול יותר משאר פסולי, וכעין דתירץ הרשב"א על שאר פסולי ה"נ על ביטול, ודוקא בלישנא דבטל הוא קשיא לי' להרשב"א בלשעבר דיהא מהני משום מיגו משום דזה הלשון משמע שפיר דבטלו כבר, משא"כ בשאר לישני וכנ"ל, והיינו דדקדק הרשב"א בתירוצו דמשמע לי' דומיא דאי איפשי בו דהוא להבא ולא הכריח ביותר דאי משום מיגו אמאי ברישא פסול הוא אינו גט לא אמר כלום, וכמש"כ באמת הפ"י, ולהנ"ל אשה"ט דאף אי נימא משום מיגו עכ"ז ניחא ברישא וכנ"ל, וע"כ דהכי כוונת הרשב"א, דאי כהמקמ"ח דמיירי דהודה הבעל ונאמן לפרש דבריו, א"כ מאי לי' על פסול הוא דלמא של"ש ומחובר ומזויף דנאמן במיגו הא י"ל ג"כ דמיירי דהודה הבעל דלא כיון להני פסולי כיון דסוף סוף מוכרחין לפרש כן גבי חרס הוא, וע"כ דמשמע לי' לא אמר כלום בלא הודאת הבעל, ובפרט לפמ"ש לעיל דאינו נאמן, וא"כ מוכרח מהרשב"א גופי' דמפרש הסוגיא בלא הודאת הבעל [וחוץ לדרכנו הי' אפ"ל ג"כ דמיירי דידעינן שלא בטלו וכמ"ש הריטב"א, ויובא להלן אי"ה, וכגון שלא וזה ידינו מתוך ידו, אמנם האמת בכוונת הרשב"א כמ"ש בפנים, דאי בידעינן לא הי' מקשה בפסול הוא ג"כ]:

וראיתי להבי"ש (סי' קמ"א ס"ק צ"ט) דהוקשה לו לשיטת הרשב"א דהבעל נאמן לומר דכבר ביטל במיגו וכנ"ל דא"כ מאי מיבעי' להגמ' בבטל (ולא אמר הוא) מהו ותירץ דבטל משמע מעצמו. ותמיהני דא"כ מאי קשיא לי' להרשב"א בבטל הוא דלמא ג"כ כוונת הגמ' דלשעבר משמע דבטל מעצמו ולא דהוא בטלו, וכ"כ הריטב"א באמת בתירוצו הב', והנראה שלא ראה הבי"ש דברי הריטב"א, והרשב"א ס"ל כתירוץ קמא בהריטב"א שם דלשעבר היינו דהוא בטלו, רק דלא משמע לי' לתרץ כתירוץ קמא דידעינן דלא ביטלו דמנ"ל להגמ' דמיירי באופן זה ולהקשות דלמא מיירי בסתם דלא ידעינן אי בטלו אי לא ומש"ה מהני אף אי לשעבר משמע, ולכך תי' דמשמע לי' דומיא דאי איפשי דהוא להבא ונ"מ דאף אי ידעינן דלא בטלו וכגון שאמר מיד אחר נתינתו לשליח דלא זזה ידינו מתוך ידו וידעינן בי' דלא בטלו לשעבר אפ"ה מהני, וא"ש דמתרץ בגמ' לישנא דמהני בי' קאמר שנתקשה המקמ"ח שם הא אף לשעבר נמי מהני, ולפי הנ"ל לק"מ דסוף סוף לעולם מהני ועיקר הקושיא הי' דהוי דומיא דאי איפשי דאפילו ידעינן בי' שלא בטלו וע"ז נמי שפיר מתרץ דלישנא דמהני בי' קאמר דכוונתו להבא, ותירוץ קמא. דהריטב"א ותי' הרשב"א חדא הוא ומה שחיסר זה גילה זה, וא"כ א"ש הבעי' באמר בטל ולא אמר הוא דנ"מ דידעינן בי' דלא בטלו וא"ש ובמ"ש יתיישב אצלי מה דקשיא לכאורה על שיטת הרשב"א דהנה נראה לכאורה באומר שבטלו אף דאנן ידעינן דמשקר בזה, ולא בטלו עדיין מ"מ הוי גילוי דעת שרוצה לבטלו, דומיא דמאי דאמרינן בב"ב (מ' ב') מודעה דמאי אי דגיטא ומתנתא גילוי מלתא בעלמא הוא דפירשו מהראשונים, הובא בב"י (ריש סי' קל"ד), דאפילו אמר אונס דידעינן דהוא שקר מ"מ הוי גילוי מלתא דהוא אנוס ואינו נותנו בלב שלם, וכ"כ הרשב"א עצמו גיטין (דף ל"ד), אלמא אף דאומר דבר שהוא שקר מ"מ הוי גילוי דעתא על דבר זה ומאי דקשיא על זה הא גילוי דעתא בגיטא לאו מלתא היא' כבר תירץ הב"ח (ריש סי' קל"ד) דדוקא בלאחר מעשה לא מהני גילוי דעתא אבל קודם מהני, וכ"כ הדברי אמת (בקונטרס י"א בענין גיטין סי' א') בשם רבינו ישעי' הראשון ז"ל וכ"כ שם (סי' נ"ד) בשם הרשב"א עצמו (בפ' מי שאחזו) דגילוי דעתא קודם הכתיבה או קודם הנתינה מהני שפיר, משא"כ בכבר נכתב ועשה שליח, לבטל השליחות שכבר נעשה לא מהני גילוי דעתא. והא דלא מהני אף דכבר עשה שליח ליתן דנתינת השליח הוי כהוא בעצמו נותן דשלוחו של אדם כמותו וא"כ אף בלא ביטול השליחות ונתינת השליח הוי כנתינתו מ"מ ליהני גילוי דעתא דאיננו ברצונו והוי כנתינה באונס, וא"כ אף בכבר עשה שליח מ"מ ליהני גילוי דעתא לבטל הנתינה שאח"כ. נראה דכל היכא דעשה שליח שוב אין אנו משגיחין על דעתו ורצונו דאף באינו רוצה מ"מ דעת ורצון השליח הוי כמותו, ולא מהני רק ביטול השליחות אבל לא מה דאינו ברצונו, ול"ש מודעה על הנתינה דל"ב עוד רצונו להנתינה רק דעת ורצון השליח הוי כרצונו, אם לא בביטול השליחות דאיננו כמותו אבל בקיום השליחות דליכא רצון המשלח על הנתינה לא איכפת לן בדעתו ורצונו וגדולה מזו מצינו דעת הרמב"ם הובא באבה"ע (סי' קכ"א) דאם הי' פקח בשעת עשייתו להשליח אף דאח"כ נשתטה עכ"ז סגי דאף דהמשלח לאו בר דעת הוא מ"מ דעת השליח ועשייתו הוי כמותו, ויעו"ש בקצה"ח (סי' קפ"ח) דהוכיח כן גם משי' רש"י, ואף להפוסקים דבכה"ג בטל מה"ת היינו משום מלתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שלית, ולדידהו קאי על שעת העשי', אבל כל היכא דמצי עביד אין אנו משגיחין על דעתו ורצונו בשעת העשיי' דשלוחו של אדם כמותו ודעת ורצון השליא הוי כרצון המשלח, אם לא בביטול השליחות, ולהכי לא שייך מודעה על הנתינה בעשה שליח רק בביטול השליחות וכן נראה מהירושלמי שהביא הר"ן (ר"פ התקבל) דבעינן שליח לקבלה דוקא אבל בלא"ה אין הבעל יכול לזכות לה גט דחוב הוא לה ואפילו היתה צווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה, ואפילו בעשתה שליח לקבלה והבעל אמר שאינו רוצה שיקבל בתורת שליחות רק בתורת זכי' אפ"ה לא מהני דשמא חזרה בה יעו"ש. וא"כ כיון דחיישינן לחזרה א"כ איך יכול השליח לקבל, [ויעו"ש בפ"י בגמ' בד"ה איתמר הבא לי גיטי דנראה דהרגיש בה קצת.] וע"כ כנ"ל דלעולם כיון דחוב הוא לה חיישינן דנשתנה דעתה ורצונה אף דעשתה שליח ואפ"ה יכול השליח לקבל דכל דלא ביטלה השליחות אין אנו משגיחין על דעתה ורצונה דרצון השליח. כמותה ועל ביטול השליחות בפירוש לא חיישינן, משא"כ שלא בתורת שליחות רק בתורת זכי' כיון שנשתנה דעתה ורצונה לא הוי זכי' שוב ראיתי בס' גרש ירחים להגאון מפלאצק זצ"ל דהניח בצ"ע דברי הר"ן ברפ"ו יעו"ש ולק"מ כמ"ש. אמנם יש לדחות דהתם שאני כיון דעשתה שליח אף אם חזרה שוב הוי דברים שבלב ואינן דברים כל שלא ביטול בפירוש. [ובזה לק"מ קו' הפ"י שם בד"ה הבא לי גיטי הנ' ודברי הפ"י תמוהין מדברי הר"ן הנ"ל.] וכן נראה מר"פ האומר בעשתה שליח וחזרה בה דפליגי רי"ו ור"ל אי אתי דיבור ומבטל דיבור, דלכאורה עכ"פ זו החזרה תהוי מודעה על הקידושין דאפילו הבטיחה לקבל קידושין יכולה לחזור בה, וע"כ לא פליגי בב"מ (דף מ"ט) אי בדברים יש בהם מחוסרי אמנה אי לא אבל לכ"ע יכול לחזור בו, וא"כ אף אי לא אתי דיבור ומבטל דיבור, מ"מ הוי כקיבלה קידושין באונס דלאו כלום. [ואף אי נימא דהוי כזביני דל"פ מודעה בלא אונס מ"מ מאי פריך מגט על ר"ל.], וע"כ כנ"ל דאי אפשר רק בביטול השליחות אבל בלא ביטול השליחות אין אנו משגיחים כלל על דעתו ורצונו דאף אם אינו רוצה לא איכפת לן כלל דדעת ורצון השליח כמותו. וכ"נ מהחו"ג (סי' קמ"א סוף סעי' ס') ושם בסוף הת' דענין מודעה ל"ש כלל בעשה שליח רק ביטול השליחות, [ובזה נ"ל ליישב קצת דברי רש"י מקו' הרשב"א הנ"ל באות א' ובהנ"ל י"ל דכוונת רש"י דכיון דכל כוונתו אינו אלא לצערה איננו מקפיד ע"ז כ"כ ולא הי' כוונתו לביטול השליחות רק דמגלה רצונו לבל ליתן לה וכיון שלא ביטל השליחות אף דנתן נגד רצונו מהני, דבשלמא דהיכא דמקפיד לגמרי בוודאי אמרינן דכוונתו באופן המועיל וביטל השליחות, משא"כ דבאמת אינו מקפיד ואינו אלא לצערה אפשר דלא הקפיד לעשות באופן המועיל דזה הלשון אינו ביטול שליחות ממש כאשר יבואר להלן אי"ה]:

ובזה נראה לענין מי שעשה שליח לתרום או להפריש חלה דאינו יכול המשלח לשאול על התרומה והחלה דענין השאלה היינו דהקריאת שם הי' בטעות ושלא ברצון ודעת שלמה והכא הא ל"ב דעתו ורצונו בשעת הקריאת שם. וראיתי בת' באר יצחק להגאב"ד דקאוונא נ"י שכתב (בסי' כ"ח) דמסברא נראה דוודאי יכול המשלח לשאול דמה שחל ע"י שלוחו הוא משום דשלוחו כמותו א"כ כמו שיכול לשאול בנדר בעצמו ה"ה בע"י שלוחו, ולפי הנ"ל ז"א דבע"י שלוחו שוב ל"ב דעתו ורצונו ואף אם אינו רוצה בשעת מעשה עכ"ז לא איכפת לן אם לא כשמבטל השליחות וכנ"ל, וגם השליח אינו יכול לשאול דע"ז לא עשאו לשליח, וכמו שהביא שם ראי' מגיטין. ולי נראה יותר ראי' מהריטב"א ע"ז (נ"ב א') גבי מנין לע"ז של ישראל דטעונה גניזה דהקשה דאמאי לא יליף מאשריהם תשרפון באש דאמרינן הטעם דמדפלחו ישראל לעגל שליחותייהו קא עבדי והו"ל ע"ז של ישראל מביא בשם הרמב"ן דכישראל העובד ורוצה בביטולה שפיר י"ל דבטלה משא"כ בהאשרות דליכא מאן דמבטל לה דאלו נכרים דפלחוה לא הוי דידהו, [ולכאורה אינו מובן דהא יכול לבטל אף של חבירו כדאיתא שם. (נ"ב ב') במשנה ובכמ"ד במס' עכו"ם. והנראה דכוונתו דלפי האמת דידעינן דשל ישראל אי"ל בפילה א"כ בעכו"ם דילפינן מפסילי אלהיהם או מולקחת לך די"ל בטילה אמרינן דיכול לבטל אף של חבירו דמה"ת נימא דבעינן שלו דוקא אבל לולא דגלי קרא דשל ישראל אין לו בטילה והוי קשיא לן מאשריהם לא הוי ידעינן מינה לחלק בין של ישראל לעכו"ם רק דהוי מחלקין בין שלו לשל חבירו והוי אמרינן דמאשריהם ילפינן דא"י לבטל של חבירו. ובהכי ניחא מה דהר"ן שם מקשה על הרמב"ן דידי' אדידי' דהרמב"ן נסתפק במשמשי ע"ז של ישראל אי יש להם בטילה אי משמשין ממשמשין גמרינן או מינה וכתב כשם הראב"ד למפשט מונתצתם את מזבחותם וע"כ דא"א בביטול משום שליחותייהו דישראל, והקשה עליו הר"ן דהא איהו בעצמו כתב דאינו מוכח מאשריהם משום דליכא מאן דמבטל לה דנכרים לאו דידהו וישראל לא פלחוהו וא"כ ה"נ אינו מוכח מונתצתם יעו"ש. ולפי הנ"ל אשה"ט דברי הרמב"ן בטוב טעם דכל כמה דלא הוי ידעינן לחלק בין של ישראל לע"ז לא הוי ידעינן לחלק בזה רק דהוי מחלקינן כין שלו לשל חבירו, אבל לבתר דגלי לן התורה בע"ז גופי' לחלק בין ישראל לע"ז שוב ממילא מוכח מונתצתם דמה"ת לחלק בין דידי' לשל חבירו כיון דכבר מצינו חילוק בין ישראל לעכו"ם ה"נ לענין דונתצתם דמשמשין, וע"כ מוכרח כן דאי טעמא דונתצתם משום דא"י לבטל של חבירו א"כ כ"ש בגוף העכו"ם דא"י לבטל של חבירו ולהדיא מבואר במתני' הנ"ל דיכול לבעל של חבירו, ולומר דדוקא במשמשין של ישראל א"י לבטל של חבירו אבל דעכו"ם יכול לבטל זה וודאי אינו כלום דמה"ת לחלק דבע"ז גופי' ליכא קרא דיכול לבטל של חבירו רק משום דלא מצינו להיפך דא"י לבטל לא מחלקינן כין שלו לשל חבירו, וא"כ דברי הרמב"ן מוכרחים עד שאני תמה על הר"ן שתמה עליו. ואין לי דברי הרמב"ן עצמו לעיין בו, אולי כוונתו דלא כמו ששיערתי מהלשון שהביאו הר"ן והריטב"א ויסוב עליו קו' הר"ן. וצ"ע על הר"ן.] , ולמיסר עשאוהו שליח ולא להתירה וישראל דהוי דידהו לא פלחוה ממש, א"כ הוא ממש כה"ג דלכאורה ה"ה הכא אין השליח ולא המשלח יכול לשאול. אמנם עכ"ז נראה דהמשלח יכול לשאול על עשיית השליחות אף דבכ"מ א"י לשאול על עשיית שליח מ"מ הכא דהשליחות הי' שהשליח יתרום לא עדיפא מאם הי' אז בשעת עשיית השליחות קורא שם בעצמו והי' אומר מה שיתרום השליח יהא תרומה דהי' יכול לשאול ה"נ עשיית השליח לתרום להא דמיא, וכן ראיתי בחת"ס (יו"ד סי' ש"כ). אך דעתו דגם השליח יכול לשאול וזה בוודאי לא נהירא וכנ"ל דלתרום עשאו שלית ולא לשאול. ומעתה לפי כל הנ"ל נראה נמי בהא דבכל הענינים תוך כדי דיבור כדיבור דמי ויכול לחזור היינו דוקא בעשה בעצמו אבל ע"י שליח נראה בפשוט לפי הנ"ל דתרווייהו א"י לחזור בתכ"ד לא השליח ולא המשלח, דהשליח אינו יכול לחזור דכבר עשה שליחותו ולעשות הדבר עשאו שליח ולא לבטל וכנ"ל, והמשלח פשיטא דא"י לחזור, דל"מ למ"ש הר"ן נדרים (פ"ז א') בטעמא דתכ"ד משום דעדיין לא גמר דעתו, א"כ פשיטא דהא הכא אינו תלוי בדעת המשלח ודעתו כבר נגמרה בעת שעשה לשליח וכבר הוא אחר כדי דיבור מזה, וביטול השליחות פשיטא דל"ש כיון דהשליח כבר, עשה שליחותו ואף להרמב"ן בשם ר"ת דתכ"ד תקנתא היא, מ"מ הכא פשיטא דל"ש לתקן דלגבי המשלח כבר הוא אחר, כדי דיבור והשליח א"י לחזור כלל לאחר שעשה שליחותו וכנ"ל. [ואף אי נימא דהשליח יכול לחזור בתכ"ד, ואיננו דומה להא דתרומה ודע"ז שכתב הרמב"ן הנ"ל משום דאף דלאו דידי' הוא מ"מ הא הברירה בידו לחזור משליחותו ולכל לעשות השליחות, א"כ אכתי עדיין עשיית השליחות לא עשה בדעת גמורה ויכול לחזור בתכ"ד מעשיית השליחות, וכן לר"ת שייך תקנתא מש"ה, מ"מ המשלח בוודאי נראה דא"י לחזור בתכ"ד של עשיית השליח, כיון דדעתו לא בעינן רק דיכול לבטל השליחות אבל לאחר שעשה השליח שליחותו שוב ל"ש ביטול השליחות, וא"כ כל שהשליח אינו חוזר כבר גמר שליחותו ואינו מחוסר כלום וא"י לבטלו עוד. וכשהשליח חוזר לפמ"ש דחזרתו היינו מגוף השליחות שוב אינו יכול למכור לאחר כיון שכבר ביטל שליחותו. ויש לעי' לענין השליח. אבל לענין המשלח נראה ברור מסברא דא"י לחזור וכנ"ל דכיון דחזרת המשלח א"א רק ע"י ביטול שליחות והכא כשהשליח אינו רוצה לחזור כבר גמר שליחותו ואיננו מחוסר עוד כלום א"כ פשיטא דא"י עוד לבטלו. ובאמת אף בלא כל הנ"ל נמי נראה דאין המשלח יכול לחזור תכ"ד של עשיית השליח דכולהו טעמי הנ"ל של הר"ן ור"ת ל"ש לענין המשלח דמה ענין להמשלח לתכ"ד של השליח דל"ש עדיין לא גמר בדעתו שכ' הר"ן דכבר גמר בדעתו בעת שעשאו לשליח, וטעם ר"ת פשיטא דל"ש. רק דהי' אפשר להתעקש כיון דהשליח לא גמר עדיין בדעתו ויכול לחזור א"כ המשלח דהוא כמותו לא גרע מיני', לכך הארכתי דהמשלח גרע מיני' וא"י לחזור אלא ע"י ביטול שליחות. ע"כ אף אם נימא דהשליח יכול לחזור מ"מ המשלח א"י לחזור, ולענין השליח עדיין יש לעי'. והארכתי בזה משום דארווחנא בזה ליישב מה שהוקשה לי בר"פ השולח ומצאתי בט"ז אבה"ע (סי' קמ"א ס"ק מ"ד) שהקשה כן והניח בצ"פ. (וגם ברשב"א ר"פ השולח נראה שהרגיש בזה ודבריו מוטעים וחסרים בזה ואינם מובנים ע"ש). ולפי הנ"ל יתיישב היטב בטוב טעם, דאף דכתב המגיד והב"י על מ"ש הרמב"ם דאפילו בתכ"ד א"י לבטל דהיינו מנדרים וב"ב, מ"מ לפי מה שנתבאר אין צורך לזה דגבי שלית בכל מילי א"י לחזור בתכ"ד וכנ"ל, וא"כ א"ש דהא המשנה מיירי בגט ובשליח דבשליח בכל מילי א"י לחזור בתכ"ד וכנ"ל ובגט אפילו בדידי' עצמו ג"כ אינו יכול לחזור בתכ"ד א"כ איך אפשר לומר דהמשנה אשמועינן דא"י לחזור בתכ"ד, דאי כוונת המשנה לאשמועינן דגבי גירושין אינו יכול לחזור בתכ"ד הו"ל לאשמועינן בדידי' עצמו דמשליח לא שמעינן בדידי' עצמו בגירושין דבשליח בכ"מ אינו יכול לחזור בתכ"ד, ואי כוונת המשנה לאשמועינן דבשליח א"י לחזור בתכ"ד ג"כ הו"ל לאשמועינן בעלמא דבגט הא אפילו בדידי' עצמו א"י לחזור בתכ"ד, וא"כ מדאשמועינן בגט ע"י שליח דאיכא ב' טעמי שלא יוכל לחזור תכ"ד וא"כ לא נדע חדא מהם, ע"כ דאין כוונת המשנה לאשמועינן רבותא דתכ"ד. וסמוכין מצאתי לדברי מת' הר"ן שהובא בב"י אבה"ע (סס"י קל"ד) שהביא ראי' לענין חזרה דגט דא"י לחזור בתכ"ד אפילו להחמיר מרמב"ם (פ"ז דאישות) לענין קידושין ומינה דן לענין גירושין, ולכאורה יש לתמוה דלא הביא דברי הרמב"ם (דפ"ו מגירושין ה' ט"ז) דמבואר לענין גירושין גופי' ולא הי' צריך לדון מקידושין לגירושין, אמנם לפי הנ"ל אשה"ט, דבגירושין מיירי הרמב"ם ע"י שליח וא"כ אינו ראי' וכנ"ל. אמנם לפ"ז יש לעי' על הרמב"ם אמאי לא אשמועינן בהל' גירושין האי דינא דנדרים דא"י לחזור בגט בתכ"ד, וע"כ דסמך על הא דפ"ו הנ"ל ומוכח דבעלמא אף בשליח יכול לחזור. וצ"ע בזה כי הדברים הנ"ל נראין נכונים וצע"ג לדינא ולא מצאתי להאחרונים שהעירו בדין תכ"ד ע"י שליח וצ"ע.] עכ"פ דעתם דאף באומר שקר עכ"ז הוי גילוי דעתא. ובזה מתיישב אצלי קו' תוס' גיטין (ל"ד א') ד"ה אי משום גי"ד. וכן הקשה בחי' הר"ן. ולפענ"ד נראה ליישב בטוב טעם. דהנה המעשה הראשונה דאמר אי לא נסיבנא עד תלתין יומין כבר תרצה הרשב"א הובא בשמ"ק (ריש כתובות) גבי הא דאמר רבא אין אונס בגיטין דדוקא באינו טוען שנאנס אבל אם טוען שנאנס א"כ הרי מגלה דעתו שאינו רוצה בגט ולרבא גילוי דעתא מלתא הוא. ולכאורה תמוה דהא בפסקי' מברא אמרינן דזה אינו חשוב גילוי דעתא מטעם דלאו לבטולי גיטא קא בעי רק לקיומי' תנאי' קא בעי. והשמ"ק ריש כתובות גבי הא דפסקי' מברא הרגיש בזה. אמנם מה שפלפל בזה דבריו תמוהין להמעיין דהא המעשה הי' בלא מעכשיו דאי במעכשיו הא א"י לבטלו ומאי גי"ד שייך בזה. וכמ"ש הרשב"א גיטין (דף ע"ו). [ומאוד תמיהני ברש"י גיטין (דף ל"ד) ד"ה אי לא נסיבנא שכתב רש"י שנתן לארוסתו כו' ע"מ כו' והא ע"מ כאומר מעכשיו דמי וא"כ שוב א"י לבטלו ומאי קאמר אי משום גי"ד. והנראה מזה דשי' רש"י כעין שי' העיטור שהובא בש"ע אבה"ע (סי' קמ"ב סעי' ב') בהג"ה ויעוי' בב"ש (סס"י קמ"ד). והא דפירש"י גיטין ע"ו א' דלא נתנו לה בתנאי הראשון היינו דס"ל דדוקא תנאי דבידו לבטלו וממילא יתבטל הגט, בידו נמי לבטלו אף בלא ביטול התנאי, משא"כ תנאי דתלוי בדידה ואין בידו לבטלו, ולהכי באי לא נסיבנא היינו שמצדו לא ירצה לישא, וכל שהוא רוצה לישא אף שהיא לא תרצה להנשא עכ"ז נתבטל התנאי דהתנאי שהוא לא ירצה לישאנה לזמן שקבע וכעין שכתבו התוס' גיטין (ל' א') ד"ה מי וכ"כ הרשב"א והר"ן שבועות כ"ה גבי מתנה לעשיר יעו"ש, וא"כ בידו לבטל התנאי להכי בידו לבטל הגט, משא"כ התם בדף ע"ו דהתנאי תלוי בדידה ע"מ שתשמשי את אבא ואין בידו לבטל התנאי להכי אין בידו נמי לבטל הגט. שוב ראיתי בתו"ג בחי' לגיטין (ע"ד וע"ו) ובחי' לאבה"ע (סי' קמ"ג) שכ"כ גם בדעת העיטור יעו"ש, רק דלפי דבריו העיטור סובר דע"מ שתשמשי את אבא או ע"מ שתתני לפלוני היינו מדעתו דוקא, ובזה לא יסבור רש"י כוותי' רק דאפילו שלא מדעתו ומאוד תמיהני על כל הראשונים והאחרונים דתפסו דעת רש"י בפשיטות דבמעכשיו א"י לבטלו ולא הרגישו ברש"י דדף ל"ד הנ"ל ואפשר דמפרשי דע"מ שכתב רש"י לאו דוקא, ואין כוונתו למעכשיו. והדוחק מבואר ולפמ"ש בת' הרשב"א (סי' אלף קמ"ט) יש לעיין דאפשר דע"מ כזה לאו כמעכשיו יעושה"ט. וצע"ג על שלא הרגישו בזה. שוב מצאתי בבי"מ (סי' קמ"ד) במוסגר שדקדק כן על הר"ן והר"ן הא אינו סובר כהעיטור. ולא ראה שכן הוא לשון רש"י בגמ' ועל הר"ן אין קו' דדרכו להעתיק לשון רש"י אף דאינו סובר כן כידוע למורגל בו. וא"כ על הר"ן לק"מ ובדעת רש"י י"ל כמ"ש]:

ע"כ נראה כמו שצידד שם בשמ"ק דחזו דאתאי אין כוונתו דאתאי רק שאני אנוס וא"י לעבור רק דאתאי וכבר קיימתי התנאי ואמר שמואל דזה אינו חשוב קיום התנאי, וא"כ לא טען שאינו מקיים רק שהוא אנוס רק שטען שקיים ואם הי' יודע שזה לא חשוב קיום לא הי' טוען כלל אף שהוא אנוס ושפיר אמרינן לקיומי' תנאי' קא בעי עוד אפ"ל דהנה לכאורה יש לתמוה בריש כתובות דבעא לאתויי מינה ראי' דאין אונס בגיטין ודחי דלמא אונס דשכיחא שאני דהו"ל לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשי' והי' כוונתו מתחלה אף אם יהי' אנוס בזה האונס יהא גט, וקשיא דהא מבואר בריש סי' קמ"ג סעי' ב' דבתנאי דאם יכול לשנות ולהוסיף ולגרוע מהתנאי, וכן מוכח בהא דרשב"ג דאמר א"י לבטלו ולא להוסיף על תנאו משמע דלר' יכול להוסיף וכן לרשב"ג בפני' או בפני השליח. וא"כ כיון שטוען חזו דאתאי ואני אנוס, א"כ חזינן דאומר דלא הי' בדעתו רק אם לא יהי' אנוס אפילו באונסא דשכיחא, אבל אם יהי' אנוס אפילו באונסא דשכיחא לא יהא גט, וא"כ יש להאמינו ע"ז במיגו דהי' מבטל לי' או הי' משנה התנאי. ועוד דאפילו אם לא נאמין לו דמתחלה ג"כ הי' כוונתו בלא אונס כלל ונאמר דמשקר עתה ומתחלה הי' כוונתו אפילו יהא אנוס באונסא דשכיחא עכ"ז יהא גט רק עתה משקר ואומר דכוונתו הי' דוקא בלא אונס, מ"מ כיון דיכול לשנות ולהוסיף הרי חזינן דמוסיף כעת דדוקא בלא אנוס יהא גט אבל כל שנאנס אפילו באונסא דשכיחא לא יהא גט ואין לך גילוי דעתא גדול מזה שמוסיף על תנאו ואף אם משקר ואומר שמתחלה כיון ג"כ לזה מ"מ הא במשקר הוי גילוי דעתא כנ"ל, וא"כ איכא גילוי דעתא דרוצה כעת להוסיף על תנאו דדוקא בלא אונס כלל. וכן יקשה לפירוש האחר דחזו דאתאי היינו שקיימתי התנאי ומתחלה הי' כוונתו שיבוא מצד השני של הנהר, אמאי לא נאמינהו ע"ז במיגו וכנ"ל ואמאי אמר לא שמי' מתיא ואף אם לא נאמינהו וטוען בשקר עכ"ז הא איכא גילוי דעתא דרוצה להוסיף על תנאו, דאף בשקר הוי גי"ד וכנ"ל. אמנם באמת הדברים פשוטים, דבקידושין (דף נ') אמרינן דבאומר קסבור הייתי שהיא כהנת כו' דדברים שבלב אינן דברים אפילו להחמיר עליו, וכמ"ש שם הרשב"א והריטב"א והתוס' רי"ד וכנ"ל (באות א'), וכן בהיא שאמרה בלבי הי' להתקדש לו, אף דלגבי עצמה למשוי נפשה חתיכה דאיסורא בוודאי נאמנת עכ"ז אינה מקודשת, והיינו אף דאמת היא דהי' בלבו ובלבה כך עכ"ז דברים שבלב אינן דברים וה"נ הכא כיון דאנן אמרינן דכיון דהו"ל לאתנויי כו' ונכלל בתנאו אף באונס דשכיח א"כ אף אם באמת כיון דדוקא בלא אונס עכ"ז מדינא לא מהני מידי אף אם נאמין לו דדברים שבלב אינן דברים, וכן לפירוש האחר אף אם באמת כיון אן שיבוא מצד השני מ"מ כיון דמשמעות הלשון לדידן הוא דוקא שיעבור הנהר ג"כ אף אם נאמין לו שלא כיון לזה עכ"ז מדינא דברים שבלב אינם דברים. וא"כ א"ש דזה כוונת הגמ' אטו לבטולי גיטא בעי לקיומי תנאי' קא בעי ואיננו רוצה לשנות או להוסיף כלל מתנאו הראשון רק דהוא סובר לקיים הכל כמו שהתנה רק דסובר דבאונס דשכיח סגי או בביאתו לצד הנהר סגי לקיומי תנאי' הראשון ובאמת לא סגי בהכי דאף אם להכי כיון בתחלה עכ"ז דברים שבלב אינן דברים וכנ"ל, וא"כ ליכא גילוי דעתא כלל דרוצה לשנות דאיהו סובר דזהו קיום התנאי כבתחלה ואם הי' יודע הדין דלא סגי בהכי לקיים תנאו הראשון לא הי' אומר כלל. דרוצה לעמוד בדיבורו הראשון ולא לשנות ולהוסיף ואשה"ט. וכ"ז באונסא דשכיח דמדינא נכלל בתנאו הראשון, אבל באונס גמור דאיננו נכלל בתנאו הראשון דבאמת כוונתו לא הי' על אונס זה רק דרבנן עשו תקנתא, וזהו בשותק, אבל באומר וטוען שהוא אנוס ואיננו נכלל בהתנאי אין לך גילוי דעתא גדול מזה ולא עשו תקנתא, דהכא לא שייך לקיומי' תנאי' דהא באמת מקיים תנאו ואיננו משנה ומוסיף כלל ואשה"ט. ולפ"ז בריש כתובות דרצה להביא ראי' מזה לרבא דאין אונס באמת הו"מ למימר ולטעמיך הא רבא סובר גילוי דעתא מלתא היא והכא איכא גילוי דעתא כיון שטוען וע"כ משום דאונסא דשכיח. ולקיומי' תנאי' קא בעי ומעתה לפ"ז יתיישב גם במעשה השני' דאנא לריש ירחא דניסן אמרי, דהנה הרא"ש שבועות (פ"ג סי' י"ד) והתוס' פסחים (פ"ג א') ד"ה המתכוין וכ"כ ערכין (דף ה') וכ"כ הרמב"ן והרשב"א והריטב"א קידושין (דף נ') דאימת אמרינן דברים שבלב אינן דברים רק היכא דלא טעה במה שלא הוציא בפיו, אבל היכא דטעה ונכשל בלשונו בזה לא אזלינן בתר פיו. ומעתה לפ"ז באמר אנא לריש ירחא דניסן אמרי, א"כ חזינן דאומר דכוונתו הי' לריש ירחא דניסן וסובר הוא שאמר כן אז ונכשל בלשונו עד שאיננו יודע כלל אם אמר בענין אחר. דכוונתו הי' להוציא מפיו ריש ירחא דניסן. ואם הי' מהימן בזה אף דבאמת אמר לריש ירחא דאדר מ"מ הא בכה"ג לא אמרינן דברים שבלב אינם דברים, וא"כ אם באמת טעה בלשונו אמאי הוי גט בלא נסיב לריש ירחא דאדר, ואף דלכאורה י"ל דאף דבטעה מאמר פיו בטל מ"מ גם דברים שבלב אינן דברים וכמו התם במתכוין לומר תרומה ואמר מעשר דאמירתו בטעות שניהם אינן חלין לא תרומה לא מעשר, וא"כ ה"נ בטל אמירתו וגם דברים שבלבו, וא"כ הדר הוי גיטא דנהי דאמירתו בטעות ובטל מ"מ גם מחשבתו בטל דהוי דברים שבלב וא"כ ליכא תנאי, ונתינת הגט הא לא הי' בטעות, רק שחשב להתנות וטעה ולא התנה, דהוי גט בלא תנאי, אף דחשב לעשות תנאי וטעה ולא עשה מ"מ דברים שבלב אינן דברים, דז"א דהא אי לא נסיבנא ג"כ לא הי' בטעות רק דקביעות הזמן דריש ירחא דאדר הי' בטעות וא"כ אמירה זו בטעות דהיינו קביעות הזמן הוי כלא אמר דבטל ריש ירחא דאדר וריש ירחא דניסן והוי כאמר אי לא נסיבנא סתם דעדיפא טפי דזמנו לעולם, וא"כ אם נאמין לו דאמר בטעות שוב באמת בטיל גיטא מחמת דעדיין לא קיים התנאי וכנ"ל. וע"כ דאין אנו מאמינים לו שטעה אף דאית לי' מיגו דאי בעי מבטל לי' או משנה ומוסיף על תנאו, עכ"ז ע"כ כדעת הפוסקים דטעיתי אף דאית לי' מיגו אינו נאמן. אמנם כיון דאמרינן דמשקר ומשנה ממאי דהתנה תחלה שוב לא שייך לקיומי' תנאי' קא בעי ואין לך גילוי דעתא גדול מזה שרוצה לשנות ולהוסיף על התנאי, דאף בשקר הוי גילוי דעתא וכנ"ל, ושפיר אמר אי משום גילוי דעתא פלוגתא דאביי ורבא ומיושב היטב לנכון קו' תוס' הנ"ל, [וכ"נ מהרשב"א שהובא בשמ"ק ריש כתובות הנ"ל דמדייק מעובדא קמא דהיכא דטוען דאנוס הוי גי"ד אלמא דאינו סובר חי' התוס' דדוקא לאביי הוי גי"ד וא"כ איך יתיישב לדידי' עובדא השני' ולמ"ש א"ש]. ולפי הנ"ל יש לתמוה על ת' מיימוני להל' אישות סי' ג' דס"ל דנאמן טעיתי במיגו, וא"כ ה"נ הא אית לי' מיגו דמבטל לי' או מוסיף על תנאו. ואפ"ה לא מהימן ואפשר דהי' המעשה שלא בפני האשה, וא"כ ל"ל מיגו דלא ניחא לי' לעשות עצמו רשע לעבור על תקנת ר"ג שלא לבטל ושלא להוסיף על התנאי שלא בפני האשה, וכדמוכח מרשב"ג דאמר א"י לבטלו ולא להוסיף על תנאו,. מכלל דתקנת ר"ג הי' על הוספת תנאי ג"כ דמ"ל ביטול כולו ומ"ל ביטול מקצתו. וא"ש. עוד אפשר, דלעולם מהימן שטעה ואפ"ה נהי דאמירתו בטעות והי' מחשבתו לתנאי לריש ירחא דניסן מ"מ הא לא התנה ודברים שבלב אינן דברים וליכא תנאי, וכמ"ש לעיל, ומאי דסתרתי לעיל משום דנשאר אי לא נסיבנא דלא הי' בטעות רק הקביעות ן ובטל בזה מאמר פיו ונשאר אי לא נסיבנא בלא זמן. י"ל דז"א, דסוף סוף כיון דאמר לריש ירחא דאדר שוב קלקל בזה האמירה דאי לא נסיבנא, וליכא תנאי על יותר מאדר, ואף אם בדעתו הי' לומר באמת אי לא נסיבנא סתם וטעה ואמר לריש ירחא דאדר, הגם דריש ירחא דאדר דהי' בטעות בטל, מ"מ הא קלקל בזה התנאי דאי לא נסיבנא והוי כלא אמר אי לא נסיבנא על הזמן דבתר אדר, דאף דהי' במחשבתו עכ"ז ליכא תנאי ודברים שבלב אינן דברים. ויש לעי' בזה. ולפ"ז נסתר מ"ש בישוב קו' תוס'. אמנם י"ל בפשוט דכוונת הבעל שטעה והי' סבור שאמר לריש ירחא דניסן, וא"כ אף אם באמת אמר לריש ירחא דאדר, והוי מחשבתו דברים שבלב ואינן דברים וכנ"ל, מ"מ כיון דטעה ולא ידע, שוב הוי אונס במה שלא הכין עצמו לריש ירחא דאדר, דלא ידע להכין, ולזה אמר אי משוה אונס כו' ואי משום גילוי דעתא דהא טוען שהי' אנוס וכנ"ל דהוי גילוי דעתא, וא"ש ומיושב קו' תוס' כמו שתירץ הרשב"א בעובדא הראשונה. ואדרבא מרווח בזה דברי הגמ' דקאמר אי משום אונס, והיכן נזכר שהי' אנוס ולפי הנ"ל אשה"ט. וא"כ אדרבא מכאן סייעתא להת' מיימוני הנ"ל דנאמן לומר שטעה במיגו, דאי אינו נאמן א"כ לאו אנוס הוא, וע"כ דמהימן וסייעתא לת' מיימוני וקטיגור נהפך לסניגור, [ולפ"ז יש להעיר מכאן ג"כ לפלוגתת הפוסקים ביו"ד (סי' רל"ב סי"ב) אי נאנס ביום האחרון הוי אונס, ויעו' מג"א (סי' ק"ה ס"ק י"א), ולפי הנ"ל מוכח מכאן לכאורה דהוי אונס כמובן. ויש לעי']. ונראה להביא ראי' להסברא הנ"ל, דהטעות דריש ירחא דאדר קלקל עכ"פ לדיבור דאי לא נסיבנא אף דלא הי' בטעות ונסתר ג"כ הדיבור דאי לא נסיבנא וכנ"ל מגמ' דשבועות (כ"ו ב') דגמר בלבו פת חטים והוציא פת סתם דאסור עכ"פ בחטים אבל גמר בלבו פת חטים והוציא פת שעורים מותר בשניהן, ואמאי מותר אף בפת חטים נימא דהא תיבת פת לא הי' בטעות רק תיבת שעורים וא"כ תיבת שעורים דבטעות הוי כלא אמר כלל והוי כחשב להוציא פת חטים והוציא פת סתם דאסור בחטים עכ"פ. וע"כ דתיבת שעורים דבטעות קלקל עכ"פ לתיבת פת שהוציא שלא בטעות וה"נ אמירתו דלריש ירחא דאדר דבטעות קלקלו לאמירה דאי לא נסיבנא. וכמ"ש ליישב לת' מיימוני. אמנם עדיין אני נבוך בזה, די"ל דהנתינה הי' בטעות, והיכא דרצה ליתן גט על תנאי וטעה ולא הוציא התנאי הוי נתינה בטעות, אף דבאמת הנתינה לא היי בטעות דהא בין כך ובין כך רצה ליתן, מ"מ י"ל כיון דרצה, ליתן באופן אחר ולא נתן כרצונו מקרי נתינה בטעות, וראי' לזה מפסחים (דף ס"ג) דברצה לומר לערלים ולמולים ואמר לערלים ולא הספיק לומר למולים עד דנגמרה השחיטה דמדמה לה הגמ' לנתכוין לומר תרומה ואמר מעשר אף דאמירתו לערלים לא הי' בטעות רק דרצה לומר עוד למולים ג"כ ולא אמר אבל סוף סוף הי' צריך לומר לערלים, וע"כ כיון דלא רצה לומר לערלים בלא תיבת ולמולים וכיון שלא הספיק וטעה ולא אמר ולמולים שוב ממילא ג"כ אמירתו לערלים בטעות היתה, וא"כ ה"נ כיון שלא רצה ליתן הגט רק בתנאי דאי לא נסיבנא לריש ירחא דניסן ובלא זה התנאי לא רצה ליתן וכיון שטעה באמירת התנאי שוב ממילא גם הנתינה בטעות ובטל הגט וצ"ע בכ"ז. הנה עד כה המשיכני העט מענין לענין באותו ענין ונחזור להנ"ל דנתבאר דבאומר שקר הוי עכ"פ ג לוי דעתא על זה הדבר גופי', א"כ באומר דבטלו אף דשקר הוא עכ"פ הוי גי"ד דרוצה לבטלו. והנה אף דל"ק מזה לתי' הריטב"א על הא דמקשה למימרא דבטל לישנא דליבטול משמע, דתי' דמיירי דידעינן בי' דלא ביטל למפרע ואומר שקר [וכתבתי לעיל דגם כוונת הרשב"א הכי,] דאף דהוי עכ"פ גילוי דעתא דרוצה דליבטול, די"ל דקאי להלכה למאי דקי"ל כאביי דגילוי דעתא לאו מלתא היא, וכן הבעי' דבטל קאי לפי ההלכה, וכ"ש אביי דאמר ב' לשונות משמע אזיל לשיטתו, אמנם הא קשיא מחרס הוא ואינך דתני בברייתא דלא אמר כלום משום דמשמע לשעבר ותקשה מזה לרבא דס"ל גילוי דעתא מלתא היא, אמנם למ"ש א"ש דחרס הוא ואינך דמשמע לשעבר אין במשמעותם דבטלו ואף דרוצה לפוסלו עכ"ז ליכא גילוי דעתא על ביטול, ואף דאיכא גי"ד דלא ניחא לי' בהגירושין, כבר נתבאר לעיל דאין אנו משגיחין על דעתו ורצונו כל שאיננו מבטל השליחות, וע"ז ליכא שום גי"ד, והדברים מוכרחין ובגוף הענין מרווח יותר תי' הריטב"א דלשעבר משמע היינו דמשמע מאליו ולא שהוא בטלה, דקשיא לי אמאי לא מהני לישנא דלשעבר, דבמס' קידושין (דף כ"ו) גבי קניית שטר כתבו שם הראשונים דשטר קנין היינו אף דכתב בשטר לשון עבר אפ"ה מהני לקנין ואיננו שטר ראי', והביאו ראי' מגיטין (דף מ') נתתי שדה פלונית כו' וכולן בשטר דאלמא דהוי שטר קנין, ודוחק לומר דגט שאני דמ"ש. וביותר דהתם בגיטין מיירי נמי בשיחרור עשיתי פלוני עבדי ב"ח כו' ומוכח דאף לשטר שחרור. מהני אף דדמיא לגט, והביאו ג"כ מלשון הפסוק נתתי כסף השדה כו' דהוי עבר במקום עתיד, דמבואר מכ"ז דבין בלשון תורה בין בלשון בני אדם מהני לשון עבר על עתיד יעו"ש בקידושין בר"ן וברמב"ן ורשב"א וריטב"א, והובא דבריהם בב"י בטור ח"מ (סי' ק"צ), וכן פסק בש"ע שם (סי' קצ"א), וא"כ מ"ש ביטול דלא מהני לשון עבר. ודוחק לחלק בין לישנא דשטרא לעל פה דמ"ש], אמנם לשי' הריטב"א אשה"ט. ויש לעי' על הרשב"א. עכ"פ נתבאר דראיית המקמ"ח אינו ראי' כלל דנאמן לפרש דבריו. ד) אמנם לכאורה יש להוכיח דאינו יכול לפרש דבריו, מהא דאמר אביי בטל ב' לשונות במשמע גבי גט לישנא דמהני בו קאמר, ומשמע דאם נתן לה השליח ה"ז בטל לגמרי, ומשמע אף אם אומר ומפרש שכיון לשעבר לא מהני, וכן לרב ששת אינו חוזר ומגרש בו משמע ג"כ דבשום ענין אינו חוזר ומגרש אף אם מפרש שכיון לשעבר, ובוודאי דחוק לומר דדוקא בסתם הוא בטל מטעם דבסתמא אמרינן לישנא דמהני בו קאמר אבל אם מפרש דבריו באמת מהני, והי' מרווח בזה מה שנתקשתי לעיל (ריש אות א') על תוס' והרשב"א בהא דלצעורי דנדחקו דניחוש להחמיר דלמה לא פירשו כפשוטו אף להקל באומר שכיון לצעורי, דז"א דע"כ מיירי בסתמא בלא מאמר הבעל דעם אמירת הבעל לאו מלתא דפסיקא הוא דאם אומר שכיון לשעבר נאמן, אמנם זה דוחק גדול ומכל הראשונים והאחרונים לא משמע כן, וקשיא כנ"ל דאמאי לא יוכל לפרש ולבאר דבריו ומוכח דאינו נאמן. ואין לומר דכיון דאמרינן דלישנא דמהני בי' קאמר הוי כעין וודאי שכיון להבא, לכך אינו נאמן שכיון לשעבר, דהוי כמיגו במקום עדים, דאנן סהדי דכיון להבא לישנא דמהני בי', וביותר דכיון דאנן דנין משמעות לשונו בוודאי דמשמע להבא מטעם לישנא דמהני בי', אף אם נאמין לו שכיון לשעבר שוב הוי דברים שבלב ואינן דברים, דז"א דהא כל הטעם דלישנא דמהני בי' קאמר היינו משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. אף דלא קי"ל כר"מ היינו דוקא היכא דאמר בלשון שאינו מועיל, רק לומר דכוונתו לדבר אחר מאמירת פיו, אבל היכא דיש לפרש דבריו באופן המועיל גם הם מודים דאמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכ"כ הריטב"א כתובות (נ"ח ב') גבי מההוא אין מהא ליכא למשמע מינה, הובא שם בשמ"ק, וכ"כ הראנ"ח בת' מים עמוקים (סי' ל"ז) והביא ראי' מהא דלא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה רק כשהשטר מתקיים בכל ענין אבל לא כשמתבטל לגמרי, וא"כ הא בנדרים נמי איכא למימר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ואפ"ה תנן סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל ונאמן לפרש דבריו שכיון ללשון דלא מהני, ואמאי לא נימא דוודאי לישנא דמהני בי' קאמר דהא בערכין (דף ה') ובנזיר (דף ט') אמרינן בהו אין אדם מוציא דבריו לבטלה אף דדמיא לנדרים, וא"כ לרבנן נמי לישנא דמהני בי' ואמאי נאמן לפרש דבריו להקל, ואי דהתם אפשר דאמר דרך שחוק והיתול להטעות השומעים כמ"ש הלח"מ (פ"ג דנזירות הל' י"ד) הא ה"נ אפשר דכוונתו לצעורי כדאמר בריש הסוגיא, וא"כ מ"ש גבי נדרים דנאמן לפרש דבריו באופן דלא מהני ולא אמרינן לישנא דמהני בי' קאמר, וגבי גט לישנא דמהני בי' ואינו נאמן לפרש באופן שאינו מועיל וצ"ל דנדרים שאני דאיסורא דנפשי' הוא ונאמן לפרש דבריו אפילו בכה"ג, וכמ"ש בת' הרשב"א שהובא בב"י (סס"י רכ"ח) דאפילו תלה לאחר מכן בדברים שהי' כוונת השומעים בהיפך כו' וע"כ אמרו סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כו' יעו"ש בב"י, משא"כ בגט אמרינן מסתמא לישנא דמהני בי' ואינו נאמן לפרש דבריו בהיפך, ומ"מ אין מזה סתירה להיכא דמשמעות דבריו על ב' אופנים דבזה אפשר דנאמן לפרש דבריו וכנ"ל רק דהכא שאני משום דמן הסתם אמרינן דללישנא דמהני בי' והוי כעין וודאי ואינו נאמן לפרש דבריו בהיפך ובנדרים שאני הואיל ואיסורא דנפשי' הוא נאמן אף בכה"ג. ולפי הנ"ל תמוהין מאוד דברי הריב"ש (סי' קכ"ז), ותשב"ץ (סי' א'), דהביאו ראי' דנאמן לפרש דבריו בגיטין מנדרים, ולפי הנ"ל מוכרח דאינו דומה גיטין לנדרים, והמל"מ (פ"ו מגירושין) תמה עליהם מסברא דמנ"ל לדמות, ולפי הנ"ל מההוא גופי' דפירושן להקל מוכרחין לחלק ביניהם וכנ"ל. ולפי' א' דפירש הריטב"א בגיטין דבטל ב' לשונות משמע היינו דמשמע שניהם כאחד עבר ולהבא הי' אפשר ליישב קצת, אמנם לפירוש ב' דאו עבר או להבא וכן פירש"י מוכח כנ"ל]:

עוד הי' אפשר ליישב ולהבין החילוק בין גיטין לנדרים, ע"פ מ"ש הרמב"ם (פ"ב מהל' שבועות) דאם הוא אומר תנאי הי' בלבו שומעין לו. והנה הכ"מ פירש דהכוונה דהוציא בשפתיו. אמנם המחנה אפרים (הל' נדרים סי' ה' ו') כתב דאין הלשון משמע כן, רק בלבו ממש. דאף דדברים שבלב אינן דברים היינו היכא דסותר מה שהוציא בפיו אבל תנאי מלתא אחריתא הוא ואיננו סותר למה שהוציא בפיו יעו"ש. וכ"כ המהרי"ט (ח"ב יו"ד סי' כ"ז) דהפירוש ברמב"ם כפשוטו בלבו ממש. ואיננו דברים שבלב. ולכאורה קשיא לפ"ז מקידושין גבי כסבור הייתי שהיא כהנת וכו' דאמרינן דברים. שבלב אינן דברים אלמא דתנאי נמי הויא דברים שבלב:

תוכן העניינים

שות אור גדול

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה