שות אור גדול· רבי ירוחם יהודא ליב פרלמן [הגדול ממינסק]
סימן ח
בענין חדרגמה"ג וצ"ל. יען כי אין להענין הזה מקור בש"ס וראשונים רק בת' הראשונים והאחרונים, וראשי המדברים בזה ה"ה ת' מהר"י מינץ ומהר"מ פאדוואה אינם בידי, ע"כ נתתי עיוני בת' נוב"י ות' תפארת צבי ואפלפל בהם בעזהשי"ת כפי אשר יעלה בעטי וה' יעזרני שלא אכשל בדבר הלכה. א) הנה אי חדר"ג נוהג אף במקום מצוה הביא הנוב"י (מה"ת אבה"ע סי' ק"ב) בשם ת' מהר"י מינץ (סי' י'), שדעתו דגזר אף במקום מצוה, והביא ראי' מדר' אמי יבמות (ס"ה א') דאמר גבי שהה עשר שנים ולא ילדה דאם אמר הבעל איזל ואינסב אתתא ואבדוק נפשאי דאף בזו יוציא ויתן כתובה מטעם דכל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה, ואף דאנן לא קי"ל כר' אמי רק כרבא דנושא כמה נשים על אשתו כל דמצי למיקם בסיפוקייהו, מ"מ לדידן אחר החדר"ג מסתבר דהוי כמו לר' אמי מדין הש"ס דאף במקום מצות פו"ר אסור לישא אחרת. והנוב"י שם תמה עליו דהא שם קאי על מימרא דר' אמי הקודמת דהוא אמר מינה והיא אמרה מיניה דאינו יורה כחץ דאמר ר' אמי דהיא נאמנת מטעם דהיא קים לה ביורה כחץ ואיהו לא קים ליה וע"ז קאמר דאם אמר הבעל דרוצה לישא אחרת למבדק נפשיה שפיר סובר ר' אמי דיוציא ויתן כתובה כיון דלפי דברי האשה איננו מוטל עליו כלל מצות פו"ר, אבל במקום דשייך מצות פו"ר שפיר י"ל דגם לר' אמי יכול לישא אשה על אשתו, כן תמה הנוב"י ולכאורה היא תמיה עצומה, ושם בסי' שלאחריו (בסי' ק"ג) החכם השואל עם שאר חכמי קהלתו טרחו ליישב ראיית הר"י מינץ הנ"ל ולא עלתה בידם כאשר השיג עליהם הנוב"י שם. ויען כי הר"י מינץ היה גדול הדור בזמן הרא"מ וח"ו לשוי' טועה בדבר פשוט, גם ראיתי לרבינו הגר"א זצ"ל באבה"ע (סי' א' ס"ק כ"ח) שרמז לראי' זו, ע"כ אמרתי לעיין קצת בזה ולפענ"ד דנכונים דברי הר"י מינץ הנ"ל, וכאשר יבואר. ב) דהנה ביבמות (שם) בביאור הסוגיא דהוא אמר מינה והיא אמרה מיניה דנאמנת, נתקשו בה כל הראשונים ממשנה אחרונה דסוף נדרים (צ' ב') דהשמים ביני לבינך דחזרו לומר שלא תהא נותנת עיניה באחר דאינה נאמנת, ותי' הרי"ף בהלכותיו דהתם בתוך י' והיא רוצית להפקיע עצמה מאתו חיישינן לעיניה נתנה באחר, אבל הכא מיירי אחר י' דב"ד כופין להוציא רק טענתם לענין הכתובה בזה שפיר נאמנת. ותמהו הראב"ד והרז"ה על הרי"ף דא"כ למאי צריכה לטעון דאינו יורה כחץ הא גם בל"ז קתני בברייתא דיוציא ויתן כתובה מטעם דתלינן בדידי' שלא זכה להבנות ממנה ולא תלינן בדידה דאיהי היא דלא זכתה מטעם דהוא מפקד מענש והיא דלא מפקדא לא מענשא כדאמר שם (ס"ד ב'), והרמב"ן במלחמותיו כתב על קו' זו הקשה אדם קשה כברזל, והעלה ליישב שיטת הרי"ף בב' אופנים או דמיירי בבעל שני לשיטת הסוברים דגם מבעל שני אין לה כתובה, או דמיירי כשהבעל טוען ברי מינה דיודע דלאו בת אולודי היא והיא טוענת שאינו יורה כחץ וא"כ חזיא לי' אף דלאו בת אולודי היא, וכן העלו הרשב"א והריטב"א, וכ"נ שהבין המגיד (פט"ו מאישות) שיטת הרמב"ם שם שכתב, (שם בהל' ח') דדעת הרמב"ם כדעת הרשב"א. אמנם לפענ"ד דהרמב"ם ז"ל רוח אחרת אתו בשיטת ההלכות ובביאור הסוגיא, דשם (בהל' ח') לא הזכיר כלל טענת הבעל ואפ"ה כתב דכל שהוא יורה כחץ חזקת החולי ממנה ותצא שלא בכתובה, אלמא דס"ל דהא דקתני בברייתא בשהה עשר שנים דיוציא ויתן כתובה מיירי דוקא בהיא אומרת דאינו יורה כחץ. שוב ראיתי בבי"ש (סי' קנ"ד ס"ק י"א) שביאר כן שיטת הרמב"ם יעו"ש, וכ"נ שהבין היש"ש יבמות (סי' ל"ז), וראיתי להבי"מ ששפך סוללה על פי' הבי"ש הנ"ל ובחר לו לפרש בדוחק כשיטת הרמב"ן ורשב"א הנ"ל דמיירי בטוען ברי יעו"ש וכשי' המגיד הנ"ל. [אך מ"ש שם במוסגר בשיטת הרמב"ם לנטות קצת מדברי הרמב"ן ורשב"א הנ"ל, דהם כתבו דלפי טענתה שאינו יורה כחץ שוב לא איכפת לן בטענתו אף אם אמת הוא דלאו בת אולודי היא, אבל מהרמב"ם נראה דכל שאינו יורה כחץ שוב אינו נאמן עליה אף בטוען ברי, אבל אי הוי ידעינן דטענתו עליה אמת דלאו בת אולודי היא אף דאינו יורה כחץ עכ"ז לא הי' לה כתובה, בזה נראין דבריו תמוהין, דא"כ אמאי כתב הרמב"ם שם (בהל' ט') בהוא אומר מינה והיא אומרת מיני' דיש לו עליה חרם סתם והיינו מפני שטענתו שמא וכמ"ש המגיד שם (בהל' י"ג), דעכ"פ מגיע לה שבועה להכחיש טענת ברי שלו דמינה דאם אמת הוא אזי אף אם אינו יוכ"ח איננו מגיע לה כתובה, וכיון דמגיע לה שבועה על טענה זו ממילא יתגלגל עליה שבועה ע"י גלגול גם על הא דאינו יורה כחץ וכמ"ש המגיד (פ"א מטוען הל' י"ב) אמנם מדקדוק לשון הרמב"ם שם (בהל' ח') נראה כהבי"מ מדכתב ואם אינו יורה כחץ חזקת החולי ממנו בלבד, מדקדוק לשונו שכתב בלבד משמע דאף אם הוא אינו יורה כחץ עכ"ז אם גם לה יש חולי דלאו בת אולודי היא לא הי' מגיע לה כתובה ולכך דקדק ממנו בלבד ולא ממנה, וכיון דנתבאר דבזה הדין עם הבי"מ ממילא מוכח דאין כוונת הרמב"ם (בהל' ט') כפי שהביא המגיד והבי"מ דמיירי כשטוען ברי דמינה דא"כ הי' מגיעה לה שבועה וכנ"ל, וע"כ דאינו טוען ברי וכפי' הבי"ש והיש"ש הנ"ל, אמנם יש לדחות דאפשר דעל טענת ברי שלו דמינה לא קים לה להכחישו, גם יש לומר דטענתו עליה שהיא פולטת ש"ז וכמ"ש הרמב"ן וחזקת החולי הא דפולטת ש"ז הוא ממנה, אמנם אם איננו יורה כחץ שוב יש לתלות הא דפולטת הוא משום דאינו יורה כחץ ואם הי' יורה כחץ הי' הש"ז נכנס לעומק הגוף ולא היתה פולטת וממילא חזקת החולי ממנו בלבד, ומדוקדק הלשון הוא אמר מינה והיא אמרה מיני' דקאי הכל על פליטת הזרע מאיזה סיבה הוא אה מינה אם מיני', וא"כ א"ש הא דאינו מגיע לה שבועה (בהל' ט') משום דכל טענת ברי שלו דמינה הוא הא דפולטת ש"ז וכיון דאינו יוכ"ח שוב יש לתלות דמיני' ולית לי' להבעל עליה עוד שום טענת ברי כלל, אמנם כ"ז דוחק כמובן,]. וכולם לא ראו פי' המשניות להרמב"ם (בפ"ו דיבמות) ואחריו נמשך הרע"ב שם דמבואר דהא דקתני בשהה עשר שנים יוציא ויתן כתובה הוא דוקא בטוענת שאינו יורה כחץ, [אך קצת נראה מלשון הרמב"ם והרע"ב שם בסופו דמסתמא אמרינן דאינו יוכ"ח מדכתבו דאינו פוטרו מהכתובה אלא הודעתה שהוא יורה כחץ וגם בח"ס כתבו מי שיודע שאני יוכ"ח ולא תודיע הדבר, דמשמע שאם איננה מודיעה כלל לא שיורה כחץ ולא שאיננו יורה כחץ חייב מסתמא, וברמב"ם שם (בהל' ט') כתב בהיפך דהח"ס הוא על מי שטוענת דבר שאינה יודעת בו בוודאי וכ"נ מהגמ' דקאמר דנאמנת מטעם קים לה לפי מאי דמפרש דקאי על הברייתא, ואפשר לדחוק ולהפכים דברי הרמב"ם והרע"ב בפי' המשניות למ"ש בחיבור היד.] וכן הוא במאירי למס' נדרים (צ' א') יעושה"ט, א"כ מבואר דס"ל דהא דאמרי' בברייתא בשהה עשר שנים דיוציא ויתן כתובה דשמא לא זכה להבנות ממנה מיירי דהיא אומרת דאינו יורה כחץ, והגמ' דהוא אמר מינה והיא אמרה מיני' קאי על הברייתא דיוציא ויתן כתובה ולפרש הטעם דנאמנת. אמנם א"כ קשיא כיון דאינו יורה כחץ אמאי כפינן לי' להוציא משום מצות פו"ר, הא כיון דאינו יורה כחץ לאו בר אולודי הוא וגם מאחרת לא יוליד, וכבר הקשה זה שם הלח"מ, [ונראה מדבריו ג"כ שהבין שיטת הרמב"ם כהבי"ש והיש"ש הנ"ל ודלא כהמגיד ובי"מ,]. ומה שתי' הלח"מ דאף דמאמינין לה לענין ממונא עכ"ז לענין איסורא לענין מצות פו"ר שלו אינה נאמנת, הנה אף דמצינו כה"ג דנאמנת להוציא ממון ואינה נאמנת לענין איסורא וכמ"ש המגיד (פי"ח מאי"ב הל' י') בשי' הרמב"ם שם, עכ"ז נראה דהכא א"א לומר כן. דיעויין שם ברמב"ם (הל' י') בבאה מחמת טענה בשהה עשר שנים ולא ילדה באם אומרת שאינו יורה כחץ שומעין לה וכופין אותו לגרש ויוציא ויתן כתובה ומשמע מפשטות דברי הרמב"ם דאם לא אמרה שאינו יורה כחץ אין שומעין לה לכופו לגרש אף אם תמחול הכתובה מטעם כיון דלא ידעינן אם העיכוב ממנו א"כ דלמא העכוב ממנה וגם לא תלד רק מחמת טענתה שאינו יורה כחץ כייפינן לי' בשביל טענתה ומהבי"ש (סי' קנ"ד ס"ק י"א) משמע דהא דבעינן דתטעון שאינו יורה כחץ היינו משום הכתובה, וכ"כ היש"ש (פ"ו דיבמות סי' מ"ה) וכ"ה דעת הט"ז באבה"ע (שם ס"ק ה' וי"א) וכ"כ הבי"מ שם, ופשטות דברי הרמב"ם אינו כן, דבתחלת ההלכה לא הזכיר מענין הכתובה עד לבסוף ובתחלה לא מיירי רק לענין לכופו לגרש ואפ"ה התנה שתטעון שאינו יורה כחץ, וכ"נ דעת הגר"א זצ"ל (שם ס"ק ל' ול"ה) וכ"כ להדיא הנוב"י (מה"ת אבה"ע סי' ק"ג) וכיון דגם לענין הכפיה בעינן טענתה שאינו יורה כחץ, א"כ אם משקרת בזה וטוענת שקר א"כ שלא כדין כפו לי' והוי גט מעושה שלא כדין דאינו גט, דפשיטא דלא מיירי בענין דבלא טענתה הוי כפינן לי' משום מצוה דידי' דמבואר דמיירי בענין דדוקא משום טענה דידה כפינן לי' וכגון שיש לו בנים או שנשא אשה אחרת, וא"כ אם נימא דאינה נאמנת לענין איסורא איך כפינן לי' ומינסבא בהאי גיטא לאחר דלמא טענה שקר והוי גט מעושה שלא כדין ואינו גט והויא א"א, דבוודאי אן שום סברא לומר דכיון דלפי דיבורה בדין כפוהו הוי גט, דז"א כלום דאם יתברר דשקר ענתה בו ולא היה בדין לכופו פשיטא דהוי גט מעושה שלא כדין, [ואף דלפ"ז יקשה על סברת הרא"ש (סוף נדרים) אפשר דמ"מ חמירא לה אבל הדברים פשוטים כנ"ל,], וע"כ דגם לענין איסורא נאמנת, וכמו דנאמנת לענין איסורא לעלמא שהאחר רשאי לישא אותה ה"נ אמאי לא תהא נאמנת לענין מצות פו"ר של הבעל [אם לא דנימא דשאני התם דהאיסור נוגע גם לנפשה מש"ה נאמנת גם לענין איסורא, משא"כ הכא וכעין זו כתב הרמב"ן והפ"י ריש גיטין לענין נדה יעו"ש] וגם הסוגיא דשמא לא זכה להבנות ממנה ושקלא וטריא דגמ' דלמא איהי היא דלא זכתה עולה לפי' הלח"מ בקושי ובדוחק כמובן להמעיין. ע"כ נראה עיקר כמ"ש הבי"ש (שם ס"ק י"א) דאף שאינו יורה כחץ עכ"ז מחוייב לישא אחרת, דאף דבדידה אינו יורה כחץ עכ"ז באחרת יהא יורה כחץ, דהא דאינו יוכ"ח בדידה היינו משום שלא זכה להבנות ממנה, אבל מאחרת יזכה להבנות ויהא יוכ"ח, דיוכ"ח תליא בזכות ואיהו הוא דלא זכה, ושפיר מקשה ודלמא איהי היא דלא זכתה ומש"ה אינו יוכ"ח. ומה דהקשה הבית מאיר דאין סברא דבזכותה דידה נעשה אינו יורה כחץ, נראה להוכיח גם מתוס' יבמות (ס"ה א') ד"ה שבינו לבינה דכתבו שם לפירושם, דמה שלא טענה מקודם לפי שלא היתה נאמנת, ולכאורה תמוה מי לזה ולא בפשוט דמקרוב נתקלקל בסוף העשר וטוענת תיכף, אלא ודאי משום דתלינן בזכותה דידה אם נתקלקל תחתיה וע"כ דטוענת דהיה כן מקודם שנשאת לו יעושה"ט ודוק. וא"כ מוכח שפיר דאף באינו יורה כחץ עכ"ז שייך גבי' מצות פו"ר לישא אחרת, וא"כ אתיא שפיר ראיית הר"י מינץ הנ"ל דאף במקום מצות פו"ר אסור לישא אחרת לר' אמי. והנה גם מלשון הרי"ף בהלכותיו נראה דאף בטוענת שא"י כחץ כופין אותו להוציא משום פו"ר מדקאמר בהא דר' אמי דמש"ה נאמנת ולא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר משום דאנן מפקינן לה בע"כ, [ומדברי הרי"ף הללו מבואר דלא ס"ל כהרמב"ם (בהל' י') הנ"ל דהא על לאחר עשר כתב דהא דלא חיישינן לעיניה נתנה באחר היינו משום דאנן מפקינן לה בע"כ, הא אי אנן לא הוי מפקינן לא היתה נאמנת משום חששא דעיניה נתנה באחר אף דשהתה עשר שנים, וע"כ הא דמבואר (פ"ה ב') דבבאה מחמת טענה כופין היינו בידעינן שהוא עקור, וזה דלא כמ"ש הבי"ש (סי' קנ"ד ס"ק י"ב), ולפענ"ד מבואר מהרי"ף כמ"ש, ומ"ש על הסוגיא דנדרים דמיירי תוך עשר ולא מוקי לה לאחר עשר והיכא שהיא מפקעת עצמה מאתו, היינו משום דלאחר עשר הי' קשיא הא אנן מפקינן והי' נצרך לאוקמא ביש לו בנים או די"ל אשה אחרת, ולכך אוקמא בפשוט יותר דמיירי תוך עשר] אלמא דס"ל להרי"ף דאף בהיא אומרת שאינו יורה כחץ עכ"ז מפקינן לי' ע"כ, דבוודאי דוחק לומר דכוונת הרי"ף היא דלולא טענתה הי' ב"ד מפקי מיני' בע"כ ומש"ה ליכא חששא דעיניה נתנה באחר אבל באמת כשטוענת שוב אין ב"ד מוציאין מאתו, דז"א דא"כ למאי צריך הטעם דליכא חשש דעיניה נתנה משום דאנן מפקינן לולא טענתה, תיפוק לי' דאיננה מפקעת עצמה מאתו כלל דהא רצונה לישב תחתיו ורק הוא ברצונו מגרשה וא"כ איך שייך החששא דעיניה נתנה באחר, אם לא דנימא דסובר הרי"ף בהא (דדף ס"ה ב') דבאתה מחמת טענה דמיירי דשהה עשר ולא ילדה ואמרה שא"י כחץ, דמשום דידי' לא כייפינן לי' דהא טוענת דאינו יורה כחץ ומהימנא גם לענין מצות פו"ר דידי', רק משום דבאתה מחמת טענה כייפינן לי' והא דלא חיישינן לעיניה נתנה באחר היינו משום דהא גם לולא טענתה הי' ב"ד מוציאין מאתו משום דידי', ולכך קאמר האי טעמא דאנן מפקינן לה מיני' כדי שיתיישב גם הא (דדף ס"ה ב'), דכל זה דוחק גדול עד שלא ניתן לאומרו בפשטות דברי הרי"ף, וע"כ מוכח דס"ל דאף דטוענת א"י כחץ מפקינן לה מיני', וכן מוכח מדברי, הרמב"ן במלחמות בהשיגו על הרז"ה דמפרש דנאמנת לענין דאין כופין אותו להוציא משום מצות פו"ר, והשיג עליו מדקאמר ר' אמי גבי איזל ואנסב ואבדוק נפשאי אף בזו יוציא ויתן כתובה משמע דגם בהקודם בהוא אמר מינה והיא אמרה מיני' ג"כ יוציא ויתן כתובה, אלמא דסובר ג"כ דלפי' הרי"ף בע"כ מפקינן אף דהיא אמרה דאינו יורה כחץ, וא"כ מוכח ג"כ דאף באינו יורה כחץ שייך גבי' מצות פו"ר דשמה יזכה להבנות מאחרת ולהיות יורה כחץ. אמנם לזה הי' אפשר לומר כתי' הלח"מ הנ"ל דלענין מצות פו"ר דידי' אינה נאמנת רק לענין כתובה הנוגע לה, ולהכי שפיר אמר ר' אמי ברוצה לישא אחרת דיוציא מטעם נושא אשה על אשתו דאף דאנן כייפינן לי' משום מצות פו"ר מ"מ היא טוענת דליכא גבי' מצות פו"ר ולגבי דידה היא נאמנת ולכך יוציא וכדחיית הנוב"י. והרווחנו בזה דאף אם נימא כשי' המגיד והבי"מ בדעת הרמב"ם דדעתו כהרמב"ן ורשב"א דמיירי בטוען ברי, עכ"ז כיון דמוכח שם (בהל' ח') דאף בטוענת שאינו יורה כחץ כייפינן לי' להוציא, ולדידי' ליכא למימר כתירוץ הלח"מ דלא מהימנא לענין איסורא כמו שהוכחנו לעיל (מהל' י' הנ"ל) דאף לענין איסורא מהימנא א"כ שוב מוכח דאף באינו יורה כחץ שייך גבי' מצות פו"ר, ואיצטמיד ראיית מהר"י מינץ הנ"ל אף להבנת המגיד בדעת הרמב"ם, ויעויין בבי"ש (סי' קנ"ד ס"ק כ"ג) דכתב ג"כ דמשמע דאף דאומרת דא"י כחץ עכ"ז כופין אותו לקיים פו"ר, ואפשר שכיון ג"כ לדברי הרי"ף הנ"ל, אמנם כבר נתבאר די"ל הטעם דלא מהימנינן לה, אמנם מהרמב"ם שפיר מוכח כנ"ל. ג) ועוד נראה הא דסובר הנוב"י בפשיטות דהאי דקאמר בגמ' (שם ס"ה א') אמר איהו איזל אינסיב אתתא ואיבדוק נפשאי קאי על מימרא הקודמת דאיהו אמר מינה והיא אמרה מיני', נראה לפענ"ד דדעת גדולי הראשונים אינו כן וכאשר יבואר, ויען כי מלתא חדתא הוא מוכרח אני להאריך קצת, דאף דבטוש"ע (סי' קנ"ד סעי' ו') והנ"י והרמ"ה שהובא בטור כולם הבינו בפשיטות דהאי דאיזל ואינסיב קאי על הא דהיא אמרה מיני' והולידו מזה חידושי דינים לפי השיטות, וכמבואר בבי"ש (שם ס"ק י"ז) ובהגר"א (ס"ק ל' וס"ק ל"ה) ולא ראיתי לשום אחד שיפקפק בזה, אבל מה אעשה שתורה היא וללמוד אני צריך דלפענ"ד דדעת גדולי הראשונים אינו כן וראשונה יש לתמוה על הרמב"ם דלא הביא כלל האי דאיזל ואיבדוק נפשאי, דלא מבעי' לדעת הבי"ש והיש"ש בשיטת הרמב"ם, וכפי שנתבאר מהרמב"ם בפי' המשנה כנ"ל, דהאי דינא דברייתא דיוציא ויתן כתובה הוא דוקא בהיא אמרה מיני' והגמ' דהוא אמר מינה הוא בדרך ביאור על הבריייתא לפרש הטעם דיתן כתובה וכנ"ל (באות הקודם) והאי דאינו רשאי לבטל ומחוייב לישא אחרת היינו משום דיוכ"ח תליא בזכות ודלמא לא זכה להבנות ממנה ומש"ה אינו יורה כחץ וכשישא אחרת יזכה להבנות ויהא יורה כחץ, א"כ הא דקאמר איזל אינסיב ואיבדוק נפשאי לכאורה מאי בדיקה היא זו דאף אם מאחרת יוליד ויהא יורה כחץ עכ"ז איננו בירור לגבי הראשונה, ע"כ כמ"ש הבי"ש (שם ס"ק י"ז) דאז אם ילדה מבורר דהמניעה ממנה ולא אמרינן שמא לא זכה להבנות ממנה, ואיננו מובן כלל כאשר תמה ע"ז הבי"מ שם דמה בירור הוא זה דשמא לא זכה להיות יוכ"ח אצל זו אף דיוכ"ח באחרת, וע"כ נצרך לומר כסברת התוס' דכיון דיהי' לו בנים מאחרת ואפ"ה לא תלד הראשונה לא תלינן בדידי' כיון די"ל בנים, או דנאמר דוודאי אין סברא דהחטא גורם להענישו במעשה נסים היוצאים מן הטבע רק עפ"י הטבע לקה שאינו יוכ"ח ואם ישא אחרת יתרפא ג"כ עפ"י דרך הטבע ויתחזק שיהי' יוכ"ח וכיון שיתחזק ממילא יהא יורה כחץ בכל הנשים, אבל לומר באדם אחד כשבועל זו אינו יוכ"ח ובזו יוכ"ח זה לא אמרינן, וא"כ כשישא אחרת על זו ויוליד ועכ"ז זו לא תלד נתברר דהמניעה ממנה דכיון דנתרפא ויוכ"ח בשני' שוב ממילא גם אצל הראשונה יוכ"ח, ואיך שיהי' עכ"פ הוא דבר גדול ודין חדש שהיה צריך להרמב"ם לכתבו דאם אמר אינסיב ואיבדוק נפשאי לא כפינן לי' להוציא הראשונה ואם תלד השני' תצא הראשונה בלא כתובה, דאף דהא דלא כפינן לי' להוציא הראשונה כבר נשמע מדבריו שם בהל' ז' דכתב בשהה עשר שנים ולא ילדה דיוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראוי' לילד וגם הדין דנושא כמה נשים כתב בפי"ד מאישות (הל' ג'), עכ"פ הו"ל לאשמועינן כאן בפט"ו גבי הוא אמר מינה והיא אמרה מיני' דאם ישא שני' ותלד תצא הראשונה בלא כתובה דמבואר בגמ' להאי פירושא, והוא דין הצריך להשמיענו ולמה השמיטו, ואף אם נימא כסברת הלח"מ הנ"ל דמש"ה כייפינן לי' לישא אחרת משום דלא מהימנינן לה לגבי מצוה וחיוב דידי', עכ"ז איננה סברא פשוטה דאם ילדה השני' נתברר דהראשונה היתה משקרת דדלמא נתרפא, [או אפשר דתוכל לומר צא ובדוק על בניו כדאמר יבמות (ע"ה ב'),] ואף דגם עתה הראשונה אינה מוליד עכ"ז הי' צריך לשהות עוד עשר שנים עם הראשונה, ואף בשהתה עוד עשר שנים ולא ילדה הראשונה ג"כ יש להבין לכאורה דאמאי מפסדת הראשונה הכתובה כיון דילדה לו השני' וקיים פו"ר שוב ממילא מגיע כתובה להראשונה דאף בהוחזקה שלא לילד ונשאת למי שי"ל בנים אף שלא הכיר בה י"ל כתובה כמ"ש המגיד (שם בהל' י"ד) וכ"כ הבי"ש (ס"ק ל"ג) וכ"ה דעת כל הפוסקים הרשב"א והריטב"א והנ"י, לבד הרמב"ן יבמות (ס"ה א') ויחיד הוא בדבר זה, וא"כ אמאי אם ילדה השני' תצא הראשונה בלא כתובה, אמנם החילוק פשוט דהתם בשעת הנישואין הי' בהיתר אבל הכא איגלאי מלתא למפרע דמתחלה היתה המניעה ממנה בעוד שלא היו לו בנים ואבדה אז כתובתה, וכיון דצריכין לאיגלאי מלתא למפרע א"כ כל כי האי הו"ל להרמב"ם לאשמועינן דלאו מלתא דפשיטא הוא ולא הו"ל להשמיט הדין המבואר בש"ס, ואף להבנת המגיד בדעת הרמב"ם דדעתו כפי שפירשוהו הרמב"ן והרשב"א לשי' הרי"ף דמיירי בטוען ברי דמינה, עכ"ז הו"ל לאשמועינן דמהני בדיקה באחרת ואיגלאי מלתא למפרע לסתור טענתה ולא תלינן שמא נתרפא, דדוחק גדול לומר דעבור שפשוט הוא וגם בגמ' לא הוצרך להשמיענו דבדיקה מהני רק אי יכול לבדוק ולישא אחרת וכיון דכבר השמיענו הרמב"ם דיכול לישא אחרת שוב לא הוצרך להשמיענו הבדיקה דפשוט הוא דיכול לבדוק דכ"ז הוא דחוק, [ובפרט למ"ש לעיל במוסגר הו"ל לאשמועינן דלידת השני' הוי בירור ולא תוכל לומר צא ובדוק על בניו דאף דהשני' ברי ג"כ מ"מ איננו מועיל לגבי הבעל,]. עוד יש לדקדק קצת ברמב"ם (שם הל' ז') על שהה עמה עשר שנים ולא ילדה דכתב ה"ז יוציא ויתן כתובה או ישא אשה אחרת הראוי' לילד, דכבר ידוע דרך הרמב"ם דדרכו בקודש לבל להביא דין שאינו מבואר בגמ' להדיא והנה הא דיוציא ויתן כתובה מבואר בברייתא (ס"ד א') אבל הא דישא אשה אחרת הראוי' לילד לא ידעתי היכן מבואר זה, ומ"ש המגיד שם מבואר כרבא, הא להמגיד קאי שם על טוען ברי דמינה ואינו מגיע לה כתובה ומש"ה י"ל דלא כפינן לי' להוציא וליתן הכתובה אחר דרוצה לבדוק נפשי' דאפשר לא יגיע לה הכתובה וא"כ אמאי נכופנו לגרש וליתן כתובה, אבל זו"ז אין ראי' דהברירה בידו, ואף די"ל דלא הי' משמע לי' לחלק והי' פשוט אצלו דיכול לישא אחרת, עכ"ז כבר כתבתי דאין דרכו של הרמב"ם לכתוב דבר שאינו מבואר בש"ס להדיא, [ואף דהראשונים דקדקו כן מל' המשנה דקאמר אינו רשאי לבטל ולא קתני יוציא וגם יש להביא ראי' לזה מכתובות (ס"ב ב') גבי כלתיה דר' דקאמר נינסוב איתתא אחריתי, מ"מ כיון דאיננו מבואר להדיא אין דרכו להביא]. ד) ע"כ נראה לפי מה שראיתי בהלכות גדולות (הלכות כתובות) דהביא שם כל הסוגיות דיבמות (דף ס"ד ס"ה), דהנה הוא פירש הסוגיא דהוא אמר מינה והיא אמרה מיני' בתוך עשר ובאה מחמת טענה דנאמנת ומשנה אחרונה דסוף נדרים באינה באה מחמת טענה, והנה לפ"ז הא דאיזל ואינסב ואבדוק נפשאי הוא אף בבאה מחמת טענה דכייפינן לי' להוציא משום טענה דידה עכ"ז אם רוצה להמשיך הענין ולבדוק נפשי' רשאי ולא כפינן לי' להוציא, וכל כי האי הו"ל לאשמועינן, וההלכות גדולות הפסיק באמצע בדינים אחרים, ולבסוף כתב והיכא דאית לי' בני מינה וניחא לי' למנסב עלה איתתא אחריתי אית לי' רשותא דאמר רבא נושא אדם כמה נשים על אשתו כו', והנה הא דכתב היכא דאית לי' בני מינה אף דהגמ' קאי בלית לי' בנים, י"ל דרבותא אשמועינן דלא נימא דוקא באין לי' בנים וכמ"ש היש"ש (פ"ו דיבמות סי' מ"ב) ובת' מהר"ש (סי' י"ד), לכך אשמועינן רבותא דאף ביש לו בנים דמשמע לי' מלישנא דרבא דבכל ענין נושא כמה נשים, אמנם איך השמיט גבי היא אמרה מיני' ובאה מחמת טענה דכייפינן לי' להוציא דיכול הבעל להמשיך הדבר אף דצועקת ובאה מחמת טענה עד שיבדוק נפשי' דמבואר בש"ס להדיא ומימרא דרבא גופי' קאי ע"ז ואיך הפסיק באמצע בכמה ענינים אחרים בין היא אמרה מיני' למימרא דרבא והו"ל להסמיך מימרא דרבא להיא אמרה מיני' לאשמועינן דיכול למבדק נפשי' ולאשמועינן רבותא אף ביש לו בנים נושא, ואיך השמיט עיקר הדין דנאמרה עלי' מימרא דרבא, וגם ברי"ף לאחר שביאר הסוגיא דהוא אמר מינה והיא אמרה מיני', דפירשו הרמב"ן והרשב"א בשיטתו דמפרש לה דהוא אומר ברי, הפסיק במלתא אחריתי וז"ל והיכא דשהה עשר שנים ולא ילדה ולא קא בעי לאפוקא ולמיסב אתתא אחריתי מפקינן לה מיני' בע"כ ואפילו בשוטין ואפילו אמרה דאירנא בהדי' בסהדי לא שבקינן לה אלא יוציא ויתן כתובה כדגרסינן בפ' המדיר, ושוב כתב הסוגיא אמר איזל אנסוב אתתא ואבדוק נפשאי, וכיון דהאי איזל אנסוב ואבדוק נפשאי קאי על הא דאמרה מיני', איך הפסיק באמצע וחזר לדין המשנה דשהה עשר שנים, והדברים מתמיהין מאוד על סידור הדברים בבה"ג וברי"ף אשר מכ"ז נראה לפענ"ד ברור דלא פירשו האי דאבדוק נפשאי על האי דאמרה מיני' רק על המתני' דאינו רשאי לבטל ועל הברייתא דיוציא ויתן כתובה וישא אחרת משום דשמא לא זכה להבנות ממנה ויבנה מאחרת הלכך צריך למבדק נפשי' להוציא זו ולישא אחרת דאולי יוליד מאחרת [וזה דנושא אחרת אולי יזכה להוליד מאחרת קרי לה למבדק נפשי'], ע"ז קאמר בגמ' אם אינו רוצה להוציא זו רק דקאמר איזל ואסב איתתא [על אשה זו] ואבדוק נפשאי [אולי אבנה ממנה] בזה פליגי ר' אמי ורבא, ולא קאי כלל על היא אמרה מיני' הקודם דיתברר מזו דלא כטענתה רק דענין בפ"ע הוא וקאי על הברייתא וכנ"ל, וא"ש מאוד סידור דברי הרי"ף דאחר שסיים הענין דאמרה מיני' חזר לדין הברייתא ושוב כתב ע"ז פלוגתא דר' אמי ורבא, וגם דברי בה"ג הנ"ל נכונים מאוד דכיון דכתב מקודם והיכא דנסיב איתתא ושהה בהדה עשר שנים ולא ילידא לא שרי לי' למבטל מפו"ר אלא מתבעי לי' לגרושה ומנסב איתתא אחריתי כו' א"כ מדכתב הטעם דכופין לגרש משום דלמא לא נסיב א"כ ידעינן דהיכא דנושא אשה אחרת שוב אין כופין ולכך העתיק מימרא דרבא בפ"ע והוסיף לרבותא אף יש לה בנים. ומדוקדקין מאוד דברי הרמב"ם הנ"ל (בהל' ז') דכתב יוציא ויתן כתובה היינו דינא דברייתא או ישא אשה הראויה לילד דהיינו ממש מימרא דרבא ע"ז גופי' ובפי"ד הל' ג' השמיענו הרבותא של בה"ג הנ"ל דאף, בלא מצות פו"ר יכול לישא כמה נשים כדמשמע ממימרא דרבא הנ"ל, וא"ש דברי הרמב"ם ובה"ג והרי"ף כנ"ל. ואף אם שי' הרי"ף כשי' הרמב"ם בפי' המשנה דהיא אמרה מיני' נמי קאי על הברייתא דיוציא ויתן כתובה, מ"מ א"ש הא דהפסיק באמצע וחזר לדין שהה עשר שנים משום דהשקלא וטריא דהיא אמרה מיני' הוא לענין הכתובה והאי שקלא וטריא דאבדוק נפשאי הוא לענין הגט לכך חזר לדין הגט דכופין להוציא וע"ז קאי השקלא וטריא דאיזל ואבדוק אי כופין והדברים מדוקדקין מאוד בדברי הראשונים. ולפ"ז יתיישב מאוד לשי' הרמב"ם לפי מה שביאר הבי"ש דיוכ"ח תליא בזכות וא"כ מאי בדיקה היא במאי דישא אחרת דמה בירור הוא זה לענין הראשונה דדלמא עכ"ז לא זכה להיות יוכ"ח אצל הראשונה, וכמו שתמה הבי"מ כפי שהבאתי לעיל (באות הקודם), אבל להנ"ל אשה"ט דבאמת לא מהני הבדיקה לענין הראשונה רק דכוונת הגמ' לענין שלא לגרש להראשונה וכנ"ל והאי דשמא יבנה מאחרת קרי לה ואבדוק נפשאי, ואף דלא מצאתי למי שיפרש כן מ"מ מדברי גדולי הראשונים הבה"ג ורי"ף ורמב"ם נראה כן וכנ"ל. עוד מצאתי קצת סעד לזה במרדכי פ' הבא על יבמתו (סי' נ"ד נ"ה) וז"ל אמר איזל ואינסב איתתא ואבדוק נפשאי ולא אתן לך מידי א"ר אמי אף בזו יוציא ויתן כתובה, פירוש אפילו יוליד מן השני', שאני אומר כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה וכך נראה דשמא לא זכה להבנות מן הראשונה ובעונו ולא בעונה כדפרישית לעיל אפילו הוחזק איגלאי מלתא דלאו חזקה מעליא הוא ואין לומר באיש השתא הוא דאברי כי הא דאמרינן בה רבא אמר נושא כו' והלכתא כרבא ומיהו בזמה"ז יש ח' של ר"ג שלא ישא אדם שתי נשים הלכך יתן כתובה וכ"ז מאביאסף. והנה סוף דבריו מ"ש אפילו הוחזק איננו מובן כלל ואין לו שום ביאור ולא ידעתי מאי קאמר, אמנם מ"ש בריש דבריו דאפילו יוליד מן השני' מגיע כתובה להראשונה לכאורה איננו מובן דהא ע"ז קאמר איזל ואבדוק נפשאי ור' אמי לא קאמר רק דאין מניחין לו לבדוק עצמו מטעם דא"י לישא אשה על אשתו אבל היכא דנשא ובדק נפשי' והוליד מנ"ל דלא מהני הבדיקה, ע"כ הי' נראה בפשוט דסובר דהבדיקה לא מהני לי' מידי לענין הכתובה רק הא דקאמר ואבדוק נפשאי היינו שלא להוציא הראשונה, וכמ"ש בשי' הבה"ג ורי"ף ורמב"ם, אך דסובר כמ"ש המרדכי (פ' המדיר) והובא בהגהות ש"ע (סס"י קנ"ד) דהיכא דאיננו מפורש דכופין אין כופין רק דגבינן מאתו הכתובה וסובר ג"כ דבשהה עשר שנים אין כופין וכמי שהקשה הרא"ש על הרי"ף וא"כ הא דקאמר בברייתא בשהה עשר שנים יוציא ויתן כתובה היינו דכפינן לי' במה דגבינן מאתו הכתובה, וזהו שאמר בריש דבריו ואבדוק נפשאי ולא אתן לך מידי היינו משום דשוב לא יוציא וגם הכתובה לא יתן וסובר ר' אמי דא"י ורבא סובר דנושא, משא"כ עתה דא"א לישא ב' נשים כפינן לי' בהכתובה וזהו שאמר הלכך יתן כתובה, אמנם אין להעמיד יסוד על דברי המרדכי דסוף דבריו אינם מובנים כלל במ"ש אפילו הוחזק, ונראה דחיסור לשון יש בדבריו והוא דעה אחרת דחולק אמ"ש מקודם וסובר באמת דהבדיקה מהני לענין הכתובה. ואיך שיהי' בדברי המרדכי, עכ"פ מבה"ג ורי"ף ורמב"ם נראה כמ"ש. ויתיישב בזה דעת הי"מ שהביא המרדכי (שם סי' נ"ג) דמתרצי דההיא דנדרים מיירי כשתובעת כתובה והא דיבמות דמהימנא היינו דרוצית לצאת בלא כתובה אבל אינו נראה לר"י מדאמרינן אף בזו יוציא ויתן כתובה משמע כמו בההיא דלעיל, אבל למאי שנתבאר מבה"ג וסייעתו הנ"ל דלא קאי עלה רק על הברייתא דשהה עשר שנים א"כ אתי שפיר האי אף דקאי על הברייתא:
(הגה"ה. אב"ה. עיין ביבמות (דף ס"ד וס"ה) בתוס' חד מקמאי, (הנדפס בש"ס החדש דפוס ווילנא שלא הי' עוד כשנכתב הקונטרס הזה) שהביא בשם אביו ז"ל כשיטת הי"מ שהובא במרדכי, ואפשר כי הוא הוא אשר אליו כיון המרדכי בשם הי"מ, ומבואר שם כמו שהעלה אאמו"ר הגאון זצ"ל דהאי איזל ואבדוק נפשאי לא קאי אמימרא דהיא אמרה מיני' עיי"ש.):
ויתיישב נמי פי' קמא דהרז"ה דפי' דהיא אמרה מיני' דא"י כחץ וא"כ גם מאחרת לא יוליד ורוצית לישב תחתיו שלא יגרשנה וסובר דנאמנת ואי"צ להוציאה ודקדק עליו הרמב"ן במלחמות ג"כ מדקאמר אח"כ אף בזו משמע דגם מקודם יוציא ויתן כתובה, ולהנ"ל אשה"ט דלא קאי על הקודם רק על הברייתא וא"ש דאף בזו קאי על הברייתא. ומתפלא אנכי דבטוש"ע ורמ"א הולידו דינים מזה דהבינו דאבדוק קאי על אמרה מיני' וכמבואר בבי"ש (ס"ק י"ז) ובהגר"א שם, וכולם לא הרגישו בדברי ההלכות הנ"ל, ולפע"ד הוא ברור בשי' בה"ג ורי"ף מסידור לשונם וגם מהשמטת הרמב"ם דפירשו כמ"ש. וא"כ אתיא שפיר ראיית הר"י מינץ הנ"ל בפשיטות דהא לא קאי כלל על היא אמרה מיני' רק על שהה עשר שנים וא"כ איכא מצות פו"ר ואפ"ה סובר ר' אמי דא"י לישא וה"ה לדידן אחר ח' דר"ג. ולהלן יתבאר אי"ה דאף מרבא יש ראי' לזה:
(הגה"ה. אב"ה. הדברים ראויין למי שאמרם, אמנם מהר"י מינץ לא כיון לוה דבתשובתו מבואר דפירש דהא דר' אמי קאי על היא אמרה מיני', וכבר נאמר ונשנה כי בעת שנכתבו הדברים האלה תשובת מהרי"מ לא היתה לעיני קדשו לעיין בה,):
ה) עתה נבוא להשגה השני' של הנוב"י על מהר"י מינץ וכתב דהדברים מרפסין איגרא דמה ענין פו"ר להא דר' אמי אטו ר' אמי אמר שלא לישא ר' אמי לא אמר רק שיוציא ויתן כתובה ומה ענין נתינת הכתובה לפו"ר יוציא ויתן כתובה וישא אחרת ויקיים פו"ר, ובקו' זו נתלבט גם התפארת צבי (סי' ל"ז ל"ח ול"ט), והעלו בדעת הר"י מינץ דלא החמיר רק כשהראשונה רוצית להתגרש, והתפארת צבי (סי ל"ח) כתב אף שיגרשה בע"כ. עוד יעוי' בנוב"י (מה"ת סס"י ק"ד) מה שהביא שם בשם גאון א' שהקשה על הר"י מינץ במה שסבור דאף למאן דמתיר ביבמה עכ"ז אוסר בפו"ר דיבום עדיפא וע"ז הקשה דהא חזינן דפו"ר עדיפא לענין דחיית עשה יעו"ש, וכן הקשה התפ"צ (סי' ל"ח), עוד הקשה שם התפ"צ דהא מצות יבום דחינן משום קטטה ומצות פו"ר בוודאי לא דחינן משום קטטה, והנראה להבין עומק כוונת הר"י מינץ וממילא יתיישבו כל הקושיות הנ"ל, והוא דהנה יש להבין בהא דא"ר אמי שאני אומר כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה היינו דיכולה לכופו שיגרשנה, אף דמוכרח הוא לישא אחרת, עכ"ז יכולה לכופו, א"כ לכאורה הויא לדידי' הך דנושא אשה על אשתו כעין הך דכופין להוציא דמבואר בסוף פ"ז דכתובות בנעשה מו"ש ובעל פוליפוס ואינך דאף דאנוס הוא הבעל עכ"ז יכולה לכופו לגרש משום דאינה יכולה לסבול וה"נ הך דהכניס לה צרה אף דאנוס הוא עכ"ז איננה יכולה לסבול ויכולה לכופו, א"כ תמוה לכאורה איך יפרנס ר' אמי משנה ערוכה פ"ד דיבמות (מ"ג ב') דד' אחים נשואין ד' נשים ומתו אם רצה הגדול שבהן לייבם את כולם הרשות בידו, דמבואר דהרשות בידו לבד ואין היבמות יכולות לעכב עליו, והא קי"ל יבמות (ד' א') דיבמה שנפלה לפני מו"ש אין חוסמין אותה וכן בכתובות (ע"ז א') במתני' במת ולו אח בורסי דיכולה לומר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל, ודעת רש"י יבמות (לט ב') דבכל אמתלאה כופין אותו לחלוץ והתוס' שם וכל הראשונים השיגו עליו והעלו דדוקא בהני דבבעל ג"כ כופין להוציא אזי גם ביבמה כופין לחלוץ אבל בשאר אמתלא לא, והכי פסקינן בש"ע (סי' קס"ה סעי' ד' וסעי' א' בהג"ה וריש סי' קנ"ד סעי' ב'), ועכ"פ בגוונא דבבעל כופין להוציא גם ביבמה כפינן לחלוץ, א"כ לר' אמי דהיכא דנושא אשה על אשתו אף דמוכרח ואנוס הוא עכ"ז כופין להוציא, א"כ ה"נ כיון דייבם הראשונה איך יכול שוב לייבם השני' הא יכולה לכופו לחלוץ דהא כיון דיש לו צרה הוא מהנך שכופין להוציא דגם ביבמה כפינן לחלוץ, ובוודאי אין שום מקום לחלק בין שם דנושא בזו אחר זו בין הכא דנפלו לו בב"א, דמ"מ כיון דצרה גרוע כ"כ דהוא מהנך דכופין להוציא א"כ ה"נ אף דנפלו בב"א מ"מ איך יכול לייבם שתים דיהיו צרות זו לזו, וגם נראה דאין מקום לומר דבאמת הפירוש במתני' דהרשות בידו היינו אם היבמות אינן מוחות בידו וגם הן מרוצות, דמשמע ממתני' דהרשות בידו לבד ואינן יכולות למחות בידו אף אם אינן מרוצות, וגדולה מזו מבואר בגמ' דפריך ושבקינן לי' הא משיאין עצה ההוגנת, והקשה הריטב"א דמאי קו' הא אין ב"ד כופין ע"ז אם אינו ציית לעצתם ומתרץ דלשון הרשות בידו משמע דאי"צ למחות בידו אפילו בדרך עצה, אלמא דלשון הרשות בידו היינו בלי שום מוחה אף בדרך עצה טובה ופשיטא אם היבמות יכולות למחות בידו דל"ש הלשון דהרשות בידו וגם הי' נ"ל לכאורה דהא דמשיאין עצה ההוגנת אינו אלא בהיא אינה רוצה אבל בשניהם רוצים לייבם אין נזקקין להם להשיא עצה, וראי' לזה נראה מירושלמי יבמות (פ"ד הל' י"ב) על הך מתני' דד' אחים דהביא מעשה דהיו י"ג אחים ומתו י"ב והיבמות רצו להתייבם ובאו לפני ר' ואמר לאח הי"ג שייבם ואמר שאינו יכול לזונן ואמרו היבמות שכל אחת מהן תזון חודש אחד לכולם ועכ"ז אמר היבם דאינו רוצה לייבם משום דמה יעשה בחודש העיבור ואמר ר' דהוא יזון החודש העיבור, ואם נימא דאף בשניהם רוצים עכ"ז משיאין עצה ההוגנת וא"כ התם דלא מצי למיקם בסיפוקייהו וא"כ הי' לו לר' להשיא עצה לחלוץ ואיך סייע עוד בכדי שיוכל לייבם, אלא ודאי דהיכא דשניהם רוצים ביבום אי"צ להשיא עצה ואין משיאין עצה רק בהיא אינה רוצית, וא"כ מאי פריך הגמ' ושבקינן לי' הא משיאין עצה ההוגנת הא בשניהם רוצים אין משיאין עצה, וע"כ דמשמע דהרשות בידו אף אם היבמות אינן מרוצות, ושפיר מקשה, אמנם יש לדחות דאף דהיכא דלא מצי למיקם בסיפוקייהו משיאין עצה היינו היכא דאינם פוטרים אותו משאר וכסות אבל הכא דפטרו אותו ובדבר שבממון תנאו קיים ומועלת המחילה שוב ליכה עצה טובה כלל, ואדרבא נראה להביא קצת ראי' מירושלמי דיבמות (פי"ב הל' ו') להיפך דאיתא שם דאומרים לו ולה להשיאם עצה ההוגנת היו שניהם רוצים ביבום אתא עובדא קומי ר' יוסי ואמר אפיק לבר והיינו משום עצה טובה וכמ"ש שם במראה הפנים דאיננו משמע משום דסובר מצות חליצה קודם דמשמע דקאי דוקא על הוא ילד והיא זקנה, אמנם בק"ע שם גרס בענין אחר ואין ראי', ובת' הריב"ש (סי' ר"ט) סוף ד"ה והשנית ראיתי דסובר דאף בשניהם רוצים משיאין עצה, אך מה דמבואר מדבריו דלו לבד משיאין ולא לה, מבואר ההיפך בירו' שם דמבואר דמשיאין לו ולה], וראיתי להבי"ש (סי' א' ס"ק י"ח) אהא דכתב בח"מ שם דאם מוחלת רשאי לישא אחרת אף היכא דא"א למיקם בסיפוקייהו, [ומ"ש שם הח"מ ומקרא מלא הוא כו', לפמ"ש לעיל במוסגר לאו ראי' הוא דשאני התם דלא נתחייב כלל בשאר כסות, משא"כ היכא דיש לה החיוב עליו אף דמרוצית אם לא תספיק עכ"ז אפשר דאי"ל רשות] ע"ז כתב הבי"ש דביבמה מוטל על הב"ד להשיאן עצה טובה והוכיח כן מדפריך ושבקינן לה, וכן משמע מהש"ג שם, והנה מהש"ג לא ידעתי שום משמעות, וגם מה שהוכיח מהש"ס כוונתו דאי נימא דבמרוצית אין משיאין עצה דלמא מיירי במרוצית, ולפע"ד לא ידעתי שום הוכחה דמלשון דהרשות בידו משמע אף אם אינה מרוצית. ומצאתי להתשב"ץ (ח"ב סי' ג' וסי' ק"פ) דהביא מזה הגמ' ראי' לשי' בה"ג ורש"י דבכל אמתלאה כופין לחלוץ אף בהוא ילד והיא זקנה מזו הגמ' דפריך ושבקינן לי', [וכקו' הריטב"א הנ"ל], אלמא דסובר ג"כ דהרשות בידו היינו אף אם היבמות אינן מרוצות דאל"כ פשיטא דלא כפינן לכ"ע, וא"כ קשיא טובא לר' אמי דכופין אותו להוציא גבי בעל א"כ פשיטא דגם גבי יבם כופין אותו להוציא, וא"כ איך יפרנס משנה זו, וביותר דלמאי דמתרץ הגמ' בדאפשר למיקם בסיפוקייהו מוכח דאפילו עצה טובה ליכא בכה"ג דמכניס צרות זו לזו. ומאוד תמיהני על הריב"ש (סי' ש"ב) הביאו הב"י (סי' קס"ה) דסובר דהיכא דהיבם נשוי כ"ע מצות חליצה קודמת מהא דמשיאין לו עצה שלא יכניס קטטה לתוך ביתו ואין לך מכניס קטטה מהיכא דנושא אשה על אשתו, והא מבואר מהך גמ' דהרשות בידו לישא כולן ואין משיאין לו עצה כלל, ופשיטא דאין מקום לחלק בין בב"א לבזא"ז כנ"ל, גם אין סברא משום דאשה נשאת לו ברצונה ומדעתה אמדינן דעתה דלא נתרצית לצרה משא"כ יבמה דלא בעינן דעתה, דהא חזינן לענין כל מילי דמדמינן יבמה לאשה דהיכא דבאשה כופין להוציא גם ביבמה כופין לחלוץ, אלמא דלא מחלקינן ביניהם, א"כ ה"נ לענין צרה. וראיתי להנ"י שם והריטב"א שכתבו על תי' הגמ' דאפשר לי' למיקם בסיפוקייהו וקיימא לן דנושא אדם כמה נשים כו' דמשמע דתלו לה במחלוקת דרבא ור' אמי, ומאוד תמיהני דכיון דמוכח ממשנה תי' הגמ' א"כ תקשה לר' אמי ממשנה זו, ואפשר דלרווחא דמלתא כתבו כן למאי דקי"ל כרבא. (או אפשר דקו' הגמ' ושבקינן לי' איננה קו' כ"כ דהא לא כייפינן לי' ע"ז, וכדהקשו הריטב"א והתשב"ץ הנ"ל, רק דהקו' היא דמשמע לי' הרשות בידו דאי"צ ליתן לו עצה ג"כ, וא"כ י"ל דהגמ' שקיל וטרי בזה לרווחא דמלתא למאי דקי"ל כרבא, אבל לר' אמי באמת לא ידקדק בזה ויפרש הרשות בידו אם אינו שומע לעצתם, אבל מ"מ אי כופין לחלוץ תקשי כנ"ל], וגם על ס"ד דגמ' דס"ד דמיירי בדלא אפשר לי', תמוה דא"כ למאי פריך מהא דמשיאין לי' עצה דע"ז ליכא כפי' דאיננה קו' כ"כ כדמקשה הריטב"א הנ"ל, הו"ל להקשות בחוזק יותר דבכה"ג באשה כפינן לי' להוציא לכ"ע בנושא אשה על אשתו, דע"כ לא פליג רבא על ר' אמי רק היכא דאפשר לו אבל לא אפשר לו גם רבא מודה לר' אמי דיוציא ויתן כתובה, וכ"כ להדיא הריב"ש (סי' צ"א), וא"כ כיון דבאשה כופין להוציא גם ביבמה כפינן לחלוץ, א"כ לס"ד דמיירי בדלא אפשר, א"כ איך קאמר הרשות בידו הא אם אינן מרוצות כפינן לחלוץ. ובשלמא למאי דכתבו הרמב"ן במלחמות יבמות (קי"ב א') גבי נטולה אני מן היהודים והריטב"א שם דאף היכא דלא יוכל להחזיקה אח"כ עכ"ז יכול ליבמה ולפוטרה אח"כ בגט, א"כ א"ש דלא דמי לכל הני דכופין בבעל להוציא משום מומין דאיננה יכולה לסובלו כלל א"כ גם ביבמה כופין לחלוץ דאיננה יכולה להתייבם לו כלל אף על שעה אחת, משא"כ כאן דעכ"פ יוכל לייבם על קיום המצוה. לבד ואח"כ יפטרנה בגט, [ובזה הי' אפשר ליישב נמי לר' אמי הקו' מכפי', אך אכתי תקשה מעצה טובה, דעכ"פ פשיטא דמשיאין לו עצה, כיון דאח"כ לא יוכל להחזיקן] אבל משאר הראשונים שם לא משמע כן כדמשמע מהראב"ד שם ומרש"י דכיון דאח"כ לא יוכל להחזיקה כופין אותו לחלוץ, [וכן הרשב"א שם השמיט קו' זו מעל דעת רש"י.], א"כ קשי' כנ"ל. ע"כ נראה מוכרח מזה דבאמת הא דמכניס צרה זו לזו איננו ענין כלל לכוף ואיננו דומה כלל למומין דכופין להוציא, רק טעמא דר' אמי משום דהכא הברירה בידו שלא לישא והיא יכולה לעכב בזה שלא ישא להכניס לה צרה דאין ברשותו לעשות לה ריעותא בזה, וע"כ אם עובר עלי' בזה ומכניס לה צרה מדעתו ורצונו יכולה לכופו שיתן לה גט, משא"כ ביבמה דאשה הקנו לו מן השמים ולא פשע בזה לכך אין בדין לכופו ואף דבידו לחלוץ עכ"ז כיון דמצוה ביבום ומן השמים הקנו לו דאף בע"כ קונה אין בדין לכופו להוציא, משא"כ גבי אשה ששהה עשר שנים. ולא ילדה דברצונו מכניס לו צרה אין ברשותו לעשות לה ריעותא בזה ומש"ה יכולה לכופו להוציא, ואף דב"ד כופין אותו לקיים מצות פו"ר וא"כ אונס הוא, עכ"ז הא דב"ד כופין אותו הוא ג"כ משום דיכול לגרשה דהיא יכולה לומר מה איכפת לי במצוה דידי' דרמיא עלי' דמשום מצוה דידי' אינני מחויבת לסבול שום ריעותא והיזק כלל, ואין ברשותו להכניס צרה לה ולגרום לה ריעותא בזדון משום מצוה דידי' ולולא הא דיכול לגרשה הי' פטור לגמרי ממצוה זו מטעם אונס דמה בידו לעשות אחר שהיא אינה מחוייבת לסבול משום מצוה דידי' דרמיא עליו ויכולה לעכב עליו לבל לישא אחרת מדעתו א"כ אונס הוא. ומה בידו לעשות עוד, וגם אין בדין לכופו ע"ז לגרום לה ריעותא משום מצוה דידי', אך כיון שיכולת בידו לגרשה שוב רמיא עלי' למעבד כל טצדקי דמצי למעבד בכדי לקיים מצוה דרמיא עלי' דהיינו לגרש זו ולישא אחרת, ולכך הב"ד כופין אותו להוציא זו ולישא אחרת, הא לולא הא דיכול לגרשה לא יהי' אפשר לי' לקיים מצוה זו משום ריעותא דידה דאינה מחוייבת לסבול שום ריעותא בשביל מצוה דידי' וא"כ יכולה לעכב עליו לבל יעשה לה ריעותא בזדון ולישא צרה עליה וממילא אנוס הוא ומה בידו לעשות, אבל יבמה דאשה הקנו לו מן השמים תיכף שנפלה לפניו חשבינן לה כאלו מוכרח הוא לייבמה ואנוס הוא בזה שמייבם אותה ואינו עושה לה ריעותא בזדון רק באונס ועל הריעותא דנעשה לה באונס בלי פשיעה וזדון דידי' אין בדין לכופו דלא דמי לנולדו בו מומין מאלו שכופין להוציא. וא"כ מוכרח מר' אמי לעשות החילוקים שחילק המהר"י מינץ הנ"ל בין מצות יבום למצות פו"ר, וא"כ כ"ז לדין הש"ס דהי' בידו לגרשה בע"כ שפיר הי' חייב בשהה עשר שנים לגרשה ולישא אחרת, משא"כ אחר חדר"ג שאין לגרש אשה בע"כ משום טובת האשה ואיננו יכול לעשות לה ריעותא דגירושין ג"כ, א"כ כמו דלר' אמי מדין הש"ס לא הי' יכול לעשות לה ריעותא דצרה בשביל מצוה דידי' וכנ"ל דאיננה מחוייבת לסבול כלל משום מצוה דידי' דרמיא עליו וכל דאינו יכול למעבד לה בלא המצוה גם במצוה דרמיא עליו לא מצי למעבד, וכמו דלא מצי למעבד מצוה בממונא דאחריני ה"כ לא מצי למעבד מצוה בריעותא דידה לישא אחרת עליה, ומש"ה מוכרח לגרש דהוי כנשא אחרת בלא אונס וכופתו לגרשה, ה"נ לאחר תקנת ר"ג דאינו יכול למעבד לה גם ריעותא דגירושין בע"כ אי"ל למעבד לה שום ריעותא משום מצוה דידי' דרמיא עליו דמה איכפת לה במצוה דידי' דאיננה מחוייבת לסבול שום ריעותא בשביל מצוה דידי' וממילא הוא אנוס ואינו יכול לקיים המצוה בשום אופן, משא"כ ביבום דמדין הש"ס אלים למעבד לה ריעותא, וא"כ ראיית הר"י מינץ נכונה מאד וראוי' אליו וגם סברתו דיבום אלים יותר לענין ב' נשים גופי' משום דהקנו לו מן השמים או משום דקונה בע"כ מוכח מש"ס לענין הא גופי' לישא אחרת עלי' וה"נ אפשר לאחר תקנת רגמ"ה, וראיית הר"י מינץ כראי מוצק דאיננה מחוייבת לסבול שום ריעותא בשביל מצוה דידי', אמנם אכתי הי' אפשר לחלק מהא דר' אמי דמדינא איננו יכול לישא אשה אחרת עלי' בלא אונס להכי איננה מחוייבת לסבול משום מצוה דידי', משא"כ לאחר תקנת רגמ"ה דמדינא יכול לישא רק דעשה תקנה ובמקום מצוה לא תיקן, וע"ז מביא שפיר ראי' מאביאסף דכתב דאפילו לרבא לאחר תקנת ר"ג אינו יכול לישא אחרת אלמא דא"א מדמה לאחר התקנה כדינא דש"ס לר' אמי, דאם יש חילוק ביניהם דלא גזר במקום מצוה א"כ מנ"ל לדמות אף היכא דרוצית בגירושין דלמא כיון דמדינא יכול לישא ובמקום דמוכרח משום מצוה לא תיקן שוב ממילא איננו זקוק לגרש כלל, וע"כ דסובר דלאחר התקנה הוי כמו מדינא דש"ס לר' אמי, וא"כ ממילא דה"נ היכא דאינה רוצית להתגרש כלל אין בידו לא לגרש ולא לישא אחרת דאיננה מחוייבת לסבול שום ריעותא בשביל מצוה דידי' וכל דאינו יכול למעבד בלא המצוה ה"נ אינו יכול למעבד אף בשביל מצוה דרמיא עליו וכמו דאינו יכול לקיים מצוה בממונא דאחריני ה"נ אינו יכול למעבד מצוה בריעותא דידה וכנ"ל, ומיושב קו' הנוב"י ממהר"י מינץ דמאי מייתי מאביאסף הא התם ע"כ דרוצית לקבל גט א"כ ליכא מקום מצוה ומנ"ל למילף מינה היכא דמבטל לגמרי, ולהנ"ל ראייתו מוכרחת ודבריו עמוקים ונכונים מאוד. ואין בידי ת' מהר"י מינץ לעיין בדבריו שאותיותיו יחכמוני אם כיון לזה ולפי מה שראיתי שהובא מדבריו בדברי הנוב"י ותפארת צבי הדברים הנ"ל נכונים בכוונתו. ולפי הנ"ל נראה דמה שהוכיחו מס' התרומות שהובא במרדכי בפ' החולץ (סי' ל"א) שכתב כופין לחלוץ ליבם אפילו יש לו אשה כבר דאמרינן פ' הבא על יבמתו הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה וגם בלא ההיא יש במקומנו ח' שלא לישא ב' נשים אפ"ה לא כפינן לחלוץ דשמא כיון דנפלה ממילא לא מקרי ב' נשים כיון שהשני' אשה הקנו לו מן השמים כו', ומינה הוכיח הר"י מינץ דפוסק כר' אמי, ע"כ דהא דר' אמי אינו אלא לסניף בעלמא דגבי יבמה בוודאי ל"ש הא דר' אמי כדמוכח ממתני' דד' אחין הנ"ל ואינו אלא סניף לההיא דח' הנ"ל, ומ"ש בסוף דשמא ל"ש ביבמה ומסופק בהכי לא קאי רק אהא דח' דהא דר' אמי פשיטא דל"ש ביבמה וכנ"ל, [ולפ"ז הי' אפשר לדחות גוף הראי' מס' התרומות דאפילו אם פוסק כרבא עכ"ז י"ל דעשה סניף מסברת ר' אמי דעכ"פ הוי אמתלא לגבי היבמה דלרש"י כייפינן לי' וע"ז בא ס' התרומות לאפוקי מסברת רש"י שהביא שם מקודם דכייפינן בכל אמתלאה, וראיתי בכנה"ג אבה"ג (סי' א') בטור אות כ' דהביא דהרש"ך יישב דברי התרומות דפוסק כרבא ואין בידי לעיין בו,], או אפשר דקאי גם אהא דר' אמי דאין ראי' ממתני' הנ"ל דל"ש ביבמה די"ל דמתני' אתיא כמשנה ראשונה דמצות יבום קודמת וכמו הא דדף ל"ט דביאת קטן וחליצת גדול, משא"כ להלכה דמצות חליצה קודמת אפשר שפיר דשייכא הא דר' אמי גם ביבמה ושפיר מסתפק, ולפ"ז יתיישב נמי דשפיר יש לומר דפוסק כרבא ככל הפוסקים רק דסובר דרבא ל"פ על ר' אמי רק משום מצות פו"ר וכמ"ש היש"ש יבמות (פ"ו סי' מ"ב) ובת' מהרש"ל (סי' י"ד) [והובא לעיל אות ד'], וא"כ כיון דקי"ל מצות חליצה קודמת ליכא מקום מצוה ושפיר אפשר דגם רבא מודה ושפיר מסופק. שוב אחר כל הנ"ל מצאתי בת' הראנ"ח (ח"ב סס"י ל"ג) שכתב וז"ל אפילו את"ל כר' אמי א"נ לרבא בדלא אפשר לי' למיקם בסיפוקייהו אם נפלה לו יבמה נראה דל"ד לשאר נשים מדתנן בהחולץ ד' אחין וכו' וס"ד בגמ' בדלא אפשר לי' ופריך ושבקינן לי' כו' משמע דאף בלא אפשר לא עבדי לי' מלתא אחריתי אלא משיאין עצה אע"ג דבשאר נשים בדלא אפשר מודה רבא לר' אמי עכ"ל, ונהנתי מאוד דמצאתי לי רב ביסוד שכתבתי להוכיח לחלק בין יבמה לאשה מההיא דהחולץ. ו) ומעתה ראיית הר"י מינץ מוכח גם מרבא דהא בשביל לא אפשר לחוד לא כפינן להוציא, דל"מ לדעת י"א (בסימן ע' סעי' ג' בהג"ה) דבעני דאין לו לזון אשתו אין כופין להוציא, פשיטא דהכי הוא, ואף לדעה הראשונה שהיא דעת הרמב"ם דאף בעני כופין הא דייקו שם הח"מ (ס"ק ט') והבי"ש (ס"ק ז') דדוקא אין לו אפילו לחם הא יש לו לחם אף דאין לו ליפתן ושאר דברים אין כופין ובאמת ראי' לדין זה מס"ד דהחולץ דמתני' דד' אחין מיירי בדלא אפשר וא"כ אם בבעל כופין להוציא גם ביבם כיפין לחלוץ ומאי איצטריך לאקשויי ממשיאין עצה וכנ"ל וע"כ דס"ד דאינו מספיק רק על לחם ולא על שאר דברים דבכה"ג באשה אין כופין ולכך פריך רק ממשיאין עצה, [ובזה מדוקדק קצת פירש"י בתי' הגמ' ד"ה דאפשר דפי' דעשיר הוא היינו דיש לו על כל ההצטרכות], ובאשה בכה"ג נראה דאף לרבא אינו יכול לישא אשה על אשתו אף שאיננו חסר רק ליפתן, דוהוא דאית לי' דקאמר רבא היינו על כל ההצטרכות, דאל"כ לשי' הרמב"ם הנ"ל למאי איצטריך לסיים והוא דאית לי' הא בלית לי' אף בלא נושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה לשי' הרמב"ם הנ"ל וע"כ כנ"ל, ובאינו מספיק לכל ההצטרכות אף דלחם יש לו עכ"ז אף לרבא יוציא אף דהוכרח לישא משום מצות פו"ר, וא"כ גם לרבא מוכרח לחלק בין פו"ר ליבום וכנ"ל וא"כ גם לרבא מוכח ככל הנ"ל דכל דלא אפשר לי' למעבד בלא המצוה גם בשביל המצוה דרמיא עלי' לא מצי למעבד כל דאית לה איזה ריעותא וגם לרבא מוכח ככל הנ"ל. [אך נראה דלרבא אפשר לדחות קצת דהתם דנפלו לו בב"א הוי כנפלו לפני עני דאי"ל אלא לחם לבד דאין כופין לחלוץ, ואיך שיהי' עכ"פ מר' אמי ראיית הר"י מינץ חזקה ודבריו כראי מוצק.] ז) ואין להקשות אהא דכתבתי דבאשה היינו טעמא דאין לעשות לה ריעותא בשביל מצוה דידי' דהיא לא איכפת לה במצוה דידי' מהא דחזינן בעבד בחציו עבד וחציו בן חורין דכופין את רבו לעשות. בן חורין בשביל מצות פו"ר דעבד, אלמא דעושין ריעותא להאדון ומפסידינן לי' משום מצות פו"ר דאחריני, לק"מ חדא דגם שם תקנה הוא ולא מדינא, והיכא דתקנו תקנו והיכא דלא תקנו לא תקנו ומדינא אין לו רשות לקיים מצוה בריעותא דאחריני כמו דמדינא אין לו לקיים מצוה בממונא דאחרינא, ועוד נראה די"ל בעבד טעמא אחרינא ויתיישב בזה הרבה קושיות וכאשר יבואר והוא בהקדים לבאר דברי התוס' ריש חגיגה (ב' ב') ד"ה תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם ואי משום עבדות לא איכפת לי' כיון דמעיקרא הי' כולו לרב ועכשיו ביומו לעצמו, ואיננו מובן כלל דמאי בעו בזה, ובמהרש"א שם ביאר דמשום עבדות שעובד את רבו נימא דכופין לעשותו בן חורין, ואיננו מובן כלל דמה"ת נימא כן דמ"ש מכולהו עבדים דלא כייפינן להוציאן לחירות, וגם מה שפי' המהרש"א שם לגי' הר' משולם דתקנתם את עצמו במה שמשתכר דביומו לעצמו איננו מובן ג"כ דבמה תקנו להעבד מה שמרויח העבד איננו מן החכמים רק מרבו שעשאו ב"ת, ודברי התוס' אין להם ביאור כלל. והנראה לבאר דבריהם עפ"י מ"ש הרשב"א בת' תולדות אדם (סי' קמ"א) דחלוקת זמנים בדבר שאין בו דין חלוקה איננו מדינא רק מתקנתא אבל מדינא כל אחד ואחד משתמש תמיד ואין אידך יכול לסלקו ממנו אף לשעה ובדבר שאין שניהם יכולים להשתמש כאחד כל שמקדים להשתמש בו ראשון אין חבירו יכול לסלקו עד שיסתלק מאליו ויקדים אידך להשתמש בו יעושה"ט, ולדבריו נראה בעבד בח"ע וחב"ח מדינא דליכא חלוקת זמנים והעבד קודם לזכות בו תמיד דאין לך קדם וזכה כהעבד בעצמו, א"כ ממילא אין הרב יכול להשתמש בו כלל ואפס מטעם דהעבד תמיד קודם לזכות בעצמו והרב א"א לו לקדם ולזכות, א"כ ממילא התקנה דחלוקת זמנים הוי פסידא להעבד בהעבדות שעובד את רבו יום אחד דלולא זה לא הי' עובד כלל, וזהו כוונת התוס' דמשום עבדות לא איכפת לן, ולגי' רבינו משולם הפי' תקנתם בתמי' את עצמו ואת רבו לא תקנתם כלל לשניהם לא הוי תקנה כלל, והפי' לגי' רבינו משולם מבואר בשימ"ק לב"ב (דף י"ג) בשם תוספי הרא"ש, כנ"ל ביאור דברי התוס' הנ"ל. ועכ"פ נתבאר מהנ"ל דלולא התקנה דחלוקת זמנים לא הי' עובד לרבו כלל, ויעוי' בתוס' גיטין (ל"ח א') ר"ה כל דהיכא דלא מצי למעבד בי' ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו, וא"כ לולא התקנה דחלוקת זמנים שפיר מדינא כופין את רבו כיון דאיננו מפסיד כלל, [והכא ל"ש נמי שבני' עבדים המבואר בגיטין (מ' א') דעבד אין לו חייס ואין הולדות נגררין אחריו לשיטת הרמב"ם הל' עבדים (פ"ט ה"ג) יעו"ש,] וכמו עבד שברח מבית האסורים גיטין (ל"ח א"ז, וא"כ א"ש דכיון דחלוקת זמנים איננה תקנה להעבד בטלו בזה התקנה דחלוקת זמנים וממילא כופין את רבו וכנ"ל, דל"ל שום פסידא. ויתיישב בזה נמי הקו' המפורסמת על הרשב"א שבת (דף ד' א') דכתב דגבי חציו עבד וחציו בן חורין ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו משום הצד חירות, והתמי' מפורסמת מגיטין (דף ל"ח) דהוכיח מחצי' שפחה וחצי' בת חורין דכפו את רבה לעשותה בת חורין משום מלתא דאיסורא דמשום איסורא דחינן לעולם בהם תעבודו אלמא דבחציה בת חורין נמי איכא עשה, ולפי הנ"ל יתיישב בטוב טעם דבחציו עבד וחציו בן חורין כיון דלא עשו בו תקנתא דחלוקת זמנים ממילא ליכא עשה כיון דא"א לעבוד בו וכנ"ל, משא"כ בחצי' שפחה וחצי' בת חורין כיון דעשו בה תקנתא דחלוקת זמנים ואפשר לעבוד בה יום אחד שוב ממילא איכא עשה ואשה"ט בפשוט. ויתיישב בזה נמי מה דקשה לי לכאורה על המרדכי (פ' הבא על יבמתו), דכתב דבזמה"ז אין כופין על מצות פו"ר מחמת גמ' דב"ב (ס"פ חזה"ב) דדין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא נשים כו', וקשיא ע"ז מגיטין (מ' א') בח"ע וחב"ח דאקני' לבנו קטן דמצינו דבימי האמוראים כפו לשחרר אף דהוא משום מצות פו"ר, ומצאתי אח"כ קו' זו בשו"ת משיבת נפש להגאון מפלאצק זצ"ל (סי' ס"ט) [ושם דחה דעת מינץ הנ"ל מחמת קושיית הנוב"י ועוד הקשה עליו, ולמ"ש בכוונתו מיושב כל קושיותיו להמעיין], וחוץ לדרכנו אמרתי משום דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אף דבטל הטעם, אמנם להנ"ל אשה"ט ברווחא דכיון דבח"ע וחב"ח לא עשו בו תקנתא דחלוקת זמנים שוב ממילא מדינא כופין אף היכא דליכא, פו"ר, ולא הוצרכו לטעמא דפו"ר רק על תחלת התקנה דלא ליעבד בו תקנה דחלוקת זמנים, אבל כיון דמשום פו"ר לא עשו בו תקנה דחלוקת זמנים, שוב ממילא אף היכא דל"ש פו"ר כופין מדינא. ויתיישב נמי מה שהקשה הטו"א בריש חגיגה על הא דריש חגיגה ופסחים (פ"ז א') דאמאי לא מוקי תרוייהו למשנה אחרונה ובעבד סריס או בכבר קיים שבת בעודו בנכריותו, וכן הקשה בתפ"צ (סי' ל"ח ול"ט) ומה שתי' נסתר בדברי הטו"א דמשכחת לה לקיים קודם שנעשה עבד, ולהנ"ל אשה"ט דכיון דלא עשו בו תקנתא דחלוקת זמנים פשיטא דבכל ענין כופין אף דל"ש פו"ר, [דמשום סריס וקיום שבת לחוד לא עשו תקנתא דחלוקת זמנים רק בשפחה ח"ש וחב"ח, אבל בעבד בטלו תקנתא דחלוקת זמנים וממילא כופין בכ"ע ואשה"ט,]. וא"ש נמי הא דגיטין (דף מ') דאפטרופוס משחרר, אף דאפטרופוס אינו יכול להוציא עבדים וכמו שהרגישו שם התוס' ד"ה וכתב, ולהנ"ל י"ל דדוקא בעבד דמצי למעבד בי' ולא בכה"ג דבלא"ה לא מצי למעבד בי' כיון דמדינא ליכא חלוקת זמנים וגבי' לא עשו תקנתא דחלוקת זמנים וכנ"ל:
(הגה"ה. אב"ה, לענ"ד כל הדברים הנ"ל צ"ע, לדעת הרשב"א דבדבר של שותפות שאין בו דין חלוקה מדינא אין חלוקת זמנים ואם שניהם אינם יכולים להשתמש בו כאחד כל המקדים להשתמש בו אין חבירו יכול לסלקו עד שיסתלק מאליו. הנה כשמקדים אחד להשתמש בו, אף דבשעת שימושו הוי הדבר אצלו כמו בחלוקת זמנים, כיון שאין חבירו יכול לסלקו או, מ"מ נראה דבאותה שעה אינו דומה לחלוקת זמנים ממש דבחלוקת זמנים ממש הדבר של שותפות קנוי לכל אחד בזמנו לכל פירותיו וכל אחד בזמנו יוכל גם להשכיר את הדבר לאחרים ולקבל את השכר לעצמו וכן אם תפול מציאה להחצר בזמנו תהא המציאה שלו וכמו שאמרו בגמ' גיטין (ד' מ"ב) נגחו ביום של עצמו לעצמו ביום של רבו לרבו היכא דלא כליא קרנא, הנה בלא חלוקת זמנים ורק אחד הקדים להשתמש בו, נראה, דהמקדים אינו זוכה רק בזכות השימוש בהדבר לכל זמן שלא יסתלק, אבל חוץ מזכות השימוש כל שארי זכיות שישנן בהדבר שייך לשותפות שניהם אף בשעה שמשתמש בו האחד ואם תפול מציאה להחצר בשעה ההיא תהא המציאה של שניהם ולא של המשתמש בלבד וכן אין יכול המקדים להסתלק עצמו לטובת אחרים בכדי שהאחרים ישתמשו במקומו והוא יקבל שכר השימיש, אף דלולא השכר לא הסתלק עצמו והי' משתמש בו הוא, מ"מ השכר שייך לשניהם ולא לו לבדו, דהא כל זכותו בהדבר הוא בזה שהקדים להשתמש בו, ע"כ במה שמקדים הוא זוכה ובמה שאינו מקדים אף דהי' יכול להקדים אינו זוכה ושייך לשניהם, וכן כל דין ההקדמה אינו אלא משום שאין שניהם יכולים להשתמש כאחד ומסתמא על מנת כן נשתתפו שכשיקדים האחד יסתלק השני, וא"כ רק בזה שאי אפשר לשניהם כאחד שייכא הקדמה, והיינו בשימוש הדבר, אבל חוץ מהשימוש, בכל שארי זכיות שאפשר לחלקן, שניהם לא הסתלקו עצמם מהן אף על רגע אחת ולא שייכא בהן הקדמה כלל, כן נראה נכון מצד הסברא, וא"כ לפ"ז בחצי עבד וחצי בן חורין אף שהוא קודם תמיד לזכות בעצמו אין לומר זה רק בשימוש שישמש את עצמו, אבל אם העבד ישכיר את עצמו לאחרים השכר יהי' שייך לאמצע חציו לו וחציו לרבו וכן אם העבד ימצא מציאה תהא המציאה חציה לו וחציה לרבו וה"ה אם ילקט מציאות מחצה מהן תהא לרבו, דבכל זה לא שייך הקדמה וכנ"ל, וא"כ בבה"ג יהי' בע"כ עובד את רבו ג"כ, גם בלא התקנה דחלוקת זמנים, ואם יאמר העבד אשב בטל ולא אעשה מלאכה כלל, נראה ג"כ דאין לומר בזה דהוא קודם לזכות בעצמו על זה שישב בטל, וכמו בדבר שותפות שאין האחד יכול להקדים ולתופסו מבלי שישתמש בו הוא ולמנוע גם את השני מלהשתמש בו, וה"ה בעבד נמי כן. אמנם בזה אפשר לדחוק ולדחות דבעבד גם המנוחה הויא אצלו כעין שימוש לעצמו. וצ"ע):
ח) גם אין להקשות מס"פ הבא על יבמתו דמבואר דאם היא מפקדא על פו"ר כופין אותו להוציאה בשביל פו"ר דידה א"כ חזינן דמפסידינן לי' בשביל מצות פו"ר דידה, ז"א דכבר כתבו הראשונים שם דמיירי בידעינן בי' שהוא עקור וא"כ י"ל דדוקא בכה"ג כייפינן דהוא המעכב מהמצוה, אבל בדר' אמי דתלינן בדידי' דאיהו הוא דלא זכה וא"כ איהי אין לה שום יד כלל במניעת המצוה דידי' לכך איננה חייבת לסבול כלל משום מצוה דידי' כדמוכח מהא דכייף ר' אמי להוציא וליתן כתובה עבור שנשא אשה עלי' וכנ"ל. ובזה נראה דנסתר נמי מה שראיתי בת' הראנ"ח ח"ב (הנדפס בס' מים עמוקים עם ת' הרא"ם) סי' ל"ב מדכתב הרשב"א בנשתטית והרא"ש בנכפה דל"ג רגמ"ה א"כ כ"ש בשהה עשר שנים דעדיף וודאי מטענת המומין, ולהנ"ל ז"א דהתם במומין הוי בדידה משא"כ הכא דתלינן בדידי', וכן ראיתי בפ"ת (סי' קנ"ד ס"ק כ"ט) שהביא בשם שו"ת ושב הכהן שמחלק כן, ואין להקשות ע"ז דהא אף מומין דידה תלינן בדידי' דהא אמרינן נסתחפה שדהו אלמא אמרינן דמזלו גרם וא"כ אף בדידה איהו הגורם, ז"א דכבר כתבו הרמב"ן והרשב"א והרא"ה הובא בשמ"ק ריש כתובות דאין הפירוש דתלינן במזלו ולא במזלה רק דהפי' דכיון דאנוסה היא איננה מפסדת כלום וממילא הוי אצלו כנסתחפה שדהו דמזלו גרס להפסיד אף אם המומין בסיבתה, ואף דהרא"ש בת' דן קו"ח לנכפה מדידי' לדידה והרא"ש בתוספותיו הובא בשמ"ק ריש כתובות פי' נסתחפה שדהו בפשיטות דתלינן במזלו משום דהויא קנין כספו כשורו וחמורו ולכך תלינן במזלו אף מומין דידה וא"כ מדדן קו"ח אלמא דאינו מחלק בין אם הוא גרם להיא גרמה, עכ"ז נראה דאינו מוכרח, די"ל דבת' אזיל בשי' הרמב"ן ורשב"א ורא"ה הנ"ל, ותדע דז"ל הרא"ש בתוספותיו שהובא בשמ"ק שם ועוד תימא דכי היכא דאשה שנולדו בה מומין אמרינן נסתחפה שדהו ה"נ האיש שנולדו בו נימא נסתחפה שדי' ואמאי כופין אותו להוציא וע"ז תי' דאשה הוא קנין כספו, עכ"פ מבואר מדבריו דאם הוי אמרינן נסתחפה שדי' דמזלה גרם לא הוי כפינן להוציא רק משום דתלינן במזלו ולא במזלה, וא"כ קשיא איך דן בת' קו"ח מומין דאשה ממומין דאיש דהיכא דכופין אותו פשיטא דכופין אותה הא בדידי' נמי אי הוי תלינן במזלה לא היו כופין רק משום דידעינן דמזלו גרם א"כ במומין דאשה דתלינן במזלו א"כ יש לן לומר נסתחפה שדהו וליכא קו"ח, וע"כ דבת' אזיל בשיטת הרמב"ן ורשב"א ורא"ה הנ"ל וכן הוא שיטת ר' ישעי' מטראני בשמ"ק כתובות (דף ע"ז). והיוצא לנו מכל הנ"ל דראיית הר"י מינץ ברורה דמשום מצוה דידי' אין רשות בידו לעשות לה שום ריעותא שא"י לעשות בלא המצוה כל שהמניעה אינה ממנה, מהא דר' אמי דכופתו לגרשה, דאי"ל דצרה הוי כמומין שכופין להוציא דא"כ ביבמה נמי, וע"כ דשאני הכא דברצונו נושא, וקשיא הא אנוס הוא ומאי הו"ל למעבד, וע"כ דמ"מ יכולה למחות בידו, והא דב"ד כופין אותו היינו משום דבידו לגרשה וא"כ כ"ז מדין הש"ס אבל לא לאחר חדר"ג, ולחלק בין תקנת ר"ג למה שהוא מדין הש"ס מוכח מאביאסף דאין לחלק ביניהם וראייתו מכרעת וראוי' לגדול הדור כהר"י מינץ זצ"ל. ט) אמנם מה שיש לפקפק בראיית הר"י מינץ הנ"ל הוא בהקדים לבאר מחלוקת הב"ח ובי"ש (ריש סי' קנ"ד ס"ק ב') בהיו בו מומין משאר מומין שאין כופין להוציא ולא היתה יודעת אי הוי מקח טעות אי לא, דדעת הב"ח לשיטת הרמ"ה (ריש סי' קנ"ד) דבמומין שכופין להוציא כל שידעה בהם סברה וקיבלה דחכמים פליגי עלי' דר"מ אפילו לא התנה וא"כ הא דקתני במתני' דכופין להוציא בין שהיו עד שלא נישאו בין משנשאו נולדו היינו שהיו והיא לא ידעה, וא"כ ממילא מוכח דבשאר מומין אף בהיו בו ולא ידעה עכ"ז אינו מקח טעות, דל"ל דאף בשאר מומין הוי מק"ט רק דעיקר החילוק בין שאר מומין לאלו דחשיב הוא בנולדו דהתינח למ"ד דתני לעיל נולדו אבל למ"ד דתני היו ובנולדו ס"ל דכופין א"כ ע"כ דעיקר החילוק בהיו וכיון דמיירי בלא ידעה ע"כ דבשאר מומין אף בלא ידעה אין כופין, והא דקאמר לעיל למ"ד נולדו כ"ש היו דסברה וקבלה היינו מדלא חקרה סברה וקבלה, ודעת הבי"ש דבהיו ולא ידעה כופין והא דקאמר כ"ש היו היינו בידעה דסברה וקבלה, ועיקר החילוק בין שאר מומין לאלו שכופין היינו בנולדו, ולמאן דתני היו לדידי' באמת יהא מוכרח דלא ס"ל כשיטת הרמ"ה רק דבאלו שכופין אף בהיו וידעה והרמ"ה לא קאמר רק למ"ד נולדו דקי"ל כוותי', ודבריו תמוהין מאוד דאין זה סגנון כלל לעשות מחלוקת בין האמוראים בכדי, דכיון דלמ"ד היו מוכרח דבאלו שכופין אף בהיו וידעה כופין ולמ"ד נולדו איננו מוכרח דפליג עלי' בזה א"כ מה"ת יסבור הרמ"ה דדוקא בלא ידעו, וכבר תמה עליו בזה הבית מאיר, והיא באמת תמי' קיימת על הבי"ש, ולכן תפס לו לעיקר שיטת הב"ח דבשאר מומין אף בהיו ולא ידעה אין כופין והא דקאמר סו"ק היינו מדלא חקרה. ולפע"ד נראה מוכרח דהא דקאמר היו היינו בידעה, דאי בלא ידעה והא דקאמר סברה וקבלה היינו מדלא חקרה דאף דבאיש במביא ראי' שעד שלא נתארסה אמרינן דהיה מקחו מק"ט ע"כ היינו טעמא משום דבאיש איכא חזקה דאין אדם מתפייס במומין משא"כ באשה דבכ"ד ניחא לה אמרינן בהיו ולא ידעה מדלא חקרה מכלל דסברה וקבלה ובמומין דכופין להוציא בהיו ולא ידעה אף דבידעה וסברה וקבלה אין כופין ואינה יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל עכ"ז בלא ידעה במומין גדולים כאלו ע"כ דאיכא חזקה נמי באשה דאין אדם מתפייס במומין ולא אמרינן סו"ק מדלא חקרה, א"כ תקשי למאי מתרץ למאן דאמר היו דפריך מרשב"ג דלדידי' מ"ל מומין קטנים מ"ל מומין גדולים הא סו"ק וקאמר משום דיכולה לומר סבורה אני כו' דז"א אלא לר"מ הא בפשוטו ניחא אפילו לרבנן דבגדולים איכא חזקה דא"א מתפייס וכעין דמחלקי באידך מתני' במומין דכופין, [ודוחק לומר משום דבירו' דפ' לא יחפור ס"ל לרשב"ג כר"מ לכך מוקי לה הכי,], וגם דקארי לה מאי קארי לה מרשב"ג הא גם לרבנן איכא חילוק בין מומין אלו לאידך מתני' בענין לא ידעה דלא אמרינן סו"ק וה"נ מחלק רשב"ג בין קטנים לגדולים, וגם הא אף למ"ד נולדו דסובר כ"ש היו מוכרח לחלק בזה מאידך מתני', דבשלמא להפוסקים דמיירי באידך מתני' אף בהיו וידעה דכל שהתנה בפירוש ס"ל לרבנן דאינה יכולה לומר סבורה הייתי אבל בידעה ולא התנה גם רבנן מודים דיכולה לומר סבורה הייתי לא קשה דא"כ מאי מקשה מרשב"ג הא גם לרבנן ואף למ"ד נולדו ע"כ מוכרח לסברת סבורה הייתי באידך מתני' דואלו שכופין זה ל"ק, דאפשר דהי' ס"ל להמקשן דסברת סבורה הייתי איננו שייך רק במלתא דמאיסותא אבל לא במומין דליכא מאיסותא, וכמו דאיתא סברא זו בת' מהרי"ק (סי' ק"ז), אבל אי נימא דמיירי דוקא בלא ידעה קשיא ככל הנ"ל, ודוחק גדול לומר דבאמת בהיו ולא ידעה בכ"ע אמרינן סו"ק אף במומין דאידך מתני' והא דכופין להוציא היינו משום דכיון דלא קבלה רק על הספק מדלא חקרה מכלל דנתרצית אף אם יהיו בו בזה שפיר יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ולכך נכנסתי לבית הספק ולא חקרתי ועכשיו אינני יכולה לקבל, משא"כ בידעה דקבלה על הוודאי איננה יכולה לומר סבורה הייתי כמו בהתנה וא"כ זהו גופי' סברת הגמ' דמתרץ לרשב"ג דסבורה הייתי שאני יכולה לקבל ולכך נכנסתי לבית הספק דאף רבנן מודים להך סברא בהיו ולא ידעה, ולכך א"ש נמי דפריך לרשב"ג משום דס"ד דסברת סבורה הייתי לא שייך רק במלתא דמאיסותא אף בנכנסת לבית הס', דזה דחוק מאוד, ועוד דהא חזינן באיש בהיו בה ולא ידע דהוי מק"ט ולא אמרינן מדלא חקר סבר וקבל וע"כ משום דאין אדם מתפייס וכמ"ש הבי"מ א"כ גם באשה ממילא במומין גדולים שפיר י"ל א"א מתפייס ואין צורך לטעמא סבורה הייתי, ע"כ נראה מוכרח דסוגיא דקאמר דהיו סברה וקבלה היינו דוקא בידעה דבלא ידעה הוי מק"ט ופשיטא דכופין להוציא וע"כ דלמ"ד היו היינו בידעה ולכך קאמר דלמ"ד נולדו כ"ש היו דסברה וקבלה, וא"ש כל הסוגיא, וביאור המשניות למ"ד היו נראה דכולה מתני' קמייתא ואידך כולה ר"מ היא דואלו שכופין להוציא היינו נמי ר"מ ושפיר החילוק בין מומין אלו לאינך בהיו וידעה והא דקאמר בין היו עד שלא נישאו היינו היו וידעה ואח"כ הוסיף עוד דאפילו התנה ות"ק ורשב"ג דמתני' קמייתא נמי כר"מ ס"ל, ואף דקצת דחוק הוא עכ"ז הוא מוכרח לכאורה לשיטת הרמ"ה, וכן ראיתי להגר"א (שם ס"ק ד') דכתב דלהרמ"ה הא דקאמר לרשב"ג סבורה הייתי היינו כר"מ ולא לרבנן א"כ מבואר ג"כ דאיננו מפרש כהב"ח דלהב"ח דאיירי בלא ידעה מצי אתי' אף כרבנן וכנ"ל, [ומ"ש בסוף ודוחק לומר דת"ק ורשב"ג פליגי בפלוגתא דר"מ ורבנן לא הבנתי דהא תרווייהו כר"מ רק דפליגי אם גם במומין גדולים אמרינן הכי,], וע"כ דס"ל ג"כ דאיירי בידעה אבל בלא ידעה נראה דבכל ענין כופין דת"ק אינו מחלק בין גדולים לקטנים דאם לת"ק בהיו ולא ידעה דוקא בגדולים כופין א"כ גם לת"ק איכא חילוק בהיו [ולא ידעה] בין גדולים לקטנים וא"ש דברי רשב"ג בהיו ולא ידעה רק דעיקר המחלוקת בידעה והו"ל לפרש, וע"כ דבלא ידעה בכל ענין כופין. י) עוד הי' נראה לבאר שיטת הרמ"ה ברווחא בהקדים דברי הירושלמי ב"ב (פ' לא יחפור הל' ג') והובא ברמב"ן ב"ב (דף כ"ג) גבי אין חזקה לנזקין כקוטרא וביה"כ, ובנ"י שם דהירו' ס"ל דגם לענין ריבוי הדרך הוי כקוטרא וביה"כ דאין חזקה, אמנם כ"ז בחזקת שתיקה דראה ומחל או דנימא מדשתק ודאי מכר אבל באיכא עדים שנתן רשות בפירוש פליגי ת"ק ורשב"ג ותלי לה הירו' בפלוגתת דר"מ וחכמים גבי מומין, והכי פסקינן בחו"מ (סי' קנ"ה סעי' ל"ו וסי' קנ"ו סעי' ד') דאין חזקה אבל ראי' יש, [ויעו"ש בביאורי הגר"א דהביא להירו' הלז] א"כ מבואר דאף דבכל מילי אמרינן דשתיקה ראי' למחילה או למכירה אבל בנזקין אמרינן דוודאי לא מחל ולא מכר ואין מהשתיקה ראי' עד שנדע בעדים דמכר או מחל בפירוש, וא"כ מדמדמה בירו' חזקת נזקין למומין מכלל דבמומין נמי אף בגוונא דבשאר מומין אמרינן דהוי מחילה דראה וניפייס כגוונא דשתיקה דחזקה אבל במומין גדולים דדמיא לנזקין דאין חזקה בשתיקה ה"נ לא אמרינן דהוי מחילה רק בגוונא דקבל בפירוש, וא"כ מחלוקת הרמ"ה ואינך דשאר הפוסקים ס"ל דידעה ונשאת לו הוי כשתיקה דנזקין והרמ"ה ס"ל דהוי כקבל בפירוש אבל בגוונא דל"ד רק לשתיקה דנזקין גם הרמ"ה מודה, ובזה נבוא לביאור דנראה דהיכא דבשעת הנישואין לא ידעה רק אח"כ שהתה עמו ושתקה אף דנודע לה דבכה"ג בשאר מומין פשיטא דהוי מחילה, וכמ"ש הרמב"ם (פכ"ה מאישות ה"ו) ובש"ע אבה"ע (סי' קי"ז סעי' י') לגבי דידי' וה"ה גבי דידה, אפ"ה נראה דמחילה זו אינו אלא בגוונא דשתיקה בנזקין דמדלא מיחה ע"כ דמחל, א"כ במומין גדולים דהוי דומיא דאין חזקה בנזקין בשתיקה בדלא מיחה ה"נ לא הוי מחילה, וגדולה מזו כתב המהרי"ק (סי' ק"ז) דהיכא דנודע לו המומין שבה אחר הנישואין ואפ"ה שהה עמה ולבסוף טען דאינו יכול לקבל כתב המהרי"ק דאף דמחל בשעת בעילה לענין כתובה מהניא כיון דנתרצה שעה אחת אבל מ"מ לענין שיתחייב להיות עמה כל ימיו זה לא מצינו דצערא דגופא לא מחיל אינש ושנאמר דמשום שמחל שעה אחת ונתרצה להיות עמה שיצטרך תמיד להוסיף מחילה על מחילה זה לא מצינו ואין השכל מחייבו, והוסיף עוד דנראה דל"צ לטעמא דסבורה הייתי דבשלמא ביודעת בשעת הנישואין אין לה להנשא לו להפסידו כתובה או להפסידו יציאות הסעודה ולהטריחו אי לאו דקים לה שתוכל לקבלו ולפיכך כי הדרא בה לאחר הנישואין דין הוא שתקבל ע"כ אי לאו טעמא דסבורה הייתי, אבל היכא שלא נודעו המומין עד לאחר הנישואין מה מפסידה אם בא עלי' כיון שהוא פורע לה כתובתה דאדרבה טוב לה שיבוא עלי' משאם הי' מוציאה תיכף בלא כתובה ועוד דניחא לה דתיפוק עלה שמא דאישות כו', אלמא דמחלק נמי בין אם ידעה מקמי נישואין לנודע לה אח"כ, ועכ"פ שפיר יש מקום לומר דאף להרמ"ה דאף בלא התנה הוי כהתנה היינו דוקא בידעה מקמי נישואין ואפ"ה נשאת לו דעבדה מעשה בנישואין הוי כקבלה בפירוש, משא"כ בלא נודע לה עד אחר הנישואין אם דאחר הידיעה שהתה עמו ושתקה זמן רב ודרה עמו כיון דלא הפסידתו כלל במה שלא ערערה תיכף אינו אלא כשתיקה ולא כקבל בפירוש, וא"כ י"ל דהפירוש היו היינו דלא ידעה בעת הנישואין רק דאח"כ נודע לה ולא ערערה תיכף דשתקה ומחלה ונתפייסה ובזה איכא חילוק בין שאר מומין דאמרינן סו"ק משא"כ במומין דחשיב באינך מתני' דאף רבנן מודו דיכולה לומר כסבורה הייתי ולכך שתקתי כיון דלא קבלה בפירוש, דלא הוי רק כשתיקה דנזקין דאין חזקה, וזהו דמתרץ לרשב"ג דיכולה לומר כסבורה הייתי היינו נמי בכה"ג, [וזהו דלא כסברת מהרי"ק הנ"ל שכתב דהכא אין צורך להך טעמא,], וזהו החילוק בין מ"ד נולדו למ"ד היו דלמ"ד נולדו משמע תיכף בעת שנולדו תובעת להתגרש דנולדו קאי אכפי' משמע דהכפי' תיכף ללידה דליכא מחילה משא"כ למ"ד היו אף דלא ידעה בעת הנישואין ונודע לה אח"כ מ"מ משמע שפיר אף אם שהתה עמו זמן רב קודם התביעה משעה שנודע לה דשייך סברה וקבלה, ואשה"ט כל הסוגיא להרמ"ה ג"כ ממש כמו לשאר הפוסקים רק דהרמ"ה ס"ל מסברא דנפשי' דהיכא דנודע לה קודם הנישואין ואפ"ה עבדה מעשה ונשאת הוי כקבלה בפירוש וכהתנה עמה ע"כ מפרש כל הסוגיא בהיו וידעה רק דהידיעה נתחדשה לה אחר הנישואין ושתקה ולא ערערה דז"א אלא כשתיקה בנזקין, ולפ"ז במתני' ב' דואלו שכופין דתני בין שהיו נמי יתפרש בכה"ג שלא נודע לה עד אחר הנישואין אף ששהתה עמו וגם בבבא דמשנישאו נולדו י"ל נמי דשהתה אח"כ דכיון דהלידה לא קאי אכפי' שפיר משמע אף דשהתה, וא"ש ברווחא למ"ד במתני' קמייתא נמי דבנולדו כופין דהתם הפי' דתובעת הגירושין תיכף בעת לידת המומין דכן, משמע הלשון דנולדו כופין תיכף בעת הלידה דליכא מחילה כלל אבל הכא במתני' שפיר משמע אף ששהתה עמו זמן אח"כ דדמיא להיו, ולפע"ד הוא פי' מרווח בהסוגיא ויעוי' בטור בהביאו דברי הרמ"ה דקאי אנשואין דאפילו נשאת לו סתם אם ידעה אין כופין דסברה וקבלה, ובש"ג (ס"פ המדיר) בשם ריא"ז דדעתו כהרמ"ה דקדק נמי אם ידעה בהן מתחלה כמי שהתנה דמיא והיינו דוקא בידעה מתחלה קודם נישואין, וכן בהגהת רמ"א (ריש סי' קנ"ד) דקדק ואם ידעה בהם קודם שנשאת כו', והיינו כנ"ל, [אך מהרמב"ם לפי מה שדקדקו המפרשים דס"ל כהרמ"ה יתיישב יותר הפי' הא' שכתבתי דלהאי תירוצא הי' לו לבאר דאף בהיו ושהה, ויש לדחות,], ויעוי' בירו' כתובות (פ"ז ה"ח) יעו"ש דמוקי רשב"ג כר"מ דמשמע כשיטת הרמ"ה דבהיו וידעה אין רבנן מודים, ומשמע נמי כהתי' הראשון. עכ"פ איך שיהי' נראה מוכרח דהא דקאמר בהיו סברה וקבלה היינו דוקא בידעה אבל בלא ידעה כופין להוציא, ומה שהקשה הבי"מ דאי בידעה א"כ תקשה למ"ד היו דמיירי בידעה כל המשנה הויא משנה יתירא דמכ"ש דאשה שמעינן לה דבידע מחל, מאוד תמיהני עליו דלדבריו לשיטת הפוסקים דלרבנן נמי אף בידעה עכ"ז אמרינן דיכולה לכופו דבזה מודים דיכולה לומר כסבורה הייתי א"כ לפ"ז כ"ש באשה אף דידע מתחלה יכול לטעון עליה אח"כ טענת מומין וזה לא שמענו ובסי' קי"ז משמע מכל הפוסקים דכל דידע יהי' איזה מום שיהי' אינו יכול לו עליה עוד, וע"כ דשאני אשה דלענין הגט אין נ"מ דהא יכול לגרשה בע"כ מדין הש"ס רק לענין הכתובה ובזה כיון דנתרצה לשעה שפיר אית לה כל חיובי ממון ול"ש לומר כסבורה הייתי כו' דריצוי לשעה סגי וכמ"ש המהרי"ק (שורש ק"ז) הנ"ל ולכך אף במומין גדולים דכה"ג באיש יכולה לומר כסבורה הייתי וכופין אותו להוציא עכ"ז באשה בידע מגיע לה כתובה, וא"כ אשה"ט דאף דידעינן באשה דידע מגיע לה כתובה עכ"ז שפיר איצטריך לאשמועינן באיש דאין כופין, [וראיתי בשמ"ק כתובות (דף פ"ז) בשם הר' ישעי' מטראני דכתב באמת דבמומין גדולים אף דראה וידע מקודם עכ"ז תצא שלא בכתובה מקו"ח דאשה דיכול לומר כסבור הייתי כו', ונראה דהר"י מטראני לטעמי' דבדף ע"ה במתני' דמומין דבגלוי כתב דר"מ פליג אף אמומין שבגלוי וטעמו משום דיאמר הבעל כסבור הייתי אלמא דריצוי לשעה לא מהני אף לענין כתובה וחיובי ממון ודלא כמהרי"ק הלכך שפיר דן קו"ח הנ"ל, אבל יחיד הוא בזה ויתר הראשונים לא פירשו כן בהא דר"מ ושפיר ס"ל כמהרי"ק, וגם למהרימ"ט ל"ק קו' הבי"מ דשפיר איצטריך לאשמועינן דבאיש אף ר"מ מודה]. גם מה שהקשה שם דאיך אפשר דבלא ידעה באיש כופין הא משנה שלימה שנינו כל המומין הפוסלין בכהנים פוסלים בנשים והיינו בלא ידע הא אף באנשים פוסלים בלא ידעה לענין שכופין להוציא, ג"כ לאו קו' היא, כיון דלאו בחד ענינא נינהו דבאשה היינו לענין כתובה דלענין גט לא נ"מ מידי דבלא"ה מצי לגרש בע"כ, ובאיש הנ"מ לענין כופין, ובאשה אשמועינן דאפילו ריצוי לשעה ליכא דליכא כה"ג באיש וכנ"ל. ותדע דהא למ"ד היו אבל נולדו כופין א"כ נ"מ גם באיש לענין נולדו, וכמו שהקשה הבי"מ בעצמו, ומה שתירץ דלמ"ד היו הפי' דבנולדו אף לת"ק כופין במומין גדולים, מבואר ההיפוך בת' הרא"ש (ריש כלל מ"ב) לגבי הדין דנכפה באשה שכתב בריש דבריו אמת הוא שחכמי הגמ' אמרו בין שנולדו בו [ובת' הרא"ש נדפס בה והוא ט"ס וצ"ל בו,], מומין גדולים בין שנולדו בו מומין קטנים כופין אותו להוציא וכו' וכוונת הרא"ש למ"ד היו דס"ל דבנולדו כופין להוציא, [אף דבפסקיו פסק כמ"ד נולדו אפשר דבת' סובר כמ"ד היו דגם שם בסוף הכלל סותר ג"כ לפסקיו, עוד אפשר דכוונתו דכיון דבש"ס איכא מ"ד דאף באיש כופין אף דאין הלכה כן עכ"ז י"ל דבאשה כ"ע מודו, וכעין שכתב המהרמ"ל בת' (סי'. א') יעוי' בח' תפארת צבי (סי' מ"ד),] ומבואר דס"ל דלהך מ"ד אף במומין קטנים כופין, וע"כ דאף דנ"מ באיש עכ"ז כיון דלאו בחד גוונא הוא לכך דקדק בנשים אף דבאנשים נמי נ"מ לענין אחר וה"נ לא קשה אי נימא דבלא ידעה כופין, וסוגית הש"ס א"א לפרש רק בהיו וידעה, וא"כ מדלא מפרש בהיו ולא ידעה ואיפכא למ"ד נולדו אבל היו לא ולמ"ד היו כ"ש נולדו והי' מתיישב נמי הא דמקשה מרשב"ג, מכלל דבהיו ולא ידעה פשיטא לי' דכופין וכהבי"ש. [עיין לעיל סי' ד'. המעתיק]. יא) ומעתה נראה דיש לסתור ראיית הר"י מינץ, דהנה בהא דאמר בברייתא יוציא ויתן כתובה דשמא לא זכה להבנות ממנה מקשה בגמ' ודלמא איהי היא דלא זכתה והיינו דלמה מגיע לה כתובה כדפירש"י וכן פירשו כל הראשונים, ולכאורה תמוה דאף אם איהי היא דלא זכתה אמאי מפסדת הכתובה דמ"ש מכל המומין שנולדו באשה דאמרינן נסתחפה שדהו ואינה מפסדת הכתובה, והניחא לשי' הראשונים שהבאתי (באות ח') דנסתחפה שדהו היינו דתלינן במזלו אבל אי הוי תלינן במזלה באמת היתה מפסדת שפיר, אבל לשי' הרמב"ן והרשב"א והרא"ה והרימ"ט שהבאתי שם דאפילו אם מזלה גרם עכ"ז לא הפסידה הכתובה וזהו הפי' דנסתחפה שדהו א"כ מאי פריך, ואף לשי' הראשונים דפי' בכ"מ דתלינן במזלו ולא במזלה ג"כ יש להבין דמ"ש דמקשה הכא יותר מבכל דוכתי דתלינן בדידי' ולא בדידה משום דהוא קנין כספו כשורו וחמורו וא"כ ה"נ הכא, ואי"ל משום דהכא תלינן בזכות ולכך גרע אם הוא מדידה דהויא בפשיעתה משא"כ בכ"מ דתלינן במזל ולא בזכות, דז"א דהא גופי' קשיא מ"ש הכא דתלינן בזכות ולא במזל ובכ"מ תלינן במזל ולא בזכות ובפרט דקאמר מו"ק (דף כ"ח) בני כו' לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, ופשיטא דאין שום מקום לחלק בין הכא לכ"מ וא"כ קשיא כנ"ל,] ונראה בפשוט דהא במומין דוקא בנולדו ברשות הבעל אבל אם קודם שנתארסה היו בה והוא לא ידע תצא שלא בכתובה, וא"כ ה"נ כיון ששהה עשר שנים ולא ילדה מוכחא דמתחלתן לא הי' ראוי להבנות יחד וא"כ אם איהי היא דלא זכתה שפיר מפסדת הכתובה דהוי כהיו בה מומין קודם שנתארסה, ומש"ה א"ש בהיו לה בנים ומתו אף דבזה פשיטא דיש לתלות בזכותה ג"כ כדמוכח מנודרת ואינה ואפ"ה אינה מפסדת הכתובה משום דהתם כיון דנעשה אח"כ אמרינן נסתחפה שדהו, וכן מצאתי שכתב בת' תפ"צ (סי' ל"ז), וא"כ למסקנא דתלינן בדידי' נמי הוי כהי' בו מום זה קודם אירוסין והיא לא ידעה וא"כ א"ש דמש"ה כופין אותו להוציא [ושוב ראיתי בבי"מ (סי' קי"ז), דמבין ריסי דבריו שם נראה ג"כ דפי' דהוי כמום שקודם אירוסין יעו"ש,]. ושפיר י"ל דצרה הוי כמום דבנולד אין כופין רק בהי' ולא ידעה ולכך בהא דר' אמי דתלינן בדידי' וכל הנושא אשה על אשתו ברצון יוציא ויתן כתובה והכא אף דאנוס הוא מ"מ כיון דמתחלה הי' מוכרח לזה הוי כהי' בו מום ולא ידעה דכופין וכנ"ל, משא"כ ביבמה דלא אמרינן בה כל שבבעל כופין להוציא גם ביבם כופין לחלוץ רק בגוונא דאף בנולד כופין בזה שפיר יבם דומה לבעל אבל במומין דבנולדו אין כופין אף דבהיו ולא ידעה כופין פשיטא דזה לא שייך רק באשה אבל לא ביבמה, וא"כ א"ש דשפיר י"ל דצרה דמיא להנך ולא שייך רק באשה אבל ביבמה שפיר הרשות בידו, וא"כ שפיר י"ל דמשום מצוה דידי' יש לכוף אותה והא דמוכרח לגרש לר' אמי היינו משום מום דהוי כהי' בו ולא ידעה דנתבאר דכופין וכהבי"ש, ואף לשי' הב"ח מבואר בש"ס לדידי' דסברה וקבלה מדלא חקרה י"ל נמי דהכא ל"ש דהא לא הי' אפשר לידע, [אמנם י"ל מדלא התנתה כמ"ש הבי"מ ושייך נמי הכא אמנם כבר נתבאר דהעיקר כהבי"ש,] ושפיר כופין אותו להוציא דצרה הוי כמום ומ"מ גבי יבמה במום כזה הרשות בידו, וגם דברי המרדכי אתיין שפיר דלאחר תקנת ר"ג דכיון דכל אדם אינו רשאי לישא שפיר מוכרח לגרש משום דהוי כמום דודאי הוי' קפידא דלא גרע ממנהגא דג"כ אינו רשאי לישא וכמבואר בש"ע אבה"ע (סי' א' סעי' ט') וכשיש בו דבר שמוכרח לישא הוי' מום ולכך כופין להוציא, וא"כ באינה רוצית לא להתגרש ולא לישא אחרת שפיר י"ל דליכא חדר"ג מתרי טעמי די"ל דכופין אותה משום מצוה דידי', וגם י"ל דבכה"ג לא תיקן. יב) אמנם נראה דז"א כלום דאטו מוכרח שמתחלה היו עומדים לכך שלא להבנות יחד וכי לא אפשר דמתחלה היו באמת ראויים להבנות יחד רק אח"כ גרם החטא וכיוצא, [דאפילו בהוחזקה אמרינן (ס"ה א') השתא הוא דכחשי וכ"ש בזה די"ל הכי.] רק דקו' הגמ' לענין כתובה דמספק אין להוציא מאתו דדלמא מתחלה לא היו ראויין. ובזה הי' נראה ליישב קו' הראשונים דהקשו דהכא דהיא לא מפקדא לא מיענשא דמשמע הא אי הויא מפקדא דמיענשא שפיר היתה מפסדת הכתובה וקשיא מדף ס"ה ב' דקאמר אי לא מפקדא כתובה מאי עבידתי' דמשמע הא אי מפקדא שפיר אית לה כתובה וכמו שהקשו תוס' שם (ס"ה ב') וכל הראשונים, ולהנ"ל יתיישב בתרי אנפי, דלכאורה כיון דספק הוא אי הוו מתחלתן אינן ראויין אף קודם או דנעשה אח"כ א"כ י"ל כאן נמצא כאן הי' למתלי שנעשה הגרם ברשות הבעל, אמנם י"ל דקו' הש"ס, לרב אשי שם בכתובות דבעי טענת ברי לשי' רמב"ן ורשב"א ור"ן שם, ואף לשי' רש"י ותוס' י"ל דבזה ל"ש חזקת הגוף.] אבל לרבא באמת לק"מ וא"כ א"ש בדף ס"ה ב' דהי' אפשר לומר דס"ל כרב אשי, הא חדא, עוד י"ל דהנה דעת תוס' כתובות (ט' ב') דבס"ס מוציאין ממון והפ"י שם תמוה דהא ס"ס מטעם רוב וקי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב, והנה כיון דנתבאר דאף אם נתלי בדידה מ"מ איננו מוכרח דהי' מתחלה דלמא נעשה אח"כ א"כ לכאורה הוי ס"ס דלמא בדידי' ואף אם תלוי בדידה דלמא נעשה תחתיו ונסתחפה שדהו, אמנם קו' הגמ' שפיר דאף דס"ס הוא עכ"ז הא אין הולכים בממון אחר הרוב כרב, וא"כ א"א לומר דמש"ה כופין דכ"ז ל"ש רק לענין ממון דמס' אין מוציאין אבל בדר' אמי איך נכופו מספק דלמא נולדה הסיבה אח"כ דהוי כנולדו דאין כופין כדמוכח מיבמה וע"כ כנ"ל דהיא אינה מחוייבת לסבול משום מצוה דידי' ומוכח כהר"י מינץ: