שות אור גדול· רבי ירוחם יהודא ליב פרלמן [הגדול ממינסק]
סימן ז
בעזהשי"ת ט"ז מנ"א תרל"ו פרוזין. שלום וי"ר אל כבוד אהובי אחי יקירי הרב הגדול החו"ב סוע"ה יא"מ כ"ש מו"ה בנימין בשקא נ"י. ולכא"ל שלו' וכט"ס. אחדשה"ט ושתה"ר בא"ר כמשפט מכתביו הגיעני, והנני להשיבו ולמלאות רצונו על מכתבו שקבלתי כעת במה שפלפל בסוגיא דנדה (ריש פ' בא סימן). ראשית הקשה על תוס' ד"ה וחכ"א דהא לכאורה קשיא על ר"מ דהא הכא איכא תרי רובי דרוב אינן איילונית ורוב אין מביאין סימן העליון עד שמביאין סימן התחתון וא"כ הוי מיעוטא דמיעוטא לחוש לאיילונית דאף ר"מ לא חייש, וע"כ משום הריעותא דחזינן דליכא סימן התחתון דנשכו לא שכיח, א"כ חזינן דיצאה מן הרוב ולכך חייש ר"מ אף דאיכא תרי רובי, וא"כ גם קו' התוס' לק"מ דאף דקטנה מתייבמת ולא חיישי לאיילונית משום דאזלי בתר רובא, מ"מ בהגיעה לשנים ולא הביאה סימנים מודו רבנן דחיישינן לאיילונית משום הריעותא דלא הביאה סימנים, והלכך דוק בהביאה סימן העליון משום דאי אפשר בלא תחתון לכך מתייבמת, הא לולא סימן העליון גם לרבנן לא היתה מתייבמת, ויישב בזה קו' מהרש"א שם דהקשה דלולא דקתני משום דאי אפשר לעליון בלא תחתון הא הו"א דסימן העליון לחוד הוי סימן גדלות, דלהנ"ל א"ש דע"כ הוי ידעינן משום דא"א לעליון בלא תחתון דאל"כ ל"ל או מתייבמת, עכ"ד א) והנה כעין דברי מעל' מבואר בתוס' רע"א זצ"ל על המשניות (בר"פ בא סימן) ליישב קו' תוד"ה וחכ"א בסברא הנ"ל, רק הוא כתב מסברא בלא הכרח ומעל' הוסיף מיא וקימחא להכריח כן מהסוגיא וכנ"ל, ודבריו תמוהין דאכתי תקשה על מאי דקאמר, הגמ' דאי לא תנא אף אעפ"י שאי אפשר הו"א רוב תחתון אתי ברישא כו' ור"מ לטעמי' כו' וה"מ בסתמא כו' דלפ"ז יקשה מ"ט דר"מ כקו' מעל', וגם יקשה ל"ל או מתייבמת, ולא הועיל כלום בתירוצו, אמנם נהי דנסתר הכרח מעל', עכ"ז מסברא שפיר י"ל וכמ"ש באמת בתוס' רע"א הנ"ל, וכ"כ הבי"ש (סי' קנ"ה ס"ק י"ט) דהיכא דניכר ריעותא דלא הביאה שתי שערות בהגיעה לשנים איתרע לי' רובא ושפיר חיישינן לאיילונית יעו"ש. והנה לכאורה אף בלא זו הסברא, דאפילו נימא דבשביל ריעותא דשערות לא מספקינן לה באיילונית, ודלא כסברת רע"א והבי"ש הנ"ל, מ"מ יש ליישב קו' התוס' עפ"י מ"ש התוס' יבמות (פ' ב') ד"ה עד, דהיכא דיש לו אחד מסימני סריס אף דבעינן כולם עכ"ז שוב ליכא רובא, והנה מסימני איילונית יש איזה סימנים שניכרין בקטנות, וכמ"ש התוס' קידושין (דף ד' א') ד"ה דלא אתיא, ועכ"ז איננה איילונית עד שתהא בת כ' ולא הביאה שערות אבל הביאה שערות קודם כ' איננה איילונית, וא"כ בהביאה סימן העליון דאי אפשר לעליון בלא תחתון וידעינן מזה בבירור דהביאה שערות, א"כ לכאורה אף ביש בה סימני איילונית עכ"ז לא חיישינן לאיילונית כיון דהביאה שערות קודם כ', ויעוי' בבי"ש (סי' קע"ב ס"ק ז'), וא"כ שפיר נ"מ בהא דקתני או מתייבמת היינו אף ביש בה סימני איילונית דלולא סימן העליון לא היתה מתייבמת וכנ"ל עכ"ז בשביל דא"א לעליון בלא. תחתון אמנם בהא יש לומר לפי מה שנראה מלשון תוס' יבמות (פ' ב') ד"ה דהביא דהבאת שערות קודם כ' לא מהני רק לבל להחשיבו וודאי סריס, אבל עכ"ז ספק סריס הוי כיון דיש בו סימני סריס, א"כ יש לומר דביש בה סימני איילונית באמת איננה מתייבמת אף דהביאה סימן העליון ואף דהביאה שערות ג"כ וכנ"ל, דכיון דיש בה סימני איילונית יש לחוש דהשערות אינם אלא שומא בעלמא. ב) אמנם העיקר נראה לי בזה במה שנקדים ליישב קו' כת"ר, דמ"ט דר"מ דהא איכא תרי רובי והו"ל מיעוטא דמיעוטא דלא חייש ר"מ, והיא קו' אלימתא וכבר כתבתי דנסתר תי' כת"ר. ע"כ נראה דעד כאן לא אמרינן דמביאה קודם אלא אם היא בת סימן התחתון דאיננה איילונית ועתידה להביא סימן התחתון כשתגדל בזה שפיר אמרינן דמביאה קודם ואיננה מביאה העליון רק כשכבר היא גדולה דהיינו הביאה התחתון קודם, משא"כ איילונית דלעולם לא תביא סימנים ונעשית גדולה בלא סימנים ואיננה בת סימן התחתון כלל ונעשית גדולה בלא התחתון שפיר מביאה העליון כשנעשית גדולה בלא התחתון, וא"כ כשהביאה העליון בלא התחתון ליכא אלא חד מיעוטא, או מיעוט דקטנה עתידה להביא סימן התחתון כשתגדל רק דעדיין לא הגדילה והיא ממיעוטא דמביאין סימן העליון קודם, או דיש לומר דהיא כבר גדולה רק דאיננה בת סימן תחתון כלל משום דהיא איילונית ונעשית גדולה בלא התחתון ומש"ה שפיר הביאה העליון וכנ"ל, דהא דאמרינן רוב פעמים תחתון אתי ברישא וכן לחכמים אי אפשר לעליון בלא תחתון אין הפירוש דעליון תלוי בשערות דלמטה רק דהפירוש הוא דרוב פעמים איננה מביאה העליון רק כשכבר היא גדולה רק דמשום דאיננה נעשית גדולה בלא סימן התחתון אמרינן דרוב תחתון אתי ברישא משא"כ היכא דנעשית גדולה בלא התחתון שפיר מביאה העליון בלא התחתון, דאין העליון תלוי בשערות דלמטה רק בגדלות, וא"כ א"ש דאיננו אלא חד מיעוטא דאין הסימן העליון מוציאנו מדי חששא דאיילונית וכנ"ל, ואשה"ט קו' מעל'. ומעתה ממילא מוכרח דהא דמתייבמת לרבנן איננו משום סימן העליון, דהא לענין חששא דאיילונית לא מהני מידי וכנ"ל, וע"כ דאף בלא סימן העליון ס"ל דמתייבמת דאיכא ריעותא דליכא סימן התחתון וכמ"ש התוס', וא"כ דברי התוס' מוכרחין מכח קו' מעל' וקטיגור נהפך לסניגור. ג) שוב ראיתי בתפארת ירושלים שם שהביא חידושי הר"ן לנדה (דף מ"ח) דהרא"ה סובר אפשר לסימן העליון לבוא קודם גדלות לכך אך בלא נודע שנותיה סמכינן אעליון, דאם אפשר לבוא קודם גדלות רק בלא התחתון אי אפשר לבוא א"כ דלמא שומא היא, והר"ן השיג דכל שהגיעה לשנים לא תלינן בשומא יעו"ש, וכן הובא חי' הר"ן אלו בסדרי טהרה (ר"פ בא סימן), ומבואר דהרא"ה מפרש דהסימן העליון תלוי בגדלות ושפיר יש לפרש כמו שכתבתי, אבל להר"ן הפירוש א"א לעליון בלא שערות ואף בתוך זמן כשבא העליון הביאה שערות קודם דאף דאינם אלא שומא עכ"ז העליון תלוי בשערות ולא בגדלות, דבלתי שערות א"א לבוא אבל כשהביאה שערות אף בתוך יכולה להביא העליון, וא"כ מבואר מדבריו דהפי' כפשוטו אי אפשר לעליון בלא תחתון היינו בלא שערות ממש, וא"כ נסתר הפי' הנ"ל:
ולפע"ד נראה להביא ראי' שיטת הרא"ה דהסימן העליון תלוי בגדלות, דהנה מלבד מ"ש לעיל להוכיח כן מכח קו' מעל', אף גם יש להוכיח כן מכח קו' מהרש"א דהקשה דלולא דהיה שא"א לעליון בלא תחתון הייתי סובר דהעליון לחוד הוי סימן, ותירץ דאין נ"מ בזה, ומעתה אם נימא כשיטת הר"ן דהעלון תלוי בשערות, א"כ אם ראינו דהביאה שערות, תוך זמן ואח"כ כשהגיעה לשנותיה הביאה סימן העליון שוב. אין ראי' מעליון דכיון דיש לה שערות שפיר הביאה העליון וכמ"ש הר"ן, משא"כ אם העליון בעצמו סימן גדלות שפיר מהני, אף בכה"ג, וא"כ נ"מ רבתא היא, וע"כ כהרא"ה דא"א לעליון בלא גדלות והשערות דתוך זמן דהם שומא לא אהני מידי לעליון, ואף בכה"ג דראינו דהביאה שערות תוך זמן עכ"ז כשהגיעה לשנותיה והביאה סימן העליון אמרינן א"א לעליון בלא סימן גדלות דתחתון ובוודאי הביאה שערות אחרות כשהגיעה לשנותיה ונשרו ומש"ה אין שום נ"מ. וראיתי להסדרי טהרה שגם הוא רצה להוכיח מכח קו' מהרש"א כשיטת הרא"ה רק באו"א וסתר יעו"ש, ומאוד תמיהני עליו דנטה מדרך הפשוט להוכיח בפשיטות כמו שכתבתי ומוכח כשיטת הרא"ה. וא"כ שפיר יש לפרש כמו שכתבתי לעיל, דאין הפירוש א"א לעליון בלא תחתון בלא שערות דתחתון, רק בלא סימן גדלות דתחתון דעיקר הפירוש דא"א לעליון בלא גדלות ואינם תלוים בשערות כלל, רק משום דא"א לגדלות בלא סימן תחתון אמרינן א"א לעליון בלא תחתון וכנ"ל. והא דפריך שם בגמ' על ר"מ והא א"א ולא משני דא"א באשה דעלמא שאינה איילונית משא"כ ר"מ דחייש לאיילונית שפיר חייש, דז"א דהתינח לענין יבום אבל לענין חליצה הא הטעם דחייש לקטנה, דלש"ס דילן אין הטעם בחליצת קטנה משום איילונית, וכמ"ש תוס' בכורות (י"ט ב') ד"ה איש, [ולא מיבעי' לרב דס"ל יבמות (דף פ') שנעשית גדולה למפרע א"כ פשיטא דאף דאיילונית היא ה"ה גדולה, אלא אף לשמואל יש לומר דכיון דהביאה סימן העליון וא"א בלא גדלות א"כ מוכח דגדולה היא והתם מיירי באין לה דדים דהא מיירי דאית לה סימני איילונית, וגם מלשון הגמ' שם דקאמר דרב אמר דנעשה סריס למפרע והעיקר חסר דנעשה גדול למפרע דזהו עיקר הפלוגתא על שמואל, דמזה נראה דעיקר טעמא דשמואל דחיישינן דלמפרע לא הי' סריס ונתקלקל אח"כ, משא"כ אי הוי ידעינן דמעיקרא היה סריס היה מודה דנעשה גדול למפרע רק עיקר טעמו דשמואל דחיישינן דמעיקרא לא היה סריס, וכ"נ שדקדק כן הרב מבראד בת' נוב"י (מ"ק אבה"ע סי' ו'), וא"כ בסימן העליון בממ"נ גדולה היא, אמנם אם נימא דסימן העליון היינו סימן נערות וכמ"ש התוס' נדה (דף מ"ו) ד"ה איזהו, וגם נימא כמ"ש הריטב"א קידושין (דף ד') והרמב"ן שם והרמב"ן יבמות (דף פ') דמקטנותה יצאה ליבגר דהיינו דעד י"ב ומחצה קטנה, דימי נערות דעלמא באיילונית קטנה היא, א"כ יש לדקדק דהא שפיר יש לומר דר"מ לטעמי' דחייש לאיילונית, א"כ הנערות שלה קטנה היא עדיין משא"כ לרבנן, וא"כ שפיר יש לומר לכאורה א"א גם לר"מ. אמנם הא בורכא דלפ"ז יש לחלוץ בממ"נ דאם איילונית אינה צריכה חליצה ואם לאו איילונית היא גדולה היא ושפיר חולצת. אמנם אכתי יש לומר דאם אתה אומר חולצת מתייבמת, וכן יש לומר דצריך להמתין עד שיתברר דדלמא תהא נמצאת איילונית ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה כדאמר ביבמות ויש לדחות ואין להאריך בזה]. והנה עפ"י הדברים הנ"ל היה אפשר לכוין בכוונת הרא"ה ליישבו מהשגת הר"ן עליו דהשגתו עצומה עד שתמוהין מאוד דברי הרא"ה, אמנם יען כי הדברים דחוקים ורחוקים בהבנתו לא רציתי להאריך. ד) עוד נראה להביא ראי' דהפירוש דוקא א"א לעליון בלא תחתון היינו דא"א בלא גדלות, דהנה מבואר במשנה (דסוף פ' יוצא דופן) דבהביאו שתי שערות קודם עשרים ל"מ סימני סריס ואיילונית, והנה מבואר בטור (סי' מ"ד וסי' קע"ב) דסימני איילונית ג"כ סגי באחד דאף דיש לה דדים אם יש לה אחד מסימני איילונית והיא בת עשרים שלא הביאה שתי שערות הויא איילונית, ואמאי הא כיון דא"א לעליון בלא תחתון לרבנן דקי"ל כוותייהו, וא"כ כיון דחזינן דהביאה סימן העליון דהיינו דיש לה דדים הוי כראינו בה שערות למטה דשוב איננה איילונית אף אם יש לה סימני איילונית כל שהיו לה שערות קודם עשרים, ודוחק לומר דאף דאמרינן דא"א כלל לעליון בלא תחתון היינו דהיא מיעוטא דמיעוטא דלא חיישינן לי' כלל, משא"כ ביש בה סימני איילונית דע"כ היא ממיעוטא דמיעוטא, דזה דחוק דהא חזינן דאף דיש בה סימני איילונית עכ"ז מצפין לה דלמא תביא שתי שערות, רק בהגיעה לעשרים ולא הביאה שוב נתחזקה לאיילונית דאין חוששין שמא נשרו דסימני איילונית מוכיחין עליה, וא"כ ביש לה דדים ניחוש דהיו לה שתי שערות ונשרו דהא הסימן העליון מוכיח עליה דהיו לה ב' שערות ונשרו. ולכאורה חשבתי בזה לתרץ דעת הרמב"ם דסובר (בפ"ב מאישות) דאף דבסריס אמרינן אפילו באחד מהן, עכ"ז באיילונית בעינן כולם, דמנ"ל הא, ועי' בעצי ארזים (סי' מ"ד) שנדחק בזה ולהנ"ל יש לומר דהא הסימן דדדים ע"כ מוכרח להיות בה, דאי יש לה דדים א"כ מוכח דהיו לה שערות ונשרו דא"א לעליון בלא תחתון ושוב איננה איילונית וכנ"ל, וכיון דאיילונית מוכרח להיות לה סימן דאין לה דדים, א"כ אי נימא אפילו באחד מהם שאר הסמנים דחשיב ביבמות (פ' ב') ל"ל, דבממ"נ אי אין לה דדים בהאי לחוד סגי ואי יש לה דדים שוב מוכח דהיו לה שערות ונשרו ושוב איננה איילונית אף אם יש בה יתר הסימנים, וכה"ג הקשה המגיד (פ"ב מאישות) על הראב"ד דסובר דביש ב' שערות בזקן שוב איננו סריס דהרי יש לו זקן וכשאין לו ב"ש בזקן בזה לחודי' סגי, דלפ"ז ל"ל שאר הסימנים, יעו"ש בהל' י"א, וא"כ ה"נ דכוותי'. שוב ראיתי דז"א דהא בבת ל"ה ויום א' כתב הרמב"ם שם דהויא איילונית אף דאין לה שום סימן מסימני איילונית וא"כ תקשה כיון דהביאה סימן העליון ויש לה דדים נימא דא"א לעליון בלא תחתון והוי כראינו לה שערות למטה דשוב אינה איילונית, ושי' הרמב"ם באיילונית יבואר להלן אי"ה. ומעתה קשיא להטור בבת עשרים ויש לה אחד משאר הסימנים ויש לה דדים אמאי הויא איילונית, וכן קשיא להרמב"ם בבת ל"ה ויום א'. ודוחק לומר דמסימני איילונית דאין לה דדים היינו דאין לה דדים כלל אבל כשיש לה דדים קטנים כל שהוא שוב איננה מסימני איילונית וסימן העליון בעי שיעורא כדאיתא נדה (מ"ז א'), וא"כ משכחת לה איילונית באחד משאר הסימנים או בבת ל"ה ויום א' ביש לה דדים קטנים שלא הגיעו להאי שיעורא דסימן העליון דאיננה מסימני איילונית ולסימן התחתון ג"כ איננה ראי', דהוא דחוק וגם לא משמע כן מסתימת הפוסקים, דלפ"ז ביש לה דדים גדולים אף ביש לה אחד מסימני איילונית לדעת הטור וכן אף בבת ל"ה ויום א' איננה איילונית, ולא משמע כן ע"כ נראה מכ"ז כמ"ש לעיל דא"א לעליון בלא תחתון היינו בסימן גדלות דתחתון, וכ"ז באשה דלא נעשית גדולה עד שמביאה סימן התחתון, אבל באיילונית דנעשית גדולה בלא סימן התחתון ואיננה בת סימן התחתון כלל שפיר יכולה להביא העליון בלא התחתון ואין הסימן העליון מוציאנו כלל מדי חששא דאיילונית, וא"ש הכל בפשיטות, ויעוי' (בסי' קס"ט סעי' ב') דביש לה דדים גדולים סמכינן עלי', ויעו"ש בבי"מ דהביא מדברי הפוסקים דל"ב בזה ידיעה במספר שנותיה, והיינו כשיטת הרא"ה הנ"ל דא"א לעליון בלא גדלות ולא בלא שערות. ה) והנה עפ"י הדברים הנ"ל יש להבין מה שראיתי באו"ז בהלכות יבום וקידושין (סי' תקצ"ח) שנסתפק שם בסימני איילונית אי בעינן כולם או די אף באחד מהם, כ' וז"ל ובס' המקצועות ראיתי כ' איזהו איילונית כל שאין לה שדים משמע שרוצה לומר אפילו באחד מהם הוי איילונית יעו"ש והנה מדבריו משמע דבס' המקצועות איננו כתוב רק כל שאי"ל שדים, ותו לא והוכיח האו"ז מדברי המקצועות דמשמע שרוצה לומר בעל המקצועות דבאחד מהן הויא איילונית, מדלא הביא רק האי דאין לה שדים. ועדיין קשיא דאף אי באחד מהן סגי אכתי תיקשי אמאי לא הביא רק האי סימן דאי"ל שדים ולא אינך. אמנם לפי הנ"ל יש לומר בהקדים ליישב קו' המגיד על הראב"ד המובא (באות ד') הנ"ל דל"ל בסריס אינך סימנים דהלא בסימן דאין לו זקן סגיא, ונראה דנ"מ באינך סימנים בקטן דחזינן בי' אינך סימנים איננו מייבם דחיישינן לי' לסריס אף דעדיין איננו ניכר סימן דזקן, ומעתה גם באיילונית יש לומר דדי באחד, אמנם הסימן דאין לה דדים מוכרח שיהי' בה דאל"כ הרי הביאה סימן העליון והוי כראינו בה שערות וכשי' הר"ן הנ"ל והא דתני אינך סימנים ל"ק דנ"מ בקטנותה דעדיין איננו ניכר סימן דדדין כל שניכר בה אחד מהסימנים שוב איננה מתייבמת, אבל בגדולה אין נ"מ באינך סימנים דאי יש לה דדים הרי הביאה בוודאי גם התחתון ונשר ושוב אין כל הסימנים מועילים בה ואי אין לה דדים בהאי לחודי' סגי, ולהכי לא הביא המקצועות רק האי סימן דדדים משום דבגדלותה בעת דנעשית איילונית דהיינו כשנעשית בת כ' ולא הביאה שערות אז אין שום נ"מ באינך סימנים רק בהאי סימן דדדים סגיא. אמנם יותר נראה דהאי משמע שרוצה לומר אפילו באחד מהן הוי איילונית כ"ז הוא מלשון, ספר המקצועות דכותב על הברייתא דמשמע שהברייתא רוצה לומר אפילו באחד מהן, וממילא נתבטלו כל דברינו שבאות זה, ועכ"ז לא מנעתי לכתבו דכל פטפטי' כו' ועפ"י הדברים הנ"ל נראה ליישב דברי התוס' התמוהין בקידושין (דף ד' א') ד"ה דלא אתיא, ויעוי' במל"מ (פ"ד מעבדים) שתמה תמיהא עצומה בהא דהקשו התוס' דאיך נדע בקטנות שלא תביא סימני נערות וכתבו דאעפ"י שיש סימני איילונית שאפשר להכיר בקטנות הא אמרינן גבי סריס עד שיהא בו כולן. ותמה המל"מ דמאי תלו לה בהא דבעינן כולם הא אף אי די באחד מהן עכ"ז הא בעינן שתהא בת עשרים ולא הביאה שערות. והעצי ארזים (בסי' מ"ד) חשב לרפאות על נקלה דג"ז מסימני איילונית הא דלא הביאה ב' שערות ולסימן זה בעינן דוקא בת עשרים משא"כ בשאר סימנים, ומאוד תמיהני עליו דאיך העלים עין דהמל"מ בעצמו הרגיש בזה וכתב דהא ליתא וכמו שיראה המעיין, ובאמת ז"א כלום דהא מבואר (ס"פ יוצא דופן וס"פ האשה רבה) דלבן עשרים שלא הביא ב' שערות בעינן נמי נולדו בו סימנים סריס ואיילונית, וכן משמע להדיא בברייתא דיבמות (פ' ב'). וא"כ קו' המל"מ תמוה מאוד, ומה שתי' המל"מ בדוחק תמוה ג"כ, דלדבריו בחנם הזכירו הקו' דבעינן בת עשרים ולא הביאה סימנים דהא עיקר הקו' מיתר סימני איילונית דלא הביאה עדיין יעושה"ט, [והנה עוד יש להקשות בדבריהם לפי פירוש המל"מ דאי היו בה כל הסימנים לא הוי קשיא אף דחסר זה הסימן דבת עשרים ולא הביאה ב"ש, א"כ מאי קשיא להו הא עד עשרים משכחת לה כל הסימנים כשהיא יותר מי"ב ואין לה דדים ואינך ונבעלה ומתקשה בשעת תשמיש, ואי דהא הסימן דאי"ל דדים היינו כשהיא יותר מי"ב וממילא כיון דהיא איילונית נעשית גדולה למפרע להלכה דקי"ל כרב ושוב אינו יכול למוכרה, דז"א דאי הקו' מכח זה א"כ מ"ט לא הקדימו להקשות על תי' אביי דס"ד בבגרות לא תיפוק דאימת מכר אי קודם י"ב יצאה בשש ואי לאחר י"ב הא לרב נעשית גדולה למפרע ואיגלאי מלתא דלא הוי זביני כלל, וכמו שהקשו באמת הרמב"ן ורשב"א וריטב"א בחי', ואי דהוי ניחא להו דהי' אפ"ל דאביי אליבא דשמואל אמרה ובפרט די"ל דס"ל דהלכתא כשמואל, וכמ"ש היש"ש בשי' הרמב"ם והטור וכ"כ הנוב"י (אבה"ע מה"ת סי' מ"ג) בדעת רבינו ישעי' (ואי דקשיא לרב, יש לומר דזה ידעו די"ל לענין איגלאי מלתא למפרע וכמ"ש בתירוצם, רק דלשון הגמ' לא הוי זביני' זביני משמע להו דהנ"מ בעידן הזבינא ולכך קשיא להו, ואפ"ה תרצו דלאו דוקא והכוונה לענין למפרע, אבל באביי י"ל שפיר דלשונו דוקא ואתי' אליבא דשמואל ולרב ל"ק דבאמת נימא לענין למפרע) א"כ גם לרב אשי לא מקשי מידי, אמנם שוב ראיתי דהא בורכא דכיון דנימא דבהביאה כל הסימנים, ל"ק להו ולכך בבת י"ב ולמעלה שפיר הויא איילונית אף דעדיין איננה בת עשרים משום דיתר הסימנים איכא כולהו, א"כ ממילא לאביי לק"מ בפשיטות דאתיא שפיר במכרה קודם י"ב ויוצאה לאחר י"ב דניכרין כל הסימנים וא"כ לק"מ]. עוד נתקשה השעה"מ (פ"ב מאישות) בדברי התוס' דהא קי"ל אפילו באחד מהן הוי סריס יעושה"ט שהניח בצ"ע, וגם לשונם דהא אמרינן בסריס עד שיהא כולן איננו מדוקדק כלל, דמשמע דהוא מלתא דפסיקא והא באמת אינו כן, ולפחות הול"ל למ"ד:
והנה לכאורה רציתי לומר כוונה אחרת בדבריהם, דהנה בתוס' יבמות (פ' ב') ד"ה עד הקשו לר"ה דבעי כולם א"כ קטן וקטנה אמאי אין מייבמין לר"מ כיון דחזינן דעושה כיפה ייבם, ואי"ל דבאותו קטן שיש בו סימני סריס כו' וזה הי' תימא דאותן שיש בהן סימני סירוס בקטנותן רובן מתוקנין כו' יעו"ש, והנה בתוס' כאן בקידושין נראה דס"ל דאף דיש בה סימני איילונית מ"מ הוי רובא, דאי לאו רובא היא א"כ הרי היא מוחזקת בעצמה ואיך יוכל למוכרה מספק וא"כ מאי קשיא להו, ויעוי' בלח"מ (פ"ח מעבדים ה"ד) דאף בעבד כנעני אינו יכול להשתעבד מספק דהוא מוחזק בעצמו, ואף להקצה"ח דפליג עלי' (בסי' פ"ח ס"ק ט') היינו דוקא בכנעני משום דהו"ל כשורו וחמורו, משא"כ בעבריה פשיטא דמספק אינו יכול למוכרה, ויעוי' במקנה קידושין שם דנתקשה אף דהוי רובא איך יוכל למוכרה הא אין הולכין בממון אחר הרוב יעו"ש, אבל מספק פשיטא דאינו יכול למוכרה. שוב ראיתי בת' רע"א זצ"ל (בסי' צ"ח) שנתקשה בזה, ופשוט דהתוס' ס"ל דאף בסימני סריס ואיילונית איכא רובא, אמנם מאי דפשיט להו עד שנתקשו בזה, יש לומר דהכריחם לזה דס"ל כאן ליישב קושייתם ביבמות ד"ה עד הנ"ל כסברת הואין לומר שכתבו שם דע"כ מחלוקת ר"מ ורבנן היינו בקטן וקטנה שיש בהם סימני סריס ואיילונית למ"ד בעינן כולם ואפ"ה ס"ל לרבנן דאזלינן בתר רובא, וכיון דלמ"ד דבעינן כולם מוכח דאף בזה איכא רובא, שוב ממילא אף למ"ד דאפילו באחד מהם הויא הכי דבהא לא פליגי, א"כ יש לומר דזהו כוונתם כאן דלא נימא דכיון דיש בה סימני איילונית שוב הויא ספק איילונית וליכא רובא ומספק אינו יכול למוכרה דז"א דהא אמרינן בסריס דבעינן כולם וא"כ ה"ה בקטנה ומעתה הא דפליגי ר"מ ורבנן ע"כ בקטנה שיש בה סימני איילונית ואפ"ה ס"ל לרבנן דאזלינן בתר רובא, א"כ חזינן דגם בזה איכא רובא וממילא דה"ה אפילו למ"ד אפילו באחד מהם הויא הכי ואף בנולדו בה כל הסימנים כל שאיננה בת עשרים ולא הביאה שערות, והי' מיושב כל הדקדוקים הנ"ל אמנם הוא רחוק מאוד בכוונתם, וגם יש לסתור דהא לכאורה יש לתמוה על תוס' יבמות (פ' ב') ד"ה עד הנ"ל, דכתבו ואי"ל וסתרו מסברא דאמאי לא סתרו זה בחוזק יד ממתני' דר"פ בא סימן דהביאה דדים ואפ"ה חייש ר"מ לאיילונית וא"כ קשה למ"ד דבעינן כולם, אמנם נראה בפשוט דהי' אפ"ל דדוקא בסריס ס"ל דעד שיהא כולם אבל באיילונית מודה דאפילו באחד ולכך שפיר חייש, משא"כ התוס' בקידושין דס"ל דה"ה באיילונית שוב ממילא אי אפשר לומר כסברת הואין לומר הנ"ל ממתני' דר"פ בא סימן הנ"ל. ז) אמנם לפי הנ"ל נראה ליישב דבריהם, דהנה באיכא סימני סריס ואיילונית לא חיישינן שמא נשרו ומש"ה בני עשרים שנים ולא הביאו שערות פטורין מחליצה ויבום משום דהויין וודאי סריס ואיילונית ולא חיישינן דלמא היו להן שערות קודם עשרים ונשרו, והיינו משום דסימני סריס ואיילונית מוכיחין עליהם. ומאוד תמוה לי בזה דברי הרמ"א (סי' קע"ב סעי' ו' בהג"ה) שכתב וי"א דאין לדון עכשיו דין סריס ודאי דחיישינן שמא נשרו או שהיו לו גומות כו' יעוי"ש, ויעוי' בביאורי הגר"א דנראה מרמיזותיו וקיצוריו כדרכו בקודש דשמא נשרו היינו בבעל דהוי ספיקא דאורייתא וגומות היינו אף היכא דאינו אלא ספק דרבנן, ואצלי תמוה מאוד הטעם דנשרו, דהא לענין חשש נשרו לא שייך לחלק בין זמן הש"ס לעכשיו בזמה"ז, דהא גם בזמן הש"ס חששו לנשרו בספק דאורייתא ואפ"ה בסריס ואיילונית מוכח דלא חששו לנשרו, וא"כ פשיטא דגם בזמה"ז הכי דאין לחלק בזה בין זמן הש"ס לזמה"ז. והנה מקור דברי הרמ"א הם מהריב"ש (סי' תע"ד) ועיינתי שם, ודבריו הובאו בקוצר גם בב"י (סי' קע"ב), והנה לא כתב דבריו רק על הא דתני ר"ח עד רוב שנותיו דבזה יש מקום לומר כיון דליכא סימני סירוס רק דלא הביא שערות עד רוב שנותיו בזה שפיר יש לומר דחיישינן שמא נשרו, והא דר"ח יש לומר דלא קאי על מתני' למפטר מחליצה ויבום להקל דבזה חוששין להחמיר שמא נשרו רק עד כמה מספקינן לי' בקטן עד רוב שנותיו וכן פירש"י יבמות (ד' צ"ז) ורשב"ם ב"ב (קנ"ה) וכ"כ התוס' שם בנדה (מ"ז ב') בד"ה עד בתחלה, אמנם עוד כתבו דהוי סריס ודאי, ונראה דס"ל דאף דבעלמא חיישינן לנשרו עכ"ז הא דלא הביא עוד עד רוב שנותיו הוי סי' סירוס ומש"ה לא חיישינן עוד שמא נשרו, וגם בטור (סי' קע"ב) דהעתיק הא דרוב שנותיו בסריס ואיילונית משמע ג"כ דס"ל דהוי סריס ודאי, והריב"ש ס"ל דבזה חיישינן לנשרו כמו דאמרינן בעלמא בהגיע לשנים ולא הביא סימנים. וזה נראה בכוונת הרמ"א ג"כ, דהנה המחבר כתב בני כמה שנים יהיו לשיהיו נידונים כסריס ואיילונית עפ"י סימנים הללו נתבארו כו' בסי' קנ"ה, וכוונתו אסימנים שכתב בסעי' ד' ה' דזה נתבאר בסי' קנ"ה סעיף י"ב דבעינן בני עשרים ולא הביאו שתי שערות, והרמ"א הוסיף וציין סעי' י"ג כוונתו כפי הנראה מהטור דבליכא שום סימן סרים ואיילונית די בסימן דלא הביאו עד רוב שנותיהן דזהו שם בסעי' י"ג וה"נ הכא, וע"ז כתב וי"א דאין לדון עכשיו דין סריס ודאי [ברוב שנותיו בלא סימני סריס] דחיישינן שמא נשרו כמ"ש הריב"ש דלא כמו שנראה מהטור גם דלא כתוס' נדה (מ"ז ב') ד"ה עד דחשבו לי' ודאי סריס וכנ"ל, ובזה להריב"ש אף מדינא דש"ס הכי ולא דוקא עכשיו וכנ"ל דלענין נשרו לא שייך לחלק, רק הא דדקדק עכשיו היינו לסימני סירוס דבזה לא חיישינן לנשרו בין בזמן הש"ס ובין בזמה"ז ואפ"ה אין דנין עכשיו משום טעם השני דאין אנו בקיאין בגומות] או לגומות [דמש"ה אף באיכא סימני סירוס דל"ח לנשרו וכנ"ל אפ"ה אין דנין ואשה"ט דהוצרכו לב' הטעמים טעם דנשרו לרוב שנותיו אף מדינא דש"ס וטעם דגומות לסימני סירוס בזהמ"ז], וזה דלא כנראה מהבי"ש (שם ס"ק ח') דבסימני סריס חיישינן לנשרו וז"א וכנ"ל. עכ"פ זה נראה ברור ממתני' דס"פ יוצא דופן דבסימני סירוס לא חיישינן לנשרו וכנ"ל, רק קודם עשרים מספקינן עדיין שמא יביא, ומעתה לפ"ז נראה דאפ"ל ביש לה סימני איילונית ויש לה דדים ולא הביאה סימנים בזה אף קודם עשרים הויא ודאי איילונית, דאין לספק עוד שמא תביא דכיון דלנשרו לא חיישינן וכנ"ל, א"כ הא אי אפשר לעליון בלא תחתון ומדלא הביאה התחתון ע"כ דאיילונית היא ואיננה בת סימן תחתון כלל דשפיר מביאה העליון בלא התחתון וכנ"ל א"כ מוכחא דאיילונית היא דל"ח עוד שמא תביא סימנים קודם עשרים והויא שפיר איילונית אף קודם עשרים, דבשאר אשה כל שהביאה העליון אמרינן דבוודאי הביאה גם התחתון ונשרו אבל ביש לה סימני איילונית ל"ח עוד לנשרו רק לשמא תביא עוד עד משרים ובאית לה דדים ואין לה שערות שוב מוכחא מלתא דאיילונית היא ולא חיישינן עוד שמא תביא ג"כ וכנ"ל, וא"כ הא דתנן דבעינן שתהא בת עשרים ולא הביאה שערות למהוי ודאי איילונית היינו דוקא באי"ל דדים אבל ביש לה דדים ואין לה סימן התחתון תיכף נתברר דהיא איילונית ע"י הסימני איילונית אחרים שיש לה, וא"כ היה אפשר ליישב דברי מר בר רב אשי דמיירי דהביאה דדים בעת שהיתה י"ב ולא הביאה סימן התחתון, ואף דנעשית גדולה למפרע ובפרט למ"ש לעיל (באות ג') דבזה כ"ע מודו משום דא"א לסימן העליון בלא גדלות, מ"מ כבר כתבתי שם במוסגר לפמ"ש הרמב"ן והריטב"א דאיילונית אין לה נערות רק דבימי הנערות שלה עדיין קטנה, א"כ בעת שהביאה סימן העליון דהוא סימן נערות עדיין קטנה היא עד י"ב ומחצה והויא איילונית ודאי, וא"כ לק"מ קו' התוס', ולכך כתבו דבעינן שיהא כל הסימנים דוקא אבל בל"ז אף כשהיא בת עשרים ולא הביאה שערות איננה איילונית, א"כ שוב ממילא נסתר תי' הנ"ל דאי אית לה דדים אף כשתהא בת עשרים איננה ודאי איילונית [דבדליכא כל הסימנים אפשר דבאמת חיישינן לנשרו ואף ברוב שנותיה אפשר ג"כ דחיישינן וכנ"ל,] ואשה"ט קו' המל"מ דשפיר הוכרחו להא דבעינן עד שיהא כולן דבל"ז לק"מ דאי הוי אמרינן אפילו באחד מהן שפיר הוי אמרינן דבהביאה סימן העליון בלא התחתון הויא ודאי איילונית וכנ"ל. ח) ועפי"ז נראה נמי ליישב קו' השעה"מ (ספ"ב דאישות) הנ"ל, וגם מה שדקדקתי על לשון התוס' דכתבו דהא אמרינן, דמשמע דהוא מלתא דפסיקא, והוא. דהנה ברמב"ם (פ"ב מאישות הל' ט"ו) מבואר דבאיש ג"כ אמרינן דסימן העליון מעיד על תחתון דהיינו זקן, וכ"כ העצי ארזים (סי' מ"ד ס"ק ו') בשם הסמ"ג ופי' דהיינו ב' שערות בזקן, ויעוי' בחו"מ (סי' ל"ה סעי' א') ובגר"א שם (ס"ק ה'). אלמא דגם באיש איכא סימן עליון רק דבאיש אינו אלא בגדר רובא ולא ודאי ובאשה הויא ודאי, ומעתה נראה דכיון דבאיש אמרינן יבמות (פ' ב') דהיכא דהביא ב' שערות בזקן כ"ע לא פליגי דבעינן כולם דוקא, אף דבאיש אין הסימן עליון ראי' כ"כ, א"כ נראה דה"ה וכ"ש באשה בהביאה סימן עליון דאיננה איילונית עד שיהא כולן, דדדים באשה הוי סימן עליון כעין זקן באיש ויותר וכנ"ל. ומעתה כיון שנתבאר דכל כוונת התוס' בזה לאפוקי דלא נימא דהביאה סימן העליון בלא התחתון, א"כ לזה כתבו שפיר דהא גבי סריס אמרינן עד שיהא כולן, היינו בהביא סימן העליון דהיינו ב' שערות בזקן דמלתא דפסיקא הוא לכ"ע דבעינן שיהא כולם, ובודאי ה"ה באיילונית דכוותי' בהביאה סימן עליון דידה דהיינו דדים דאיננה איילונית עד שתהא בה כל הסימנים וכיון דחסר סימן דדדים איננה איילונית וא"ש, וזהו ע"ד פלפול קצת. ט) אמנם העיקר הנראה לי נכון בישוב קו' השעה"מ ודקדוקי הנ"ל הוא, בשנקדים לבאר שיטת הרמב"ם דפסק באיילונית דבעינן שתהא כולן. דהנה נראה דהברייתא דיבמות (דף פ' ב') בסריס מתפרשת דוקא כולן ביחד, דהא בתוס' (שם) ד"ה כי פליגי מפרשי הא דאמר ר' יוחנן אפילו באחד מהן דהיינו דוקא על אין לו זקן, דבאינך לא משכחת לה, דאם יש לו זקן אף כולן ל"מ דהא חסר הסימן דזקן, ואי הביא ב' שערות בזקן בעינן כולם ביחד דוקא, ואי לא הביא ב' שערות בזקן בזה לבר סגי ול"צ שוב שום סימן, לכך פירשו הא דאמר ר' יוחנן אפילו באחד מהן לא קאי רק על זה לבד דבזה משכחת לה דהוי סרים בסימן אחד אבל באינך לא משכחת לה וכנ"ל, וא"כ איך סכינא חריפא מפסקי לברייתא דאין לו זקן כוונתו לבד ואינך סימנים כוונתן כולן ביחד, דבכל מקום הפי' או כל אחד בפ"ע או כולן ביחד, אבל איך נפרש ברייתא אחת בשתי משמעות מקצת לבד ומקצת כולן ביחד, וביותר דסימן דאין לו זקן אם כוונתו לבד היינו דאין לו כלל אף ב' שערות בזקן אין לו ובאינך דפירושם הוא עם אין לו זקן היינו ביש לו ב' שערות בזקן, וזה בוודאי אין לו שחר לפרש כן הברייתא, ע"כ דברייתא כולה מתפרשת בחדא גוונא דמיירי דיש לו ב' שערות בזקן והפי' כולם ביחד, ור' יוחנן דאמר אפילו באחד מהן אין כוונתו בדרך פירוש על הברייתא דע"כ הברייתא לא מתפרשת בהכי וכנ"ל, רק דדינא באפי נפשי' קאמר דלפעמים משכחת אף באחד מהן וכגון באין לו ב' שערות בזקן אבל הברייתא לא מיירי בהכי, וכן לשיטת הרמב"ם דמשמע לי' דהא דאמר ר' יוחנן אפילו באחד מהן היינו דבעי עוד סימן אחד בהדי האי סימן דאין לו זקן, ג"כ ע"כ כנ"ל דהא הברייתא תני ג' סימנים אין לו זקן ושער לקוי ובשרו מחליק, וכיון דהברייתא אין כוונתו לאו או דהיינו לכל אחד בפני עצמו, שוב ע"כ מתפרשת כולם ביחד ומיירי הברייתא בדהביא ב' שערות בזקן, ור' יוחנן מלתא באפי נפשי' קאמר ולא לפרש הברייתא וכנ"ל דהברייתא בחד גוונא מתפרשת ואין להפסיק אותה בסכינא חריפא, וכיון דברייתא דסריס מתפרשת כולם ביחד וממילא ה"נ ברייתא דאיילונית, דרישא וסיפא בחד גוונא מתפרשת. וא"כ אשה"ט הא דפסק הרמב"ם בסימני איילונית דבעינן כולם אף דבסריס פסק דאף באחד סגי, ומיושב היטב הדק גם דברי התוס' דקידושין הנ"ל, דשפיר כתבו דהא אמרינן בסריס עד שיהו כולן וכתבו מלתא דפסיקא, היינו דהברייתא מתפרשת בהביא ב' שערות בזקן וכוונת הברייתא עד שיהא כולן ומסתמא ה"ה באיילונית דהוא סיפא דברייתא דוודאי בחד גוונא מתפרשת עם הרישא וכנ"ל, ואשה"ט בפשיטות בעזהשי"ת, והוא נכון מאוד בס"ד. י) עד שתמוה לכאורה דעת הטור דפסק גם באיילונית דדי בסימן אחד, וכן פסק האו"ז (בהל' יבום וקידושין סי' תקצ"ח) והביא ראי' מהא דתני איילונית וסריס בהדדי וכי היכי דסריס מתפרש אפילו באחד מהן ה"נ באיילונית, ולהנ"ל נהפוך הוא דגם בסריס מתפרשת כולן ביחד וכנ"ל. והנראה בדעת הטור, דהנה עוד יש לתמוה בטור (סי' קע"ב) דחשיב שם סימני סריס שערו לקוי ורך או שמחליק בשרו או כשמטיל מים אינו מעלה קצף או שאינן מחמיצין או שאינו עושה כיפה או שאין בשרו מעלה הבל או שקולו לקוי או שלא נתמלא זקנו אפילו הביא ב' שערות בערוה [ובפרישה הגיה בשם רש"ל אפילו הביא ב' שערות בזקנו ואם אין לו שערות בזקנו כלל וכן הגיה הב"ח, ולפע"ד גם להג"ה זו קשה הלשון דכתב או שלא נתמלא זקנו דמשמע דבזה לחוד סגי ואיך סיים בזה בחד דיבורא אפילו הביא ב' שערות דעל זה לא שייך התחלת הלשון שכתב או ונצרך לפרש בדוחק דאו שלא נתמלא זקנו דמשמע דבזה לחוד די היינו באי"ל שערות כלל וכדמפרש אח"כ ומ"ש אפילו הביא ב' שערות בזקנו לא קאי על תחלת הלשון רק דאף בזה הוי סימן סרים ומצטרף לכולן וסתם בתחלה והדר מפרש והלשון דחוק, ויותר היה להם להגי' ולמחוק לגמרי האי אפילו הביא ב' שערות, אמנם לפע"ד אין צורך להגי' כלל דהאי אפילו הביא ב' שערות בערוה כוונתו לאחר עשרים וכדסיים אח"כ וסמך כאן אמאי דמפרש אח"כ, ויעוי' להלן אי"ה מה שתמהתי על העצי ארזים (סי' מ"ד) דכתב דאין צורך להגי' כלל והעלה שי' חדשה ודבריו תמוהין ואי"ה יבואר להלן בדברינו] ואין לו שערות בזקנו כלל אפילו אין בו אלא אחד מאלו הסימנים כו', דהאי או או דכתב בכל חד היכי משכחת לה וכן מאי דסיים אפילו אין בו אלא אחד דמשמע איזה שיהיה היכי משכחת לה, דאי באין לו זקן כלל בהאי לחודי' סגי ואי ביש לו ב' שערות בזקנו הא בעינן כולם, והאי אפילו באחד מהן פירשו התוס' דקאי דוקא על אין לו זקן, והב"ח מפרש דברי הטור ג"כ דהאי אפילו אין בו אלא אחד כוונתו על אין לו זקן, ומלבד דלא משמע כן כמובן, אף גם לא ידעתי איך יפרש תחלת דבריו או או שכתב בכל אחד מהן ע"כ נראה דהטור מפרש אפילו באחד מהן דקאמר ר' יוחנן דלא קאי רק על אין לו זקן, דפירוש התוס' דחוק וכמ"ש היש"ש ביבמות, ע"כ מפרש דהא דבעינן כולם ביש לו ב' שערות בזקן היינו משום הריעותא דשערות דחזינן בזקן, אבל אם לא ידעינן כלל סימן דזקן דאיננו ריעותא ולא סייעתא שפיר הוי סריס באחד מהם באיזה מהם שיהיה ומשכחת לה בסך נשם המבואר פ"י דנגעים מ"י והוא נשא המבואר בגמ' נזיר (דף מ') וב"ק (ד' פ"ו) ומכות (ד' כ' ב') [ולדעת הרמב"ם פ"י מנגעים שם דנשה חוזר וצומח צ"ל דאיננו נשא דבנשא מבואר בב"ק (ד' פ"ו) דאינו חוזר] דבמקום שסך בו איננו צומח שער, וא"כ משכחת לה דסך נשא במקום שנצרך לצמוח הזקן דשוב איננו צומח דשוב אין מהזקן לא סייעתא ולא גריעותא, דהא דאיננו צומח ואין לו זקן כלל יש לומר דהיינו משום הנשא שסך בילדותו, ושפיר הוי סריס באינך סימנים באחד מהן באיזה סימן שיהיה, וא"כ א"ש הא דר' יוחנן אפילו באחד מהם באיזה סימן שיהי' וכפשטי' דמשכחת לה כנ"ל, ואשה"ט דכתב הטור או או דבכל אחד מהם משכחת לה שיהיה בו סריס. ומעתה לפ"ז שוב יתפרש הברייתא דסריס כפשטי' או או דכוונתו בכל אחד בפני עצמו ובאינך סימנים מיירי היכי דאין ראי' מהזקן, ומתיישבת בהכי נמי דעת הראב"ד מקו' המגיד (בפ"ב מאישות) הנ"ל דיתר הסימנים למה הוזכרו, ולהנ"ל שפיר הוזכרו היכא דאין ראי' מהזקן וכנ"ל, וכיון דהברייתא דסריס מתפרשת כפשטי' או או ה"נ ברייתא דאיילונית ואשה"ט דעת הטור והאו"ז, אבל התוס' ביבמות דלא תרצו כן ונדחקו בהא דר' יוחנן דכוונתו על סימן דאין לו זקן לבד, לדידהו הברייתא ע"כ מתפרשת כולם ביחד והביא ב' שערות בזקן וא"ש לשיטתם הא דקידושין דכתבו דגם באיילונית בעינן כולם וכנ"ל, ואשה"ט הכל על נכון בס"ד. יא) והואיל והביאני משך הענין לפלפל בעניני סריס ואיילונית, הנני לבאר במה שהעירו רעיוני במה שראיתי בס' עצי ארזים (בסי' מ"ד) דהעלה שיטה חדשה בדעת הטור דאף שהביאו ב' שערות קודם עשרים אפ"ה הויא סרים ואיילונית עפ"י סימניהן, והיא באמת תורה חדשה במה שנראה בכל הש"ס היפך מזה, והיסודות שהביא לחדש שי' זו, ראשית הביא מדברי הטור (בסי' מ"ד ובסי' קע"ב) וכתב דאין צורך להגיה במה שהגיהו הפרישה ורש"ל וב"ח הנ"ל (באות י') רק דבפשוטו דאף דהביאה ב' שערות אפ"ה הויא איילונית וסריס, יעושה"ט. ומאוד תמיהני עליו דהעלים עין מדברי הטור (בסי' קע"ב) דביאר בהדיא על הא דיש לו ב' שערות בזקן אם יש בו כל הסימנים הוי סריס אעפ"י שאם יש לו ב' שערות במקום אחר בכל הגוף מוציאין אותו מחזקת סריס היינו טעמא כו', והם דברי התוס' יבמות (פ' ב') ד"ה דהביא, דהוציא מהם העצי ארזים גופי' שם דלסימני סריס ואיילונית נצרך ג"כ שלא יביאו סימנים, רק דכתב דהטור פליג עלייהו, והא הטור בעצמו כתב ג"כ כדבריהם ממש. ומדהא ליתא מ"ש בדעת הטור, שוב ממילא מה שהוציא מהסמ"ג ג"כ ליתא. דמה שהקשה על הסמ"ג דס"ל דב' שערות בזקן דהוא סימן עליון הוא ראי' דהביא גם סימן התחתון, א"כ איך קאמר הגמ' היכי דאייתי ב' שערות בזקן כ"ע לא פליגי דעד שיהא כולן דהא כיון דאייתי ב' שערות בזקן לכל הפחות הו"ל להצריך בדיקה בכל הגוף, דהא כזה קשיא גם לדעת הטור דס"ל בסימני איילונית דחשיב בברייתא היינו או האי או האי ואינך סימנים דחשיב היינו ביש לה דדים דסימן עליון דאשה עדיף מאיש דגבה א"א בלא תחתון, וע"כ דמיירי באמת דידעינן דלא הביאה בתחתון וא"כ ה"נ להסמ"ג [וגם זולת זה אין ראי' די"ל מ"ש בהלכות חליצה בזקן היינו שערות הרבה וכמ"ש הסמ"ע בחו"מ (ריש סי' ל"ה) יעו"ש אבל ב"ש בזקן ל"מ]. אך ראי' אחת ראיתי בדבריו שראוי לעמוד עליה, והוא במה שהוציא מהנ"י ביבמות שם שכתב היכא דאייתי ב' שערות אפילו בזקן כ"ע לא פליגי, מדכתב אפילו משמע דבכל שאר מקומות פשיטא דבעינן כל סימני סריס אבל עם כל סימני סריס הוי סריס. והנה חשבתי להגיה תיבת אפילו בהנ"י, אמנם ראיתי בריטב"א על יבמות דדברי הנ"י טבעים מאתו ונראה מדבריו להמעיין דהי' לו גירסא בגמ' שם היכי דאייתי ב' שערות כ"ע לא פליגי ול"ג בזקן, רק מהא דמשני דסיכי דיקנא הו"ל הוציא דאף בזקן מהני, וזהו שכתב הנ"י אפילו בזקן ומבואר להדיא דכ"ש בשאר מקומות בגוף, והדברים מתמיהין באמת. אבל מ"מ אין להוציא מזה תורה חדשה דגם סריס ואיילונית יכולים להביא סימנים אשר הוא נגד המשנה דס"פ יוצא דופן, דמ"ש דשם מיירי לענין גדלות אינו להמעיין, וגם לדבריו אם תפסינן הסימנים קודם עשרים לסימני גדלות דאף לשמואל דאמר קטן היה באותה שעה עכ"ז בהביא סימנים מודה דמש"ה נקט יבמות (פ' א') דהביא סימנים לאחר עשרים דוקא, א"כ יקשה אמאי לא נימא ג"כ בהביא סימנים לאחר עשרים דהם הסימני גדלות שלו דאיגלאי מלתא דאף דסריס הוא עכ"ז יש לו סימני גדלות, ואי דתפסינן לשומא בעלמא אף קודם עשרים א"כ לשמואל אמאי נקט בס"פ יוצא דופן דלא הביא ליתני רבותא יותר דאף דהביא איננו גדול עד עשרים, ועוד משמע כן בכל דוכתי דאין להם סימני גדלות בקידושין (דף ד' א') דלא אתיא סימני נערות וכתובות (ל"ו א') ויבמות (דף פ') דמקטנותה יצאה לבגר וכן בכמ"ד, ואף דיש לדחות כ"ז מ"מ אין לדחות בדוחק פשטות הסוגיות לבדות מלבנו שיטה חדשה אשר לא שערום הראשונים, ודברי הנ"י והריטב"א הנ"ל תמוהין מאוד לכאורה. ומה שנראה לי בזה הוא בהקדים תוס' קידושין (ל"ז ב') ד"ה הרי הוא, דתרצו שם דמיירי דהביא זקן אחר רוב שנותיו, דנראה מדבריהם שם דס"ל דדוקא אחר רוב שנותיו אבל אחר עשרים לא, והוא תמוה מאוד לכאורה דכיון דבהיותו בן עשרים נעשה סריס ע"י הסימנים בלא הביא שערות ואף אם הביא אחר עשרים עכ"ז הוא סריס, אלמא כיון דכבר נעשה סריס שוב אין השערות מפקיעין אותי מדי סריסותו, אף דבהביא קודם עשרים אינו נעשה סריס מ"מ בנעשה סריס שוב אין מפקיעין אותו, א"כ ה"נ י"ל אף דהביא זקן אח"כ, ויעוי' בבי"ש (סי' קע"ב ס"ק ז') דהעיקר תלוי אם הב' שערות קודם הסימני סריס ובן עשרים או אח"כ וכן בלאחר עשרים יעושה"ט, וא"כ למה הוצרכו לדחוק באחר רוב שנותיו ולא תירצו בפשוט בלאחר עשרים, וכן תרצו באמת ביבמות (פ' ב') ולמה נדו מזה כאן. ומצאתי להמקנה שם שדקדק ג"ב מדבריהם דבלאחר עשרים איננו סריס, ותמה דמעיקרא מחזקינן ליה כגדול ונהרג על עבירתו ואשת אחיו יוצאה בלא חליצה ואיך שייך לומר שאם הביא זקן אח"כ נעשה קטן אם נימא דל"ש ול"ח לזה כל כמה דלא חזינן מ"מ אין זה דרכי נועם שאם תנשא יבמתו תצטרך אח"כ חליצה ואין זה דרכי נועם דמהאי טעמא נפקא לן ביבמות לענין מתים כחיים יעו"ש שהניח בצ"ע. והנה קושייתו לק"מ דהא מצינו כזה דקטנה מתייבמת לרבנן וצרתה נשאת לשוק וכשנמצאת אח"כ איילונית הצרה צריכה חליצה, וכן צרת ערוה דפטורה אף אם הערוה קטנה דאזלינן בתר רובא ואם אח"כ נמצאת הערוה איילונית צריכה הצרה חליצה, וכדאיתא גיטין (פ' א') וביבמות (צ"א ב') אמרינן ע"ז דמאי הו"ל למעבד ובכל מילי דסמכינן ארובא אמרינן הכי, וכן בחזקה כגון בההיא דגיטין המביא גט והניחו זקן דנותנו בחזקת שהוא קיים והיא הולכת ונשאת לשוק ובאם נתוודע דבעת שנתן לה הגט כבר היה מת וזקוקה ליבם צריכה חליצה, וטובא כיו"ב ועל דבר ההווה כעת דסמכינן ארובא וחזקה לא שייך דרכיה דרכי נועם רק על מתים כחיים דהוא עתידות. אמנם מה שתמהתי לעיל הוא תמוה דמי הכריחם לזה ולא בפשוטו דגם לאחר עשרים לא מהני מידי דכבר נעשה סריס וכמו שכתבו ביבמות. ע"כ נראה דהנה ביבמות (פ' ב') הקשו בהביא ב' שערות בזקן דכיון דהביא ב' שערות אף כולן אין מועילין ותרצו דבזקן אין מועילין אף דבכל שאר הגוף מועיל, וכבר כתבתי דמהריטב"א נראה דלא גרס כלל בזקן, וא"כ קשיא קו' התוס'. ולכן נראה דהתוס' בקידושין הנ"ל בכדי לתרץ קושיא זו מפרשי בדאייתי ב' שערות בזקן [או להריטב"א דל"ג בזקן וקאי אבל הגוף] היינו לאחר עשרים דמבואר בברייתא דיבמות (שם) דאפילו הביא ב' שערות לאחר מכאן עכ"ז הרי הוא כסריס לכל דבריו ע"ז קאמר דהיכי דאייתי ב' שערות לאחר עשרים כ"ע לא פליגי דעד שיהא כולן, דאף דבעת דהיה בן עשרים קודם שהביא הב' שערות החזקנוהו בסריס באחד מסימני סריס, עכ"ז בהביא ב' שערות אח"כ איגלאי מלתא למפרע דאיננו סריס רק אם יש בו כל הסימנים, והא דקתני בברייתא ואפילו הביא לאחר מכאן מיירי דוקא ביש בו כל הסימני סריס, ואשה"ט גירסת הריטב"א דקאי אכל ב' שערות בגוף, ומיושב היטב קו' התוס' ואין צורך לחלק בין ב' שערות בזקן לשאר הגוף לענין סימני גדלות ואשה"ט דברי הנ"י ג"כ. ומעתה מבואר דהיכא דהביא זקן לאחר עשרים איננו סריס, דכיון דהביא ב' שערות לאחר עשרים בעינן כולם אף בב' שערות בזקן כיון דאין לחלק בין ב"ש בזקן לשאר הגוף לענין גדלות וכנ"ל, א"כ הרי חסר לו סימן דזקן ואשה"ט דהוכרחו התוס' לאוקמא לאחר רוב שנותיו, ואשה"ט הכל על נכון בס"ד, והדברים נראים קרובים לאמת בכוונת התוס' בס"ד, וגם מיושבין היטב שי' הריטב"א והנ"י דמפרשי כשי' התוס' הנ"ל. יב) ועפ"י שיטת התוס' קידושין והריטב"א והנ"י הנ"ל נראה לומר פרפרת אחת ביבמות (פ' א') דאיתא אתמר אכל חלב מבן י"ב ויום אחד עד בן י"ח ונולדו בו סימני סריס ולאחר מכאן הביא שתי שערות רב אמר נעשה סרים למפרע ושמואל אמר קטן היה באותה שעה, והנה הא דקאמר ולאחר מכאן הביא שתי שערות הוא למותר וכמ"ש התוס' שם וכ"כ שם הראשונים, אמנם להנ"ל יש לומר דדוקא נקטו לה. דהנה כבר כתבתי לעיל (באות ג' במוסגר) לדייק מהא דאמר רב דנעשה סריס למפרע והעיקר חסר עיקר מחלוקותו של שמואל דנעשה גדול מכלל דבזה תלוי עיקר פלוגתייהו, דכל טעמו דשמואל דאמר קטן היה באותה שעה היינו משום דחיישינן דלמפרע לא היה סריס ונתקלקל אח"כ דאי הוי ידעינן דהוי סריס למפרע גם שמואל הוי מודה דנעשה גדול למפרע, וא"כ זהו עיקר המחלוקת על שמואל מאי דקאמר רב דנעשה סריס למפרע וממילא פשוט דנעשה גדול למפרע, אמנם לפ"ז יש לתמוה על שמואל דלדבריו קשיא הא. דתני מתני' דסריס חמה איננו חולץ היכי משכחת לה כיון דלעולם חיישינן דנתקלקל אח"כ והיה לו שעת הכושר, והא וודאי דהא דקאמר ונולדו בו סימני סריס דרב ושמואל אין הכוונה דנולדו בו לאחר י"ב ומקודם לא היה ניכר דבזה בוודאי חזינן דנתקלקל אח"כ אלא ודאי דנולדו הסימנים כל אחד ואחד בזמן הראוי להיות, ניכר והא דקאמר ונולדו היינו שנולדו בו מכבר כל אחד ואחד בזמנו הראוי, ותדע עוד דמשמע הכא בגמ' דמחייבינן לי' על החלב מבן י"ב ולמעלה ואי הפירוש נולדו אח"כ הא הביאו הראשונים בקידושין (דף ד' א') בשם הראב"ד דנעשה גדול למפרע היינו משעת שנולדו הסימני סריס, ויעו"ש בריטב"א, [ולהנ"ל טעמו נכון מאוד בחזינן דנתקלקל אח"כ דאי"ל שוב נעשה סרים למפרע] וא"כ הכא ע"כ דנולדו מקודם וכנ"ל, ואפ"ה קאמר שמואל דלא אמרינן נעשה סריס למפרע וא"כ מתני' היכי משכחת לה, וכדמקשה הגמ' מקודם מנא ידעינן ותי' מסימן דכיפה אבל לשמואל דאף דניכרים הסימנים לא מחזיק לי' בסריס למפרע תקשה, [ולולא דברי הראב"ד הנ"ל היה אפשר לפרש דנולדו היינו אח"כ והאכילה דחלב הי' קודם שנולדו ואפילו בכה"ג מחייב לי' רב למפרע ומחזיק לי' למפרע בסריס ולשמואל כיון דמקודם לא היו הסימנים ניכרים מחזיק לי' לקטן וסוגיא דלעיל דקאמר מנא ידעינן הכל קאי לשמואל משא"כ לרב, והיינו מרוויחים בזה ליישב קו' היש"ש על הטור ורמב"ם דלא הביאו הא דאביי דבעינן שיהא ניכר מילדותו, ולהנ"ל היה מתיישב היטב דמימרא דאביי הוא דוקא לשמואל משא"כ להלכה דקי"ל כרב, אמנם מלבד דדחוק הוא אף גם הא הראב"ד מפרש איפכא דאף לרב דוקא משעה שנולדו וכנ"ל וגם מיתר הראשונים לא משמע כן]:
ונראה ליישב עפ"י מ"ש היש"ש דדוקא למ"ד דבעינן כולם בעינן שיהא ניכר מקטנותו משא"כ למ"ד אפילו באחד מהם, יעו"ש דיישב בזה דעת הפוסקים דלא הביאו הא דאביי הנ"ל, וכן התוס' יבמות (פ' ב') ד"ה עד נתקשו בזה למ"ד דבעינן כולם ותרצו דהוכיח הראשון על האחרים, וא"כ יש לומר דשמואל דוקא היכי דבעינן כולם הוא דחייש לדלמא נתקלקל אח"כ משא"כ היכי דסגי באחד, [וי"ל עוד להסביר ביותר, דהנה אחד מהסימנים הוא ג"כ שיהא בן עשרים ולא הביא שתי שערות, דאם הביא שתי שערות קודם עשרים מחזקינן לי' שאיננו סריס דהשתי שערות מוציאין אותו מסריסותו, וא"כ למ"ד דבעינן כולם לא איתחזק בסריס עד דחזינן בי' כל הסימנים א"כ לא איתחזק עד דהוא בן עשרים ולא הביא ב' שערות דהוא ג"כ אחד מהסימנים ועדיף מינייהו, דהא חזינן למ"ד באחד. מהן הסימנים האחרים אף דחזינן דאינם בו אין מוציאין אותו מחזקת סריס משא"כ ב' שערות קודם עשרים דכשהביא מוציא אותו מחזקת סריסותו, וא"כ עכ"פ לא גרע מינייהו ולא איתחזק למ"ד דבעינן כולם עד דחזינן דלא הביא שערות בבן עשרים, משא"כ היכי דסגי באחד א"כ תיכף דחזינן בי' סימני סריס איתחזק אצלנו בסריס, רק אם הביא ב' שערות קודם עשרים איגלאי מלתא למפרע דבטעות הוי מחזיקינן לי', אבל כל כמה דלא איתברר שהביא מחזיקינן לי' בסריס עפ"י סימן אחד ואמרינן דוודאי לא יביא, ואפ"ה לא שרינן לעלמא קודם עשרים אף דלא שכיחא שיביא מ"מ כיון דאם הביא אח"כ איתברר דטעות הי' למפרע מצריכינן לברר, וכעין סברת המקנה קידושין (דף ל"ז) שהבאתי באות הקודם אף דהשגתי עליו שם מ"מ י"ל דהחמירו רבנן בזה דצריך להמתין אף דרוב אינם מביאים עוד משום דנגד זה איכא רובא דעלמא דאינם סריסים, (וכעין הא דכתובות רפ"ב וטובא כיו"ב), משא"כ היכי דהוי ידעינן שלא יתברר עוד וכגון במת קודם עשרים שפיר מחזיקינן לי' בסריס עפ"י סימן אחד כיון דבסימן אחד נעשה סריס וכנ"ל, ומרווחנא בזה טובא ליישב קושיא עצומה שהקשה המל"מ (פ"ד מעבדים) על תוס' קידושין (דף ד' א') שהבאתי לעיל (אות ו'), ולפי הנ"ל אשה"ט דלמ"ד באחד איתחזקה מיד באיילונית. כל כמה דלא חזינן ראיה להוציאה מזה וכנ"ל, משא"כ למ"ד דבעינן כולם א"כ גם סימן זה דלא אייתי שערות עד עשרים בעינן שיהא בה וכל כמה דחסר זה הסימן אין בה כל הסימנים ולא איתחזקה עדיין באיילונית דאף אם מתה קודם עשרים דלא יתברר עוד האי סימן לעולם אין מחזיקין אותה לאיילונית כיון דעדיין לא היו בה כל הסימנים ואשה"ט], וא"כ יש לומר דשמואל ס"ל אפילו באחד מהן ושפיר הוי סרים למפרע, אמנם היכא דהביא שתי שערות לאחר מכאן דבזה נתבאר לעיל לשיטת תוס' קידושין דבעינן כולם וכיון דבעינן כולם שוב לא מחזיקינן לי' לסריס למפרע וכנ"ל, ואשה"ט הא דקאמר ולאחר מכאן הביא שערות, דדוקא בזה פליג שמואל אבל בל"ז כיון דסגי באחד אף שמואל מודה דנעשה סריס למפרע וכנ"ל. ואין להקשות מהא דפריך לרב איילונית לר"מ יהא לה קנס דגם לשמואל תקשה בלא הביאה שערות לאחר מכאן, דז"א דיש לומר דהוי מוקמינן הברייתא דאיילונית דאין לה קנס היינו בהביאה לאחר מכאן, ואין להאריך עוד בזה, דלכאורה לפי הנ"ל הי' אפשר לומר דרב ושמואל כאן אזלי לשיטתם בהא דפליגי בקידושין (ע"ט א') אי נעשה בוגרות למפרע, אמנם עדן לא הבאתי הדברים בכור הבחינה ולכן אין להאריך עוד. יג) הנה עד כה נמשכתי מענין לענין באותו ענין כפי מה שהעירו רעיוני בעת הכתיבה, ועתה נחזור להנ"ל לסוגיא דריש פ' בא סימן בתוס' שם ד"ה וחכ"א, דאף לפמ"ש לסתור תי' מעל' המבואר בתורע"א זצ"ל, עכ"ז יש ליישב קושיית התוס' גם עפ"י דרך הנ"ל באו"א קצת. והוא דאף דבעלמא אף בהגיעה לשנים ולא הביאה סימנים מתייבמת, היינו משום דאמרינן דעדיין תביא סימני שערות לאחר מכאן ועדיין קטנה היא וגם יש לומר דנשרו, וא"כ איכא גבה שני צדדים שתתייבם או דכבר הביאה ונשרו או דעתידה להביא ועדיין קטנה היא, משא"כ היכי דהביאה סימן העליון בלא התחתון דליכא אלא צד דנשרו אבל צד דעתידה להביא ליכא גבה כיון דאי אפשר לעליון בלא תחתון אם לא באיילונית דאיננה בת תחתון כלל וכנ"ל, א"כ כיון דהביאה סימן העליון והתחתון לא הביאה א"כ יש לנו ראיה דהיא איילונית אם לא דכבר הביאה ונשרו, א"כ הביאה סימן העליון בלא התחתון הו"א דגרעה מלא הביאה כלל, דבלא הביאה כלל, איכא ב' צדדים גבה דלאו איילונית היא משא"כ בהביאה סימן העליון בלא התחתון וכנ"ל. ולא עוד אלא דלכאורה הצד דעתידה עדיין להביא אלים יותר מהצד דנשרו, דהא חזינן בהביאו סימני סריס ואיילונית קודם עשרים ל"מ דחיישינן דעתידין עדיין להביא שתי שערות קודם עשרים משא"כ חששא דנשרו ליכא בהו דסימני סירוס מוכיחין עליהן וכמו שהארכתי לעיל (אות ז') אבל לחוש דעתידין עדיין להביא גם בהו חיישינן ולא אמרינן דסימני סריס ואיילונית מוכיחין עלייהו דלא יביאו עוד, א"כ מוכח דחששא דעתידין עדיין להביא אלים יותר מחששא דנשרו, ויעוי' בש"ש (שמעתא ה' פט"ו) דהביא שם ג' מחלוקת בהחששא דשמא נשרו ולהנ"ל מוכח דחששא דעתידין להביא אלים יותר מחששא דנשרו, ויש לדחות. עכ"פ נתבאר דיש מקום לומר דהיכא דהביאה סימן העליון בלא התחתון גרעה יותר, דאף דבעלמא מתייבמת מ"מ הכא נתחזק יותר החששא דאיילונית והו"א דלא תתייבם, איצטריך לאשמועינן דאפ"ה מתייבמת דוודאי נשרו, ועי' מ"ש לעיל (באות ז'). יד) ויען כי כבר הארכתי יותר מדאי ע"כ הנני להשיב על יתר דברי מכתבו בקוצר. מה שהקשה על תי' מהרש"א שם דאין נ"מ בין אי אפשר לעליון בלא תחתון בין אם נימא דהעליון לחוד הוי סימן, והקשה כת"ר לפמ"ש הבי"ש (סי' קנ"ה ס"ק כ"ט) דהיכא דאיכא שערות מתוך זמן ולא נשרו שוב לא חיישינן דלמא הביאה אחרות ונשרו דמדהני לא נשרו לא חיישינן לשערות אחריני דנשרו, א"כ איכא נ"מ אם יש בה שערות מתוך זמן. לק"מ דע"כ לא קאמר הבי"ש רק היכא דאינו אלא חששא בעלמא שמא נשרו בכה"ג לא חיישינן דאיכא קצת הוכחא דלא נשרו מדהני לא נשרו, אבל הכא דהוי ודאי משום דאי אפשר לעליון בלא סימן הגדלות דתחתון א"כ וודאי הוי ונשרו אף דאיכא אחרות דלא נשרו. וגם מה שהקשה על הבי"ש מנדה (דף מ"ו א') דקאמר הנ"מ בסתמא אבל הכא דבדקו ולא אשכחו לא, אמאי לא קאמר דאף בלא אשכחו סמכינן רק הכא משום דאיירי דהיו לה שערות מתוך זמן, ג"כ לק"מ מכמה טעמים דאיך נימא דס"ל דלא כחד דלא כרב פפא ודלא כרב פפי דאינהו לא אמרו רק חוששין ולא להקל דוודאי נשרו, וגם אטו מיירי דוקא דהביא תוך זמן, רש"י לא דייק רק מה דקאמר סתמא דמיירי בכל ענין אף בהביא תוך זמן אפ"ה ממאנת ומוכח דס"ל כלפני זמן אבל סיפא דמלתא מיירי בכל ענין ג"כ אף היכא דלא הביא, אבל לומר דמיירי דוקא בהביא זה לא יעלה על הדעת כלל. ובגוף דברי הבי"ש לכאורה היה נראה להביא ראי' לדבריו מנדה (שם) בהא דר' יוסי בר' יהודה דס"ל דבהביא מבן ט' עד י"ב הוי סימן א"ר כרוספדאי ברי' דר' שבתאי והוא שעודן בו וכ"ה בירושלמי (פ"י דיבמות ה"ז ופ"א דקידושין ה"ב) והן שעמדו בו בשעת סימנים. ולכאורה הלשון אינו מובן, דהא עיקר הכוונה שלא הביא שערות אחרים לסימן גדלות בעת שהגיע לשנים, דזה מוכיח דהשערות הראשונים הם סימן גדלות, א"כ מה לי עמדו בו או לא העיקר תלוי אם הביא אחרות או לא, והול"ל והוא שלא הביא סימן אחר בשעת שהגיע לשנים, אבל אם לא הביא סימן אחר אף אם גם אלו שהביא בעת שהיה בן ט' אין עודן בו ונשרו עכ"ז הוכיח סופו על תחילתו דהם הם הסימני גדלות, וא"כ הא דקאמר שעודן בו איננו מובן דהשמיט העיקר שהכל תלוי בו שלא הביא שערות אחרים ותפס לי' לשון דאיננו עיקר הצורך והוא שעודן בו דלכאורה לא תלוי כלל בזה ואי"ל דאם נשרו זה גופי' הוכחה דאינם אלא שומא בעלמא דאם היו סימני גדלות לא היו נושרים ומשום האי ריעותא אף אם לא הביא אחרים עכ"ז חיישינן לשומא, ז"א דא"כ ניבעי דלא יהא נושרים גם אחר זמן שהגיעו לשנים ואנן לא קפדינן רק על שעה שמגיעים לשנים דאזי יהיו בהם השערות הנ"ל והטעם איננו מובן. ואי"ל דנעשו גדולים מעת שהגיעו לשנים ולכך צריך דאז יהיו בהם הסימני גדלות שיגדלו בהן, ז"א דהא מבואר בירושלמי (יבמות וקידושין הנ"ל) דלמפרע נעשה איש ולא מכאן ולהבא א"כ קשיא כנ"ל. אמנם להבי"ש הנ"ל יתיישב, דהא אנן מחזיקינן לי' מש"ה לגדול מבן ט' ולמעלה והיינו מטעם דמסייע לזה חזקה דרבא דלא הביאו שערות בזמנן וע"כ דהשערות דמבן ט' הם סימני גדלות, אמנם אכתי יש לומר דבאמת הביאו אחרים ונשרו והני שערות שיש לו מבן ט' הם שומא בעלמא, אמנם כיון דהשערות דמבן ט' עודן בו ולא נשרו שוב ל"ח לנשרו דמדהני לא נשרו אלו היו אחריני ג"כ לא היו נושרים וכמ"ש הבי"ש, והיא ראי' נכונה לכאורה, ויש לדחות. והעיקר נראה דחזקה שהחזקנוהו אנן מלתא היא. דהנה בסריס ואיילונית בהביאו סימני סריס ואיילונית קודם עשרים וכשנעשו בני עשרים לא הביאו שערות הוו סריס ואיילונית אף דהביאו שערות אח"כ אמרינן דשומא בעלמא נינהו וכשהשערות קודם לא הוי סריס ואמרינן דסימני סרים חולי בעלמא נינהו, ויעוי' בבי"ש (סי' קע"ב ס"ק ז') דהעיקר תלוי מי קודם אם הסימני סריס או הב' שערות, ואטו כיפי תלו להו דאם הסימני סריס קודם השערות הם שומא ואם השערות קודמים הסימני סריס הם חולי בעלמא ואטו לא משכחת גם בהיפך אף אם הסימני סריס קודמים שהם חולי והשערות הם סימני גדלות וכן בהיפך אם השערות קודמים אטו לא משכחת דהם שומא והסימני סריס הם באמת סימני סריס ממש, ע"כ נראה דהעיקר תלוי במה שהחזקנו בעת שבחו השערות קודם הסימני סירוס והחזקנו אותו לגדול שוב לא סתרינן להחזקה במה שמביא סימני סריס אח"כ וכן בהיפך, וזהו מענין חזקה שהוחזק לפנינו, יעוי' שב שמעתתא (שמעתא ו' פ"ז) ויעוי' אבה"ע (סי' קנ"ו ס"ק י' וס"ק י"ב) דאם בעת אמירתו יש לי בנים לא היו עדים שיש לו אחים נאמן אף דאחר אמירתו באו עדים, משא"כ אם באו עדים קודם אמירתו אינו נאמן, וא"כ לפ"ז שפיר יש לומר דהא דנושרין הוי ריעותא למחזיקינהו בשומא, אמנם אם ככר החזקנוהו לגדול על פיהן אף דנשר אח"כ שוב לא מרעינן החזקה, משא"כ אם נשרו קודם. ויש להביא ראי' דלא כהבי"ש מיבמות (י"ג א') הניחא למ"ד חוששין כו', הא אף למ"ד חוששין לא ניחא דהא משכחת לה בהביאה ב' שערות קודם הזמן ולא נשרו דשוב אין חוששין וכן אפילו לתי' הגמ' דמשום צער לידה חיישינן דהא מ"מ בכה"ג לא צריכינן למיחש דצער לידה אהני להני כמו להני וכיון דחזינן דצער לידה לא אהני למישר להני ה"נ לא מיבעי למיחש לשמא נשרו, וע"כ דאין ראי' משערות אלו לאינך, ודלא כהבי"ש, ויש לדחות ואין להאריך עוד. טו) עוד הקשה כת"ר לפרש לו דברי פירוש המשניות להרמב"ם (ר"פ בא סימן) דתמוה מאוד שכתב ומותר היבום בקטנה זולת לר"מ שהוא מקיש אשה לאיש, הא אין טעמא דר"מ משום ההיקש רק משום חשש מיעוטא דסריס ואיילונית הנה בדרך ישוב היה אפשר לומר דכוונת הרמב"ם עפ"י שי' ר"ח שהביא הרשב"א יבמות (קי"א ב') דקאמר שם מי איכא מידי דהשתא אסירא לי' ולבתר הכי שריא לי' היינו לר"מ מקשינן דאם חיישינן למיעוטא לעולם תאסר אף כשמתברר דאיננה איילונית וסריס מטעם דנאסרה עליו שעה אחת, ויש לומר דגם דעת הרמב"ם הכי אך דס"ל דבאמת הא דלא אמרינן הכי היינו משום דגלי קרא דכי ישבו אחים יחדו אף בן יום א' כדקאמר התם וזה יספיק לתרץ גם לר"מ דמש"ה לא אמרינן דנאסרה עליו לעולם דגלי קרא דזקוקה לו לאח"ז, אמנם זה ניחא בקטן אבל אכתי קשיא מקטנה דתאסר לעולם מטעם דנאסרה עליו שעה אחת, אמנם י"ל כיון דבקטן מוכח שוב מקשינן אשה לאיש דכשם בהוא קטן זקוקה אח"כ ה"נ בהיא קטנה, וא"כ י"ל דזהו כוונת הרמב"ם ומותר היבום בקטנה זולת לר"מ [והיינו מטעם חשש איילונית והא דזקוקה אח"כ ולא אמרינן כיון דנאסרה עליו שעה אחת אסורה לעולם ע"ז כתב] שהוא מקיש אשה לאיש [דבי' גלי קרא דלא אמרינן כיון דנאסרה וכנ"ל וה"נ בדידה]. אמנם כ"ז בדרך ישוב קצת. אבל באמת נראה ברור דקצת ט"ס יש בדבריו וחילוף שיטות וכצ"ל, וכבר ידעת שהאשה לא תחלוץ עד שתביא ב' שערות כר"מ שהוא מקיש אשה לאיש ומותר היבום בקטנה זולת לר"מ ולא יהי' אצלו יבום כשר אלא לגדולה כצ"ל, וכוונתו דביבמות (ק"ה ב') על מתני' דקתני קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל קאמר בגמ' אר"י א"ר זו דברי ר"מ דאמר איש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש כו' וחכמים דר"מ הכא ס"ל בזו כר"מ כדאמרו לא יפה אמרת שאין חולצין דאיש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש, אלמא דבזה ס"ל כר"מ וכן פסקינן אנן להלכה כר"מ בזו, אמנם ביבום פליגי עלי' רק ר"מ בלחוד חייש למיעוטא, וזה כוונתו וכבר ידעת שהאשה לא תחלוץ עד שתביא ב' שערות כר"מ שהוא מקיש אשה לאיש היינו דגם חכמים דהכא ס"ל בזה כר"מ [אבל ביבום] ומותר היבום בקטנה זולת לר"מ [דבזה לר"מ בלחוד דאין חכמים מודים לו משא"כ בחליצה דגם חכמים מודים לו], והמדפיסים כשראו בתחלה דקאמר כר"מ דשם אזיל לחכמים סברו דט"ס הוא ומימרא דר"מ שהוא מקיש אשה לאיש החליפו בתר מימרא דר"מ גבי הא דקאמר זולת לר"מ כתבו מאמר ר"מ דלעיל מינה שהוא מקיש והוא טעות דמוכח וברור. טז) ובגוף הענין קשה לי לשיטת הפוסקים דביאת בן ט' כמאמר בגדול דאינו קונה מדאורייתא רק מדרבנן, א"כ כשם דבחליצה מקשינן אשה לאיש דקטנה לא תחלוץ ה"נ ביבום אמאי לא נקיש אשה לאיש דבשם דקטן איננו מייבם ה"נ קטנה לא תהא מתייבמת מדאורייתא שיקנה אותה מיד לכל דבר. ואפשר דלענין יבום דהוא כקדושין לא שייך להקיש, דהא בעלמא נמי מצינו חילוק בין קטן לקטנה דקטן אין לו קידושין כלל משא"כ קטנה דיש לה קידושין ע"י האב עכ"פ, ומש"ה לא שייך להקיש לענין יבום, ועוד יש ליישב. יז) ואגב ראיתי להבי"מ (בסי' קנ"ה סעי' י"ד) שנתקשה מאוד בדברי התוס' דר"פ בא סימן במ"ש נ"מ דצריכה גט לקידושין וגם אסור באחותה, דהא בלא"ה חוששין שמא נשרו, [ועפ"י דברי הבי"ש דלעיל הי' אפשר ליישב כמובן]. ולפע"ד היה נראה בפשיטות דמ"ש התוס' דצריכה גט לקידושין היינו לקידושין שקידש אותה בקטנותה ואיננה יוצאה במיאון אפילו לא בעל דאין חוששין שמא נשרו אפ"ה כאן חיישינן, וזהו שכתבו וגם אסור באחותה דהממאנת הוא מותר בקרובותיה משא"כ לבתר דהביאה העליון איננו מועיל המיאון להתירו בקרובותיה ויהא די בזה כעת להפקת רצונו ויקבל ברכת החוה"ש מאדה"ש כנפשו ונפש אחיו ידידו ואוהבו דושו"ט וחפץ בהצלחתו ירוחם יהודא: