שות אור גדול· רבי ירוחם יהודא ליב פרלמן [הגדול ממינסק]
סימן ו
בעזהשי"ת כ"ז סיון תרמ"ז מינסק. שלו' אל כבוד הרב הגדול החריף ובקי יא"מ כ"ש מו"ה חיים הילל נ"י מו"ץ דק' ליבשעב יצו"י. אחדשה"ט, תמול הגיעני מכתבו בליל מוש"ק, ולרוב טרדותי הנני להשיב בקצרה כפי אשר יעלה בעטי בעזהשי"ת. ע"ד השאלה באחד שמת והניח בנים ובת אחת שהתקשר עמה בעודו בחיים עם חתן אחד בנדוניא ומזונות, ואחר מותו בסיבת הקטט שבין היורשים לא קיימו כפי התנאים עד שהשידוך נתבטל מחמת פשיעתם, וכעת הבת תובעת ההתחייבות של האב. וכת"ר העיר מאחר שבתנאים שלנו ההתחייבות הוא לבת, א"כ מוכח באבה"ע (סי' נ"ג) וברא"ש (פ"ו דכתובות) דהוי ספק במת החתן שהיה החיוב כנגדו, וא"כ אין מוציאין מספק. אך נסתפק כת"ר משום דכאן העיכוב היה מצד המתחייב, וע"ז הביא כת"ר דברי המקנה (סי' ל"ח) דאף אם העיכוב מצד המתחייב, וראייתו מגיטין (ד' ע"ה) בהרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ואח"כ נתנה והוא אינו רוצה לקבל דאם נתינה בע"כ לא שמה נתינה בטל הגט אף דהיא אנוסה והעיכוב מחמתו. וכת"ר הקשה על דבריו ב' קושיות, א', דהתם התנה שתתן מדעתו אי לא שמה נתינה, ועוד דהא אין אונס בגיטין, והביא מהנתיבות (סי' נ"ה) דמשמע דס"ל דאם העיכוב מהמתחייב לא נתבטל, וגם הביא ראי' מקידושין (ד' ח'), ע"כ נוטה דעת כת"ר דלא כהמקנה ושאל מאתי חוו"ד. הנה הספרים שלי אינם אתי כעת, (מחמת שמתקנים הדירה ואינני יכול להגיע אליהם), אך מעט שישנם אצלי וגם ספר המקנה איננו אתי, לכן אינני יכול לראות בדברי הפוסקים והאחרונים, ומה שישים ד' בפי אותו אדבר. א) הנה מה שהביא מקידושין (ד' ח'), זכורני שהרגישו בזה האחרונים השעה"מ והמקנה ובאבני מילואים (סי' כ"ט) ויישבו שפיר, ומוכח דכולם ס"ל כהמקנה דאף אם העיכוב מצד שכנגדו עכ"ז איננו מתחייב. וגם מצאתי לו רב להמקנה בדינו ובראייתו, דכדבריו מבואר להדיא בחי' רא"ה לכתובות, שהובא בשיטה מקובצת שם ריש כתובות (על סוף דף ב), דכתב דבביטול התנאי, כגון אם באתי יהא גט ונאנס ולא בא דנתבטל התנאי באונס, דאף דליכא בזה משום צנועות ופרוצות (משום דהפרוצות לא תאמרנה מעצמן דנאנס דיצטרכו לברר כמו על קיום התנאי] ואפ"ה אין אונס משום דכיון דנתבטל התנאי בכל ענין שיהי' נתבטל, והביא ראי' מאיצטלית וכן מנתינה בע"כ למ"ד לא שמה נתינה ובטלה גיטא יעושה"ט דהביא כן בשם הרא"ה ותלמידו דון קרשקש, והן הן דברי המקנה בדינו וראייתו, רק דהמקנה תלי לה משום דאונסא רחמנא חייבי' לא אמרינן, והרא"ה ותלמידו הנ"ל תלו לה משום דבביטול התנאי בכל ענין שנתבטל נתבטל הענין. ומה שהקשה כת"ר על המקנה מהא דאין אונס בגיטין, כבר נתבאר דנתיישב מתוך דברי הרא"ה ותלמידו הנ"ל דהכא לא שייך אין אונס משום דליכא תקנת צנועות ופרוצות וכנ"ל. ומה שהקשה עוד דהא בכלל תנאו הוא שתתן ברצון אי לא שמה נתינה, ג"כ לק"מ דהא לא אסיקו אדעתייהו בשעת מעשה שלא ירצה אח"כ לקבלם, וכמו כל ביטול תנאי באונס או מחמת גרם שכנגדו דוודאי איננו נכלל בלשון קיום התנאי כגון שהתנה שיבוא או שתבוא ולא באו אח"כ דוודאי איננו נכלל בקיום התנאי שיבואו רק דנימא דלא אסיקו אדעתייהו בשעת מעשה להתנות אף בכה"ג, וה"נ נאנסה אח"כ מלקיים תנאי הנתינה משום האונס שנתחדש אח"כ שלא רצה לקבל דלא אסיקו בשעת מעשה אדעתייהו לכוין להתנות על זה אם לא ירצה לקבל רק ממילא הוא בכלל הלשון דלא הוי נתינה והוי כמו שנאנסה ולא נתנה מחמת איזה אונס שגרם לה המגרש. וזכה המקנה לכוין בדינו ובראייתו לדעת רבותיו רבוותא קמאי הרא"ה ותלמידו הנ"ל. ומה שהביא מהנתיבות (סי' נה) נגד זה, איננו ראי' משום דהתם הא הוי אונסא רחמנא פטרי' דאמרינן כן בכל מקום וכמ"ש הנתיבות שם רק דגלי רחמנא בבתי ערי חומה דלא אמרינן אונסא רחמנא פטרי' וחידוש, הוא דחדית בי' רחמנא אצל בתי ערי חומה דלא נימא בי' אונסא רחמנא פטרי', הלכך מסתבר למעט החידוש בכל מה דאפשר דעכ"פ היכא דגרם האונס מהצד שכנגדו שפיר אמרינן בי' אונסא רחמנא פטרי', אבל גבי אונסא רחמנא לא חייבו דבכל מקום אמרינן כן שפיר יש לומר דאף הוא מודה דאף אם הגרם מצד שכנגדו ג"כ לא חייבי'. וזולת זה גוף דברי הנתיבות (שם) לא נהירא כלל, דהנה לכאורה יש להקשות על יסוד דבריו דמחלק בין אונסא רחמנא פטרי' לאונס דגיטין וממון, דא"כ איך יפרנס סוגיא ערוכה דנדרים (כ"ז א') דמקשה על רבא דאמר אונסא רחמנא פטרי' מפסקי' מברא, א"כ לכאורה מבואר להדיא דגם בפסקי' מברא שייך אונסא רחמנא פטרי'. [אף דלא נאנס רק ביום האחרון]. אמנם לזה היה אפשר ליישב דהקו' קאי על הא דרבא מפרש טעמא דמתני' דנדרי אונסין משום אונסא רחמנא פטרי', והנה זה ברור דאם היה מפרש דבריו להדיא שאוסר נכסיו אם לא יאכל אצלו אף אם יהא העיכוב מחמת אונס ג"כ יהא אסור פשיטא דלא היה שייך כלל לומר דאונסא רחמנא פטרי', רק דאנן אמרינן דלא אסיק אדעתי' אונסא ואדעתא דהכי לא נדר, רי משום הא לחוד לא היה סגי בלא היתר חכם, שוב לזה האי דאונסא רחמנא פטרי' דלא ליבעי שאלה כלל, וכיון דלא סגי בהאי דאונסא רחמנא פטרי' לחוד רק בצירוף טעמא דאדעתא דהכי לא נדר וכנ"ל, שפיר מקשה על הא דאדעתא דהכי לא נדר מפסקי' מברא וא"ש. אמנם גוף יסודו לא נהירא כלל, דנראה פשוט דהיכא דאיכא אומדנא דמוכח עד דגם בממון וגיטין וקידושין מבטלין הדבר משום האומדנא דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא עבד, פשיטא דגם נדרים ושבועות לא חמירי מינייהו ובטלין מעצמן משום האומדנא דאדעתא דהכי לא נדר ונשבע, רק שאלה אינו אלא להקל היכא דליכא אומדנא דמוכח, דבממון וגיטין וקידושין מעשיו קיימין ואינו יכול לבטלן ע"י שאלה לומר דאדעתא דהכי לא עבד, אפ"ה נדרים ושבועות קילי דיכול להתירן ע"י שאלה לחכם ע"י פתח כל דהו אף דליכא אומדנא, ויעוי' ר"ן נדרים (פ"ה א') דעל ההפקר לא שייך שאלה וגוף הנדר הותר ע"י שאלה, ויעוי' ג"כ בנוב"י (מה"ת יו"ד סי' קנ"ד), ולא אמרה תורה שאלה בנדרים ושבועות להחמיר עליהן מלגבי ממון וגיטין וקידושין רק להקל עליהן, וכל זה נראה לי פשוט וברור, ובזה נסתרין כל דברי הנתיבות שם. שוב ראיתי שדבר זה לכאורה במחלוקת שנוי בין הב"י ורמ"א יו"ד (סי' רכ"ח סעי' מ"ג) בהג"ה יעו"ש, אמנם כבר העמיק והרחיב בענין זה הנוב"י (מה"ק יו"ד סי' ס"ט) דלכ"ע היכא דאיכא אומדנא דמוכח אי"צ התרה יעושה"ט, ומצאתי ראי' להנוב"י, דכל חילי' דהרמ"א שם מת' מהר"מ ב"ב ויעוי' בת' מהר"מ ב"ב (סי' תתקמ"ב) דמבואר להדיא דדעתו דנדר דמי' למתנה לענין אומדנא יעושה"ט, והוא ראי' ברורה. הנה נמשכתי קצת חוץ לענינינו ונחזור להנ"ל דנתבאר דצדקו דברי המקנה שהביא כת"ר ומצאתי לו רב הרא"ה ותלמידו בדינו וראייתו וכנ"ל. ב) אמנם אף שנתבאר דצדקו דברי המקנה, עכ"ז בגוונא דניד"ד נראה דאפשר דגם המקנה מודה למ"ש כת"ר, דהיכא דהעיכוב מצד המתחייב לא פקע חיובו בהכי. והוא עפ"י מה שכתב הרשב"א בחידושיו קידושין (נ' א') גבי אי בעי סליק, דאף דבתנאי רשות בידו שלא לקיים כדי לבטל הענין כגון מתנה ע"מ לעלות יכול הוא לומר איני רוצה לעלות כדי שיתבטל המקח משום דתנאי לא ע"ד לקיים התנאי בלבד נאמר אלא אף ע"ד לבטל המעשה ואין כופין על קיום תנאו כדי שלא יתבטל המעשה בשום מקום והרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז אי נתינה בע"כ לא שמה נתינה יוכל לומר שלא יקבלם לבטל התנאי כדי לבטל המעשה, ה"מ היכא דהתנה בתנאי מפורש, משא"כ היכא דלא התנה בפירוש רק דליכא אלא גילוי דעת ואומדנא, בזה כל היכא דאי בעי סליק אף דאינו רוצה לעלות שוב המקח קיים משום דבכה"ג שוב ליכא גילוי דעת ואומדנא, יעושה"ט ברשב"א. וא"כ ממילא דה"נ בניד"ד דלא התנה בפירוש ע"מ שתנשא לפלוני רק דאנן באומדן דעתא אמרינן דלא התחייב רק אדעתא שתנשא לפלוני, ממילא כיון דאיננו תנאי מפורש אומדנא בעלמא, א"כ כל שהעיכוב מצד המתחייב לא נתבטל החיוב, וכעין דאמרינן התם דאף דאינו רוצה לעלות עכ"ז כיון דאי באי סליק לא נתבטל המקח, וה"נ כל שהמניעה מצד המתחייב לא נתבטל החיוב, וא"כ ניד"ד איננו ענין כלל לדברי המקנה וגם המקנה מודה בניד"ד דכל שהמניעה והעיכוב מצד המתחייב לא נתבטל החיוב, וצדקו דברי כת"ר בניד"ד ולא מטעמי'. ג) אמנם אף שצדקו דברי כת"ר דבגוונא דניד"ד היכא דהמניעה מהתחייב לא פקע החיוב וכנ"ל, עכ"ז נראה דאין לחייב להיורשים מטעם זה, משום דהא היורשים בעצמם לא התחייבו עצמם רק האב הוא המתחייב. והאב בעצמו הוא אנוס בזה והעיכוב שמצד היורשים הם כאחרים לגבי האב המתחייב גופי' ופקע חיובא מגוף המתחייב וממילא דגם היורשים פטורים, דכיון דפקע גוף החיוב מהמתחייב ממילא דגם שעבוד נכסים פקע, הגע עצמך דאם היה האב בחיים, והיתה המניעה מהבנים לבלי להנשא, דאזי פשיטא דהיה האב פטור, וה"נ לאחר מיתת האב דליכא שעבוד הגוף על הבנים רק שעבוד נכסים והאב הוא המתחייב וכיון דנפקע החיוב מהאב גופי' מטעם אונסא רחמנא לא חייבי' ממילא דגם היורשים פטורים. ואף דדבר זה ברור מסברא ואיננו צריך ראי', עכ"ז לרווחא דמלתא הנני להביא ראי' מת' מהר"מ ב"ב (סי' תתקל"ט) והובא גם במרדכי פ"ק דמציעא (סי' רמ"ז) יעושה"ט דפטר להאב משום דאנוס ולהיורשים דלא היו אנוסים ג"כ פטורים דכיון דאביהם פטור. גם היורשים פטורים שלא נדרו כלום ול"ש מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם משום דאביהם לא נתחייב יעושה"ט, א"כ הדברים מבוארים כמ"ש. ד) וגם מטעם מזיק שעבודו של חבירו אין לחייב להיורשים, דמלבד מ"ש כת"ר דהוי כעין גורם דגורם, גם זולת זה הא מניעת נתינת הנדוניא שנמנעו מליתן בוודאי לא עדיף ממבטל כיסו של חבירו דפטור דאינו אלא גרמא ולא גרמי'. ועוד דמזיק שעבודו של חבירו החוב נשאר והזיק השעבוד, משא"כ הכא דגרמו להפקיע גוף החיוב דלא יהי' שום חיוב מדינא, וכיון דמן הדין פקע החיוב א"כ הרשות בידם לעשות שלא יתקיים התנאי בכדי דליפקע החיוב, וכעין שכתב הרשב"א קידושין (נ' א') הנ"ל דהרשות בידו לבטל התנאי בכדי שיתבטל המעשה, וה"נ אצל היורשים כל טצדקי דיכלו למעבד בכדי שלא יתקיים התנאי ויפקע החיוב, מצו למעבד, ואף דלא שפיר עבדי בזה ומעשה רשע במה שלא נתנו לזמן שהיה עליהם החיוב, מ"מ מדינא אין לחייבם ע"ז. קצת דוגמא. לדבר יעוי' סוטה (כ"א ב') גבי רשע ערום דנקט ב' גווני, משיא עצה למכור בנכסים מועטים ומשיא עצה למכור במקום אחריך, דב ין הראשון דעת כמה פוסקים דחייבין מטעם מזיק שעבודו של חבירו, משא"כ בדין הב' דפטור לכ"ע משום דנפקע זכותו לגמרי, וה"נ בניד"ד דנפקע החיוב לגמרי איננו ענין כלל למזיק שעבודו של חבירו הנה עד כה פלפלתי במ"ש כת"ר, ונתבאר דמש"ה אין להטיל חיוב על היורשים, אמנם נראה לצדד בזכות היתומה ולחייב להיורשים מטעם אחר כאשר יבואר ה) הנה מ"ש כת"ר ליסוד פשוט דבאבה"ע (סי' נ"ג) ובהרא"ש (פ"ו דכתובות) דבכותב לבתו הוי ספק בנשאת לאחר איננו מבואר לא באבה"ע ולא בהרא"ש, וכת"ר נראה שכיון למ"ש נכד הגר"א זצ"ל באבה"ע שם בהגהותיו לביאורי הגר"א לבאר כן בדעת הרא"ש, ודבריו אינן נראין כלל להמעיין ברא"ש שם. וגם היה אפשר להעיר, דלפי דבריו דהוי ספק בהאומדנא בנשאת לאחר, א"כ מספק היו מוציאין מהאב, דכיון דהוי ספק בהאומדנא מוציאין מספק, כמ"ש הרא"ש ב"ב (פ"ט סי' כ"א וסי' כ"ג), גבי שכיב מרע לענין אם עמד חוזר:
ואף דאפשר לחלק דהתם בב"ב הוי ספק אם יש כאן תנאי כלל, אבל הכא האומדנא ודאי דלא נתן רק על תנאי שתנשא, ואין הספק רק באיכות התנאי אם דוקא שתנשא לפלוני, או ע"מ שתנשא סתם אף שלא לפלוני, וכיון דהאומדנא והתנאי ודאי ואין הספק רק באיכות התנאי, שפיר יש לומר דבכה"ג אין מוציאין מיד המוחזק, כן היה אפשר לחלק לכאורה אמנם ראיתי לרבותינו גדולי האחרונים דלא משמע להו לחלק בהכי, דיעוי' במל"מ (פט"ו מטוען הל' י"א) דהביא בשם ת' פני משה במעשה דידי' היה באיכות התנאי אם הכוונה בכל שנה ושנה או רק פעם א' דלמד מת' הרשב"א (שהובא בב"י חו"מ סי' כ"ט מחו' י"ג) שכתב בספק אם היה תנאי דמעמידין בחזקת הלוקח ולמד הפני משה מזה לניד"ד דהספק היה באיכות התנאי, א"כ מבואר דלא מחלק בזה, [וגם המל"מ למד מדבריו דאין לחלק בין ספק במעשה לספיקא דדינא]. א"כ לפ"ז היה מקום לחייב להיתומים. אמנם כבר כתבתי דאין דבריו נראין בכוונת הרא"ש כלל, רק דס"ל להרא"ש דבנשאת לאחר ג"כ פשיטא דאינו מגיע לה רק בנתייבמה לאחיו דלא הופקעה הקידושין הראשונים, והאי דדקדק מאי דנקט הרא"ש מקודם במתה היא דמשמע דוקא מתה אבל נשאת לאחר זכתה, איננו כדאי מחמת דקדוק קל זה לעייל פילא בקופא דמחטא ולחדש דהרא"ש ספוקי מספקא לי' דאין דרכו של הרא"ש לקצר ולמחוי במחוג והיה לו לבאר להדיא אם היה מספקא לי', אלא דכוונת הרא"ש במאי דנקט ומתה או דכוונתו לראי' וכמ"ש המהרש"ל והב"ח והדרישה, או משום דמסתימת הכותב בשם הגאון משמע דס"ל דגם בכה"ג קנתה להוריש להבן לכך נקט בכה"ג וכמ"ש הט"ז, אבל לדידי' פשיטא לי' דגם בנשאת לאחר לא זכתה, ולהלן יבואר עוד בכוונת הרא"ש א"כ נתבאר דמטעם זה ג"כ אין לחייב להיתומים. אמנם מה שנראה לי לצדד בזכות היתומה הוא. ו) דהנה לכאורה דעת הרא"ש תמוה מאוד וצריך ביאור והסבר דלכאורה אינו אלא דברי נביאות, דהא חזינן דבפוסק לחתנו אמרינן האומדנא דכיון דוקא ע"מ שיכנוס בעצמו ולא על היבום מכחו, וא"כ בפוסק לבתו ג"כ יקשה בממ"נ אם איכא ג"כ האומדנא דדוקא שיכנוס הוא א"כ גם יבום שבא מכחו ג"כ לא להני כמו בפוסק לחתנו, ואי דלא אמרינן האומדנא דדוקא שיכנוס בעצמו א"כ ליסגי ג"כ אם תנשא לאחר, ומי הגיד לו להרא"ש נביאות זה לירד לסוף דעתו של הפוסק לבתו ולעשות אומדנא חדשה ולמפלג האומדנא שבש"ס לחצאין דלא נימא האומדנא לגבי יבם דבא מכח הראשון ונימא האומדנא לגבי אחר מסברא בעלמא בלא שום מקור לזה, ואי' השכל והסברא לגזור האומדנא לגזרים והדברים מתמיהין לכאורה על דברי נביאות כאלו. ע"כ נראה דמוכרח אחד מב' פנים, והוא דס"ל להרא"ש דגם בפוסק לבתו איכא האומדנא שבש"ס דלא התחייב עצמו רק אם תנשא לזה, רק דאיכא הוכחה להיפוך להוציא מזו האומדנא, דאם לא התחייב עצמו רק לחתן זה, א"כ למה התחייב עצמו לבתו ולא לחתנו הו"ל להתחייב לחתנו, דסוף סוף אחר הנישואין יהי' זה לנדוניא לחתנו, ומדלא התחייב עצמו לחתנו רק לבתו א"כ איכא הוכחה לאפוקי מזו האומדנא, דע"כ דלא הקפיד דוקא על חתן זה, רק דגם לחתן אחר התחייב עצמו ולכך התחייב עצמו לבתו ולא לחתנו. וכיון שכן דגם בפוסק לבתו הוי אמרינן האומדנא שבש"ס זולת זו ההוכחה הנ"ל א"כ אין לנו לאפוקי מהאומדנא לגמרי רק מה שמוכרח לנו מההוכחה הנ"ל, דזו ההוכחה איננה מספקת לאפוקי מהאומדנא לגמרי אף על חתן אחר, דלעולם אפשר דלא הסכים על אחר רק על היבם לחוד דבא מכח קידושין אלו. אבל לא על אחר לגמרי, ולכך לבתו ולא לחתנו כדי שיטול גם היבם בא מכח קידושין אלו לעולם דלא הסכים על אחר לגמרי, ולכך רק היבם יכול להוציא מאתו מכח ההוכחה הנ"ל דמפיק לנו מהאומדנא, אבל אחר איננו יכול להוציא מאתו משום דכיון דע"ז ליכא הוכחה וכנ"ל ממילא נשאר האומדנא הנ"ל דלא התחייב רק לבא מכח קידושין אלו. ואם כנים אנחנו בזה יצא לנו מזה דין חדש, דהיכא דליכא יבם דלא משכחת לה לאחר שיבוא מכח קידושין אלו, א"כ שוב ההוכחה הנ"ל מספקת לאפוקי מהאומדנא לגמרי כיון דליכא למימר דכוונתו במה דלא פסק לחתנו משום יבם דהא ליכא יבם ע"כ דכוונתו להתחייב אף אם תנשא לאחר. ולפ"ז אפשר ליישב ג"כ הדקדוק הנ"ל שבדברי הרא"ש דמתחלה נקט במתה בתו ולא בנשאת לאחר, ולהנ"ל אשה"ט דהרא"ש מילתא דפסיקא נקט דבמתה ולא נשאת כלל לא זכתה בכל ענין בין איכא יבם בין ליכא יבם, וכן בנשאת ליבם זכתה כיון דהוא מכח קידושין הראשונים, ונשאת לאחר שבקי' משום דבזה יש חילוק בין איכא יבם לליכא יבם וכנ"ל, והרא"ש ב' הקצוות נקט במה שהוא מלתא דפסיקא וא"ש. ולפ"ז בניד"ד כיון דעכשיו הקידושין והנישואין ביחד, ובההתקשרות דידן לא שייך יבום א"כ לדידן הוי לעולם כליכא יבם דזכתה אף בנשאת לאחר וכנ"ל וא"כ יש לחייב להיורשים אם כנים אנחנו בכל הנ"ל, אמנם לאשר הדברים הנ"ל דחוקים ורחוקים אצלי בכוונת הרא"ש. ע"כ נ"ל לבאר הסבר דברי הרא"ש באו"א. ז) דלעולם ס"ל להרא"ש דבפוסק לבתו אמרינן כלל האומדנא דדוקא לחתן זה ומש"ה גם לאחיו מחוייב ליתן, והא דבנשאת לאחר דלא בא מכח קידושין הראשונים אין צריך ליתן אין הטעם משום האומדנא רק משום דהכא מיירי הרא"ש דלא נתחייב בקנין רק בפסיקה ובאמירה בעלמא דהן הן הדברים הנקנים באמירה, ואמירה זו לא מהני למקני רק אם פסק בשעת קידושין דעמדו וקדשו מתוך כך אבל אם פסק לבתו לנדוניא קודם הקידושין לא מהני כמבואר באבה"ע (סי' נ"א) וטעמא דמהני בשעת הקידושין הוא משום ההיא הנאה דמתחתני אהדדי כדקאמר בש"ס גמר ומקני והיינו שיבואו לידי נישואים כמ"ש התוס' כתובות (מ"ז א') ד"ה כתב וברא"ש שם, וא"כ איך אפשר כלל דליהני זו הפסיקה אם תנשא לאחר הא לגבי אחר היתה זו הפסיקה קודם הקידושין ואיך תיהני הפסיקה דשעת קידושין של זה אדעתא דתנשא, באם תהא נשאת. לאחר כיון דהנישואין של האחר איננו כלל מחמת הקידושין הראשונים, ואיך יהני הקידושין של הא' לענין זה שתקנה באמירה בעלמא, כיון דלגבי, הנישואין השניים הוי הפסיקה קודם הקידושין דלא קני' באמירה, והקידושין הראשונים הא לא באתה לידי נישואין מחמתן דליקני באמירה בההיא הנאה, א"כ אי אפשר דליהני הפסיקה למקני באמירה בעלמא ומש"ה בעינן דוקא שתנשא ליבם דהוא בא מכח קידושין הראשונים ובאתה לידי נישואין מכח אלו הקידושין ושפיר מהני הפסיקה דשעת הקידושין שבאתה לידי נישואין מחמתן, משא"כ לאחר אי אפשר למקני מחמת פסיקה הראשונה וכנ"ל, והדברים ברורים ומסתברים. ובזה נראה נמי ליישב דקדוק דברי הרא"ש הנ"ל, משום דהני תרתי מילי מתה ונשאת לאחר הא בהא תליין ואין שום מקום כלל לחלק ביניהם, דאם נימא דגם כשתנשא לאחר זכתה ע"כ דגם קודם הנישואין זכתה דבקדושין הראשונים לבד קנתה, דאל"כ נישואי האחר אי אפשר להועיל כלל על הפסיקה דשעת קידושין הראשונים וכנ"ל, וא"כ ממילא גם כשמתה זכתה להוריש להבן, ואשה"ט דאין שום מקום ושום סברא לחלק ביניהם וכיון דהא דבעינן ליבם דוקא איננו משום האומדנא, דבהתחייב לבתו לא אמרינן אומדנא דא"כ גם ליבם לא היה מועיל כמו בפוסק לחתנו, רק דהטעם משום דזולת זה לא קנתה באמירה ובפסיקה בעלמא וכנ"ל, א"כ ממילא בניד"ד דלא היה החיוב באמירה בעלמא רק בקגא"ס באופן המועיל מדינא שוב ממילא דאהני החיוב אף בנשאת לאחר כיון דליכא אומדנא וכנ"ל, ואיננו דומה לפוסק כאשר נתבאר. ואף שמדברי האחרונים אי"נ כן, יעוי' בב"ח (סי' נג סעי' ג ד), וביותר מבואר להדיא בבי"ש (שם ס"ק ד') דאין שום חילוק בין פוסק לנותן וכ"ה בט"ז דאף אם נתן לבתו בעת הקידושין ג"כ דוקא ליבם זכתה ולא בנשאת לאחר עכ"ז לדעתי נראה לי ברור כמ"ש דדוקא בפוסק בעינן יבם דוקא וכנ"ל דבלא"ה ליכא קנין אבל איננו מטעם אומדנא דא"כ אף יבם לא הי' מהני וכנ"ל וממילא דבנותן אף בשעת הקידושין זכתה אף בנשאת לאחר וכנ"ל. ויעוי' בדרישה (שם) דכתב ג"כ דנתן עדיפא מפסק, ועדיפא מינה דכיון דבפסק קנתה לענין יבם ממילא דבנתן אף בלא נשאת כלל זכתה להורישה לבנה יעושה"ט דביאר בזה דברי הגאון, ודבריו דחוקים מאוד בלי שום טעם, אמנם לפמ"ש יש לומר עפ"י דרכו בטוב טעם, דכיון דבפוסק קנתה לגבי יבם חזינן דבלבתו לא אמרינן אומדנא וכנ"ל, רק דבעינן יבם משום דבלא"ה אי אפשר למקני וכנ"ל, וא"כ ממילא בנתן זכתה בכל ענין, ומהדרישה יש סיוע למ"ש. אמנם אף לא נסכים לדברי הדרישה במתה קודם הנישואין דלא יירש הבן וכמו שהסכימו האחרונים עכ"ז בנשאת לאחר שפיר יש לומר דזכתה, וכמו שנראה מדברי מהרש"ל שהובא בדרישה שם אף בנתן בשעת הקידושין לבתו, וה"ה דיש לומר כן בהתחייב באופן המועיל וכמו שנתבאר בטוב טעם, כנ"ל נכון וברור:
ח) ועפ"י דברינו הנ"ל היה נראה לי לבאר דברי רבינו הגר"א זצ"ל באבה"ע (סי' נ"ג ס"ק ג') אשר לכאורה דבריו תמוהין מאוד דהביא מקור לזה הדין דפוסק לבתו קנתה לענין אם נתייבמה, מכתובות (מ"ז א') כתב לה כו' ומתה ואם איתא מאי קמ"ל אפילו היא לא זכתה עדיין עכ"ל, ודבריו באו סתומין וחתומין דהא מהוכחה הנ"ל מוכח אף בלא יבם, וביותר דאף בלא נשאת לאחר ג"כ זכתה, ואיך הביא הגר"א מקור מזה לדין דפוסק דבעינן יבם דוקא, וא"כ הביא ראי' לסתור, אם לא דנימא דלרבנן שם ה"ה לא מתה ולא נשאת ג"כ לא זכתה והא דנקט ומתה לרבותא דר' נתן, א"כ שוב גם ליבם ליכא ראי' מהתם דאפשר דהא בהא תליא דלרבנן דע"מ לכונסה כי היכי דס"ל דאף בלא מתה ולא נשאת, או בנשאת לאחר לא זכתה אפשר דה"ה בנשאת ליבם, ודברי הגר"א תמוהין לכאורה, וכבר ידוע כמה רב כחו כאחד מגדולי הראשונים אשר חייבין אנו לאמשוכי נפשין לטרוח להבין דבריו ברמיזותיו וקיצורו. ט) והנה ככל דברי הגר"א בהוכחתו וראייתו נ"ל מבואר כן בדברי גדולי הראשונים, והוא שכתב המרדכי (בפ"ו דכתובות), והובא בהגהת אשר"י שם אהא דפוסק מעות חתנו ומת חתנו, דבס' המקצעות כתב דר' נטרונאי גאון כתב דלא איירי אלא במקדש בלבד אבל אם כתב כתובה קנאה היבם בכתובה ואינו יכול לומר ולך א"א ליתן, מיהו ר"ת פי' לעיל דאפילו מן הנישואין כל זמן שלא גבה יפסיד והירו' ל"ק לפירושו דכיון דבתו קיימת גמר ומקני ליבם, ולעיל מיירי שהבת מתה עכ"ל, וביאור דבריו נראה פשוט דר' נטרונאי דייק לה לחלק בין כתב כתובה או לא משום דס"ל כפירש"י כתובות (מ"ז א') דמיירי שם מן האירוסין, ואפ"ה ס"ל לר' נתן דזכה הבעל מן האירוסין ובפוסק מעות לחתנו מבואר דאיננו זוכה עד שיכנוס, מינה הוכיח לחלק בין כתב כתובה או לא וכ"ז לפירש"י, אבל לר"ת ליכא הוכחה כמובן, זהו כוונת ס' המקצעות. אמנם יש לתמוה לכאורה, דאף לפירש"י מאי ראי' איכא, דהא אין הלכה כר' נתן רק כרבנן דאף בכתוב לה כתובה לא זכה הבעל קודם הנישואין:
ע"כ נראה מוכרח דדייק לה דע"כ לא פליגי רבנן עלי' דר' נתן רק במתה האשה דלא זכה הבעל אבל במת הבעל כ"ע לא פליגי דזכתה האשה, וכמו דמוכרחין לחלק לפיר"ת כדמסיים שם, ה"נ ס"ל לר' נטרונאי מצד הסברא דרבנן לא פליגי רק במתה, וכיון דמוכרח דר' נטרונאי מדייק מהברייתא דדוקא במתה האשה פליגי רבנן אבל במת הבעל לא פליגי וכעין שדייק הגר"א הנ"ל, א"כ ממילא מוכרח דמאי דנקט ר' נטרונאי קנאה היבם לאו דוקא יבם נקט דה"ה לאחר וה"ה אפילו לא נשאת לאחר כלל, דהא מההוכחה הנ"ל דע"כ לא פליגי רבנן רק במתה יש להוכיח נמי דבלא מתה אף שלא נשאת זכתה וכ"ש שיש להוכיח מינה בנשאת לאחר, והאי דנקט קנאה היבם לאו דוקא רק משום דקאי אמתני' נקט לה כגוונא דמתני', והוא ממש כעין דברי הגר"א בהוכחתו ודיוקו, רק דר' נטרונאי מדייק לה על כתב לה כתובה, והגר"א מדייק לה על פסק לבתו, [וקצת קשיא מאי דמסיים המרדכי והגהות אשר"י על פיר"ת והירו' ל"ק לפירושו כו', הא גם לר' נטרונאי ע"כ צ"ל דס"ל כן] אבל הוכחתו ודיוקו מבואר בדברי הראשונים וכנ"ל. אמנם מה דציין הגר"א כן על פסקא דהש"ע תמוה מאוד דהביא ראי' לסתור, דהש"ע פסק דוקא יבם משום שבא מכח קידושין הראשונים, ומההוכחה הנ"ל מוכח אף בנשאת לאחר ואף בלא נשאת כלל וכנ"ל, וא"כ איך מביא מזה ראי' לפסק השו"ע. אמנם לפי מה שנתבאר לעיל בדברינו יש ליישב דברי הגר"א בטוב טעם, שכיון הגר"א לכל דברינו הנ"ל דהא דבעינן יבם דוקא היינו משום דמיירי בפוסק באמירה בעלמא דתקנ"ח דתקנה באמירה אינו אלא בשעת קידושין משום בההיא הנאה דמתחתני אהדדי היינו שיבואו לידי נישואין וכנ"ל, וא"כ אי אפשר שתקנה בנשאת לאחר וכ"ש בלא נשאת כלל דהא לא קניא באמירה בעלמא רק בגוונא שתקנו חכמים דקניא מדר' גידל וכנ"ל, אבל בהתחייב עצמו באופן המועיל עפ"י דין שפיר יש לומר דקנתה אף בנשאת לאחר ואפשר אף בלא נשאת כלל רק נתארסה (וכעי' מ"ש הדרישה וכנ"ל), ולא מייתי הגר"א ראי' רק לענין זה דבפוסק לבתו לא אמרינן אומדנא וזכתה אף בנשאת לאחר ואפשר אף בלא נשאת כלל רק נתארסה וכנ"ל, וכיון דמוכח דבפוסק לבתו לא אמרינן אומדנא א"כ ממילא נמי אף בפוסק באמירה בעלמא דאי אפשר למקני' רק בבאתה לידי נישואין מכח קידושין אלו דאזי קניא מדר' גידל, אבל בלא"ה א"א לקנות באמירה בעלמא וכנ"ל, עכ"פ מהניא בבאתה לידי נישואין להיבם מכח קידושין אלו כיון דלא אמרינן האומדנא ואשה"ט דברי הגר"א. והוא כעין מ"ש הדרישה בביאור דברי הגאון דמייתי ראי' מפוסק לבתו לנתן יעושה"ט, ודברי הגר"א הם בהיפך דמייתי ראי' מנתן לפוסק לבתו וכמו שנתבאר באורך]. ואם כנים אנחנו בכוונתו מצאתי לי רב לכל מ"ש בכוונת הרא"ש. יא) אמנם יותר נראה לי דט"ס הוא שטעה המדפיס והמעתיק בציונו של הגר"א, דסבר דקאי הגר"א לציין על הא דסעי' ב'. ובאמת הגר"א כיון לציין על הויש מי שאומר דסעי' ג' דמיירי בנתן, וכוונת הגר"א לדייק דבנתן לבתו מהני אף בנשאת לאחר ואפשר אף בלא נשאת כלל וכמ"ש הדרישה, וסובר הגר"א זצ"ל דדברי הגאון שכתבו הרא"ש והטור נובעים מדיוק והוכחת ר' נטרונאי גאון הנ"ל [רק דר' נטרונאי מדייק זה על כתב לה כתובה והגאון שהביא הרא"ש והטור דייק לה על נתן לבתו,]. ואף דלפ"ז ע"כ הגאון סבר לה כפירש"י והרי"ף דהא דכתובות (דף מ"ז) מיירי מן האירוסין, דלפיר"ת אין ראי' כמ"ש המרדכי והגהות אשר"י הנ"ל. וא"כ הרא"ש והטור דסברי כפירוש ר"ת א"כ איך הביאו לדברי הגאון, זה ל"ק דאפשר דאף דלר"ת ליכא הוכחה לדברי הגאון. מ"מ כיון דליכא הוכחה להיפך ג"כ שפיר הביאו דברי הגאון לדינא, וכזה איתא בב"י בכמ"ד. ובאמת האי מקור לדברי הגאון נכון מאוד, ולפ"ז בחנם חלקו האחרונים בכמה חילוקי דינים כמבואר בבי"ש (ס"ק ד'), דלהנ"ל מוכח דאף בנתן לבתו בשעת קידושין ומת הארוס זכתה אף בנשאת לאחר ואף בלא נשאת כלל [וכמ"ש הדרישה.] משום דהא הברייתא דכתב לה בכתובות (ד' מ"ז) בשעת אירוסין מיירי וכמ"ש שם הרמב"ן במלחמות, [אמנם הרשב"א בחי' שם כתב דפירוש הברייתא הוא. דכתב לה אביה היינו שכתב לה מקודם האירוסין נדוניא שתנשא בהם והיא הכניסתם לבעלה בשעת אירוסין, ולדבריו אין ראי' רק על כתב לה קודם הקידושין אבל לא על נתן בשעת הקידושין]. אמנם אף אם כוונת הגר"א כנ"ל, עכ"פ שפיר יש מינה ראי' לניד"ד דהוי כ' לה אביה שזכתה בהן אף אם נתבטל השידוך הראשון, והוא יסוד חזק לנידון שלנו מעמוד התווך אשר כל בית ישראל ראויין להיות נשענים עליו רבינו הגר"א זצ"ל לחייב להיורשים. יב) ועוד בר מן כל הנ"ל נראה לחייב להיורשים מטעם חיוב עישור, והכא אף אם הוא יותר מעישור מ"מ חזינן אומדן דעת האב שרצה ליתן לה כזה, דאף להפוסקים דאין מוסיפים על העישור מחמת האומד, מ"מ כתבו האחרונים דהיכא דגלי האב דעתי' נגד הבת הזאת כ"ע מודו דמוסיפין, כמ"ש העבוה"ג והנוב"י שהובא בפ"ת (סי' נ' ס"ק ט"ו), ואף דשם הי' נגד הבת הזאת ונגד החתן הזה. מ"מ כיון שלא כתבו כן רק מסברא שפיר יש לנו רשות להוסיף ג"כ דאף בגילה דעתו נגד הבת הזאת לחוד ג"כ אזלינן בתר האומד להוסיף. ובפרט דבאמת לפי האומד שלנו נראה שאיננו מקפיד דוקא על החתן הלז כי כל כוונתו לפי האומד שלנו נראה דאינו אלא להשיא בתו לאיש, א"כ נראה דשפיר יש לנו לומר דבגילה דעתו נגד, הבת הזאת שפיר מוסיפין על העישור, גם יש לצרף קצת מה שנראה מדברי הב"ח (סי' נ"ג סוף סעי' ג') דבעינן שיטעון האב ברי דדוקא נגד זה התחייב ונאמן בטענתו בזה, יעושה"ט בלשון הב"ח דנראה מדבריו דמסתמא אמרינן דלא הקפיד דוקא על זה רק בטוען האב ברי נאמן, ע"כ מכל הלין טעמי נראה לזכות להיתומה ולחייב להיורשים, ובפרט דזולת כ"ז מצד היושר והראוי אף אם היה הדין עם היורשים ג"כ היו מחוייבים מצד הישר והטוב ולמען תלך בדרך טובים להשיא כראוי דמצינו בגמ' דכפו על זה ג"כ. אמנם בניד"ד נראה דחייבים מדינא מכל הלין טעמי שכתבתי ויש לפסוק כן להלכה ולמעשה. יג) ובדרך אגב הנני לעורר במה שהעירותי מדי עיוני בזה במ"ש הרמ"א באה"ע (סי' נ"ג סעי' ג') דבמתה מן הנשואין אף שיש לו בנים ממנה לר"ת לא זכה הבעל, וראיתי בפ"ת שם שכתב. בשם הנוב"י שכתב להסתפק בזה משום דבתוס' ורא"ש ליכא שום משמעות ובהגהות מיימוני סותר בזה לת' מיימוני ולכן כתב דצריך תלמוד. ול"נ מדברי הרא"ש (פ' מציאת האשה) שכתב על דברי הגאון בפוסק לבתו ומתה קודם נישואין דלא. יירש הבן משום דלא נשאת הא לאחר נישואין יירש, והא הרא"ש הסכים (בפ' נערה) לר"ת, וא"כ אפילו נשאת ומתה אחר מיתת בעלה לא יירש הבן משום דלא התחייב רק שתהנה בתו, והרא"ש מיירי קודם נתינה כמבואר להמעיין, וע"כ דביש לה זרע לא שייך כדי שתהנה בתו, וזה נראה ראי' ברורה למ"ש הנוב"י דס"ל להרא"ש ג"כ כת' מיימוני דיש לה זרע גם ר"ת מודה, וכיון דהרא"ש ות' מיימוני תרווייהו ס"ל דיש לה זרע לא שייך הא דר"ת ומחוייב האב ליתן, א"כ סמי חדא האי דהגהות מיימוני מקמי תרתי האי דת' מיימוני והרא"ש הנ"ל, ומהראוי לפסוק כן במתה האשה ויש לה ז"ק מחוייב ליתן להבעל, דאי"ל דדוקא לזרע שלה כתב הרא"ש דמחוייב ליתן משום דזרע שלה כמותה דהוא מיוצאי חלציו, אבל ביש לה בעל דיטול הבעל דאיננו מיוצאי חלציו איננו צריך ליתן, ז"א כלום, דהא חזינן בהיא קיימת הבעל מוציא הנדוניא אף דהנדוניא איננו שייך לה רק להבעל אפ"ה מתקרי שתהנה בתו מזה משום רווח ביתא או משום דמשכחת לה שתטול לפעמים כתובה נגד זה אם יגרשנה או ימות, וה"נ באית לה זרע קיימא אי זרעה כמותה וכשיוצאי חלציו נהנין הוי כבתו נהנית, אף ביש לה בעל ומתה דשייך להבעל אפ"ה מתקרי דיוצאי חלציו נהנין או משום רווח ביתא או משום דאפשר דיירשו אותו, ושפיר מוכח מהרא"ש דביש לה זרע לא שייך דינא דר"ת ומחוייב ליתן אחר נישואין. ויען כי הערה זו נתגלגלה אצלי ע"י שאלתו אף שאיננו ענין לניד"ד לא מנעתי מאתו. ויקבל ברכת החוה"ש מאדה"ש כנפשו ונפש ידידו דושו"ט. ירוחם יהודא ליב החופ"ק: