שות אור גדול· רבי ירוחם יהודא ליב פרלמן [הגדול ממינסק]
סימן ה
ע"ד השאלה שנשאלתי מאת הרב הצדיק וכו' מבריסק ע"ד בנו שנשא אשה אשר אחר החתונה ראה כי בכל חודש שבוע אחד יושבת בדודה ועצובה ובמרה שחורה ולא ידע מה זאת כי אמרו לו מקרה היא פעם אמרו חולי קדחת הוא ופעם אמרו כן דרך נשים מכאובי הוסת והאמין להם כי הי' רך בשנים ולא הודיע לאביו כי לא רצה לצערו, אמנם כאשר ארכו לו שם הימים ערך שנה וראה כי החולי מתמיד ידע כי לא טוב הדבר להחריש אזי הודיע הדבר לאביו הרב הנ"ל, ואביו שלח ולקחה לבריסק לעסוק ברפואות והיתה אצלו עשרה שבועות, ואז הי' אב"ד דבריסק הרב הגאון ר' צבי אורינשטיין נ"י אשר כעת הוא אבד"ק לבוב וסיפר לפניו כל הענין ושהאשה הנ"ל אמרה בפני חותנה ובעלה ובפני הדאקטער כי לפעמים תחשך ראות עיני' וסימור בראשי אברי' ועוד סימנים קשים ר"ל וחששו אולי הוא מין ממיני חולי הנכפה ר"ל, ושאל מאת הרב הגאון הנ"ל איך להתנהג, ואמר להם שיביא הדאקטער אצלו והוא ידרוש ממנו המחלה, אמנם הרב אבי הבעל סירב בזה לאשר חשש אולי יהי' זה נגד כבוד הגאון הנ"ל כי אולי יהרהר מי אחריו, ע"כ אמר לו הרב הגאון הנ"ל שידרוש בעצמו מהדאקטער ולמדהו איך לשאול מהדאקטער ע"ז המחלה בלשון ליטיין. ושאל ע"ז מהדאקטער ואמר כי איננו זה המחלה. אמנם מהות המחלה לא אמר הדאקטער כי דרך זה הדאקטער שלא לעשות פרידה בין זוג ע"כ לא אמר לו מהות המחלה. והרב אבי הבעל דרש אז עצת הגאון הנ"ל אם לעשות גט ואמר לו מאחר שאיננו מחולי הנכפה מן השמים ירחמו. וכן הי' כי בנסעה אז מבריסק הוטב מצבה ונעשית ככל אדם ונתרפאית מהיות עוד שבוע אחד לחודש. ואח"כ נתעברה ולא היתה הבריאה בענין אחר וכתבו להרב אבי הבעל הנ"ל לדרוש מהדאקטער עלי' ובבואו אליו והזכירו לו שמה ומקומה אמר אצלו בלשון אשכנז בזה"ל יא דיא פון זינינע ואז נודע להרב הנ"ל מהות המחלה וירדו הדברים חדרי בטנו אמנם לבנו לבעל האשה הנ"ל. לא הודיע מאומה כי חשב אולי ירחם ד' ולמה ימאסה לפניו ע"כ ניחמו עד אשר לא ידע לחשוב רעה. ויהי בעת לדתה הולד הראשון יצאה מדעתה איזה שבועות ורצה הבעל ליסע משם ועכבוהו. באמרם זה נקרה לפעמים ליולדת ונתפתה. והיא שבה לאיתנה וילדה עוד שני ולדות, ולא הי' הבעל בביתו. ודימו כי היו שני הלידות בטוב ובקיץ העבר נודע להם כי גם אז יצאה מדעתה. אחר כן ילדה ולד הרביעי ויצאה מדעתה ר"ל באופן קשה ומר בשבירת כלים וקריעת בגדים וחילול שבת ומשמירת נדות אין לדבר. והיתה עומדת קשורה בשלשלת וארכו הדברים יותר מחצי שנה. והבעל עם הילדים היו כל הזמן הנ"ל בסכנה עצומה ממנה. אין להעלות תלאותיו אשר עברו עליו בזמן ההוא על הכתב. עד אשר רחמו עליו אנשי חסד אשר התגוררו שמה ויושיעו לו להפרד מהצרה ולבוא אל אביו הרב הנ"ל בעוד היתה באמצע חלי' ואז נפרד ממנה והוא בבית אביו הרב הנ"ל זה שנה חמישית. ומעת פרידתו לא ידעו כמה משך עוד החולי ואיך היא בריאותה באלו השנים ולא יתנו אמון אשר היא בקו הבריאות כראוי גם חוששים לחזרה אם תלד עוד וכל חזרה היא קשה מהראשונה. ומבואר בפוסקים לחוש לחזרה. וגם נמאסה מאוד אצל הבעל בזכרו עת שיצאה מדעתה וצרותיו מהסכנה הגדולה אשר עברה עליו אז ואינו רוצה לעשות שלום עמה בשום אופן. וגם באמת אם יעשה שלום ותתעבר ותלד ותחזור חלילה המחלה מה יהי' אז כי יהיו כל ימיו חלילה אבודים והוא עודנו בעצם שנות האדם. ובת' תפארת צבי (סי' ל"ח) כתב על שוטית וז"ל ותו אם הי' באפשרי שתקבל גט ודאי היינו כופין אותה דהא מום גדול הוא עכ"פ אף שנולד בה אחר הנישואין ואינו מחוייב להיות אגוד עמה וכו' ואף אם תשתפה אם יש לחוש שתחזור לשטותה יכול לכופה לגרשה כמבואר באבה"ע (סי' קי"ז) לענין נכפה. עכ"ל, הרי מבואר להדיא דנידון דידן כופין לגרשה. והנה הבעל מתגולל בצערו על שולחן אביו העני הרב הנ"ל וחותנו השליך כל הילדים ג"כ לאביו הנ"ל בכדי לרדפו. ועכ"ז איננו רוצה לעשות שלום בשום אופן לחזור לאשתו כי נמאסה מאוד בעיניו עד שא"י לסובלה אף כי באו לו מים עד נפש. והנה זמן רב אחר פרידתו מאתה נודע להם כי היא היתה חולנית ר"ל איזה שנים לפני החתונה בכל חודש שבוע אחד מהמרה שחורה הנ"ל ואבי' נסע עמה גם קודם ההתקשרות לרופאים ולרופאי אליל והבל הקדרים. והרב הנ"ל והבעל לא ידעו מאומה. בעת התנאים וההתקשרות דבר הרב הנ"ל לשלח אחרי' לארחה ברגל ואח"כ אבי האשה עשה אמתלאות לבל לארחה ושלח אחר החתן ועלם קטן לא ידע מה. וכבר הי' להם ד"ת בבד"צ דק' אנטיפאלי ויצא מהד"ת שאין להאשה על הבעל כתובה ותוספת ותנאי כתובה ושום חיוב מחיובי הבעל לאשה רק דצריד לקבל בח' שלא אמר לו אביו הדברים ששמע מהדאקטער מהות המחלה אז זיא איז פון זינען בעת שהי' עמה קודם פרידתו. כן יצא הפס"ד מהבד"צ הנ"ל. ואף שזכה בד"ת עכ"ז התפשר אח"כ עם אבי האשה ליתן לו סכום גדול שתתרצה לקבל גט ורצה הרב הנ"ל לדחוק עצמו למכור כל מה שיש לו להשיג ללות בכדי לגמור בטוב. ואחר הפשרה נתן אבי' כתף סוררת באמרו שהאשה אינה רוצית ע"כ ביקש הרב הנ"ל מאתי לפתות ראשון בהתירו לגרשה בע"כ או לישא אחרת וכאשר מבואר בת' תפארת צבי (סי' ל"ח) הנ"ל. הנה כל זה העתקתי תורף ותמצית השאלה והמעשה ממכתב הרב הצדיק הנ"ל באו באורך דברים היוצאים מן הלב לעורר רחמים עליו ועל בנו למלט נפשם מפח יקוש. וזה ערך שנה ויותר אשר היו לי כמה וכמה מכתבים מאת הרב הצדיק הנ"ל ובקשני על ככה ולהזדקק לזה לכן נמצאתי לבקשתו לעיין בזה. וד' יהא בעזרי להצילני משגיאות ושלא אכשל בדבר הלכה, וזה החלי בס"ד א) הנה מה שתמך החכם השואל יסוד ההיתר על ת' תפארת צבי (סי' ל"ח), לדעתי אין בזה סמיכה כלל ואפס כי לפע"ד גוף דברי ת' תפ"צ הנ"ל תמוהין, דאיך דן לענין לכופה לגרשה לחוש לחזרה מדברי הח"מ והבי"ש (סי' קי"ז ס"ק י"ב), דהא לענין לכופה אינו אלא בנכפה דהוי מום גדול אבל משום שאר מומין אינו יכול לגרשה בע"כ כמבואר באבה"ע (סס"י קי"ז), וא"כ אף בנכפה לענין חשש חזרה י"ל דאינו מום גדול כיון דאינו אלא חששא בעלמא ואינו נחשב רק מום בעלמא כשאר מומין, ולכך לענין תצא שלא בכתובה דבכל המומין הדין כן, שפיר כתבו הח"מ והבי"ש (ס"ק י"ב) הנ"ל דאף בהיתה נכפית ונתרפאית מ"מ תצא שלא בכתובה דמ"מ הוי מום משום חשש חזרה, וכן (בסי' ל"מ ס"ק ו') בקידשה על מנת שאין בה מומין דבכל המומין אינה מקודשת, לבד אם נתרפאת לגמרי בשעת הקדושין אף אם היו בה מומין מקודם, שפיר כתב הבי"ש (שם ס"ק י"ז) דאף אם נתרפאית לגמרי בשעת הקדושין מ"מ כיון דאיכא חשש חזרה הוי כיש בה מום בשעת הקדושין, אבל לענין לכופה להתגרש דבשאר מומין אין כופין רק בנכפה דהוי מום גדול, שפיר אפשר דאף בנכפה כל שנתרפאה אף דאיכא חשש חזרה מ"מ אינו אלא מום בעלמא ואין כופין. וראי' לזה נראה מתשב"ץ (ח"ב סי' ר"ס) והובא בב"י אבה"ע (סי' קס"ה) לענין יבם נכפה דכופין אותו לחלוץ, דאם הי' נכפה והוא אומר דנתרפא דאינו נאמן בלא ראי' דמבואר דאם הי' נאמן או אם הי' מביא ראי' דהוי כפינן לה להתיבם, אלמא דלא חיישינן לחזרה, וקשיא על הח"מ והבי"ש הנ"ל, אלא ודאי כמ"ש דחשש חזרה אינו אלא מום בעלמא, וביבם בשאר מומין אין כופין לחלוץ רק במום גדול דבבעל כופין לגרש, הלכך כשנתרפא לא חיישינן בו לחזרה, דרק גבי אשה דפוסל בה כל מום חיישינן לחזרה וכנ"ל. [וקצת נראה מתשב"ץ (ח"א סי' קכ"ד) דלא חיישינן לחזרה כלל, ויש לדחות ואיך שיהי' עכ"פ מבואר דבדברי התפארת צבי הנ"ל אין בהם כדי סמיכה. ואף דלכאורה לפי המבואר בלשון השאלה הנ"ל אין צורך בזה לחשש חזרה, רק דהוחזקה זו להיות יוצאת מדעת אחר כל לידה ועדיין בחזקתה עומדת, אמנם גם זה איננו כלום מכמה טעמי, חדא דשמעתי בע"פ מאת הרב השואל דחד לידה באמצע היתה כדרך כל הארץ, ולא דקדק במכתבו, א"כ עדן לא הוחזקה זו, ועוד כיון דכל החשש אחר לידה א"כ כיון שכבר קיים פו"ר אפשר להתירה לשתות כוס עיקרין שלא תלד עוד, ועוד יש לסתור בזה ואין להאריך. ב) אמנם באמת התירא דנידון דידן לא נפלאת היא ולא רחוקה, ואין צורך לחפש בזה בתשובות האחרונים, רק מבואר הוא לפנינו בשולחן הערוך (סס"י קי"ז) בדברי רבינו הבי"ש (סס"ק כ"ד), דהא דבשאר מומין אין כופין אותה היינו בידע מהן או בנולדו בה, אבל אם היו בה מקודם והוא לא ידע שפיר כופין אותה כיון דעשתה שלא כהוגן והטעתו, ומקורו מת' הרא"ש (כלל ל"ה סס"י ב') באלמנה אחת בת גדולים וטובים שנתקדשה למלמד תינוקות פחות ערך, וכתב הרא"ש שם שאם המקדש איננו ראוי והגון לדבק בבת טובים ובנכל ובתרמית פיתה אותה קרוב הדבר לדמותו לעובדא דנרש יבמות (ק"י א') דמשום דעשה שלא כהוגן הפקיעו הקידושין, גם זה שעשה שלא כהוגן נהי דקידושין לא נפקיע מ"מ יש לסמוך בנידון זה על דברי קצת רבותינו שפסקו בדינא דמורדת דכופין אותו לגרשה עכ"ל הרא"ש שם, ומינה דן רבינו הבי"ש להיכא דהיו בה מומין והטעתו דג"כ עשתה שלא כהוגן דכופין אותה. וראיתי להגליא מסכת בקו"א (סי' ה') שהובא בפתחי תשובה (סי' ל"ט סק"ה), שכתב על הבי"ש הנ"ל שלא דיבר נכונה מטעם כיון דספק הוא אם מקפיד במומין, כמ"ש רש"י כתובות (ע"ג ב'), א"כ יכולה לומר דסבורה היתה שאינו מקפיד מדלא התנה, דגדולה מזו מבואר בהל' אונאה (סי' רל"ב) דאפילו רובא לרדיא ומיעוט לשחיטה ליכא טענת מקח טעות על המוכר, דיכול לומר סבור הייתי שאתה מהמיעוט ומדלא התנה איננו מקח טעות, וה"נ לא עשתה שלא כהוגן יעו"ש. ולדעתי דברי הבי"ש נכונים מאוד, דהנה חזינן בחייבי לאוין שלא הכיר בה יש לה תוספת, כמבואר אבה"ע (סי' קט"ז), ובמומין שלא הכיר אין לה תוספת, והטעם מבואר בר"ן (ס"פ אלמנה ניזונית) דבחייבי לאוין לא פשעה כ"כ במה שלא הודיעתו דסברא שמא יתפייס באיסור, משא"כ במומין דאין אדם מתפייס במומין פשעה במה שלא הודיעתו, דאף דאיילונית דהוי ג"כ מום יש לה תוספת, היינו משום דלא פשעה דגם היא לא ידעה, משא"כ בשאר מומין דידעה ופשעה במה שלא הודיעתו אין לה תוספת, ומבואר באורך בבי"ש (סי' קט"ז סק"ג ובסי' קי"ז סק"א) [אך מה שתפס הבי"ש (ריש סי' קי"ז) חי' המגיד באיילונית משום דגם הוא פשע דהי' לו לבדוק והיא לא פשעה יעו"ש דהוליד מזה דינים, ולפע"ד נראה דאי אפשר לומר. כן מלשון הרמב"ם (פט"ו מאישות ה"ח) יעו"ש דכתב לענין שהתה עשר שנים ולא ילדה היכא דהמניעה מאתה דתצא שלא בכתובה ואפ"ה יש לה תוספת מטעם דאיננה גרועה מאיילונית דיש לה תוספת, ואם באיילונית הטעם כמ"ש המגיד והבי"ש משום דהי' לו לבדוק, א"כ איך דימה הרמב"ם שהה עשר שנים דלא הי' יכול לבדוק כלל לאיילונית, ע"כ נראה מוכרח מזה דתירוץ ב' של המגיד עיקר דטעמא דאיילונית משום דעכ"פ ראוי' לישב עמו וגם לא פשעה, משא"כ בשאר מומין דאף דראוי' לישב עמו עכ"ז פשעה, וברואית מחמת תשמיש אף דלא משעה עכ"ז אינה ראוי' לישב עמו, ובחייבי לאוין אף דאינה ראוי' לישב עמו מ"מ הוא פשע דהי' לו לחקור והיא לא פשעה כ"כ, ותי' האחר של המגיד שתפס הבי"ש לעיקר תמוה כנ"ל]., א"כ מבואר דבמומין פשעה יותר מחייבי לאוין, וא"כ פשיטא דאין לך עשתה שלא כהוגן יותר מזה דהא קנסינן לה תוספת משום הא דעשתה שלא כהוגן. וא"כ דברי הבי"ש נכונים. [ואף להגליא מסכת, עכ"ז יעו"ש שהתיר מטעמים אחרים אשר כולם שייכים בנידון דידן יעו"ש.] וראיתי עוד להפלאה בקו"א (בסי' קי"ז שם) דהשיג ג"כ על הבי"ש דלא דמי להא דת' הרא"ש משום דשם הי' המעשה בקידושין לבד, אבל בנשואין דאיכא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות מחל. ולדעתי גם זה לאו השגה היא כלל, דאדרבא הדברים נלמדים מקו"ח דהא התם בהא דת' הרא"ש הוי קידושי ודאי, דהא ליכא טעות כלל דהא פיתה אותה ונתרצית, ואפ"ה קנסינן לי' דחשבינן לי' לעשה שלא כהוגן על הא דפיתה אותה, א"כ כ"ש הכא דהטעתו ואינו אלא קידושי ספק, ואף אם נתרצה בכל ענין בכדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות, עכ"ז י"ל דאם הי' יודע ממומין שבה לא הי' בועל כלל, רק כיון דלא ידע והוצרך לבעול ע"כ הוכרח להתרצות בכל ענין שיהי' בכדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות, אבל היא עשתה שלא כהוגן דהא מש"ה קנסינן לה תוספת וכנ"ל. ע"כ נראה פשוט דהנכון עם הבי"ש. [אמנם יש לפקפק על הבי"ש מטעם אחר, דנהי דהיא עשתה שלא כהוגן במה שלא הודיעתו דהי' לה לחוש. ולחשוב דהוא מהמקפידין ומש"ה קנסינן לה תוספת, עכ"ז לא שייך לקנסה רק אם באמת הוא מהמקפידין, אבל אם באמת הוא איננו מקפיד ואף אם הי' יודע לא הי' מקפיד והי' מתרצה, שוב אין לקנסה על האי דעשתה שלא כהוגן בזה כיון דעכ"פ במעשה לא חטאה, דהוי כנתכוין לאכול חלב ועלה בידו שומן, וא"כ כיון דאמרינן כתובות (ע"ג ב') דספיקא הוא דלענין איסורא לחומרא אף בקידושין לחוד כמבואר שם בר"ן ובפוסקים ולענין ממונא לקולא, וא"כ א"ש דלענין התוספת דחיישינן דלמא הוא מהמקפידים שפיר קנסינן לה משום דעשתה שלא כהוגן, משא"כ לענין איסורא דחיישינן דלמא איננו מהמקפידין דמש"ה צריכה גט, ממילא דאין לקנסה על האי דעשתה שלא כהוגן ואין לנו להתירו לגרשה בע"כ ג"כ, כיון דלענין איסורא חיישינן דלמא איננו מהמקפידין, ואיננו דומה להא דת' הרא"ש, דהתם לא היתה מרוצה בתחלה להתקדש לו מדהוצרך לפתותה, רק שפיתה אותה בנכל ובתרמית וא"כ עשה שלא כהוגן בזה שפיתה אותה, אבל הכא לענין איסורא אפשר דלא שייך לקנסה משום עשתה שלא כהוגן וכנ"ל כיון דאפשר דהעשי' שלא כהוגן לא פעל מידי לענין מעשה. והי' אפשר לפלפל בזה אי ספק בענין החדר"ג להחמיר, וגם אף אם נימא דהוי ספק דרבנן ולהקל, אכתי יש לדון במלתא דאית בי' ספיקא דאורייתא ודרבנן ביחד דדעת כמה פוסקים דאזלינן להחמיר בתרווייהו, ובפרט דהכא בממ"נ או דאינה צריכה גט כלל או דצריך רצונה, והי' אפשר לחלק בין ארוסה לנשואה, דבבעל שפיר י"ל דאף אם מקפיד עכ"ז מתרצה בכל ענין שלא תהא בעילתו ב"ז וא"כ עשתה שלא כהוגן, וא"כ יש לדון אי בארוסה שייך הח' אלא שאין רצוני להאריך בכ"ז]:
וגדולה מזו מבואר בבי"ש (סי' ל"ט סק"ט) בשם הט"ז במשתנת במטה דנחלקו בזה התשב"ץ והב"י אי הוי מום, והסכים הט"ז דלא הוי מום לענין להפסידה כתובה מדלא חשיב לי' במומין שהוסיפו עליהן, ועכ"ז יכול לגרשה בע"כ כיון שיש בזה מחלוקת. ולכאורה איננו מובן כלל כיון דהכריע דלא הוי מום ואין בזה שום ספק מדמוציאין ממון מהבעל, וא"כ איך התיר לגרשה בע"כ כיון דיש בזה מחלוקת ואיך סמך על דעה נדחית בראי' מוכרחת מהגמ'. ואפשר דטעמו ג"כ כסברת הבי"ש (סס"י קי"ז) הנ"ל, הואיל ועשתה שלא כהוגן במה שלא הודיעתו, אף דלאו מום ממש הוא מ"מ כיון דלהב"י הוי מום א"כ חזינן דלבני אדם נחשב זה מום וקפידא, מש"ה הוי לה פושעת ועושית שלא כהוגן במה שלא הודיעתו, ומש"ה יכול לגרשה בע"כ. עכ"פ מבואר דעת הט"ז והבי"ש דבלא ידע מהמומין יכול לגרשה בע"כ. ונראה עוד דבאשה אין צורך לטעם הרא"ש שם בא' דסמכינן אהני דפסקו במורדת דכופין, רק בפשוט כיון דבאשה איננו מדינא רק מתקנות רגמ"ה ולא עשה תקנתא לרמאין, וכמ"ש כעין זה במהרי"ק (סי' כ"ט) דתקנתא לרמאין ניקו ונעביד בתמי', וא"כ באשה זו דנידון דידן דנתברר דהיו בה המומין מקודם והטעתו, דמש"ה יצא הפס"ד מהבד"צ דשם להספידה כתובה ותוספת ותנאי כתובה, ליכא חדר"ג לענין לגרשה בע"כ וה"ה לענין לישא אחרת. וכל זה כתבתי למ"ש הבי"ש לדון להתיר מכח האי דתשובת הרא"ש הנ"ל. אמנם לדעתי תמה אנכי על הבי"ש דהוצרך לזה, דלפע"ד הדברים פשוטים להיתר מגמ' וראשונים, וגם במקור הדין דרמ"א (סס"י קי"ז דבשאר מומין אין כופין דנובע ממהרי"ק סי' ק"ז) משמע שם ג"כ דהיינו דוקא בידע ומחל, אבל בלא ידע משמע שם דיכול לגרשה בע"כ, ויותר מבואר כן להדיא במהרי"ק (ריש סי' ק"ה) להמעיין, ואין צורך לטעמא דתשובת הרא"ש משום עשתה שלא כהוגן, רק דהוא מדינא דגמ' וראשונים כאשר יבואר והוא. ג) דהנה הבי"ש (ריש סי' קנ"ד) הוכיח מכתובות (ע"ז א') דעל מתני' דקתני האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא פליגי אמוראי דחד תני נולדו וחד תני היו, וקאמר דמאן דתני נולדו כ"ש היו דקסברה וקבלה ומאן דתני היו אבל נולדו כופין, ומינה הוכיח הבי"ש דע"כ הא דקאמר דמ"ד נולדו כ"ש היו דקסברה וקבלה ע"כ הפירוש היו וידעה בהן דבלא ידעה לא שייך סברה וקבלה וע"כ הפי' היו וידעה בהן, וא"כ ע"כ גם מאן דתני היו ע"כ היינו היו וידעה בהן, דאי היו ולא ידעה בהן א"כ הי' אפילו בהיפך דמ"ד נולדו דוקא נולדו אבל היו ולא ידעה בהן לא לאפוקי מאידך מ"ד, וע"כ דגם דמאן דתני היו היינו היו וידעה בהן, והא דלא מוקי באמת בהיו ולא ידעה בהן, ע"כ משום דפשיטא לי' להגמ' דבהיו ולא ידעה בהן א"א לומר דאין כופין דפשיטא דכופין דהוי מקח טעות, וכן פי' הב"ח לשיטת הטור, ומוכח מזה דהיכא דהיו בו מומין מקודם והיא לא ידעה דכופין אותו אמנם דקשיא לי' להב"ח לשיטת הרמ"ה שם דס"ל באידך מתני' דחשיב ואלו שכופין להוציא כו' בין שהיו בו עד שלא נישאו ובין משנישאו נולדו ובכולן אמר ר"מ אעפ"י שהתנה עמה יכולה שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו א"י לקבל וחכ"א מקבלת היא ע"כ חוץ ממוכה שחין כו', וסובר הרמ"ה דחכמים פליגי ג"כ על היו וידעה, וכן הביא הר"ן בכתובות שם סברא זו כיון דחכמים פליגי על סברת סבורה הייתי מה לי התנה מה לי היו וידעה. וקשיא לי' להב"ח לפ"ז הא דקתני ברישא בין שהיו בו עד שלא נישאו, ע"כ דמפרש שהיו בו ולא ידעה, וא"כ קשיא למאן דתני במתני' קמייתא היו אבל נולדו כופין, א"כ מאי איכא לחכמים בין מתני' קמייתא לבתרייתא, דהא בנולדו כופין לתרווייהו ובהיו וידעה דסברה וקבלה בתרווייהו אין כופין, וע"כ דעיקר החילוק בהיו ולא ידעה, דהא דתני במתני' קמייתא היו היינו היו ולא ידעה ואפ"ה אין כופין ובבתרייתא בהיו ולא ידעה כופין, וא"כ קשיא האי דקאמר מאן דתני נולדו כ"ש היו וע"כ כוונתו להיו דאידך מ"ד והיינו לפי הנ"ל בהיו ולא ידעה וא"כ איך קאמר דסברה וקבלה, דכיון דלא ידעה איך שייך סברה וקבלה, על כן פירש הב"ח דאפשר דידעה וקבלה, ונראה ביאור דבריו דספק הוא אצלנו דכיון דהיו בו מקודם אפשר דידעה וסברה וקבלה, וא"כ מספק אין יכולים לכוף להבעל להוציא דדלמא ידעה וסברה וקבלה והוי גט מעושה שלא כדין ומזה הוכיח הב"ח דלשיטת הרמ"ה בהיו בו מומין והיא לא ידעה דאין כופין, והבי"ש תירץ דאה"נ דלמ"ד היו ע"כ דמיירי בידעה מדקאמר לאידך מ"ד כ"ש היו דסברה וקבלה מכלל דמיירי בידעה, והחילוק בין משנה קמייתא לבתרייתא למ"ד היו ע"כ בהיו וידעה, ולהאי מ"ד מוכח באמת כשיטת הטור דידעה לא דמי להתנה, וחכמים לא פליגי רק בהתנה אבל בידעה מודים, והרמ"ה לא קאמר שיטתו רק להלכה דקי"ל כאידך מ"ד דתני נולדו, דלפ"ז שפיר יש לומר דידעה דמיא להתנה, והא דקתני בבתרייתא בין שהיו עד שלא נישאו היינו בלא ידעה, והחילוק בין קמייתא לבתרייתא הוא בנולדו. והנה לכאורה תירוץ הבי"ש תמוה מאוד ואיננו מובן כלל, דכיון דלמ"ד היו מוכרח כהטור דידעה לא הוי כהתנה וממ"ד נולדו איננו מוכרח דפליג עלי' בהא, א"כ מה"ת למשוי מחלוקת בכדי, דהא כל הכרח הרמ"ה הוא מסברא דכיון דידעה וסברה וקבלה וחכמים לא ס"ל סברת כסבורה הייתי מה לי התנה מה לי לא התנה רק דידעה, וכיון דממ"ד היו ע"כ מוכרח לחלק ביניהם וממ"ד נולדו אין הכרח דפליג, מנ"ל להרמ"ה לעשות מחלוקת בחנם במקום דלא מוכח, ואין זה סגנון כלל וכן תמה הבית מאיר. ויען כי ידוע דהבי"ש רב גוברי' וח"ו שידבר דברים שאין להם שחר, ע"כ נראה דכוונה עמוקה כיון בזה ודבריו באו בקיצור כדרכו בקודש. ד) והוא בהקדים דברי המגיד (פכ"ה מאישות) שכתב על דעת הרמב"ם דהוא כשיטת הרמ"ה, וכתב ע"ז המגיד שם דנראה כן מהסוגיא האמורה על המשנה דאיש שנולדו בו מומין, ולא ביאר אופן הראי', [והגר"א וצ"ל (ריש סי' קנ"ד) כתב דמלשון כסבורה הייתי דקאמר על רשב"ג ש"מ שהיא אליבא דר"מ, ואיננו מובן כלל, דאי מודו רבנן בידעה ע"כ ג"כ מהאי טעמא דבלא התנה גם הם סוברים סברת כסבורה הייתי א"כ שייך שפיר הלשון גם לרבנן בידעה ולא התנה, גם סוף דבריו אינם מובנים לי, שכתב דדוחק דת"ק ורשב"ג פליגי בפלוגתא דר"מ וחכמים, הא ל"פ רק במומין דמתני' קמייתא אבל במומין דאידך מתני' משמע דכולהו ס"ל כר"מ. ואפשר דכוונתו בסברת הפלוגתא דר"מ וחכמים]: והנראה לבאר ראייתו, דקשיא טובא על סברת המקשן דמקשה מרשב"ג דבשלמא למ"ד נולדו היינו דשאני בין גדולים לקטנים אלא למ"ד היו מה לי גדולים מה לי קטנים, יתמוה לכאורה למאי דלא ידע סברת כסבורה הייתי מאי קשיא לי' על רשב"ג טפי מעל חכמים דמתני' בתרייתא דג"כ סברי דכופין אף בהיו עד שלא נישאו, דסברה וקבלה, וא"כ לכ"ע מוכרח סברת כסבורה הייתי, ומאי קאמר בשלמא למ"ד נולדו אתי שפיר הא גם לדידי' אכתי תקשי מ"ט דחכמים דמתני' בתרייתא דמודו בהיו דכופין וע"כ מטעם כסבורה הייתי, וא"כ כיון דלכ"ע ע"כ מוכרח סברת כסבורה הייתי אף למ"ד נולדו, שוב ממילא ל"ק אף למ"ד היו מרשב"ג דמתני' קמייתא, ומאי הי' ס"ד דהמקשן דפריך מרשב"ג למ"ד היו כיון דמבואר הוא מחכמים דמשנה בתרייתא לכ"ע. ע"כ נראה מוכרח מזה כשיטת הרמ"ה דס"ד דהמקשה דחכמים דמשנה בתרייתא לית להו סברת כסבורה הייתי כלל, ובאמת פליגי אף בידעה, והא דקתני ברישא בין שהיו עד שלא נישאו היינו שהיו והיא לא ידעה, ועיקר החילוק בין משנה קמייתא לבתרייתא הוא רק בנולדו וא"ש למ"ד נולדו, אבל למ"ד היו דדוקא היו אבל בנולדו כופין, וע"כ דמיירי בידעה דבלא ידעה משמע לי' דאין סברא שלא לכוף, ושפיר קשיא לי' מרשב"ג, וה"ה דהו"מ למפרך באמת לדידי' ממשנה בתרייתא, דהא עיקר החילוק בין משנה קמייתא לבתרייתא לחכמים להך מ"ד אינו אלא בהיו וידעה, א"כ מ"ט דחכמים בידעה דהא סברה וקבלה, כיון דלא ס"ל סברת כסבורה הייתי אלא דפריך לי' טפי ממשנה דעסיק בה מרשב"ג דהך מתני' זהו דעת המקשן, והתרצן חידש לו סברת כסבורה הייתי, ואין הכוונה דס"ל כר"מ רק דחידש לו דכ"ע ס"ל הך סברא בידעה ולא התנה גם חכמים דמשנה בתרייתא ולא פליגי רק בהתנה. וא"כ לפ"ז המקשן והתרצן פליגי בפלוגתת הטור והרמ"ה, דהמקשן הי' ס"ל כסברת הרמ"ה דידעה דמיא להתנה וחכמים דפליגי בהתנה פליגי אף בידעה, ולכך מקשה מרשב"ג דדוחק לומר דס"ל כר"מ, [וגם אי ס"ל כר"מ הו"ל לאשמועינן רבותא יותר דאפילו התנה עמה כדאשמועינן ר"מ במשנה בתרייתא.], וה"ה דהו"מ למפרך ממשנה בתרייתא דמאי איכא בין משנה קמייתא לבתרייתא לחכמים וע"כ בהיו וידעה, א"כ מ"ט דחכמים בבתרייתא, אלא דפריך לי' טפי ממשנה קמייתא גופי' מרשב"ג, והתרצן חידש לו כסברת הטור דבידעה ולא התנה לכ"ע אמרינן סברת סבורה הייתי, וממילא דאתי שפיר ג"כ לחכמים דמשנה בתרייתא דהחילוק בין משנה קמייתא לבתרייתא בהיו וידעה ואשה"ט. ומעתה כיון דנחלקו בזה המקשן והתרצן, ולא הוכרח התרצן לחדש סברת כסבורה הייתי לכ"ע אף לחכמים כנ"ל רק למ"ד היו, וא"כ להלכה דקי"ל כמ"ד נולדו דאינו מוכרח סברת התרצן וכנ"ל, שוב ממילא הדרינן לסברא פשוטה של המקשן דסבר דלחכמים לא אמרינן סברת כסבורה הייתי דידעה דמיא להתנה, וחכמים דפליגי בהתנה פליגי נמי גם בהיו וידעה, והחילוק בין משנה קמייתא לבתרייתא לחכמים הוא רק בנולדו, וא"ש שיטת הרמ"ה כיון דחזינן דלהמקשן היה פשוט מסברא דגם בידעה לא אמרינן כסבורה הייתי, אף דלמ"ד היו מוכרח כהתרצן, מ"מ להלכה דקי"ל כמ"ד נולדו דאינו מוכרח שוב הדרינן לסברא פשוטה של המקשן דידעה דמיא להתנה וכנ"ל, ואשה"ט דברי הבי"ש הנ"ל. ולדבריו יתבאר היטב כוונת הגהות אשר"י (פ"ז דכתובות), גבי מאן דתני היו אבל נולדו לא דכתב וז"ל ומאן דתני היו אע"ג דראתה מומין יכולה היא שתאמר כסבורה הייתי כו', דאיננו מובן לכאורה דדוחק לומר דכוונתו לרשב"ג דא"כ מבואר הוא בגמ' ומה חידש בזה ממהרי"ח, וגם משמע דקאי לדינא להך מ"ד ואין הלכה כרשב"ג, אבל להבי"ש הנ"ל אשה"ט דכוונתו על המומין דמשנה בתרייתא דלמ"ד היו מוכרח דאף לחכמים גם בידעה יכולה לומר כסבורה הייתי וכנ"ל. ה) ולולא דברי הבי"ש והב"ח הנ"ל, הי' נראה לפרש ברווחא יותר לשיטת הרמ"ה, דהא דקתני במשנה בתרייתא בין שהיו עד שלא נישאו ג"כ הפירוש שהיו וידעה וכולה ר"מ היא מן תחלת המשנה עד וחכ"א הכל ר"מ היא, וחכמים פליגי באמת בין על התנה דקאמר ר"מ בין על היו עד שלא נישאו דגם זה הוא מדברי ר"מ, וא"ש ג"כ דפריך לרשב"ג ולא על חכמים דמשנה בתרייתא דחכמים דמשנה בתרייתא באמת פליגי נמי בהא, ואי דקשיא מאי איכא לדידהו בין משנה קמייתא לבתרייתא לק"מ דאה"נ דלחכמים ליכא שום נ"מ, דואלו שכופין להוציא דמשנה בתרייתא הם דברי ר"מ דלדידי' איכא חילוק בין קמייתא לבתרייתא בהיו וידעה ובהתנה וחכמים פליגי עלי' ולדידהו באמת ליכא שום נ"מ, לכך לא פריך רק מרשב"ג דדחיקא לי' לומר דרשב"ג יסבור כר"מ, וע"ז מתרץ כסבורה הייתי היינו דס"ל כר"מ, וכמ"ש הגר"א זצ"ל (ריש סי' קנ"ד סק"ד) [וגם ת"ק דמשנה קמייתא אפשר דסבר כר"מ במומין דמשנה בתרייתא ול"פ רק בשאר מומין], ומוכרח שיטת הרמ"ה מהא דפריך מרשב"ג וגם קאמר בשלמא למ"ד נולדו ולא ידע מסברת כסבורה הייתי א"כ איך ניחא לי' לחכמים דמשנה בתרייתא בהיו עד שלא נישאו, וע"כ דבאמת פליגי גם על היו ורישא דקתני ואלו שכופין בין היו ר"מ היא וכנ"ל. ואי דיקשה לפ"ז דא"כ מנ"ל דרבנן מודו בנולדו דלמא פליגי גם בנולדו כיון דרישא ג"כ ר"מ וחכמים פליגי גם ארישא א"כ דלמא אכולהו פליגי גם אנולדו. נראה דז"א קו' דיעוי' ביבמות (ל"ט ב') דדעת רש"י דהיכא דהיבמה אינה רוצית להתייבם ונותנת אמתלא כופין לחלוץ, והביא ראי' מיבמה שנפלה לפני מוכה שחין ומסיפא דמתני' בתרייתא הנ"ל דהי' לו אח בורסי, והתוס' והרא"ש ושאר ראשונים שם. השיגו עליו דדוקא בהני שגם בבעל כופין להוציא, והכי פסקינן בש"ע אבה"ע (ריש סי' קס"ה) דכל שבבעל כופין להוציא גם ביבם כופין לחלוץ, אבל זולת זה אין כופין, והנה הך סיפא דמעשה בבורסי שמת ע"כ חכמים דאי ר"מ א"כ מ"ש דאשמועינן ביבם דאומרת לו לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל, הא באחיו גופי' היתה יכולה לכופו ולומר כסבורה הייתי כו' וכ"ש ביבם, וע"כ דחכמים היא דבאחיו לא היתה יכולה לכופו דמקבלת היא על כרחה ושפיר אשמועינן דביבם יכולה לכופו דקבלתה לאחיו לא מהני ליבם, וא"כ שפיר מוכח דבנולדו יכולה לכוף. גם לבעל, דאי אינה יכולה לכוף לבעל להוציא א"כ גם ביבם אמאי כופין לחלוץ, דהא יבם דמי לבעל היכא דנולדו דהיכא דבבעל אין כופין בנולדו גם ביבם אין כופין דאשה הקנו לו מן השמים, וע"כ דבנולדו מודו חכמים ולא פליגי רק בהיו וידעה ובהתנה וא"ש [אמנם לשיטת הסוברים דביבם בורסי ומו"ש אין כופין לה להתייבם וגם לו אין כופין לחלוץ, וכמ"ש הרשב"א והריטב"א יבמות (ל"ט ב'), א"כ אין ראי' דבבעל כופין להוציא, אמנם כל הפוסקים אין סוברים כן כמבואר (בסי' קס"ה), וגם אף לדידהו עכ"פ באשה היכא שאיננה צריכה לקבל ע"כ כופין להוציא ומיבמה מוכח דאי"צ לקבל על כורחה וממילא דכופין.] ולכאורה מסוגיא דלעיל ראי' מוכרחת לשיטת הרמ"ה וכנ"ל, מדפריך לי' מרשב"ג וניחא לי' לחכמים דמשנה בתרייתא, וקשיא טובא לשיטת הטור דס"ל דגם לחכמים דמשנה בתרייתא איכא חילוק בין ידעה להתנה וע"כ מטעם כסבורה הייתי א"כ מאי ס"ד דמקשה דפריך לרשב"ג וכנ"ל. והנראה ליישב עפ"י מאי דאיתא בת' מהרי"ק (שורש ק"י) דהשיב לזה שכנגדו דרצה לומר דלא שייך כסבורה הייתי רק במילי דאיסותא כמוכה שחין וחביריו דמשנה בתרייתא אבל בשאר מומין לא, והשיב עליו המהרי"ק מהא דאמר לרשב"ג כסבורה הייתי אף דמיירי בנקטעה ידו ונשברה רגלו דלאו מילי דאיסותא נינהו, ויעו"ש דקאמר דבאמת בזה פליגי רשב"ג ורבנן יעושה"ט, וא"כ א"ש דזה הי' דעת דאף דגם לחכמים דמשנה בתרייתא מוכרח דאמרינן כסבורה הייתי היכא דידעה ולא התנה, אפ"ה סבר דלא שייך רק במילי דאיסותא אבל לא במומין דרשב"ג, והתרצן חידש דלרשב"ג גם בזה אמרינן כסבורה הייתי ואשה"ט. עכ"פ נתבאר גם לשיטת הרמ"ה ליישב הסוגיא דמיירי בהיו וידעה, וכדמשמע פשטות הסוגיא דסברה וקבלה דמיירי בידעה, ומדלא מוקי בלא ידעה מוכח דסובר הגמ' דבלא ידעה אין סברא שלא לכוף, וכמ"ש הבי"ש, וקושיית הב"ח הנ"ל כבר נתבאר ליישב בב' אופנים. ו) אמנם הב"ח ואחריו החזיק הבית מאיר דלשיטת הרמ"ה הפירוש בהסוגיא בהיו ולא ידעה, והא דקאמר דסברה וקבלה היינו דאפשר דידעה וסברה וקבלה, וכבר נתבאר לעיל בדברינו (באות ג') באור דבריו, דספק הוא ומספיקא אין כופין להבעל להוציא, והבית מאיר פירש ג"כ הסוגיא בלא ידעה אך הסביר באופן אחר האי דקאמר דסברה וקבלה, דהיינו מדלא תקרה ולא התנתה מכלל דסברה וקבלה אף אם יהיו בו מומין, דאף דבאשה שנמצאו בה מומין שהיו בה קודם שנתארסה לא אמרינן הכי, היינו משום דאיכא גבי' חזקה אין אדם מתפייס במומין, אבל אשה דבכל דהו ניחא לה וליכא גבה חזקה אמרינן מדלא חקרה מכלל דסברה וקבלה, והבית מאיר הוסיף דכן מוכרח לבאר לדעת כל הפוסקים ואף לשיטת הטור, ומתמיה על הב"ח דניחא לי' לפרש לשיטת הטור דמיירי בידעה, ודבריו יתבאר להלן אי"ה דאינם מוכרחים כלל ועתה נבאר בשיטת הרמ"ה דקיימינן בי', דלפע"ד נראה להביא ראי' מהירושלמי (פ"ז דכתובות ה"ח) לשיטת הרמ"ה, ומשם יתבאר ג"כ סייעתא להבנת הב"ח והבית מאיר בשיטת הרמ"ה דמיירי בלח ידעה וכנ"ל. ונקדים מאי דיש לתמוה לכאורה לשי' הב"ח והבית מאיר, דהיו הפירוש בלא ידעה ואפ"ה קאמר דסברה וקבלה, או משום דאפשר דידעה וכמ"ש הב"ח ומספק אין כופין, או כמ"ש הבית מאיר מדלא חקרה ולא התנתה מכלל דסברה וקבלה, דלפ"ז יש להבין במתני' בתרייתא במומין דכופין להוציא דקתני בין שהיו עד סלא נישאו, דנהי דהפירוש הוא בהיו ולא ידעה בהן להרמ"ה. אכתי איך כייפינן לו להוציא ולא. חיישינן דלמא ידעה לפי' הב"ח הנ"ל, וכן אמאי לא אמרינן מדלא חקרה ולא התנתה מכלל דסברה וקבלה, ויהא הדין בלא ידעה כמו בידעה דלשיטת הרמ"ה לא כייפינן, וע"כ דהיינו טעמא משום דבמומין גדולים כאלו איכא חזקה גדולה דאין אדם מתפייס אף גבי אשה ותלינן מסתמא דלא ידעה עד דידעינן בוודאי דידעה, משא"כ במומין דמתני' קמייתא דליכא באשה כ"כ חזקה דאין אדם מתפייס שפיר חיישינן מסתמא לידעה ונתפייסה, או מדלא חקרה ולא התנתה שפיר אמרינן דסברה וקבלה, כן נראה מוכרח לשי' הב"ח והבית מאיר הנ"ל, ומעתה לפ"ז יש לתמוה דא"כ מאי מקשה למ"ד היו מרשב"ג, דלמא גם רשב"ג מיירי בלא ידעה ובמומין גדולים ס"ל דמסתמא תלינן דלא ידעה וגם לא נתפייסה, וכעין דס"ל לחכמים במומין דמשנה בתרייתא הנ"ל ולמאי איצטריך לתרץ סברת כסבורה הייתי דז"א אלא לר"מ דמשנה בתרייתא ולא מתרץ ברווחא כנ"ל דמיירי בלא ידעה ואף לחכמים. ולכאורה הדברים מתמיהין מאוד לשיטת הב"ח והבית מאיר בשיטת הרמ"ה. והנראה ליישב דאף דהא דקאמר ת"ק האיש שהיו בו היינו אף בלא ידעה, עכ"ז רשב"ג ע"כ דפליג במומים גדולים אף בידעה, דהא מומים גדולים דחשיב רשב"ג היינו נקטעה ידו ונשברה רגלו וניסמית עינו דהוי מומין שבגלוי דתלינן דראתה וידעה, וכדפריך סתמא דגמ' לעיל (ע"ה א') גבי שומא על פדחתה והא ראה ונתפייס. ושם במשנה דקתני דבמומין שבגלוי אינו יכול לטעון, ויעו"ש בתוד"ה וחכמים דס"ל דגם ר"מ לא פליג על זה, א"כ למ"ד היו מוכרח דרשב"ג פליג במומין גדולים אף בידעה דסברה וקבלה ושפיר פריך. ובכל הנ"ל יתבארו היטב דברי הירושלמי (פ"ז דכתובות ה"ח), דקאמר מקודם דרב תני במתני' היו אבל נולדו כופין והדר קאמר אתי' דרבנן כשהיו בו ודרשב"ג כשנולדו בו והיטב אשר ביאר בזה בנועם ירושלמי דכונתו לקו' הגמ' דרשב"ג ע"כ בנולדו דאי בהיו דסברה וקבלה מה לי גדולים מה לי קטנים, וע"ז מתרץ הירו' אתי' דרשב"ג כר"מ, [ויעוי' בה' מיימוני להל' אישות (סי'. ל"ג) דהביא להאי ירושלמי וביאר באו"א האי דקאמר אתי' דרבנן כשהיו בו ודרשב"ג כשנולדו דקאי להלכה ולפס"ד דפסקינן כרבנן בהיו וכרשב"ג בנולדה, אמנם אף לדידי' האי דקאמר אתי' דרשב"ג כר"מ ע"כ לפרש סכמא דרשב"ג אתי בהיו בו דלא תקשי קו' ש"ס דילן]., ובתר הכי קאמר הי דין ר"מ כקדמיא כאחריא אין כקדמיא עד שיתנה אין כאחריא אפילו התנה לאו כלום הוא, ופי' ע"ז בנועם ירושלמי דהא דקאמר כקדמיא היינו ר"מ דמשנה דהיו. בה מומין, דס"ל להירו' דר"מ פליג אף על מומין שבגלוי וטעמא דר"מ הוא משום דס"ל דיכול הבעל לומר כסבור הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו איני יכול לקבל עד שיתנה בפירוש לקבל דאז לא מצי למימר הכי, וע"ז קאמר אין כקדמיא, אם הא דרשב"ג אתיא כר"מ דמשנה ראשונה, ה"ג עד שיתנה דבהתנה שוב אין כופין, ואין כאחריא ואם אתיא כר"מ דמשנה אחרונה אפילו התנה לא כלום הוא, כעין דס"ל לר"מ במשנה בתרייתא דאף בהתנה יכולה לומר כסבורה הייתי, כן פירש בנועם ירושלמי ולדעתי תמוה לפרש כן דאף דמאי דמפרש בנועם ירושלמי דטעמא דר"מ דפליג אף במומין שבגלוי היינו טעמא משום דיכול לומר כסבור הייתי מצאתי כן בשמ"ק כתובות (דף ע"ה) בשם הר' ישעי' דטראני, עכ"ז נראה דאי אפשר להעמיס כן בירושלמי, דלפ"ז ע"כ מוכח מר"מ דמשנה קמייתא לחלק בין ידע לבין התנה, דאף דגם בידע סביר וקבל עכ"ז בלא התנה יכול לומר כסבור הייתי ובהתנה אינו יכול לומר, א"כ לפ"ז ממילא אין לנו הכרח לומר דחכמים דמשנה בתרייתא דפליגי בהתנה פליגי נמי בידעה, דכיון דשפיר יש לחלק בין ידעה להתנה, וכדמצינו לר"מ במשנה דהיו בה מומין דמחלק כן וכנ"ל שפיר י"ל כן גם לחכמים דמשנה בתרייתא, ומה"ת לעשות מחלוקת רחוקה וגם לדחוקי בפירושא דמתני' בתרייתא דפשטא דמתני' משמע דלא פליגי רק בהתנה ורישא ד"ה היא אף בידעה, ופשיטא דלהאי פירושא יש לנו לומר כשיטת הטור דבידעה ולא התנה אף חכמים מודים, א"כ לפ"ז קשיא על הירושלמי דלמאי צריך לומר דרשב"ג ס"ל כר"מ הא שפיר י"ל דס"ל כחכמים דמשנה בתרייתא, דס"ל לרשב"ג דמומין גדולים דחשיב דמיא למומין דמשנה בתרייתא דאף בידעה יכולה לומר כסבורה הייתי לכ"ע, ואי"ל דהא דמוקי לרשב"ג כר"מ היינו משום דגם זו"ז איתא בירושלמי (פ"ב דב"ב) דרשב"ג כר"מ וא"כ קושטא דמלתא קאמר, דז"א דנהי דס"ל כר"מ במומין דמשנה, בתרייתא דאף בהתנה יכולה לומר כסבורה הייתי, מנ"ל לומר כן במומין גדולים דמשנה קמייתא דרבנן סברי דאינה יכולה לטעון כסבורה הייתי דסברה וקבלה א"כ מה"ת לעשות פלוגתא רחוקה דלרשב"ג אף בהתנה יכולה לטעון כסבורה הייתי דדמיא למומין דמשנה בתרייתא, דלמא גם לרשב"ג דוקא בלא התנה וכעין דס"ל לר"מ במומין שבגלוי ולחכמים דמשנה בתרייתא. ע"כ נראה בביאור דברי הירושלמי עפ"י מאי דאיתא בשיטה מקובצת כתובות (דף ע"ה) גבי מתני' דהיו בה מומין, בשם רש"י במה"ק ותלמידי רבינו יונה וריב"ש, דפירשו ג"כ דר"מ פליג אף על מומין שבגלוי ופירשו דטעמו משום דאף שבגלוי אפשר דלא ראה אותם וחכמים סברי דשבגלוי ודאי ראה וניפייס, וא"כ אשה"ט בטוב טעם דברי הירושלמי עפ"י מאי דנתבאר לעיל דהיו היינו היו ולא ידעה והא דמקשה מרשב"ג היינו משום דמומין דחשיב רשב"ג היינו מומין שבגלוי, וזאת סובר הירושלמי דידע הו"ל כהתנה וחכמים דמשנה בתרייתא דפליגי בהתנה פליגי נמי בידעה, והא דקתני היו עד שלא נישאו היינו בלא ידעה, וא"כ שפיר תי' דרשב"ג ס"ל כר"מ או כקדמיא או כאחריא, פי' או דסובר כר"מ דמשנה ראשונה דגם במומין שבגלוי יכול לטעון דלא ידע מהן, וא"כ לפ"ז מצי סבר שפיר כחכמים דמשנה בתרייתא דאינה יכולה לומר כסבורה הייתי רק דרשב"ג מיירי בלא ידעה דהוי מומין שבגלוי, עכ"ז סובר כר"מ דאף במומין שבגלוי יכול לומר דלא ידע וה"נ בדידה בהיו בו מומין גדולים, ועד שיתנה דקאמר הירושלמי היינו בכדי דלא תוכל לטעון דלא ידעה, או כאחריא היינו דבזה ס"ל כחכמים דבמומין שבגלוי אינו יכול לטעון דלא ידע דוודאי ידע וה"נ ודאי ידעה רק דס"ל כר"מ דמשנה בתרייתא דיכולה לומר כסבורה הייתי וממילא אפילו התנה דהא ידעה דמיא להתנה ואשה"ט. וא"כ נתבאר מהירושלמי כשיטת הרמ"ה דידעה דמיא להתנה וחכמים פליגי נמי על ידעה, דאל"כ לא הוי צריך לומר דרשב"ג ס"ל כר"מ וכנ"ל, וגם מוכח כשיטת הב"ח והבי"מ דהיו היינו שהיו ולא ידעה, דמש"ה אתיא לי' שפיר ג"כ דרשב"ג יסבור כר"מ דמשנה ראשונה משום דמיירי בלא ידעה, וגם מוכח מהירושלמי דסיפא דואלו שכופין להוציא אתיא כרבנן, והיו עד שלא נישאו היינו בלא ידעה, דסיום דברי הירושלמי שם הוא מבואר דואלו להוציא רבנן, ותמיהני על המגיד והגר"א זצ"ל (ריש סי' קנ"ד) שלא הביאו הירושלמי הנ"ל דמבואר דהא דקאמר כסבורה הייתי אינו אלא לר"מ וכנ"ל, עכ"פ נתבאר מהירו' הוכחה נכונה לשיטת הרמ"ה וכהבנת הב"ח והבית מאיר בשיטתו. ז) אמנם מהרמב"ם נראה להוכיח דלא כשיטת הב"ח והבית מאיר הנ"ל, דהנה מהרמב"ם (פכ"ה מאישות הי"א) מוכח דס"ל כשי' הרמ"ה וכמ"ש המגיד שם, מדלא נקט במומין שכופין להוציא רק נולדו, והבי"ש (ריש סי' קנ"ד סק"ב) רצה לסתור זה דלעולם ס"ל כשיטת הטור רק דנקט נולדו משום הכתובה. ודבריו תמוהין, דא"כ הא דפליגי ר"מ ורבנן בהתנה היינו לענין כפי' להוציא בלא כתובה והא דנקט ת"ק בין שהיו עד שלא נישאו היינו בהיו וידעה לענין כפי' להוציא בלא כתובה, א"כ אמאי השמיט הרמב"ם דינא דמתני' דבהיו ולא התנה עכ"פ כופין להוציא אף דידעה מטעם כסבורה הייתי, ואי דנימא דלענין כפי' להוציא פשיטא לשיטת הרמב"ם (פי"ד מאישות) דבשאר מאיס עלי ג"כ כופין א"כ לא גרע היו וידעה משאר מאיס עלי ולא איצטריך לאשמועינן, ז"א דא"כ הדר קשי' מאי פליגי ר"מ ורבנן בהתנה וע"כ לענין כתובה ולפ"ז לת"ק ג"כ אף בידעה אית לה כתובה, אי ס"ל כשיטת הטור, וא"כ הדר קשיא אמאי נקט נולדו, ועוד דכיון דמחלוקת ר"מ ורבנן לענין כתובה א"כ חכמים דאמרי מקבלת ע"כ חוץ ממוכה שחין, ע"כ דבמוכה שחין גם לרבנן אית לה כתובה, וא"כ הו"ל להרמב"ם לאשמועינן דבמוכה שחין אף בהתנה אית לה כתובה דמבואר במתני' ע"כ נראה ברור בדעת הרמב"ם כשיטת המגיד והב"י, דהרמב"ם אזיל בשיטת הרמ"ה דידעה דמיא להתנה ולכך נקט נולדו דוקא, ויעוי' בבית מאיר דגם הוא כתב להוכיח מהרמב"ם דס"ל כשיטת הרמ"ה, ומה שהוכיח הבי"ש דאכתי תקשי אמאי נקט הרמב"ם במוכה שחין נולד, לק"מ דכיון דכתב הרמב"ם במוכה שחין דאף אם רצתה לישב עמו אין מניחין לה ואנן כייפינן להוציא אף אם שניהם רוצים לדור, א"כ פשיטא דהתנה לא מהני' מידי [לענין כפי' להוציא עכ"פ.] ולא צריך לאשמועינן. וכיון שהוכחנו בבירור דדעת הרמב"ם כהרמ"ה, מעתה מוכח ג"כ דלא כשיטת הב"ח והבי"מ דס"ל דלמ"ד היו כל הנפקותא בין משנה קמייתא לבתרייתא אליבא דחכמים הוא רק בהיו ולא ידעה דלדידי' בנולדו כופין לעולם בכל המומין רק בהיו ולא ידעה בקמייתא און כופין ובבתרייתא כופין, א"כ אכתי תקשי על הרמב"ם דהשמיט לאשמועינן גבי מומין דכופין להוציא בבא המפורשת במתני' דהיו בה עד שלא נישאו, דהיינו היו ולא ידעה לשי' הב"ח והבי"מ, דהוי רבותא טפי מנולדו כדמוכח ממתני' קמייתא למ"ד היו דבנולדו כופין ובהיו ולא ידעה אין כופין, וא"כ הו"ל לאשמועינן רבותא דאף בהיו ולא ידעה כופין דמבואר במתני' להדיא, אלא ודאי מוכח דאף דסובר כהרמ"ה עכ"ז איננו מפרש כשי' הב"ח והבי"מ לענין הנפקותא בין משנה קמייתא לבתרייתא למ"ד היו דהוא לענין היו ולא ידעה וכנ"ל. ח) ואכתי לענין הדין אין לנו הכרע, דאף דנתבאר מהרמב"ם דלא כשיטת הב"ח והבי"מ, עכ"ז יש לפנינו ב' דרכים על דהשמיש הבבא דהיו עד שלא נישאו, או דמפרש כפירוש הבי"ש דבבא דהיו עד שלא נישאו היינו דהיו ולא ידעה ובמתני' קמייתא נמי בהיו ולא ידעה כופין רק דעיקר החילוק בין קמייתא לבתרייתא הוא לענין נולדו, ולהכי שפיר השמיט האי בבא דהיו עד שלא נישאו דבזה לאו דוקא בהני מומין רק בכל המומין אף דמתני' קמייתא, והא דלא כתב בכל המומין דבהיו ולא ידעה כופין, משום דידוע דרכו בקודש דאיננו מביא מאי דאיננו מבואר להדיא בש"ס רק מדיוקא, והכא איננו מבואר להדיא בלא ידעה רק דמוכח כן מדיוקא מהא דקאמר כ"ש היו דסברה וקבלה מכלל דמיירי בידעה דשייך סברה וקבלה אבל בלא ידעה דלא שייך סברה וקבלה כופין וכדדייק הבי"ש. אמנם אפ"ל עוד עפ"י מאי דנתבאר לעיל (אות ה'), דבבא דהיו עד שלא נישאו נמי ר"מ היא ורבנן פליגי עלה וא"כ שוב שפיר י"ל דמאי דקאמר היו עד שלא נישאו היינו בין ידעה בין לא ידעה ורבנן פליגי אתרווייהו בין על ידעה בין על לא ידעה. דכל היכא דהדין דידעה אין כופין גם בלא ידעה אין כופין, מטעם שכתב הב"ח משום דאפשר דידעה, או כמ"ש הבי"מ משום דלא חקרה ולא התנתה סברה וקבלה, וכן האי דקאמר לעיל שם למ"ד נולדו כ"ש היו דסברה וקבלה מיירי נמי אף בלא ידעה דשייך סברה וקבלה וכמ"ש הב"ח והבי"מ, והרמב"ם דנקט נולדו הוא בדוקא לאפוקי נמי היו ולא ידעה. ויצמח לנו מזה עוד חומרא יותר ממ"ש הב"ח והבי"מ, דלדידהו עכ"פ במומין שכופין להוציא כופין בהיו ולא ידעה, אבל להנ"ל אף באלו מומין אין כופין רק בנולדו אבל לא בהיו אף דלא ידעה, ואף דכל הלחץ שלחץ להב"ח והבי"מ לפרש הא דקאמר למ"ד נולדו כ"ש היו היינו בלא ידעה, הוא מכח הקושיא דמאי איכא למ"ד היו בין משנה קמייתא לבתרייתא לחכמים, ולכך הוכרחו לדחוק דמיירי בלא ידעה והא דקאמר דכ"ש היו דסברה וקבלה היינו כהסבר הב"ח או כהסבר הבי"מ, אבל להנ"ל דואלו שכופין ר"מ היא, וא"כ בלא"ה לק"מ ושוב אין לנו הכרח לדחוק בזה ומה"ת לפרש בדוחק הא דקאמר כ"ש היו דסברה וקבלה הוא אף בלא ידעה, עכ"ז הא פשטות המתני' דהיו בו מומין משמע דומיא דמתניתין דלעיל מינה דהיו בה מומין דמיירי בלא ידע וה"נ משמע דמיירי בהכי דלא ידעה, וגם מהירושלמי שנתבאר לעיל (אות ו') משמע ג"כ דלמאן דתני היו היינו בלא ידעה וכנ"ל. אמנם כיון דנתבאר דמוכח מהרמב"ם ע"כ דאין לחלק לענין היו ולא ידעה בין מומין דכופין להוציא לשאר מומין, דאם הפירוש כ"ש היו דסברה וקבלה בידעה מוכח דבלא ידעה אף בשאר מומין כופין, וכמו שהוכיח הבי"ש וכנ"ל. ואם הפירוש כ"ש היו דסברה וקבלה אף בלא ידעה שוב מוכח מהרמב"ם דאף במומין שכופין להוציא עכ"ז בהיו ולא ידעה אין כופין וכנ"ל, א"כ כיון דמוכח מדברי הרמ"ה שהביא הטור (ריש סי' קנ"ד) דבמומין שכופין להוציא בהיו ולא ידעה ג"כ כופין, דדוקא בידעה דקדק דאין כופין מכלל דבלא ידעה כופין, א"כ מה"ת לעשות מחלוקת בזה בין הרמב"ם להרמ"ה, וכיון דבמומין שכופין להוציא כופין בהיו ולא ידעה, ממילא מוכח מהרמב"ם דבשאר מומין ג"כ כופין בלא ידעה וכנ"ל וכשיטת הבי"ש הנ"ל, וכן ראיתי להרדב"ז (ח"ד סי' ר"ס) שכתב בפשיטות דהא דכתב הרמב"ם נולדו לא אתי לאפוקי היו ולא ידעה רק לאפוקי היו וידעה וכהרמ"ה, וממילא מוכח דבשאר מומין נמי בלא ידעה כופין וכנ"ל. וחפשתי בראשונים ומצאתי באור זרוע (סוף חלק א' סימן תש"ס) שהביא שם זו הגמ' מאן דתני נולדו כ"ש היו וכתב פי' שידעה שהיו וסברה וקבלה, א"כ מבואר דפירש ג"כ כ"ש היו בידעה, ומוכח דלמאן דתני היו היינו ג"כ בידעה דוקא, אבל בלא ידעה כופין. ומצאתי עוד בשמ"ק כתובות (ע"ז א') על מתני' דהאיש שנולדו בו מומין שכתב בשם ר' ישעי' מטראני וז"ל פי' ל"מ אם הוו בו מקודם שראתה אותם האשה ונתפייסה כו', א"כ מבואר ג"כ דפירש הסוגיא כ"ש היו בידעה וכהאו"ז הנ"ל, וא"כ מבואר לנו מכל הראשונים הנ"ל האו"ז ור' ישעי' מטראני כהבי"ש, ואף לשיטת הרמ"ה נתבאר מהרמב"ם דקאי בשיטתי' ג"כ כהבי"ש וכנ"ל. ט) וראיתי להבית מאיר (ריש סי' קנ"ד) שיצא לחלוק על הבי"ש והב"ח הנ"ל, ותמה על הב"ח דאיך ס"ד לפרש לשיטת הטור מתני' דהיו דמיירי בידעה, דא"כ כל המשנה משנה שאינה צריכה היא דבקו"ח ידעינן לה מאשה, דתנינן בה כל המומין הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים דהוא דוקא בלא ידע אבל בידע מחל, וכמבואר (בדף ע"ה) במומין שבגלוי אינו יכול לטעון וגם אם יש מרחץ משום דידע ומחל, וא"כ כ"ש באיש, ומכח זה העלה דליכא למ"ד דמיירי בידעה. והנה כבר נתבאר דהאו"ז והר' ישעי' דטראני מפרשי להדיא דמיירי בידעה, ומאוד אני תמה על הבית מאיר ועל תמיהתו, דלדעתו דהיכא דבאשה הבעל אינו יכול לטעון להפסידה כתובתה כ"ש גבי איש דאין כופין להוציא, א"כ לשיטת הטור דבמומין דמתני' בתרייתא אף בידעה כופין כ"ש באשה במומין אלו דאף בידע מתחלה יכול לטעון עלי' טענת מומין להפסידה כתובתה, וזה לא שמענו ומכל הפוסקים (בסי' קי"ז) משמע דכל דידע יהי' איזה מום שיהי' אינו יכול לטעון עלי' עוד, וכן מבואר בהגהות אשר"י על משנה בתרייתא וז"ל לכאורה נראה דל"א סבורה הייתי לקבל וכו' אלא גבי אשה אבל גבי איש לא דבכל דוכתי אמר ראה ונתפייס כו' יעו"ש. וההסבר בפשוט עפ"י מאי דמבואר במהרי"ק (שורש ק"ז), דלענין כתובה וחיובי ממון לא שייך לומר כסבורה הייתי דריצוי לשעה סגי דכיון דנתרצה לשעה כבר נתחייב לה כל חיובי ממון, אבל לא מהני הריצוי לשעה להתחייב להיות מרוצה לעולם ושפיר שייך כסבורה הייתי יעושה"ט, וא"כ א"ש דבאשה דאין שום נ"מ לענין הגט, דהא יכול לגרשה בע"כ מדין הש"ס, רק לענין הכתובה וחיובי ממון כל היכא דידע ונתפייס ונתרצה לשעה כבר נתחייב עבור זו השעה ולא שייך כסבור הייתי, משא"כ באיש אף דנתרצית לשעה יכולה לומר כסבורה הייתי ואיננה מחויבת להיות מתרצית לעולם, ומש"ה כופין אותו במומין דמשנה בתרייתא. ומדברי הגהות אשר"י הנ"ל נראה עוד הסבר אחר, דבתר דמסיים דגבי איש לא אמרינן סבור הייתי דבכל דוכתי אמר ראה ונתפייס, כתב וגם נסתפקה שדהו אבל נסתפחה שדה שלה לא אמרינן, דלכאורה אין לזה שייכות להקודם, והנראה דכוונתו להסביר טעמא דמילתא על הא דבאיש לא אמרינן כסבור הייתי, והיינו משום דהא דנשתנה הרצון דעכשיו אינו יכול לקבל הוי כנולדו המומין עכשיו, דלידת הרצון שלא לקבל הוי כלידת המומין, וא"כ אתי שפיר דבדידי' בנולדו בה מומין אמרינן לענין כתובה נסתפחה שדהו, א"כ ה"נ בהיו בה וידע וסבר וקבל אף דעכשיו נשתנה הרצון ואינו יכול לקבל עכ"ז אמרינן על לידת הרצון דנסתפחה שדהו, אבל בדידה לענין כפי' לגרשה דבנולדו בו כופין אותו ולא אמרינן נסתפחה שדה שלה, וכמ"ש בתוס' (ע"ז א') ד"ה אבל, א"כ ה"נ אף בהיו בו וידעה וסברה וקבלה יכולה לומר דעכשיו אינה יכולה לקבל והוי כנולדו עכשיו, והוא הסבר נכון ג"כ. וא"כ אשה"ט ולק"מ תמיהת הבי"מ גם בכל המומין, דאף דידעינן באשה דהיכא דהיו בה וידע אינו יכול לטעון עלי' טענת מומין ומגיע לה כתיבה, עכ"ז שפיר איצטריך לאשמועינן באיש דאין כופין אותו לגרש ואינה יכולה לומר עכשיו אינני יכולה לקבל וראיתי בשמ"ק כתובות (דף ע"ז) בשם ר' ישעי' מטראני דכתב באמת דבמומין גדולים אף דראה וידע מקודם עכ"ז תצא שלא בכתובה מטעם דיכול לומר כסבור הייתי ויליף לה מקו"ח מאשה, ונראה דיחיד, הוא בזה ונגד משמעות כל הפוסקים. והנראה דאזיל לטעמי' דבמתני' (דף ע"ה) במומין שבגלוי כתב דר"מ פליג אף על מומין שבגלוי וטעמו משום דהבעל יכול לומר כסבור הייתי, והביאותיו לעיל (אות ו'), א"כ לדידי' מוכח דריצוי לשעה לא מהני אף לענין כתובה וחיובי ממון, ודלא כמהרי"ק הנ"ל, וגם דלידת הרצון לא הוי כלידת המומין, וטעמו משום דכיון דעכשיו אינו יכול לקבל איגלאי מילתא למפרע דריצוי דטעות הי', הלכך לשיטתי' שפיר דן הקו"ח הנ"ל, אבל הר"י מטראני יחיד הוא גם בזה, דיתר הראשונים לא פירשו כן רק או דר"מ לא פליג על מומין שבגלוי או דטעמו דגם מומין שבגלוי יש לומר דלא ידע מהן, וכמו שנתבאר לעיל (אות ו'), וא"כ שפיר יש לומר כמהרי"ק והגהות אשר"י הנ"ל ואשה"ט בפשוט קו' הבי"מ הנ"ל. ואף להר"י מטראני הנ"ל לק"מ קושיית הבי"מ הנ"ל, דשפיר איצטריך לאשמועינן דבאיש אף ר"מ מודה, ותדע דהר"י מטראני עצמו פירש הסוגיא בהיו וידעה וכנ"ל וע"כ כנ"ל, עוד תמה הבי"מ על שי' הבי"ש, דאיך אפשר דבלא ידעה באיש כופין, הא משנה שלימה שנינו כל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים והיינו בלא ידע, ולמאי דקדק בנשים הא גם באנשים פוסלים בלא ידעה לענין שכופין להוציא ולפי הנ"ל גם זה לאו קו' היא כיון דלאו בחד ענינא נינהו, דבאשה היינו לענין כתובה, דלענין גט ליכא נ"מ דבלא"ה מצי לגרשה בע"כ, ואשמועינן דאפילו ריצוי לשעה ליכא וכנ"ל, ובאיש הנ"מ לענין כופין ולא לענין כתובה, ולא חד גוונא וחד, מכסיסא נינהו ותדע דהא למ"ד היו אבל נולדו כופין, א"כ נ"מ גם באיש לענין נולדו ומאי דקדק בנשים, וכמו שהקשה הבי"מ בעצמו ומה שתירץ ע"ז דלמ"ד נולדו כופין היינו במומין גדולים דוקא, הנה יעוי' בת' הרא"ש (ריש כלל מ"ב) לענין אשה נכפית, יעו"ש שכתב בריש דבריו וז"ל אמת הוא שחכמי הגמ' אמרו בין שנולדו בו מומין גדולים בין שנולדו מומין קטנים כופין אותו להוציא, וכוונתו למ"ד היו דס"ל דבנולדו כופין, אף דלכאורה דבריו תמוהין דהא אין הלכה כהך מ"ד רק כמ"ד נולדו דאף בנולדו אין כופין, וכמ"ש הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכל הפוסקים, ומצאתי להנוב"י (מה"ת אבה"ע סי' ק"ד) שכתב דט"ס הוא וצ"ל אין כופין ולבתר הכי שכתב דנכפה הוי מום גדול היינו גדול יותר ממומין, ודבריו דחוקים, ולהלן אי"ה יתבאר ביאור דברי הרא"ש בטוב טעם כאשר הוא לפנינו ואין צורך להגי'] וא"כ מוכח דלמ"ד היו אבל נולדו כופין ל"ש מומין גדולין ל"ש מומין קטנים כופין. וכן נראה מוכח מהירו' כתובות (פ"ז ה"ח) דכתב אתא עובדא קמי ר' ירמי' בכופח וכפאו, והפירוש הנכון כמו שפירש הקרבן עדה דכופח היינו מום דאיתא בבכורות (מ"ה ב') והא דכפאו היינו משום דסובר דבנולדו כופין, [דהפירוש האחר דפירש משים דהוי כמומין גדולים דרשב"ג אינו נראה, דמנ"ל לדמות כיון דאינו ממומין שהזכיר רשב"ג.] ועל כן כפאו משום דהמום נולד בו אח"כ וסובר דנולדו כופין בכל המומין, ומוכח דלמ"ד נולדו כופין היינו בכל המומין. וכ"נ מוכח מהירו' (שם ה"ז) דבעי אשה קרחה ושיטה של שער מקפת מאוזן לאוזן דבאיש הוי נוי ושאל על אשה אי הוי מום, ורצה לפשוט מהא דלא קחשיב לה במומין דהוסיפו עליהן באשה יותר ממומי כהנים, ודחי דלא חשיב רק דברים שכעורים בשניהם דבזה הוי מום ובזה לא הוי מום אבל דבר שהוא נוי בזה ומום בזה לא קחשיב, ומביא ראי' ממאי דלא חשיב באשה זקן דהוי נוי באיש ומום באשה, וקאמר עוד הרי דדים הרי נוי באשה ומום באיש ולא תנינן יותר עליהם באיש דדים, וע"כ כוונת הירושלמי לענין מומין באיש דכופין להוציא, דלענין מומי כהנים הא תני לה בבכורות, וכן הקשה בשירי קרבן, וע"כ דכוונתו לענין מומי איש לענין כפי' להוציא, והיינו למאן דתני היו דס"ל דבנולדו כופין והיינו בכל המומין הפוסלים באשה וסמך על מתני' דמומין דאשה והו"ל למתני יתר עליהן איש דדים, וא"כ מוכח דבכל המומין שנולדו כופין דאז שייך למתני יתר עליהן באיש. [ובהיו ולא ידעה אי אפשר לפרש למאי דהוכחתי לעיל (אות ו) מהירו' דסובר דגם בלא ידעה אין כופין וע"כ בנולדו ומוכח כנ"ל אמנם יש לדחות דכוונת הירושלמי על מומי כהנים, דאף דחשיב בבכורות, עכ"ז הו"ל למתני כאן לחלק בלשון יתר עליהן האיש דכל המומין הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים ושניהם שוין רק יתר עליהן איש דדים ויתר עליהן אשה הנהו דחשיב דהוסיפו עליהן, וא"כ אין ראי'.] עכ"פ משמע מכל הנ"ל דלמ"ד נולדו כופין היינו בכל המומין וא"כ קשיא הא דדקדק במתני' כל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים הא אף באנשים פוסלין בנולדו, וע"כ מטעם דלאו בחד ענינא נינהו דבאשה בהיו ובאיש בנולדו, א"כ ה"נ לא קשה אי נימא כהבי"ש דבלא ידעה כופין, כיון דלאו לחד ענינא נינהו דבאשה לענין כתובה ובאיש לענין כפי' וכנ"ל. וגם מה שדקדק הבי"מ איך פסיק וקאמר דמ"ד נולדו כ"ש היו דסברה וקבלה, דמהיכן פסיקא לי' דכל שהיו בו ידעה וסברה וקבלה דהא איכא כמה מומין שבסתר דאפשר דלא ידעה, ג"כ לק"מ דלמ"ד היו פשיטא לי' דהיינו בידעה, דבלא ידעה משמע לי' דלכ"ע כופין משום מקח טעות, וע"כ בדידעה ושפיר קאמר דמ"ד נולדו כ"ש היו דאידך מ"ד דהיינו בדידעה. וכבר נתבאר מהאו"ז והר"י מטראני דהם מגדולי הראשונים דפירשו כן הסוגיא דמיירי בידעה, ומוכח כהבי"ש דבלא ידעה הוי מקח טעות וכופין להוציא. [דדוחק לומר דלאו בכל המומין בלא ידעה כופין רק במומין גדולים, ומתני' פסיק ותני בכל המומין דאין כופין וע"כ בידעה, דא"כ הו"ל לרבנן לאשמועינן בלא ידעה באיזה כופין ובאיזה אין כופין וכדמחלק נמי רשב"ג, ומדלא פירשו לחלק מכלל דכולהו כי הדדי נינהו, וזה קשיא נמי להבי"מ דסובר דלרבנן בנולדו איכא חילוק בין גדולים לקטנים, ג"כ קשיא כנ"ל דהו"ל לרבנן ג"כ לאשמועינן לחלק, וזהו טעמו דהרא"ש בת' הנ"ל דמשמע לי' דלמ"ד נולדו כופין בכל המומין כופין וכנ"ל]:
וקצת משמע לי כן מסידור לשון הבה"ג (בהל' כתובות), שכתב מתחלה כל המשנה דהיו בה מומין (דדף ע"ה), ותיכף אחר זו המשנה כתב המשנה דהאיש שהיו בו מומין ואח"כ כתב א"ר נחמן ונכפה כמומין שבסתר דמי והנ"מ דקביע לי' זמן אבל לא קביע לי' זמן כמומין שבגלוי דמי, ושוב כתב המחלוקת הם תנינן נולדו או היו, דאמאי לא סידר כל אחד על מקומו הראוי, דמימרא דר"נ הו"ל למכתב תיכף אחר המשנה דהיו בה מומין קודם שכתב המשנה דהאיש שהיו בו מומין, וכמו שהוא בגמ' וברי"ף ורא"ש, ע"כ נראה דכוונת הבה"ג דלמאן דתני היו היינו היו וידעה משום דקאי על סוף משנה הקודמת דמומין שבגלוי ויש מרחץ דוודאי ידע וה"נ ודאי ידעה, וגם הא דקאמר כ"ש היו דסברה וקבלה היינו ג"כ בכה"ג, וא"כ שייכא האי מימרא דר"נ גם לאיש שהיו בו מומין כיון דגם בו יש חילוק בין ידעה ללא ידעה ובין מומין שבגלוי לשבסתר, והוא דקדוק נכון מלשון הבה"ג. ויצא לנו מדעת גדולי הראשונים האו"ז והר"י מטראני וגם דעת נוטה מהרמב"ם ובה"ג דסברי כהבי"ש דכל הסוגיא מיירי בידעה אבל בלא ידעה הוי מקח טעות וכופין להוציא, ואף דהוכחתי לעיל (אות ו') מהירושלמי דמיירי בלא ידעה, עכ"ז י"ל דמשמע להו מש"ס דילן דקאמר סברה וקבלה דפליג על הירו' ומפרש לה דמיירי בידעה, ואף לשיטת הרמ"ה דלשיטתו הכריח הב"ח דאף בלא ידעה אין כופין, כבר נתבאר מהרמב"ם דקאי ג"כ בשיטתי' וכנ"ל ועכ"ז איננו מפרש כן, וכבר נתבאר ליישב הסוגיא גם לשיטת הרמ"ה בב' אופנים באופן שלא יסתור להדין הנ"ל. [ועוד יש לי אופן מרווח בביאור הסוגיא לשי' הרמ"ה עפ"י הירו' דפ' לא יחפור (ה"ג) והובא ברמב"ן ב"ב (ד' כ"ג) ובנ"י (שם), אך דלא יתיישב זה בדעת הרמב"ם דקאי בשיטת הרמ"ה לכן נמנעתי מלכותבו]. אמנם לעומת זה יש להוכיח מהמרדכי והגהות אשר"י בשם ראבי' והר"מ מרוטנבורג כדעת הב"ח והבי"מ דאף בלא ידעה אין כופין, וכאשר יבואר. י) דהנה על הא דאמר בכתובות דנכפה כמומין שבסתר איתא במרדכי שם (סי' ר"א) כתב ראבי"ה אע"ג דנכפה לגבי אשה הוי מום אין ראי' להחשיב מום גבי איש דאשה בכל דהו ניחא לה, ותדע דלא קתני נכפה גבי מומי דאיש ואין בידינו לכפות בלא ראי' ברורה כו', והובא נמי בהגהות אשר"י שם. והנה הא דגבי אשה נכפה הוי מום היינו בלא ידע, דבידע הא סבר וקבל, דמש"ה אמרינן דהוי כמום שבסתר דיכול לטעון דלא ידע מזה, א"כ אם נביא מזה ראי' לאיש ע"כ היינו ג"כ בלא ידעה, דאי בידעה פשיטא דליכא ראי' דהא כל המומין דאשה בהיו באיש אין כופין דסברה וקבלה, ומשנה מפורשת היא דהאיש שהיו בו מומין אין כופין ואף למאן דתני נולדו הא כ"ש היו דסברה וקבלה, ואיך ס"ד דראבי"ה להביא ראי', וע"כ דכוונתו ג"כ בלא ידעה דאין להביא ראי' ולומר דכמו דגבי אשה הוי מקח טעות לענין דתצא שלא בכתובה ה"נ באיש הוי מקח טעות לענין זה דכופין אותו להוציא, ואה"נ לס"ד זה אם נביא ראי' מאשה לאיש בכל המומין דאשה גם באיש בלא ידעה נימא דמקח טעות הוא לענין דכופין, רק דנקט נכפה לרבותא דאף בנכפה דהוי מום גדול עכ"ז י"ל ג"כ בלא ידעה דאין כופין, דאין ראי' ממומי דאשה בלא ידע לאיש בלא ידעה ויש לומר דבאיש אף בלא ידעה אין כופין דאשה בכל דהו ניחא לה ולאו מקח טעות הוא ואף בנכפה נמי הוי ככל המומין ושלא נימא דנכפה הוי מום גדול יותר ע"ז כתב ותדע דלא קתני נכפה גבי מומי דאיש, אלמא דאיננו מום גדול כמומין דמתני' בתרייתא, וממילא י"ל דדינו ככל המומין דאין ראי' מאשה לאיש דבאיש אף בלא ידעה איננו מקח טעות דבכל דהו ניחא לה כן נראה לי מוכרח ביאור דברי ראבי"ה. א"כ מבואר דבאיש אף דלא ידעה אין כופין אותו להוציא וכהב"ח והבי"מ, ודלא כהבי"ש. וכן נראה לי מוכרח מהמרדכי שם (סי' ר"ג) והובא נמי בהגהות אשר"י שם גבי ריח החוטם לענין אם ריח החוטם הוי מום באשה, דכתב דהר"מ אומר דאדרבא מדתנן האיש שהיו בו מומין אין כופין ש"מ דאשה יכולה לסבול יותר, מכלל דמפרש דמיירי אף בלא ידעה דאי בידעה דוקא דסברה וקבלה א"כ מנ"ל ראי' דאשה יכולה לסבול יותר הא גם באיש בידע אינו יכול לטעון כלל דסבר וקבל, וע"כ דסובר כהב"ח והבי"מ דמיירי אף בלא ידעה. והיוצא לנו מכ"ז דפלוגתת הבי"ש עם הב"ח והב"מ (בריש סי' קנ"ד) הנ"ל היא פלוגתת הראשונים רבוותא קמאי, דהאו"ז והר"י מטראני דפירשו הא דסברה וקבלה בידעה מכלל דמפרשי שהיו בו מומין בידעה, וממילא מוכח כשי' הבי"ש דבלא ידעה כופין, ונוטה לזה ג"כ דעת הרמב"ם וסידור דברי בה"ג הנ"ל, והראבי"ה והר"מ מפרשי אף בלא ידעה וכשיטת הב"ח והבי"מ, ומטעם דאתתא בכל דהו ניחא לה וכסברת הבי"מ דליכא גבה חזקה דאין אדם מתפייס במומין ומדלא חקרה ולא התנתה סברה וקבלה, ונפלאתי מאוד על הבי"ש והבי"מ שלא הרגישו בדברי המרדכי והגהות אשר"י בשם ראבי"ה ור"מ הנ"ל הנה עד כה המשיכני העט בהדין דריש סי' קנ"ד, ועתה נבוא לנידון דידן דהוא הנידון שכתב הבי"ש (סי' קי"ז ס"ק כ"ג) בהיו בה והוא לא ידע יא) דלא מבעי' לשי' הבי"ש (ריש סי' קנ"ד) דבאיש בהיו בו והיא לא ידעה דכופין אותו להוציא, א"כ פשיטא דה"נ בהיו בה והוא לא ידע דג"כ כופין אותה להתגרש, דכבר כייל לן בת' הרא"ש (ריש כלל מ"ב) דלא העדיף ר"ג כח האשה מכח האיש ובמומין גדולים דכופין באיש כ"ש באשה דכופין ולכך פסק בנכפית דכופין, וא"כ ה"נ אף במומין קטנים בהיו בה מקודם והוא לא ידע, דכה"ג באיש כופין לדעת הבי"ש (ריש סי' קנ"ד), ה"נ דכ"ש באשה. והא דידן עדיפא מהא דת' הרא"ש בנכפית הנ"ל, דעל ת' הרא"ש הנ"ל יש לדון לכאורה עפ"י מה דהובא בשמ"ק ריש כתובות (ב' ב') בשם תוספי הרא"ש גבי נסתחפה שדהו, דהקשה דכי היכי דבאשה שנולדו. בה מומין אמרינן נסתחפה שדהו ה"נ בנולדו בו מומין נימא נסתחפה שדה שלה ואמאי כופין אותו להוציא, ותי' דהאשה קנין כספו של האיש כשורו וחמורו ותלויה במזלו, וכעין זה מבואר בת' הרא"ש (כלל ל"ד סי' א'), והוא תי' התוס' כתובות (מ"ז, א') דהאשה שדה של הבעל ואין הבעל שדה שלה, וא"כ מבואר דאי הוי אמרינן נסתחפה שדה שלה דמזלה גרם לא הוי כפינן לי' להוציא רק משום דלא תלינן במזלה רק במזלו, א"כ בנולדו בה מומין דתלינן במזלו דנסתחפה שדהו שפיר י"ל דאין כופין אותה, ואיך דן קו"ח מאיש לאשה הא לאו קו"ח הוא כלל, דבאיש גופי' אי הוי נוכל לומר נסתחפה שדה שלה לא הוי כפינן לי' רק משום דלא שייך לומר נסתחפה שדה שלה, א"כ באשה דאמרינן נסתחפה שדהו שפיר י"ל דאין לכופה וע"כ צ"ל דהרא"ש ס"ל מסברא דכיון דמדינא יכול לגרשה בע"כ רק מתקנת ר"ג אסור מסתבר דר"ג לא העדיף כח האשה מאיש, דכל היכא דבאיש כופין גם בדידה כופין, אף דבאשה לא שייך הטעם דאיש, דלאו בתר טעמא אזלינן רק בתר שמא דכל דבאיש כופין ה"נ באשה, דלא העדיף ר"ג כח האשה מכח האיש בשמא. עוד אפשר דהרא"ש בת' שם לא אזיל בשיטת תוספי הרא"ש הנ"ל רק בשיטת הרמב"ן ורשב"א ורא"ה המובא בשמ"ק ריש כתובות, דאין הפירוש נסתחפה שדהו דתלינן במזלו ול במזלה, רק דהפירוש הוא אף דמזלה גרם מ"מ כיון דאנוסה היא איננה מפסדת כלום, וממילא יש לו הפסד והוי כנסתחפה שדהו אף אם המומין בסיבתה ובמזלה, [יעו"ש דכתבו כן ליישב הקו' דקטלנית דתלינן במזלה, וראיתי לההפלאה שם שתמה מאוד על קושיא זו דהא קטלנית איתחזקה וכה"ג אף באי"ל בנים באיתחזקה ג"כ תלינן בדידה, כדאיתא יבמות (ס"ה א'). והיא קו' עצומה, ולגודל החומר נראה להמליץ בעד הראשונים הנ"ל דכוונתם עפ"י מה דאיתא באבה"ע (סס"י ט') דבאיש ליכא קטלן אף דהוחזק מדלא אשתמיט לאשמועינן בדידי', א"כ חזינן דתלינן במזלה יותר ממזלו ושפיר מקשי.], וכ"כ ר' ישעי' מטראני הובא בשמ"ק כתובות (ד' ע"ז), וא"כ לדידהו אין הטעם משום דתלינן במזלו, והא דכופין אותו להוציא בנולדו בו ולא אמרינן נסתחפה שדה שלה, כתב השמ"ק כתובות (ד' ע"ז) בשם ר' ישעי' מטראני דלענין כפי' להוציא לא שייך נסתחפה דלאו מידי שקלינן מיני' יעו"ש, וא"כ לפ"ז שפיר דן הרא"ש קו"ח מאיש לאשה. וכ"ז הוצרכנו בהא דת' הרא"ש הנ"ל, אבל אנן בדידן בהיו בה מומין והוא לא ידע דלא שייך נסתחפה שדהו כלל, שפיר שייך הקו"ח בפשיטות לכ"ע בשמא ובטעמא דכיון דבאיש כופין כ"ש באשה. ונפלאתי על הבי"ש (בסס"י קי"ז) שלא העיר בזה כלל לשיטתי' בעצמו למ"ש (ריש סי' קנ"ד). אמנם אף לדעת הב"ח (ריש סי' קנ"ד) דבאיש בהיו בו ולא ידעה אין כופין, עכ"פ נראה מוכח מהמרדכי והגהות אשר"י הנ"ל בשם ראבי"ה ור"מ, דאם איש היה כאשה הוי כפינן לי' להוציא, דכן מבואר מראבי"ה דכתב לענין נכפה דמכאן אין להביא ראי' דהוי מום באיש משום דאשה בכל דהו ניחא לה ולכך לא כפינן לי', אבל אם הי' ראי' דהוי מום באיש הוי כפינן לי' להוציא, וכן מבואר מהר"מ הנ"ל דהוכיח דאשה יכולה לסבול יותר מהא דהאיש שהיו בו מומין אין כופין דמבואר דאם לא היתה יכולה לסבול יותר הוי כפינן, רק משום דיכולה לסבול ובכל דהו ניחא לה ואיננו מקח טעות לא כפינן, א"כ באשה בהיו בה מומין והוא לא ידע דהוא אינו יכול לסבול והוי מקח טעות שפיר כפינן לה להתגרש, דאין שום סברא לומר דהשוה ר"ג כח האשה לאיש דכל היכא דבאיש אין כופין גם באשה אין אף דלא שייך הטעם, דלא מסתבר כלל לומר כן דפשיטא דאזלינן בתר טעמא, כיון דגם באיש היו כופין אם הי' שייך מקח טעות א"כ באשה דשייך מקח טעות דכופין, דע"כ לא צדדתי לעיל בת' הרא"ש בנכפית דלא אזלינן בתר טעמא רק בתר שמא, ז"א רק להקל מאחר שאיננו מדינא רק מתקנתא מסתבר דלא העדיף אף דלא שייך הטעם, אבל להחמיר פשיטא דאין שום סברא כלל למיזל בתר שמא רק בתר טעמא, כיון דגם באיש היו כופין אם הי' שייך הטעם א"כ באשה דשייך הטעם פשיטא דכופין. אמנם לענין נולדו בה מומין, נראה דתליא בפלוגתא הנ"ל בהפירוש דנסתחפה שדהו, אם הפירוש דתלינן במזלו ולא במזלה או דהפירוש הוא דאף דמזלה גרם עכ"ז מפסיד ונסתחפה שדהו. דהנה לשי' הראבי"ה והר"מ הנ"ל, דקיימי בשי' הב"ח וכנ"ל, דהסוגיא בהיו ולא ידעה, והא דקאמר כ"ש היו דסברה וקבלה מיירי ג"כ בלא ידעה, והוי לא ידעה קו"ח מנולדו כופין, א"כ לכאורה באשה הוי קו"ח להיפך, כיון דנתבאר דבהיו בה ולא ידע כופין וכנ"ל, א"כ כ"ש בנולדו בה אח"כ וודאי דכופין. אמנם זה תליא בשי' הפוסקים הנ"ל דנסתחפה שדהו, דאם הפירוש דתלינן במזלו ולא במזלה דהיא שדה הבעל ואין הבעל שדה שלה, א"כ אף דבהיו בה ולא ידע כופין מ"מ בנולדו בה שפיר י"ל דאין כופין דנסתחפה שדהו, וע"כ לא כתב הרא"ש (ריש כלל מ"ב) דכופין אותה רק בנכפית, דהיא ממומין גדולים דכופין באיש, ודן מזה לאשה ג"כ אף דלא שייך הטעם כנ"ל דנסתחפה שדהו, מ"מ כיון דאינו אלא תקנתא מסתבר לי' דלא העדיף כח האשה מאיש בשמא אף דל"ש הטעם וכנ"ל, אבל בשאר מומין דבאיש בנולדו בו אין כופין, א"כ בנולדו בה, אף דבאשה לא שייך הטעם שבאיש דאשה בכל דהו ניחא לה מ"מ שייך בה טעמא דנסתחפה שדהו, א"כ ליכא קו"ח מאיש לא בשמא ולא בטעמא ואין כופין אותה. אמנם אם נאמר כשי' הרמב"ן ורשב"א ורא"ה ור"י מטראני הנ"ל בפי' נסתחפה שדהו, דאין הפירוש דתלינן במזלו ולא במזלה רק אף אם מזלה גרם עכ"ז נסתחפה שדהו, והא דבנולדו בו במומין גדולים כופין אותו הוא כמ"ש הר"י מטראני הנ"ל דלענין כפי' להוציא לא שייך נסתחפה שדהו, א"כ בנולדו בה אף בשאר מומין שוב שפיר יש לדון מאיש, דגם באיש היו כופין אם הי' שייך הטעם דאשה רק משום דאשה בכל דהו ניחא לה אבל לולא זה היו כופין, א"כ בחטה דלא שייך הטעם דכל דהו וודאי כופין, והוי שפיר קו"ח בטעמא אף בלא שמא וכנ"ל. וא"כ הדין דרמ"א (סס"י קי"ז) שכתב דבשאר מומין אין כופין דכוונתו אף בנולדו ומ"ש (בסי' קי"ט), לפי הנ"ל תליא בפלוגתא דרבוותא הנ"ל בפירוש דנסתחפה שדהו וכנ"ל. ומה נעים בזה ליישב כוונת ת' הרא"ש (ריש כלל מ"ב) לענין נכפית שהבאתי לעיל (אות ט'), שכתב בריש דבריו אמת הוא שחכמי הגמ' אמרו בין שנולדו בו מומין גדולים בין שנולדו בו מומין קטנים כופין אותו להוציא, דהיא תמוה דהא אין הלכה כהך מ"ד, והנוב"י מה"ת אבה"ע (סי' ק"ד) באמת הגי' בזה, ובפשוטו נראה דכוונתו דכיון דאיכא מ"ד דבנולדו בו כופין, אף דאין הלכה כן עכ"ז י"ל דזה דוקא בנולדו בו משום דאשה בכל דהו ניחא לה, אבל בנולדו בה שפיר י"ל דהיו כולם מודים, וכעין זה איתא במהרמ"ל (סי' א') לענין נכפית, אמנם עדיין איננו מובן כ"כ דמנ"ל דבה היו כולם מודים, אמנם לפי הנ"ל נכון מאוד, דהא הגמ' יליף קו"ח היו ולא ידעה מנולדו, לשי' הראבי"ה והר"מ דס"ל כשי' הב"ח והבי"מ הנ"ל, א"כ באשה דבהיו בה ולא ידע הוי מקח טעות וכופין אותה וכנ"ל, א"כ יש למילף בהיפך נולדו בה מהיו בה ולא ידע, לשי' הרמב"ן ורשב"א ורא"ה ור"י מטראני הנ"ל, א"כ שפיר מוכח דבנולדו בה כולהו מודו, ומשום דז"א אלא לשי' הרמב"ן וסייעתו הנ"ל, אבל לשי' התוס' בפירוש נסתחפה שדהו וכן הוא שי' תוספי הרא"ש והרא"ש בת' (כלל ל"ד) הנ"ל לא שייך זה, לכך דן שוב מהא דכתב ר"ג בת' דהוי מום גדול דכופין באיש א"כ שוב יש לדון דלא עדיפא אשה מאיש בשמא אף דל"ש הטעם וכנ"ל, ואף אם לא כיון הרא"ש בת' לזה עכ"ז הדברים בעצמותן נכונים והיוצא לנו מכ"ז דבהיו בה מומין והוא לא ידע כופין אותה לקבל גט, וכדמוכח מראבי"ה ור"מ הנ"ל, ומכ"ש לשי' האו"ז והר"י מטראני הנ"ל דסברי כהבי"ש (ריש סי' קנ"ד), ובנולדו בה תליא בפלוגתא דרבוותא הנ"ל בפירוש נסתחפה שדהו וא"כ בנידון דידן דהיו בה ולא ידע, דמש"ה יצא הפס"ד מבד"צ שאין לה עליו שום חיוב ממון, ודאי כופין אותה והוי כנכפית דפסקינן דליכא חדר"ג. ואף דהאחרונים ביארו בכוונת ת' הרא"ש בנכפית דאינו יכול לגרש בע"כ רק לכוף אותה עד שתאמר רוצית אני, מ"מ לענין דינא הסכימו דיכול לגרשה נמי בע"כ, וכמ"ש הגאון האמתי ר"ח זצ"ל מוואלאזין בת' (סי' ב') הנדפסת בס' בית הלוי בסופו ובת' תפ"צ (סי' ל"ט), וה"נ בהיו בה ולא ידע וכנ"ל דבהיו בה ולא ידע לכ"ע כופין אותה וכן נראה להוכיח קצת מת' הרא"ש (כלל מ"ב) בת' הריב"ם שם שכתב וז"ל, ועוד שמא היתה נכפית קודם קדושין והי' מקחו מקח טעות ומן הדין לא הי' לנו להוציא ממון מספק ומ"מ יעשו כאשר כתב מורי למעלה עכ"ל. העתקתי לשונו לפי שדבריו צריכין ביאור, דלכאורה הי' נראה דכוונתו בהא שכתב דשמא היתה נכפית קודם, היינו לענין הא דלא השיג ידו ליתן הכתובה דכתב הרא"ש דאיננו מעכב לענין הגט, וע"ז הוסיף הריב"ם דכל עיקר הכתובה הוא ספק דמן הדין לא הי' מגיע לה ופשיטא דאיננו מעכב להגט, אמנם לפ"ז דבריו תמוהין מאוד, דהא מבואר במשנה כתובות (ד' ע"ה) דאם נמצאו ברשות הבעל על הבעל להביא ראי' שהיו בה קודם שנתארסה, וכל הטעמים שנאמרו שם בגמ' אי משום כאן נמצאו כאן היו אי משום מנה לי בידך לכל הפירושים שנאמרו בה אי משום ברי אי משום חזקת הגוף כולהו שייכים נמי בנידון הרא"ש, וא"כ פשיטא דמגיע לה הכתובה מדינא, ע"כ הי' נראה דכוונתו לענין הגט לגרשה בע"כ, דכתב מתחלה דמום גדול הוא דלא תיקן ר"ג, וע"ז הוסיף דאיכא עוד סניף אף אם אינו מום גדול, משום דשמא היתה נכפית קודם הקדושין והי' מקחו מקח טעות וא"כ יכול לגרשה בע"כ, וזהו שכתב ומן הדין לא הי' לנו להוציא ממון מספק, וכוונתו דמוציאין רק מטעם כאן נמצאו כאן היו, וסובר דכנכ"ה ל"מ רק לענין ממון אבל לא לענין איסורא, [וכעין זה העלה הגאון מליסא בס' בית יעקב על הל' כתובות (סי' ס"ח סעי' ז') וא"כ אפשר דה"נ לענין הח', אף דל"ד למ"ש שם מ"מ אפשר דס"ל לריב"ם דל"מ לענין איסורא כלל.] וא"כ מבואר דבהיו בה ולא ידע כופין אותה. [ועדיין צל"ע בהבנת דברי הריב"ם הנ"ל וגם יתר דבריו שם סתומים וחתומים אצלי בלי שום הבנה, במ"ש ועוד מצאתי בשאלתות דר"א גאון ז"ל הלכה למעשה שתקבל גט בע"כ בין נמצאו בין היו ואפילו לא התנה יתן לה גט והא דנקט התנה משום רבותא דר"מ עכ"ל, והנה חפשתי בשאלתות ולא מצאתי והדברים שהביא אין להם שום הבנה. ולדעתי נראה דט"ס הוא וצ"ל הלכה למעשה שתקבל בע"כ ותיבת גט ט"ס, וכוונתו דהלכה כחכמים דבמשנה (ד' ע"ז) דמקבלת בע"כ, ומ"ש בין נמצאו בין היו אפילו לא התנה יתן לה גט ג"כ ט"ס וצ"ל ואפילו לא התנה לא יתן לה גט, וזהו שכתב דהאי דנקט התנה משום רבותא דר"מ אבל לרבנן אפילו לא התנה וכמ"ש הרמ"ה, ומ"ש בין נמצאו בין היו, אם איננו ט"ס הא דקאמר נמצאו, יובן עפ"י מה שצדדתי לעיל (אות ח') בדעת הרמב"ם דבהיו ולא ידעה אף במומין שכופין להוציא אין כופין, ולפ"ז הביא דברי השאלתות להחמיר והוא טעם למ"ש מקודם ומ"מ יעשו כאשר כתב מורי היינו לבל ליתן בע"כ רק במניעת שכו"ע, וגם אפשר עוד דנמצאו כוונתו דנולדו בו אח"כ וסובר דחכמים פליגי אכולה מילתא דר"מ אף בנולדו, וכמו שצדדתי לעיל (אות ה'), וגם יתר דבריו שם בת' צריכין ביאור, ואני נבוך בה לע"ע וצל"ע.] וכן נראה מלשון הרשב"א בת' שהובא במהרי"ק (סוס"י ק'), דכל היכא דתצא שלא בכתובה ליכא תקנת ר"ג, וא"כ ה"נ בהיו בה ולא ידע דדינה דתצא שלא בכתובה [ומאוד נפלאתי על ת' הר"ן (סי' ל"ח) דשם הי' המעשה שנשבע הבעל ללכת לא"י ואשתו איננה מרוצית, דכתב דאינו יכול לילך משום דמשועבד לה ואינו יכול לגרשה בע"כ משום הח' אף דתצא שלא בכתובה משום דהכל מעלין לא"י יעושה"ט וכן הוא בראנ"ח ח"ב בת' הנקרא מים עמוקים (סי' מ"ד) ומאוד נפלאתי ע"ז כיון דהוי מורדת א"כ נראה פשוט דבזה ליכא תקנת ר"ג, כמבואר באבה"ע (סי' ע"ז) ויעו"ש בח"מ ובי"ש דלענין לגרשה בע"כ פשיטא דמותר, ולומר דמורדת כזו שאני הואיל ויכול לדור עמה בחו"ל, לא מצאתי לשום אחד מהפוסקים לחלק בזה, וגם בפתחי תשובה (סי' נ"ב סק"ב) הביא בשם החת"ס וגם הביא שם בשם חותנו הגאון רע"א זצ"ל (סי' קנ"ב) שהתירו גם במורדת כזו, וכן נראה מהמבי"ט (סי' ר"י) שהובא בכנה"ג (סי' א' בהגהות ב"י אות כ"ג), ובזה לק"מ מה שתמה עליו הכנה"ג שם יעושה"ט, וצ"ע בזה וגם צ"ע על הרמ"א (ריש סי' ע"ז) דאינו עובר בלאו דלא יגרע, ובת' הר"ן (סי' ל"ח) הנ"ל מבואר דאינו כן להמעיין שם, וצ"ע בכ"ז. (עיין בסי' ד' אות ג'. המעתיק.)]. עכ"פ נראה ברור מכל הפוסקים וההוכחות הנ"ל דבהיו בה מומין ולא ידע דיכול לכופה להתגרש. וראיתי בח' מהר"מ פאדוואה שהגיע לידי כעת (בסס"י י"ד) בארוסה לכהן שהי' עלי' חשש חללה, שדימה זה למום דהוי מקח טעות, ואף דצריכה גט מ"מ צידד שם דבארוסה לא תיקן, ולא נחית ג"כ לכל מה שהעלתי בזה דמשום מקח טעות גופי' כפינן לה, וכבר נתבאר לעיל בראיות ברורות לפענ"ד לכוף בכה"ג. וכעת ממש בא לידי ת' מהר"ח או"ז הנדפס מחדש ומצאתי שם עוד יסוד לכוף בכה"ג, דיעו"ש (סי' ק"ע) דהי' המעשה באחד שקידש נכפית ולא ידע מזה [והוא סובר דבנכפית בנולד תחתיו אין לכופה ודלא כהרא"ש בת' הנ"ל, וגם בארוסה סובר דיש חדר"ג וכמבואר ג"כ בת' הר"ח או"ז שם (סי' י"ב).] ופסק דהוי מקח טעות לענין דאין לה כתובה ואפ"ה גיטא בעי' מספק, וכתב ומיהא נראה דכפינן לה לקבל גט וכעין זה כתב הרב ר' מאיר מספרד זצ"ל אבל בס' אירוסין או בס' זיקה כפינן לי' למיתב גיטא או למיחלץ לאלתר דנהי דספיקא לאיסורא אבל לעגנה לאיתתא כי היכי דתנסיב בע"כ למאן דלא ניחא לה בגוי' ל"מ ספיקא ע"כ, ואכתוב מקצת ראיותיו וז"ל והוי דינא כי הך דאתיין מחמת טענה דכייפינן לי' לאפוקה לאלתר ה"נ כיון דספק קידושין הוא ובעי' קידושין אחריני וקאתי מ"ט דדלמא איקדשא לי' מעיקרא ולא ניחא לה השתא לאקדושי לי' אין לך טענה גדולה מזו דאין האשה ניקנית אלא מדעתה וכ"ת דלמא שאני הנך דאתיין בטענת ודאי הא בהדיא אמרינן בבאה מחמת טענה בסוף הבא על יבמתו דמיירי במי ששהתה תחת בעלה עשר שנים, ולא ילדה וקבעי למיפק מיניה כי היכי דתנסיב לאחריני עכ"ל ת' הר"ח או"ז הנ"ל. העתקתי כל לשונו דממנו יסוד גדול לנידון דידן, דהא בקדשה סתם וכנס ובעל סתם מבואר בר"ן (פ' המדיר) ובפוסקים דהוי ספק קידושין, וכמבואר בבי"ש אבה"ע (סי' ל"ט ס"ק ט"ז), וכיון דאינו אלא ספק א"כ מבואר דעת הר"ח או"ז ור"מ מספרד דכופין אותו וכ"ש דכופין אותה וכמ"ש בת' הר"ח הנ"ל להדיא. היוצא לנו מכל זה בנידון דידן דהיו בה מומין והוא לא ידע דאיפסק הדין דתצא שלא בכתובה פשיטא דכופין אותה להתגרש ואין בזה חדר"ג, ואין צורך לטעם הבי"ש (סי' קי"ז סס"ק כ"ג) רק דכן הוא מדינא לשי' הבי"ש (ריש סי' קנ"ד) שהיא שיטת האו"ז והר"י מטראני ונוטים לזה דעת הרמב"ם ובה"ג, ואף לדעת הב"ח ובי"מ שהיא שיטת ראבי"ה, ור"מ במרדכי עכ"ז מוכח ג"כ דכופין אותה, וכן נראה מתשובת הרשב"א ומתשובת הרא"ש הנ"ל וכן דעת תשובת הר"ח או"ז והר"מ הספרדי וכן נראה דעת מהרי"ק (סי' ק"ה וסי' ק"ז), ומאוד אני תמה על הבי"ש (סס"י קי"ז) דהוצרך לדון מטעם, עשתה שלא כהוגן וגם על האחרונים שהשיגו עליו איך לא העירו מכל הנ"ל כלום. ועכ"פ הדין ברור כנ"ל דאין בזה חדר"ג לענין לגרשה בע"כ וממילא דה"ה לענין ב' נשים דנראה דתרווייהו בני חדא ביקתא נינהו דכל היכא דזה ליתא זה נמי ליתא: יב) אמנם כל זה כתבנו עפ"י הפס"ד שיצא מהבד"צ, ואף שאינני מדבר לענין הפס"ד ובפרט דב"ד בתר ב"ד לא דייקי, עכ"ז מה אעשה כי עיקרי יסודי ההיתר בנויין על הפס"ד ההכרח לא יגונה מלכתוב מה שיש לי לפקפק על הפס"ד הנ"ל ואיננו הוא מאוד יען כי שהה עמה זמן מרובה מאוד, וא"כ הרי מבואר באבה"ע (סי' קי"ז סעי' י') דבא עליה ושהה עמה אינו יכול לטעון עוד טענת מומין דחזקה שידע ונתפייס, וא"כ ה"נ בנידון דידן דשהה עמה כמה שנים, וכל האמתלאות של הרב השואל כמבואר בשאלה הנ"ל לא יספיקו להמעיין בפוסקים לומר שלא ידע או שראה ולא ידע מה הם, וא"כ כיון דחזקה שידע ונתרצה ממילא אזדי להו כל יסודי ההיתר הנ"ל לכאורה. אמנם נראה דההיתר מטעם שכתב הבי"ש (סס"י קי"ז) שכתבתי לעיל (אות ב') שייך נמי אף בשהה, דלכאורה קשיא אהא דפסקינן אף בזמה"ז דשהה עמה מחל, דבשלמא בזמן הש"ס דהיה מותר לגרשה בע"כ או לישא אחרת ואם כן איננו אנוס שפיר אמרינן מדשהה עמה ולא גרשה מחל, וא"ש נמי פסקא דהרמב"ם והש"ע דגם הם לא כתבו הח' דלגרש בע"כ ושפיר פסקו לדין הנ"ל, אבל לדידן בזמה"ז דאיכא חדר"ג לגרש בע"כ ומלישא אחרת ואנוס בתקנת חז"ל ואנן ידעינן באונסי' דאם היה רוצה לגרש משנודע לו לא יוכל לגרש שלי היתר ב"ד ומי יימר דמזדקקי ליה בי דינא, דהא השתא נמי זה ערך ארבע שנים שהבעל ובניו מתגוללים בצערם על שולחן אביו הצדיק העני ואביון ולא מצאו למי שירצה להזדקק להם וגם מאתי בקשו כמה פעמים ודחיתי להם מדחי אל דחי כי חשבתי אולי מחמת דחקם יתרצה לעשות שלום עמה עד שלא יכולתי לראות בגודל הצער של אביו וזאת הכריחני להזדקק לזה.] וידוע הוא אשר כמה וכמה הרפתקאות של צער ועינוי נצרך לסבול בעתים הללו עד שיוכל לגרשה בע"כ או לישא אחרת עפ"י היתר מב"ד היכא דהדין עמו, א"כ אין לך אונס גדול מזה והאונס קמן ואנן ידעינן באונסי', א"כ אף אם נימא מדשהה עמה מחל, מ"מ כיון דאנוס הוא באונסא דמיגלי' דאנן ידעינן באונסי' אף אם מחל אנן סהדי דבשביל האונס מחל דמאי הו"ל למיעבד, ותלוי' ויהיב כשידעינן באונסי' איננו כלום כמבואר בחו"מ (סי' רמ"ב) אף בלא מודעה, וא"כ לדידן בזה"ז איך פסקינן להדין דשהה אינו יכול לטעון:
אמנם הא בורכא, דזה אינו תלוי' ויהיב רק תלוי' וזבין דבשביל האישות שביניהם מחל, ותלוי' וזבין זביני' זבינא אף כשידעינן באונסי' כל שלא מסר מודעה מקודם וא"ש. ומעתה לפ"ז שנתבאר עכ"פ דהמחילה לדידן בזמה"ז דאיכא חדר"ג ואינו יכול לגרש בע"כ או לישא אחרת בלא היתר ב"ד הוי אונס באונסא דמגלי' דאנן ידעינן באונסי' רק דמ"מ מהני משום תלוי' וזבין, א"כ הא מבואר בב"ב (מ"ח ב') דתלוי' וקדיש מדינא מהני דהוי כתלוי' וזבין ואפ"ה משום הוא עשה שלא כהוגן עשו לו שלא כהוגן ואפקעינהו לקידושין מיני', אלמא דתלוי' וזבין קרינן לה עשה שלא כהוגן, וא"כ ה"נ עדיין נשאר דהיא עשתה שלא כהוגן במה שלא הודיעתו, ואף דשהה עמה ומחל מתוך דהוי כתלוי' וזבין וכנ"ל ג"כ הוי שלא כהוגן וכנ"ל, ונשאר ההיתר של הבי"ש (סס"י קי"ז ס"ק כ"ג) שנתבאר לעיל (באות ב') לגרשה בע"כ, אף אם נפקפק על הפס"ד הנ"ל ואף דבת' מהרי"ק (סי' ק"ה וסי' ק"ז) מבואר דבכה"ג שהיו בה מומין מקודם שנתארסה ולא ידע אפ"ה כל ששהה עמה אח"כ שאינו יכול לטעון עליה עוד טענת מומין אינו יכול לגרשה בע"כ ג"כ, אמנם הא המהרי"ק לא נחית שם להא דת' הרא"ש להתיר משום עשתה שלא כהוגן, [אף דכתב בעצמו כעין זה (בסי' כ"ט)] אבל למאי דחדית לן הבי"ש מהא דת' הרא"ש הנ"ל שפיר י"ל דגם בכה"ג שייך וכנ"ל, גם י"ל דאפשר דבזמן המהרי"ק היה יותר בנמצא בנקל ב"ד שיזדקקו לו בתחלה דלאו אנוס הי', אבל האידנא דידוע דקודם שיזדקקו לו יעבור משך זמן שיצטרך לסבול שפיר הוי אונסא דמיגלי' ושייך האי דעשתה שלא כהוגן אף דשהה עמה וכנ"ל, [ואפשר להמליץ קצת בזה מה שתמהתי באות הקודם על הבי"ש על הא דהוצרך לטעמא דשלא כהוגן וכנ"ל, אבל לפמ"ש אפשר דכוונת הבי"ש אף דשהה עמה ומחל ושפיר הוצרך לטעמא דשלא כהוגן וכנ"ל ויותר מזה מבואר בהא דת' הרא"ש הנ"ל, דהא התם פיתה אותה ונתרצית ממש דהוי ריצוי גמור אפ"ה חשיב לה עשה שלא כהוגן משום דהריצוי הי' ע"י פיתוי, וכ"ש הכא דהריצוי הי' על ידי שלא הודיעתו מתחלה ומש"ה הוכרח אח"כ ע"י אונס למחול וכנ"ל, ע"כ נראה דההיתר של הבי"ש שייך בשהה עמה:
יג) עוד הי' נראה לדון ולקיים נמי הפס"ד לענין הכתובה, דהא דכתבו הרמב"ם והש"ע דשהה עמה מחל ואינו יכול לטעון עוד, היינו דוקא דשהה עמה אחר שידע שהיה בה המום מקודם שנתארסה ואפ"ה שהה עמה דאז שפיר מחל, או דמיירי במומין שידועים שהיו בה מקודם כגון יתרת וכיוצא אבל אם מתחלה כשנודע לו המום אחר הנישואין לא נדע לו שהיה בה המום מקודם שנתארסה דאפשר שנולד בה אח"כ אזי אף דשהה עמה אם אח"כ נתוודע לו שהיה בה המום מקודם אירוסין יכול לטעון עליה טענת מומין ולא שייך מדשהה עמה מחל מתרי טעמי. חדא דדלמא הא דנתרצה היינו משום שאינו רוצה ליתן כתובה לכך מוכרח להתרצות ולהיות עמה, דהא תלינן שנולדו אח"כ משום כאן נמצאו כאן היו או משום חזקת הגוף או משום ברי לפי השיטות כתובות (ד' ע"ו), אבל אם הי' יודע שיכול להוציאה בלא כתובה על זה לא מחל כלל והי' מוציאה, וא"כ כשנתוודע לו אח"כ שהיה בה המום מקודם שפיר יכול להוציאה, הא חדא. ועוד נראה טעם הגון עפ"י מ"ש בשיטה מקובצת כתובות (ע"ז א') בשם הרמב"ן והרא"ה, וכן הוא בחידושי הרשב"א והריטב"א, ליישב קושיית התוס' דכתובות (ע"ו א') ד"ה חדא במקום תרתי, דבנולדו אחר שנתארסה לא שייך אין אדם מתפייס במומין דבדין מתפייס לפי שנולדו תחתיו יעו"ש, וא"כ ה"נ בנמצאו בה אחר שנשאה בענין דסבור שנולדו תחתיו שפיר בדין נתפייס ומש"ה שהה עמה, אבל אם היה נודע דהוא מקודם לא היה מתפייס, ולכך כשמתוודע לו אח"כ דהי' מקודם שפיר יכול לטעון. ואף דמלשון הרמב"ם והש"ע משמע קצת דבכל ענין בשהה אינו יכול לטעון, עכ"ז נראה להביא ראי' מהרמב"ן ורשב"א וריטב"א ורא"ש יבמות (ס"ה א'), דפירשו שם סוגית הגמ' דהוא אמר מינה והיא אמרה מיניה, דמיירי בשהה עמה עשר שנים ובא להוציאה בלא כתובה משום דטוען ברי דמינה הוא שיש בה מומין שאיננה ראוי' להוליד, וכתב הרמב"ן בחידושיו ובמלחמות כגון שהוא אומר דמתקשה היא בשעת תשמיש, [פי' דהוא מסימני איילונית וכן הוא בריטב"א להדיא.] או שפולטת ש"ז או שאין לה בית ולד וכיוצא באלו, והרשב"א כתב שפולטת ש"ז ומתקשה בשעת תשמיש וכיוצא באלו, והריטב"א כתב כגון שרואה בה סימנים דאיילונית שמתקשה בשעת תשמיש וכיוצא בו, והרא"ש כתב שפולטת ש"ז, ועכ"פ לדברי כולם ע"כ שהיה בה מום זה מתחלת הנישואין, דאל"כ איך מפסדת הכתובה דהא נסתחפה שדהו וע"כ דהיה בה המום מתחלה, וא"כ קשיא לכאורה כיון דשהה עמה עשר שנים איך יכול להפסידה כתובה בטענת מום זה הא ידע ומחל כיון דשהה עמה, ודוחק לומר דלא ידע דמום זה מונע אותה מהריון ובנים עד דשהה עמה עשר שנים ולא ילדה דאז איגלאי מלתא דבשביל זה המום איננה ראוי' להוליד, דהתינח בפולטת ש"ז שפיר איכא למימר בכה"ג דלא ידע דפולטת כל הש"ז דדילמא נשתייר בה מקצת שתוכל להוליד, אבל במתקשה בשעת תשמיש דהוא מסימני איילונית ולדעת הטור (סי' קע"ב) בחד סימן הויא איילונית וכן הוא באו"ז (הל' יבום וקידושין סי' תקצ"ח) דעתו ודעת ס' המקצועות א"כ ידע מתחלה, ואף אם נדחוק דס"ל כדעת הרמב"ם דבעינן שיהא בה כולם ולכך במתקשה לחוד לא ידע דאיננה ראויה לבנים ומ"מ בשהתה עשר שנים ולא ילדה מכריע לומר דמינה הוא, עכ"ז בהא שכתב הרמב"ן שאין לה בית ולד א"כ בוודאי אינה ראויה לילד, יעוי' יבמות (ס"ד ב') על שרה אמנו דכתוב בה אין לה ולד דדרשו דאפילו בית ולד אין לה א"כ חזינן דגרוע מעקרה, וא"כ הא ידע המום מתחלה דכיון דהוא דבר הנרגש א"כ בוודאי הרגיש תיכף וידע ושהה עמה ואיך יכול להפסידה הכתובה בטענה זו ע"כ נראה עפ"י מ"ש שם הרמב"ן דאם בא בתוך עשר שנים להפסידה כתובתה בטענה זו לא מהימן דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן רק משום שיש הוכחה ששהה עשר שנים ולא ילדה לכך מהימן, א"כ א"ש דליכא הכא הוכחה מדשהה עמה ודאי מחל דהא הוכרח לשהות עמה דאל"כ אנן לא היינו מאמינים לו והיה מוכרח לתת לה כתובה לכך שתק ושהה עשר שנים דיהא לו הוכחה ויהא נאמן דתצא שלא בכתובה [וכעין זה כתבו שם התוס' ד"ה שבינו על האשה דמש"ה לא טענה מיד משום דלא היתה נאמנת.], א"כ מוכח דהיכי דהיה צריך לתת לה הכתובה ליכא ראיה מדשהה, א"כ ה"נ אף דידע מהמום רק דנוכל לתלות שנולד בה אחר הנישואין ואח"כ נתוודע שהיה בה המום מקודם אירוסין דליכא ראיה מדשהה עמה וכנ"ל. ואפשר דיש לדחות, דיש לומר דמום זה לא ניכר היטב אצלו עד שהיתה לו הוכחה דעשר שנים, וכעין שכתבו התוס' (ריש יבמות) ד"ה או שנמצאו איילונית בהא דגיטין דמוציא אשתו משום איילונית דמיירי דאין הסימנים ניכרים יפה, וה"נ אפשר במום דהרמב"ן. ותדע דהא דכתב הרמב"ן דבתוך עשר אינו נאמן מטעם מה הועילו חכמים בתקנתן נראה לכאורה דבטוען תיכף אחר בעילה ראשונה דנאמן דאיכא חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה דלא שייך מה הועילו וכדאיתא כעין זה כתובות (י' א'), א"כ עדיין קשיא כיון דמום זה היה ניכר תיכף בביאה ראשונה דכיון, דהוא דבר הנרגש ויכול להרגיש בוודאי הרגיש תיכף ג"כ, ואז היה נאמן תיכף מטעם חזקה אין אדם טורח וכנ"ל, א"כ שוב שייך מדשהה מחל, וע"כ כנ"ל דהמום לא ניכר היטב, ויש לדחות וצ"ע בכ"ז. גם צ"ע בדברי רא"ש שם שכתב על פירוש הנ"ל דפירשו דמיירי דטוען ברי שפולטת ש"ז כתב דלפ"ז אפילו תוך עשר נמי יעו"ש, דמלבד דתמוה דאיך נאמן בתוך עשר דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן וכדאמר כתובות (י' א'), ומצאתי להיש"ש יבמות ובית מאיר (סי' קנ"ד) שתמהו כן על הרא"ש, אמנם גם זולת זה תמוה דלדבריו דנאמן בתוך עשר שוב בלאחר עשר לא יוכל להפסידה כתובתה עוד דהרי ידע ושהה. והנה לזה היה אפשר לומר כעין שכתבתי לעיל דיכול לטעון דלא נתברר לו מום זה עד דהיה לו סיוע והוכחה מדשהה עשר שנים ולא ילדה, אמנם עדיין קשיא על תוך עשר דאיך מפסידה הכתובה הא ידע ושהה דגם עתה ליכא הוכחה, אם לא דנימא דהא דכתב הרא"ש תוך עשר כוונתו באמת דטוען תיכף אחר הנישואין, והיה מתיישב בזה קושיית הבי"מ והיש"ש הנ"ל ג"כ דהקשו אמאי דנאמן דמה הועילו חכמים בתקנתן, ולפי הנ"ל דכוונת הרא"ש דטוען תיכף אחר הנישואין הוי א"ש משום דאיכא חזקה דאין אדם טורח וכנ"ל. אמנם הוא דחוק דלשון תוך עשר שכתב הרא"ש לא משמע דטעין תיכף רק אפילו שהה עמה הרבה, וגם דוחק לומר דהרא"ש פליג באמת על הרמב"ם והש"ע בהא דשהה עמה, דמלבד דהסברא נותנת כן בידע ושהה עמה כדרך איש ואשתו, דהא דכתב הבי"ש (סי' קי"ז) בשם הש"ג דפליג על שהה אין הכרח להמעיין, וגם נראה דהבי"ש פירש שהה לא דדר עמה כדרך איש ואשתו רק כל דשהה אינו יכול לטעון דבעינן דוקא שיטעון תיכף כשנתוודע לו וכל שלא טען תיכף שוב אינו יכול לטעון, וכן נראה מהבי"ש (סי' ל"ט ס"ק ט"ז) וח"מ שם (ס"ק ט'), אבל בשהה עמה ודרו ביחד כדרך איש ואשתו נראה דלכ"ע אינו יכול לטעון עוד, דלא עדיפא ממקח וממכר דכל שראה המום ונשתמש במקח דאינו יכול לטעון עוד, או דהש"ג מיירי במום דאפשר דלא ידע ממנו עד עתה, אבל בידע ודאי דאינו יכול לטעון וכנ"ל, וגם דהא חזינן להטור דהביא לדברי הרמב"ם בפשיטות (בסי' ל"ט), ואי הוי הרא"ש חולק לא היה לו להביאו בפשיטות, וצ"ע בכ"ז. ואפשר דיכול לטעון דלא נתברר לו על נכון מהמום עד עכשיו דאף דראה תיכף לא ידע מה הוא, ולפ"ז אפשר גם בנידון דידן דמהני אמתלאות של הבעל דלא ידע ממום עד שנפרד ממנה, שפקפקתי על זה לעיל ריש אות י"ב) ולהנ"ל מוכח מהרא"ש דמהני בכה"ג, [ואפשר עוד דגם תוך עשר הוי הוכחה קצת מדלא ילדה, וכמבואר במהרי"ק (ריש סי' ע"ב) והובא בדרכי משה (סי' קנ"ד ס"ק ח'), וא"כ שפיר יכול לטעון דלא נתברר לו מהמום עד דהיה לו סיוע והוכחה קצת מדשהה עמה ולא ילדה אף בלא עשר שנים, ועדיין צ"ע בכ"ז]:
יד) ועוד היה נראה לדון בהא דפשיטא לי' למהרי"ק (בסי' ק"ה) דבשהה אינו יכול לגרשה בע"כ, ובסי' ק"ו מספקא לי' בהא, ולפע"ד היה נראה דכיון דנתברר לעיל דבהיו בה מומין והוא לא ידע דדינה שתצא שלא בכתובה פשיטא דיכול לגרשה בע"כ, וכמו שנתבאר לעיל בראיות ברורות מדברי הראשונים וכמו שנראה ג"כ מדברי מהרי"ק גופי', לכן אף דבשהה עמה שוב אינו יכול לטעון טענת מומין לענין חיובי ממון, מ"מ לענין לגרשה בע"כ לא אבד זכותו. ומנא אמינא לה מדעת הרמ"ה (בריש סי' קנ"ד) לענין מומין הגדולים דכופין באיש, דדקדק הרמ"א (שם) דאם ידעה בהם קודם שנשאת אין כופין דסברה וקבלה, דמבואר דדוקא בידעה קודם שנשאת ונשאת לו אוי אין כופין, אבל אם נודע לה אחר הנישואין אף דשהתה עמו אח"כ לא אמרינן דסברה וקבלה, וכן בנולדו בו אחר הנישואין דכופין להוציא משמע דאף אם ידעה בהם ושתקה ושהתה עמו עכ"ז אימת שתרצה יכולה לכופו להוציא ולא אמרינן סברה וקבלה כמו בידעה קודם שנשאת ונשאת, וכן משמע מלשון ריא"ז בש"ג (פ' המדיר) דדעתו כדעת הרמ"ה הנ"ל דדקדק בלשונו אם ידעה בהם מתחלה, דמבואר מתחלה דוקא אבל אם לא ידעה מתחלה רק אח"כ אף דשהתה עמו ודרו ביחד יכולה לכופו. וכן משמע מלשון הרמב"ם (פכ"ה מאישות הי"א) דהברירה לישב עמו, ואם רצתה כופין להוציא וליתן כתובה, דמשמע דכל אימת דבעי' אם רצתה כופין אותו, אף דדעת הרמב"ם כדעת הרמ"ה וכמו שנתבאר לעיל (אות ז') דבידעה קודם שנשאת ונשאת אמרינן דסברה וקבלה ואין כופין, עכ"ז בנולדו בו ושהתה עמו לא אמרינן דסברה וקבלה, וכן משמע מדין באה מחמת טענה דמבואר ברמב"ם (פט"ו מאישות) ובש"ע (סי' קנ"ד) דכופין אותו לגרש, דפשיטא דבידעה שהוא עקור מקודם הנישואין ואפ"ה נשאת לו דאינה יכולה עוד לכופו, וכמבואר ג"כ להדיא בתוס' יבמות (כ"ד א') ד"ה יוציא, ואפ"ה בלא ידעה מתחלה משמע ודאי דאף אם לא באתה תיכף ומיד משנודע לה שהוא עקור לכופו, דברמב"ם ובש"ע (שם) מבואר בבאתה לאחר עשר כופין אותו ולא כתבו דבאתה אחר עשר מיד משמע אף אם שהתה עמו אחר עשר זמן רב ג"כ כופין אותו בבאתה מחמת טענה, ולא אמרינן מדשהתה עמו אחר שנתרצית והוי כידעה מקודם הנישואין דאין כיפין, (ויש לעיין קצת בתוס' יבמות (ס"ה א') ד"ה שבינו לבינה, דהוצרכו לבאר טעם על הא דלא טענה מקודם וכתבו ליתן טעם על זה משום דלא היינו מאמינים לה דעד עשר שנים לא היינו חוששין לדבריה, ולמאי הוצרכו לזה ואמאי לא בפשוטו דתחלה לא רצתה לטעון עד כעת, משמע דס"ל דשהתה עמו מהני דאינו יכולה עוד לטעון, וצ"ע בזה דלא משמע כן מכל הפוסקים הנ"ל דלא אשתמיט חד מינייהו לאשמועינן דבעינן שתובעת תיכף לאחר עשר, או במומין דבנולדו באיש כופין דבעינן דוקא דתובעת תיכף בעת שנולדו.] וע"כ דשהתה לא מהני לענין הכפיה, דדוקא בידעה קודם הנישואין ונשאת לו אזי אמרינן דסברה וקבלה אבל אם לא ידעה בעת הנישואין אף. דנודע לה אחר הנישואין ושהתה עמו לא אמרינן דסברה וקבלה, ומשמע ודאי דכ"ש בנולדו בה מומין אלו הגדולים כגון ריח הפה ואינך ונכפית, למ"ש הרא"ש דיכול לגרשה בע"כ משום דלא עדיפא אשה מאיש, דאף בנולדו בה ונודע לו ועדיין שהה עמה ולא גרשה תיכף, דכל אימת דבעי יכול לגרשה, בע"כ מהאי טעמא גופא דלא עדיפא אשה מאיש, א"כ מבואר מכל זה דלענין גירושי בע"כ לא מהני השהייה. ואי"ל דנולדו שאני משום דלאו מקח טעות הוא ושפיר שהה עמה, אבל בהיו בה מקודם הנישואין והוא לא ידע דהוי קידושי ספק משום מקח טעות, א"כ כשנודע לו אחר הנישואין ורוצה לשהות עמה צריך לקדשה מחדש או למחול על הקודם [וכפי שיטות הראשונים בזה המבוארים (בסי' ל"ח סעי' ל"ה) ובקדשה סתם אפשר דכ"ע מודו, וכמ"ש הבי"ש (סי' ל"ט ס"ק ט"ז ובסי' קי"ז ס"ק י"ט)], וא"כ בזה השהייה הוי כתחלת נישואין ובדשהה עמה אח"כ הוי כידע מקודם הנישואין ונשאה, דז"א דהא הוכחתי לעיל מלשון הריא"ז ורמ"א (ריש סי' קנ"ד), דאף דהיו בו המומין הגדולים דכופין באיש מקודם הנישואין ולא ידעה דנודע לה אחר הנישואין ושהתה עמו אפ"ה כל אימת דבעי' יכולה לכופו, אלמא בכה"ג השהייה לא מהני לענין גירושי בע"כ, וא"כ משמע דכ"ש באיש בהיו בה מומין אלו הגדולים מקודם הנישואין והוא לא ידע ונשאה וכשנודע לו אחר הנישואין שהה עמה דעכ"ז יכול לגרשה בע"כ מטעם הנ"ל דלא עדיפא אשה מאיש, א"כ מוכח דגם בכה"ג לא מהני השהייה לענין לגרשה בע"כ דלענין זה לא אמרינן בשהייה סברה וקבלה, דלענין חיובי ממון דעת הרמב"ם (פכ"ה מאישות) וטוש"ע (סי' קי"ז) דבא עליה ושהה אינו יכול לטעון עליה עוד טענת מומין משום דסברה וקבלה, אפ"ה לענין גירושי בע"כ מוכח מהנ"ל דלא מהני השהייה. ובטעמא דמלתא נראה, דהנה האי דינא דהרמב"ם דבא עליה ושהה אינו יכול לטעון הוא מהלכות עמומות שנסתבכו בהן בפירושו, דדעת מהרי"ק (סי' ק"ה) והכ"מ דבא עליה לבד סגי. ונתקשתי בזה מכתובות. (ד' ע"ג) דמבואר בבעל יכול לטעון, ומצאתי להאחרונים ההפלאה בקו"א והבית יעקב להגאון מליסא שהקשו מכתובות (שם), וראיתי להמחא"פ בהגהותיו על הרמב"ם שהקשה מהירושלמי (פ"ז דכתובות) הנ"ל, אך מה שסיים שם המחא"פ אבל מרמב"ם (פט"ו ממכירה) משמע דכל שנשתמש סגי ורוצה להביא ראי' מזה לדעת הכ"מ, כפי הנראה דס"ל להמחא"פ דבוודאי ידע המום מקודם שבעל דכשרוצה לבעול בודק מקודם וא"כ כשבעל אח"כ שוב הוי נשתמש במקח אחר שידע המום, ואיננו מוכרח דאפשר דלא ידע מהמום מקודם הביאה רק נודע לו בשעת הביאה או אחר הביאה להכי בעינן תרתי בא עליה ושהה וכמ"ש המגיד. אמנם גם בבעל ושהה איננו מובן הא דאיננו יכול לטעון דאף דשתק אחר שנודע לו, מ"מ קשיא מ"ש ממום במקח דיכול להחזיר אפילו אחר כמה שנים כל שלא נשתמש אחר שידע. כדאיתא ברמב"ם (פט"ו ממכירה), וא"כ ה"נ כיון דנתבאר דקודם שבעל לא ידע מהמום, דאל"כ בבעל לחוד אמאי יכול לטעון וכקושיית המחא"פ הנ"ל, וע"כ דלא ידע מקודם שבעל, א"כ אף דבשעת הבעילה נודע לו ואח"כ שהה ושתק מאי טעמא אבד זכותו, [ויעוי' בי"ש (סי' ל"ח ס"ק נ"ט) בידע וכנס דתלי לה במחלוקת רש"י ותוס', ודבריו תמוהין דבידע ודאי מחל אף לרש"י דידע ונתפייס, ועי' במקנה שם בקו"א, וגם מ"ש שם הבי"ש בבעל יש לפקפק.] ויעוי' בח"מ (אבה"מ סי' ל"ט סק"ט) ובבי"ש (שם ס"ק ט"ז) דכל שראה ולא צווח מיד שוב אינו יכול לטעון, ויעוי' במקנה בקו"א דמפקפק על זה, ויותר יש לתמוה מפט"ו דמכירה הנ"ל, ולחלק בין אשה למקח דחוק מאוד, וכן מלשון הרמב"ם (פכ"ה מאישות ה"ב) שכתב חזקה ששמע ורצה וחזקתו ששמע ונתפייס, וכן שם (בהל' ג') חזקתו ששמע ונתפייס (ובהל' ד') שידע בהם הבעל ורצה (ובהל' ה') שראה ושתק ונתפייס, מכל הלשונות האלו משמע דשתיקה לחוד איננה ראי' על הריצוי והפיוס רק דבעינן איזה הוכחה לזה, ויעוי' בגלי' מסכת (סי' י'). ע"כ נראה בפירוש בעל ושהה כמ"ש הגאון מליסא בס' בית יעקב, דהכונה דשהה עמה כדרך איש ואשתו, ולא מטעמי' דביאה ראשונה הוי קידושין ושניה הוי נישואין, דז"א דהא אינה צריכה גט אלא מספק כדמשמע מלשון הרמב"ם (פ"ז דאשות) וכמ"ש הבי"ש (סי' ל"ט ס"ק ט"ז), רק דטעמו דכיון דנתוודע לו מהמומין בביאה ראשונה ואח"כ שהה עמה, עוד ונשתמש עמה שוב אינו יכול לטעון, ואפשר דאף אם לא בעל עוד רק דשהה עמה ונותן לה מזונות מכלל דרוצה להשתמש עמה עוד ולהחזיקה לאשה, וכיון דשמש עמה אחר שידע מהמום או דחזינן דרוצה לשמש שוב אינו יכול לטעון כמו במקח בשמש אחר דידע מהמום והוי ממש דין אשה כדין מקח [ודברי המגיד (פכ"ה מאישות) במ"ש מקור לדין בעל ושהה איננו מובן, ועי' בהפלאה בקו"א (סי' קי"ז).] דבתרווייהו בנשתמש אחר שידע מהמום אינו יכול לטעון עוד דבוודאי מחל, והטעם דכיון דאם איננו מתרצה אסור לו השתמש במקח דהוי גזלן חזקה שנתרצה וכן באשה, ומהאי טעמא העלו האחרונים בחו"מ (סי' רל"ב) באם הוא דבר שרשאי להשתמש בו כגון שא"א להחזיר והוא דבר שעושה ואוכל דאף לאחר השימוש יכול לטעון טענת מומין וא"כ שפיר י"ל בטעמא דמילתא דנהי דשהה עמה ונשתמש ראי' דמחל לענין הכתובה וחיובי ממון אבל לענין לגרשה אין ראי' דמחל, משום דבשלמא לענין הכתובה וחיובי ממון אם איננו מתרצה אסור לשמש עמה דדלמא איננה מתרצית בלא חיובי דאיש לאשתו, אבל לענין לגרשה בע"כ אף אם אינו מתרצה שלא יוכל לגרשה, בע"כ מה מפסדת בזה, דהא תיכף שנודע לו בוודאי היה יכול לגרשה בע"כ בלא כתובה, וא"כ אם מתרצה להחזיקה לזמן שירצה ויתן לה כתובה ושאר חיובי ממון שבין איש לאשתו ואימת שירצה יגרשנה פשיטא דהיתה מתרצית לזה, וכמ"ש כעין זה המהרי"ק (סי' ק"ז) וז"ל אבל היכא שלא נולדו המומין עד לאחר הנישואין מה מפסידה אם בא עליה כיון שהוא פורע לה כתובה דאדרבא טוב לה שיבוא עליה משאם היה מוציאה תיכף בלא כתובה ועוד דניחא לה דתיפוק עלה שמא דאישות כו' יעו"ש, א"כ כיון דבוודאי היתה מתרצית יכול לעכבה בלא דעתה אף אם איננו מוחל הזכות שלו שיוכל לגרשה בע"כ משום דזכות הוא לה מה דמחזיקה עדיין ואיננו מגרש לה תיכף, וכיון דמותר להשתמש באופן זה ממילא אין ראי' דמחל, ולהכי כיון דתיכף שנודע לו הי' אפשר לו לגרשה בע"כ בלא כתובה אף דמה ששהה עמה מהני לענין חיובי ממון אבל לענין לגרש בע"כ לא מהני שהה וכנ"ל, דנראה פשוט דאם היה מתנה עמה בפירוש שרוצה להחזיקה לאשה עד זמן שירצה ולכשירצה יגרשנה בלא דעתה והיתה מסכמת לזה דמהני שיכול לגרשה אח"כ בלא דעתה, וכמו שהביא הפתחי תשובה (סי' קנ"ד ס"ק כ"ט) בשם ת' מעיל צדקה, וכעין זה כתב (סי' קס"ה סק"ג) בשם הבית מאיר, [ולפע"ד היה נראה קצת ראי' דתנאי מתחלה מהני לענין הח' מהא דפסקו סתמא (בסי' ל"א ספי' ח') דהתקדשי לחציי מקודשת חצייך מקודשת לי אינה מקודשת משום דאתתא לבי תרי לא חזיא ואשה ולא חצי אשה אבל איש הכי קאמר דאי בעינא למינסב אחריתא נסיבנא, והנה הריטב"א קידושין (ז' א') הקשה דל"ל תנאה הא בלא זה יכול למנסב אחריתא, ותי' דנ"מ היכא דלא מצי למיקם בסיפוקייהו, וא"כ קשיא לכאורה בזמה"ז דאיכא חדר"ג א"כ גם גבי איש באמר התקדשי לחציי לא תהא מקודשת, משום דעכשיו לא מצי למימר דכוונתו אי ירצה למינסב אחריתא נסיבנא, וע"כ דכוונתו לחציו ולא לכולו דלא הוי קידושין וכמ"ש שם הרשב"א באמר מפורש והשתא בזמה"ז בסתם נמי הוי כמפרש וכנ"ל, ואיך לא משתמיט חד מהפוסקים מלהזכיר דהאידנא בזמה"ז גם גבי איש אינה מקודשת עכ"פ להחמיר, ומצאתי בברכי יוסף שם שהעיר בזה קצת אך כאופן אחר והוא דהקשה בפשוט דהא בזמה"ז לא שייך אי בעינא למינסב אחריתא ותירץ משום דבדיעבד תפסי קידושי שייך אי בעינא למינסב יעו"ש, אמנם לא ראה דברי הריטב"א הנ"ל דע"כ התנאי להוסיף קאתי מה דלא מצי עביד בלא התנאי, ולענין תפיסת קידושין בדיעבד אף בלא התנאי הכי וא"כ קשיא כנ"ל, וע"כ דתנאי באמת מהני לענין הח', ויעוי' בת' הר"ן (סי' מ"ח) דנסתפק דאפשר דריצוי דידה מהני לענין ב' נשים, ויש לדחות וצ"ע.], וכיון דתנאי מתחלה מהני לענין בע"כ ואנן סהדי דהיתה מתרצית לזה א"כ יכול לשהותה ולשמש עמה בלא דעתה, א"כ לענין זה הפרט דלא יוכל לגרשה בע"כ אין ראי' דמחל מדשהה עמה, ובלא הוכחה לית לן למימר דמחל כמו בלא נשתמש דיכול לטעון אף. דשהה זמן מרובה וכנ"ל, ואף דאסור לשמש עם האשה כשדעתו לגרשה, זהו דוקא כשגמר בלבו לגרשה כדאיתא (סי' כ"ה סעי' ח') אבל הכא יש לומר דלא גמר בדעתו ועדיין מתיישב בדעתו אם להחזיקה לעולם אם לא וגם סובר אולי תתרפא לגמרי ולכך נתרצה ליתן לה כתובה וכל חיובי איש לאשה ולשהות ולשמש עמה עד שיוגמר בדעתו להן או לאו. הנה כל זה הארכתי להבין ולהסביר בטעמא דמלתא דשהה מהני לענין חיובי ממון ולא לענין גירושי בע"כ, ועכ"פ איך שיהיה הטעם כבר נתבאר להוכיח מדברי הפוסקים דשהייה לא מהני לענין גירושי בע"כ, וא"כ כיון דנתבאר בהיו בה מומין ולא ידע דיכול לגרשה בע"כ שוב אף דשהה עדיין יכול לגרשה בע"כ וכנ"ל דשהייה לא מהני לענין זה. [שוב אחר כתבי הראה לי חכם אחד שהעיר קצת במ' תפארת צבי (סי' פ') דבנולדו אין חילוק בין צווח מיד לשתק ואח"כ צווח משום דמאי הו"ל למעבד דאף שלא צוות מיד לא היה בדעתו למחול עולמות יעו"ש דהעיר כן מסברא דנפשי', וכבר נתבאר כן באורך ממשמעות הפוסקים. ובדרך אגב ראיתי שם דהעיר בת' הרא"ש בנכפית דדן קו"ח מאשה לאיש הא דהקשתו לעיל (אות יא) דגבי אשה נסתחפה שדהו ותירץ כעין שכתבתי דלא החמיר ר"ג בתקנתו אשה מאיש]:
אמנם נראה דיש לדחות הראיות הנ"ל עפ"י מה שנתבאר לעיל (אות ט') בשם הגהת אשר"י להסביר הא דעכשיו אינו יכול לקבל דהוי כנולדו עכשיו, א"כ יש לומר דנהי דלא קי"ל כר"מ בהא דכסבורה הייתי, מ"מ בריצוי דאחר הנישואין בשהתה דיכולה לטעון דעכשיו אינה יכולה לקבל, וכסברת מהרי"ק (סי' ק"ז) וכנ"ל, יש לומר ג"כ כסברת הגהות אשר"י הנ"ל דנהי דבשעת הריצוי הוי ריצוי גמור לשעה מכל מקום כשטוענת אח"כ דעכשיו אינה יכולה לקבל הויא כעכשיו נולדו, א"כ בשלמא בדברים דנולדו יכולה לכופו א"כ נהי דשהתה עמו ונתרצית והוי ריצוי גמור מ"מ אח"כ כשטוענת שאינה יכולה לקבל הוי כנולדו אז וכופין, משא"כ גבי דידי' בהיו בה מומין קטנים כיון דשהה עמה הוי כנתרצה לשעה והוי ריצוי גמור ומהני ממילא אף לענין הח' ושוב אף כשאינו יכול לקבל הוי כנולדו עכשיו דאינו יכול לגרש בע"כ לפי צד הספק של המהרי"ק (סי' ק"ז). [ויתיישב בזה מה שהנחתי לעיל במוסגר בצ"ע דברי התוס' יבמות (ס"ה. א') ד"ה שבינו לבינה על מאי דהוצרכו ליתן טעם על הא דלא טענה מקודם, דהנה לכאורה קשה מאי האי דקאמרי התוס' והא דלא טענה מקודם, דדלמא מיירי דנתקלקל תחתיה בסוף העשר שנים ובאמת טוענת תיכף, וע"כ דס"ל להתוס' דכיון דכתבו דכיון דיש לו בנים תלינן בזכותא דידה, א"כ גם בנתקלקל תחתיה תלינן במזלא דידה וע"כ דטוענת דהיה כן מתחלת הנישואין וא"כ נתקלקל מקודם (יעוי' ריש סי' קי"ז) קודם שנשאה אבל בנולד תחתיה לא כפינן לי', א"כ ממילא גם בשהתה ולא טענה תיכף שוב אינה יכולה לכופו דהוי כנולד בו עכשיו וכנ"ל וא"ש, אף דהכא לא שייך כ"כ לתלות במזלא דידה כיון דידעינן דהמניעה ממנו והיה כן מקודם, מ"מ הא באשה ג"כ הא דבנולדו בה תחתיו אין כופין היינו משום דתלינן במזלו ונסתחפה שדהו, וכמו שנתבאר לעיל (אות י"א), ובהיו בה מקודם לא שייך לתלות במזלו אלא דאמרינן דלידת הרצון הוי כלידת המום והא דנולד הרצון שיצטער מזה שלא יוכל לקבל עכשיו תלינן במזלו, א"כ גם בהא דתוס' הנ"ל דתלינן בדידה ג"כ הוי ממש כן, ואם נרצה לפקפק בזה ממילא יהא נסתר גם הדיחוי הנ"ל, ויהא מוכח מכל הראיות שביארנו דבשהה עמה יכול לגרשה בע"כ, אף אם נימא דבנולדו בה אינו יכול היינו משום דנסתחפה שדהו משא"כ בהיו בה מקודם.] ועכ"פ הרווחנו מכ"ז לפי שנתבאר לעיל (אות י"א) דבנולדו בה מומין יכול לגרשה בע"כ לשיטת הרמב"ן והרשב"א והרא"ה והר"י מטראני בהא דנסתחפה שדהו, א"כ לפ"ז בנידון דידן אף דשהה עמה הרבה משנולדו לו ג"כ יכול לגרשה בע"כ, וכדמוכח מראיות הנ"ל ואין צורך לטעם שהסברתי לעיל דלענין שיוכל לגרשה בע"כ לא מחל, דיש לפקפק בזה עפ"י מה שראיתי בת' הגאון רע"א זצ"ל שהובא כת' חת"ס אבה"ע (סוף חלק א' סי' קנ"ב) דאומדנא ל"מ להוסיף תנאי יעו"ש, א"כ לא שייך לומר, דלענין בע"כ לא מחל.] רק בפשוט דכיון דעכשיו אינו יכול לקבל שפיר יכול לגרשה בע"כ. טו) ועוד היה נראה לצדד להקל בעיקר ספיקו דמהרי"ק במאיסה עליו ויש לו טענה מבוררת אי איכא החדר"ג, דמהרי"ק (סי' ק"ז) נטה להחמיר וכתב וז"ל דספק איסורא לחומרא וכ"ש איסור כי האי דחמיר כו', נראה דס"ל דספק בענין חדר"ג לחומרא, אמנם מצאתי בת' מהרי"ל (סי' צ"ו) דהי' שם איזה שאלה על הקידושין דכתב דעל האיש עשה מעשה בעצמו והתיר לו לישא בלי שאלת פי רבותיו, משום דאפילו בדרבנן אמרינן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא וכ"ש בתקנת ר"ג דקיל טפי, אבל האשה אין להתיר עד שיתירו לה רבותיו יעושה"ט, וידוע דמהרי"ל קשיש טובא ממהרי"ק כמו שבירר בת' חכ"צ (סי' קכ"ד) וסמך שם על ת' מהרי"ל הנ"ל נגד מהרי"ק לענין ארוסה וכתב שם דרבותיו של מהרי"ל ששאל מהם שם מהר"ש ומהר"א ששתקו לו בוודאי נמי דס"ל הכי יעו"ש בחכ"צ, ומעתה הדברים קו"ח לענין ספק דמדשתקו לו אודויי אודו לי' דבלא"ה לא הו"ל למשתק דלא ליפוק מינה חורבא להקל במקום ספק, וא"כ בוודאי יש לסמוך על מהרי"ל ורבותיו דספק בחדר"ג לקולא נגד המהרי"ק, וגם הד"מ והבי"ש (סי' א') כתבו בפשיטות דספיקא לקולא, ויעוי' בת' חכ"צ (סס"י קט"ו) דאף דחש להחמיר בחשש קידושין גם לענין הבעל משום קרובות, עכ"ז כתב דראה למהרי"ל הנ"ל דלא חש אנן נמי לא נחוש, גם (בסי' קי"ז) כתב החכ"צ דברור דאזלינן לקולא בחדר"ג שאיננו איסור תורה, ואף דהאחרונים בכמה תשובות נתקשו דהא ספק ח' דאורייתא, כבר העלו הנוב"י (מה"ת יו"ד סי' קמ"ו) וחתנו הגאון הצדיק ר' יוסף זצ"ל מפוזנא בת' שהובא בתפ"צ (סי' ל"ט) דעל הנולדים לא הוי דבר תורה רק מדברי קבלה וספיקו להקל, ואף כי ראיתי להאחרונים שהקשו ע"ז דמנ"ל דהוא מדרבנן דלמא היא הלכה למ"מ וגמרא גמירי לה ואתא יהושע אסמכינהו אקרא וכדאיתא בכמ"ד בכה"ג גבי יחזקאל:
(התשובה הזאת נכתבה באמת קודם התשובה שבסימן ד', אמנם כשעלה לפני אאמו"ר הגאון המחבר. זצ"ל הרעיון לסדר כתביו והוקצע מקום התשובה שבסימן ד' קודם התשובה הזאת, השמיט מכאן האריכות בדבר ספק הדר"ג ותיקן וכתב "כבר הארכתי בזה כו'," המעתיק.):
כבר הארכתי בזה בדין מורדת (סי' ד' אות י"א וי"ב) והבאתי סעד וסמך וחזקתי הדבר במסמרות בל ימוטו דספק בחדר"ג להקל, ולפי הנראה כי האחרונים שחשו להחמיר לא ראו תשובת מהרי"ל הנ"ל, וכבר נתבאר דיש לסמוך עליו נגד המהרי"ק וכמ"ש החכ"צ הנ"ל, ובפרט דרבותיו של מהרי"ל מהר"ש ומהר"א ששתקו לו בזה דאפשר דנפיק מינה חורבא להקל בוודאי אודויי אודו לו, וגם גדולי האחרונים בזמן וראשונים במעלה ה"ה החכ"צ והנוב"י וחתנו הגאון הצדיק הנ"ל פסקו ג"כ להקל בספיקא, א"כ נראה מכל זה דיש לסמוך ולהקל מצד ספיקא דמהרי"ק הנ"ל לחוד מטעם ספיקא דרבנן לקולא, וגם בתשובת תפ"צ הנ"ל (סי' ל"ט) צידד להקל בספיקו מטעם אחר יעו"ש. טז) ועפ"י הנ"ל נראה עוד דיש לסמוך על הרמב"ם ורי"ף דסוברים דבמאיס עלי כופין אותו, דאף דאנן לא פסקינן כוותייהו היינו משום דאיכא איסורא דאורייתא וחשש ממזרות, אבל מ"מ כיון דחזינן להרא"ש בת' (כלל מ"ג) והביאו הטור (סי' קנ"ד) דעם עבר ועשה כהרמב"ם עשוי ולא מהדרינן עובדא וגם הב"י (סי' ע"ז) הביא מהר"ש בן הרשב"ץ דאם נשאת לא תצא, א"כ כיון דבאיסורא דאורייתא וחשש ממזרות סמכינן בדיעבד על הרמב"ם ורי"ף הנ"ל, נראה דכ"ש בבעל דליכא אלא תקנתא דרבנן כנ"ל פשיטא דיש לסמוך עלייהו אף לכתחלה. ואף להמגיד דסובר דאף בנשאת תצא, עכ"ז יש לומר דהיינו דוקא בדידה דאיכא איסור תורה וחשש ממזרות, אבל בדידי' שפיר יש לסמוך עלייהו דבשל סופרים הלך אחר המיקל, ובפרט דאיכא נמי ספיקא דמהרי"ק הנ"ל, דאף להסוברים דלא כהרמב"ם ורי"ף, מ"מ אפשר דר"ג לא תיקן בכה"ג, א"כ פשיטא דמכ"ז יש לסמוך על רי"ף ורמב"ם הנ"ל לכוף אותה ולגרשה בע"כ, ואף דרמ"א (סס"י קי"ז) החמיר בזה, עכ"ז נראה דסניף גדול איכא במקום דיש עוד צדדים להקל וכנידון דידן. יז) הנה עד כה כתבנו בעיקר הח' אי חל לענין לגרשה בע"כ או לישא אחרת בלי היתר מאה רבנים, וכמ"ש הר"מ פאדוואה (סי' י"ג) דהא דבעינן מאה רבנים משלש ארצות והם יראו טעם מבורר להתיר היינו דאף דהח' חל מ"מ יש להם כח להתיר בשביל איזה צורך וטעם להוראת שעה או לעקור התקנה לגמרי, אבל במקום שנוכל לדון כי בכאן לא תיקן ר"ג אין צורך למאה רבנים מג"א, כי אין שייך היתר בדבר רק לימוד ודקדוק שעל כיוצא בזה לא גזר, וכן כתב עוד (בסי' י"ד), א"כ ע"י מאה רבנים מג"א אין צורך לדון כלל שעל זה לא תיקן, רק אף שתיקן גם על זה עכ"ז יש יכולת בידם להתיר כשיראו להם טעם מבורר לצורך הוראת שעה, והיינו משום דכך הותנה מתחלה, כ"כ המהר"מ פאדוואה שם, ובאמת כבר מצינו כה"ג במו"ק (ג' ב') דקאמר הגמ' אימור כך התנו ביניהם כל הרוצה לבטל יבוא ויבטל, וא"כ לפ"ז אם נצרך לניד"ד מאה רבנים משלש ארצות, שוב ממילא ליכא חשש כלל לענין הח', כי כיון שנראה להמאה רבנים טעם להתיר והתירו פשיטא דהותר, וכמו שהותנה מתחלה וכנ"ל דאף להוראת שעה יש להם להתיר. וראיתי להתפארת צבי (סי' ל"ט) שהשיג על מהר"מ פאדוואה הנ"ל וכתב דכיון דהותנה דמאה רבנים יכולים להתיר כשיש טעם מבורר ממילא ידענו דגזר אף במקום מצוה ובכל ענין דכיון דלצורך יש היתר ע"י מאה רבנים, א"כ לא היה צריך לחלק עוד בזו התקנה. ולדעתי אינו מוכרח, דהא באמת יש להבין מאי טעמא חילק ר"ג מאור הגולה זצ"ל בין אלו שתי התקנות שתיקן, דלענין לגרשה בע"כ לא הותנה להתיר ע"י מאה רבנים, ולמה התנה כן לענין שתי נשים, והתפ"צ שם בת' הנ"ל באמת נדחק בזה. ולפענ"ד הי' נראה לשער בזה דהא דמבואר בכל בו ובסוף ת' מהר"מ מרוטנבורג דתקנת ר"ג שלא לישא שתי נשים אין להתיר רק במאה אנשים משלש ארצות איננו תקנת רגמה"ג בעצמו רק מהרבנים האחרונים דבתר הכי כגון ר"ת ורשב"ם וסייעתם שאר חכמי דורם, והיינו דבאמת רגמה"ג בעצמו גזר שתי הגזירות שוות שלא לגרש בע"כ ושלא לישא שתי נשים ולא חילק ביניהם כלל, ולכן שפיר יש לומר דלא גזר במקום מצוה וכיוצא, וגזר על כל ישראל כי מאור הגולה היה בימיו של כל תפוצות ישראל, רק דאח"כ בדורו של רשב"ם ראו דגזירת שתי נשים לא נתפשטה ברוב ישראל, כמ"ש בת' מהר"מ אלשקר (סס"י צ"ה) דרוב הגולה לא קבלוהו, וא"כ לא עדיפא תקנת רגמה"ג מגזירת ח"י דבר דקאמר בע"ז (ל"ו א') דשמן ר"י נשיאה וב"ד נמנו עליו והתירו אף דאין ב"ד יכול לבטל כו' מטעם דבדק ברוב מקומות ישראל שלא נתפשטה, וכ"כ הרמב"ם (בהל' ממרים פ"ב) דכה"ג אף ב"ד קטן יכול להתיר, ולהכי אח"כ בדורו של רשב"ם דעשו חיזוק למקומות שנתפשטה, שפיר התנו ליתן רשות למאה רבנים משלש ארצות להתיר כשיראו טעם מבורר ונתנו רשות להק"ר שיעשו כפי דעתן, דשפיר היה יכולת בידן לעשות כן להתיר במקצת החדר"ג, אבל לענין גירושין בע"כ מבואר בת' הר"ן (סי' ל"ח) דפשט איסורו בכל ישראל, א"כ לא היה להדור האחרון רשות ע"ז רק באופן דלא גזר מתחלה לכך הניחוה כמות שהיא וזהו טעם השינוי שבין אלו שתי התקנות עפ"י השערתי. א"כ שפיר יש לומר כמהר"מ פאדוואה הנ"ל דגם ח' דשתי נשים לא גזר ר"נ במקום מצוה וכדומה, וחילק בתקנתא לפי שהוא בעצמו לא נתן רשות למאה רבנים להתיר, רק בדורות שאחריו מטעם דלא פשט וכנ"ל. עכ"פ איך שיהיה בזה מבואר במהרמ"פ הנ"ל דהמאה רבנים יכולים להתיר לצורך הוראת שעה ג"כ אף בלא מצוה כל שיראו להם איזה טעם מבורר, א"כ נראה פשוט דיש לעיין בזה לפי הזמן ולפי המקום ולפי האדם ולצרף כל זה לענין ההיתר, והנה בכאן אבי הבעל הוא עני ואביון וזה שנה חמשית שהבעל מתגולל בצערו ובדחקו עם טפלי דתלוי בו על שולחן אביו העני בסעודה שאינה מספקת, וכל זה העוני והעינוי בחר הבעל ביותר מלדור עמה ביחד, מזה מובן גודל המיאוס דמאיסה עליו אשר ממש מר ממות היא אצלו, וגם אבי הבעל הוא תמים בדרכיו וצדיק במעשיו מנעוריו צדיק יסוד עולם ודין העסק ביש מבנו הנ"ל מבטלו מתורתו ועבודתו התמימה, ואחר הפס"ד של הבד"צ שהפסידה הכל עכ"ז רצה אבי הבעל למכור כל אשר לו להשאר ערטילאי וגם לדחוק עצמו בכל התאמצות להשיג ללות סך גדול ורב בערכו לפשר אתה ולא עלתה בידו, ומתחלה נעשה הענין ברמאות ובאונאת גוף ונפש דנתברר בעדים דהיה בה המום בתחלה ולא הודיעתו ועשו שלא כהוגן אשר משום זה לחוד יש לקנסה אף אם לא נצרף לזה האי דת' הרא"ש שכתב הבי"ש (סס"י קי"ז) הנ"ל, ויעוי' בת' חכ"צ (סס"י ג') שכתב ג"כ דראו לקנסה אף שלא מן הדין עבור שעשתה שלא כהוגן, רק דכתב דדבר זה צריך אסיפה ומנין גדול מהבקיאין בדבר הלכה, ונראה דדוקא לענין בע"כ כתב כן אבל לענין לישא אחרת דנתבאר לעיל מת' מהר"מ פאדוואה דכך הותנה מתחלה דרשות להמאה רבנים להתיר לצורך שעה, א"כ בפשוט היכא דנראה טעם מבורר להמאה רבנים דיש לקנסה רשות בידם להתיר כיון דניתן להם הרשות לעשות כפי הנראה בעיניהם. ע"כ כל הצדדי היתר שחקרנו בזה עד כה אף אם לא יתקיימו להלכה לענין להתיר בלא מאה רבנים ולומר דלא חל הח' דעל זה לא גזר, עכ"פ שפיר מקרי טעם מבורר ע"י הנ"ל וע"י כל צדדי ההתירים הנ"ל להתיר על ידיהן עפ"י מאה רבנים דיכולים להתיר אף היכא דחל הח' וכנ"ל, וגם זולת זה כל ההתירים המבוארים בת' תפ"צ (סי' ל"ט) מה שהתיר הגאון המחבר והגאון הצדיק ר' יוסף זצ"ל מפוזנא חתנו של הנוב"י שייכים בנדון דידן, ונראה דהא דהגאון הנוב"י (במה"ת יו"ד סי' קמ"ו) לא רצה להסכים למעשה להיות נמנה בהיתרא דחתנו הגאון הצדיק הנ"ל וגם בכמה תשובות נטה להחמיר בענין החדר"ג, נראה דטעמו משום דבזמנו התחיל להיות נפרץ הדור במדינתו ועליו היה הדבר מוטל לגדור גדר ולעמוד בפרץ ולכן נטה להחמיר ובקעה מצא וגדר בה גדר, אבל לענין הדין לא חלק עליהם יט) היוצא לנו מכל זה שיש בזה כמה טעמים להתיר, ולפי שבאו הדברים באורך ע"כ נחזור עליהם בקוצר על כל צדדי ההתירים הנ"ל אחת לאחת למצוא חשבון והם אלו. א'. אם נסכים להפס"ד שיצא מהבד"צ דדינה שתצא שלא בכתובה משום מקח טעות, הדברים פשוטים מכל הראשונים להתיר בזה כמו בנכפית דת' הרא"ש דהסכימו האחרונים להתיר, וכמו שנתבאר באורך (מן אות ג' עד אות י"ב), ואף שפקפקתי על הפס"ד הנ"ל (באות י"ב) מחמת דשהה עמה זמן מרובה, עכ"ז נתבאר (באות י"ג) לצדד לקיים הפס"ד מחמת האמתלאות שלא ידע שהיה מקודם שנשאה וגם מחמת דלא ידע מהות המחלה על נכון, וכמו שצדדתי להביא ראי' מהרא"ש יבמות (ד' ס"ה), וגם אף אם לא נסכים להפס"ד הנ"ל מחמת האי דשהה, עכ"ז נתבאר (באות י"ד) דיש לומר דהיינו דוקא לענין ממון אבל לענין הח' שפיר יש לומר דדינו כלא שהה, ובפרט לשיטת הרמב"ן ורשב"א ורא"ה ור"י מטראני בהא דנסתחפה שדהו נראה ברור להתיר, ואף לשיטת יתר הפוסקים יש לצדד דבזה מודו וכמו שנתבאר באורך (באות י"ד) הנ"ל. ב'. ההיתר שכתב הבי"ש (סס"י קי"ז) מהא דת' הרא"ש מחמת דעשה שלא כהוגן, וכמו שנתבאר (באות ב') להצילו מהשגת האחרונים, ולגבי בעל הוי עדיפא מהא דת' הרא"ש, דכיון דחזינן דבשביל עשה שלא כהוגן קנסינן לעשות לו שלא כהוגן שלא מן הדין, א"כ פשיטא דמשום עשתה שלא כהוגן לא נעביד לה תקנתא עכ"פ ולמיקם אדינא, ואף דשהתה עמו מ"מ נתבאר (באות י"ב) דהא דשהה עמה היינו משום האונאה דתחלה דכבר נאנס בזה והוכרח להתרצות דהוי כתלוי' וזבין דמבואר בב"ב דמקרי עשה שלא כהוגן, ולא גרע האי ריצוי דנצמח מהא דאוניתא בתחלה מהאי דת' הרא"ש דהרצון נצמח מהפיתוי, וכנ"ל (באות י"ב) באורך. ג'. דיש לסמוך על הרי"ף ורמב"ם דבמאיס עלי כופין, וכמו שנתבאר (באות ט"ז). ד'. דיש להקל בספיקו דמהרי"ק דלא תיקן במאוסה עליו להוליד בני שנואה, וכמו שנתבאר (באות ט"ו) דדעת גדולי האחרונים להקל בספק. ה'. דאף אם לא נסכים לכל הנ"ל, עכ"פ ע"י מאה רבנים משלש ארצות יש להתיר בכה"ג, עפ"י ת' מהר"מ פאדווא (סי' י"ג וי"ד) דהמאה רבנים מג"א יכולים להתיר אף היכא דחל הח' כל שנראה להם טעם מבורר, וא"כ כל הנ"ל הוי עכ"פ טעם מבורר להתיר ע"י מאה רבנים משלש ארצות, וגם זה נראה פשוט דאין להחשיב מום שלה שהיה בה קודם הנישואין למום שבגלוי לומר דודאי ידע הבעל מקודם וסבר וקבל, דז"א אחרי דהא קבוע לה זמן א"כ היתה יכולה להסתיר עצמו אז מבני אדם וגם היתה בכפר במקום שאין אנשים, והרי כמה יגיעות יגע הבעל לברר זה שהיה בה המום קודם הנישואין אף שחקר הרבה בחיפוש אחר חיפוש ע"י הרבה חקירות ודרישות עד שמצא לברר, וגם אין לומר כיון דנשתנה כעת ממה שהיה מקודם הנישואין א"כ מזה שהיה בה קודם הנישואין נתרפאית לגמרי והחולי והמיחוש שיש לה עתה הוא חולי אחר דנולד ונתחדש בה תחת הבעל דנסתחפה שדהו, דפשוט דז"א דכיון דהחולי והמיחוש דהשתא הוא ממין ומעין מה שהיה מקודם דאידי ואידי הם מעין נשתטית ויוצאה מדעת אף שהוא באופן אחר עכ"ז היינו שנשאר בה המום דקודם שלא נתרפאית לגמרי רק דהשאיר בה עדיין שורש פורה ראש ולענה ואיננה אלא ניתק מחולי לחולי ועדיין נשארה בה המחלה הראשונה על אופן אחר, ע"כ שפיר שייכים בה כל ההיתרים הנ"ל, אמנם כ"ז באופן אם יש להבעל בירור כד"ת דהיה בה המום מקודם הנישואין וכמבואר בהשאלה, אזי מכל הלין טעמי שנתבאר דעתי מסכמת להתיר לו לישא אחרת ע"י התרת מאה רבנים משלש ארצות. וכ"ז כתבתי להלכה ולא למעשה עד אשר יסכים לזה כבוד הרב הגאון הצדיק מרא דאתרא דהבעל ועלי' דידי' רמיא להיות המתחיל מצוה זו בהיתר עיגונא דהבעל, ואזי אף אני עונה אמן אבתרי' להיות דרינא שיבא מכשורא, ולענין הכתובה אינני מכניס עצמי כלל ואפס אחרי אשר כבר יצא פס"ד מהבד"צ וב"ד בתר ב"ד לא דייקי, ובפרט דלא שמעתי הטענות מאת הבעלי דינים, ולא פקפקתי בזה רק לאשר נגעו הדברים לענין היתרא של הבעל לכן היה מההכרח לצדד בזה ככל העולה על דעתי, אבל לענין גוף הדין לענין ממון אינני מכניס עצמי להרהר אחר פסב"ד, ולענין יתר פרטי הדברים בסדר הנהגת הבעל לפי ההיתר וגם בהק"ר דג"א אני סומך עצמי על הרב הגאון הנ"ל לסדר לו פרעי הדברים והנני מסכים לכל אשר יסדר בזה, ואת אשר עלתה במצודתי בעזהשי"ת כתבתי, ובאתי עה"ח אור ליום ג' כ"ט טבת לסדר ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם שנת תר"ס פה"ק פרוזין נאום. ירוחם יהודה החופה"ק: