אור ברסלב

שות אור גדול· רבי ירוחם יהודא ליב פרלמן [הגדול ממינסק]

סימן ד

סימן ג

בעזהשי"ת כ' אדר תרמ"ו מינסק. שלו' אל כבוד הרב המאוה"ג החו"ב וכו' כ"ש מו"ה שלמה זלמן זיסל נ"י האב"ד דק"ק טשערי' יצ"ו. אחדשה"ט. מכתבו הגיעני זה כמה שבועות ולטרדותי בצירוף חולשתי לא הי' ברצוני להשיב, יען כי בלא היתר מאה רבנים אין ברצוני להתיר, כאשר העיד בת' ברית אברהם (סס"י פ"ט) דמעולם לא שמע להתיר לישא אחרת בלי היתר ק' רבנים, ושם (בסי' צ"ד) בת' הגאון מגלוגא כ' בשם השבות יעקב דאף באשה שזינתה ונאסרה על בעלה צריך היתר ק"ר, וכן בשו"ת נודע בשערים ח"ב מהגאון מלובלין זצ"ל (סי' כ"ו) כ' דאף שיש מקום לצדד להתיר בלי ק"ר לא חזי לרבנן קשישאי דעבדי הכי, ומעולם לא הותר בלי ק"ר, ובפרט בזמן הזה כי רבו פרצות הדור בעוה"ר יעו"ש, וע"י היתר ק"ר ראיתי שכ' כת"ר דאי אפשר לו. לכן לא רציתי לטרוח א"ע ולהשיב דמי איכא הוראה לאיסורא, אמנם יען אשר הגיעני מכתב גלוי מכת"ר שמקפיד על מניעת תשובתי, לכן הנני להשיב בקצרה כפי אשר יעלה בעטי בס"ד, והנה כ"ת פלפל בחכמה ואין הפנאי מסכים לבוא על סדר דבריו, רק לכתוב בקיצור הנראה לדעתי. א) הנה בדין מורדת יש לעיין בדברי הרמ"א באבה"ע (סי' ע"ז סעי' ב'), דכ' דבזמה"ז שאין נושאין ב' נשים לא משהינן י"ב חודש אם רוצה לגרשה, ואם אינה רוצה מתירין לישא אחרת, ויש חולקין שאין להתיר לישא אחרת וכן עיקר. ולכאורה יש לתמוה, דלא מצינו מחלוקת כלל בהך גוונא דמיירי הרמ"א, דהנה הי"ח שכ' הרמ"א נובעים מדברי ההגהות מרדכי ות' הרשב"א ח"א (סי' חת"ס), שהקשו דכיון דיהבינן לה הצאן ברזל שלה א"כ היכא דחזינא דאישתמוטי נכסי דבעל תמרוד ותתפוס בנכסים ותאכל ותחדי, ותי' דאין זה שמחה אחר דבידו לעגנה ולא ליתן לה גט, אע"ג דאיהו נמי מתעגן בתקנת ר"ג מ"מ איהי נמי מתעגנא, וכ"ש לדברי ראב"ן שמתירו לישא אחרת והיא לבדה תתעגן יעושה"ט, וא"כ מבואר דמיירי דהיא מורדת ומבקשת גט ממנו אך דהוא מעגנה ואיננו רוצה ליתן גט, בזה ס"ל לההגהות מרדכי ות' רשב"א הנ"ל דאיהו נמי מתעגן ואין מתירין לו לישא אחרת, משום דלמה לנו להתיר תקנת ר"ג כיון דהיא מרוצית לקבל גט, א"כ אפשר לו לישא בהיתר דיגרשנה וישא לו אחרת, והראב"ן ס"ל דבשביל שתווסרנה הנשים קנסינן לה להתירו באחרת והי לבדה תתעגן, וא"כ כל מחלוקותם אינו אלא בגוונא דהיא מרוצית בגרושין והוא אינו רוצה לגרשה, אבל בגוונא דהרמ"א דאינה רוצית לקבל גט, דיהא מוכרח להתעגן אם לא נתיר לו תקנת ר"ג, שפיר י"ל דלכ"ע מתירין לו לישא אחרת דכיון דסוף סוף אנו מוכרחים להתיר לו תקנת ר"ג או לגרש בע"כ או לישא אחרת, א"כ מה לי זה או זה. והח"מ והבי"ש כתבו, דלהיש חולקים אין מתירין לו לישא אחרת רק לגרש בע"כ. והדברים מתמיהים, דמאין הרגלים לחלק בתקנת ר"ג בין לגרש בע"כ ללישא אחרת, דכבר נתבאר דבמקור דברי היש חולקין מבואר דמירי בגוונא דמרוצית לקבל גט, דאזי אין שום הכרח להתיר לו תקנת ר"ג, דיגרשנה מדעתה וישא אחרת, אבל בגוונא דהרמ"א דאינה רוצית לקבל גט, דסוף סוף מוכרחין אנו להתיר לו תקנת ר"ג, שפיר י"ל דאין נפ"מ בין לגרש בע"כ בין לישא אחרת ולכ"ע מתירין לו לישא אחרת בכה"ג וגם מה שנרשם אצל היש חולקין ת' מהרי"ק (סי' ס"ג), ג"כ אין ראי' להמעיין, דשם מתחלה מיירי ג"כ בהיא מרוצית לקבל גט דאזי אין הכרח להתיר לו תקנת ר"ג וכנ"ל, ובסוף הת' שם דמיירי באין נותנים לו הנדוני' ואינה רוצית לקבל גט באמת התיר שניהם או לגרש בע"כ או לישא אחרת ויעויין בנוב"י (מה"ק אבה"ע סי' א'), דנחלק שם, עם הגאון השואל דס"ל דלגרש בע"כ קיל מלישא אחרת והביא ראי' מת' מהר"ם פדוואה (סי' י"ג), והנוב"י נחלק עליו דאדרבא לישא אחרת קיל מטעם די"א דכבר כלה הזמן משא"כ ח' דבע"כ, ומהרמ"פ לא כ' רק בעוברת על ד"ת יעושה"ט ונפלאתי עליהם שלא הרגישו מדברי הבי"ש והח"מ כאן, דביארו בדעת היש חולקין דלגרש בע"כ מתירין ולא לישא אחרת א"כ מבואר דס"ל דלגרש בע"כ קיל. גם מ"ש הנוב"י דמהרמ"פ לא כ' רק בעוברת על ד"ת ג"כ תמוה מאוד, דהא מהרמ"פ כ"כ על הנמ"י דקאי על שהה י' שנים יעושה"ט. אמנם גוף דברי מהרמ"פ דהוציא כן מהנמ"י תמוהים, דהנ"י מחלק בין לא ילדה כלל לילדה זכרים או נקיבות לחוד, וכבר תמהו עליו האחרונים כמו שהביא בכתונת פסים על הנ"י שם, וא"כ אין שום מקור לחלק בין גירושין בע"כ ללישא ב' נשים. ודברי הח"מ והבי"ש בביאור דברי הרמ"א תמוהים דאין שום מקור לחלק בדברי היש חולקין וכנ"ל. וגם תמוה לפ"ז דא"כ אמאי בארוסה ולאחר י"ב חודש התיר או לגרש בע"כ או לישא אחרת לא הי' לו להתיר רק לגרש בע"כ דקיל יותר, וע"כ דאין חילוק ביניהם. ב) ע"כ נראה ביאור דברי הרמ"א עפ"י מה שראיתי בת' מהרמ"פ (סי' י"ג) וז"ל ת' ממוהר"ם מצאתי בחי' מרדכי וז"ל וששאלת אשה המורדת ואינה רוצה לא להיות אצלו ולא לקבל גט והוא הי' ברצון אצלה א"כ נ"ל דיש לדבר על לבה אחרי שאינה חפיצה כלל להיות אצלו שתמחול כתובתה ויגרשה וישא אחרת ואם אינה רוצה למחול כתובתה התירנו לו לישא אחרת והיא תשב באלמנות חיות עד שתתרצה למחול כתובתה ויגרשנה אז וכ' ראב"ן כמו כן דכה"ג לא יעלה על לב איש שיבטל מפו"ר כו' עד ושלום מאיר בר ברוך, ע"כ, ובוודאי שהוא הדין הי' מתיר לו לגרש בע"כ אך שלא רצה לתת כתובה כאשר נראה מתוך הת' עכ"ל מהרמ"פ, א"כ מבואר מת' מוהר"ם הנ"ל דאינה מפסדת הכתובה תוך י"ב חודש אף בזמה"ז רק דמתירין לו לישא אחרת והביא ע"ז דברי הראב"ן דהוא דעה הראשונה שבהרמ"א הנ"ל. וזהו כוונת הרמ"א ג"כ דבזמה"ז דאין נושאים ב' נשים לא משהינן לה י"ב חודש אם רוצה לגרשה [היינו דמדברין על לבה כיון שאינה חפיצה בו שתמחול כתובתה ויגרשנה כמבואר בת' מוהר"ם הנ"ל] ואם אינה רוצה [היינו שאינה רוצית בגירושין עד שיתן לה הכתובה והוא אינו רוצה ליתן לה הכתובה ובלא כתובה אינה רוצית לקבל גט] יש מתירין לישא אחרת [והיא תישב ותתעגן עד שתמחול לו הכתובה ויגרשנה כמבואר בת' מוהר"ם הנ"ל] ויש חולקין שאין להתיר לו לישא אחרת היינו כיון שבידו לגרשה וליתן כתובה וכדמוכח מההגהות מרדכי ות' רשב"א הנ"ל. ומש"ה שפיר כ' הרמ"א דכ"ז בנשואה דמגיע לה כתובה אבל בארוסה דאי"ל כתובה א"כ אם אין רצונה להתגרש בלא כתובה הוי כאינה מרוצית בגירושין כלל כיון דמבקשת ממון שאינו מגיע לה דאטו שאם תבקש ממנו תרקבי דדינרי יתחייב למיתב לה אתמהה, וכיון דהוי כאינה מרוצית בגט כלל א"כ מוכרחין אנו להתיר לו התקנה א"כ שוב שניהן שווין או לגרשה בע"כ או לישא אחרת וכן לאחר י"ב חודש שכבר הפסידה הכתובה הוי ג"כ כארוסה וכנ"ל ומתירין לו או לגרש בע"כ או לישא אחרת משא"כ תוך י"ב חודש דמגיע לה הכתובה ורצונה להתגרש וליטול כתובה ובלא כתובה אין רצונה להתגרש דבזה אפשר לו בהיתר ע"י שיגרשנה ויתן הכתובה, דדעה הראשונה ס"ל דכדי שתווסרנה הנשים מתירין לו לישא אחרת והיא תשב ותתעגן והיש חולקים ס"ל דכה"ג אין להתיר לו התקנה כיון דאפשר לו בהיתר לגרשה מדעתה וליתן לה הכתובה המגיע לה ואשה"ט. ועלה לנו לפ"ז דאם אינה מרוצית לקבל גט כלל אף אם יתן לה הכתובה דאזי שוב מוכרחין אנו להתיר לו התקנה א' משתי אלו או לגרש בע"כ או לישא אחרת בכה"ג שוב אף בתוך י"ב חודש מתירין לו לישא אחרת לכו"ע ואין חילוק בין תוך י"ב חודש לאחר י"ב חודש רק בגוונא דאין רצונה להתגרש בלא כתובה ועם כתובה רצונה להתגרש וכנ"ל. ועפ"ז לא נצטרך לדחוק בכוונת הרמ"א כמ"ש הבי"ש (ס"ק י"ט) דיש חולקין דאין מתירין לישא אחרת היינו דלישא אין מתירין אבל לגרשה בע"כ מתירין, דלפי הנ"ל נתבאר דז"א דהיכא דנצרך להתיר התקנה שוב ממילא אין חילוק בין זה לזה וכנ"ל דמש"ה בארוסה ולאחר י"ב חודש דמוכרחין אנו להתיר התקנה שוב אין חילוק בין גירושין בע"כ או לישא אחרת רק דהכא מיירי דרצונה לקבל גט אם יתן כתובה דאי"צ כלל להתיר התקנה. וכן מ"ש הבי"ש (ס"ק כ') ממה שהביא הד"מ (סי' קנ"ד) בשם ת' מיימוני דאף בארוסה אין מתירין ג"כ אין ענינו לכאן לפי הנ"ל דשם הא מיירי דרצונה לקבל גט והוא אינו רוצה לגרש דכה"ג שפיר אין מתירין כיון דאפשר לו בהיתר, אבל הרמ"א הא מיירי דאין רצונה לקבל גט בלא כתובה וכיון דאין מגיע לה הויא כאינה מרוצית בגט כלל דמוכרחין אנו להתיר לו התקנה וממילא נוכל להתיר או זה או זה דשניהם שוים וכנ"ל. כן נראה לי בביאור דברי הרמ"א. ג) אמנם יש לעיין בדינא דמורדת דלכאורה נראה מת' הר"ן דפליג גם במורדת, דהנה במרדכי (סוף כתובות) כתב דהיכא דהדין דיכול להוציאה ממקום למקום והיא אינה רוצה ללכת אחריו דינה כמורדת, והובא בח"מ ובי"ש (סי' ע"ה ס"ק י"ח), וא"כ בהוא רוצה לעלות לא"י והיא אינה רוצה דינה כמורדת, ובת' הר"ן (סי' ל"ח) איתא בעובדא דהבעל נשבע ללכת לא"י ואשתו אינה רוצה דפטרו מהשבועה משום דהוי לעבור על המצוה דעונתה לא יגרע אף דהכל מעלין לא"י היינו לענין שאם היא אינה רוצית לעלות תצא שלא בכתובה אבל כל זמן שלא נתן לה גט כיון דמחויב לה שכו"ע לא כל הימנו לעקור לאו זה בידים משום ישובו של א"י וכ"ת יתן לה גט שהרי האשה מתגרשת בע"כ ונמצא שיהא מותר ללכת וחיילא שבועה אף זה אינו רשאי שאנו מוחזקים שיש חרם הקהלות בדבר או תקנת ר"ג ודבר זה פשט איסורו בכל ישראל שלא ראינו ולא שמענו אשה מתגרשת בע"כ ואין אומרים לו לפרוץ גדרו של ראשונים כדי לקיים שבועתו שהרי אפילו איסורא דרבנן דוחה של תורה בשוא"ת עכ"ל, וכ"כ הראנ"ח בת' מים עמוקים (סי' מ"ד), א"כ מבואר דאף דדינה כמורדת כמ"ש מוהר"ם הנ"ל, אפ"ה ס"ל דא"י לגרשה בע"כ. ואפשר דהר"ן מודה במורדת ממש דאיכא עיגון הבעל ובעובדא דידי' שאני דליכא עיגון הבעל דהא רצונה לדור עמו בחו"ל ולא הוי רק כבמקום מצוה דמבואר באבה"ע (סי' א') די"א דחר"ג נוהג אף במקום מצוה. ויש לתמוה על הראנ"ח בת' מים, עמוקים הנ"ל דהביא בפשטות דברי הר"ן הנ"ל ולא הרגיש בדברי הרשב"א שהובא (בסי' א') דהיכא דמן הדין לגרשה כגון אלו שאמרו תצא שלא בכתובה ליכא חדר"ג דחולק על פ' הר"ן הנ"ל. ויעוי' בפתחי תשובה אבה"ע (סי' נ"ב סק"ב) דהביא בשם שיבת ציון וחת"ס וחותנו רע"א זצ"ל דכולם התירו במורדת כזו שאינה רוצה ללכת אחריו לגרשה בע"כ או לישא אחרת כמבואר במורדת (בסי' ע"ז), וכבר נתבאר דאינו דומה להא דסי' ע"ו דשם אפשר דכולהו מודו משא"כ במורדת כזו דדעת הר"ן והראנ"ח דאיכא חדר"ג וכנ"ל. ומת' הר"ן הלזו יש לתמוה על הרמ"א (ריש סי' ע"ז) דכ' דנראה לו דהיכא דהוא רוצה לגרשה והיא אינה רוצה לקבל דליכא לאו דעונתה לא יגרע יעו"ש, והדברים מבוארים להיפך בת' הר"ן הנ"ל דרוצה לגרשה והיא אינה רוצה לקבל גט עכ"ז כל כמה דלא גרשה עובר בלאו ד) ועתה נבוא לנידון דידן אם יש להחשיבה למורדת, והנה כת"ר האריך בזה ועשה מחלוקת בין הפוסקים דלדעת רוב הפוסקים דוקא היכא דמתכוונת לצערו אבל מתכוונת לטובתה מפני איזו אמתלא לא הויא מורדת. ולדעתי נראה ברור דכל היכא דמדינא איננה רשאה בשביל טובתה ובשביל אמתלאה שלה למנוע עצמה ממנו חשיבא מורדת אף דאין כוונתה לצערו רק בשביל טובתה דכל שהיא מצערו שלא מן הדין חשיבא מורדת וראי' לזה מהא דמקשה בכתובות (ס"ג א') על מ"ד מורדת ממלאכה מברייתא דתני אפילו נדה ואפילו חולה דבשלמא למ"ד מתשמיש היינו דקתני חולה אבל למ"ד ממלאכה חולה בת מלאכה היא, ויעו"ש בתוד"ה רב הונא דמיירי בחולה שיכולה לסבול תשמיש רק אינה ראוי' למלאכה, היינו דאם אינה יכולה לסבול תשמיש א"כ איך ניחא לי' למ"ד מתשמיש, ויעו"ש ברש"א ובמהרמ"ש דבחולה לא שייך הסברא דפת בסלו דגבי נדה או למ"ש מהרמ"ש שם דקאי למאי דלא ידע הסברא דפת בסלו. עכ"פ איך שיהי' כיון דחולה מיירי דיכולה לסבול תשמיש א"כ יש להבין למ"ד מורדת מתשמיש מאי ואפילו חולה דקאמר הברייתא דמהיכא תיתי נימא דחולה לא הויא מורדת מתשמיש כיון דיכולה לסבול תשמיש מ"ש מבריאה. וצ"ל דאע"ג דיכולה לסבול עכ"ז כיון דחולה היא קשה לה לסבול התשמיש רק כיון דיכולה לסבול אף דקשה לה עכ"ז הוי מורדת, ולדברי כת"ר תקשה אמאי הויא מורדת הא מתכוונת לטובתה מפני שקשה לה ולא לצערו, אלא מוכרח דהיכי דמצערתו שלא כדין אף דאין עיקר כוונתה בשביל צערו רק בשביל טובתה אפ"ה הויא מורדת. וכן נראה פשוט מהא דקאמר דמתשמיש לכ"ע הויא מורדת רק דריב"ח סבר דבמלאכה נמי הויא מורדת, דמשמע נמי דומיא דתשמיש וגם דהא תשמיש עדיפא דכולהו מודו, ומורדת ממלאכה פשיטא דאפילו אין כוונתה לצערו רק מחמת עצלות דאינה רוצית לטרוח עצמה אפ"ה הויא מורדת וה"ה או כ"ש דמתשמיש כה"ג הויא מורדת. וכן נראה מבואר להדיא מת' הרשב"א שהביא הב"י (בסי' ע"ז) דאם היא מעכבת אף מחמת פרעון מה שלותה שזה אחד מדרכי המורדת באומרת בעינא לי' ומצערינא לי' דכולן טענות יש להן על שעושות כן ואף זו עילה מצאה לצערו וכו' והיינו דנהי דאין כוונתה בשביל צערו עכ"ז כיון דמצערתו שלא כדין הויא מורדת. והא דכ' הרשב"א שם דאם אינה שבה מחמת שאינה קוראה דלא הויא מורדת, היינו משום דמה יפסיד הבעל אם יקרא לה ומסתמא לא ניחא לי' בשימושה והיא בושה מא כדרך האשה כדאיתא בעירובין (ק"ב) [והוי כזה נהנה וזה אינו חסר דכופין וה"נ כיון דלבעל אין שום פסידא ושום נ"מ והיא בושה בדין שיקרא לה ושפיר קאמרה], משא"כ היכי דאיכא פסידא כ"ד לבעל והיא מצערתו במניעת תשמיש שלא כדין אף דאין עיקר הכוונה לצערו עכ"ז הויא מורדת כנ"ל פשוט. והאי דכ' המרדכי (בסי' קפ"ג) דמורד אינו אלא מחמת שנאה וכעס לאו דוקא הוא רק אף מאיזה טעם שהוא שלא כדין וכדמוכח ג"כ מהראי' דמורד הוי פושע אבל לא באונס ועוד ראי' מהאי דכתב מוהר"ם דכל היכא דמדינא צריכה לילך ואינה רוצה הויא מורדת והביאוהו האחרונים כמ"ש לעיל (אות ג') והתם וודאי אין כוונתה לצערו רק בשביל איזה לאה ואפ"ה הויא מורדת כן נראה לי ברור. ה) ויען כי כת"ר פלפל קצת בדברי הראשונים ובדברי הירו' דקידושין, ומידי עיוני ברהיטא הנני נבוך קצת בענין הלז בדברי הראשונים, אף כי אינו נוגע לענינינן, עכ"ז אמרתי להעיר קצת. הנה כת"ר נתקשה בדברי המרדכי (כתובות פ' אעפ"י סי' קפ"ד) והגהות אשרי דפסק ראבי' אשה המורדת על בעלה ושוב חלתה אעפ"י שמאונס חולי אינה שבה לבעלה אפ"ה איבדה מזונותי' וראי' מירו' דקידושין (פ"א ה"ב) גבי עבד עברי שברח ואח"כ חלה דמשלים דמדמה לי' והקשה כת"ר דלמה לי' להביא ראי' מירו' דקידושין הא מבואר הוא מברייתא דאפי' חלתה, וכת"ר נדחק בזה. ובאמת כוונת ראבי' דהנה דקתני בברייתא אפילו חולה מוקים לה התוס' דדווקא ביכולה לסבול תשמיש, והיינו דסבירא לי' דבחולה ל"ש הסברא דפת בסלו וכמ"ש מהרמ"ש כמ"ש באות הקודם, וכ"נ מהמרדכי שם אחר פסק ראבי' הנ"ל דהביא ת' מוהר"ם דחולה ג"כ מחוייבת לטבול ולשמש מברייתא הנ"ל א"כ ס"ל דהברייתא מיירי בחולה שיכולה לסבול תשמיש, אבל בחולה כ"כ שאינה יכולה לסבול תשמיש אין ראי' מהברייתא, אבל מירו' דקידושין מוכח דבמרדה ואח"כ חלתה אף בחולה כ"כ שאינה יכולה לסבול תשמיש אפ"ה הויא מורדת משום דמצי למימר אלו לא מרדה לא חלתה כדאמר שם בעבד. גם י"ל דכוונת הראבי' אף בחוזרת בחלי', דלטעם דלא אבאשת לא מהני חזרה, דזה אינו מוכח מהברייתא. ולכך הביא מהירו' דלולא לא מרדה מתחלה לא היתה חולה עתה כמובן:

אמנם מה שיש לד הראבי' הנ"ל דדקדק מרדה ואח"כ חלתה, דמשמע הא אם חלתה ואח"כ מרדה לא הויא מורדת, הא כיון דמדמי לה להא דירו' קדושין הנ"ל והירושלמי הא מסיק שם דאף בחלה ואח"כ ברח משלים דו יכול לומר לו אלו הוית גבאי אינשמת בפריע, וא"כ ה"נ במורדת אף בחלתה ואח"כ מרדה נמי כן אולם אפשר דהיינו טעמא של הראבי' דבחלתה ואח"כ מרדה מוכח מגמ' דידן דפליג על הירו', דהנה בכתובות ס"ג פריך מברייתא דחולה למ"ד מורדת ממלאכה חולה בת מלאכה היא ולהירו' הנ"ל הא לא מידי דאף דלאו בת מלאכה היא עכ"ז הויא מורדת כמו בעבד בחלה ואח"כ ברח, וע"כ מוכרח דגמ' דידן פליג על הירו', אמנם ס"ל להראבי' דאינו מוכרח מהגמ' דידן דפליג על הירו', רק על ר' חיננא שם דס"ל דאף בחלה ואח"כ ברח משלים משום דא"ל אי הוית גבאי אינשמת בפריע, דהגמ' דידן לא סבירא לי' האי סברא, אבל על רב חיי' בר אדא דאמר שם דברח ואח"כ חלה משלים משום דו יכול למימר אלו הוית גבאי לא אבאשת ע"ז אינו מוכח מהגמ' דידן דפליג, דהנה על הא דמוקי בהירו' האי דנדה דווקא במרדה עד שלא באת לנדה כתב הרא"ש בכתובות (פ"ה סי' ל"ג) דלא משמע הכי בגמ' דידן מדפריך נדה בת תשמיש היא יעו"ש, וא"כ ס"ל להגמ' דידן האי אפי' נדה היינו אף שהתחיל המרד בימי חלי' ולהכי פריך שפיר חולה בת מלאכה היא משום דמיירי בחלתה ואח"כ מרדה דכה"ג ס"ל להגמ' דידן דלא הויא מורדת, אבל במרדה ואח"כ חלתה שפיר י"ל דמודה להירושלמי וכנ"ל. ולהנ"ל מוכח מראבי' דס"ל בנדה כהרא"ש דאף בנעשית נדה ואח"כ מרדה, דאם נימא דנדה דוקא במרדה ואח"כ ראתה וא"כ גם חולה י"ל נמי דמיירי במרדה ואח"כ נעשית חולה, א"כ מאי פריך בכתובות (שם) חולה לאו בת מלאכה היא, הא יכול לומר אם לא מרדה לא היתה נעשית חולה, וכמבואר בירו' דקידושין, וא"כ יהא מוכח מגמ' דילן גם בזה דלא כהירו', וא"כ איך הביא הראבי' מהירו' למרדה ואח"כ נעשית חולה שאינה ראוי' לתשמיש דהויא מורדת כדאמר הירו' בעבד דברת ואח"כ חלה משלים מטעם אלו הוית גבאי לא אבאשת הא מוכת מגמ' דילן דל"א הכי וכנ"ל, וע"כ דגמ' דילן מיירי במרדה בחלי' ומש"ה חולה לאו בת מלאכה היא וא"כ ממילא מבואר דנדה נמי אף במרדה בימי נדתה דאי נדה דוקא במרדה מקודם נדתה א"כ תולה נמי מיירי בכה"ג ומאי פריך וע"כ כנ"ל. ודברי הד"מ באבה"ע (סי' ע"ז ס"ק ט"ו) וכ"כ שם הח"מ (ס"ק י"ח) שלהראבי' דוקא במרדה קודם ימי נידותה אבל בתוך ימי נידותה לא הויא מורדת תמוהים כנ"ל, דמוכח דס"ל להראבי' כהרא"ש דאף במרדה תוך ימי נידותה הויא מורדת משום דס"ל דנדה שייך פת בסלו משא"כ בחולה כנ"ל. ו) ומה נעים ליישב עפ"י הנ"ל קו' המל"מ (ספ"ב מעבדים) על הרמב"ם דהשמיט לענין עבד דברי הירושלמי קידושין הנ"ל בחלה ואח"כ ברח וברח ואח"כ חלה דמשלים. ולפי הנ"ל אשה"ט דהרמב"ם סובר כמסקנת הירו' קידושין דאין לחלק בין ברח ואח"כ חלה לחלה ואח"כ ברח דאם אמרי' אלו הוית גבאי לא אבאשת ה"נ י"ל אי הוית גבאי אינשמת בפריע וא"כ כיון מוכת דמגמ' דילן בכתובות (דף ס"ג) דלא אמרינן הסברא דאינשמת בפריע וכנ"ל א"כ ממילא דה"נ לא אמרינן הסברא דלא אבאשת, וגם י"ל דסובר דמוכח מכתובות דגם הסברא דלא אבאשת לא אמרינן דאל"כ מאי מקשה למאן דאמר מורדת ממלאכה חולה בת מלאכה היא לוקים לה במרדה ואח"כ חלתה, א"ו ס"ל דגם הסברא לא אבאשת ל"א, והא דבחולה שאינה ראוי' לתשמיש הויא מורדת כמבואר ברמב"ם הל' אישות (פי"ד הל' י"א), היינו משום דגם בחולה ס"ל דשייך הסברא דפת בסלו וכמו שיבואר להלן בשם הרשב"א [ודלא כהתוס' הנ"ל] וגבי מלאכה לא שייך הסברא דפת בסלו כמ"ש הרשב"א ושפיר פריך אי איירי במרדה ואח"כ חלתה, ואשה"ט. ז) אמנם מאוד יש לתמוה עפ"י הנ"ל על הרשב"א דסותר א"ע מחי' לקידושין לחי' בכתובות המובא בשמ"ק [דחי' הרשב"א לכתובות שבחמש שיטות הם להרמב"ן ולא להרשב"א כמבואר להמעיין בשמ"ק לכתובות] דבחי' הרשב"א לקידושין (ד' י"ז) הביא בפשיטות דברי הירו' להלכה דבין ברח ואח"כ חלה ובין חלה ואח"כ ברח משלים משום דאמרינן לא אבאשת ואינשמת בפריע ובכתובות (ד' ס"ג) הביא בפשיטות לדברי הירו' דדוקא במרדה קודם נידות ודן מינה לחולה משום דסובר דחולה מיירי דאינה ראוי' לתשמיש ואפ"ה למ"ד מתשמיש ניחא משום פת בסלו כמו בנדה אבל לענין מלאכה ל"ש פת בסלו וא"כ חולה נמי מיירי דוקא במרדה קודם חלי' אבל חלתה ואח"כ מרדה לא יעושה"ט. והנה אין להקשות כיון דסובר דבעבד אף בחלה ואח"כ ברת משלים א"כ במורדת נמי אף בחלתה ואח"כ מרדה תהא מורדת דהא מדמי להו בירו' קידושין להדדי דז"א קו' די"ל דהא הרשב"א כתובות ביאר הטעם בחלתה ואח"כ מרדה וכן בנדה בראתה ואח"כ מרדה דלא הויא מורדת משום פת בסלו מטעם דאמרי' דרצתה לשחק בו והוי פת בסלו וא"כ ממילא דאשה"ט דבאשה דהא מורדת בבית הבעל בדיבור לבד אמרי' דרצתה לשחק בו ודיבורה לא מעלה ולא מוריד א"כ לא הויא מורדת כלל וממילא ל"ש הסברא דאינשמת בפריע משום דהוי כאלו לא אמרה כלל, אבל בעבד ל"ש דרצה לשחק באדון משום דעשה מעשה וברח א"כ בוודאי לא כיון לשחק [וכעין דאמרי' ב"ב (ל' ב') וגיטין (ד' ס"ז) דדיבורא אמרי מעשה לא עבדי וכעין זה נמי ביו"ד (סי' קפ"ה) דלבשה בגדי נידות ל"מ אמתלא וה"נ דכוותי'] ומש"ה אף בימי חליו הוי מורד וצריך להשלים משום הסברא דאינשמת בפריע וא"ש. [אמנם דברי הראבי' שבאות ה' הא דנקט מרדה ואח"כ חלתה שהקשתי לעיל מהירו' א"א ליישב בזה משום דמשמע דהראבי' מיירי ג"כ דברחה מבית בעלה כמבואר מלשונו וא"כ שוב דמיא לעבד אף בחלה ואח"כ ברח.] אמנם יש לתמוה על הרשב"א דאיך יפרנס דברי הגמ' דכתובות דפריך למ"ד ממלאכה חולה בת מלאכה היא כיון דלדידי' מיירי הברייתא במרדה ואח"כ חלתה א"כ אף למ"ד ממלאכה לק"מ דאף דבמלאכה לא שייך הסברא דפת בסלו מ"מ שייך הסברא דלא אבאשת. דבשלמא על הריטב"א קי' ועל תוס' ר"י הזקן שנדפס כעת בש"ס ווילנא דפסקו ג"כ כירו' קידושין ל"ק עלייהו מהא דכתובות משום דלולא דברי הרשב"א כתובות הנ"ל הי' אפ"ל דגמרא דידן לא ס"ל כהירו' בהא דנדה דאף דמרדה בעת נידתה דהיינו ראתה ואח"כ מרדה הויא מורדת והיינו דאף דרצתה לשחק בו, מ"מ על השחוק גופי' הויא מורדת משום דעבור זה אי"ל פת בסלו, וא"כ כ"ז למ"ד מתשמיש אבל למ"ד ממלאכה דבמלאכה לא שייך פת בסלו א"כ קשי' במרדה בעת חלי' אמאי הויא מורדת דכיון דלאו בת מלאכה א"כ ממילא אמרינן דרצתה לשחק בו, ול"ש הסברא דאינשמת בפריע וכנ"ל. אבל הרשב"א עצמו דפסק כהירו' דדוקא במרדה קודם נידתה משום דבעת נדתה דאמרי' דרצתה לשחק בו חשיבא פת בסלו ג"כ והברייתא איירי דמרדה קודם חלי' וקודם נדתה, וגם פסק כירו' דקי' הנ"ל דאמרינן לא אבאשת ואינשמת בפריע איך יפרנס זו הגמ' דכתובות וכנ"ל והדברים מתמיהים דסותר עצמו דידי' אדידי' [אמנם מצינו כיוצא בזה כמה פעמים בדברי הראשונים דבילדותם סברי הכי ובזקנותם חזרו בהם וא"כ אפשר דבאמת סתרי אהדדי]. ואפשר ליישב קצת די"ל דס"ל להגמ' לפשיטות דחולה דומיא דנדה, דאם נדה מיירי בעת נדתה גם חולה מיירי בעת חלי' ואם נדה מיירי בהמרידה קודם נדתה גם חולה מיירי בהכי, וא"כ א"ש דברי הגמ' בכתובות דבשלמא למ"ד מתשמיש א"ש משום דבין נדה בין חולה מיירי דמרדו קודם אבל למ"ד ממלאכה א"כ לפ"ז פשיטא דנדה מיירי אף דהתחלת המרידה היתה בעת נדתה דכיון דחזיא למלאכה א"כ פשיטא דהויא מורדת [דגדולה מזו נתקשו הראשונים מאי אפילו נדה לפ"ז] א"כ מסתמא ה"נ בחולה אף במרדה בעת חלי' א"כ קשי' חולה בת מלאכה היא דהא במרדה בעת חלי' אמרי' דרצתה לשחק בו וממילא דל"ש הסברא דאינשמת בפריע וא"כ זה בזה תליא דא"א לומר דמיירי במרדה קודם רק אי מיירי בתשמיש אבל אי מיירי ממלאכה ע"כ דמיירי אף בהמרידה אח"כ. אמנם הדברים רחוקים קצת מפשטן ונוטים קצת ע"ד פלפול, וגם אי אפשר להעמיס זה ברשב"א דכתב דבתשמיש שייך פת בסלו ולא במלאכה ולפמ"ש אי"צ לזה דבלא פת בסלו אמרינן לא אבאשת. ח) ובגוף מחלוקת הראשונים שביארנו לעיל דשי' הרשב"א הוא דחולה דמיא לנדה דמיירי שאינה ראוי' לתשמיש דגם בי' שייך הסברא דפת בסלו וכ"נ בפשיטות דעת הרמב"ם וטוש"ע אבה"ע (סי' ע"ז) וכ"נ מדברי הרא"ש לבד התוס' כתובות (ד' ס"ג) הנ"ל דס"ל דבחולה שאינה יכולה לסבול תשמיש ל"ש הסברא דפת בסלו וכן הוכחתי לעיל (אות ה') מהראבי' הנה בגוף מחלוקת זו הי' נראה להביא ראי' לשי' תוס' והראבי' הנ"ל מהירו'. דהנה לכאורה יש לתמוה בירו' קידושין הנ"ל דהוכיח מהברייתא דמורדת לעבד מטעם לא אבאשת ואינשמת בפריע דאיך הוכיח כן מנדה דהא בנדה הטעם הוא משום פת בסלו. ואי"ל דלא ס"ל להירו' כסברת גמ' דילן מטעם פת בסלו וא"כ קשי' לי' קו' ש"ס דילן הא נדה לאו בת תשמיש היא בל"ז וניחא לי' מטעם דיכול לומר דאלו לא מרדה לא פרסה נדה [דאף דדרך נשים היא מ"מ במציאות משכחת לה דיש נשים דאינן רואות ומש"ה אף וסתות דרבנן וגדולה מזו מצינו ב"מ (ק"ו א') בהמקבל שדה מחבירו דבעילה כל דהו מחייבינן כששינה] והיינו דומיא דלא אבאשת. דז"א דלפ"ז תמוה מאוד מירו' דכתובות (פ"ה ה"ח) דאיתא שם וכר"א [דאית לי' דעונת חמורים וספנים רחוקים] עד כמה הוא פוחת, ופשיט שם מנדה דאף דלאו בת תשמיש היא ה"נ בגמל וספן יעושה"ט, והשתא בשלמא אי ס"ל להירו' טעמא דנדה משום פת בסלו שפיר פשיט מינה לגמל וספן דג"כ שייך האי טעמא וכן פירשו שם הפ"מ והק"ע דהטעם משום פת בסלו, אבל אם נימא דהירו' איננו סובר טעמא דפת בסלו רק משום לא אבאשת דהיינו לא הי' פירסה נדה א"כ מאי דמיון הוא זה לגמל וספן. וכיון דמוכרח מירו' דכתובות דגם הירו' סובר בנדה טעמא דפת בסלו וא"כ תמוה מאוד איך הוכיח מינה בקידושין לעבד הסברא דלא אבאשת, והדברים מתמיהין לכאורה ע"כ נראה דהוכחת ירו' בקידושין איננו מנדה רק מחולה אף דקיצר דידוע דרך הירושלמי לישנא קלילא ועיקר ראייתו מחולה ודבנדה ל"ש הסברא דלא אבאשת דדרך נשים הוא וע"כ הטעם משום פת בסלו ושפיר פשיט מינה בכתובות לגמל וספן, ובחולה לא שייך הטעם דפת בסלו כסברת התוס' וראבי' הנ"ל וע"כ דהטעם משום לא אבאשת ומש"ה פשיט מינה בקידושין לעבד שחלה. וא"ש דירו' כתובות וירו' קידושין אינם ענין זל"ז דבברייתא דמורדת דתני נדה וחולה וצריך לב' טעמים נפרדים בנדה דל"ש הטעם דלא אבאשת משום דדרך נשים הוא ע"כ הטעם משום פת בסלו מינה הוכיח בירו' כתובות לגמל וספן, ובחולה ל"ש הטעם דפת בסלו כדסבירא לי' להתוס' והראבי' הנ"ל וע"כ הטעם משום דלא אבאשת מינה הוכיח בירו' קידושין לעבד, ואשה"ט. והא דמייתי בירו' קידושין דדווקא במרדה עד שלא באת לנדה אף דאין ענינו לשם ידוע הוא דדרך הירו' להמורגל בו דבדרך גררא נקט מאי דאיתא אחר על הברייתא שמביא אף דאין ענינו לכאן. ולפמ"ש (בסוף אות הקודם) דחולה דומיא דנדה י"ל ברווחא יותר, דלולא הא דמייתי בנדה הי' אפ"ל דהברייתא מיירי בחולה הראוי' לתשמיש, וכדס"ל להתוס' ומש"ה הויא מורדת וממילא דאין ראי' להסברא דאבאשת ומש"ה מייתי דנדה דוקא במרדה עד שלא באת לנדה וממילא דומיא דהכי בחולה דוקא במרדה עד שלא נעשית חולה, וא"כ ע"כ דמיירי בחולה שאינה ראוי' לתשמיש דאי בראוי' אף בעת חלי' נעשית מורדת, וע"כ באינה ראוי' ובמרדה קודם הויא מורדת וע"כ מטעם לא אבאשת וא"ש, [ואף למסקנת הירו' דאמרי' נמי אינשמת בפריע כבר נתבאר באות הקודם דעכ"ז י"ל באשה דדוקא במרדה קודם חלי' דבעת חלי' דאמרי' דרצתה לשחק בו ל"ש הסברא דאינשמת בפריע וכנ"ל]. או אפשר עוד דהנה רב חיי' בר אדא מחלק בעבד בין ברח ואח"כ חלה לחלה ואח"כ ברח, והיינו דס"ל סברת דלא אבאשת ולא ס"ל הסברא דאינשמת בפריע ולדידי' בוודאי במורדת נמי בחולה שאינה, ראוי' לתשמיש בעינן דוקא מרדה ואח"כ חלתה אבל חלתה ואח"כ מרדה לא, אבל לרב חיננא דלא מחלק בעבד וס"ל דאף בחלה ואח"כ ברח משלים מטעם אינשמת בפריע לדידי' י"ל דבמורדת נמי אף בחלתה ואח"כ מרדה הויא מורדת מטעם אינשמת בפריע ודלא כמ"ש באות הקדום בדעת הרשב"א, דאף דבנדה דוקא במרדה עד שלא באת לנדה מ"מ י"ל דרצתה לשחק בו אף דקמי שמיא גלי' דכוונתה באמת ולא לשחק מ"מ כיון דהבעל א"י כוונתה א"כ בימי נדתה נחשב אצלו פת בסלו לכך ימי נדתה אינן מצטרפין לימי מרדה, משא"כ בחולה דחלי' ורפואתה מסור לשמים וקמי שמיא גליא כוונתה דאם כוונתה באמת אף ימי חלי' מצטרפין למרדה אף אם התחלת המרד הי' בימי חלי' מטעם אינשמת בפריע וא"כ שפיר י"ל דלר' חיננא אף אם התחלת המרד הי' בימי חלי' [כיון דגם אח"כ כשנתרפאת היא מורדת ואיגלאי מלתא למפרע דכוונתה הי' באמת אף ימי חלי' מצטרפין] עכ"ז הויא מורדת מטעם אינשמת בפריע וא"כ רב חיי' דמחלק בין סברת אבאשת לסברת אינשמת בפריע וסובר דמהברייתא איננו מוכח רק סברת לא אבאשת אבל לא סברת אינשמת בפריע בכדי דלא נימא דסתמא קתני חולה בין מרדה עד שלא חלתה בין חלתה עד שלא מרדה וא"כ יהא מוכח נמי לעבד אף בחלה ואח"כ ברח ומטעם דאמרי' נמי סברת אינשמת בפריע, לכך הביא האי דנדה דמיירי ע"כ דמרדה עד שלא באת לנדה, דהתם כיון דהטעם משום פת בסלו א"כ במרדה בימי נדתה אף אם כוונתה באמת מ"מ כיון דלהבעל איננו ידוע והוא תולה דכוונתה לשחק ואינו מצטער דחשיבא לי' פת בסלו לפי מחשבתו וא"כ פשיטא דימי נדתה אינן מצטרפין וכיון דמוכרח מנדה דהברייתא לא מיירי בכל ענין שוב ממילא גם חולה י"ל דלא מיירי בכל ענין רק במרדה עד שלא נעשית חולה דומי' דנדה וא"כ איננו מוכח רק הסברא דלא אבאשת אבל לא הסברא דאינשמת בפריע, ור' חיננא ס"ל דאף דמהברייתא איננו מוכת רק הסברא דלא אבאשת מ"מ ס"ל מסברא כמו דאמרי' הסברא דלא אבאשת ה"נ אמרי' סברת אינשמת בפריע דס"ל דסברת אינשמת בפריע דמי' לסברת לא אבאשת וא"כ אף דנדה מיירי דמורדת עד שלא באת לנדה מ"מ חולה אף דמרדה בימי חלי' וכנ"ל, ואשה"ט. אמנם כ"ז לסברת התוס' וראבי' הנ"ל דגבי חולה ל"ש הסברא דפת בסלו ומוכח הסברא דלא אבאשת, אבל לשי' הרשב"א ורמב"ם וטוש"ע ורא"ש דגם בחולה שייך הסברא דפת בסלו וא"כ מוכרח מירושלמי דקידושין דהוכיח מינה סברת לא אבאשת דלא ס"ל סברת ש"ס דילן מטעם פת בסלו וע"כ דגם בנדה שייך הסברא דלא היתה רואה וכנ"ל. וא"כ איך יתפרנס הירו' כתובות דהוכיח מינה לגמל וספן, אם לא דנימא דלולא דמרדה אפשר דיזדמן לו פרנסה אחרת שלא הי' נצרך להיות גמל וספן [והוא כעין סברת אינשמת בפריע בירו' קי' הנ"ל] אף דהי' מקודם גם בעת שהיתה בשלום אתו גמל וספן וגם אח"כ מ"מ ע"י המרידה תלינן דאולי אז אם לא היתה מורדת הי' משתנה והדברים דחוקים מאוד ורחוקים מסברא. ע"כ נראה מוכרח מהירו' כשיטת התוס' וראבי' דבחולה לא שייך הסברא דפת בסלו, וצע"ג לשי' יתר הראשונים הנ"ל. ט) גם דברי הרא"ש בכתובות (פ"ה סי' ל"ג) הנ"ל דהוכיח מש"ס דילן דלא ס"ל כהירו' דבעינן מרדה קודם נדתה דאל"כ למאי הוצרך הסברא דפת בסלו דאף בלא סברת פת בסלו יש לצרף ימי נדתה לימי מרידתה, ג"כ צ"ע מירו' דכתובות הנ"ל דא"כ איך הוכיח מינה לגמל וספן: אמנם בזה י"ל דכמו דכ' הרא"ש דלהכי במרדה קודם נדתה ימי נדתה מצטרפין משום דאינה חוזרת בהן ה"נ י"ל בגמל וספן וא"כ שפיר הוכיח הירו' מימי נדתה לגמל וספן. אמנם הא עכ"פ חזינן דאיננה סברא פשוטה כדס"ל להרא"ש מסברא דהא חזינן דהירו' מיבעי' לי' בגמל וספן, והוצרך להוכיח מנדה וכיון דאיננה סברא פשוטה א"כ שוב ממילא י"ל דלא אמרי' לה כלל רק דבין בנדה ובין בגמל וספן הטעם משום פת בסלו וש"ס דילן ל"פ על הירו' דמהיכי תיתי לעשות מחלוקת במקום שאיננו מוכרח כיון דמוכרח מהירו' דסברת הרא"ש איננה פשוטה וכנ"ל. וביותר יש לתמוה על הרא"ש מירו' קידושין הנ"ל דהוכיח מינה סברת לא אבאשת א"כ חזינן דאף במרדה מקודם נדתה עכ"ז לצרף הימים שאין ראוין בלא"ה נצרך לחפש איזה טעם, ודלא כהרא"ש דס"ל לסברא פשוטה לצרפן משום דאינה חוזרת. ואם נימא דס"ל להירו' דהברייתא מיירי בכל ענין אף דחוזרת ג"כ בימים שאינן ראוין דמלבד דדחוק הוא מאוד [וגם לפ"ז לר' חיננא דס"ל סברת אינשמת בפריע פשיטא דחזרה מהני דכיון דהוי חזרה א"כ ממילא שוב יש לו להתרפא מהר משום מזלו, וא"כ ע"כ דלא מיירי בכל ענין דאם התחיל המרד בימים שאינן ראוין וחזר אח"כ יש להועיל החזרה לבל לצרף הימים שאינן ראוין מהחזרה ואילך עכ"פ יש לדחות] אף גם לפ"ז שוב ממילא אין הכרח מהש"ס דילן דפליג על הירו' [אם נימא דגם הירו' ס"ל סברת פת בסלו בנדה ועכ"ז ל"א חזרה משום דהבעל איננו מאמין על החזרה עד שיראה בפועל ובמעשה ממש א"כ ממילא אפשר דגם ש"ס דילן ס"ל הכי]. אם לא דנימא דס"ל להרא"ש דלענין אם חוזרת גם סברת פת בסלו ל"מ מידי דכיון דחוזרת שוב הוי פת בסלו, וע"כ באינה חוזרת ובאינה חוזרת גם בלא סברת פת בסלו יש לו להצטרף כמ"ש הרא"ש, והירו' דס"ל סברת דלא אבאשת גם בנדה ס"ל סברת דלא היתה רואה וכנ"ל להאי טעמא שפיר ל"מ חזרה, והלכך שפיר י"ל דמשמע לי' להירו' בכל ענין בחוזרת ומש"ה מוקי לה במרדה קודם נדתה והוכיח מינה סברת לא אבאשת, אבל ש"ס דילן דמפרש משום פת בסלו וא"כ להאי טעמא פשיטא דחזרה מהני וע"כ באיננה חוזרת, ובאיננה חוזרת ס"ל להרא"ש דבמרדה מקודם אי"צ לסברת פת בסלו וע"כ דפליג, והדברים דחוקים מאוד ורחוקים מהשכל הישר [גם הא נתבאר (באות הקודם) דבנדה גם הירו' ל"ס סברת לא אבאשת] וצ"ע בכ"ז:

(הג"ה. אב"ה לענ"ד נראה דהא דהוכיח הרא"ש דגמ' דידן לא ס"ל כהירו' דבעינן מרדה קודם נידותה מדהוצרך לטעם דפת בסלו, הוא דק לגמ' דידן שהביאו הברייתא אפילו נדה אפילו חולה גבי הא דנמנו וגמרו דמכריזין עליה ארבע שבתות, וא"כ אין פוחתין לה מכתובתה כלום וכל הנפ"מ אם ימי נידותה יצטרפו אם לא הוא רק לענין ימי ההכרזה, בזה ס"ל להרא"ש דסברא פשוטה היא דמצטרפין ולא נצרך לטעם דפת בסלו כיון דאין לה הפסד מזה, וכמו שדייק הרא"ש כיון שאם תחזור בה לא הפסידה כלום, היינו דהא כל ההכרזה התראה היא לה שתחזור בה וא"כ אמאי לא יצטרפו ימי נידותה לימי ההכרזה שהיא רק התראה שתחזור בה וכשתחזור בה לא תפסיד כלום מההתראה, ומש"ה שפיר הוכיח הרא"ש מדהוצרך בגמ' דידן לטעם פת בסלו ע"כ לא ס"ל כהירו' דבעינן מרדה קודם נידותה רק ס"ל לגמ' דידן דגם במרדה תוך ימי נידותה הויא מורדת. אמנם בירו' הביאו ברייתא דנדה וחולה כו' כותבין לו אגרת מרד, היינו דפוחתין לה מכתובתה, הנה בזה ודאי לאו סברא פשוטה היא דגם בימי נידותה יפחתו לה במרדה קודם נידותה כיון שאף אם תחזור בה ישאר ההפסד שהפחיתו לה ובימי נידותה אינה ראויה היא ואמאי תפסיד בחנם וע"כ להא דבימי נידותה. ג"כ פוחתין לה צריכינן לאיזה טעם או לטעם דפת בסלו או דלא אבאשת, ובזה לא עלה על דעת הרא"ש כלל לומר דלא נצרך לאיזה טעם, ומדוקדקין לפ"ז דברי הרא"ש דבתחלה הביא להירו' שמרדה עליו עד שלא באתה לנדה ובאתה לנדה וסיים אז פוחתין אף בימי נידותה לפי שאין לו פת בסלו ואח"כ הביא דהא דמקשה בגמ' דידן נדה בת תשמיש הפירוש הוא למה עולין ימי נידותה לארבע שבתות של הכרוז וכתב על זה דהוא דחוק, ולכאורה אריכות יתרה בדבריו, בהא דסיים אז פוחתין אף בימי נידותה לפי שאין לו פת בסלו, דזה בירו' אינו, ואם משום שהוא מוכח מגמ' דידן זה הטעם, א"כ הי' לו לכתוב תיכף דדוחק הוא, אמנם לפי הנ"ל הדברים מדוקדקין דבירו' באמת ע"כ הטעם משום פת בסלו כיון דמיירי לענין פוחתין ורק אחר שהביא מה שרצו לפרש גם בגמ' דידן כעין זה לענין ההכרזה כתב על זה דדחוק הוא דלענין ההכרזה פשיטא דמצטרפין ולא נצרך לטעם פת בסלו וכנ"ל וא"ש.):

עוד יש לי איזה הערות בענין זה בדברי הראשונים בסוגיות הירו' והבבלי אמנם יען כי איננו נוגע לענינינו וכבר המשיכני העט יותר מדאי לכן יהא די בזה כעת ואין להאריך עוד בזה שוב אחרי כתבי כ"ז ראיתי בס' בית יעקב להגאון מליסא על אבה"ע הל' כתובות (בסי' ע"ז) שכתב על הרמ"א דהביא פלוגתא לענין מרדה בימי חלי' דאף דהפלוגתא לא נזכר רק לענין נדה עכ"ז סובר דה"ה לענין חלי' ותמה ע"ז דמירו' דקידושין מבואר בעבד דאף בחלה ואח"כ ברח משלים מטעם סברת אינשמת בפריע ומדמה התם למורדת א"כ גם בחלתה ואח"כ מרדה הויא מורדת דיכול לומר לה כך, בשלמא בנדה ל"ש לומר זה, וא"כ אף דפליג בנדה עכ"ז מודה בחולה, והוא תמיהא על הרמ"א יעושה"ט וכבר נתבאר (באות ה') מדברי הראבי' דדוקא במרדה ואח"כ חלתה הוי' מורדת, וכן נתבאר (באות ז') מדברי הרשב"א שהובא בשמ"ק כתובות, ולעומת זה משמע מדברי הרמב"ם דאף בימי חלי', וכן מבואר בטוש"ע וכ"נ להדי' מדברי הרא"ש דדמי' לנדה, וא"כ מבואר שפיר מחלוקת הראשונים גם בחולה, הראבי' הרשב"א עם הרמב"ם ורא"ש וטור. גם נתבאר ביותר (באות ה') דאף הראבי' דסובר בנדה דאף בראתה ואח"כ מרדה הויא מורדת עכ"ז בחולה מודה דדוקא במרדה ואח"כ חלתה, להיפך ממש מדברי הגאון מליסא. וגם נתבאר לעיל דאף הני דסברי דגם בחלתה ואח"כ מרדה איננו מטעם סברת הירו' דאינשמת בפריע דהא מוכח מגמ' דידן דפריך למ"ד ממלאכה מחולה דלאו בת מלאכה הוא בע"כ או דלא ס"ל הסברא דאינשמת בפריע כמ"ש (באות ה' ו') או משום דבימי חלי' דאמרינן דרצתה לשחק בו ל"ש האי סברא כמ"ש (באות ז'), ועכ"פ מוכרח דלא משום סברת אינשמת בפריע הוא הטעם גבי מורדת בימי חלי', רק טעם הני דסברי דאף בחלתה ואח"כ מרדה הוי' מורדת היינו משום סברת פת בסלו וממילא דתלי' בנדה אי מרדה בימי נדתה הויא מורדת, ואשה"ט דברי הרמ"א. ולפי מה שנתבאר לעיל (אות ח') להוכיח דבחולה ל"ש הסברא דפת בסלו ממילא בחולה לא הויא מורדת רק במרדה מקודם חלי' אף דבנדה אף דמרדה בימי נדתה הויא מורדת היינו משום פת בסלו אבל בחולה דל"ש האי סברא ממילא לא הויא מורדת במרדה בימי חלי' דל"א הסברא דאינשמת בפריע כדמוכח מכתובות (ד' ס"ג) מהא דפריך חולה בת מלאכה היא. והוא ממש בהיפך מדעת הגאון מליסא דסובר דאף מאן דפליג בנדה דדוקא במרדה מקודם עכ"ז מודה בחולה ולהנ"ל נתבאר דזה אינו דלמאן דפליג בנדה פשיטא דגם בחולה [שאינה ראוי' לתשמיש] הכי, רק אפילו למאן דס"ל בנדה דאף במרדה בימי נדתה, עכ"ז בחולה י"ל דלא, ותליא אי בחולה שייך סברת פת בסלו וכנ"ל. ומאוד נפלאתי על הגאון מליסא זצ"ל דאיך אישתמיט לי' סוגית הגמ' דמקומו דמקשה חולה בת מלאכה היא דמינה מוכח דל"א סברת אינשמת בפריע דלענין זה ל"ש לחלק בין מלאכה ובין תשמיש רק סברת פת בסלו מבואר בחי' הרשב"א בשמ"ק כתובות דל"ש רק לענין תשמיש ואין להאריך עוד: י) ונחזור לניד"ד דכיון דנתבאר (באות ד') דהויא מורדת אף דעשתה בשביל איזה אמתלאה כל שאינה רשאה לעשות כן עפ"י דין, וא"כ ממילא נראה דבניד"ד הו"ל מורדת אף דהוי' לה כמה אמתלאות דמ"מ לא היתה רשאה להרחיק נדוד שלא תבוא לביתה וגם לא ישמע ממנה. וגם נראה דאף אם היתה מוכרחת לנסוע מביתה משום דלא הי' לה ההצטרכות שלה למזונותי' לפי חולשתה מ"מ לא הי' לה לעגנו רק ליטול ממנו גט קודם נסיעתה ולהתפרד ממנו דבוודאי אם היתה מבקשת גט ממנו הי' נותן לה ולא להניחו לעגנו לנסוע ולהפרד ממנו בלתי רשותו, וכעין שכ' הח"מ (סי' ע"ז ס"ק ט"ז) דאיך תהא כחה יפה מכחו דאם חלה א"י למנוע עונתה רק ו' חדשים כמבואר (סי' ע"ו ס"ק י"א) אף דאונס הוא. ע"כ נראה פשוט במה שהרחיקה נדוד זה כמה שנים בלי שום ידיעה מאתה דהוי' לה מורדת דנתבאר לעיל במורדת כה"ג דנראה דכולהו מודו דמותר לישא אחרת. ואף אם נימא להמליץ בעדה דאולי תחילת נסיעתה היתה באמת אדעתא שתבוא בקרוב ולא לשהות הרבה והיתה מוכרחת לנסוע בשביל הצטרכותה שאין הבעל יכול להספיקה, ואח"כ נעשה לה איזה סיבה ומניעה שלא תוכל לבוא ולא להודיעו ונאמר דלא חשיבא מורדת בכה"ג. והנה מלבד שהדברים רחוקים לתלות בדברים שאינן מצויין ולהסתפק בספיקות רחוקים, אמנם אף אם האמת כן עכ"פ נהי דבכה"ג לא הוי' מורדת עכ"פ הו"ל לדבר מצוה. וא"כ איכא ג' ספיקות בדבר, א', דלמא מתה, ב', אף אם חי' דלמא ליכא אמתלאות והוי' לה מורדת, ג', אף אם איכא אמתלאות ואיננה מורדת עכ"ז דלמא כהפוסקים דגם לדבר מצוה מתירין. וספק שמא מתה אף דהוא נגד החזקה עכ"ז בג' ספיקות יש פוסקים דמתירין אף נגד חזקה כמ"ש הש"ך יו"ד (סי' ק"י). ואף להאוסרים גם בכמה ספיקות נגד חזקה עכ"ז עכ"פ נעשה ס' שקול לסלק החזקה ואם בספק שקול מותר כגון בדרבנן אף דבאתחזיק איסורא אסור עכ"ז בס"ס אף דאתחזיק איסורא נעשה כספק שקול ומותר. ויש לנו לחקור בספק חדר"ג אם הוי כספק דאורייתא או כספק דרבנן. והנה הבי"ש (סי' א' ס"ק כ"א) בשם הד"מ כתב דספיקא לקולא, אמנם לעומת זה מצינו בת' עבודת הגרשוני (סס"י נ"ג) דכ' דלו יהא דהוי ספק הו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא וספק חרם אסור עכ"ל. ע"כ נחזי אנן דעת הפוסקים בזה. יא) הנה מהרי"ק (סי' ק"ז) כ' דאין בידינו להקל מספק ולהתיר לגרש בע"כ דספק איסורא לחומרא וכ"ש איסור כי האי דחמור יעו"ש, מבואר דסובר דספק לחומרא, וכבר נתקשה בזה חתנו של הגאון נוב"י כמובא בנוב"י מה"ת יו"ד (סי' קמ"ו) על הד"מ ובי"ש הנ"ל. ומה שרצה שם חתנו לומר דהא דאיתא בת' הרשב"א (סי' תקצ"א) שהחמיר בספק חרם הוא משום שהי' שם שבועה, יעוי' בת' הרשב"א (סי' ש') דגם בחרם לבד אזלינן להחמיר אמנם הנוב"י שם העלה דעל דורות הבאים אינו אלא מדרבנן מדברי קבלה לכך אזלינן בספיקו להקל יעו"ש. וגם בזה צ"ע מסוטה (י' א') הוחל שבועתו של אבימלך ושם (בדף י"ג) והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל יעו"ש, וצ"ע על הא דפסקינן שא"א להשביע הנולדים כמבואר בנוב"י שם והא בסוטה הנ"ל משמע דחל וכן בחולין (סי' ב') מדאשבעי אבימלך לאברהם כו', אמנם אפשר דהי' בחרם וכמ"ש הנוב"י על שבועת הנשיאים, עכ"פ משמע דח' על הנולדים דאורייתא הוא]. וגם אף אם לא מצינו שום רמז בתורה רק מדברי קבלה כמ"ש הנוב"י עכ"ז איננו מוכרח דהוא דרבנן, דאפשר דגמ' גמירי לה מהלמ"מ וכעין דאמר מו"ק (ד' ה') ותענית (ד' י"ח) ובכמ"ד דגמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכא אקרא ואף שכ' הנוב"י שם דגם בהלמ"מ ס' להקל הנה הרמב"ן בשרשיו למנין המצות (שורש ב') כ' להדיא דספיקו לחומרא ויעוי' רשד"ם יו"ד (סי' קל"א) וכבר כ' הפמ"ג בפתיחתו להל' טריפות ובסי' ק"י בהמחודשים (אות ה') דלהלכה אזלינן לחומרא. אמנם מה שנראה לצדד בזה דל"מ להרמב"ם במנין המצות (שורש א') דס"ל דכל מילי דרבנן הוי דאורייתא ממש מלא תסור ואפ"ה אזלינן בספיקם להקל, והיינו כמו שכתבו שם הזוהר הרקיע והמגילת אסתר דכך התנו באיסורם מתחלה בכדי לעשות הבדל בין איסור שלהם לד"ת. א"כ ה"נ פשיטא דר"ג זצ"ל לא עשה תקנה שלו בחוזק יותר מכל שאר תקנות חז"ל דעשו הבדל, ואיננו דומה לשאר ספק חרם דאזלינן לחומרא דהוא לשעה ואינו לעולם, משא"כ תקנת ר"ג דהוא תקנה קבועה לעולם פשיטא דלא אלים יותר מתקנתא דרבנן דעשו הבדל וה"נ בוודאי עשה הבדל. ואף להרמב"ן שם דאיסור דרבנן אינו נכלל בלא תסור עכ"ז נראה לצדד. דהנה לכאורה יש לתמוה על הרמב"ן דע"כ גם לדידי' הי' הלמ"מ ליתן כח לחז"ל לחזק לתקן ולאסור, דאל"כ אין שום חיוב מה"ת לציית לתקנת חז"ל ולאיסורם אתמהה, דפשיטא דזה לא מסתבר כלל דא"כ מאין נצמח החיוב לשמוע לדברי חכמים, וגם דא"כ מי נתן להם כח לעקור דאורייתא בשב ואל תעשה ולפעמים גם בקום ועשה, וגם אנן איך צייתינן להם בזה כיון דמדאורייתא מחוייב א"כ דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וע"כ דגם הרמב"ן מודה דהי' בקבלה מהלמ"מ דאנו מחוייבין לשמוע לדברי חכמים וכ"כ שם הרמב"ן להדי' וז"ל, ואני תמה על הרב שזה גמר דעתו כו' למה יכבד עליו חשבון בעל הלכות שמנה מצות חנוכה ומגילה כו' אבל אני כו' לפי שהורשו מאתו יתברך מפי הקבלה לתקן ולסדר כו', א"כ מבואר דגם הרמב"ן ס"ל שהורשו מפי הקבלה למ"מ, וע"כ דגם ציווי הי' עלינו לציית להם ולקיים דבריהם דאל"כ מה הועילו בתקנתן אם אין ציווי עלינו לקיים וע"כ דאנו מצווין מהלמ"מ. א"כ מה הועיל הרמב"ן בשיטתו שהעלה דאיננו בכלל ל"ת, דעכ"פ כיון דגם לדידי' יקשה אמאי ספק דרבנן לקולא הא הוי ספק איסור הלמ"מ דספיקו אסור וכל מה שהקשה על הרמב"ם שם, והוא תמוה לכאורה ע"כ נראה מוכרח בכוונת הרמב"ן דגם איהו ס"ל דכך נאמרה הקבלה מפי יתברך למ"מ לעבור על דברי חכמים וודאי אסור ספיקו מותר וכעין דאמר קידושין ל"ט גבי ערלה והוא כלל יספיק לכל ספק דרבנן דאזלינן לקולא, וכ"ז לשיטתו דאיננו בכלל ל"ת, אבל לשי' הרמב"ם דהוי' מל"ת ע"כ נצטרך לומר דהחכמים התנו כך בכל תקנה ותקנה שתקנו בפרטות, דאם בחד תקנה לא היו מתנים הי' ספיקו אסור וע"כ דהתנו כן בכל תקנה ותקנה שתקנו, וזה לא משמע לי' להרמב"ן לומר כך, כן נראה לי מוכרח בביאור שי' הרמב"ן ומעתה לפ"ז אם נימא דהא דמוכח מדברי קבלה דיכולין לאסור על הנולדים גמרא גמירי לה ואסמכה אקרא וכדאמר ביחזקאל וכנ"ל, אכתי מהי תיתי לומר דהוא קבלה אחרת, דשפיר י"ל דהוא הוא הקבלה הנ"ל שכ' הרמב"ן על גזירות חז"ל דהורשו מפי ית' למ"מ לתקן ולסדר גם על דורות הבאים, וממילא דספיקו מותר וכנ"ל. וא"כ בין להרמב"ם בין להרמב"ן יש להקל בס' חדר"ג. להרמב"ם הטעם דכיון דתקנה קבועה היא מסתמא התנה כך בכדי לעשות הבדל בין איסורי תורה לאיסורו, וכמו שעשו חז"ל בכל תקנותיהם, ואיננו דומה לשאר ס' חרם דאזלינן לחומרא דהוא לשעה וממילא הוי הבדל מזה לאיסור תורה דהוא לעולם, משא"כ תקנת ר"ג דהוא לעולם ודמיא לשאר איסורי חז"ל, [ובאם נימא דר"ג לא גזר רק עד סוף אלף החמישי וא"כ הוי כשאר ס' חרם דהוא לשעה, ממילא כבר כלה הזמן ואינו אלא מנהג וכמ"ש הבי"ש (סי' א' ס"ק כ"א), זזו בממ"נ ספיקו מותר, דאם גזר לעולם ספיקו מותר מטעם דהוי כשאר איסורי חז"ל, ואם לא גזר רק עד סוף אלף החמישי ממילא אינו אלא מנהג עכשיו וספיקו להקל]. ולהרמב"ן יש להקל מטעם דהוי על הנולדים כמ"ש הנוב"י הנ"ל אף אם נימא דהאי דברי קבלה הוי הלמ"מ דגמרא גמירי לה אפ"ה ספיקו להקל וכנ"ל [ואף דנתבאר לעיל מסוטה ומחולין דשבועת אברהם לאבימלך ושבועת יוסף לישראל היו מחוייבים לקיים עכ"ז ג"ז אינו מבואר בתורה דמחוייבים לקיים רק דהגמ' אמר כן ואפשר ג"כ דהוא מקבלה הנ"ל]. יב) ונראה להביא ראי' לזה דהנה מעולם מצינו שנהגו לעשות איסורן בחרם ושמתא כעין דמצינו ביהושע ארור האיש אשר יבנה את יריחו (יהושע ו') ארור נותן אשה לבנימין (שופטים כ"א) ארור האיש אשר יאכל לחם (שמואל א', י"ד) וגם לחז"ל מצינו פ' מרובה (פ"ב ב') ארור האיש שיגדל חזירים וארור האדם שילמד את בנו חכמת יוונית, א"כ כיון דהורגלו בזה פשיטא דגם חז"ל עשו כמה פעמים תקנות וגזירות ואיסורין שלהם בח' ושמתא ובפרט היכי שרצו לאלם ולחזק תקנתן, וא"כ איך פסקו למלתייהו בכלל מונח בכ"מ דס' דרבנן לקולא, דאותן הגזירות שגזרו בארור [דבו נידוי וחרם כדאיתא שבועות (ד' ל"ו)] להוי כספק ח' דאזלינן לחומרא, וגם איך לא אשתמיטו חז"ל לאשמעינן בשום מקום אופני גזירתן איך היו אם בח' אם באיסור בעלמא אם הי' נ"מ לענין ספק. והדברים רחוקים מאוד לומר באמת דלא אירע בשום פעם דגזרו תקנתן ואיסורן בח' דזה לא מסתבר כלל אחרי שמצינו שהיו רגילים בזה. וגם מצינו בשביעית (פ"ח מ"י) האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר, ויעו"ש ברע"ב וברמב"ם דאינו אלא מדרבנן, ובוודאי דס' פת כותי דאזלינן להקל ככל ס' דרבנן, ובילקוט שמעוני (מלכים ב' קפיטל י"ז סי' רל"ד) איתא דיען שהכותים בטלו בנין ביהמ"ק קבצו עזרא וזרובבל ויהושע את. כל הקהל י"ג מאות כהנים ושופרות בידם ונדו את הכותיים ובח' ב"ד התחתון ובח' ב"ד העליון שלא יאכל אדם מישראל פת כותי מכאן אמרו כל האוכל פת כותי כאלו אוכל בשר חזיר כו' יעושה"ט [ובס"ה ל"ת בפרקי דר"א בנוסחא שלפנינו נכתבו הדברים בקוצר ונחסרו הדברים שנידו עליהם, וזה גרם להתוי"ט פ"ח דשביעית מ"י הנ"ל שכ' דמכאן אמרו מהנך דאמרו לפני ר"ע נתייסדו וסמכו על הנידוי דבימי עזרא אבל בימי עזרא לא גזרו על פתן ונדחק שם בדברי התוס' וגרם לו שלא ראה דברי הילקוט הנ"ל], וא"כ מבואר שגזרו על פתן בח' ונידוי ואפ"ה לא הודיעו לנו חז"ל במתני' וגמ' אופני הגזרה, רק סתם אמרו דפת כותי אסור ומשמע דדינו כשאר איסור דרבנן דספיקו מותר [אמנם יש לדחות קצת דזהו שדקדק במתני' כאלו אוכל בשר חזיר, שדקדקו הרע"ב ורמב"ם וכתבו דלאו דוקא, ולהנ"ל י"ל דהשמיענו בזה דהוי איסור חרם דאורייתא, אמנם הא בחולין (י"ג א') איתא דפת מין כפת כותי וזה. בוודאי אינו אלא דרבנן ומשמע דדיניהן שווין וא"כ גם ס' פת כותי מותר כס' פת מין]. ובשבת (ק"י א') דלמא חיויא דרבנן טרקי' דל"ל אסוותא דכתיב ופורץ גדר ישכנו נחש א"ל אין דכי נח נפשי' דרב גזר רב יצחק בר ביסנא דליכא דלימטי' אסא וכו' ופירש"י דלמא חיויא דרבנן כו' שעבר על הנידוי חכמים כו' אלמא אף דאיתא בגמ' סתם גזר עכ"ז פירושו דהגזירה הי' בנידוי וח', וגם הקרא דפורץ גדר דמייתי גמ' שם מייתי לי' נמי בכמ"ד על כל תקנות חז"ל [ובריש מס' כלה הכריז ראב"ע בג' מאות שופרות ואמר כו' כל השוחה בכלה כשותה בזונה כו' משמע ג"כ דהי' בח' מדהזכיר בשופרות, אמנם אפשר דהי' לפרסומי מילתא וכעין דמצינו (בע"ז מ' א' ונ"ז ב') דנפקי שיפורי ושרי דמבואר דהיו רגילין בשופרות לפרסומי מילתא] א"כ מצינו לפעמים דגזרו ואסרו בארור ובנידוי ובח', ובוודאי הי' כזה כמה גזירות ואיסורי חז"ל, ואפ"ה נתנו כלל מונח דס' דברי סופרים להקל. זה נראה ראי' מכרעת דאף בתקנה שנעשה בח' אפ"ה אזלינן לקולא בס' וכנ"ל. יג) ומצאתי בת' מהרי"ל (סי' צ"ו) דהי' שם איזה שאלה על הקידושין דכ' דעל האיש עשה מעשה בעצמו והתיר לו לישא בלי שאלת רבותיו משום דאפילו בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן וכ"ש בתקנת ר"ג דקיל טפי אבל האשה אין להתיר עד שיתירו רבותיו יעו"ש. וידוע דמהרי"ל קשיש טובא ממהרי"ק כמו שבירר בת' חכ"צ (סי' קכ"ד) וסמך שם על ת' מהרי"ל הנ"ל נגד המהרי"ק לענין ארוסה וכ' שם דרבותיו של מהרי"ל ששאל מהם מהר"ש ומהר"א ששתקו לו בוודאי נמי ס"ל הכי יעו"ש בחכ"צ ומעתה הדברים קו"ח לענין ס' דהוא להקל דמדשתקו לו רבותיו אודויי אודו לי', דבלא"ה פשיטא דלא הו"ל למישתק דלא ליפוק מינה חורבא להקל במקום ס', וא"כ נראה פשוט דיש לסמוך על המהרי"ל ורבותיו מהר"ש ומהר"א דס' בח' דר"ג לקולא נגד המהרי"ק. גם החכם צבי (בסי' קי"ז) כתב דברור דאזלינן לקולא בחדר"ג שאיננו איסור תורה. גם מצאתי בשו"ת תפארת צבי להגאון אבד"ק אה"ו על אבה"ע (סי' ל"ט) שהגאון ר' יוסף זצ"ל חתנו של הנוב"י ששאל מן הנוב"י כנ"ל (אות י"א) שאל שאילה זו גם מהגאון תפארת צבי הנ"ל והעלה שם דאף דס' חרם אזלינן לחומרא מ"מ בס' בחדר"ג אזלינן לקולא משום דהוי ס"ס דלמא כלה הזמן דלא גזר רק עד סוף אלף החמישי ואף אם לא כלה דלמא בכה"ג לא גזר יעו"ש שהאריך קצת בזה. וכיון שנתבאר דבס' אזלינן לקולא ממילא בניד"ד יש להתיר לו לישא אחרת מטעם דאיכא ג' ספיקות וכמו שנתבאר (באות י'). יד) ועתה נחזי אם יש מקום להתיר בלי ק' רבנים או דבעינן ק"ר דוקא. הנה במורדת משמע מכל הפוסקים דהתירו דאי"צ לק"ר, וביותר מבואר כן במהרי"ק (סוף שרש ס"ג) דכתב להחמיר משום קלות ראש דכשהקדיח תבשילו יאמר שמרדה וישא אחרת יעו"ש, ואם הי' צריך ק"ר לא הי' שייך חשש זה וכמ"ש שם המהרי"ק בעצמו דכשנעשה עפ"י טובי הקהל לא שייך לחוש בזה וכ"ש עפ"י התרת ק"ר, ומוכרח דהמתירים במורדת התירו בלא ק"ר, וכן עשה מעשה הרב המהרשד"ם (סי' ק"כ) ותלמידו בת' לחם רב (סי' נ"ה) יעוי"ש. וגם בלדבר מצוה נסתפק בת' מהר"מ פדוואה (סי' י"ג) דאפשר דלא בעינן ק"ר רק במקום שלא נוכל לומר שלא חלתה בו התקנה אך חלתה רק יש צורך וטעם מה להתיר בזמן מה מן הזמנים עפ"י טעם מבואר שיראה להם, אבל במקום שנוכל לדין כי בכאן לא תיקן אי"צ לק"ר. וראיתי להתפארת צבי (סי' ל"ח) הנ"ל שכ' וז"ל אך אמת הוא שכל הפלפול של הראשונים אי תיקן ר"ג במקום מצוה הי' טרם שביארו דיש היתר ע"י ק"ר אך עכשיו שזכינו לדברי כל בו שיש היתר ע"י ק"ר ממילא ידענו כי תיקון אף במקום מצוה ולא ביטל המצוה שהרי מסר לחכמי הדור להתיר כשיש צורך וכו' יעושה"ט, ולדבריו א"כ גם במורדת ניבעי ק"ר. ולא משמע כן מכל הפוסקים, וגם גוף דבריו אינם מוכרחין כלל. דהנה באמת יש להבין מ"ט חילק ר"ג זצ"ל בין אלו ב' התקנות שתיקן דלענין לגרשה בע"כ לא התנה להתיר ע"י ק"ר ולמה התנה כן לענין ב' נשים, והתפארת צבי שם נרגש בזה ונדחק. ע"כ הי' נראה לשער בזה דהא דמבואר בכל בו ובסוף ת' מהר"מ מרוטנבורג דתקנת ר"ג שלא לישא ב' נשים אין להתיר רק בק' אנשים מג' ארצות איננו תקנת ר"ג בעצמו רק מהרבנים האחרונים דבתר הכי כגון ר"ת ורשב"ם וסייעתם שאר חכמי דורם, והיינו דבאמת ר"ג בעצמו גזר ב' הגזירות בשווה שלא לגרש בע"ב ושלא לישא ב' נשים ולא חילק ביניהם כלל, ולכן שפיר י"ל דלא גזר במקום מצוה וכיוצא, וגזר על כל ישראל כי מאור הגולה הי' בימיו מאורן של כל תפוצות ישראל, רק דאח"כ בדורו של רשב"ם ראו דגזירות ב' נשים לא נתפשטה ברוב ישראל וכמ"ש בת' מהר"מ אלשקר (סס"י צ"ה) דרוב הגולה לא קבלוהו, וא"כ לא עדיפא תקנת ר"ג מגזירת ח"י דבר דקאמר בע"ז (ד' ל"ו) דשמן ר"י נשיאה וב"ד נמנו עליו והתירו אף דאין ב"ד יכול לבטל כו' מטעם דבדק ברוב מקומות ישראל שלא נתפשטה, וכ"כ הרמב"ם (בהל' ממרים פ"ב) דכה"ג אף ב"ד קטן יכול להתיר, ולהכי אח"כ בדורו של רשב"ם דעשו חיזוק למקומות שנתפשטה התנו ליתן רשות לק"ר להתיר כשיראו טעם מבורר ונתנו רשות להק"ר שיעשו כפי דעתן דשפיר הי' יכולת בידם לעשות כן להתיר במקצת החרם דר"ג ולמסור הרשות לק"ר, דאף לעקור ולבטל לגמרי הי' כח בידם מטעם דלא נתפשטה וכנ"ל, אבל ח' ר"ג לבל לגרש בע"כ מבואר בת' הר"ן (סי' ל"ח) דפשט איסורו בכל ישראל א"כ לא הי' להדור האחרון רשות לשנות כלל ולהתיר במקצת רק באופן דלא גזר מתחילה לכך הניחוהו כמות שהוא, וזהו הטעם השינוי שבין אלו ב' התקנות על פי השערתי. א"כ מעתה לפ"ז שפיר י"ל כמהר"מ פדוואה והראשונים דח' ב' נשים לא גזר ר"ג במקום מצוה וכדומה וחילק בעצמו בתקנתו לפי שהוא בעצמו לא נתן רשות לק"ר להתיר כלל לכך הוכרח בעצמו לחלק לבל לגזור במקום מצוה, ובדורות שאחריו לא הוסיפו לגזור במקום שלא גזר ר"ג רק אדרבא הקילו ונתנו רשות להק"ר להתיר בטעם מבורר מחמת דלא פשט איסורו וכנ"ל. ומעתה נראה בניד"ד דכ' כת"ר דהדבר בלתי אפשרי להבעל להשיג היתר מק"ר מפני עניותו וגם א"א לו לזוז מביתו בשביל אביו הנשען עליו, הי' נראה לצדד להתירו בלי ק"ר. חדא מטעם שמא מתה, אחרי דזה זמן רב שלא נשמע מאתה, דיש למצוא אמתלאות לזה בדרכים רחוקים עכ"ז בוודאי יש להחשיב זה לס', וכעין שכ' הנוב"י מה"ת (סי' קמ"ו) באבה"ע שהביא כת"ר ג"כ, ואף שאיננו דומה כ"כ להתם מ"מ נראה דגם בכאן יש לחשוב זה לספק, [ומכ"ש דלפי מה שנתבאר לעיל דחדר"ג דינו כדברי סופרים דספיקו להקל יש לצרף דעת הפוסקים דספק דרבנן אף באיתחזק איסורא להקל יעוי' כו"פ (סי' ק"י) ובפמ"ג דבדבר שאי"ל עיקר. מה"ת יש סברא להקל אף באיתחזק] ב', מטעם דיש להחשיבה מורדת דנתבאר לעיל דאי"צ ק"ר, והג', אף אם איננה מורדת, דלמא גם לדבר מצוה אי"צ ק"ר וכמו שנסתפק מהר"מ פדוואה. וכ"ז מעיקר הדין, אמנם מצד המנהג הא נהגו בו איסור לבל להתיר בלי ק"ר אף בזינתה וכמ"ש השבות יעקב ח"א (סי' ק"כ) וכמו שהבאתי בראש מכתבי מברית אברהם ונודע בשערים. אמנם כל זה בוודאי חי', אבל בניד"ד דיש להסתפק שמא מתה דאף דאיכא חזקת חיים עכ"ז מה שלא נודע ממנה זה זמן רב עושה זה לס', וכמ"ש הנוב"י מה"ת אבה"ע (סי' קמ"ו), ואף דהלכה מחמת קטטה ובושה עכ"ז במשך זמן רב כזה איך לא שלחה מכתב לדרוש בשלום הבנים ובנות ואם לא רצתה לכתוב לבעלה איך לא דרשה מהרב דעיר ומעשים בכל יום שבאים אלי מכתבים כאלו לדרוש על שלום משפחה ואי משום שאינה יודעת לכתוב היתה מבקשת מא' לכתוב עבורה ועוד דברים כאלו אשר הדברים מראין שאינה בחיים. ובפרט דכבר נתבאר דמעיקר הדין אף אם היא בחיים מותר בלא ק"ר ואינו רק ממנהגא, א"כ כל שיש להסתפק אף נגד החזקה יש להקל, דאף בדרבנן שאי"ל עיקר מה"ת דעת כמה פוסקים להקל אף באיתחזק, ע"כ מכל הלין טעמי יש לצדד להתירו בלי ק"ר. אמנם לאשר הוא נגד המנהג אין ברצוני לסמוך ולהתיר עד אשר יסכימו עוד שני גדולי הדור המפורסמים וגם כת"ר אזי הנני נמנה ג"כ ודרינא שיבא מכשורא ויושיב כת"ר ב"ד של שלשה ויתירו לו הח' וישליש גט, וגם בענין התחייבות הכתובה יעשה בטוחות. ובפרט דנראה דהא דהנוב"י במה"ת (סי' ז' וסי' ו') החמיר בזה היינו משום דבזמנו הותחל הדור להיות נפרץ ועליו הי' מוטל לגדור גדר ולעמוד בפרץ ולכן נטה להחמיר בכמה תשובות בענין חדר"ג וגם ביו"ד (סי' קמ"ו) לא רצה להסכים עם חתנו הגאון אף שחתנו התירה בצירוף עוד רבנים כמבואר בתפארת צבי (סי' ל"ט) הנ"ל, אבל עתה בעוה"ר שהפרוץ כבר מרובה על העומד אין להחמיר עוד דאדרבא מוטב שיאכלו תמותות שחוטות כו' ויקבל ברכת החוה"ש מאדה"ש כנפשו ונפש ידידו דושו"ט ירוחם יהודא ליב החופ"ק:

תוכן העניינים

שות אור גדול

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה