אור ברסלב

שות אור גדול· רבי ירוחם יהודא ליב פרלמן [הגדול ממינסק]

סימן ג

סימן ב

בעזהשי"ת כ"ה שבט תרס"ה מינסק שלו' אל כבוד הרב המאוה"ג החרב סיני ועוק"ה כ"ש מו"ה צבי לעמפירט נ"י זאכד"ק מסאלאווימש יצ"ו. אחדשה"ט הנה כבר כתבתי לו במכתב גלוי סיבת איחור תשובתי, ועתה הנני להשיב כפי אשר יעלה בעטי בעזהשי"ת וד' יעזרני שלא נכשל בדבר הלכה. הנה בגוף הדין רבו המחמירים מהראשונים גם מהאחרונים. שאינם תח"י רק כפי מה שראיתי שהובא באגרת בקורת להגאון יעבץ זצ"ל וגם היעב"ץ בעצמו הרעיש בקול רעש גדול על הרוצה להתיר, וממש לא ראיתי לאחד מהפוסקים שיתיר למעשה, רק בספר התרומה (בהל' חליצה). אמנם מה גדול מאוד כת הרב הגאון הגדול ר"ת זצ"ל מוואלאזין בתשובתו הנדפסת בס' חוט המשולש (סי' י"א) שסמך להלכה ולמעשה על ס' התרומה הנ"ל. וגם על כח הנסיון המעיד על כמה בני אדם שכורתים מהם ביצה אחת ומולידים:

עד שלריבויים אינו שייך לומר בהם חזור על בניהם. ע"כ יש לנו עמוד גדול לסמוך עליו, והנני בא על סדר תשובת ר"ח זצ"ל הנ"ל לפלפל בה, וד' ינחני בדרך אמת הנה גופא דעובדא דניד"ד. באחר שנפל על יתידות בדרך רכיבה ונדחק בביצים, ומני אז הרגיש כאב גדול בביציו עד שאח"כ נחלה וחתכו לו הרופאים ביצה השמאלית, והיתה נפוחה וגדולה ונקובה בכמה מקומות מחליים ומכאובים שהיו בה, ונשארה אצלו ביצה הימנית שלימה ובריאה וכאיש גבורתו כמו קודם חליו. וכת"ר צידד בזה כל צדדי ההיתר האפשר למצוא בזה והם אלו. א) דלמא פי' ב' שבתוס' יבמות (ע"ה א') ד"ה שאין עיקר דגרסינן בירושלמי של ימין, דלפי"ז אף אם אותה שניטלה לא היתה שלימה כשניטלה אפ"ה כשר ב) דאף לפירוש א' שבתוס' הנ"ל דגרסינן בירושלמי שלימין, וא"כ בנפצעה ואח"כ ניטלה פסול, אפ"ה י"ל דהכא בניד"ד הוי כע"י חולי, דבנפילתו לא הי' רק כאב בעלמא ורק אח"כ מחמת שלא שמר את עצמו מצינים ופחים אוירא גרם לו, והוי כנפצעה ע"י חולי דרוב הפוסקים ס"ל דע"י חולי הוי כבידי שמים, א"כ ממילא הוי כניטלה שלימה אף לפירוש הא' שבתוס' הנ"ל ג) לפי"ז אם נחשוב הכא כע"י חולי, יש עוד צד היתר אף להפוסקים דלא כר"ת בתוס' הנ"ל להתיר בניטלה, עכ"ז י"ל כיון דמתחלה כבר שלט החולי בידי שמים עד שנתבטלה, שוב הויא כמאן דליתא ואף אם נכרת אח"כ כשר. כ"ז צידד כת"ר לגבב היתרים. והנה הב' היתרים האחרונים אינם אלא סניפין בעלמא להצטרף רק לההיתר הא' דההיתר הב' לחשוב זה ע"י חולי, כבר כתב הגאון ר"ח זצ"ל בתשובתו הנ"ל (אות ג') דקשה לסמוך על זה כיון דתחלתו בא ע"י אדם, וגם ההיתר הג'. מלבד דנסתר נמי בזה ממילא ואם אין ההיתר הב' אין ג', אף גם אם נסכים להיתר הב' לחשוב זה ע"י חולי, עכ"ז אין לסמוך על ההיתר הג', כיון דאין שום יסוד על זה רק מאי דהיש"ש פירש כן דברי הרמב"ם, אשר פשטות דברי הרמב"ם אינם נראין כן. אף דר"ח זצ"ל בתשובתו הנ"ל (סוף אות ג') נראה דהסכים לזה, עכ"ז קשה לסמוך על סברת הכרם בלי שום יסוד, ויעויין באגרת בקורת להגאון יעב"ץ שהאריך בסברות להיפך. ע"כ אין לסמוך על היתרים האחרונים רק להעדפה ולסניפין בעלמא לצרפם לההיתר הא', דהיינו לסמוך על פירוש הב' שבתוס' הנ"ל דגרסינן של ימין. א) והנה בתשו' הר"ח זצ"ל כתב דלא זכה להבין מ"ש התוס' הנ"ל שיותר יש לפרש של ימין ב' תיבות דלדעתו גירסא זו אין לה קיום דכיון שאינו מוליד ואפ"ה כשר א"כ מה בין ימין לשמאל, לכך דחה הפי' הב' שבתוס' הנ"ל ובחר לו פי' הא' שבתוס' דגרסינן שלימין, וא"כ לכאורה אין להעמיד יסוד ההיתר על פירוש הב' שבתוס' הנ"ל אמנם אני תמה מה ניחא לי' לפי' הא' יותר מלפי' הב', דכמו דלפי' הב' קשי' לי' מה בין ימין לשמאל כיון דתרווייהו אינו מוליד, ה"נ יש להקשות לפי' הא' על הא דמחלקינן בין פצוע לניטל לגמרי, דפצוע אפילו אחת ובניטל לגמרי דהיינו כרות דוקא שניהם, כיון דבין בפצוע באחת בין בכרות באחת בתרווייהו אינן מולידין. והנראה בכוונתו דלא קשה לי' מ"ש זמ"ז אף דתרווייהו אינן מולידין, משום די"ל דהכי הי' להם בקבלה מגזיה"כ מתורה שבע"פ, רק דעיקר קושייתו הי' דא"כ אמאי לא מצינו שום רמז לזה במתניתא, וכמו (שדקדק בקושייתו שם והיכא רמיזא, ולהכי לא קשי' לי' רק לפי' הב', אבל לפי' הא' הא מבואר החילוק בין נפצע לניטל במתניתין וברייתא, דבנפצע תני במתני' וברייתא אפילו באחת, ובניטל קאמר בברייתא דבעי תרווייהו וממילא על גוף החילוק בין נפצע לניטל לא קשה, משום די"ל דהכי הי' להם בקבלה. אמנם באמת הדברים דחוקים מאוד לומר דהי' להם בקבלה מתורה שבע"פ, דהרי האי דפצוע דכא קאי על אותו מקום איצטריך בגמ' לחפש לימודים וקרא לזה ולא קאמר דהי' להם בקבלה, וא"כ איך נימא על עיקר הדין דהי' להם בקבלה, גם על נפצע בידי שמים ג"כ יליף מקרא, ע"כ נראה פשוט וברור דלא ניתן להאמר כלל על עיקר החילוק דהי' להם בקבלה, וא"כ הדרא קו' לדוכתי' גם לפי' הא' מה בין נפצע לניטל כיון דתרווייהו אינן מולידין. [גם אין לומר דלשון כרות אינו שייך רק על שניהם דזה וודאי אינו כלום כמובן]. ב) וגם הא דניחא לי' להר"ח זצ"ל בתשובתו שם גירסא דשלימין למעוטי נפצע ואח"כ ניטל דאף דאין לזה רמז במתניתא, משום דסברא הוא דכיון שנפסל אינו חוזר לכשרותו, והביא דמיונות לזה מטריפה. אין הדמיון עולה יפה, דבטריפה כיון שנטרף שוב אין לה תקנה ורפואה. כדאיתא ר"פ בהמה המקשה דטריפה אינה חוזרת, דאם הי' לה איזה תקנה ורפואה איננה טריפה כדאמר חולין (נ"ד א), אבל הכא בפצוע דאיתא בספרי שהובא בירו' ובראשונים ובב"י דפצוע דכא חוזר, וא"כ כיון דפ"ד יש לו תקנה ורפואה ואפ"ה קודם הרפואה אסור, וניטל ביצה אחת לגמרי [בעודה שלימה] כשר, שוב ממילא י"ל דאף אם נפצעה תחלה וניטלה אח"כ ג"כ חזרה להיתרה, וא"כ אף לדעתו ג"כ קשי' גם לפי' א' שבתוס' הנ"ל, על הא דלא מצינו רמז במתניתא דנפצע ואח"כ ניטל פסול, אף די"ל דשאני הכא דנתרפא לגמרי, דאף דנפסל בעודו פצוע דכא חוזר לכשרותו, משא"כ ניטלה דכשרותו גופי' אינה אלא גזיה"כ וקבלה וכנ"ל, ולא מסברא כיון דאינו מוליד, וכיון שכן די להפקיע א"ע, דהיינו לאכשורי ניטלה אתת כשהיתה שלימה דלא יהא נפסל בתחלה משום זה, אבל לא להכשיר את שכבר נפסל דהיינו בנפצע ואח"כ ניטל וידעינן מסברא דאינו דומה לנתרפא ונשאר בפסולו הקודם, אמנם כ"ז דחוק טובא והדברים רחוקין מפשוטן. וכיון שכן, כיון דגם לפי' הא' שבתוס' הנ"ל קשי' כמו לפי' הב', שוב ממילא אין לנו לדחות פי' הב' שנראה להם להתוס' עיקר דגרסינן של ימין. שוב מצאתי בבי"מ על אבן העזר (בסי' ה') דתפס בפשיטות דאם נימא דאינו מוליד ע"כ דהירושלמי ס"ל דבידי שמים איירי, דאל"כ אלא דמיירי בידי אדם א"כ מלבד קו' הרא"ש ביבמות (שם) יש להקשות מ"ש נפצע מניטל כיון דבתרווייהו אינו מוליד יעו"ש היטב. ובאמת גדלה מאוד התמי' על התוס' הנ"ל לב' הפירושים שפירשו להירושלמי בידי אדם ואינו מוליד דא"כ מ"ש נפצע מניטל לפירוש קמא, וכן מ"ש בין ימין לשמאל לפירוש הב', ודברי הבי"מ שם שרצה להעמיס גם בדברי התוס', דאם בידי אדם מוכרח שמוליד, ומ"ד שאינו מוליד ס"ל דבידי שמים איירי, דחוקין מאוד עד שא"א להעמיס בכוונת התוס' להמעיין. ג) ובכדי שנבוא לביאור התוס' הנ"ל נקדים, עוד איזה דקדוקים א) קשיא על הרמב"ן במנין המצות (בסוף מצות לית) דמנה עמוני ומואבי אף דכתיבי בחד לאו לתרי מצות, וכן יתום ואלמנה ונקי וצדיק וכיוצא בהן, אף דכתיבין בחד לאו עכ"ז מנה להו בתרי, ומ"ט לא מנה פצוע דכא וכרות שפכה בתרי לאוי. וראיתי להמנחת חינוך (מצוה תקנ"ט) שהקשה על הסמ"ג, אמאי לא מנה ג' לאוי פצוע ודך וכרות, והנראה בזה בפשוט משום דפשטות הכתוב פצוע דכא חד הוא, ותדע דהתרגום אונקלס לא תרגם כלל על דכא רק תרגם ביחד על פ"ד דפסיק, וכן בתרגום יונתן תרגם על שניהם ביחד דמסרס, מזה נראה דפשטות הפסוק פצוע דכא חד הוא, וכן בספרי שעם הגהות הגר"א (פ' תצא) איתא פצוע אי"ל אלא כולו מקצתו מנין ת"ל דכא, כ"ה הגהות הגר"א שם, ובירושלמי יבמות (פ' הערל ה"ב) איתא דדכא היינו ביצים יעו"ש, מכ"ז נראה דפשטות הכתוב פ"ד היינו דבר אחד, והא דדרשו חז"ל ממנו דך אינו אלא בדרך דרש, וכבר ידוע דדבר הבא בי"ג מידות אינו בא בחשבון המצות, וכמו שביאר הרמב"ם בספר המצות (בשורש הב'), ואף להחולקים עכ"ז במה שהוא בדרך דרש להוסיף ביאור בפרטי הדברים כולהו מודו ובזה נראה ליישב קו' הרשב"א והריטב"א ביבמות (שם) דנתקשו על הא דתני במתניתין איזהו פצוע ואיזהו כרות ולא קתני איזהו דך, ולהנ"ל א"ש דלא פריש רק מאי דמפורש בפשטות הכתוב ולא מאי דאתי מדרשא. שוב מצאתי בס' מעיין החכמה גבי פצוע דכא דנתקשה על הרמב"ן בזה וכנ"ל, [וחוץ לדרכינו יש ליישב קצת עפ"י מ"ש הפר"ד (בדרך מצותיך בח"ב) בקו' על הסמ"ג על הא דלא מנה אלמנה ויתום לתרי יעו"ש היטב, דלפי"ז יש ליישב קצת דטעמו של הרמב"ן משום שהם מטעם אחד ומש"ה באמת לא מנה רחים ורכב לתרי, והא דמנה יתום ואלמנה לתרי היינו משום דהתורה חלקה אותן במה דכתוב בסיפא דקרא אם ענה תענה אותו.] ב) נתקשה המנחת חינוך (במצוה תקנ"ט) גבי מצוה דפ"ד על הרמב"ם (פי"ט מסנהדרין) שמנה שם לאוין שלוקין עליהם וכתב שם בחשבון הלוקין פצוע דכא שנשא בת ישראל, והקשה אמאי לא מנה גם כרות שפכה במנין הלוקין. וכמו דחנה עמוני לשתים וכיוצא אף דכתיבין בחד לאו יעושה"ט. ד) ובכדי שנבוא ליישב נקדים עוד איזה דקדוקים אף כי דקדוקים קלושים הם, עכ"ז יען כי יתיישבו ברויחא על ידי מה שיבואר להלן אי"ה הנני לבארם. א) מה דנתקשה האגרת בקורת להגאון יעבץ זצ"ל דמנ"ל למסקנא דפצוע אינו מוליד, דהא דלא מנה בי' דורות הרי אדחי' לי' בש"ס דילן.

והמחבר והמחבר הלז יצא לדון בדבר החדש, דבאמת אף כשיכול להוליד פסול ונדחק מאד בביאור הגמ' יבמות (דף ע"ה) דמקשה וניקב לא מוליד, וכן הלבוש (סי' ה') כתב דאף שמוליד פסול, וזה בוודאי לא ניתן להאמר כלל עד שאי"צ להאריך בסתירתו ולרווחא דמלתא אציג איזה מקומות דמבוארין להיפך. א', (יבמות (פ"ו א'), דהנך דלאו בר אולידי לא גזרו רבנן ב'. יבמות (מ"ט א') תוד"ה וכתיב לא יבוא ממזר]. והנה האגרת בקורת הזכיר בדקדוקיו גם הכרות דמנא לן דלא מוליד, ובאמת על כרות לק"מ משום דהא פריש הגמ' כרות שפכה היינו דע"י כריתה נעשה שפכה, דהיינו שותת ואינו יורה כחץ, וממילא פשיטא דא"י להוליד כיון דאינו יורה כחץ, דאי יורה כחץ אינו בכלל כרות שפכה דביאורו הוא דע"י הכריתה נעשה שופך ואינו יורה כחץ, וא"כ על כרות שפכה ודאי דאין כאן התחלה לשום קושיא, אמנם על פצוע דכא קשיא [הן אמת דלפי"ז שוב ממילא גם כ"ד י"ל דלק"מ די"ל דומיא דכרות שפכה כפין הא דאמר הגמ' על מנ"ל דפ"ד באותו מקום, אמנם אי"צ לזה כאשר יבואר]. ב) יש לדקדק דמנ"ל לרבא הא דאמר כרות בכולן דגם בביצים וחוטי ביצים פסול כיון דבקרא לא כתיב רק כרות שפכה דהיינו בגיד מנ"ל למפסל גם בביצים וחוטי ביצים דדוחק לומר דיליף לה מהיקשא מפ"ד דא"כ הו"ל לבאר. ג) יש לדקדק דפצוע דכא גופי' מנ"ל בביצים, כיון דגם בגיד פוסל פצוע ודך א"כ דלמא האי שפכה אכולהו קאי, דהיינו על פצוע ודך וכרות דכולהו בשפכה דהיינו בגיד אבל בביצים וחוטי בנים מנ"ל, ודוחק לומר דפצוע ודך בגיד איננו שותת ושופך רק מקלח ויורה כחץ, דמש"ה ע"כ שפכה לאו אפצוע דכא קאי, דז"א דמסתבר דפצוע ודך בגיד איכא דאינו מקלח רק שותת, א"כ דלמא שפכה אכולהו אי, ויעויין בתשובת הר"ח זצ"ל (אות ד'). ה) ע"כ נראה דבאמת האי שפכה אכולהו קאי על פצוע ודך וכרות, רק דהא ביאר הגמ' דלאו היינו כריתה בשפוך דא"כ הל"ל כרות בשפוך, רק דביאורו הוא דע"י הכריתה נעשה שופך, א"כ שפיר נכלל בפשטות הקרא גם כריתת ביצים וחוטי ביצים, דע"י כריתתם נמי נעשה הגיד שופך, ואינו מקלח, ופצוע ודך נמי בכולכו בביצים וחוטי ביצים, וגיד דע"י פציעתם ודיכתם נעשה הגיד שופך ואינו מקלח, וא"כ פירושו דקרא הכי הוא, לא יבוא שפכה בקהל ד', אך דלא כל שפכה אסור, דאם הוא שפכה ואינו יורה כחץ מפני חולשא או מפני שאר סיבה איננו אסור, רק אם הוא שפכה מחמת פצוע או דך או כרות, וזהו לא יבוא פצוע דכא וכרות [שעל ידיהם הוא נעשה] שפכה בקהל ד'. ומיושב בזה כל הדקדוקים הנ"ל, דשפיר נכלל בפשטות הקרא ביצים וחוטי ביצים וגיד, דע"י הפציעה ודיכה וכריתה שבכולם נעשה שפכה, דהיינו דשותת ואינו יורה כחץ, [וממילא פשיטא דאינו יכול להוליד]. ומיושב נמי הא דלא מנה הרמב"ן פצוע דכא וכרות שפכה לתרי לאוי, דעיקר הלאו חד הוא לא יבוא שפכה בקהל ד', ופ"ד וכרות אינן אלא פרטי וביאור הלאו, וא"כ פצוע ודך וכרות אינן. אלא דקדוקי המצוה שאינם באים במנין. וכמ"ש הרמב"ם בספר המצות (שורש ז) וגם הרמב"ן הודה לו. ומיושב נמי האי דלא מנה הרמב"ם (בפי"ט מסנהדרין) במנין הלוקין רק חד, דהוי כאלו אמר שפכה שנשא בת ישראל, ורק הרמב"ם תפס רישא דקרא ועיקר הכוונה שפכה שבא על בת ישראל דכולם בכלל. ואף דמדברי התוס' יבמות (ע"ה א) ד"ה כ"ש נראה קצת דבפצוע דכא יורה כחץ, מ"מ איננו מוכרח, די"ל דכוונת התוס' משום דפשטות הפסוק היינו כרות שפכה דגיד דהוא הוא השופך לכך מפרש לכרות שפכה על הגיד אבל אפשר דמודו התוס' דבכולהו שופך ואינו יורה כחץ, וכן נראה מתשובת הגאון ר"ח זצ"ל הנ"ל (אות ד') דיש להסכים גם דברי התוס' דמודו דבכולהו שותת ושופך. ודברינו הנ"ל נראים נכונים דשפכה אכולהו קאי, ואף למתני' דיליף מממזר דבאותו מקום י"ל דהיינו משום דנא דייק מדלא כתיב כרות בשפוך, וא"כ כרות שפכה גופי' י"ל מחוטמו דהפירוש כרות שפכה היינו כרות בשפוך לכן איצטריך הגז"ש מממזר, עכ"ז מודו דשפכה היינו שותת ואינו מקלח דהיינו אינו יורה כחץ, וא"כ כשהוא יורה כחץ אינו בכלל האיסור, וגם י"ל דשפכה אכולהו קאי. ואפילו להירושלמי דיליף מדכה דפצוע הוא בביצים, מ"מ בכרות י"ל דמודה דבעינן שפכה דהיינו אינו יורה כחץ, וכדאמר הירושלמי גופי' בניקב הגיד דהוא פסול מפני שהוא שופך אלמא דשפכה היינו אינו יורה כחץ ואפשר דגם בפצוע ס"ל להירושלמי הכי, אף דלדידי' פשיטא דשפכה לא קאי אכולהו רק על כרות, מ"מ י"ל דס"ל דפצוע דכא דומיא דכרות שפכה, ובאמת אף בלא כל האריכות הנ"ל לבאר דשפכה אכולהו קאי, אף אם נימא דלא קאי רק אכרות, מ"מ י"ל דגם פצוע דכא בעינן הכי משום דומיא דכרות שפכה. מ"מ לתלמודא דידן מתיישב יותר וכנ"ל דשפכה אכולהו קאי, משום דבזה הרווחנו ליישב כל הקושיות והדקדוקים הנ"ל. ו) היוצא לנו מכל הנ"ל דאינו בכלל האיסור רק אם הוא שופך ואינו יורה כחץ, אבל אם הוא יורה כחץ אף דאינו יכול להוליד אינו בכלל האיסור דאינו בכלל שפכה דקרא, [וגם פצוע דכא. או דשפכה אכולהו קאי אז דפצוע דכא בעינן דומיא דכרות שפכה וכנ"ל]. ובזה נבוא לביאור דברי התוס' לב' הגירסאות והפירושים, דהיינו דמחלקינן בין פצוע לניטל לפירוש קמא דגרסינן שלימין, וכן האי דמחלקינן בין של ימין לשמאל לפירוש בתרא דגרסינן (של ימין, אף דבכולהו אינו מוליד כדכתבו התוס' והרא"ש בשם הירושלמי, משום די"ל דהכי קים להו לחז"ל דבפצוע באחת אינו יורה כחץ וא"כ הוא בכלל שפכה משא"כ בניטל אחת אף דאינו יכול להוליד עכ"ז מקלח ויורה כחץ וא"כ איננו בכלל שפכה ולהכי אף דאינו יכול להוליד איננו אלא עקר אבל איננו בכלל האיסור, וכן לפירוש הב' דמחלקינן בין של ימין לשל שמאל אף דבתרווייהו אינו יכול להוליד, מ"מ י"ל דהכי קים להו לחז"ל דבנכרת של ימין הוא שופך ואינו יורה כחץ, משא"כ בנכרת של שמאל אף דאינו יכול להוליד עכ"ז מקלח ויורה כחץ ואיננו בכלל שפכה, וא"ש היטב לב' הפירושים. ז) ובזה נראה לבאר במה דמחולקין התוס' והרא"ש לפירוש קמא דגרסינן שלימין בחד תיבאל דהרא"ש כתב דאתי למעט נפצע ואח"כ ניטל דפסול, משא"כ התוס' כתבו שניטלה האחת והאחת שלימה כשר, דמשמע מלשונם שהאחרת נשארה שלימה אבל אותה שניטלה לא איכפת לן אם היתה פצועה רק דהאחרת נשארה שלימה, והירושלמי דקאמר שלימין בלשון רבים, היינו למעט פצוע באחת כד איתנייהו לתרווייהו דפצוע באחת גרע מניטלה אחת ולהכי כשניטלה אחת דוקא כשהנשארת שלימה כשר, דאי פצוע ג"כ לא הי' פוסל רק בתרווייהו וכן כרות דהיינו ניטלה, א"כ אפשר דאף אם היתה אחת פצועה ואחת כרות ג"כ לא הי' פוסל, דזיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא ואינו פסול לא משום פצוע ולא משום כרות משום דבכל חד ליכא שיעורא ואין מצטרפין ביחד לפסול רק כיון דפצוע פוסל אפילו באחת מש"ה כשניטלה אחת צריכה הנשארת להיות שלימה, וזהו כוונת הירו' דקאמר שלימין היינו בדאיתנייהו לתרווייהו צריכין להיות שניהם שלימין משום דפצוע פוסל אפילו באחת, ומש"ה נמי כשניטלה האחת צריכה הנשארת להיות שלימה דהא כהא תלינן, אם פצוע פוסל באחת פשיטא דהנשארת צריכה להיות שלימה, ואי פצוע לא הי' פוסל באחת גם כשניטלה אחת לא הי' פסול אם הנשארת אינה שלימה, משום דפצוע וכרות לא היו מצטרפין ביחד אם בכל חד ליכא שיעורא וכנ"ל, כן נראה לי ביאור דברי התוס', והארכתי בזה לפי שראיתי בבי"מ (סי' ה) שנתקשה בביאור דברי התוס' ולדעתי נראה כנ"ל אבל נפצעה ואח"כ ניטלה משמע דס"ל להתוס' כשה דפצוע דכא חוזר בנתרפא ה"נ חוזר בניטלה הנפצעת, והיינו משום דהתוס' הביאו הירו' אין כרתי את שריא לי' יעו"ש בסוה"ד, וא"כ לפ"ז מבואר להדיא מהירושלמי דנפצעה ואח"כ ניטלה כשר, ולהכי הוכרחו לפרש שלימין למעט נפצעה אחת כד איתנייהו לתרווייהו וכנ"ל, אבל נפצעה ואח"כ ניטלה שרי, אבל הרא"ש צ"ל דגרס בירושלמי כמו שהוא בירו' שלפנינו אין ברתי את שרי' לי' ומיירי כשניטלה שלימה, ולכך מפרש לה כפשטות הירושלמי דבעינן תרווייהו שלימין אף כשניטלה האחת, דנפצעה ואח"כ ניטלה לא מתכשר, זה נראה פלוגתת הרא"ש והתוס' לפי' קמא דר"י דגרסינן שלימין, [ולהלן אי"ה יתבאר ג"כ בהא דשינו להוכיח מהירו' דאינו מוליד ושינו בראייתם, דהרא"ש הוכיח מריש דברי הירו' והתוס' הוכיחו מסוף דברי הירו', דתלי' ג"כ בשינוי הגירסות כאשר יבואר אי"ה] , והבי"מ הרגיש בזה קצת (בסי' ה'), אך דנד מזה משום דהכריח כיון דאינו מוליד ע"כ הגירסא דאין כרתי ט"ס בתוס' וצ"ל אין ברתי יעו"ש, אמנם לפי מה שנתבאר א"ש היטב הגי' דאין כרתי אף דאינו מוליד וא"כ א"ש היטב כנ"ל, ולהלן יתבאר דמוכרח בתוס' דגרסי אין כרתי]. ח) ועפ"י כל הנ"ל הי' אפשר לבאר ג"כ פלוגתת הבבלי והירושלמי בהא דשלימין לפי' קמא ותלמודא דידן דלא ביאר לחלק בהכי ס"ל לס' התרומה ור"ת דלא מחלק בין פצוע לניטל ופליג על הירו' בזה, כפי שביאר בתשו' הר"ח זצ"ל הנ"ל, ועפ"י הנ"ל הי' אפשר לומר קצת דאזלי לשיטתייהו, דכבר נתבאר דאף דאיתא בירו' שאינו מוליד, אפ"ה כשר משום דאינו שופך ושותת רק יורה כחץ ואינו מוליד מש"ה כשר דאינו בכלל שפכה, וא"כ י"ל דתלמודא דידן הא ס"ל דפצוע דכא היינו פצוע ודך וא"כ י"ל דשפכה אכולהו קאי וכנ"ל, ואף אם לא קאי רק על כרות מ"מ הא דידעינן דפ"ד באותו מקום היינו משום דדומיא דכרות שפכה, א"כ לענין זה נמי אמרינן דומיא דכרות שפכה דבעינן שאינו יורה כחץ, משא"כ להירושלמי האי שפכה ודאי לאו אכולהו קאי, דהא פירש דדכה היינו לפרש פצוע בביצים, וגם דומיא דכ"ש ליתא בהירו', וא"כ י"ל דנהי דבכרות כתיב שפכה דהיינו אינו יורה כחץ אבל בפ"ד סגי בהא דאינו מוליד לחוד, דהירו' יליף דאינו מוליד מדלא כתיב בי' דורות, וא"כ י"ל דכל טעם החילוק לחלק בין נפצע ביצה אחת וניטלה ביצה אחת היינו משום דבביצה אחת יורה כחץ ואינו מוליד, וא"כ לענין כרות הא בעינן שפכה דהיינו אינו יורה כחץ, משא"כ בפסול פצוע דסגיא בהא דאינו מוליד לחודי' ולהכי אף בביצה אחת פסול, וכ"ז להירו' דשפכה לא קאי אכולהו וגם דומיא דכ"ש לא ס"ל, ומש"ה סגי בהא דאינו מוליד לחוד בפצוע, אבל לש"ס דילן י"ל דשפכה אכולהו קאי וכנ"ל, ואף אי שפכה לא קאי רק על כרות, מ"מ ס"ל לש"ס דילן דפצוע דכא דומיא דכרות שפכה, כמו דקאמר על הא דבעינן פ"ד באותו מקום, וממילא דאין מקום לחלק בין נפצע ביצה אחת לניטלה, כיון דבין בפצוע בין בכרות בעינן שאינו יורה כחץ, כן אפשר לומר לכאורה בטעם פלוגתתן ע"ד פלפול קצת. אמנם באמת אי"נ, דנראה דהירושלמי מפרש כרות שפכה היינו כרות בשפוך, דמש"ה אי לאו דכה דביאר דהיינו ביצים וממילא שפכה ג"כ קאי אגיד דסמיך לי' הי' מפרש שפכה על החוטם יעו"ש בירו', וא"כ כיון דכרות קאי על הגיד מנ"ל כרות בביצים וע"כ דיליף מפצוע, וא"כ נסתרין דברינו הנ"ל. ואף שיש לדחוק וליישב לא נהירא ט) ועתה עפ"י כל הנ"ל נבוא לניד"ד להתיר האי גברא לבוא בקהל ד'. והיסוד הוא תשובת ר"ח זצ"ל הנ"ל, משום דעובדא דילן הי' בביצה השמאלית, דאפילו לתלמידי הר"י דתפסו להירושלמי ולא ס"ל דתלמודא דידן פליג, מ"מ לא מיבעי' לפירוש ב' דתפסו התוס' עיקר דגרסינן בירו' של ימין בב' תיבות, דלפ"ז פשיטא דנפצעה ואח"כ נטלה שרי, ואף דבתשובת הר"ח הנ"ל דחה שיטה זו, כבר נתבאר ליישב בטוב טעם, ואף לפירוש קמא דגרסינן בירושלמי שלימין בחד תיבה, עכ"ז כבר נתבאר דלשיטת התוס' אף לגירסא זו בנפצע ואח"כ ניטל שרי, רק לפי' הרא"ש לגירסא קמא ס"ל דנפצע ואח"כ ניטל אסור, א"כ בניד"ד אף אם נתפוס שי' הירו', דלא כס' התרומה, איכא ספק ספיקא, דלמא גירסא ב' דשל ימין עיקר, ואף אם נתפוס גירסא דשלימין, עכ"ז דלמא כפירוש התוס' דלא ממעט רק בדאיתנייהו לתרווייהו ונפצעה אחת, אבל אם ניטלה הנפצעת חוזר להיתרו, וכיון שר"ח זצ"ל סמך על ס' התרומה להלכה ולמעשה לסמוך על שי' ר"ת ולדחות דברי הירושלמי, א"כ כ"ש בניד"ד, דכבר נתבאר דאף לשיטת הירושלמי יש להתירו מס"ס וכנ"ל, שיש להתירו לבוא בקהל, ובפרט דיש לצרף שוב גם ההיתרים שכתב כת"ר לסניפין בעלמא דדלמא הוי זה ע"י חולי. י) ובגוף תמיהת התוס' והראשונים, מ"ש נפצעה ביצה אחת מניטלה ביצה אחת, הי' נראה ליישב בשנקדים ליישב הא דהביא הטור אבה"ע (סי' ה') בשם הר"א ממיץ בספרו יראים, דפירש הא דקאמר יבמות (ע"ו א') ניקב פסול מפני שהוא שותת נסתם כשר מפני שהוא מוליד, דהאי פסול וכשר לאו אגברא קאי רק על הולד אבל הגברא לעולם כשר לבוא בקהל, דאי בניקב הי' הגברא פסול משום כרות שפכה, א"כ איך אמרינן דנסתם כשר וזהו פסול החוזר להכשירו, הא תני בספרי דפצוע דכה חוזר וכרות שפכה אינו חוזר וזו מהלכות הרופאים, א"כ מבואר דכ"ש אינו חוזר, וא"כ אם ניקב פסול קאי אגברא וע"כ דהוא בכלל כרות שפכה א"כ איך אפשר דיחזור להכשירו ע"י סתימה, וע"כ דניקב אינו בכלל כרות שפכה והגברא לעולם כשר, רק הא דקאמר ניקב פסול נסתם כשר קאי על הולד. והטור כתב דלא משמע כן, רק פסול וכשר קאי אגברא, ולא ביאר ליישב קושיית היראים מהספרי. והב"י והב"ח ורש"ל ביש"ש טרחו לתרץ קושיית היראים הנ"ל, דהב"י כתב דהספרי תברא בצידה דזו מהלכות הרופאים, היינו דהרופאים אמרו כן ולא הודו להם חכמי ישראל והב"ח ורש"ל כתבו לחלק דדוקא כרות לגמרי אינו חוזר אבל ניקב אף דפסול מטעם כרות שפכה עכ"ז חוזר, דעל כ"ש כזה לא אמרו בספרי דאינו חוזר. ולדעתי אחרי מחילת כת"ה, כשנעמוד על עומק כוונת היראים אין התחלה לדבריהם, ולכן מההכרח להאריך קצת. יא) והנה בגוף תמיהת היראים הנ"ל הובא בסמ"ג (מצות ל"ת קנ"ט) ונחלקו בהבנתו, המהר"א שטיין בביאוריו כתב דאי"ל דפסול מטעם פצוע דז"א דנקב אינו בכלל פצוע רק בכלל כרות. הובא בבי"ש (סי' ה' ס"ק ג'), ורש"ל כתב דס"ל להיראים דכוונת הספרי דבביצים חוזר ובגיד אינו חוזר, אף דפצוע בכולן וכרות בכולן, מ"מ פשטות הדברים כדמפרש במשנתנו פצוע דכא בביצים וכרות שפכה בגיד וכן פי' בספרי, וע"ז קאמר הספרי דפצוע דכא חוזר וכרות שפכה אינו חוזר, דהיינו כל שבביצים חוזר ושבגיד אינו חוזר, וכן פי' הגאון ר"ח זצ"ל בתשובתו הנ"ל (אות ד'), ולדעתי פי' זה לא יתכן והדברים מוכרחין כפי' מהר"א שטיין הנ"ל, והוא. דהנה לכאורה יש לתמוה על הר"א ממיץ דס"ל דניקב הגיד הגברא כשר, דמ"ש ניקב הגיד מניקבו הביצים דמבואר בברייתא דפסול, והתם פשיטא דקאי אגברא דהא על נפצעו הביצים קתני אפילו ניקבו ובנפצעו הגברא פסול ומדתני עלה אפילו ניקבו מכלל דניקבו הביצים הגברא פסול, ומ"ש גיד מביצים. ואי"ל משום דניקבו הביצים אין לו רפואה משא"כ ניקב הגיד דיש לו רפואה כדאמר בגמ' ז"א דהא דתני בספרי דכרות שפכה אינו חוזר היינו דהאמת הוא דאין לו רפואה אבל לא דפסולו תלוי בזה, דאף אם הי' משכחת כרות שפכה דיש לו רפואה עכ"ז בעת אשר הוא כרות שפכה הי' פסול, כמו דחזינן בפצוע דכא דאף דיש לו רפואה עכ"ז בעת שהוא פצוע דכא הוא פסול, וא"כ ה"נ הי' הדין בכרות שפכה אם הי' לו רפואה, רק דהספרי האמת קאמר דכרות שפכה אין לו רפואה. וא"כ בניקב הגיד דהגברא כשר. להר"א ממיץ, ע"כ דניקב אינו בכלל כרות כלל, דאם הי' בכלל כרות הי' פסול אף די"ל רפואה וכנ"ל, וכיון דמוכח דניקב אינו בכלל כרות, א"כ אף ניקבו הביצים אף אם נימא דאין לו רפואה, מ"מ אמאי פסול כיון דאיננו כרות א"כ הוי כעקר בעלמא, והדברים מתמיהים לכאורה. יב) ע"כ נראה מוכרח מזה דס"ל להר"א ממיץ דפסולו דכרות שפכה תלוי בהא דאינו חוזר. דאף דפצוע דכה אף דחוזר עכ"ז פסול, מ"מ יש לחלק בין לשון פצוע דכה ללשון כרות, דהנה מצינו בגט דכתיבא לשון כריתות ילפינן מינה כמה דברים, כגון תנאי דע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי אי"ז כריתות משום דאגידא בו קצת בקיום התנאי ובעינן דלהוי כרות לגמרי, ובב"מ (ז' א') גט בידה ומשיחה בידו אינה מגורשת משום דבעינן כריתות וליכא, אף דבשאר קנינים מהני בכה"ג, ובגיטין (ט' א') משום דלאו כרות גיטא הוא, אף דבשאר שטרות מהני בכה"ג. ובמכילתא (בא פרשה א' וי') ונכרתה אין ונכרתה אלא לשון הפסקה [דהיינו אבדן הנפש לגמרי, כן פירשו המפרשים שם.], מכל הני חזינן דלשון כריתה הוא לשון מבורר שנכרת ממש לגמרי בלי שום שיור ואגד כלל, וא"כ ה"נ י"ל דאף דפצוע דכה אף דיש לו רפואה אפ"ה בעודו פצוע דכה פסול, היינו משום דאף דיש לו רפואה עכ"ז קודם הרפואה בעודו פ"ד שם פצוע עליו, אבל שם כרות איננו כן משום דלשון כריתה איננו שייך אלא בנכרת בענין שאין לו רפואה עוד דלא נשתייר שום תרופה, אבל כל שיש לו רפואה איננו נכלל בלשון כריתה דכריתה הוא לשון מבורר בלי שום שיור עוד לשום תרופה. ולפ"ז ביאור דברי הספרי הכי הוא, דהספרי מבאר פשט הלשון דפצוע דכה וכרות שפכה, וקאמר פצוע דכה חוזר, היינו אף דחוזר ויש לו רפואה מ"מ בעודו פ"ד אסור ופסול, דפ"ד אפשר לחזור, אבל כרות שפכה אינו חוזר, היינו דלשון כרות איננו שייך אלא באין לו תרופה עוד, אבל כל שיש לו תרופה איננו נכלל בלשון כרות ומותר אף קודם הרפואה, משום דכיון דיש לו רפואה איננו כרות וכנ"ל, ומכיון דהוא ביאור על הלשון א"כ חכמי ישראל אמרוהו ולא חכמי הרופאים, ומאי דסיים הספרי וזו מהלכות הרופאים, אין ביאורו כמו שהבינו הב"י והב"ח דהרופאים אמרוהו, דז"א, רק כוונת הספרי למאי דקאמר דכרות שפכה אינו חוזר, היינו דכל היכא דיש לו רפואה אף קודם הרפואה איננו בכלל כרות וכנ"ל, וא"כ לדין כרות נצרך לידע חכמת הרפואה, דאם ידעינן עפ"י חכמת הרפואה דיש לו רפואה א"כ איננו כרות שפכה אף קודם הרפואה, רק אם אין לו רפואה כלל אזי פסול, וא"כ לדין כרות שפכה נצרך לידע חכמת הרפואה, וזה שאמר בספרי וזו מהלכות הרופאים, דלהלכה זו נצרך להיות רופא ג"כ וכנ"ל, והוא כעין דאמרה התורה זאת החיה דפירשו חז"ל חיה אכול שאינו חיה לא תיכול, ולידע אי חיה אי לא חיה נצרך לזה חכמת הרפואה, וכעין דאמרו חז"ל בכ"ד לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, ה"נ לא מסרן הכתוב רק לרופאים יודעים בחכמת הרפואה, כן נראה מוכרח בביאור דברי הספרי לדעת הר"א ממיץ. וא"כ לפ"ז אשה"ט הא דמחלק הר"א ממיץ בין ניקב הגיד לניקבו הביצים, דלעולם ניקב הוי בכלל כרות ומש"ה ניקבו ביצים פסול, אמנם כ"ז באין לו רפואה דאז הוי בכלל כרות, אבל בניקב הגיד דיש לו רפואה אינו בכלל כרות, משום דפסול דכרות תלוי בהא דאין לו רפואה, דביש לו רפואה אינו נכלל בלשון כרות ואינו דומה לפצוע דכא וכנ"ל. ובאמת הוא ביאור נכון מאוד בדברי הספרי. ומעתה ממילא אין שום התחלה למה שרצו ליישב קושיית היראים, דמ"ש הב"י דתברא בצידה דהרופאים אמרוהו ולא הודו להם חכמי ישראל, כבר נתבאר דאדרבא חכמי ישראל אמרוהו והוא בנוי על עומק הלשון, רק דנצרך לידע להלכה זו חכמת הרפואה וכנ"ל, וגם מ"ש הב"א ורש"ל לחלק בין כרות לכרות, להנ"ל ז"א דכל שיש לו רפואה אינו נכלל בלשון כרות. אם לא דיפרשו כוונת הספרי דלא כהבנת הר"א ממיץ דאינו ביאור הלשון רק דהאמת קאמר והרופאים אמרוהו, אבל להבנת הר"א ממיץ אשר נראה נכון מאוד בביאור דברי הספרי אין שום התחלה לדבריהם וכנ"ל. וממילא מוכרח ג"כ כהבנת מהר"א שטיין דס"ל להר"א ממיץ והסמ"ג דניקב בכלל כרות ולא בכלל פצוע, ודלא כמהרש"ל והגאון ר"ח זצ"ל הנ"ל דס"ל להיראים דכוונת הספרי דכל שבביצים חוזר וכל שבגיד אינו חוזר, דא"כ שוב ע"כ מוכרח דהספרי קושטא דמילתא נקט ולא דפסולו תלוי במה דאינו חוזר דאף אם חוזר אמאי לא יפסל דמ"ש גיד מביצים דאף דחוזר אפ"ה חול, רק דקושטא דמלתא דבגיד אינו חוזר, דא"כ לפ"ז תהדר קו' לדוכתי', דמאי אהני הר"א ממיץ בפירושו דפסול קאי על הולד אבל הגברא כשר לעולם, דסוף סוף היא גופי' תקשי מ"ש ניקב הגיד דכשר ומ"ש ניקב ביצים דפסול דכיון דנקב שם פסול עליו א"כ אף בגיד דיש לו רפואה יהי' פסול כמו בביצים אף דיש לו רפואה, ע"כ נראה ברור ומוכרח כמהר"א שטיין הנ"ל, דס"ל להר"א ממיץ והסמ"ג דניקב בכלל כרות ולא בכלל פצוע, והדברים מוכרחים מאוד. יג) אמנם עפ"י כל הנ"ל נראה ליישב קושיית היראים אף לפי הבנתו בספרי ולפי דעתו דניקב בכלל כרות, עכ"ז י"ל כעין מ"ש הר"ן בחולין (פרק ג') על סרכא בכסדרן, לשיטת רש"י דס"ל אין סרכא בלא נקב רק כסדרן סותם הנקב, וכן בריאה שניקבה ודופן סותמתה דכשר דסביך בבשרא, אף דקודם שנסרך בכסדרן וקודם שנסבך בדופן היתה טרפה, אפ"ה אח"כ כשנסרך ונסבך נעשית כשרה א"כ מצינו טרפה שחוזרת להכשירה. והא אמרינן (בר"פ בהמה המקשה) דטריפה אינה חוזרת, וכתב הר"ן לתרץ דלא כל הנקבים שווים, דאיכא נקבים דמעלים סרכות וסתימות ואיכא דלא מעלו, ולהכי קודם שנסרך ונסבך טריפה משום דדלמא הם מהני נקבים דלא מעלו. אבל כשנסרך אגלאי מילתא למפרע דמעולם לא היתה טריפה, דטריפה אינה אלא כשאין לה רפואה יעושה"ט בר"ן. וא"כ ה"נ איכא למימר בניקב הגיד דלא כל הנקבים שווים בזה, דאיכא דמעלי סתימה ע"י הרפואה שאמרו חז"ל ואיכא דלא, מעלו, ומש"ה קודם שנסתם פסול הגברא משים דחיישינן דלמא הוא מהני נקבים דלא מעלו סתימה, וממילא דהוי כרות שפכה כמו נקבו הביצים וכנ"ל, וכמו הטריפות הנ"ל קודם שהעלה הסרכא דטריפה כדאמר חולין (ד' מ"ח) אי לא סביך מאי טריפה, אבל כשנסתם כשר דאגלאי מילתא למפרע דמעולם לא הי' כרות שפכה ואשה"ט. יד) ואדרבא מתיישב היטב עפ"ז מה דלכאורה יש לדקדק על הר"ן חולין הנ"ל, דלפי דבריו א"כ מאי מקשה חולין (ד' מ"ח) על ריאה שנקבה ודופן סותמתה והא קתני גבי ניקב הגיד ונסתם זהו פסול שחוזר להכשירו לאו מעוטי ריאה שנקבה ודופן סותמתה יעו"ש, דלכאורה מאי קו' דאה"נ דממעט ריאה שנקבה ודופן סותמתה, דהתם אינו פסול החוזר להכשירו דהאי אגלאי מלתא דמעולם לא היתה פסולה כלל, ונפ"מ דאף החלב שישנו עתה מן קודם שסתם הדופן ג"כ כשר, משא"כ בניקב הגיד ונסתם דבין אם נפרש דפסול וכשר קאי על הולד כהר"א ממיץ ובין אם נפרש דקאי על הגברא כדעת הפוסקים, בין כך ובין כך ההכשר אינו אלא מכאן ולהבא אבל למפרע קודם שנסתם הולד פסול וכן לאינך שי' אם בא על בת ישראל פסלה מן הכהונה ותרומה, וא"כ שפיר הוי פסול החוזר להכשירו, דמעיקרא קודם שנסתם הי' פסול ואחר שנסתם חזר להכשירו מכאן ולהבא, וממעט שפיר ריאה שנקבה ודופן סותמתה, דאינו פסול החוזר להכשירו רק דלאחר שנסתם אגלאי מלתא למפרע דמעולם לא היתה טריפה, ואף החלב שישנו מן קודם שנסתם ג"כ כשר, ומאי מקשה הגמ'. אבל לפי הנ"ל אשה"ט דהא ניקב הגיד ג"כ כשנסתם אח"כ אגלאי מלתא למפרע דמעולם לא הי' פסול כלל, דכיון דהי' מהנקבים שיש להן רפואה א"כ מעולם לא הי' שם כרות עליו וכנ"ל, ואפ"ה קרי לי' פסול החוזר להכשירו, וא"כ דמיא ממש לריאה שנקבה ודופן סותמתה, וקאמר זהו למעוטי דהתם אינו מתברר ההכשר משום דל"מ הסתימה ואשה"ט שיטת הר"ן חולין הנ"ל. א"כ אדרבא מוכח מסוגיא דחולין דפסול וכשר קאי אגברא ועפ"י דברי הספרי דכרות שפכה אינו חוזר מתיישבת הסוגיא ברווחא עפ"י קו' היראים וקטיגור נהפך לסניגור וכנ"ל. אמנם כ"ז לפי מה שנתבאר לעיל עומק דעת היראים והסמ"ג בביאור דברי הספרי דפסול דכרות שפכה תלוי בהא דאינו חוזר, ומש"ה י"ל דכשנסתם אח"כ אגלאי מילתא למפרע דמעולם לא הי' פסול משום דלא הי' עליו שם כרות משום דיש לו רפואה, אבל לפי מה שהבינו כולם בביאור דברי הספרי דהספרי קושטא דמלתא נקט דכרות שפכה אין לו רפואה, אבל לא דפסולו תלוי בכך דאף אם הי' משכחת כרות שפכה דיש לו רפואה אפ"ה קודם הרפואה הי' אסור משום כרות שפכה וכמו בפצוע דכא דאף דחוזר מ"מ קודם החזרה אסור, וא"כ לפ"ז יהא מוכרח דעת היראים דנקב איננו בכלל כרות כלל, א"כ ממילא אי אפשר לומר דמעיקרא פסלינן לי' מספיקא דהא איננו תלוי כלל אם יהי' לו רפואה, ואינו דומה להא שכתב הר"ן חולין בטריפה וכנ"ל משום דטריפה תליא בהא דרפואה וכדאמר חולין (ד' נ"ד), משא"כ הכא דאם הי' ניקב בכלל כרות א"כ אף אם הי' לו רפואה הי' פסול קודם הרפואה כמו פצוע דכא, וע"כ דניקב אינו בכלל כרות א"כ אף אם אין לו רפואה לית לן למפסלי', וא"כ דברי הר"ן אינם ענין כלל לדהכא, אבל לפי מה שנתבאר לנו בעזהי"ת עומק דעת היראים דפסולו דכרות שפכה תלוי בהא דאינו חוזר, א"כ דמיא ממש לטריפה ושפיר י"ל כסברת הר"ן שם, ואדרבא בזה מרווח שמעתתא וכנ"ל. הארכתי בזה לפי שנפלאתי מאוד על כולם שבמחכת"ה לא נחתו בזה לעומק דעת היראים בביאור הספרי ומקום הניחו לי בס"ד, דלדבריהם קשיא טובא מניקבו הביצים ומ"ש ביצים מגיד וכנ"ל. [ואולי יתיישב בזה דעת הרבינו ירוחם, שהובא בתשו' הר"ח זצ"ל (באות ד') בהג"ה, דס"ל דבניקב ביעיו לא מפסיל אלא בדנפיק מיני' חוטא דמוגלא, דתמוה הוא דמנ"ל הא, ולהנ"ל יתיישב עפ"י שיטת היראים כפי שהבינו הם, וא"כ מוכרח דניקב לאו שם פסול עליו כלל, וא"כ קשיא אמאי ניקבו הביצים פסול וכנ"ל, לכך הוכרח הרי"ו לומר דניקבו הביצים באמת איננו פסול רק בדנפיק מיני' חוטא דמוגלא דאז הוי שם כרות או פצוע ודך עליו, אבל בנקב בעלמא אין שם פסול עליו כלל, וגוף ספר רבינו ירוחם איננו בידי לעיין כו אם יש ליישבו בזה, דאפשר דלא ס"ל כהיראים א"כ נסתרין דברינו בישוב דבריו, ודברי היראים והסמ"ג בודאי א"א ליישב עם דעת רבינו ירוחם, דהם כתבו להדיא דבנקב מפולש מפסל, וכ"כ הגאון ר"ח זצ"ל דדעת רבינו ירוחם יחידאה הוא ואין לו חבר].):

(הג"ה. אב"ה.

ראיתי בספר רבינו ירוחם ולא מצאתי שיצריך דליפוק חוטא דמוגלא בניקבו הביצים, דז"ל הרי"ו (נתיב כ"ג חלק ד') נכנס לו קוץ בביציו ונקבה בענין שיצא מהן שכבת זרע פסול עכ"ל, הנה לא הזכיר כלל חוטא דמוגלא, ואי מה שהצריך שיצא מהן שכבת זרע, הנה בהא הרי"ו לאו יחידאי הוא, דיעויין (יבמות ע"ה ב') גבי ההוא גברא דחרזי' סילוא בביצים ונפק מיני' כחוט דמוגלא. דרש"י פירש ונפק מיני' שכבת זרע כחוט דמוגלא כמין ליחה, ומדדייק רש"י לפרש דהאי חוט דמוגלא דנפק מיני' הי' שכבת זרע, מבואר דס"ל דלא פסול בניקב רק בענין שיצא מהן שכבת זרע וכמ"ש הרי"ו. ובאמת נראה דהא דהצריכו רש"י והרי"ו שהנקב יהי' בענין שיצא מהן שכבת זרע היינו משום דס"ל דבעינן דהנקב יהי' מפולש, והיינו הך דבנקב מפולש בביצים יצא מהן שכבת זרע וכשיצא מהן שכבת זרע היינו נקב מפולש וא"כ דעת הרי"ו כדעת יתר הפוסקים וכמו דאיתא באבה"ע (סעיף, ו' בהג"ה). ודברי הר"ח זצ"ל בדעת הרי"ו תמוהין):

טו) ועפ"י דברינו הנ"ל יתיישב היטב קושיית הרשב"א והריטב"א יבמות (שם) על הרמב"ם, דפסק בין כמרזב בין כקולמס כשירה כרב פפא. והקשו מהאי עובדא דהוי כמרזב ושפיי' מר בר רב אשי ואכשרי', א"כ משמע דס"ל למר בר רב אשי דכמרזב פסולה, ובכולה הש"ס הא קי"ל כמר בר רב אשי בר מאיזה מקומות שכתבו הגאונים, א"כ מ"ט פסק הרמב"ם כרב פפא. והריטב"א כתב דאפשר דגם מעיקרא הי' מכשירו רק דשפיי' לרווחא דמלתא יעושה"ט, עכ"ז קשה דמנ"ל להרמב"ם לפרש כן דלא כפשוטו דס"ל כמ"ד כמרזב פסולה. אבל עפ"י הנ"ל אשה"ט בטוב טעם, דע"כ מוכרח דגם כמרזב כשר דכיון דיש לו תקנה ורפואה לאו שם כרות עלה וכנ"ל, ואיננו דומה לניקב הגיד דאף דיש לו תקנה ע"י סתימה, מ"מ קודם הסתימה פסול, דז"א דהתם לא סמי' בידן כיון דאיכא נקבים דאינם מעלים סתימה א"כ חיישינן מקודם דלמא הוא מהני נקבים אשר לא יעלו סתימה וכנ"ל, [ומכ"ש אם נימא דניקב אינו בכלל כרות רק בכלל פצוע ודלא כהיראים וסמ"ג דפשיטא דא"ש], אבל כמרזב דסמי' בידן למשפיי' ולמעבדי' כקולמס א"כ שוב פשיטא דאף קודם השפיי' לית לן למפסלי' דלאו שם כרות עלה כיון דיש לו רפואה. וא"כ ע"כ הא דשפיי' מר בר רב אשי ואכשרי' היינו דעשה לו הרפואה אבל גם מקודם הי' כשר ואשה"ט. טז) ועפ"י מה שנתבאר ביאור דברי הספרי מהיראים והסמ"ג, עפ"ז נבוא לביאור לתרץ תמיהת התוס' והראשונים מ"ש נפצע ביצה אחת מניטל, ויבואר ממילא דברי הספרי עוד בעומק בטוב טעם. ונקדים מקודם לבאר דברי ר"ת שם שכתב בניטל ביצה אחת מוליד, א"כ מאי האי דקתני בברייתא אינו אלא כסריס חמה וכשר דמאי שייטי' דסריס חמה לזה, ואי משום דדומה אליו לענין ההכשר לבוא בקהל, הא אין טעם ההיתר בשניהם שוה, דסריס חמה טעמו משום פצוע דכא בידי שמים כשר וניטל ביצה אחת הוא משום שאינו סריס כלל. ומה ענין הדמיון זה לזה אמנם ביאור הדבר מבואר במרדכי (פ' הערל) בשם ר"ת דהכי פירושו אפילו אינו מוליד אינו אלא כסריס חמה וכשר, וכן הרא"ש כתב אע"פ דקאמר אינו אלא כסריס חמה מ"מ אית לי' רפואה ופעמים שמוליד מדמכשר לי' עכ"ל. ונראין ביאור הדברים דהכי קאמר כל שאין לו אלא ביצה אחת [אפילו אם חזינן וידעינן בחכמת הרפואה שאיננו יכול להוליד אפ"ה כשר משום שיש לו רפואה ומש"ה] אינו אלא כסריס חמה, והיינו כמו דסריס חמה יש לו רפואה כדאמר יבמות (ע"ט ב') ה"נ זה יש לו רפואה וזהו כוונת הברייתא דמדמה לה לסריס חמה דיש לו רפואה כמותו. ומה יומתק בזה לשון הירושלמי, כפי מה שהובא הגירסא בהרא"ש, כל שאין לו אלא ביצה אחת ואינו מוליד זהו סריס חמה, דהאי ואינו מוליד הוא פרט נוסף על הא דקאמר מקודם אין לו אלא ביצה אחת, משום דמשכחת שפיר ביצה אחת דיכול להוליד ג"כ רק דאף אם גם אינו מוליד משום זה אפ"ה כשר, והאי ואינו מוליד הוא הוספת הירושלמי בתוך הברייתא, [שהרי בספרי ובגמ' שלנו ליתא בברייתא], בכדי לבאר מה שדימה לסריס חמה. ונראה דברא"ש ט"ס הוא נוסחא זו, וצ"ל כמו שהוא בירושלמי שלפנינו אינו מוליד [בלא ויו] וזהו סריס חמה, וא"כ קאמר ב' דברים דאין לו אלא ביצה. אחת אינו מוליד לעולם וגם הוא כשר, דלגירסא ואינו מוליד בויו א"כ אדרבא מזה סייעתא לר"ת דלאו מלתא דפסיקא הוא שאינו מוליד רק דאף אם אינו מוליד כשר וכנ"ל ומאי הוכיח הרא"ש מינה דאינו מוליד לעולם, וע"כ צ"ל דט"ס הוא וצ"ל אינו מוליד בלא ויו וכנ"ל. והרווחנו בזה ליישב דברי התוס' שהוכיחו דאינו מוליד מסוף דברי הירושלמי ולא הוכיחו מריש דברי הירושלמי וכדהוכיח הרא"ש, וכבר הרגיש בזה הבית מאיר (סי' ה') וכתב שלא הי' בגירסתם אינו מוליד, אמנם לפי הנ"ל אשה"ט די"ל דשפיר הי' להם הגירסא ואינו מוליד וכמו שהוא ברא"ש שלפנינו וליכא ראי' כלל, אדרבא מרווח יותר לר"ת וכנ"ל, ולכך הוצרכו להוכיח מסוף דברי הירושלמי, ולהנ"ל דהאי ואינו מוליד הוא פרט נוסף דאף אם אינו יכול להוליד אפ"ה כשר, עכ"פ מבואר דגם לר"ת משכחת לפעמים באין לו אלא ביצה אחת דידעינן שאינו יכול להוליד משום זה, וא"כ נראה ג"כ בדברי התוס' דמוכרח דגרסי בירושלמי אין כרתי בכ' כמו שהוא בתוס' שלפנינו, דלפ"ז שפיר הביאו ראי' דלעולם אינו יכול להוליד, דהא עדיין הי' מחוסר מעשה הכריתה וא"כ מנא ירע שלא יוכל להוליד דדלמא יכרתו באופן שיוכל להוליד ג"כ כיון שפעמים משכחת שיוכל להוליד, אבל לפי הגירסא אין ברתי בב' איננו מוכרח כלל מהירושלמי שאינו מוליד לעולם, דדלמא כמו שהוא עתה ראה בחכמת הרפואה שאיננו מוליד ולכך קאמר לה הכי אף דאפשר שתעלה לו רפואה, וע"כ דגרסי אין כרתי בכ' וכמ"ש לעיל (אות ז') ויצא לנו מזה דאם נגרוס בדברי הירושלמי ואינו מוליד בויו, כמו שהוא ברא"ש לפנינו, וגם בסוף דברי הירושלמי נגרוס אין ברתי בב', כמו דצ"ל להרא"ש [דס"ל נפצעה ואח"כ נטלה פסול], שוב אין ראי' כלל מהירו' דאינו מוליד וכמו שנתבאר. עכ"פ נתבאר דלשיטת ר"ת נצרך להוסיף ביאור בדברי הברייתא, במאי דקאמר אין לו אלא ביצה אחת זהו סריס חמה, היינו בידעינן בי' שאינו יכול להוליד משום זה אפ"ה אינו אלא כסריס חמה וכשר, והיינו משום שיש לו רפואה וכנ"ל. וכמו שהוסיף הירושלמי בתוך הברייתא ואינו מוליד דזהו ביאור הברייתא וכנ"ל. יז) וא"כ בזה נבוא לתרץ תמיהת התוס' והראשונים הנ"ל מ"ש נפצע מניטל, דיש לומר דהברייתא ומתני' מיירי בגוונא דידעינן בחכמת הרפואה שאינו יכול להוליד משום זה כעת, רק דבניטל אף אם אינו יכול להוליד כעת אפ"ה כשר, דהא בניטל פסולו משום כרות וכבר נתבאר דאין למפסלי' משום כרות רק בגוונא דאינו חוזר לעולם, דאם יש לו תקנה ורפואה אין שם כרות עליו כלל וכנ"ל, אבל בנפצע אף דיש לו תקנה ורפואה מ"מ קודם הרפואה אסור משום פצוע, דשם פצוע שייך אף בחוזר וכנ"ל בביאור דברי הספרי, ואשה"ט החילוק דבין פצוע לניטל דברייתא הא מיירי דעתה אינו יכול להוליד משום זה, כמו דמוכרח בהא דאין לו אלא ביצה אחת דקאמר הברייתא, וכמו שביאר בירושלמי, רק דכשר בניטל משום דיש לו רפואה וכדכתב הרא"ש, וא"כ לא מהני רק בניטל דפסולו משום כרות והיכא דיש לו רפואה לאו בכלל כרות הוא, משא"כ בנפצע ביצה אחת דפסולו משום פצוע דאף דיש לו תקנה ג"כ פסול וכנ"ל ואשה"ט. יח) והאי דמקשה בגמ' שם וניקב אינו מוליד והא ההוא גברא דחרזי' סילוא כו', הא לפמ"ש הברייתא לאו מלתא דפסיקא נקט, דנפצעה ביצה אחת פסול רק בגוונא דאינו יכול להוליד משום זה, וכמו בניטלה ביצה אחת דמיירי הברייתא ג"כ בגוונא הנ"ל וכנ"ל, אבל לעולם משכחת לה בנפצעה ביצה אחת שיהא כשר כגון שיוכל להוליד, כמו בניטלה ביצה אחת דיש לו רפואה, א"כ גם בניקב יש לומר הכי דלעולם משכחת לה שמוליד רק אם אינו יכול להוליד משום הנקב פסול, דבשלמא אם נימא דפצוע דכא חוזר אינו אלא שיתרפא מהפציעה, דהיינו שיחזרו ויתדבקו לגמרי עד שלא יוכר הפציעה, א"ש דמקשה שפיר מהא דחרזי' סילוא דידעי דלא נתרפא דהיינו שלא נסתמו הנקבים ואפ"ה אוליד, אבל לפי מה שנתבאר למעלה דנפצעה ביצה אחת יוכל להתרפאות שיוכל להוליד בלא דביקת הפצעים, כמו בניטלה ביצה אחת שיוכל להתרפאות ולהוליד כן אף שאי אפשר שיחזור לקדמותו בשתי ביצים, ה"נ בנפצע לפמ"ש דלא חמיר מניטל רק אם אינו יכול להוליד בשביל הפציעה פסול, א"כ גם בניקב יש לומר הכי ומאי מקשה הגמ'. נראה דמזה ראי' באמת לדעת היראים והסמ"ג, דגם פסיל דנקב הוא משום דנקב הוא בכלל כרות, וא"כ שפיר מקשה, דע"כ אין לו רפואה דאל"כ לא הוי פסול. ולפ"ז האי דקאמר הברייתא אפילו נקבו היינו דוקא שתיהן ולא אפילו אחת מהן, ודלא כמ"ש התוס' שם ד"ה ניקבו, כיון דכבר נתבאר דכל החילוק בין פצוע ביצה אחת לניטל הוא משום החילוק דבין פצוע לכרות, וא"כ ניקב דנתבאר דהוא משום כרות א"כ בעינן נמי שתיהן כמו בניטלה, והתוס' לשיטתם דלא נחתו להאי תירוצא, אבל לפמ"ש מוכרח כנ"ל. ולא תקשי מה שהקשה הבית מאיר (סי' ה') דאי בעינן דוקא שתיהן א"כ מאי אפילו דקאמר דלמא נקבו שתיהן גריעי מנפצעה אחת, קושיא זו לא קשה רק לשיטתו דנקב בכלל פצוע, אבל להנ"ל דנקב מטעם כרות א"כ האי אפילו ע"כ דלא קאי על נפצעה רק על ניטלה אף דלא נזכר להדיא דלא מיבעי' ניטלו שתיהן דפסול רק אפילו ניקבו שתיהן ג"כ פסול וא"ש. יט) ומה נעים לבאר אשר דברינו הנ"ל ביישוב קו' התוס' והראשונים הם מבוארים בספרי (פ' תצא) דז"ל הספרי, איזהו פ"ד כל שנפצעו הביצים שלו אפילו א' מהן אי"ל אלא כולו מנין אף מקצתו ת"ל דכה [כך הגיה הגר"א שם], וכ"ש כל שנכרת הגיד [ונכרת הגיד לאו דוקא כמ"ש התוס' יבמות (ד' עה) דה"ה ביצים וחוטי ביצים] אר"י בנו של ריב"ב שמעתי בכרם ביבנה שמי שאי"ל אלא ביצה אחת [פי' וגם אינו מוליד פ"י זה כדביאר בירו' ואינו מוליד כו'] זהו סריס חמה מה בין פ"ד לכ"ש אלא שפ"ד חוזר וכ"ש אינו חוזר זו מהלכות הרופאים עכ"ל. דכולם נראה דפירשו מה בין פ"ד לכ"ש, היינו דהספרי ביאר בדרך שאלה ותשובה אם יש איזה חילוק בין פ"ד לכ"ש אם לא, והשיב דאין חילוק ביניהם רק בזה. אבל לפי מה שנתבאר למעלה יומתק לנו מאוד לבאר דכל דברינו מפורשים בהספרי הלז, דעל הא דקאמר דבנפצעה די אפילו באחת [היינו אם אינו יכול להוליד עי"ז וכנ"ל] אבל באם אין לו אלא אחת [היינו אף אם אינו יכול להוליד עי"ז וכדביאר בירו'] זהו סריס חמה וכשר, וע"ז שייל הספרי תמיהת התוס' והראשונים הנ"ל מה בין פ"ד לכ"ש [היינו מ"ש נפצעה ביצה אחת מניטלה ביצה אחת] וע"ז מתרץ הספרי אלא שפצוע דכה חוזר [היינו אף דיש לו רפואה מ"מ שם פצוע עליו קודם הרפואה ופסול] וכרות שפכה אינו חוזר, דאי יש לו רפואה אינו בכלל כרות וכנ"ל, ולפ"ז האי דסיים זו מהלכות הרופאים קאי על תרתי בבי הנ"ל, בין על פ"ד חוזר דהיינו אף שיכול לחזור עכ"ז אם עפ"י חכמת הרפואה ידעינן דכעת אינו יכול להוליד עי"ז פסול, ואם ידעינן עפ"י חכמת הרפואה דנתרפא ויוכל להוליד כשר, וגם קאי על כרות שפכה דנצרך לידע עפ"י חכמת הרפואה אי יוכל לחזור אי לא. והדברים נעימים ונחמדים בביאור דברי הספרי כפתור ופרח בס"ד. ואף דנראה דכל הראשונים לא פירשו כן, עכ"ז לא מנעתי לכתוב העולה על דעתי כי הרשות נתונה ואולי מקום הניחו לי בס"ד. ואין להקשות דלפ"ז איך הי' ס"ד דהירושלמי לפרש האי דר"י בנו של ריב"ב דמיירי בידי שמים, הלא לפי הנ"ל נתבאר להדיא בספרי דמיירי ע"י אדם, דזה לק"מ דמלבד דאינו אלא הו"א וס"ד ואפשר דבאמת מש"ה ניידו מזה רק דהירושלמי תני לישנא קלילא ולא האריך להוכיח ולבאר לסתור, אף גם הא אינו מוכרח לפרש כן דברי הספרי, דיש לבאר דברי הספרי כמו שביארו הם דלא קאי ליישב הקו' הנ"ל רק לבאר מה בין פ"ד לכ"ש, אבל לפי המסקנא ולפי הגמ' דילן שפיר אתיא לנכון דברי הספרי כמו שנתבאר באר היטב בס"ד. כ) ועתה עפ"י שיטתנו החדשה הנראית נכונה, נראה ג"כ דאם נפצע ואח"כ ניטל יש להכשיר, משום כיון דניטל שוב לית לן למפסלי' מטעם שם פצוע דליכא פציעה כעת רק כרות, וא"כ לית לן למפסלי' רק משום כרות וכיון דחוזר ממילא אין שם כרות עליו אף דאינו יכול להוליד, ובשביל דנפצע מתחלה לא גרע כיון דנתבאר לפי שיטה זו דכל הגריעותא דנפצע מניטל איננו משום דנפצע גרע ומרע לי' לענין חזרה, רק דלענין חזרה זה וזה שוים, רק דלענין פסולן הם חלוקין דשם פצוע פוסל אך בחוזר משא"כ שם כרות, וא"כ אף בנפצע ואח"כ ניטל כיון דכעת לאו שם פצע עלי' רק שם כרות א"כ בחוזר אינו פסול. וכעין זה ראיתי במנחת חינוך (מצוה תקנ"ט) שכתב לענין מלקות דנצרך להתרות בו משום הלאו דעובר, ואם הוא כרות והתרו בו משום לאו דפצוע אינו לוקה, וביאר שם דאם נפצע ואח"כ ניטל והתרו בו משום לאו דפצוע אינו לוקה, משום דאף דמתחלה חל עליו שם דפצוע מ"מ אח"כ כשניטל פקע מאתו שם דפצוע וחל עליו שם דכרות, וא"כ ממילא ביכול לחזור ויש לו רפואה, אף דבהי' עליו שם פצוע אף דחוזר הי' פסול, מ"מ כשניטל ונפקע ממנו שם דפצוע רק שם דכרות אינו פסול ביכול לחזור וכנ"ל. ואף אם לא נודה להמנחת חינוך הנ"ל, ונאמר דכיון דכבר חל עליו שם דפצוע אף אם ניטל אח"כ לא פקע מאתו שם פצוע [כיון דלא נתרפא לגמרי שיוכל להוליד], מ"מ הכא בניד"ד דמבואר בשאלת כת"ר דהביצה היתה נקובה בכמה מקומות, וכבר נתבאר לפי שי' הנ"ל להוכיח מהגמ', דפסול ניקב הוא מחמת שם כרות ולא משום פצוע כמבואר לעיל (אות י"ח), וא"כ כל שיכול לחזור איננו נאסר, ודמיא לניטל דאיננו נאסר בביצה אחת עד שינקבו שתיהן, וכמבואר באות י"ח הנ"ל, וא"כ הכא בניד"ד אף קודם שניטל הי' מותר ולא נאסר מעולם. ואף שא"א לסמוך על שיטתנו החדשה לדינא להלכה ולמעשה, יען היא נגד הראשונים דלא נחתו לזה, מ"מ לסניף בעלמא שפיר נוכל לצרף לההיתרים שנתבארו (אות ט'), מאחר ששיטתנו בנוי' על הספרי אשר לפי אשר ירדנו בעזהשי"ת לעומק דעת היראים והסמ"ג בביאור הספרי הוספנו בו נופך בס"ד. [אף דאיננו דומה כ"כ ההוספה שלנו למה שנלמד מהיראים והסמ"ג, דמדבריהם נלמד על הכריתה גופה אם תוכל לחזור לאו שם כרות עלה, משא"כ הנופך שהוספנו הכריתה גופה דהיינו נטילת הביצה א"א שיתקנו דא"א לחזור לקדמותו בב' ביצים, רק הריעותא שנעשה לו מהכריתה מה שאינו יכול להוליד זהו שאפשר לחזור ולהתקן, וא"כ י"ל דאיננו ענין לשם כרות כיון דהכריתה גופי' א"א שיתוקן, עכ"ז שפיר יש מקום לדברינו כמובן כיון דכריתה גופי' אינו פוסל רק כריתה דמרע לי', א"כ כל שיכול לחזור לאו שם כריתה הפוסל עלי']. כא) ויען כי ההיתרים שלנו הנ"ל (באות ט' ובאות כ') בנויים על יסוד דאף בנפצעה ואח"כ ניטלה שרי, נצרך ליישב מאי דקשיא ע"ז לכאורה מתוספתא דיבמות כאשר יבואר. ונקדים דהנה ביבמות (ע"ט ב') איכא פלוגתא בין ר"ע לר"א, דר"ע אזיל בתר שעת הכושר ולכך סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו אבל לא סריס חמה, ור"א אזיל בתר סופו אי אית לי' רפואה ולכך ס"ל להיפוך דסריס חמה חולץ וחולצין לאשתו אבל לא סריס אדם, ולפ"ז נראה דפצוע דכא דחוזר לכ"ע חולץ וחולצין לאשתו, דהא אית לי' תרתי למעליותא דהי' לו שעת הכושר וגם יש לו רפואה. ובהכי אתיא לי שפיר בר"פ יש מותרות, דקאמר מאי שייר דהאי שייר שייר פצוע דכא אי משום פצוע דכא לאו שיורא הוא דהא תני לי' חייבי לאוין כו' ההוא איצטריכא לי' כו' ש"מ תנא ושייר, דלכאורה קשיא איך מוכח מפצוע דכא דתנא ושייר, דלמא לא תני פצוע דכא משום דאתיא כר"א דסריס אדם לא חולץ ולא חולצין לאשתו, [או לפחות משום דפלוגתא הוא ובפלוגתא לא קמיירי] וכעין דאמר הגמ' בסוכה (נ"ד ב') אי משום ערב הפסח לאו שיורא הוא דהא מני ר"י, וכתב הריטב"א שם דכן דרך הגמ' לאוקמי כחד מתנאי בכדי דלא נימא דשייר יעושה"ט [לתרץ חמיהת התוס'] וכ"כ הש"מ ב"ק (ד' ט"ו) וכתובות (ספ"ג) בשם הראב"ד שכ"כ בשם אחד מרבותיו, וה"נ דכוותי', וגם לפ"ז מאי קאמר ההיא אצטריכא לי' כו' אבל פצוע דכא לא איצטריך, הא פצוע דכה נמי איצטריך לאשמועינן כר"ע ודלא כר"א אבל לפי הנ"ל אשה"ט, דפצוע דכא לכ"ע חולץ וחולצין לאשתו, ולהכי שפיר הוכיח מינה דתנא ושייר, וגם שפיר קאמר דלא איצטריכא לי' וא"ש, ומדוקדק נמי הא דנקט פצוע דכא לחוד ולא נקט נמי כרות שפכה, ולהנ"ל אשה"ט דמכרות שפכה לא מוכח דשייר משום דכרות שפכה אינו חוזר וא"כ י"ל דר"א הוא. וזה דלא כהב"ח (ריש סי' קע"ב) דכתב דהאי דר"פ יש מותרות כר"ע ודלא כר"א, דז"א דבפצוע דכא כולהו מודו וכנ"ל. ומאוד תמוהין לי דברי הירושלמי דמסיק בפ' הערל (הל' ה') דזו דברי ר' יהושע ור"ע ור"א אבל חכמים אומרים אחד סריס אדם ואחד סריס חמה לא חולץ ולא חולצין לאשתו ומוקי סתמא דסריס שבעל ליבמתו דפסלה כחכמים דמוקים סיפא בין בסריס אדם בין בסריס חמה, ודלא כתלמודא דידן דמוקים לה בסריס חמה דוקא, (ונראה דטעמם בזה הוא, דהנה הגמ' דידן מדייק מהסיפא דדומיא דאיילונית קתני דהוי בידי שמים וסתמא כר"ע, אף די"ל ג"כ דומיא דאיילונית דאין לה רפואה, כמ"ש תוס' ריש יבמות, א"כ אינו סריס חמה, אך יען כי בגמ' דידן ס"ל דליכא למ"ד דבין סריס אדם ובין סריס חמה לאו בני חליצה ויבום נינהו, רק או האי או האי דהיינו או כר"ע או כר"א, וא"כ ע"כ לא מיירי בכל ענין סריס רק או סריס אדם או סריס חמה, לכך מסתבר לי' לומר דומיא לענין בידי שמים משום דהוא עצם ההוי' מלומר דומיא לענין רפואה, אבל הירושלמי דס"ל דלחכמים בין סריס אדם בין סריס חמה לאו בני חליצה ויבום נינהו מסתבר לי' לומר דומיא דאיילונית בתרווייהו בין לענין ההוי' דהיינו בידי שמים בין לענין רפואה דהיינו סריס אדם], א"כ איך הוכיח הירושלמי בפ' יש מותרות (הל' ג') מהא דלא תני פצוע דכא דלית כללי דר' כללין יעושה"ט, ומאי קשי לי' אי אתי כרבנן דסתם לן כוותייהו בפ' הערל הנ"ל. ואי"ל דאף להירושלמי ג"כ דווקא בחד צד לגריעותא, דהיינו או סריס חמה דלא הי' לו שעת הכושר או סריס אדם דאין לו רפואה, אבל בתרתי למעליותא דהיינו הי' לו שעת הכושר וגם יש לו רפואה גם לחכמים בני חליצה ויבום נינהו, וא"כ פצוע דכא דחוזר וגם הי' לו שעת הכושר אף להירו' לכ"ע חולץ וחולצין לאשתו, ז"א דא"כ לא הו"ל למחשב זו דברי רבי יהושע ור"ע ור"א אבל חכ"א כו', לא הו"ל לכלול רבי יהושע בפלוגתא על החכמים. דהא גם לחכמים מתקיים השמועה של רבי יהושע, דיש לומר האי דסריס חולץ וחולצין לאשתו בסריס אדם כגון פצוע דכא שהי' לו שעת הכושר וגם יש רפואה, וע"כ דסובר הירושלמי דלחכמים בכל ענין סריס לא חולץ ולא חולצין לאשתו אף בהי' לו שעת הכושר וגם יש לו רפואה, וא"כ קשיא האי דר"פ יש מותרות הנ"ל. ואי"ל דבאמת מזה ראי' למ"ש היעב"ץ והלבוש שהובא לעיל (אות ד'), דפצוע דכא אף דיכול להוליד ואיננו סריס כלל אפ"ה אסור, ז"א דלהירושלמי פשיטא היכא דמוליד איננו בכלל פצוע דכא, דבירו' פ' הערל (הל' ב') איתא דמש"ה לא מנה בי' דורות משום שאינו מוליד, וא"כ צע"ג דברי הירושלמי בפ' יש מותרות הנ"ל. והנראה דבאמת מוכרח דסתם ירושלמי דר"פ יש מותרות פליג אהא דאמר ר"ח בשם ר' יוחנן בירושלמי דפ' הערל (הל' ה') הנ"ל וס"ל להירו' בר"פ יש מותרות כדס"ל לתלמודא דידן דחכמים לא פליגי על ר' יהושע וכפי שנתבאר לעיל אליבא דש"ס דילן. ועכ"פ איך שיהי' אליבא דהירושלמי, לש"ס דילן מוכרח דבפצוע דכא לכ"ע חולץ וחולצין לאשתו, וכפי שנתבאר. כב) ומעתה עפ"ז יש לתמוה בתוספתא (פ"י דיבמות) דזה לשונה, אמר ר"י מעשה באחד שעלה לראש הזית ונפל ונפצעה אחת מביציו ובא ובעל את אשתו ומת ושאלו את ריב"נ אשתו מהו שתתיבם אמר להן עד שאתם שואלים אותי מהו שתתיבם שאלוני מהו שתאכל בתרומה שנפסלה מן הכהונה ופסולה מלאכול בתרומה עכ"ל. והנראה בפשט התוספתא, דפשיטא לי' דסריס אדם לאו בר חליצה ויבום הוא רק דמסתפקא להו אם הוא פצוע דכא או לא, והשיב דהוי פצוע דכא ואינה עולה ליבום ויותר רבותא דאף נפסלה מכהונה, והא דהוי רבותא יותר פסול כהונה, י"ל עפ"י מ"ש הרשב"א והריטב"א (ר"פ הערל) אהא דפצוע דכא פוסל אף דאיננו זר מעיקרא, או משום דמאן דס"ל דפוסל לא ס"ל זר מעיקרא בעינן, [וקצת יש לדקדק בדברי הרשב"א שם שכתב בלשון ספק דר"מ דלמא לא ס"ל זר מעיקרא, הא גמ' ערוכה היא כריתות (ו' ב') דר"מ לא ס"ל זר מעיקרא יעושה"ט, אך לפ"ז יש לדקדק דהא גבי בת כהן שנשאת לישראל לכ"ע לא הוי זרה משום דאפשר דהדרה כדפירש"י שם, א"כ בפצוע דכא דחוזר לכ"ע לא הוי זר, ויש ליישב]. או דבפסולי קהל לא בעינן זר מעיקרא, ולהכי הוי אצלו רבותא יותר לענין לפסול לכהונה מלענין יבום, אבל עכ"פ נראה דתשובת ריב"נ היתה דאינה מתייבמת. וראיתי להמפרשים שעל התוספתא שנדפסו בדפוס ווילנא, הלא המה חסדי דוד ומנחת בכורים, שפירשו דתשובתו היתה דמתייבמת יעושה"ט. ודבריהם תמוהין מאוד, דא"כ מאי קאמר עד שאתם שואלים כו', דלמא גם להו פשיטא דנפסלת מכהונה רק דמסתפקא להו לענין יבום, וע"כ דזה לא אפשר אליבא דידי', דאם נפסלה בביאתו א"כ הוא פצוע דכא פשיטא דאינה עולה ליבום משום דס"ל כר"א וכנ"ל. ומעתה אם נימא דנפצעה ביצה אחת חוזר וכנ"ל, א"כ ממילא ליכא למ"ד דלא לבעי חליצה ויבום וכנ"ל, וא"כ מוכרת דנפצעה ביצה אחת שוב לעולם אי אפשר לחזור, ואף דאמרו בספרי דפצוע דכא חוזר, אינו מוכרח לכל פצוע דכא דיכול לחזור רק דמשכחת בהו דיכול לחזור, אבל מ"מ משכחת גם שאינו יכול לחזור, ושפיר י"ל דנפצעה ביצה אחת אינו יכול לחזור], וכיון שכן שוב מוכרח דנפצעה ביצה אחת ואח"כ ניטלה נמי אסור, דאף דבניטלה ביצה אחת יש לו רפואה מ"מ נפצעה גרע טפי דשוב אין לו רפואה לעולם, וא"כ שוב ממילא מוכרח דנפצעה ביצה אחת ואח"כ ניטלה פסול מלבוא בקהל הן אמת דלפי מה שנתבאר מהתוס' דאף דאינו מוליד עכ"ז מותר לבוא בקהל. וכפי מה שנתבאר לעיל (אות ו') משום דלענין פסול קהל נצרך להיות שופך, א"כ שפיר אתיא התוספתא ברווחא, משום דלענין יבום בלידה תליא אם יכול להוליד משא"כ לענין פסול קהל, א"כ שפיר קאמר להו דנסתפקו לענין יבום והיינו אם יכול להוליד וקאמר להו דפשיטא דאינו יכול להוליד רק גם שופך ואסור בקהל, וא"כ לפ"ז שפיר י"ל דאף בנפצעה ואח"כ ניטלה שרי היינו לענין קהל דוקא משום דאינו שופך עוד, אבל מ"מ לענין יבום הוי בכלל סריס אדם כיון שאינו מוליד אבל למא דמסיק הרא"ש. וכן תפסו האחרונים בפשיטות, באם אינו יכול להוליד פשיטא דאסור, והיכא דמותר בקהל ע"כ דיכול להוליד, וא"כ פסול קהל ויבום בהדדי תליין, וא"כ כיון דמוכח מהתוספתא דנפצעה ביצה אחת שוב אין לו תקנה לעולם לענין לידה, ממילא דה"ה נמי לענין פסול קהל, א"כ מוכרח דנפצעה ואח"כ ניטלה אסור: כג) ונראה דגם הא לא תברא, דשפיר יש ליישב דברי התוספתא אף אם נימא דנפצעה ואח"כ ניטלה שרי, דהנה לפי מה שנתבאר עדיין דברי התוספתא קשיין קצת, דמאי קאמר עד שאתם שואלין כו', דלמא גם להו פשיטא דבפסולי קהל לא בעינן זר מעיקרא וא"כ יבום ופסול כהונה בהדדי תליין, דאם הוא פצוע דכא אסורה ליבם ונפסלה ואם אינו פצוע דכא שרי' ליבום ולא נפסלה, ע"כ נראה לבאר דברי התוספתא ברווחא: בהקדים באר מחלוקת הראשונים באם הבעל נעשה פצוע דכא אחר הנשואין ואח"כ מת אי מותרת ליבם או לא, דדעת התוס' ר"פ יש מותרות (פ"ד ב') ד"ה שייר פ"ד, דאף בנעשה פצוע דכא אחר הנשואין עכ"ז מותרת ליבם, ולא דמיא לסוטה (סוטה ד' ו') דאמרינן קו"ח במותר לה נאסרה דהיינו לבעל באסור לה דהיינו ליבם לא כ"ש, משום דהתם בסוטה המעשה נעשה בה משא"כ בנעשה הבעל פצוע דכא דהמעשה נעשה בו. אבל בתוס' מחד מקמאי הנדפס כעת בש"ס דפוס ווילנא (בדף ע"ט ב') וז"ל וסריס אדם מותר לייבם את אשתו אם היא גיורת כו' יעושה"ט והנה בוודאי אין כוונת התוס' חד מקמאי הנ"ל דהסריס אדם הוא המייבם, דא"כ הו"ל לומר סרים אדם מותר לייבם אם היא גיורת או מותר לייבם את אשת אחיו אם היא גיורת, ומאי מותר לייבם את אשתו דקאמר, ע"כ נראה ברור דכוונתו דאחיו של הסריס מותר לייבם את אשת הסריס אם היא גיורת, וכוונתו למאי דאיתא שם בסוגיא דהעיד ריב"ב על בן מגוסת שהי' בירושלים סריס אדם ויבמו את אשתו, אך לפ"ז יש להבין מאי האי דסיים אם היא גיורת, הא אף אם אינה גיורת עכ"ז מותרת לאחיו, וכדאיתא ר"פ יש מותרות דשייר פצוע דכא דאסורות לבעליהן ומותרות ליבמיהן, וע"כ דס"ל להתוס' חד מקמאי לחלק, דבהי' פצוע דכא קודם הנשואין היינו האי דקאמר בר"פ יש מותרות דאסורות לבעליהן ומותרות ליבמיהן, אבל התוס' חד מקמאי הנ"ל (בדף ע"ט) מיירי דנעשה פצוע דכא אחר שנשאה, דכה"ג אם אינה גיורת ס"ל דאסורה גם ליבם משום דאמרינן קו"ח במותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש, והיינו התוס' חד מקמאי הנ"ל מפרש כן הדיקא נמי דקאמר שם בגמ', היינו דע"כ איירי באם היא גיורת, דאל"כ אם הי' סריס אדם קודם שנשאה הא לא תפסי קדושין כלל, ואם נעשה אחר שנשאה א"כ איך יבמו את אשתו הא אסורה משום הקו"ח הנ"ל, וע"כ דמיירי דהיא גיורת, ויעו"ש במהרש"א על תוס' ד"ה א"ה יבומי ובקרני ראם שם הנדפס בש"ס דפוס ווילנא, וזהו שיטת התוס' חד מקמאי הנ"ל. והנה נקדים עוד דמלשון התוספתא עד שאתם שואלין מהו שתתייבם שאלוני מהו שתאכל בתרומה, נראה דהשאלה מהו שתאכל בתרומה נצרכת למעשה כמו השאלה דמהו שתתייבם דלולא הא דנפסלה בביאתו הי' פשוט שתאכל בתרומה, וע"כ דהבעל הי' כהן ויבמה כהן וגם היתה בת כהן, וא"כ לענין אכילת תרומה [לולא הא דנפסלה] פשיטא דאוכלת בממ"נ או מצד היבם למשנה ראשונה, יעויין יבמות (ס"ז ב') תוד"ה קנין כספו, או מצד האב ג"כ בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה, דאם היבם הי' זר א"כ אף בלא הפסול שנפסלה אינה אוכלת משום שהיבם פוסל, וע"כ כנ"ל. ובזה יתבאר התוספתא ברווחא, דהנה שאלו אותו מהו שתתייבם, וי"ל דחליצה פשיטא להו דבעי' וכנ"ל דבין לר"ע ובין לר"א בעיא חליצה, רק דמסתפקא להו לענין יבום אם שריא ליבום או דבעי' חליצה דווקא, והיינו דמסתפקא להו אם אמרינן קו"ח או לא, וע"ז השיב להם דמדשאלו אותו לענין יבום אף דהיבם הי' כהן וכנ"ל, ע"כ דפשיטא להו דלא נפסלה בביאתו מתרומה וכהונה, וא"כ לענין תרומה פשיטא דאוכלת רק דמסתפקא להו אי שריא ליבום ולא' אמרינן הקו"ח וכשיטת התוס' או דאסורה ליבם משום הקו"ח וכשיטת התוס' חד מקמאי הנ"ל, וע"ז השיב להם עד שאתם שואלים אותי לענין יבום מהו שתתייבם [והיינו לכהן וכנ"ל] שאלוני מהו שתאכל בתרומה, דאינה אוכלת בתרומה משום דנפסלה בביאתו מן התרומה ומן הכהונה, וא"כ ממילא דשוב לא שייכא כלל השאלה אם מותרת להתייבם, דהיינו אם אמרינן הקו"ח הנ"ל אם לא, דכיון דהיבם הי' כהן א"כ אף אם לא אמרינן הקו"ח הנ"ל עכ"ז חולצת ולא מתייבמת משום דהיא מפסולי כהונה וכנ"ל, והדברים נחמדים כפתור ופרח בביאור דברי התוספתא בס"ד. ואדרבה מזו התוספתא סיוע לדברינו,. דאם נימא דמהו שתתייבם לאו דוקא רק דהשאלה היתה אם זקוקה ליבום וחליצה או לא, א"כ אף אם הוא פצוע דכא בודאי, עכ"ז דלמא מסתפקא להו אם הלכה כר"ע או כר"א, וא"כ מאי השיב להו דנפסלת מן התרומה וכהונה, דלמא גם להו הי' פשוט להם זה רק דנסתפקו אם כר"ע או כר"א, [ואף אם נימא כנ"ל דהיבם הי' כהן א"כ הבין משאלתם דאינו ידוע להם הא דנפסלת מדתפסו בלשונם לשון יבום עכ"ז קשיא דעכ"פ על גוף הספק שלהם לא השיב מידי אם צריכה חליצה או לא]. אבל לפי הנ"ל אשה"ט, דעל חליצה ליכא שום ספק דבין לר"ע בין לר"א בעיא חליצה, משום דהי' לו שעת הכושר וגם יש לו רפואה, אך דהספק שלהם הי' לענין יבום לבד אם אסורה משום הקו"ח או לא, וע"ז השיב להם דבלא"ה אסורה ליבם בעובדא דידהו, ועל גוף הספק אם אמרינן הקו"ח או לא, לא השיב להם עוד משום דשוב איננו נצרך לעובדא דשם. כד) ומעתה נחזור על ההיתרים שבניד"ד, היסוד הוא מה שכבר התיר להלכה ולמעשה הגאון הגדול ר"ח זצ"ל מוואלאזין לסמוך על ס' התרומה להתיר בכל ענין ביצה אחת בין בנפצעה בין בניטלה בין בשל ימין בין בשל שמאל, והיינו שיטת ר"ת לדחות דברי הירושלמי למתפס שיטת ש"ס דילן דסתם ואיננו מחלק כלל, ודלא כתלמידי הר"י שפלפלו להשוות ש"ס דילן כש"ס דירושלמי ולתפוס להלכה כש"ס דירושלמי, ומעתה קו"ח בניד"ד דעדיפא הרבה מעובדא דר"ח זצ"ל הנ"ל, דאף לתלמידי הר"י שתפסו כשיטת הש"ס ירושלמי, עכ"ז לא מבעי' לשיטת התוס' א"כ לב' הגירסאות, בין לגירסא שלימין בחד תיבה בין לגירסא של ימין ב' תיבות, בכל ענין נפצעה ואח"כ ניטלה השמאלית מותר, וכמו שנתבאר לעיל (אות ז'), ואף למ"ש הרא"ש דלגי' דשלימין בחד תיבה נפצעה ואח"כ ניטלה אסור, עכ"ז לגירסא דשל ימין בב' תיבות גם הוא מודה דנפצעה ואח"כ ניטלה שרי לדידהו, וגם לשיטתנו החדשה הנראית נכונה ג"כ נראה דנפצעה ואח"כ ניטלה שרי, ואף אם נימא דנפצעה ואח"כ ניטלה אסור, עכ"ז בניקבה כבניד"ד נראה דמותר וכמו שנתבאר (באות כ'), וא"כ לשיטת רבותינו הצרפתים יש להתירו, ולא נשאר לנו לחוש רק לרבותינו הספרדים, דהיינו שיטת הרמב"ם והעומדים בשיטתו דדחו לגמרי להא דר"י בנו של ריב"ב מהלכה, דלזה שוב יש לצרף ההיתרים שכתב כת"ר לסניפין בעלמא, דאולי הי' זה מחמת חולי, ואף שניטלה אח"כ בידי אדם, מ"מ כיון דמעיקרא הי' כמו שאינו שוב אינו מזיק אף אם ניטלה אח"כ בידי אדם. אמנם יען כי קשה לסמוך על ההיתרים הנ"ל לדעת הרמב"ם, וכמו שנתבאר למעלה, ע"כ חפשתי ומצאתי עוד צד היתר לדעת הרמב"ם כאשר יבואר. כה) והוא דישא אשה ויקדש בתנאי גמור כד"ת כפי דיני התנאים, דהקדושין והנשואין לא יחולו רק באופן אם עפ"י דין הוא כשר לבוא בקהל, אבל אם עפ"י דין הוא אסור לבוא בקהל אזי לא יחולו הקדושין והנשואין, רק שהוא עמה בלא קידושין ונשואין ואינה אלא מיוחדת לו לתשמיש וכפלגש בעלמא, דנרויח בזה ממילא גם שיטת הרמב"ם, דהוא פצוע דכא אליבא דידי', מ"מ הא שיטתו הוא דכל החייבי לאוין ואסורי קהל אינן חייבין רק ע"י קידושין, כמ"ש הרמב"ם הל' אי"ב (פט"ו וט"ז) והל' סנהדרין (בפי"ט). ואף דדעת הרמב"ם (בריש הל' אישות) דבלא קידושין איכא איסור, דפלגש לא הותרה להדיוט, הנה מלבד דאלו הב' דברים אינן תלויין זה בזה וכבר חלקו על הרמב"ם בזה רוב הפוסקים וכמעט כולם, אף גם לדעת הרמב"ם כתבו האחרונים דדוקא היכא דיכול לקדשה עובר על עשה דכי יקח, אבל כשאינו יכול לקדשה גם להרמב"ם מותר, א"כ הכא דאינו יכול לקדשה גם להרמב"ם מותר, וא"כ בלא קידושין אף להרמב"ם דהוא פצוע דכא עכ"ז איננו עובר. ואף דהראב"ד (פט"ו מהל' אי"ב ופי"ט מהל' סנהדרין) השיג על הרמב"ם בזה, עכ"ז מצאתי תנא דמסייע לי' להרמב"ם אחד מגדולי הראשונים הוא ניהו רש"י ז"ל בפירושו על התורה (תצא פרשה כ"ג פסוק ג' ד'), דפירש לא יבוא ממזר לא יבוא עמוני שלא ישא ישראלית, דמשמע דוקא ע"י נשואין אבל בבעילה בעלמא איננו עובר, וכ"כ שם המזרחי בביאורו לרש"י, ואף דהרב גור ארי' בביאורו שם השיג עליו דשיטה דחוי' היא, והסב דעת רש"י דלאו דוקא ע"י קידושין ונשואין קאמר, עכ"ז פשטות דברי רש"י נראה כרא"ם וכשיטת הרמב"ם הנ"ל דדוקא על ידי קידושין. כו) וראי' ברורה להמזרחי הנ"ל דכן היא. שיטת רש"י נראה מיבמות (ע"ו ב'), דפריך על הא דקאמר דלא תתחתן בם הוא דוקא בגירותן, משום דבהיותן עכו"ם לית להו חתנות נתגיירו אית להו חתנות, ומקשה מהא דכתיב ויתחתן שלמה את בת פרעה ומתרץ דגיורי גיירה ומקשה ע"ז ות"ל דהיא מצרית ראשונה, ופירש"י שם דאפילו גיירה מצרית ראשונה היא ואפ"ה קרי לה חתנות, והוא תמוה מאוד וכמו שתמהו שם התוס' והרמב"ן והרשב"א והריטב"א, דמאי קושיא דכיון דתפסי בה קידושין אף דאסורה אמאי לא יהא נקרא חיתון. אבל לפי שיטת רש"י הנ"ל בביאורו על התורה וכשי' המזרחי הנ"ל, אשה"ט רש"י לשיטתו דה"פ דכל הטעם דבהיותן עכו"ם לית להו חתנות רק כשנתגיירו, היינו משום דס"ל דחתנות ל"ש רק ע"י קידושין, אבל שלא ע"י קידושין ל"ש לשון חיתון, ולכך בהיותן עכו"ם הא לא תפסי קידושין ול"ש לשון חיתון רק כשנתגיירו דאז שייך חיתון ע"י קידושין, וע"ז מקשה שפיר משלמה דכתיב ויתחתן שלמה את בת פרעה, דתיפוק לי' דאפילו גיירה הא מצרית ראשונה היא ואסורה מדאורייתא, וא"כ מסתמא בוודאי שלמה לא עבר אדאורייתא ובוודאי לא קדשה בכדי שלא יעבור אדאורייתא, דהאיסור אינו רק ע"י קידושין ושלמה לקחה בלא קידושין, וא"כ אף אם גיירה הא מוכרח דלא קדשה ואפ"ה קרי לי' חתנות אלמא דגם בלא קידושין קרי חתנות, וא"כ ממילא שוב י"ל דלא תתחתן קאי בנכריותן בלא קידושין ואשה"ט. א"כ מבואר להדיא דדעת רש"י ג"כ כדעת הרמב"ם דבלא קידושין אינו עובר, ואהני לן בתנאי הנ"ל דעת רבוותא האלו דאף אם הוא פצוע דכא עכ"ז איננו עובר. כו) אמנם יש מקום להוכיח דאם נימא דבעינן קידושין דוקא, שוב ע"כ מוכרח דבלא קידושין איכא איסור תורה, וכדעת הרמב"ם (ריש הל' אשות), ואף היכא שאינו יכול לקדשה אסור מן התורה, דהני תרווייהו דיני בהדי הדדי תליין, ודלא כמ"ש לעיל (אות כ"ה). דהנה יעויין יבמות (ע"ח א') דפריך לר' יהודא דס"ל קהל גרים אקרי קהל אם נימא דמצרית נקבה מותרת א"כ מצרי שני במה יטהר, ואי דאי עבר ונסיב הא דאי להתירא לא כתב קרא וע"כ דגם הנקבות אסורות והנה לדעת הרמב"ם דכל פסולי קהל דוקא ע"י קדושין אבל שלא ע"י קדושין ליכא איסורא, א"כ קשיא לכאורה הא אפשר שיטהר שלא ע"י קדושין, וע"כ צ"ל דהרמב"ם לשיטתו דשלא ע"י קדושין איכא איסורא דאורייתא, אף דהכא אי אפשר שיקדש, וא"כ אחת משתי אלו מוכרח מגמ' זו, או דכל הפסולי קהל איסורן אף בלא קדושין רק הבעילה לחוד הוא האיסור, וכדעת הראב"ד בהשגות, או אם נימא כדעת הרמב"ם דכל איסורן דוקא ע"י קדושין, שוב ממילא מוכרח כאידך שיטת הרמב"ם דבלא קדושין איכא איסורא דאורייתא אף דהיכא דא"א לקדש. וא"כ ממילא לא אהני לן כלל האי תנאה להקל האיסור, דאם נימא כשיטת הרמב"ם ורש"י דאיסור דפצוע דכא דוקא ע"י קדושין, שוב ממילא מוכרח דאיכא איסורא דאורייתא אשה בלא קדושין וכנ"ל. כח) אמנם נראה דאינו מוכרח, דהנה הכ"מ (פט"ו מאי"ב) הביא בשם ר"א בנו של הרמב"ם שכתב, דלשון ביאה בקהל היינו ע"י קידושין, והנה למ"ד אין קדושין תופסין בחייבי לאוין פשיטא דבכל חייבי לאוין לוקה על הבעילה לחוד, וא"כ למ"ד זה לא יבוא בקהל היינו בעילה לחוד וכיון דלדידי' לשון ביאה בקהל היינו ביאה לחוד, ממילא גם בחייבי עשה כגון מצרי ואדומי אסור בביאה לחוד, [אף דלפמ"ש הר"א שהובא בכ"מ שם אינו מוכרח שכתב לפשוט דלא ציוה ד' שיבוא דור שלישי בזנות אלא בקדושין, וא"כ לפ"ז ממילא הלאו הבא מכלל עשה זו ג"כ היינו ע"י קדושין, מ"מ אין דבריו מוכרחין ושפיר י"ל דלמ"ד אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, דלדידי' לא יבוא בכל מקום היינו בעילה, ה"נ ביאה בקהל דגבי מצרי ואדומי] ואף דבלשון קיחה אמר יבמות (צ"ז א') ליקוחין כתיבי בתורה סתם הראוי לקיחה קיחה הראוי לשכיבה שכיבה, א"כ ה"נ יש לומר בלשון ביאה בקהל. עכ"ז נראה דלא דמיא דהתם מצינו קיחה לשון קדושין, הלכך היכא דיש לפרש בלשון קדושין מפרשינן לי' הכי, אבל לשון ביאה בקהל דלא מצינו דהוא לשון קדושין רק מסברא מפרשינן לי' הכי, להכי למ"ד אין קידושין תופסין בחייבי לאוין, דלדידי' מוכרחין לפרש לשון ביאה בקהל דכתיבא בחייבי לאווין על בעילה לחוד, שוב ממילא יש לפרש הכי כל לשון ביאה בקהל דכתיבי בתורה, אף דאפשר גם ע"י קדושין. וא"כ א"ש הגמ' דיבמות (ע"ח א') הנ"ל דקאי לר' יהודא ור"י ס"ל סנהדרין (ד' נ"ג) דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין, וא"כ איסורי פסולי קהל לדידי' הם אף בלא קידושין, ושפיר פריך לדידי' מצרי שני במה יטהר, אבל לדידן שפיר יש לומר דבלא קדושין ליכא איסורא כלל מדאורייתא כט) וחכם אחד הקשה אותי על דברי, דאיך אפשר דשיטת רש"י ג"כ כהרמב"ם דכל חייבי לאוין הם דוקא ע"י קדושין, א"כ יקשה לפי שיטת רש"י יבמות (מ"ט ב' ונ"ה ב') דלמ"ד אין קדושין תופסין ביבמה ליכא לאו רק עשה ביבמה לשוק, א"כ איך יפרנס רש"י סוגיא דיבמות (צ"ז א') דפריך על שומרת יבם של אביו ותיפוק לי' משום דודתו לעבור עלי' בב' לאוין ות"ל משום יבמה לשוק לעבור עלי' בג' לאוין, דאליבא דמאן מקשה אי למ"ד אין קדושין תופסין ביבמה הא לדידי' ליכא לאו ביבמה לשוק, ואי למ"ד קדושין תופסין א"כ שוב ליכא לאו ביבמה רק ע"י קדושין כמו בכל חייבי לאוין, וא"כ בדודתו דאין קדושין תופסין שוב ממילא ליכא לאו ביבמה לשוק, דבשלמא לשיטת הרמב"ם לא קשה, משום דאיכא למימר דקושיית הגמ' אי אין קדושין תופסין ביבמה, דע"כ הלאו בלא קדושין רק על ביאה לחוד, אבל לשיטת רש"י הא לפ"ז ליכא לאו וכנ"ל, וע"כ אי קדושין תופסין א"כ הא ליכא לאו בלא קדושין, ובשלמא אי ס"ל דלא כהרמב"ם א"ש, דכל החייבי לאוין הם אף בלא קדושין ואף יבמה לשוק כיוצא בהן, אבל אם נימא דשיטת רש"י כהרמב"ם דכל חייבי לאוין דוקא ע"י קדושין, קשיא סוגיא הנ"ל, ויפה הקשה. אמנם גם הא לא תברא, דבלא"ה לשיטת רש"י סוגיא זו לא אתיא אליבא דהלכתא לפמ"ש רש"י יבמות (מ"ט א') א"כ למ"ד יש ממזר מחייבי כריתות ל"צ למימר לעבור עליו בב' וג' לאוין יעושה"ט, וע"כ דבעי לתרוצי אף למ"ד אין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד אף דלית הלכתא כוותי', א"כ ה"נ י"ל דבעי לתרוצי אף אליבא באביי קדושין (ד' ע"ח) דס"ל דלוקה בחייבי לאוין על בעילה לחוד, וכדכתב הה"מ (פט"ו מאי"ב הל' ב') בשם הרמב"ם, ובהכי יישב הפ"י (פ"ג דכתובות) קו' הראב"ד מהא דכתובות (ל"ה ב') אי ר' יצחק קשיא ממזרת יעו"ש, וא"כ ה"נ הגמ' דיבמות בעי ליישב אף אליבא דאביי אף דלית הלכתא כוותי', דבלא"ה הש"ס לא קאי אליבא דהלכתא וכנ"ל וא"ש. ל) שוב מצאתי בס' המקנה בקו"א להל' קדושין (בסי' כ"ו) שכתב בבאור הגמ' יבמות (ע"ו ב') לשיטת הרמב"ם כמו שכתבתי (אות כ"ו), ונפלאתי על שלא הרגיש שזהו שיטת רש"י שם. ומיושב מה שתמהו עליו הראשונים וכנ"ל. גם העיר מיבמות (פ"ח א') דהני תרתי דיני דרמב"ם, דחייבי לאוין אינם אלא ע"י קדושין וכל אשה בלא קדושין איכא איסורא דאורייתא, בהדדי תליין, ולדעתי איננו מוכרח וכנ"ל (אות כ"ח). עוד ראיתי במקנה שם שכתב דלפמ"ש הרמב"ם (פ"ב מהל' נערה בתולה) בטעם לאו דקדשה שהוא משום ומלאה הארץ זמה לא שייך הלאו אלא בגמר ביאה דיכול להתעבר, א"כ לפ"ז ממילא בפצוע דהא דלאו בר אולודי הוא לא שייך זה הלאו, א"כ אפילו נימא דהני תרווייהו דיני בהדדי תליין, עכ"ז בפצוע דכא שפיר י"ל דאין איסור כלל בביאה בלא קידושין, וכ"כ המנחת חינוך (מצוה תקנ"ט). סוף דבר בהא נחיתנא ובהא סליקנא, להתירו לבוא בקהל באופן ובתנאי שיקדש וישא על, תנאי וכנ"ל בכדי להקל האיסור קצת, ויסוד הוא תשובת הגאון ר"ח זצ"ל שסמך ברב חילו על ס' התרומה, ולזה בניד"ד דאיכא עוד כמה סניפין להתיר, כמו שנתבאר בס"ד, פשיטא דיש לנו להתיר וכעת ממש אחר כתבי כל הנ"ל פתחתי ס' פחד יצחק (אות פ') גבי פצוע דכא הביא לשון רמ"ע בהג"ה מעשה רב והמקילים גם המה מן הגדולים המפורסמים בהוראה ונעשה מעשה על פיהם פעמים רבות, גם בת' שבאגרת יעב"ץ הנ"ל הביא מעשים רבים בזה, והפחד יצחק בעצמו כתב ואני הצעיר המחבר מעיד אני עלי שמים וארץ דלא לפסוק הלכה באתי אלא להעיד האמת כאשר הי', היינו, דאיש יהודי בסיבת חולי שהי"ל בביצה לא הי"ל כח להוליד וגם לא הי"ל קישוי ואחרי שהוטלה ממנו הביצה ההיא ע"י רופא אומן נתרפא והי"ל קישוי והוליד בנים. ע"כ דעתי מסכמת להתיר ככל הנ"ל. אך יען כי הענין חמור ורבו המחמירין מגדולי הראשונים, ע"כ אינני רוצה לסמוך על דעתי עד אשר יסכים עוד אחד מגדולי הדור, כאשר כבר כתבתי לו במכתבי הגלוי. הכ"ד ידידו דושו"ט. ירוחם יהודא ליב מד"א דפה"ק:

תוכן העניינים

שות אור גדול

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה