אור ברסלב

שות אור גדול· רבי ירוחם יהודא ליב פרלמן [הגדול ממינסק]

סימן ב

אור גדול סימן א

בעזהשי"ת כ' פ"ה תרמ"ד מינסק. שלום וברכה אל כבוד ידידי הרב הג' החריף ובקי סיני ועוקר הרים ידיו רב לו בהלכה כ"ש מו"ה יעקב הלוי נ"י האבד"ק פאריטש יצ"ו. אחדשה"ט יקרתו הגיעני. ויען כי חשבתי שאיננו נחוץ למעשה לכן הנחתיו מידי. וכאשר הגיעני מכתבו השני חשבתי להשיבו תיכף. אך הטרדות והביטולים לא יתנוני ליקח מעט עת לעיין קצת. ע"כ הנני להשיבו כפי אשר יעלה בעטי בעזהשי"ת בלי עיון לאפיסת הפנאי. וד' יעזרני לבל נכשל בדבר הלכה. וזה החלי בעזהשי"ת:

הנה שורש השאלה באשה שנתאלמנה מבעל שיש לו אח והי' מוחזק שיש לו בת מאשתו הראשונה שנתגדלה בביתו בחזקת שהיא בתו, ובשעת מיתתו אמר שהבת הזאת אינה בתו, כי לקח אשתו הראשונה כשהיתה מעוברת וילדה את הבת הנזכרת כשלשה חדשים אחרי נישואי'. וציוה הרב דשם שתחלוץ ועברה ע"ז ונשאת בלא חליצה, אם יש לכופה שתקבל גט מבעלה. וכתר"ה פלפל בחכמה, דתלי' בספק שנסתפק רע"א זצ"ל (סי' ק"י), בהא דהימניה תורה לאב על בנו אם הנאמנות לחצאין, דכיון דנאמן לומר על בנו שאינו בנו לענין דהוא ממזר ומותר בממזרת, אם נאמן לזקק אשתו ליבום וכיוצא, ומה שהביאו להגאון רע"א זצ"ל להסתפק בזה הוא מגמ' דב"ב (קל"ד ב') דדעת הר"ן דאף באינו מוחזק לבנו הוי בכלל יכיר דקרא להאמינו שזהו בנו, ואפ"ה קאמר שמואל בב"ב (שם) באומר זה בני דאינו נאמן לפטור אשתו מחליצה רק במיגו דבידו לגרשה. אבל בלא זה אינו נאמן. וכת"ר דחה ראייתו. משום דשמואל מספקא לי' דלמא הלכה כרבנן כדאיתא שם (קכ"ז ב') ולכך רצה לאוקמא אף לרבנן. ולכך נראה לכת"ר דאין הנאמנות לחצאין, ולדידן דקי"ל כר"י איצ"ו להא דבידו לגרשה. ויישב בזה דקדוק הלשון בטוש"ע אבה"ע (סי' קנ"ו), דבזה בני לכו"ע נאמן אף באיכא עדים שיש אח. משא"כ ביש לי בנים. וגם יישב בזה סתירת דברי הרשב"ם שנתקשה בת' רע"א זצ"ל (שם). משום דבדף קל"ד קאי לרבנן. זה תורף דברי כת"ר בקוצר. וכל דבריו בזה נכונים ומושכלים בשכל הישר וכבר עמד על דקדוק הלשון בטוש"ע הנ"ל בס' מים עמוקים להראנ"ח ח"ב (סי' ל"ו). ויישב בדוחק משום דבזה בני מברר דבריו לכך נאמן אף באיכא עדים שיש אח. ולפ"ז הוצרך לעשות מחלוקת בין הטור והרשב"ם. דהא ברשב"ם מבואר דאף בזה בני אינו נאמן באיכא עדים שיש אח. אמנם למ"ש כתר"ה מתיישב ברווחא. וגם אין צורך לעשות מחלוקת ביניהם. משום דהרשב"ם קאי לפי הסוגיא דשם דגם בזה בני אי"נ רק מטעם מיגו. ולכך באיכא עדים שיש אח אף בזה בני לא מהני. משא"כ לדידן להלכה דקי"ל כר"י. ובזה בני נאמן מטעם יכיר, ממילא דנאמן אף ביש עדים. וכל דבריו בזה דברי חכמה וראויין לפלפל בהם. והנה לכאורה הי' נראה להביא ראי' מסוגיא דב"ב הנ"ל (קל"ד ב') לדברי כתר"ה, ולהוכיח משם בהיפך ממה שהוכיח בת' רע"א זצ"ל. ואדרבא מוכח משם דאין הנאמנות לחצאין. והוא דהנה בסוגיא דשם יש לתמוה. דעל הא דאמר שמואל מפני מה אמרו זה בני נאמן הואיל ובעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן מקשה שם בגמ' תלי תניא בדלא תניא. דתולה טעמא דזה בני בדין בעל שאמר גירשתי. ומש"ה מוחק לגמרי האי דבעל שאמר גירשתי ממימרא דשמואל. דשמואל לא הזכיר כלל מזה. רק רב יוסף מעצמו קאמר לה אח"כ מדנפשי' להוכיח כ, מהא דשמואל וקשיא טובא דלמה הוצרך למוחקו לגמרי מהא דשמואל. הא איצ"ו למוחקו רק לאפוכי למתלי דלא תניא בדתניא. דזה בני נאמן מטעם בידו לגרשה וממילא מוכיח מינה שמואל בעצמו דגם גירשתי נאמן מהאי טעמא. דכעין זה ממש קאמר בריש כתובות דמקשה שם ג"כ תלי תניא האי דבתולה נשאת ליום הרביעי בדלא תניא בהאי דמזונות. ועי"ז מסיק להפך. דהאי דנשאת בד' מפרש לה שמואל משום שקדו ושוב תלה שמואל בעצמו דלא תניא האי דמזונות בדתניא בהא דנשאת בד'. וה"נ בסוגיא דב"ב הו"ל לאפוכי ממש כעין הא דהתם. ולמאי מוחק לגמרי האי דינא דגירשתי ממימרא דשמואל וקאמר לה מדנפשי'. והוא דקדוק עצום שראו לעורר עליו עוד יש לתמוה שם (קל"ה א') בפי' רגמה"ג. שנדפס כעת בש"ס הנדפסים בווילנא. דפי' בהא דהבעל אמר שם חזיא לכהנא רבה היינו דכוונת הבעל היתה דיש לו בנים ומאוד תמוה לפ"ז דא"כ מאי הקשה שם מגירשתי דאי"נ, הא התוס' ורשב"ם שם (קל"ד ב') נתקשו דאיך אפשר דגירשתי אינו נאמן א"כ מ"ט דמתני' דזה בני נאמן. ותרצו דבזה בני פשיטא דנאמן מטעם בידו לגרשה. רק בגירשתי ס"ל לר' יוחנן דאינו נאמן מטעם דאם איתא דגירש הי' לו קול. ומשו"ה באמת הוכרחו התוס' והרשב"ם לפרש בהא דדף קל"ה דאמר הבעל חזיא לכהנא. דלאו דוקא לכהנא דכוונת הבעל הי' שגירשה. אבל לפי' רגמה"ג הנ"ל דפי' דכוונת הבעל הי' שיש לו בן ואפ"ה מדמי לה לגירשתי. דמאן דס"ל בגירשתי דאינו נאמן לית לי' האי מיגו דבידו לגרשה וגם ביש לי בן אינו נאמן. וא"כ תמוה טובא. דאיך יפרנס משנתינו דזה בני נאמן כיון דל"ל מיגו דבידו לגרשה, וכקו' התוס' ורשב"ם הנ"ל. אמנם לפמ"ש כתר"ה יתיישב כל הנ"ל בפשיטות בטוב טעם. דהנה אפשר לפרש טעם משנתינו דזה בני נאמן דאינו מטעם מיגו דבידו לגרשה. רק דאתי' כרבי יהודא ונאמן מטעם יכיר. ואין הטעם משום בידו. אמנם שמואל מסברת עצמו משום דס"ל האי מיגו דבידו לגרשה להכי מוקים לה אף כרבנן והא דנאמן הוא מטעם מיגו דבידו לגרשה. אבל ממשנתינו אינו מוכח וכנ"ל דשפיר י"ל דאתיא כר"י. וא"כ אשה"ט שינוי הסוגיא דהכא מסוגיא דריש כתובות. דהוכרח למחוק לגמרי האי דינא דגירשתי ממימרא דשמואל ולא סגי לי' בלאפוכי דלא תניא דינא דגירשתי בדתניא במשנה דזה בני. משום דמהא דתניא במשנתינו דזה בני נאמן אין להוכיח כלום דאמרינן האי מיגו דבידו לגרשה. דהא שפיר י"ל דלא אמרינן האי מיגו. וטעם משנתינו הוא משום דאתיא כר"י ונאמן מטעם יכיר. רק דשמואל מסברת עצמו אית לי' האי מיגו דבידו לגרשה ומש"ה מוקים לה למשנתינו אף כרבנן ונאמן מטעם מיגו. וכיון דממשנתינו אינו מוכח. שוב אי אפשר למתלי דינא דגירשתי להוכיחו מהא דזה בני. דהא אינו מוכח וכנ"ל. והו"ל תלי לא תניא בדלא תניא. דאידי ואידי לא ידעינן רק מסברא. ולכך הוכרח למחוק לגמרי האי דינא דגירשתי מהאי מימרא דשמואל ואשה"ט. ויתיישב נמי בזה פי' רגמה"ג בהא דדף קל"ה הנ"ל. דלעולם מאן דס"ל בגירשתי דאינו נאמן יסבור נמי ביש לי בן דאינו נאמן. משום דל"ל כלל האי מיגו דבידו לגרשה. ואפ"ה לא קשה קושית תוס' ורשב"ם הנ"ל דא"כ מ"ט דמתני' דזה בני נאמן. דטעם משנתינו לאו משום מיגו דבידו לגרשה. רק משום דאתיא כרבי יהודא דנאמן מטעם יכיר. ודוקא באומר זה, בני כיון דמברר הבן נאמן מטעם יכיר. משא"כ באומר יש לי בן סתמא דאינו מברר הבן דל"ש יכיר וכמ"ש כתר"ה, אין להאמינו רק מטעם מיגו דבידו לגרשה. ולכך בהא דאמר הבעל חזיא לכהנא רבה שפיר מדמי לה לגירשתי. ולא תקשי, דלפ"ז לרבי יוחנן דס"ל בבעל דאמר גירשתי דאינו נאמן ול"ל האי מיגו דבידו לגרשה. ע"כ מוקים לה למתני' דזה בני נאמן כר"י דנאמן מטעם יכיר וכנ"ל. א"כ איכא סתם משנה כרבי יהודא. ורי"ו הא אית לי' הלכה כסתם משנה. וא"כ איך פסק לעיל שם (קכ"ח ב) כרבנן. ז"א קו' משום דאיכא מזה מחלוקת בקידושין (ע"ח ב') ובתרי סדרי אין סדר למשנה. א"כ אפשר דהוי סתם ואח"כ מחלוקת וממילא דהדרינן לכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים. וכעין שכתב הרא"ש בפסחים בפ"ב (סי' ג'). [והתוס' ורשב"ם הנ"ל שהקשו י"ל דאזלו לשי' דס"ל דהיכא דאינו ידוע שהוא בנו ליכא יכיר, ואפשר דאף לר"י ס"ל הכי ויבואר להלן אי"ה. וא"כ ע"כ טעם משנתינו משום מיגו ושפיר הקשו, אבל אנן בדידן לשי' הפוסקים דאף באינו ידוע שהוא בנו איכא יכיר לענין הנאמנות דבנו ושפיר י"ל כנ"ל]. ואשה"ט עפ"י דברי כתר"ה כל מה שנתקשינו בזה כנ"ל. וא"כ מוכח מהאי סוגיא דאין הנאמנות לחצאין וגם לענין חליצה נאמן מטעם יכיר. דאל"כ שוב מוכח ממשנתינו דנאמן לומר זה בני לפטור מחליצה. דע"כ אמרינן האי מיגו דבידו לגרשה. ושוב יקשה כל הני קושייתא הנ"ל. ומוכרח לכאורה מהאי סוגיא כמ"ש כתר"ה ודלא כת' רע"א זצ"ל וקטיגור נהפך לסניגור וכנ"ל. אמנם נראה לדחות הראיות הנ"ל. דהנה י"ל דהא דמפרש דזה בני נאמן היינו לפטור אשתו מחליצה י"ל דאיננו מוכרח, דהא תנא בדיני נחלות קא עסיק ותני ולא בדיני נשים. וא"כ י"ל דלא מיירי רק לענין ירושה, רק דהכריחו לזה קו' הגמ' דליורשו פשיטא, והיינו דאי בעי יהיב לי' במתנה. ואף דלנכסים שבאו לו אח"כ ליכא מיגו וא"כ לאו פשיטא הוא. כבר פירשו התוס' ורשב"ם דלנכסים שבאו לו אח"כ דליכא מיגו באמת אינו נאמן. ולכך קשיא לי' דבנכסים דאית לי' עכשיו הוי פשיטא. וע"כ הוכרח לפרש דקאי נמי לענין לפטור אשתו מיבום וכ"ז אי אתיא כרבנן. וא"כ איננו יורשו רק בנכסים שיש לו עכשיו וזהו מלתא דפשיטא. וע"כ דאשמועינן דנאמן ג"כ לפטור אשתו מחליצה ומוכח דאמרינן מיגו דבידו לגרשה. אבל אי נימא דאתיא כרבי יהודא וא"כ ליורשו נאמן מטעם יכיר. ויורש אף בנכסים שנפלו כשהוא גוסס דליכא מיגו. וא"כ שפיר איצטריך לאשמועינן לענין ירושה, ושוב אין צורך לומר דנאמן לפטור אשתו מחליצה. ושפיר י"ל דאינו נאמן רק לענין ירושה משום דלא אמרינן מיגו דבידו לגרשה. וא"כ שמואל דמפרש לה גם לענין לפטור אשתו היינו משום דמסברת עצמו אית לי' האי מיגו דבידו לגרשה ומש"ה מוקי לה אף כרבנן. משא"כ ממתני' לא מוכח משום די"ל דאתיא כר"י ואשמועינן דנאמן לענין ירושה. ולעולם אי"נ לפטור אשתו משום דלא אמרינן מיגו וא"כ מיושב האי דהוצרך למחוק האי דינא דגירשתי ממימרא דשמואל ולא סגי לי' להפוכי למתלי דינא דגירשתי בזה בני. משום דגם. בזה בני איננו מוכח וכנ"ל דדלמא אתיא כר"י. והו"ל תלי לא תניא בדלא תניא. ומיושב נמי קו' הרשב"ם ותוס' על רבי יוחנן דסובר בגירשתי דאינו נאמן ול"ל האי מיגו דבידו לגרשה דא"כ איך יפרנס משנתינו דזה בני נאמן. דז"א דמוקי לה כר"י ולענין ליורשו. וממילא דמיושב נמי פי' רגמה"ג הנ"ל עפ"י סגנון הנ"ל באופן דאין ראי' מסוגיא דב"ב לשום צד. והי' אפשר ליישב ג"כ פי' רגמה"ג עפ"י סוגיא דקידושין. אמנם אינני רוצה להאריך]. וראיתי בת' הרא"ש (כלל פ"ב) כתב על מתני' דהאומר זה בני נאמן. דהתם מיירי באדם שבא ממדה"י ואמר על אחד שבא עמו זה בני שנולד לי מאשתי נאמן לענין ירושה. לרבנן מנכסים שיש לו עכשיו במיגו דאי בעי יהיב לי' במתנה ולר"י אפילו בנכסים שנפלו כשהוא גוסס מגזיה"כ דכתיב יכיר יכירנו לאחרים ולענין יבום הואיל ובידו לפטרה בגט עכ"ל. והנה למדתי מלשון הרא"ש הנ"ל ב' דברים. חדא דסובר כמ"ש כתר"ה במה שרצה ליישב סתירת דברי הרשב"ם שנתקשה רע"א זצ"ל בת' שם. דבאינו ידוע שהוא בנו אם נאמן מטעם יכיר תליא בפלוגתת ר"י ורבנן. דלרבי יהודא נאמן ולרבנן אינו נאמן עכ"ז נראה דלא יתכנו דברי כתר"ה לתרץ בזה סתירת דברי הרשב"ם מתרי טעמי. דהנה לכאורה יש לתמוה על דברי הרא"ש הנ"ל [שהוא כסברת כת"ר]. דתלי לה בפלוגתת ר"י ורבנן דמה ענין זה לפלוגתתן. דהא הם ל"פ רק אי יכיר קאי אף נגד חזקה, או דלא קאי נגד חזקה רק בצריך הכירא דליכא חזקה לשום צד. ותרי גווני האלו, נגד חזקה וצריך הכירא. איכא לאשכוחי בין בידוע שהוא בנו רק להכירו לענין בכורה ובין באינו ידוע שהוא בנו כלל וא"כ לכאורה אין שום טעם לחלק בזה בין ר"י לרבנן. דאם קאי האי יכיר אף להכיר שהוא בנו לר"י ה"נ י"ל לרבנן בדצריך הכירא שאינו נגד חזקה. ואם לרבנן לא קאי ע"ז אף בדצריך הכירא ה"נ לר"י והנראה בביאור סברת הרא"ש דס"ל דהא בהא תליא. דכיון דלר"י נאמן על בנו הקטן לומר דבכור הוא והגדול אינו בנו וממזר הוא. א"כ חזינן דקאי יכיר גם ע"ז להכירו אי בנו הוא אי לא. להכי גם באינו ידוע שהוא בנו נאמן להכירו שהוא בנו. דג"ז נכלל בכלל יכיר דקרא. כמו דנאמן על בנו לומר שאינו בנו ה"נ להיפך. משא"כ לרבנן דאינו נאמן על בנו לומר שאינו בנו. א"כ איננו נכלל בכלל יכיר להכירו אם בנו הוא אם לא. רק על הכרת בכורה על בן בין הבנים בדצריך הכירא. כ"נ מוכרח בביאור סברת הרא"ש בזה. וכיון שכן ממילא לא יתכנו דברי כתר"ה ליישב בזה סתירת דברי הרשב"ם. משום דהא הרשב"ם (בדף קכ"ז א') גבי היו מוחזקין בזה שהוא בכור ואמר על אחר דבכור הוא דנאמן לר"י פי' דלאו מוחזקין בעדים דבזה אף לר"י אינו נאמן. וא"כ מבואר דס"ל דבאיכא עדים שנולד קודם אי"נ אביו לומר שאינו בנו וממזר הוא אף לר"י. והיינו דס"ל כשיטת התוס' רי"ד דאי"נ אף לר"י רק לומר בני הוא וממזר הוא. אבל לומר אינו בני אי"נ. והרמב"ן דסובר דנאמן לומר אינו בני באמת השיג על הרשב"ם. כמבואר בטור חו"מ (סי' רע"ז). אבל הרשב"ם ע"כ דסובר כדעת התוס' רי"ד בב"ב. וכ"ה בש"ג בשם ריא"ז (פ"ד דקידושין). דאינו נאמן לומר על בנו שאינו בנו וממזר הוא אף לר"י. וא"כ ממילא שוב אין מקום לחלק באינו ידוע שהוא בנו בצריך הכירא שאינו נגד חזקה בין ר"י לרבנן וכנ"ל. אמנם אף אם נסכים דגם הרשב"ם ס"ל לחלק בזה בין ר"י לרבנן. עכ"ז אכתי לא יתכנו ליישב בזה סתירת דברי הרשב"ם, משום דהא (בדף קכ"ז ב') פי' הרשב"ם כו דנאמן אף באינו ידוע שהוא בנו במימרא דרבי יוחנן ורי"ו הא אית לי' (בדף קכ"ח ב') כרבנן. עוד למדתי מל' הרא"ש בת' הנ"ל כהבנת רע"א זצ"ל בת'. דאף לר"י לענין יבום בעינן מיגו ויכיר לא מהני לענין יבום. דהא סוף דבריו קאי לר"י ואפ"ה כתב דלענין יבום הנאמנות היא מטעם מיגו. דדוחק לומר דסוף דבריו קאי לד"ה ואף לרבנן ומש"ה הוצרך לטעם מיגו. דסגנון לשונו להמעיין לא משמע כן. רק דאף לר"י אינו נאמן לענין יבום מטעם יכיר רק מחמת מיגו הן אמת דלכאורה בסוף ת' הרא"ש משמע, כדברי כתר"ה, דאף לענין יבום נאמן מטעם יכיר, דיעו"ש בהשגתו על הרמב"ם שכתב דבזונה עם אשה וילדה ואומר שהוא בנו, שכתב הרמב"ם דהוי בנו לענין ירושה ולא לענין יבום, והקשה ע"ז הרא"ש שם דמאחר שהוא ספק למה יורשו, ואי משום מיגו דאי בעי יהיב במתנה, חדא דבספק לא שייך מיגו, ועוד אי משום מיגו א"כ לענין חליצה נמי ליהמן במיגו דאי בעי פטר בגיטא, ואי משום נאמנות דאב קאמר דיורשו ולא משום מיגו וכר"י, א"כ לענין חליצה נמי יהא נאמן, כדתנן זה בני נאמן ליורשו ולפטור מן היבום, יעושה"ט, דנראה לכאורה מפשטות דבריו, דנאמנות דאב מטעם יכיר מהני נמי לענין יבום אף בלא מגו אמנם באמת אי אפשר לפרש כן כוונת הרא"ש. דא"כ תמוה מאי הוכיח מהא דתנן זה בני דנאמן לפוטרה מן היבום, הא התם מבואר בגמ' דאין הטעם משום יכיר רק משום מיגו, ונהי דנימא דקאי לרבנן. עכ"פ איך מביא הרא"ש ראי' מינה דלר"י נאמן אף בלא מיגו לענין חליצה מטעם יכיר. ואי"ל דהרא"ש בת' שם קאי לשיטת רגמה"ג שביארנו לעיל, דס"ל דלמסקנא דגירשתי אינו נאמן, היינו משום דלא אמרינן מיגו דבידו לגרשה וזה בני דנאמן היינו משום דאתיא כר"י ונאמן משום יכיר. דז"א דא"כ מאי הקשה מקודם, דאי טעם הרמב"ם משים מיגו דאי בעי יהיב, דא"כ גם לענין חליצה נימא דבידו לגרשה, הא קי"ל דאמרינן מיגו דאי בעי יהיב ובידו לגרשה קי"ל דלא אמרינן, ועוד הא בריש הת' כתב דנאמן לפטור מטעם דבידו לגרשה, אלמא דס"ל דאמרינן מיגו דבידו לגרשה לענין להאמינו שיש לו בן. ע"כ נראה דביאור דברי הרא"ש כך הם, דס"ל להרא"ש דמטעם יכיר לא שייך שיהא נאמן רק אי הוי טענת ברי אצלו, ולהכי מקשה בממ"נ, דאם ליורשו טעם הרמב"ם משום מיגו, א"כ קשי' מיני' ובי', מ"ש דליורשו מהימן במיגו ולענין חליצה לא מהימן אף דג"כ אית לי' מיגו, ואף אם נימא דטעם הרמב"ם בליורשו איננו משום מיגו רק משום יכיר [וא"כ מיני' ובי' ל"ק], עכ"ז קשיא מגמ' דמוכח דמהימן לענין חליצה מטעם מיגו, זהו הנראה בביאור דברי הרא"ש, ואף דבאמת אלו המיגות אינן שוות, דהא חזינן דמיגו דאי בעי יהיב פשיטא לי' להגמ' דמקשה ליורשו פשיטא, והאי מיגו דבידו לגרשה לא פשיטא לי', אלמא דאינן בגדר אחד, מ"מ סגנון דברי הרא"ש וביאורו נראה כמ"ש. ואפשר נמי דהאי כדתנן דזה בני נאמן לפוטרה מייתי ראי' לדבריו הקודמים וקאי אלפניו ואלפני פניו דבין אם טעם הרמב"ם בליורשו משום מיגו ובין משום יכיר דלתרווייהו קשי' דליהמן לפטור מיבום משום מיגו וכנ"ל כדתנן כו']. וראיתי להש"ש (שמעתא ב' פ"כ) דהעלה שם ליישב דברי הרמב"ם דס"ל דבתורת יכיר אף כשאינו ברי לו רק דדעתו סומכת מהני, ומש"ה מהני לענין ירושה ולא לחליצה, דלחליצה לא מהני יכיר, אלמא דס"ל ג"כ דיכיר לא מהני לענין יבום, אמנם מ"ש שם דהרא"ש לטעמי' דיכיר ל"ש באינו ידוע שהיא בנו, ומש"ה הניח בצ"ע תמיהני עליו, דאדרבא מהרא"ש בב"ב (ד' קל"ד) שם בשם הר"מ נראה דס"ל דאף באינו ידוע שהוא בנו שייך יכיר וכ"כ הגר"א חו"מ (סי' רע"ז סק"ו וסי' רע"ט סק"א) וכ"כ בקצה"ח (סי' רע"ז סק"ב), וכ"ה להדיא בת' הרא"ש (כלל פ"ב) הנ"ל בריש הת' וכמו שהבאתי לעיל. אמנם העיקר בביאור דברי הרא"ש כמ"ש לעיל דס"ל דאף ליכיר בעינן שיהא ברי אצלו, ומש"ה ממילא יש להאמינו נמי לענין יבום במיגו דבידו לגרשה וכנ"ל. והנה במ"ש כת"ר דיש לי בנים סתם ואיננו מברר מי הם לא שייך להאמינו מטעם יכיר, נראה דיש לפקפק הרבה בזה כמו שיבואר, דהנה יכיר דקרא היינו בהכרת בכורה, ומזה ילפינן דאינו בני נאמן אף שלא בדרך הכרת בכורה לדידן [דלא פסקינן כשי' בה"ג ור"ת], אף דבקרא מיירי ע"י הכרת בכורה, מ"מ למדין מזה גם מקצת הדיבור, דהיינו דהכרה דקרא היינו דאומר שהקטן בכור, דיש בכלל זה שהגדול אינו בנו ומהימן, להכי ילפינן מזה אף לאומר אינו בני לחוד, דהיינו מקצת הדיבור הנ"ל, ג"כ מהימן, וכן להני פוסקים דיכיר קאי אף באינו ידוע שהוא בנו, אף דקרא מיירי בהכרת בכור, דהיינו באומר בני הוא ובכורי הוא, עכ"ז ילפינן מיני' ג"כ מקצת מהדיבור הנ"ל, דהיינו זה בני לחוד ג"כ מהימן. והנה באומר זה בני לחוד נכללו בזה ב' דברים, א' סילוק ירושה להאח, דהאח אינו יורש משום שיש לו בן, והב' דזהו הבן היורשו, משא"כ באומר יש לי בן לחוד, דאיננו מברר מי הוא, ליכא רק מקצת מהדיבור הנ"ל, דהיינו סילוק ירושה מהאח, דהאח אינו יורש משום שיש לו בן, אמנם ליכא בירור מי הוא הבן היורש, וא"כ כיון דחזינן בכל הני דלעיל לדידן, דלא מחלקינן בין מקצת הדיבור לכל הדיבור דמיירי קרא, דכיון דהאמינתו תורה לכולו ה"ה אף באומר רק מקצת הדיבור ג"כ מהימן, דמה לי כולו מה לי מקצתו, א"כ ה"ה באינו ידוע שיש לו בן, דנאמן לומר זה בני לסלק הירושה מהאח ולהוריש לזה הבן, ה"ה דנאמן למקצת הדיבור דהיינו לומר יש לי בן סתם, אף שאינו מברר מי הוא, עכ"ז נאמן לסלק הירושה מהאח אף בנכסים שנפלו לו אח"כ, וא"כ אף באומר יש לי בן סתם נמי יש להאמינו מתורת יכיר וראי' ברורה לזה נראה מדברי הרא"ש ב"ב (דף קל"ד) שם בשם הר"מ, דס"ל דהא דפריך בגמ' ליורשו פשיטא, היינו אף בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס, והיינו ע"כ מקרא דיכיר וכנ"ל, כמ"ש הגר"א חו"מ (סי' רע"ז סק"ו וסי' רע"ט סק"א) והקצה"ח (סי' רע"ז סק"ב), והדבר מוכרח, דאל"כ מ"ט באמת נאמן על נכסים שנפלו לו אח"כ, הא ליכא מיגו, דהא לרבנן בצריך הכירא דליכא שום חזקה, אפ"ה לנכסים שנפלו לו אח"כ דליכא מיגו איצטריך קרא דיכיר, אבל בלא יכיר לא הי' מהימן. ואי"ל בסברת הרא"ש, דס"ל דאיכא מיגו השתא בתר תקנת חז"ל אף לנכסים שנפלו אח"כ, וכעין שכתבו האחרונים ליישב דברי הרמב"ם שהובא בחו"מ (ריש סי' רע"ט) יעו"ש בקצות ונתיבות. דז"א דא"כ לא הי' צריך הרא"ש לדחוק ולפרש דפריך פשיטא ממשנה דקידושין, רק בפשוטו דהאיכא מיגו אף לנכסים שנפלו אח"כ, וגם הא בת' הרא"ש (ריש כלל פ"ב) הנ"ל מבואר להדיא, דבלא קרא דיכיר אי"נ משום מיגו רק לנכסים שיש לו עכשיו, ולנכסים שנפלו אח"כ לא מהימן משום מיגו רק מקרא דיכיר, אלמא דלא ס"ל כסברת האחרונים הנ"ל. ע"כ נראה ברור דכוונת הרא"ש בשם הר"מ דנאמן מקרא דיכיר, והסמ"ע (ריש סי' רע"ט) מסתפקא לי' בזה ולדעתי נראין הדברים מוכרעין ומוכרחין כנ"ל דהוא מקרא דיכיר והנה הרא"ש פי' שם דהא דפריך בגמ' פשיטא, דחף דלנכסים שנפלו לו אח"כ לאו פשיטא הוא, היינו דכוונתו דמוכח כן ממשנה דקידושין דיש לי בנים נאמן יעו"ש, והיינו אף לנכסים שנפלו אח"כ. וכיון דנתבאר דהוא מקרא דיכיר, א"כ מוכח להדיא דאף ביש לי בן סתמא נמי נאמן מתורת יכיר, דהא בקידושין שם קאמר סתם יש לי בנים, ואפ"ה נאמן אף לנכסים שנפלו אח"כ וכנ"ל, וע"כ דמתורת יכיר נאמן אף ביש לי בן סתם ואיננו מברר מי הוא. וכיון שכן, אף דשפיר סתר כתר"ה ראיית רע"א זצ"ל מסוגי' דב"ב, עכ"ז שפיר יש להביא ראי' מסוגיא דקידושין (ד' ס"ד) דמבואר שם דלענין יבום אי"נ לומר יש לי בנים רק במיגו. דאי מטעם יכיר ודאי הי' סותר החזקה לגמרי, והי' לו לומר שם טעמא דרבי משום יכיר ומש"ה עקרה חזקה, וגם שייך כיון שהגיד אי"ח ומגיד, וכדאיתא בטוש"ע חו"מ (סי' רע"ז סעי' י"ב) בהג"ה ובדבה"ע (סי ד' סעי' כ"ט) בהג"ה, ומש"ה אינו נאמן לאסור, ומדלא אמר בגמ' שם הכי, רק משום מיגו, מוכח דלענין יבום אינו נאמן מטעם יכיר. וגם דשוב הדרא ההוכחה מהטוש"ע אבה"ע (סי' קנ"ו) דמחלקי בין חזקה ליש עדים שיש אח, דבאיכא עדים שיש אח אי"נ לומר יש לי בנים. אמנם כ"ז לשיטת הפוסקים דגם באינו ידוע שהוא בנו שייך יכיר, דלפי"ז מוכח מסוגיא דקידושין דלענין יבום אי"נ מטעם יכיר. אבל גוף שיטה זו תמוה בעיני, דא"כ כמו במוחזק לבנו נאמן לומר אינו בני, ה"נ באינו מוחזק לבנו יוכל לומר עליו בני הוא אף נגד חזקה, א"כ אם יאמר על בן אשת חבירו דבנו הוא באופן דיודע בוודאי שבנו הוא יוכל לשוי' ממזר, וזה וודאי אינו, דא"כ בידו לעשות לכ"ע ממזרי אתמהה. ואף דאם יש לו אב א"כ יוכל האב האמיתי להכחישו דהוא ג"כ יאמר דבני הוא ונוקים אב כנגד אב ונוקמא אחזקה, וכמו בתרי ותרי דאיכא למ"ד דמדאורייתא מוקמינן אחזקה, וכ"ש בכה"ג דלכ"ע מוקמינן אחזקה, אכתי ביתום דאין לו אב האמיתי להכחישו, יוכל לשוי' ממזר והוא דבר שאין הדעת סובלו. [וע"ד צחות הי' אפ"ל עפי"ז בגמ' דשבת (ל' ב'), לפי גי' העין יעקב שם דגרס בתרוייהו רבי, דמעיקרא אמר לו אשתך אשתי בני, דרצה לעשות לבני דר' ממזרי ובמעשה הב' א"ל לר' אמך אשתי ואתה בני, רצה לעשות לר' גופי' ממזר, וא"ר חייא ע"ז דאהני' לי' צלותא לר' דלא לשוי' ממזרא לר', כ"ה לפי גרסת הע"י שם, ואכתי תיקשי דבמעשה קמא מאי אהני' לי', דהא ר' לא התפלל על בניו רק על עצמו שתצילני מעוות פנים, ויעוי' מהרש"א בחא"ג שם, ועפ"י הנ"ל אפשר לומר דעל בני דר' לא הוצרך לצלותא כלל, דכיון דר' אביהם חי א"כ יוכל להכחישו ונוקים אב נגד אב וישארו בחזקתם וכנ"ל, משא"כ על ר' גופי', דרשב"ג אביו כבר מת ולא יוכל להכחישו, א"כ הי' נאמן לשוי' ממזר מדין יכיר וכנ"ל, והיינו דאהני' לי' צלותא דלא לימא בפני אחר וא"כ ליכא הגדה דר' קרוב הוא לעצמו, כן הי' אפ"ל ע"ד צחות לפי הנ"ל, אף שדברי הגדה הוא, עכ"ז יען כי נפל בדעתי בעת עיוני בזה העלתי על הכתב, אמנם באמת הדברים מתמיהים מאוד בנימא דיוכל לשוי' ממזר אף נגד חזקה]. ולומר דאף דיכיר על בנו לומר שאינו בנו קאי אף נגד חזקה, עכ"ז באינו ידוע שהוא בנו לא קאי נגד חזקה, ג"כ תמוה לכאורה, דאטו סכינא חריפא מפסקא קרא, כיון דחד יכיר כתיבא אתרווייהו. ולכאורה יש להוכיח כן מהרמב"ם, דסובר דיכיר דקרא באינו ידוע שהוא בנו, כדמוכח מדבריו בפט"ו מאי"ב (ה"ל י"ב) ובטוש"ע אבה"ע (סי' ד' סעי' כ"ו) דהוצרכו לטעם כשם שזינתה עם זה כך זנתה עם אחר, ולולא חשש זה הי' נאמן לשוי' ממזר לומר דבנו הוא אף דאינו ידוע, ובפ"ד מנחלות (ה"ל ו') וכ"ה בטוש"ע חו"מ (סי' רע"ט) בבנו משפחה ואומר בני הוא ומשוחררת היא אמו דאינו נאמן, ולכאורה קשיא כיון דאף באינו ידוע שהוא בנו נאמן מתורת יכיר לומר בני הוא, א"כ כיון דבנו מן השפחה איננו בנו אמאי לא יהא נאמן לומר בני הוא נגד חזקה דשפחות. כמו דנאמן לומר אינו בני לשוי' ממזר אף נגד חזקה. וע"כ דמחלק דאף דבאינו בני נאמן אף נגד חזקה, עכ"ז לומר בני הוא נגד חזקה אי"נ. אמנם יש לדחות דאפשר דהרמב"ם מחלק בין לפוסלו ובין להכשירו דאף דלפוסלו נאמן מתורת יכיר עכ"ז להכשירו אי"נ, וכדעת הראשונים שהובא בריטב"א ור"י (ס"פ אלמנה) [ובפרט לדעת הרמב"ם דבא"י שהוא בנו נאמן מתורת יכיר, א"כ מוכח כן מכתובות, כמ"ש הקצה"ח (סי' רע"ז ס"ק ב) יעו"ש]. וראיתי להמגיד שכתב (שם פ"ד מנחלות סוף הל' ו') שלא נתנה תורה הכר לאב אלא לומר זה בני אבל כאן כבר אנו מחזיקין אותו בבנו אלא מפני שהוא מן השפחה לא יירשנו כנ"ל. ולא ידעתי מה הועיל בזה, דהא על בנו נתנה תורה הכר לאב לומר ממזר הוא שנולד מחייבי כריתות או לעשותו חלל דבן גרושה ובן חליצה הוא, אלמא דאף דידעינן דבנו הוא, נתנה תורה הכר לאב לפוסלו, א"כ ה"נ אף דידעינן דבנו הוא, עכ"ז למה לא יהא נאמן להכשירו. ואם נחלק בין לפוסלו ובין להכשירו, א"כ אף לומר זה בני באינו ידוע ג"כ י"ל דאף דנתנה תורה הכר לאב לומר דזה בנו, עכ"ז להכשירו אינו נאמן. וא"כ דברי המגיד אינם מובנים, או דאין צורך לסברתו, או דלא הועיל כלל וכנ"ל. גם הסברא בעצמה תמוה, דהוא נגד סברת הראשונים, דמצינו לכת מהראשונים דדוקא על בני האמינתו תורה, אבל לומר דאינו בנו לא, אלמא דעל איכות הבן יש להאמינו יותר מאם בנו הוא אם לא, והוא כתב להיפוך, דלומר דבנו הוא האמינתו תורה ולא על איכות הבן, סוף דבר, לא הבנתי סברת המגיד בזה. ושי' הרמב"ם ע"כ דמחלק באחד מב' פנים הנ"ל, או דמחלק בין לפסול ובין להכשיר וכנ"ל, או דאף דהאמינתו תורה באינו ידוע לומר דבנו הוא, עכ"ז נגד חזקה אינו נאמן. דאף דלומר אינו בנו נאמן אף נגד חזקה, עכ"ז לומר דבנו הוא נגד חזקה אינו נאמן, אף דמחד יכיר ילפינן להו, והדבר מוכרע כנ"ל דאין הדעת סובל שיוכל לפסול את שאינו ידוע לבנו, והדברים דחוקים לשי' זו וצ"ע, ושי' הרשב"ם ותוס', דבאינו ידוע שהוא בנו ליכא יכיר מורווח יותר, ולדידהו אין שום ראי' דיכיר לא מהני לענין יבום, לא מסוגיא דב"ב ולא מסוגיא דקידושין כמובן. ואף לשי' זו עכ"ז על בנו שאינו בנו שפיר י"ל דנאמן, וכמ"ש התוס' דבאומר על הקטן בכור, האמינתו תורה, אף דע"י זה ע"כ הגדול אינו בנו. והקצה"ח (בסי' רע"ז) נראה דמדמי להו אהדדי, דאם אינו נאמן באינו ידוע שהוא בנו לומר בנו הוא, אי"נ ג"כ לומר על בנו אינו בנו ובאמת אינם ענין זה לזה וכנ"ל וא"כ בניד"ד לשיטת הני פוסקים, דבאינו ידוע שהוא בנו אינו נאמן, דאין ראי' דיכיר לא קאי לכל מילי, שפיר י"ל דאין הנאמנות לחצאין. אמנם נראה להביא ראיות אף להאי שי' דאינו נאמן לענין חליצה. דהנה לכאורה האי דינא, אם הנאמנות לחצאין אי לא, הוא מחלוקת הראשונים, אך דלא כמו שהבין רע"א זצ"ל, דאם אין הנאמנות לחצאין נאמן על הכל, אך בהיפך, דבמה שנוגע לאחר פשיטא דלא מהימן, ואם אין הנאמנות לחצאין, אמרינן מיגו דלא מהימן לגבי האחר גם על בנו לא מהימן, ואם הנאמנות לחצאין, על בנו מהימן, אבל על האחר פשיטא דלא מהימן. והוא ביבמות (מ"ז א') דאינו נאמן על בנו גדול, דהיינו כשיש לבן בנים, דשי' התוס' והראשונים שם, דבכה"ג גם על בנו אינו נאמן, והוצרכו לדחוק קצת בהא דא"ל ר"י נאמן אתה לפסול בניך ואי אתה נאמן לפסול בני בניך דהיינו אם לא היו לך בנים רק בנים היית נאמן, והכריחו זה מדקאמר אינו נאמן על בנו גדול, דמשמע דאף על הבן אינו נאמן, אמנם הישועת יעקב אבה"ע (סי' ד') בפירושו הקצר (אות כ"א) הביא בשם השאילתות (פ' וארא) דס"ל דאף כשיש בני בנים דאינו נאמן עליהם עכ"ז נאמן על הבנים ותמה על הב"י ורמ"א שלא הביאוהו. והנראה לבאר טעם פלוגתתן בזה, וגם ליישב לשיטת השאילתות הכרח התוס', מהא דקאמר ואינו נאמן על בנו גדול, דמשמע להדיא דגם על הבן אינו נאמן. דהנה התוס' שם הכריחו עוד דאין שום סברא לפסול בנו ולהכשיר לבן בנו. אמנם נראה דזה תלי' במחלוקת הראשונים בפירוש פלגינן דיבורא, שהובא ברא"ש (ספ"ק דמכות) גבי עילאה וטובי' קרובי דערבא הוו דפסלינן עדותן גם ללוה, דהחשו מהא דקי"ל פלגינן דיבורא, דיש מן הראשונים דלא פלגינן רק בב' דברים נפרדים דאפשר לזה בל"ז, כגון בפלוני רבעני דאפשר דרבע ולא לו, אבל חד דבר להימני' לגבי זה ולא לזה לא פלגינן, כגון התם דידוע שהוא ערב והם מעידים על הפרעון, דא"א להאמינם לגבי לוה ולא לגבי ערב זה הפרעון בעצמו, בכה"ג לא פלגינן דיבורא וא"כ ה"נ אין שום סברא להאמין זה הפסול לגבי בנו ולבל להאמין זה הפסול גופי' לגבי בן בנו, דהא בכה"ג לא פלגינן דיבורא וכנ"ל. אבל הרא"ש בשם הראב"ד שם הביא עוד תי' אחרא דדוקא בעדות על אחרים לא אמרינן פלגינן דיבורא משום דהוי כעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, משא"כ היכא דנוגע לעצמו לא הוי שם עדות ע"ז כלל, דלפי"ז משמע דס"ל דהיכא דאמרינן פלגינן דיבורא, אף בחד מילתא אמרינן פלגינן דיבורא להאמין אותו דבר לענין זה ולבל להאמין אותו דבר בעצמו לענין אחר. וא"כ ה"נ שפיר אפשר להאמינו לפסול בנו ולא לבן בנו דפלגינן דיבורא, וכן הביא הנוב"י מה"ק אבה"ע (סי' ע"ב) בשם הרמב"ם בפי' המשניות סוף נדרים דפלגינן דיבורא בחד מילתא להאמן לזה ולא לזה יעו"ש, וה"נ דכוותי' ועפי"ז יבואר שי' השאילתות הנ"ל ברווחא דהנה ר"י לשי' דס"ל (בספ"ב דיבמות) גבי הרגתיו דלא אמרינן פלגינן דיבורא ולכך קאמר דאינו נאמן על בנו גדול, דהיינו אף לפסול בנו אינו נאמן. דמתוך שאי"נ על בן בנו אי"נ נמי על בנו, דלא פלגינן דיבורא, אמנם כ"ז לר"י לשי', אבל לרבנן דס"ל פלגינן דיבורא ממילא אף שאינו נאמן לגבי בן בנו, עכ"ז נאמן על בנו משום דפלגינן דיבורא. ויתיישב בזה הא דא"ל ר"י נאמן אתה לפסול בניך, עפ"י הא דאיתא בירו' דברכות (פ"א סוף ה"א) דפריך על ר"ג דפליג על רבנן ועבד עובדא כוותי', והא ר"מ פליג על רבנן ולא עבד עובדא כוותי' וכן ר"ע וכן ר"ש יעושה"ט, וא"כ ה"נ י"ל הכא בדר"י דאף דפליג על רבנן בענין פלגינן דיבורא, לא עבד עובדא כוותי' ומש"ה בברייתא דינא קתני כשיטתו דלא פלגינן דיבורא, מש"ה קאמר דאי"נ על בנו גדול, ואפ"ה בההיא דא"ל נתגיירתי ביני לבין עצמי דהוצרך למעבד עובדא להורות הלכה למעשה לא עבר עובדא כוותי', וא"ל נאמן אתה לפסול בניך, אף שהיו לו בני בנים, משום דפלגינן דיבורא וכנ"ל. ויתיישב בזה ג"כ קי' התוס' (ספ"ב דיבמות) ד"ה לימא, אהא דאמרינן נאמן אתה לפסול עצמך ואין אתה נאמן לפסול בניך, והא ר"י ס"ל דלא אמרינן פלגינן דיבורא, וא"כ אמאי נאמן לפסול עצמו, נימא מתוך שאי"נ על בניו אי"נ על עצמו, ולהנ"ל א"ש דלעובדא להלכה למעשה לא עבד עובדא כוותי' [והא דפריך שם (מ"ז א) מיכיר אהא דאינו נאמן לפסול בניו, אף דחכמים פליגי עלי' היינו משום דיש לחלק בין להקל בין להחמיר, דלהקל כרבנן לא שייך למעבד, דא"א להקל כיון דלדידי' הדין לחומרא, משא"כ היכא דלדידי' קולא ולרבנן חומרא שפיר י"ל דלא עבד כוותי' להקל, אף דהירו' הנ"ל מייתי שם מר"ע דל"ט כוותי' אף להחמיר, מ"מ י"ל דהגמ' דידן לא ס"ל כוותי' דהירו' בהא, דבנזיר (נ"ב א') מייתי מזה באמת דהדר בי' ר"ע, וא"כ להקל לא עבד כרבנן, משא"כ להחמיר שפיר י"ל דאף גמ' דידן מודה ל"ע כוותי']. ועכ"פ לדידן דקי"ל כרבנן דפלגינן דיבורא, אשה"ט שיטת השאילתות דאף שיש לו בני בנים עכ"ז נאמן על הבנים. ושי' התוס' והראשונים, דביש לו בני בנים אף על הבנים אינו נאמן, אתי' לתי' קמא הנ"ל דבדבר אחד לא אמרינן פלגינן דיבורא, [ומל' הרי"ף פ' עשרה יוחסין הי' נראה כפי' השאילתות יעושה"ט]. עוד אפ"ל דאה לתי' ב' הנ"ל, דאף בדבר אחד פלגינן דיבורא. עכ"ז אפשר לקיים פסק התוס' והראשונים הנ"ל, דהא לענין עדות כתבו דלא אמרינן פלגינן דיבורא, דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, רק לגבי עצמו לא הוי בגדר עדות, אבל במעיד על הקרוב ועל הרחוק, אמרינן מתוך שאינו נאמן על הקרוב אינו נאמן על הרחוק, דהוי כנמצא אחד קרוב או פסול דכל העדות בטלה, א"כ י"ל נמי דהא דהאמינתו תורה לאב על בנו הוא בגדר עדות. דכן נראה קצת מהא דקאמר ביבמות שם (מ"ז א) לדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי, דמ"מ מאי אהני בזה, דאכתי אם יבוא לאחר שיתגייר שנית כד"ת ויאמר כדברים הנ"ל יפסלנו, דאז יהיה ישראל ויהיה נאמן דהוי כאינו בני כמובן, ודוחק לומר דאה"נ רק דבעינן אמירה שנית, דאיך לא משתמיט חד מן הפוסקים והראשונים לבאר כן, וגם דוחק לומר דאף אח"כ לא מהימן משום עביד אינש לאחזוקי דיבורי', יעוי' חו"מ (סי' ל"ג סעי' י"ב) ובאחרונים שם, אמנם אם נימא דהוא בגדר עדות א"ש דגם אח"כ לא מהימן משום דתחלתו בפסול וסופו בכשרות פסול בעדות, וה"נ לדבריו מתחילתו נכרי הי' ומש"ה לא מהימן אף אח"כ. ובהכי מיושב ג"כ דברי הנ"י (בפ' יש נוחלין) גבי נאמן לומר זה בן גרושה, דהקשה הא אין אדם משים עצמו רשע ותי' דנשא בשוגג, וראיתי להרשד"ם חו"מ (פי' ש"ה) שכתב ליישב עפ"י דברי התוס' (פ"ק דמציעא) דעושה תשובה דאינו רוצה שיעבוד חלל ע"ג המזבח, ולהנ"ל אשה"ט הא דנד הנ"י מזה, משום דאכתי איך נאמן, הא הוי תחלתו בפסול, דאינו דומה להא דתוס' (בפ"ק דמציעא) דהתם ליכא תורת עדות, משא"כ הכא דאיכא תורת עדות בעינן תחלתו וסופו בכשרות, וכבר דחו האחרונים דברי הש"ך (סי' ל"ד סעי' כ"ט) שכתב דפסולי עבירה ל"ב תחלתו וסופו בכשרות, [אמנם לפי מה שיבואר בסוף דברי נסתר זה יעו"ש]. ומצאתי לי סיוע בזה, דבעינן בנאמנות האב תחלתו וסופו בכשרות, אחד מגדולי הדור שלפנינו ה"ה ב"ת רע"א זצ"ל (סי' קכ"ח) דהוכיח שם דמיירי דאמירתו היתה קודם שנתגייר מדקאמר נאמן אתה לפסול עצמך, יעו"ש, דלכאורה יש לתמוה עליו דלמאי הוצרך להוכחה, הא מבואר הוא בגמ' להדיא, דא"ל לדבריך נכרי אתה ואי הי' אחר שנתגייר א"כ הוא ישראל, ע"כ נראה כמ"ש דגם אחר שנתגייר אי"נ מטעם דמעיקרא הי' נכרי ובעינן תחלתו וסופו בכשרות וכנ"ל. וכיון דנאמנות האב על הבן הוא בגדר עדות, שפיר י"ל דגם בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דבנו כרחוק דמיא דהתורה האמינתו עליו, אבל כשיש לו בני בנים דפסול להם מטעם קרוב, [וגם מטעם דחד אי"נ לגבייהו] עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וכיון שאי"נ לבן בנו אי"נ נמי על הבן. ואדרבא בזה יתיישב ברווחא טובא במאי דא"ל נאמן אתה לפסול בניך, דהיינו אי לא הי' לו בני בנים הי' נאמן על הבנים, דקשיא לכאורה לפמ"ש התוס' (ספ"ב דיבמות) והרא"ש (פ' החולץ שם) במאי דקאמר נאמן אתה לפסול עצמך, דאי"נ בתורת עדות דאדם קרוב אצל עצמו, ואינו אלא מתורת שוי' אנפשי' חתיכא דאיסורא ואם בא על בת ישראל לא פסלה, א"כ נימא כיון שאינו נאמן לגבי עצמו אי"נ לגבי בנו, כמו דביש לבן בנים דאמרינן כמו שאינו נאמן על ב"ב ה"נ אינו נאמן לגבי בנו, א"כ ה"נ נימא כמו שאי"נ על עצמו אינו נאמן נמי על בנו ונצטרך לומר דמ"מ כיון דנאמן להחמיר על עצמו הי' נאמן נמי על בנו, אף דעל עצמו אינו נאמן בתורת עדות רק בתורת שוי' אנפשי' חתיכא דאיסורא, והוא קצת דוחק, אבל להנ"ל יתיישב ברווחא, דבהא דאינו נאמן על עצמו איננו מגרע נאמנותו על בנו, דאמרינן פלגינן דיבורא ולגבי עצמו אי"נ ועל בנו נאמן, כמו בפלוני רבעני, דעל עצמו אינו בגדר עדות כלל, משא"כ כשיש לבן בנים, שפיר אמרינן דכיון שאינו נאמן על בן בנו אינו נאמן נמי על בנו, דהוי כמעיד על הקרוב ועל הרחוק, דאמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. שוב ענייני בשאילתות (שם) וראיתי דאין שום ראי' כלל מדבריו לחלוק על הראשונים הנ"ל, דכמו דפירשו התוס' והראשונים לישנא דר"י דא"ל נאמן אתה לפסול בניך ואי אתה נאמן לפסול בני בניך, דהכוונה אם לא הי' לך בני בנים היית נאמן לפסול את הבנים, אבל כשיש לו בני בנים אינו נאמן כלל, ה"נ יש לפרש לישנא דשאילתות דמ"ש אבל אם יש בנים לבן אבנו מהימן אב"ב לא מהימן, היינו ג"כ אבנו לחוד כשאין לו ב"ב מהימן, אב"ב לא מהימן ולא מהימינן לי' כלל, ותפס לשון הש"ס כדאמר ר"י וכנ"ל, ואיך שמפרשים הראשונים לשון הגמ' כן ממש יש לפרש לשון השאילתות. ולחנם תמה הישועת יעקב הנ"ל על הב"י ורמ"א שלא הביאוהו, ויותר הי' לו לתמוה על כל הראשונים לפי דעתו, דאיך העלימו בזה שיטת השאילתות, והי' להם להביאו ולהשיג עליו, אמנם באמת אין כאן שום מחלוקת, והשאילתות לשון הש"ס נקט וכנ"ל. וכן מוכרח לומר בלשון הרמב"ם (פט"ו מאי"ב הלכה ט"ו) שכתב, ואם י"ל ב"ב אי"נ לפסול ב"ב ולא יפסול אלא עצמו, דלכאורה לא רישא סיפא ולא סיפא רישא, שכתב אינו נאמן נפסול ב"ב דמשמע דעל הבנים מהימן, ומסיים דאיני פוסול אלא עצמו, וידוע דלשונו הוא לשון הזהב בדקדוק רב ואיך כתב כאן שלא בדקדוק, וע"כ דתפס לשון הש"ס כדרכו, דכמו דאמר ר"י אינך נאמן לפסול ב"ב, דהיינו כיון די"ל בני בנים אי"נ אף על הבנים:

ה"נ הרמב"ם לשון הש"ס נקט והכוונה דאינו נאמן אף על הבנים וכדמסיים, וכן השאילתות לשון הש"ס נקט וכמו שנתבאר דלכל השיטות בענין פלגינן דיבורא הכא לא אמרינן פלגינן דיבורא וכמו שנתבאר, ומש"ה הושוו בכאן כל הראשונים דאף על בנו אי"נ [וכן הרי"ף הנ"ל לשון הש"ס נקט. וראיתי בת' רע"א זצ"ל (בסי' רכ"א אות ג') בת' בנו הגאון רש"א זצ"ל, שפלפל בדברי הנ"י (פ' החולץ שם) שכתב דההיא מעשה שאמר נתגיירתי ביני לבין עצמו מיירי בגר וגיורת ושניהם טוענין כן דפלפל שם דהא אינו נאמן עלי'. ותי' דפלגינן דיבורא, ושוב הקשה דהא רבי יהודא ל"ל פלגינן דיבורא, ותי' כעין הא דפ"ק דגיטין דאם לא אמרינן פלגינן דיבורא אמרינן מתוך שנאמן על בנו נאמן גם עלי' ושוב נדחק בהא דכתב הנ"י דגם היא טוענת כן ואביו הגאון רע"א זצ"ל (שם בסי' רכ"ב אות י"ב) קלסי' ומאוד אני תמה עליהם. דהנה בהא דמביא מפ"ק דגיטין איננו ראי', דשאני התם דהקיום אינו אלא דרבנן ויותר הי' לו להביא מפ"ק דסנהדרין (י' א') דקאמר דס"ד דאדם קרוב אבל אשתו לא אמרינן, והיינו לשי' רש"י, דס"ד דנימא דלא פלגינן דיבורא ומיגו דמהימן לגבי האחר מהימן נמי לגבי אשתו:

קמ"ל דאמרינן פלגינן דיבורא ולא מהימן לגבי אשתו, דמשמע דאי. לא הוי אמרינן פלגינן דיבורא הי' נאמן לגבי אשתו וכן מסיק שם גבי שורו דלא אמרינן אדם קרוב גבי ממונו ומיגו דמהימן גבי הרובע מהימן נמי על שורו אף דעל שורו לחוד אינו נאמן, א"כ מבואר להדיא, דאמרינן מיגו דנאמן אהא נאמן אהא, אף על דבר דבלא"ה אי"נ מדאורייתא. אמנם אני תמה עליו דהא ממקומו דעסיק בה (ביבמות שם) מוכרח דלא אמרינן מיגו דמהימן אהא מהימן אהא:

ואדרבא להיפך אמרינן, מיגו דאינו נאמן אבן בנו אינו נאמן נמי אבנו. ואי"ל דלבן בנו הוי יותר קרוב מלאשתו וכמו דאמרינן בסנהדרין שם דס"ד דאדם קרוב אבל אשתו לא אמרינן. ז"א דהא פסקינן סנהדרין (כ"ח ב) דבעל כאשתו ואשה כבעלה, וכ"ה בטוש"ע (סי' ל"ג), אף דבן כאב ואב כבן לא אמרינן אלמא דיותר קרוב הוא לאשתו מלבן בנו, וכיון דעל בן בנו לא אמרינן מיגו דמהימן על כנו מהימן ג"כ עליו, א"כ כ"ש על אשתו דלא מהימן במיגו, ובסנהדרין אינו אלא ס"ד בעלמא, אבל לקושטא דמלתא אי אפשר למימר הכי אף למ"ד דלא אמרינן פלגינן דיבורא וכנ"ל. גם דהנה במ"ש דלדידן ניחא משום דפלגינן דיבורא, ג"כ יש לתמוה, דהא כל הראשונים כתבו בפשיטות אן לדידן דכשיש לו בני בנים גם אבנו לא מהימן, אלמא דלא אמרינן פלגינן דיבורא, משום דלא אפשר למפלג זה מזה כיון דדבר אחד הוא וכנ"ל. וא"כ ה"נ אי אפשר למפלג זה מזה, וע"כ דיאמר דהנ"י אזיל בשיטת הראב"ד הנ"ל שהובא ברא"ש (ספ"ק דמכות) הנ"ל, דאף בדבר אחד פלגינן דיבורא, והא דספ"ק דמכות היינו משום דבקרובים דהוו בגדר עדות אמרינן בטלה מקצתה בטלה כולה, משא"כ לגבי עצמו ואשתו, ומש"ה בההיא דבן בנו לא אמרינן פלגינן דיבורא, משא"כ לגבי עצמו ואשתו, וההיא דפ"ק דסנהדרין כפי' הראב"ד דאי לא הוי אמרינן אדם קרוב אצל אשתו דהוי כעצמו, הוי אמרינן בטלה מקצתה בטלה כולה ואשמועינן דאמרינן אדם קרוב אצל אשתו, דהוי כעצמו ממש, דאינו כלל בגדר עדות עלה, וא"כ אדרבא מוכח מסנהדרין גופי' דלאשתו יותר קרוב מלבן בנו, וכיון דעל בן בנו לא אמרינו מיגו דמהימן אבנו מהימן אבן בנו, כ"ש לגבי אשתו דלא מהימן במיגו, וכל דבריו בזה. [שוב אחר כתבי ראיתי בנוב"י מה"ק אבה"ע (סי' ע"ב) שהעלה ג"כ דאם לא פלגינן דיבורא אמרינן מתוך שנאמן על הרחוק נאמן נמי על הקרוב, וכמ"ש בת' רמ"א, וגם דבריו תמוהין ואין להאריך כעת]. וגרם לו כ"ז שלא ראה בחי' הרמב"ן ליבמות ששם מבוארין דברי הנ"י באורך והוא דקשי' לי' כיון דאינו נאמן על האשה לא יהא נאמן על הבן, כמו שאינו נאמן על בנו גדול, וניחא לי' דכיון דהיא מודה לדבריו היא נאמנת על עצמה, ואף דאין לה נאמנות על הבן. שוב ממילא נפסל עפ"י האב יעושה"ט. ומוכרח מדברי הרמב"ן כמ"ש לעיל, דאף דהנאמנות שלה על עצמה איננה אלא מחמת שוי' אנפשה חתיכא דאיסורא, עכ"ז מהני ששוב יהא נאמן על בנו, וכעין שכתבתי לעיל, דמש"ה איננו מגרע נאמנותו בנתגיירתי ביני לבין עצמי מטעם דאינו נאמן על עצמו, כמ"ש התוס' (ס"פ כיצד) והרא"ש (פ' החולץ) משום דעכ"פ שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא, ולעיל כתבתי שהוא דוחק קצת, והדברים מבוארין כעין זה ברמב"ן הנ"ל וכנ"ל ולהלן אי"ה יבואר עוד ראי' לזה מרמב"ם (פט"ו מאי"ב הל' ט"ז) וטוש"ע אבה"ע (סי' ד' סעי' ל'). ועכ"פ נחזור להנ"ל, דבמה שנוגע לאשתו בוודאי לא מהימן וכמו דאינו נאמן לגבי בן בנו, אך אם מהימן על בנו עכ"פ אף דאינו נאמן לגבי אשתו, או דאמרינן כמו שאינו נאמן על אשתו ה"נ אינו נאמן על בנו, וכמו שאי"נ על בנו גדול דמתוך שאינו נאמן על בן בנו אינו נאמן על בנו ג"כ, תלי' בהני ב' שיטות הנ"ל גבי אילעא וטובי' ברא"ש (ספ"ק דמכות) וכמו שנתבאר, דלחד שיטה בדבר אחר לא אמרינן פלגינן דיבורא וא"כ ה"נ כיון דאינו נאמן על אשתו אינו נאמן נמי על בנו, ולאידך שיטה אף בדבר אחר פלגינן דיבורא רק לענין עדות אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וא"כ י"ל דדוקא בבני בנים אמרינן מתוך שאינו נאמן על בן בנו אינו נאמן נמי על בנו, משא"כ באשתו דאשתו כגופו ואינו בגדר עדות ולא שייך בטלה מקצתה בטלה כולה וכנ"ל. ולהכריע בזה איך נקטינן אנן לענין דינא, נראה לכאורה מהא דאיתא ברמב"ם (פט"ו מאי"ב הט"ו) וטוש"ע אבה"ע (סי' ד' סעי' ל) דהאומר על עצמו שהוא ממזר נאמן לאסור עצמו בבת ישראל ואסור בממזרת [מטעם דאי"נ על עצמו רק מטעם שוי' אנפשי' חתיכא דאיסורא] ובנו כמוהו, וקשי' לכאורה דבנו הי' לו להיות ממזר ודאי, דהא הימני' רחמנא לאב על בנו, וע"כ דמשום דאינו נאמן על עצמו אי"נ נמי על בנו, ומ"מ כיון דלחומרא נאמן גם על עצמו ה"נ על בנו, וכדמוכח מיבמות בהא דנתגיירתי וכנ"ל. [ומתיישב בזה נמי קו' הש"ש (שמעתתא ו' ס"פ י"א) יעו"ש, דאי"נ דק להחמיר כמו דא"ינ ע"ע רק להחמיר וכנ"ל]:

ועוד ראי' מהא דכתב הטור חו"מ (סי' רע"ט) בשם הרמ"ה וכ"ה בשו"ע (שם סעי' ד') דהיכא דאיתחזק אימי' בבת ישראל אינו נאמן לשוי' עבד, ויעו"ש בגר"א. (סק"ז) דכתב דהוי דומיא דיש לבן בנים דאינו נאמן נמי על הבן, וא"כ מבואר להדיא דהיכא דאינו נאמן על עצמו או על אשתו אינו נאמן לגבי הבן, דלא אמרינן פלגינן דיבורא הואיל וחד מילתא היא וא"א למפלג זה מזה וכנ"ל. אמנם קשי' לי מהא דאיתא ברמב"ם (פט"ו מאי"ב הל' י"ז) וטוש"ע אבה"ע (סי' ד' סעי' כ"ז), גבי ארוסה דהיא אומרת דהוא מהארוס והארוס מכחישה, ממזר ודאי, משום דהאב נאמן על בנו והיא מותרת לכהן שאם נשאת לא תצא משום דאינו נאמן עלי', וכ"ה בנ"י (ספ"ז דיבמות), ומאד נפלאתי על היש"ש שם (סי' י"א) דהשיג על הנ"י בזה, ואיך לא ראה שכן הוא דעת הרמב"ם וטוש"ע, ובודאי אלו ראה לא הי' משיג לכל הני, וקשיא כיון דאינו נאמן על האם אמאי מהימן על הבן, ומ"ש מהא דחו"מ סי' רע"ט (סעי' ד') הנ"ל דכיון דאינו נאמן על אימי' אינו נאמן על הבן. וראיתי להקצות (סי' רע"ט סעי' ד') שהעיר מ"ש בן שפחה מבן גרושה יעו"ש שתי' דבגרושה וזונה נאמן ע"א משא"כ בשפחה, והנתיבות (שם) כתב דלק"מ דבידו לגרשה ולפסלה מן הכהונה. והנה דברי הנתיבות תמוהין. דאכתי אף אם יגרשנה תהא בתרומה בשביל בנה, וכ"ש אם היא כהנת דהדרא לתרומה דבי נשא וא"כ איך נאמן עלי' לפוסלה לשוי' חללה, ועוד דהא מבואר ברמב"ם וטוש"ע אבה"ע (סי' ד') הנ"ל דאינו נאמן עלי' אף לפוסלה מכהונה, אלמא דלא אמרינן מיגו דבידו לגרשה, והיינו דאפ"ל דלאו מיגו הוא כדאמר פ"ק דגיטין דשבקא לי' ואזלא לעלמא והאי דב"ב (קל"ד ב') ע"כ דמיירי דגם היא מודית, דאל"כ פשיטא דאסורה דשוי' אנפשי' חדא"י, וכיון ששניהם רוצים פשיטא דהוי בידם, משא"כ בעלמא אפשר דלאו מיגו הוא, או אפשר אף דמיגו הוא מ"מ כשהיא מכחשת אינו נאמן עלי' אף במיגו יעוי' בתו"ג (סי' קנ"ב). [אחר כתבי מצאתי ראיתי בנוב"י מה"ק (ססי' ע"ד) שהוא והגאון הנפלא בכר דוד תפסו בפשיטות דנאמן על אשתו שזינתה לפוסלה מכהונה במיגו דבידו לגרשה ונעלם מהם דברי הרמב"ם ושו"ע הנ"ל]. וגם תי' הקצות לא יספיק על קו' הנ"ל שהקשתי, דעכ"פ כשהיא מכחשת דפשיטא דל"ש ע"א נאמן באיסורין דע"א בהכחשה מי מהימן, וגם להדיה מבואר ברמב"ם וטוש"ע ונ"י הנ"ל דהארוסה מותרת לכהן דאי"נ עלי', וא"כ איך נאמן על הבן, נימא דכמו שאינו נאמן עלי' אי"נ נמי לגבי הבן. ואולי י"ל בזה דעת התוס' רי"ד דס"ל דהאב נאמן דוקא באינה מכחשת אבל במכחישתו אין האב נאמן [וי"ל דמפרש בכתובות (י"ד א') חדא דהא קא מודה ועוד הא הלכה כר"ג היינו ועוד אפילו מכחיש מ"מ לגבי הולד היא נאמנת] דלכאורה כיון דהתורה האמינו לדידי' ולא לדידה א"כ הי' לו להיות נאמן יותר, וכמו דס"ל באמת לשאר פוסקים. ולהנ"ל י"ל דטעמו דבמכחשת דאי"נ לגבי דידה אי"נ נמי לגבי בנו, וכמו ביש לבן בנים דכה"ג לא אמרינן יכיר וכנ"ל. ועכ"פ איך שיהי' בזה על פסקא דהש"ע דלא כהתוס' רי"ד קשיא וכנ"ל, ואולי י"ל דאינו דומה להא דסי' רע"ט סעי' ד' דהעדות לגבי אימי' בטלה בלא שום הכחשה, ומש"ה אמרינן דכיון דאי"נ לגבי האם אי"נ נמי על הבן, משא"כ בהא דסי' ד' סעי' כ"ז הנ"ל דבעינן הכחשה ולולא זה הי' מהני העדות לגבי דידה נמי, להכי הכחשתה איננו מועיל רק לגבי דידה ולא לולד. עוד אפ"ל משום דבשעת אמירתו לא דיינינן עלי' דהא מא"ה היא א"א, ובהא דסי' רע"ט סעי' ד' הנ"ל אפשר דפסול משפחה שאני, וכעין שכתב הש"ך חו"מ (סי' מ"ו ס"ק ס"ו) ליישב שי' רשי' (פ"ב מכתובות) גבי ערעור דפגם משפחה גילוי מלתא הוא דלא הוי כתרי ותרי משום דפגם משפחה הוי כידוע לכל העולם, וה"נ באיתחזקה אימי' בבת ישראל הוי כעדים ממש ומש"ה אינו נאמן, [והוא דלא כהגר"א שכתב דהוי כיש לבן בנים כמובן]. ויתיישב בזה גם קו' הקצות והנתיבות הנ"ל, וה"נ משמע קצת בטור שם בשם הרמ"ה דמוקי האי דב"ב (קכ"ו ב') דאמר עבדי דלא איתחזק אימי' בבת ישראל, ולא מוקים לה כגון דליתא לאימי' שעבר מתה ואין לדון עלי', נראה דס"ל דאף בכה"ג אינו נאמן, וע"כ כמ"ש, וא"כ י"ל בהאי (באבה"ע סי' ד') הנ"ל כמ"ש ואף דלענין תרומה נפ"מ נמי כעת, מ"מ אפשר די"ל דאין דנין על זה עתה כיון דענין אחר הוא, ולא דמי' ליש לבן בנים דזה הדין בעצמו שאנו דנין על בנו יש לדון נמי על בן בנו, ועדיין צ"ע בכ"ז. עכ"פ מבואר מארוסה הנ"ל דאינו נאמן עלי' ואף דיש לדחות קצת משום דמכחשת וטוענת ברי עכ"ז אין לחלק בזה שוב ראיתי בחת"ס אבה"ע ח"ב (סי' ס"ז) שכתב ג"כ דבמאי שנוגע להאשה אינו נאמן, אך העלה שם דין מחודש דכהן שנשא כהנת אינו נאמן לפסול בניו דבשלמא כל נשים דעלמא י"ל זנתה באונס, וכהן שנשא ישראלית אף דנפ"מ לתרומה מ"מ כיון דאסורה עליו וממילא תתגרש בלא"ה לא תאכל בתרומה וישראל שנשא בת כהן אם יתרמי שימות אה"נ דלא תאכל כמו שנאמן על ב"ב באומר על בנו קטן ואח"כ הוליד וכהן שנשא כהנת אינו נאמן על בנו מתוך שאינו נאמן עלי' יעושה"ט והעתקתי כל דבריו בקוצר משום שכל דבריו בזה במחכת"ה הם שגיאות. דמ"ש בתחלה דכל נשים דעלמא י"ל זנתה באונס, ז"א דהא אכתי נפ"מ דאם ימות תהא אסורה לכהן ואינו נאמן על זה כמבואר באבה"ע (סי' ד') הנ"ל, וגם לא ידעתי מאי אהני לי' להחת"ס הא די"ל זנתה באונס אם למשריא לבעלה בוודאי אסורה כמבואר באבה"ע (שם) גבי ארוסה הנ"ל, ואם לאחר מיתה לכהן בין כך ובין כך אסורה ואף אם באונס הי'. ומ"ש עוד דכהן שנשא ישראלית הא תתגרש ובלא"ה לא תאכל בתרומה, ז"א דאף לאחר גירושין תאכל בשביל בנה ומ"ש עוד דישראל שנשא בת כהן אם יתרמי שימות בעלה ובנה אה"נ דלא תאכל, ז"א דהא מבואר באבה"ע (שם הנ"ל) דאינו נאמן לאוסרה לכהן כשימות. וממילא נסתר דינו החדש בכהן שנשא כהנת, דהא חזינן בסי' ד' הנ"ל דאינו נאמן עלי' ומ"מ נאמן על בנו [אם לא דנימא דהתם הטעם משום דעכ"פ כפת אין נפ"מ לדון עלי', משא"כ בכהן שנשא כהנת, אבל אינו מוכרח וכנ"ל). עכ"פ מבואר להדיא דדעת החת"ס ג"כ דבמה שנוגע להאשה אינו נאמן. שוב ראיתי בירושלמי (פ"ד דקידושין ה"ז) וז"ל תני נאמן על הקטן ואינו נאמן על הגדול איזהו גדול ר"ז כל שי"ל אשה ובנים ר"א בשם רי"ו כל שי"ל אשה, והנראה בביאורו דזהו פלוגתתן, דר"ז ס"ל דדוקא כשיש בנים לבן אינו נאמן, ומאי דנקט אשה לאו דוקא ועיקר כוונתו שי"ל בנים או דאשה ט"ס הוא וצ"ל כל שי"ל בנים.] אבל אין בנים לבן אף שי"ל אשה נאמן, אף דנפ"מ נמי להאשה לענין אם נפסלה בביאתו אפ"ה נאמן, ולא אמרינן כיון דאי"נ נמי על הבן. על האשה אי"נ [והיינו מטעמים הנ"ל שכתבנו לחלק] , ורי"ו ס"ל אפילו אין בנים לבן רק שיש לו אשה ג"כ אינו נאמן דמתוך שאי"ז על האשה אי"נ נמי על הבן, וגמ' דידן ס"ל כהאי מ"ד דדוקא ביש בנים לבן אי"נ כמבואר ביבמות (מ"ז א') ומיושב עפי"ז השירי קרבן שם יעושה"ט. עכ"פ נתבאר דעל דברים הנוגעים להאשה אינו נאמן ויעוי' בת' חוות יאיר (סי' צג) באחד שאמר על בנו שאינו בנו כו' ולענין חליצה לאו כל כמיני' דאב כו' יעושה"ט דהי' פשוט בעיניו דאינו נאמן לחליצה וכמ"ש. וגם יעוי' בתשב"ץ (ח"ב סי' י"ט) שכתב בתוך דבריו, שהנאמנות שהאמינה תורה לאב אינו אלא על הבן לבדו לפסלו או להפסידו לא לפסול אחרים ולהפסידן יעו"ש, עכ"פ נראה דבמה שנוגע לאחריני אי"נ, [שוב מצאתי בתשב"ץ (ח"ג סי' ק"ב) שכתב להדיא דנאמן גם לעגנין יבום יעושה"ט, והנה הוא סותר עצמו לדבריו (בחלק ב) הנ"ל דמבואר דלהפסיד לאחרים אי"נ, ולדינא נ"ל כמ"ש]. הן אמת דלכאורה יש לתמוה על זה, כיון דאינו נאמן לאחריני רק על בנו לחוד, א"כ איך נאמן על בנו שהוא ממזר להתירו בממזרת הא כשם שהוא מוזהר גם היא מוזהרת, וא"כ נהי דעל בנו האמינתו תורה, מ"מ הא הנאמנות היא אינה אלא על בנו לחוד ולא לאחריני וכנ"ל, וא"כ איך היא מותרת בו. ואפשר דמ"מ שוב אינו קהל ודאי, ואף דהספיקות אסרו חכמים, מ"מ י"ל דבכה"ג לא גזרו ועפי"ז נראה במה שחקר רע"א זצ"ל לענין אם מותר בקרובות שמצד האב דודאי אסור. דאף דהוא מותר מ"מ הא הם מוזהרים עלי' ג"כ ועליהם אי"נ, ועדיין צ"ע בכ"ז, [והא דלא אמרינן מתוך שאי"נ על הקרובות אי"נ נמי לגבי הגן, יתיישב כמ"ש לעיל דדין אח, הוא ואין דנין ע"ז כעת]. עכ"פ נראה ברור דאיני נאמן להצריכה חליצה. וכמש"כ להדיא החת"ס בת' הנ"ל וגם החוו"י בת' הנ"ל, ובפרט לשיטת הרא"ש דנאמן מטעם יכיר אף כאינו ידוע שהוא בנו, כבר נתבאר לעיל להוכיח מסוגיא דקידושין דאי"נ לענין חליצה מטעם יכיר. אך מה שמייראני בזה הוא מה דראיתי בת' מהרי"ל (סי' פ"ח) שכתב בתוך דבריו לענין חליצה שאין לחוש לקול דהבעל אמר שאין זה בתו, דמשמע להדיא דאם הוי ידעינן שאמר הבעל הי' נאמן להצריכה חליצה וגם בת' בשמים ראש (סי' קלא) נראה דס"ל דיכיר מהני נמי לענין יבום [וגם בת' תשב"ץ (ח"ג סי' ק"ב) הנ"ל]. ע"כ הנני מתנה שלא יסמוך עלי לחוד להתירה עד שיסכים גם כתר"ה ועוד גדול אחד מפורסם כי היכא דנימטי' שיבא מכשורא, ואז הנני מסכים ג"כ להתירה לבעלה בלא חליצה, מצורף לזה יש לצרף האי דעה מהראשונים דאינו נאמן לומר אינו בני, וגם רע"א (בסי' קכ"ח) עשה סניף מהני רבוותא. עוד יש להעיר בעובדא דנא דכיון דעד יום מותו הוחזקה לבתו, אולי יש לברר ששמעו מפיו איזה פעם שהיתה בתו, דבכה"ג שוב אינו חוזר ומגיד. כדאיתא בחו"מ (סי' רע"ז סעי' י"ב) ובאבה"ע (סי' ד' סעי' כ"ט) בהגה. ואף שהטור חו"מ (שם) הביא דהרמב"ן הבין מהרשב"ם דלא ס"ל הכי. נראה דאינו מוכרח דאפשר דכוונת הרשב"ם בחזקה שאינה עפ"י האבל רק דאחרים היו קוראים לו בוכרא. ונראה להביא ראי' לזה מהרשב"ם ב"ב (קכ"ח ב') ד"ה נאמן, דהוכיח שם דמהני עם הוחזק אחד מן האחין בבכורה בחיי האב אף שלא אמר האב כי בני בכורי הוא יעושה"ט. דלכאורה אין ראיית הרשב"ם מובנת כלל, דלמא לכ"ע בעינן שיאמר האב והוחזק על פיו ופלוגתתם רק אם יוכל אח"כ לשנות, וע"כ דס"ל דמיירי ע"כ בחזקה שלא עפ"י האב דאל"כ לכ"ע אינו יכול לשנות, דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, א"כ מוכרח דגם הרשב"ם סובר כן, וצ"ע על הרמב"ן הנ"ל. עוד יש להעיר לפמ"ש כתר"ה דהבעל הי' נחשד ובזוי, אולי הי' רשע שפסול לעדות, דאפשר דכה"ג אין מקבלין עדותו, וכעין דאמר הגמ' ביבמות (מ"ז א') לדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי, וכבר כתבתי לעיל כזה בדברי הנ"י בב"ב. אמנם באמת איני נראה, דבשלמא על נכרי שפיר קאמר הגמ' דהא יכיר קאי על ישראל ולא על נכרי, וא"כ לישראל הימני' רחמנא ולא לנכרי, משא"כ רשע ישראל שפיר קאי יכיר עלי' ג"כ דהימני' רחמנא מגזיה"כ כמו דהאמינה תורה קרוב אף דפסול בעלמא, ובפרט דמיירי ביש לו אשה שנואה דהוא מחייבי לאווין כדאיתא בקידושין. וא"כ מיירי ברשע וקאי יכיר עלי', וא"כ אין להתיר משום זה, (שוב אחר כתבי מצאתי בתוספות רע"א על משניות (בפ"כ דיבמות אות כ"ז) שנסתפק בזה) אמנם מטעמים הראשונים שכתבתי שפיר יש להתיר זו"ז אם יתברר שהאמת כדברי הבעל פשיטא דיש לגרשה בע"כ ואין בזה משום חדר"ג ואף אם הי' לנו מדינא לאוסרה מחמת ס' פלוגתא דרבוואתא [וכמו שרצה רע"א בת' (סי' ק"י) לתלות זה במחלוקת הראשונים). הי' ג"כ הדין לגרשה בע"כ. חוץ מטעם דבמקום איסור ליכא חדר"ג גם מטעם שהטעתו ואין מום גדול מזה דאנן כפינן לי' לגרשה ואסרינן עלי' אף אם אינו אלא מחמת ספק ויעוי' בבי"ש (סי' קי"ז ס"ק כ"ד) ויש לי אריכות דברים בזה ואינני רוצה להאריך משום דלדעתי איצ"ו להם לעובדא דנא אשר לדעתי היא מותרת לבעלה. אמנם אינני רוצה לסמוך על דעתי כעת כי כתבתי תשובה זו בלי עיון לגודל הטרדות אשר מטרידים בלי הפסק מהיוצאים ונכנסים לראות וליראות וגם ממילי דמתא ודשמיא ויקבל כתר"ה החוה"ש מאדה"ש כנפשו ונפש ידידו עוז דושו"ט בלו"נ חפץ בהצלחתו. ירוחם יהודא ליב מד"א דפה"ק:

תוכן העניינים

שות אור גדול

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה