שות אור גדול· רבי ירוחם יהודא ליב פרלמן [הגדול ממינסק]
אור גדול סימן א
קונטרס בדיני קדוש השם על סדר הרמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ח' הל' א' כל בית ישראל מצווין על קדוש השם כו' יעוי' בקובץ דכוונתו למעט עכו"ם ועדיין איננו מדוקדק מאי דדקדק כל בית ישראל, דמשמע דאתי לרבויי איזה דבר, ונראה דכוונה עמוקה כיון בזה דהי' אפשר למטעי דנשים אינן חייבות במצוות קידוש השם לכך בא הרמב"ם בלשונו הזהב להוציא זה דהנה איתא בירושלמי פ"ד דשביעית ה"ב ופ"ג דסנהדרין הל' ה' רבי אבונה בעי קומי רבי אמי עכו"ם מהו שיהו מצווין על קה"ש א"ל ונקדשתי בתוך בני ישראל, ישראל מצווין על קה"ש ואין העכו"ם מצווין על קה"ש, וא"כ להאי מ"ד בירושלמי ס"ל דהך בני ישראל קאי על הנאנס והמקדש את השם, והנה ידוע דבכמ"ד ממעטינן מבני ישראל בנות ישראל וא"כ להאי ח"ד אפשר דאף נשים אינן מצוות על קה"ש. והנה בגמ' דילן מבואר להדיא דנשים מצוות על קה"ש דהא פריך סנהדרין (ע"ד ע"ב) והא אסתר פרהסיא הואי אלמא דגם בנות ישראל מצוות על קה"ש. ואי"ל דהגם דמונקדשתי אימעוטי נשים מדכתיב בני ישראל, עכ"פ חייבות הן מהלאו דולא תחללו את שם קדשי דשם ליכא מיעוטא דבפרהסיא עוברין על שניהם כמבואר ברמב"ם (השל ד') וא"כ פריך הגמ' שפיר על אסתר, דאף דאינה מצווית על העשה דונקדשתי מ"מ הא מצווית היא על הל"ת דולא תחללו דז"א דא"כ איך פשיט בירושלמי דעכו"ם אינן מצווין על קה"ש מהא דכתיב בני ישראל דאכתי יש להסתפק דאפשר דחייבין דאף דאימעוטי מהעשה דונקדשתי עכ"ז אפשר דחייבין מלאו דולא תחללו וע"כ כיון דאימעטו מונקדשתי גם מולא תחללו פטורין דהלאו דולא תחללו לא קאי רק אהני דמצווין בהאי דונקדשתי דאיתקשי להדדי, דכל שישנו בונקדשתי ישנו בלאו דולא תחללו, וכל שאינו בונקדשתי אינו בלאו דולא תחללו או דהאי בני ישראל קאי נמי על ולא תחללו [אף דבתוך לא קאי עלי' דעש"ה עוברים אף בצינעה בע"ז ובשעת הגזירה כאשר יתבאר להלן איה"ש מ"מ בני ישראל אפשר דקאי עלי'] או דאם נימא דחייבין מולא תחללו, למאי הלכתא אימעטו מונקדשתי, דמאי נ"מ אי חייבין גם בעשה או מל"ת לחוד דאין שום נפקותא לדינא, וע"כ דאימעטי לגמרי דאין חייבין כלל, עכ"פ מוכח דא"א למפלגינהו הלאו מהעשה, וא"כ מדפריך בגמ' מאסתר מכלל דנשים חייבות בכל בלאו ובעשה. אמנם י"ל בזה דגמ' דילן אזלא לשיטתייהו:
דהא בסנהדרין שם על הבעי' אי עכו"ם מצווה על קידוש השם קא פשיט מנעמן שאמר לו אלישע לך לשלום ולא פשיט מבני ישראל וכן יש עוד מ"ד בירושלמי שם, וע"כ הא דלא פשיט מבני ישראל היינו משום דס"ל דבני ישראל לא קאי אנאנס והמקדש את השם רק על הפרהסיא האנשים העומדים שם, וא"כ מבני ישראל לא מוכת רק דלפרהסיא ישראלים בעינן ולא עכו"ם וכן אמרו בסנהדרין שם לענין ט' ישראלים וכותי אחד דלא הוי פרהסיא אבל למעט עכו"ם ממצוות קה"ש מבני ישראל לא מוכח מידי ושפיר י"ל דקאי אף על עכו"ם כשהוא בפרהסיא בפני בני ישראל, כדאמר שם גבי נעמן לחלק בין בפני עכו"ם בין בפני ישראלים, וא"כ כיון דמבני ישראל לא מוכח למעט עכו"ם ממצוות קה"ש, הוצרך למפשט זה מנעמן [והפ"מ בירושלמי בסנהדרין שם במה"פ שנה בזה במח"כ], וא"כ להכי לש"ס דילן נשים מצוות על קה"ש דהא בני ישראל לא קאי אנאנס והמקדש, ומה"ת למעט נשים וזהו שדקדק הרמב"ם כל בית ישראל לאתויי נשים וכעין דאיתא באבות דר"נ (פי"ב) דמש"ה במיתת אהרן כתיב ויבכו אותו כל בית ישראל דבכו האנשים ונשים, ובמשה כתיב ויבכו בני ישראל דלא בכו רק האנשים לבד, והביאו רש"י בחומש אלמא דהלשון כל בית ישראל לאתויי נשים, וזהו נמי כוונת הרמב"ם בלשונו הזהב לאתויי נמי נשים דלפי הירושלמי הנ"ל הי' אפשר לפוטרן אמנם מש"ס דילן מוכח להדיא דחייבות כמבואר בסנהדרין שם דפריך מאסתר וכנ"ל. וכן י"ל דכוונת הרמב"ם לאתויי גרים דלהאי מ"ד בירושלמי הנ"ל, דס"ל דבני ישראל קאי אנאנס והמקדש את השם אפשר דגם גרים פטורין ממצות קה"ש דבכמ"ד ממעטינן מבני ישראל גרים, וכדכתבו התוס' סנהדרין (פ"ו א') ר"ה בני ישראל ועוד בכמ"ד, אבל לש"ס דילן דבני ישראל לא קאי אנאנס והמקדש ואף עכו"ם ס"ד לחיובי' אי לאו הראי' מנעמן, א"כ פשיטא דגם גרים חייבין בקה"ש, וזהו כוונתו כל בית ישראל אף גרים [ויש לעיין קצת בת"כ אחרי (פ' פ"ו וק"א וק"ו) ואמור (סי' ק"ד) דאף דכתיב בית ישראל צריך למכתב גרים דלכאורה גר איננו נכלל בבית ישראל אמנם שם צריך נמי רבוי' על נשים אלמא דגם נשים אינן נכללים וזה מבואר באבות דר"נ הנ"ל להדיא דנכללין ואפשר דכל בית ישראל שאני ויש לדחות עוד כל הני דת"כ הנ"ל. ומספרא נראה דבבית ישראל נכללין הכל נשים וגרים וכל השייכים להם]. ויותר נראה דאף להירושלמי הנ"ל נשים וגרים לא אימעוטי ולכ"ע חייבין במצוות קה"ש, דלא פליגי רק בטעמא מנלן למעט עכו"ם מקה"ש דמר יליף לה מבני ישראל ומר יליף לה מנעמן אבל בדינא לא פליגי:
וא"כ כי היכי דלמאן דיליף מנעמן גם נשים וגרים חייבין בקה"ש וכנ"ל ה"נ למאן דיליף מבני ישראל לא קא ממעט רק עכו"ם ולא נשים וגרים דהא לא פליגי רק בטעמא ולא בדינא, וכה"ג כתבו הראשונים בכמ"ד, ולדוגמא יעויין בר"ן קידושין פ"ב גבי כל שא"י לשמור את גיטה א"י להתגרש בשם ר"ה וה"נ דכוותי'. וכן מוכח דלכ"ע נשים חייבות במצוות קה"ש דאי ס"ד דלהאי מ"ד בירושלמי הנ"ל באמת אף נשים אימעוטי מבני ישראל וא"כ גם מלאו דולא תחללו פטורין וכנ"ל, א"כ הו"ל למחשב במתניתין בפ"ק דקדושין בהדי לאווי שנשים פטורין ויעוי' כפין זה בטו"א פ"ק דר"ה ד"ה צדקות לענין בל תאמר דנשים, וע"כ דלכ"ע נשים מצוות על קה"ש וכנ"ל. ואפשר עוד דכ"ע יודו דבני ישראל קאי נמי אנאנס והמקדש רק דמאן דיליף מנעמן היינו משום דבלא הראי' מנעמן הי' אפשר לדחות דבני ישראל לא קאי רק על הפרהסיא האנשים העומדים אצלו לכך דייק מנעמן דא"ל אלישע לך לשלום מכלל דס"ל לאלישע דעכו"ם אינו מחוייב בקה"ש ואלישע גופא י"ל דדייק לה מבני ישראל למעט עכו"ם, וא"כ הראי' מאלישע ונעמן אינה אלא איך לפרש הקרא דבני ישראל דאלישע גופי' מנ"ל הא אין נביא רשאי לחדש דבר, ע"כ שפיר י"ל דדייק לה מקרא דבני ישראל דסובר דבני ישראל קאי נמי אנאנס והמקדש וא"כ לפי"ז לכ"ע אף לשים דילן למסקנא דדייקינן מנעמן דעכו"ם אינו מצווה על קה"ש מפרשינן בתוך בני ישראל דהאי בנ"י קאי נמי אנאנס והמקדש ואפ"ה מבואר דאשה מצווה על קה"ש משום דמבני ישראל לא ממעטינן רק עכו"ם לחוד אבל לא נשים וה"ה גרים משמע מירושלמי הנ"ל דאף המ"ד דבני ישראל קאי אנאנס דש לא קא ממעט רק עכו"ם ולא גרים מדאמר שם ישראל ולא עכו"ם ולא אמר ישראל ולא עכו"ם ולא גרים, וכעין זה דייקו התוס' סנהדרין (פ"ו א') הנ"ל]. וא"כ לפי"ז לכ"פ אף למאן דסובר בירושלמי דבני ישראל קאי אנאנס והמקדש, נשים וגרים מצווים על קה"ש אמנם יען דיש מקום לטעות להאי מ"ד דנשים וגרים אינן מצווין להכי דייק הרמב"ם בלשונו לאשמועינן דכל בית ישראל מצווין על קידוש השם אף נשים וגרים. והארכתי קצת בזה משום דארווחנא עפ"י הנ"ל למפשט מאי דהביא בהגהות רש"א יו"ד (סי' קנ"ז) בשם ת' דרך אבוהב (סי' ס"ג) דמסופק לענין פרהסיא אם הנאנס מצטרף לעשרה ואם נשים מן המנין וכן ראיתי להפתחי תשובה דנסתפק בזה והוסיף להסתפק אם גרים מצטרפין לעשרה ולהנ"ל הדעת מכרעת בכל הני דהנאנס מצטרף וגם נשים וגרים מצטרפין. דהא למ"ד דבני ישראל קאי נמי אנאנס והמקדש א"כ פשיטא דהנאנס מצטרף כיון דגם הוא נכלל בהאי תוך בני ישראל, וכיון דלהך מ"ד הנאנס מצטרף ה"נ אף לאידך מ"ד דיליף מנעמן ג"כ הנאנס מצטרף דהא לא פליגי רק בטעמא ולא בדינא וכעין שכתב רבינו תם בהא דא"י לשמור גיטה, וכן דרך הראשונים בכמ"ד וכנ"ל ואפושי פלוגתא לא מפשינן ולמעט בפלוגתא עדיף. וכן בהיפך כמו לאידך מ"ד דיליף מנעמן נשים וגרים חייבין בקה"ש דמה"ת למעט כיון שסובר דב"י לא קאי אנאנס והמקדש א"כ ה"נ להאי מ"ד דיליף מבני ישראל נשים וגרים חייבין דמבני ישראל לא קא ממעט רק עכו"ם ולא נשים וגרים וכנ"ל דהא ל"פ רק בטעמא ולא בדינא, וממילא לפי"ז גם בהיפך כי היכא דלהך מ"ד דבני ישראל קאי אנאנס והמקדש, ואפ"ה ס"ל דנשים וגרים חייבין בקה"ש משום דהך בני ישראל לא קא ממעט נשים וגרים, א"כ פשיטא דלדידי' לענין פרהסיא אף נשים וגרים מצטרפין כיון דגם הם נכללין בהאי תוך בני ישראל, א"כ ה"נ אף לאידך מ"ד דיליף מנעמן נשים וגרים מצטרפין דאין לנו לעשות פלוגתא ביניהם לדינא וכ"ש לפמ"ש לעיל דאפשר דלמסקנא דילפינן מנעמן כולהו מודו דבני ישראל קאי אנאנס והמקדש דמאלישע מוכח דהפי' דקרא הוא דקאי אנאנס א"כ פשיטא דנשים מצטרפין דהא מבואר בג"מ דנשים חייבות בקה"ש, וגם פשיטא דהנאנס מצטרף וגם גרים מצטרפין מדלא הזכיר גמ' וירושלמי למעט בקה"ש רק עכו"ם מכלל דגרים חייבין וה"נ מצרפין. וכל הדברים הנ"ל, אף דאינם מוכרחין עכ"ז נראה דהם מוכרעין מדעת נוטה ושיקול הדעת הישר להבלתי מתעקש, דאם הי' איזה מחלוקת ביניהם לדינא הי' הירושלמי מפרש הנפקותא שביניהם, ע"כ נראה נכון וברור דאין שום נפקותא ביניהם לדינא רק משמעות דורשין איכא בינייהו ולדינא כל חד מודה לאידך. ועפי"ז נראה נמי במאי דראיתי בלב שלם חזון נחום לענין אם קטן מצטרף לפרהסיא דתליא במחלוקת הפוסקים לענין צירוף דבר שבקדושה ולהנ"ל מוכח דלא תלוי זה בזה, דהא לענין דבר שבקדושה נשים אין מצטרפין והכא בקה"ש הוי פרהסיא אף בפני נשים וכנ"ל, ושפיר א"כ י"ל דאף בפני קטנים הוי פרהסיא ואין ללמוד מדבר שבקדושה דהתם רבנן הכי תקינו ואסמכו אקרא ועיין ת פאר הדור לרמב"ם (סי' ע"א) עיי"ש גם מ"ש שם דבקה"ש בספק אזלינן לקולא משום ספק נפשות להקל ההיפך מבואר בתה"ד (סי' קצ"ט) והובא בש"ך יו"ד (סי' קנ"ז ס' א') ויבואר ש אי"ה שוב ראיתי במנחת חינוך (מצוה רצ"ז) שלמד ג"כ דינים דקה"ש בפרהסיא מדיני תפלה, והקשה על הרמב"ם דסתם כאן בקה"ש והנה הגם דלאו קושיא היא דאין דרכו של הרמב"ם כידוע למנקט מאי דאינו מבואר אמנם לפמ"ש פרהסיא דבקה"ש אינו ענין לצירוף דבר שבקדושה, ואף בפני נשים או גם קטנים הוי פרהסיא בקה"ש וכנ"ל. והנה כל זה הוא רק עפ"י מה שהוכחתי לעיל דהעשה דונקדשתי והלאו דולא תחללו איתקשי להדדי, וכל שישנו בונקדשתי ישנו בולא תחללו וכל שאינו בונקדשתי אינו בולא תחללו דא"א למפלגינהו הלאו מהעשה, וא"כ כיון דנשים וגרים מצווין על קה"ש כדמוכח מג"מ דפריך מאסתר, וכדמשמע מהירושלמי דאף למ"ד דקא ממעט עכו"ם מבני ישראל מ"מ נשים וגרים חייבין מדקאמר ישראל ולא עכו"ם ולא קאמר ישראל ולא עכו"ם נשים וגרים וגם מדלא מפרש הירו' נפקותא בין הני אמוראי מכלל דלדינא כ"ע שווין וא"כ כיון דלכ"ע נשים וגרים מצווין על קה"ש ע"כ דחייבין בכל בהלאו ובהעשה, וכיון דחייבין בהעשה דונקדשתי ממילא דגם לענין פרהסיא נשים וגרים מצטרפין, דהא גם הם נכללין בהאי תוך בני ישראל וכנ"ל. אמנם יש לדחות כל הנ"ל, דהנה לכאורה יש לתמוה דמאי מספקא אי עכו"ם מצווין על קה"ש דמה"ת יתחייבו, דהא כל התורה בכללה ובפרטה רק לישראל נאמרה ולא לב"נ, ויעוי' ביש"ש ב"ק (פ"י אות כ') ובת' חכ"צ (סי' כ"ו), וא"כ מאי מספקא להו בקה"ש ועוד מה שאמרו בגמ' בסנהדרין שם על נעמן הא בצנעא הא בפרהסיא קשה הא בע"ז ישראל אף בצנעא יהרג ואל יעבור, וא"כ אי עכו"ם מצווה על קה"ש מ"ש בצנעא דאינו מחוייב למסור עצמו והנה הרמב"ן במלחמות (ס"פ בן סורר) נראה שנרגש בזה, וכתב דלענין צנעא אף דבע"ז ישראל מצווה אף בצנעא עכ"ז עכו"ם בוודאי לא נצטוו על זה שאין להם מקרא מה"ת ולא כתיבי בהו קראי רק על קה"ש בפרהסיא שהוא דבר הנוהג בכל המצוות אפשר שנצטוו יעושה"ט בדבריו דנראה שמחלק דמצוה פרטית בוודאי לישראל נאמרה ולא לב"נ, אבל דבר כללי דקאי על כל המצוות שפיר י"ל דקאי נמי על ב"נ. והנה הלאו דולא תחללו קאי נמי על צנעא בע"ז וג"ע כמבואר ברמב"ם (ה"ל ד') ובלח"מ שם א"כ בלא תחללו נכלל פרטי וכללי, פרטי על צנעא בע"ז וג"ע דוקא וכללי בשעת הגזירה אף צנעא או שלא בשעת הגזירה בפרהסיא דהוא כלל, על כל המציות, וא"כ י"ל דבהלאו דולא תחללו פשיטא דב"נ אינו מצווה כיון דנכלל בו פרטי וכללי וכמו דהפרטי לא קאי על ב"נ, דכל התורה רק לישראל נאמרה ה"נ הכללי הנכלל בו לא קאי על ב"נ דא"א למפסקי' בסכינא חריפא דהפרטי יהא לישראל דוקא והכללי אף לב"נ כיון דבחד קרא וחד תיבה נכללו תרווייהו משא"כ העשה דונקדשתי דלא נכלל בה דבר פרטי רק כללי דקאי על פרהסיא דנוהג בכל המצוות שפיר י"ל דקאי גם לב"נ:
וא"כ נדחה כל הנ"ל דשפיר י"ל דהעשה דונקרשתי והלאו דולא תחללו לא איתקשי להדדי ואפילו הכי פשיט בירו' דעכו"ם אינו מצווה על קה"ש מהא דכתיב בני ישראל ולא מספקא להו דיתחייבו מהלאו דולא תחללו משום דבהלאו דולא תחללו פשיטא דעכו"ם אינו מצווה דהא נכלל בו פרטי וכללי ורק לישראל נאמר ולא לב"נ, ורק בהעשה דונקדשתי דכללי הוא ולא פרטי מספקא להו דאפשר דגם עכו"ם מצווה עלי' ופשיט מבני ישראל ישראל ולא עכו"ם וכיון דאימעטו מונקדשתי פשיטא דעכו"ם אינן מצווין כלל לא בהלאו ולא בהעשה. ולפי"ז שוב אין ראי' דנשים וגרים מצטרפין לענין פרהסיא דשפיר י"ל דבני ישראל ממעט גם נשים וגרים ואפ"ה חייבין הם במצוות קה"ש כדמוכח דפריך מאסתר משום דנהי דאימעטו מונקדשתי עכ"ז חייבין הם מהלאו דולא תחללו, דהעשה והלאו לא איתקש להדדי ומש"ה נמי לא אמר הירו' נפקותא בין הני אמוראי לענין נשים וגרים דלדינא אין נפקותא בזה אי חייבין גם בעשה או בל"ת לחוד ומש"ה קאמר נמי דוקא ב"נ ולא נשים וגרים אף למאן דיליף מבני ישראל משום דעכ"פ חייבין מולא תחללו וא"כ כיון דשפיר י"ל דבני ישראל ממעט גם נשים וגרים אפשר דגם אינן מצטרפין לעשרה לענין פרהסיא ואפשר לומר עוד בישוב הקושיא הנ"ל אהא דמספקא לי' אי עכו"ם מצווה על קה"ש אף דכל התורה לישראל נאמרה, דאפשר דהיינו דוקא היכא דמדבר בלשון נוכח, א"כ פשיטא דאיננו מדבר רק עם ישראל ולא עם ב"נ אבל הכא דונקדשתי כתוב בלשון נפעל ולא וקדשתם בלשון נוכח רק בלשון נפעל כמדבר לעצמו להכי אפשר דאף ב"נ מצוין, א"כ א"ש ג"כ כנ"ל דעל לא תחללו דהוא בלשון נוכח פשיטא דעכו"ם אינן מצווין דלישראל נאמרה ולא לב"נ וכיון דאימעטו מבני ישראל פשיטא דעכו"ם אינן מצווין כלל משא"כ נשים וגרים דאף דאפשר דאימעטו מבני ישראל מ"מ חייבין הן בקה"ש מהלאו דולא תחללו וא"כ נסתר כל הנ"ל, דשפיר אפשר דנשים וגרים לא מצטרפין לעשרה וכנ"ל:
(אב"ה בדבר הקו' אהא דמספקא לי' אי ב"נ מצווה על קה"ש הא כל התורה לישראל נאמרה נראה לענ"ד די"ל עפ"י מה שהקשו בתוס' סנהדרין פ"ד ב' ד"ה ב"נ דהא וחי בהם לישראל נאמר ותירצו דהספק הוא דלמא איצטריך וחי בהם משום דבלא"ה הוי אמרינן דילפינן מנערה לשאר מצוות וא"כ זה הוא הספק אם נימא דכיון שד' ציוה איזו מצוה מחוייבים לקיימה תמיד בכל אופן אף באונס מיתה ורק כישראל כתיב וחי בהם להכי יעבור ואל יהרג אבל בעכו"ם חייבים לעולם למסור נפשן על המצוות שנצטוו בהן, או דלמא דעל אונס נצרך לריבוי מיוחד והא דאיצטריך וחי בהם משום דלא נילף מנערה המאורסה וא"כ עכו"ם פטורין, וזה שאמרו בגמ' דאמר אביי ס"ש שבע מצות נצטוו ב"ג ואם איתא תמני הויין כלומר היכן מצינו ריבוי מיוחד שחייבים בעכו"ם לקיים את המצוות שלהם אף באונס. וקאמר רבא אינהו וכל אביזרייהו. כלומר דאין צריך לזה ריבוי מיוחד וכנ"ל. ובהא דפשטו בהירו' לחד מ"ד מבני ישראל. נראה דההוכחה היא לאו משום דסובר דבני ישראל קאי על הנאנס רק ההוכחה היא כיוון דעל הפרהסיא בעינן בני ישראל ועכו"ם אינם מצטרפין לפרהסיא א"כ מוכח דעכו"ם אינם מצווין דאי ס"ד דמצווין א"כ איך לא מקרי בפניהם פרהסיא הא אין לך חלול השם גדול מזה דהעכו"ם מחוייב למסור נפשו והישראל בפניו יעבור ולא ימסור נפשו וע"כ דעכו"ם אינו מצווה וע"כ לא יצטרפו לפרהסיא אמנם כל זה הוא רק סברא לחוד ואפשר לדחות ולומר דלעולם עכו"ם מצווה והא דאין מצטרף לפרהסיא גזיה"כ הוא לכן יליף אידך מ"ד מנעמן. ואפשר שהוא כמ"ש אאמו"ר הגאון זצל"ה בפנים שמנעמן ראי' שכן היא הסברא ואין לדחותה וא"כ לפי"ז כל המחויב ע"כ דגם מצטרף דמי שאין מצטרף סברא הוא דאינו מחויב ג"כ. אלי'):
אמנם אף דאפשר לדחות כן, עכ"ז יותר נראה דאין לחלק בין העשה להל"ת, ונשים וגרים לא אימעטו כלל אף מהעשה וממילא דגם מצטרפין לעשרה לענין פרהסיא וכמ"ש תחלה. שם ואם מת ולא עבר ה"ז מתחייב בנפשו יעוי' בפר"ח דהביא דברי התוס' והרא"ש פ"ב דע"ז (כ"ז ב) דאם רצה להחמיר על עצמו רשאי והביאו ראי' מירושלמי פ"ד דשביעית מ"ר אבא דא"ל נכרי אכול נבילה ואי לא קטילנא לך וא"ל אי בעית למקטל קטיל והוא דחה ראייתם, דהא מסיים שם בירושלמי דאי הוי מקיים מילי דרבנן הוי אכיל, אלמא דשלא כדין עשה וכבר קדמו בזה הרמב"ן במלחמות בסנהדרין (ס"פ בן סורר) להביא ראי' מהאי ירושלמי בהיפוך דאינו רשאי להחמיר על עצמו עוד הביא הפר"ח ראי' לדעת הרמב"ם דהא בסנהדרין (ס"פ בן סורר) וע"ז (נ"ד א') אמרינן דמוחי בהם ילפינן באנסין דיעבור ואל יהרג ובפ' בתרא דיומא ילפינן נמי לפיקוח נפש שדוחה את השבת מהאי קרא גופי' וחי בהם ולא שימות בהם, ובפיקוח נפש אמרינן בירו' דהשואל ה"ז שופך דמים א"כ שמעינן דוחי בהם ולא שימות בהם איסורא איכא במלתא, וה"נ לענין אנסין דאסור למסור עצמו למיתה, וכתב על זה דהיא ראי' מכרעת לשיטת הרמב"ם והנה בגוף הראי' מפיקוח נפש כבר קדמו הרמב"ן במלחמות (ס"פ בן סורר) ובתוה"א והביאו הר"ן ביומא גבי עוברה שהריחה אך דהם הביאו מסברא בעלמא לדחות אנסין היכא דהדין יעבור ואל יהרג לפיקוח נפש לענין דאסור להחמיר על עצמו והפר"ח הוסיף להכריע ביותר דכיון דתרווייהו אנסין ופי"נ מחד קרא ילפינן מוחי בהם ולא שימות בהם א"כ בוודאי תרווייהו בחדא מחתא מחתינהו כי היכא דבפי"נ הוא לאיסורא ה"נ באנסין, והנראה ליישב כ"ז לדעת הראשונים דרשאי להחמיר. ומקודם ניישב קושיית הרמב"ן והר"ן הנ"ל, והנראה להסביר בטעם החילוק בין אנסין לפי"נ לא מיבעי לדעה רבינו ירוחם, והכי פסקינן ביו"ד (סי' קנ"ז), דדוקא במתכוין האנס להעביר רשאי להחמיר על עצמו, אבל לא במתכוין האנס להנאת עצמו א"כ פשיטא דלק"מ, דהא כל פי"נ דמיא להנאת עצמו דאין כוונתו להעביר, וכמבואר ברמב"ן בסנהדרין שא בן סורר) ובתוה"א ובר"ן פסחים (פ' כל שעה) ויומא פ' יום הכפורים) דהוכיחו דבג' עבירות אף להנאת עצמן יהרג ואל יעבור מדאסור להתרפאות בהן דזה דמיא להנאת עצמן, וא"כ בדומיא דפי"נ דהויא להנאתו ולא להעביר באמת גם באנסין אינו רשאי להחמיר. וזה נראה בדעת הר"ן דביומא (שם) הביא דברי הרמב"ן דבאנסין אסור להחמיר כמו בפי"נ, ובשבת (פרק במה טומנין) כתב באלישע בעל כנפים דהחמיר. על עצמו וכן הא דמדרש דמה לך יוצא ליסקל על שמלתי את בני ומה לך יוצא ליצלב על שנטלתי את הלולב דכולם מחמירים על עצמם היו, דלכאורה סותר את עצמו לדבריו ביומא שם הנ"ל אמנם נראה דדעתו כדעת רבינו ירוחם הנ"ל, ומש"ה בהני דמייתי בשבת דכוונתם להעביר ולא להנאת עצמן שפיר רשאין להחמיר דאיננו דומה לפי"נ, משא"כ ביומא דקאי להדיא היכא דהאנס מתכוין להנאת עצמו שפיר מייתי ראי' מפי"נ דאסור להחמיר על עצמו וראיתי להמקמ"ח ובסי' קנ"ז) שהרגיש ג"כ בסתירת דברי הר"ן הנ"ל, ולא נתיישבה דעתו ליישב בדברי רבינו ירוחם הנ"ל מדמדמה הר"ן ביומא אנסין לפי"נ, ודבריו תמוהין דהא כל פי"נ דמיא להנאת עצמן וכנ"ל וכמבואר בר"ן גופי' ביומא (שם), וא"כ שפיר מדמה אנס להנאת עצמו דקאי עלה לפי"נ, משא"כ היכא דהאנס כוונתו להעביר לא דמי לפי"נ כלל ושפיר רשאי להחמיר על עצמו וזהו דברי הר"ן בשבת (פ' במה טומנין) הנ"ל והב"י (סי' קנ"ז) כתב דדברי הרמב"ן בתוה"א נוטים לדברי הרמב"ם, ולהנ"ל לאו ראי' היא, דשפיר אפשר דדעתו כרבינו ירוחם, והא ראי' דהא הר"ן ביומא העתיק כל דברי הרמב"ן בתוה"א ואפ"ה ע"כ דסובר כרבינו ירוחם וכנ"ל, רק מרמב"ן במלחמות (ס"פ בן סורר) דכתב דכל אותם שהחמירו היתה שעת הגזירה, נראה כהרמב"ם אמנם אפילו למה שהוכיח הגר"א ביו"ד (סי' קנ"ז ס"ק ג) משיטת ר"ת גבי חנניו מו"ע דלא הוי פ"ז רק אנדרטא לכבודו, וא"כ היה להנאת עצמו, ומוכח משיטת ר"ת דאף בכה"ג רשאי להחמיר, וכן מוכח לשיטת הרמ"ה דבג' עבירות ג"כ להנאת עצמן יעבור ואל יהרג, וא"כ מוכרח מעובדא דר' צדוק ורב כהנא שהביא הרמב"ן דמסרו עצמן דגם להנאת עצמן רשאי להחמיר, וכן מוכח מתוס' גיטין (נ"ז ב') ד"ה קפצו, דהא הוו קרקע עולם והנאת עצמן ומוכח דס"ל דרשאי להחמיר, וכעין זה כתב הפרישה שהובא בש"ך יו"ד (סי' קנ"ז ס"ק ב') דבפרהסיא גם לרבינו ירוחם רשאי להחמיר, עכ"ז נראה דלק"מ מפי"נ דאינו רשאי להחמיר כלל אף בפרהסיא דשאני פי"נ דליכא קידוש השם וחילול השם כלל, דליכא אנס רק משמיא אנסין לי', משא"כ באנס שאונס מדעתו, אף היכא דאין כוונת האנס להעביר. רק להנאת עצמו אפ"ה כיון דהוא ע"י אנס איכא קצח קידוש השם וקצת חילול השם בדבר ומש"ה רשאי להחמיר על עצמו, אף דליכא קה"ש וחה"ש גמור שיהא מחוייב למסור עצמו ורשאי לעבור בכדי שלא שלא יהרג, עכ"ז כיון דאיכא קצת קה"ש וחה"ש בדבר שפיר הוי מדת חסידות להחמיר על עצמו, משא"כ בפי"נ שלא ע"י אנס דליכא קה"ש וחה"ש כלל מש"ה אינו רשאי להחמיר על עצמו והשואל ה"ז שופך דמים. ותדע דע"כ מוכרח לחלק אף בהנאת עצמן בין ע"י אנס לפי"נ, דהא אביי סנהדרין (ע"ה ב') לית לי' הך חילוקא דהנאת עצמן וסובר היכא דלא הוי' קרקע עולם באנס בפרהסיא אף במתכוין להנאת עצמו יהרג ואל יעבור וא"כ תקשי לדידי' מ"ש מחולה בפי"נ דמותר בכל האיסורין אף בפרהסיא, דפשיטא דאי"ל לדידי' דבאמת גם בחולה איכא חילוק בין צינעא לפרהסיא, דלא משתמיט בשום דוכתא לחלק בזה לענין חולה וכ"כ המל"מ בפרשת דרכים בדרך האתרים (דרוש ב') דפשוט דלענין חולה אין שום חילוק בין צינעא לפרהסיא (ומה שנראה קצת נגד זה בע"ז (כ"ו ב') יבואר (הלן אי"ה) דבשלמא לרבא אתי שפיר דהא בחולה בפי"נ לעולם דחיא להנאת עצמו וכנ"ל, דכה"ג גם באנס אף בפרהסיא יעבור ואל יהרג, אבל לאביי דס"ל באנס בפרהסיא אף בלהנאת עצמו יהרג ואל יעבור, א"כ תיקשי מחולה בפי"נ דאף בפרהסיא מותר בכל איסורין שבתורה, וע"כ מוכרח לדידי' לחלק כנ"ל, דע"י אנס אף בלהנאתו איכא קה"ש ומה"ש, משא"כ בחולה, וא"כ כיון דמוכרח לחלק לאביי לענין דינא בין אנס להנאת עצמו לחולה ה"נ יש לחלק לרבא לענין מדת חסידות דאף דס"ל דגם באנס בלהנאת עצמו ליכא קה"ש וחה"ש גמור לענין שיהא מחוייב למסור נפשו עכ"ז מודה דאיכא קצת קה"ש ומה"ש לענין מדת חסידות דרשאי להחמיר על עצמו, משא"כ בחולה דליכא חה"ש וקה"ש כלל. ועתה נבוא למה שהוסיף הפר"ח נופך מדילי', דכיון דתרווייהו אנס וחולה ילפינן מוחי בהם ולא שימות בהם, א"כ איך סכינא חריפא מפסקא קראי למדרש להאי קרא לתרי משמעות בחר ענינא גופי' דלענין חולה אמרינן ולא שימות דאינו רשאי להחמיר, ולענין אנס נימא דאינו מחוייב להמית עצמו אבל רשות בידו להחמיר. ונראה דג"ז לק"מ, דהנה נראה ע"כ דהאי דרשה ולא שימות בהם איננו לאיסורא דאיננו רשאי להמית עצמו, רק לשלילה דאיננו מחויב להמית עצמו, ותדע דהא בסוטה (ג' א') גבי לעולם בהם תעבודו, ולה יטמא, וקנא את אשתו, מבואר דלכ"ע היכא דבעינן הקרא לשלילה ולרשות לא אמרינן למצוה ולחיובא, ויעוי' בזה ברמב"ם ורמב"ן בספר המצוות (שורש ח'), א"כ ה"נ דבעינן האי קרא דוחי בהם ולא שימות בהם לשלילה דאיננו מחויב להמית עצמו לא מוקמינן לי' לאיסורא ולציווי דאסור להמית עצמו, וכן מוכח מרמב"ם גופי' ומכל מוני המצוות דלא מנו לוחי בהם למצוה בפ"ע, וע"כ דאינו אלא לשלילה ולרשות ולא לחיובא, רק הא דבחולה אסור להחמיר על מעצמו איננו עקרא דוחי בהם, רק כיון דבכל אדם איכא איסורא להמית עצמו, כדכתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, דדרשינן לי' מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם כדאיתא ב"ק (צ"א ב') וברמב"ם פ"ב מרוצח ה"ג, א"כ ממילא כיון דגלי קרא וחי כהם דאינו מחוייב להמית עצמו, שוב הדרינן לאיסורא דאת דמכה לנפשותיכם אדרוש, ומש"ה אסור להחמיר על עצמו, וה"נ מבואר ברמב"ן מלחמות סנהדרין (ס"פ בן סורר) דהאיסור הוא מקרא דאך את דמכם הנ"ל ולא מקרא דוחי ולא שימות, דזה לא אתי רק לשלילה דאיננו מחוייב להמית עצמו, רק דממילא שוב הדרינן לאיסורא דאת דחכם הנ"ל, וא"כ שוב שפיר י"ל דכ"ז בחולה דליכא קה"ש וחה"ש כלל, כיון דגלי קרא דאיננו מחוייב הדרינן לאיסורא דאת דמכם, דליכא שום מדת חסידות להחמיר משא"כ באנס אף דאינו מחוייב מקרא דוחי בהם ולא שימות בהם:
מ"מ כיון דאיכא קצת קה"ש וחה"ש שפיר הוי מדת חסידות להחמיר, כיון דכוונתו לשמים וליכא איסורא מקרא דאת דמכם. ואפשר דזהו כוונת הגמ' בפסחים (נ"ג ב') דדרש תודוס איש רומי מה ראו חנני' מו"ע שמסרו עצמם והיינו כמ"ש התוס' דכיון דלא הי' אלא אנדרטא ולהנאת עצמו דלא היו מחוייבין מדינא למסור עצמן, א"כ מה ראו שהחמירו על עצמן ולא חשו לאיסורא דאך את דמכם הנ"ל ולזה אמר דדרשו הקו"ח מצפרדעים דהיכא דאיכא קצת קה"ש שפיר דמי להחמיר, דמזה הקו"ח אמרינן דהקרא דאת דמכם לא קאי רק היכא דליכא קה"ש כלל, אבל היכא דאיכא קצת קה"ש שפיר דמי להחמיר. וביותר נראה עפ"י המדרש רבה (פ' נח פ' ל"ד סי' י"ג) דאיתא שם אך את דמכם יכול כחנני' מו"ע ת"ל אך, ויעוי' בפרשת דרכים בדרך האתרים (דרוש ב') בשם מהר"ש יפה דקאי על היכא דמדינא אי"צ למסור נפשו והיינו כמ"ש ר"ת הנ"ל בכתובות (ל"ג ב') וע"ז (ג' א') ופסחים (נ"ג ב') דלא הי' אלא אנדרטא או דהי' יכול לברוח מקודם ואפ"ה הרשות בידו למסור נפשו, וא"כ אשה"ט ולק"מ קושיית הפר"ח הנ"ל, דמוחי בהם ולא שימות בהם בתרווייהו בין לענין חולה בין לענין אנס היינו לשלילה ולרשות דאיננו מחויב להמית עצמו:
רק בחולה דליכא קה"ש כלל כיון דגלי קרא דאיננו מחויב ממילא הדרינן לאיסורא דאת דמכם הנ"ל. משא"כ באנס דאיכא קצת קה"ש ליכא איסורא דאת דמכם או מקו"ח דפסחים או דאימעוט בקרא דאת דמכם ממיעוטא דאך וכנ"ל. והארכתי בזה יפן שהפר"ח כתב דהוא ראי' מכרעת ולפע"ד אפילו קצת ראי' אינו כאשר נתבאר ברווחא לדעת הראשונים דרשאי להחמיר שוב ראיתי דבס' עצי ארזים (סי' ט"ו ס"ק ז') שגה בזה דהרכיב הא דרשאי להחמיר על עצמו באנסין לענין פי"נ בחולה ופלפל בזה וכבר נתבאר דבזה כ"ע מודו ולהדיא מבואר בירושלמי דהשואל ה"ז שופך דמים, וא"כ לדעתו דהרכיב זה בזה בפשיטות הי' לו לומר דמזה יצא לו לרבינו ירוחם דלהנאת עצמן אסור להחמיר ולא הי' צריך לפלפולו, אמנם לפמ"ש למעלה יש לדחות מהירו' והנה שיטת הרמב"ם נראה דאינו רשאי למסור עצמו במקום שאי"צ אף בגדול הדור מדלא חילק, ולפי"ז צ"ל דר"ע ור' חנינא ב"ת שמסרו נפשם כדי לעסוק בתורה, וריב"ב על הסמיכה, וכן האי דמדרש שו"ט ורבה ויקרא (ריש פ' ל"ב) דיוצא ליסקל וליצלב על שנטלתי לולב ומל שמלתי את בני צ"ל דמדינא הם וכמש"כ הכ"מ והלח"מ (הל' ד') וכן משמע ברמב"ם (הל' ד') דחשיב לדניאל חנני' מו"ע ור"ע וחביריו שקידשו את השם לדוגמא על כל מי שנאמר בו יהרג ועל יעבור, משמע דמדינא הי' ולא מחמת גדולי הדור, ודברי הלח"מ בהל' ד' שכתב בהא דדניאל שלא מסר עצמו רק שהי' סבור להמלט תמוה דהא הרמב"ם חשיב להדיא הך דדניאל אלמא דמסר עצמו, וצ"ל כיון דעיקר תפלה מן התורה או כמ"ש הפר"ח דאף על מצוה דרבנן יהרג ואל יעבור וצ"ל דכולהו דמסרו נפשייהו בשעת הגזירה הי' וכ"כ הרמב"ן במלחמות סנהדרין (ס"פ בן סורר). וצ"ל דגם על מ"ע בשעת הגזירה יהרג ואל יעבור ודלא כהר"ן ורשב"א והריטב"א שבת (ד' מ"ט) והנ"י בסנהדרין, ואף דלכאורה לאביי סנהדרין (ע"ד ב') דאמר קרקע עולם א"כ נראה דה"נ לענין ביטול מ"ע ואף שנראה מהרמב"ם דאינו פוסק כאביי וסובר דרבא פליג על אביי בהא דקרקע עולם כאשר יבואר איה"ש, עכ"ז הא תקשי לאביי מר"ע וחביריו ודניאל, צ"ל דשעת השמד שאני אביי מודה, וכעין דמוכח מרמב"ם (הל' ג') דבשעת הגזירה לא מהני הנאת עצמן לרבא וכמ"ש הפר"ח וכן הביא המקמ"ח (סי' קנ"ז) בשם חידושי הר"ן לסנהדרין שדקדק כן מדברי הרמב"ם ה"נ יש לומר לאביי דלא מהני הא דקרקע עולם בשעת השמד, גם י"ל דהסברא דקרקע עולם איננה משום דלא עבדה מעשה רק דאינה יכולה להנצל בשום ענין אף כשתמסור עצמה למיתה דיכולין למעבד הדבר בלא דעתה ורצונה ולהורגה אח"כ וכמו שפירש הריב"ש (סי' שפ"ז) ויעוי' ביו"ד (סי' קנ"ז) ט"ז (ס"ק ד') ובגליון רש"א שם, וא"כ כל אלו שמסרו נפשם על העשה ר"ע וחביריו ודניאל הא קיימו המצוה רק דמסרו נפשם לסכנה אם יתוודע למלכות שפיר יש לומר דחייבים אף לאביי לקיים כל שבידם לקיים אף שעי"ז יהרגו אח"כ ופשיטא למאי דמפרש השאילתות פ' וארא (שאילתא מ"ב) האי דקרקע עולם דאביי, היינו דנשים נוצרו לבעילה כמו קרקע לזריעה יעוי"ש, דאיננו ענין לביטול מ"ע. והאי דאלישע בעל כנפים שבת (מ"ט א') שנטלן מראשו כשהגיע הקסדור, כבר תי' הכ"מ והלח"מ (הל' ד') הואיל וכבר קיים מצוות תפילין באותו היום, והפר"ח דחה זה וכתב ע"ז דאינו כלום דהא מצוות תפילין כל היום, ולא ידעתי למה דחה דבריהם כלאחר יד הא מבואר בתוס' שבת (שם) ד"ה נטלם כדבריהם, והסבירו זה דאינו דומה בזה שמוציא עצמו מכלל ישראל במה שאי"ל תפילין בראשו שעה אחת והרבה ישראל שאי"ל תפילין כמותו יעושה"ט דנראה להדיא מדבריהם דהיכא דרוצים לכופו לבטל המצוה לגמרי כגון שלא להניח תפילין כל היום מחוייב למסור נפשו, שוב ראיתי כבית הלל (סי' קנ"ז ס"ק ז') שכ"כ דהתוס' פליגי על הר"ן [וי"ל דמודו התוס' להר"ן ורשב"א וריטב"א דעל מ"ע אין צריך למסור נפשו חק דס"ל דדוקא היכא דמבטל בשב ואל תעשה. אכל הכא באלישע דנטלן מראשו דהוי כמבטל בקום ועשה לכך הוצרכו לדבריהם. ומ"מ איך שיהי' מבואר דהואיל דכבר הניחם ואיננו מבטל רק שעה אחת עדיף דאינו נראה כעכו"ם בזה וא"כ שפיר י"ל כסברת הכ"מ ולח"מ אף להרמב"ם דצריך למסור נפשו בשביל עשה], עוד יש לומר בהא דאלישע עפ"י מ"ש הרמב"ם בהל' תפילין פ"ד (הל' י"ג) דמצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו פטור מן התפילין ויעוי' שם בב"י הל' תפילין (סי' ל"ח) א"כ יש לומר כיון דלא הי' דעתו מיושבת עליו כשהגיע הקסדור אצלו והי' מצטער הי' אז פטור מתפילין, לכך נטלן מראשו [גם י"ל בשביל שמירת התפילין שלא יטלם הקסדור ויבזה אותם להכי נטלם בידו] עוד י"ל דכיון דאם לא נטלם מעצמו הי' הקסדור נוטלם מראשו א"כ סוף סוף לא יקיים המצוה לכך הי' מותר ליטלם בעצמו משא"כ כל שיכול לקיים אף שעי"ז יהרג מחוייב לקיים [ויעוי' כפין זה במנחת חינוך (סי' רצ"ו)] והנה הריטב"א תולין (ד' ק"א) הביא עוד ראי' דבמ"ע אין צריך למסור נפשו, מהא דקאמר שם בגמ' דשמדא הוי ושלחו מתם דיו"כ דהאי שתא הוא בשבתא בכדי שלא תשתכח תורת יוהכ"פ, וקשיא הא בשעת הגזירה צריך למסור עצמו וע"כ דבמ"ע אין צריך וא"כ י"ל דהיתה הגזירה על ב"ד שלא יקבעו החודש יעושה"ט, אמנם יעו"ש במה דהביא בשם הפוס' פירוש אחר באופן דאין ראי', ונראה עוד דאף לפירוש הריטב"א הנ"ל י"ל דלא היתה הגזירה על ב"ד דלא יקבעו החודש, רק הגזירה היפה שלא לעשות יוה"כ וכמש"כ רשיי שם, רק הב"ד מעצמם לא קידשו בכדי שלא יסתכנו, וכעין זה איתא ביו"ד (סי' קמ"ז סעי' ב') ובש"ך שם בשם הנ"י ומהרי"ק, דאם היתה הגזירה ללבוש מלבוש עכו"ם יהרג ואל ילבש, אבל אם לא היתה הגזירה על זה רק על מי שנקרא יהודי מותר ללבוש מלבוש עכו"ם בכדי שלא יכירוהו, כיון דלא היתה הגזירה על מלבוש, וכעין זה איתא נמי בריב"ש (סי' שע"ג) על הא דאיתא בריש כתובות דהיתה גזירה כל הנשאת ברביעי תהרג ונהגו להנשא בשלישי ומקשה הגמ' נהגו לגמרי נעקרי' והקשה הריב"ש אדרבא הא שעת הגזירה אפילו אערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור, ותירץ דאי היתה הגזירה על החכמים דלעקרו הי' אמרינן יהרג ואל יעבור אבל הא הגזירה לא היתה על החכמים רק על הנושאים א"כ החכמים שעליהם לא נגזרה הגזירה מותר להם לעקור התקנה, בכדי שלא יביאו לידי סכנה, יעושה"ט בריב"ש, וא"כ ה"נ דכוותי' דהגזירה היתה על יוה"כ ולא על החכמים הקובעים החודש א"כ רשות בידם לבטל מצוות קידוש דלא היתה גזירה ע"ז, בכדי שלא יבואו לידי סכנה על יוה"כ וא"ש. ונחזור להנ"ל דנראה ברור דעת הרמב"ם דגם על מ"פ חייב למסור נפשו מדינא וכל הני דמסרו נפשייהו על מילה ולולב, וכן ר"ע וחביריו על הלימוד ועל הסמיכה ודניאל על התפילה, הכל מדינא דבשעת הגזרה או בפרהסיא יהרג ועל יעבור והוא מבואר להדיא מדבריו בהל' ד' דקחשיב לר"ע וחביריו ודניאל לדוגמא להאי דינא היכי דמדינא יהרג ואל יעבור. נמצא ג' שיטות בדבר שיטת רבינו הרמב"ם, היכא דמדינא יעבור ואל יהרג אסור למסור נפשו, ואין שום חילוק בין גדולי הדור לאינש דעלמא ובשעת השמד או פרהסיא אפילו בין מ"פ מחוייב למסור נפשו וא"כ כל הני דמסרו נפשייהו הוי מדינא, ושיטת הר"ן ורשב"א וריטב"א דרשאין למסור נפשם אף היכא דמדינא אינו חייב ושיטת הנ"י כפין הכרעה בדבר דבאינש דעלמא סובר כהרמב"ם, דאינו רשאי למסור נפשו היכא דאינו חייב לבר מגדולי הדור היכא דהשעה צריכה לכך רשאין. ובדברי הש"ע יו"ד (סי' קנ"ז) יש תימא דבריש הסי' פסק דאף היכא דמדינא יעבור ועל יהרג רשאי למסור נפשו בכל אדם ושוב לענין ביטול מ"ע כתב הרמ"א דיעבור ואל יהרג לבר היכא דשעה צריכה לכך דרשאי ליהרג אבל לא אינש דעלמא, וכבר הרגיש בזה הגר"א שם י') וראיתי להמקמ"ח (סי' קמ"ו) שכתב לתרץ דכמו דס"ל להשו"ע בלהנאתו דאסור להחמיר ה"נ בקרקע עולם ולהכי בביטול פשה איננו רשאי רק לגדול הדור היכא דהשעה צריכה, ולא הועיל כלל בזה דכיון דמחלק בין שעה צריכה או לא שוב אינו מוכח שאין השעה צריכה דרשאי למסור חף בלהעביר בקום ועשה דכל הני דמסרו נפשייהו י"ל דהיתה השעה צריכה לכך, דהר"ן ורשב"א וריטב"א הוציאו כן מהא דמצינו דמסרו נפשם על עשה אבל להנ"י שוב אין ראי' אם לא דנימא מהירושלמי שהביא התוס' ורא"ש ע"ז (כ"ו ב') בר אבא שלא רצה לאכול נבילה דכיון דהי' בצינעא לא משמע שהיתה השעה צריכה לכך ודחוק]. גם מה שתמה המקמ"ח (שם) על הלח"מ דאישתמיט לי' דברי הנ"י, כבר נתבאר דמוכח מהרמב"ם דלא כהנ"י רק דכל הני דמסרי נפשייהו היה מדינא וכנ"ל, [וקצת יש לעיין לפי"ז תענית (ח' כ') בימי ר"ז גזור דלא למיתב בתעניתא כו' וי"ל]. ולשיטת הרמב"ם דחנני' מו"ע הוי מדינא הא דקאמר בכתובות (ל"ג ב') דאלמלא נגדוהו לחמו"ע הוו פלחו לצלמא, פ"כ כמ"ש הראשונים דבתמי' קאמר או ע"ד גוזמא וספק וכמ"ש שם בשמ"ק, והא דפסחים (נ"ג ב') מה ראו חמו"ע כו' היינו משום שהיו יכולין לברוח כמ"ש שם התוס' וזה לא דמי למוסר עצמו במקום שאין צריך דהתם ליכא מצוה כלל, אבל בזה מכנים עצמו למצוה במקום שיכול לפטור הימנה וזה רשאי כיון דעל מצוות קידוש השם לא נאמר וחי בהם רשאי להכניס עצמו בזה לקיים מצוות קידוש השם הל' ב' חוץ מע"ז וג"ע ושפ"ד. בענין זה רבו השיטות ואתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני במה שנוגע לשיטת רבינו ראשית רבו השיטות בענין הג' עבירות הנ"ל אי דוקא הג' עבירות עצמן או אינהו וכל אביזרייהו והמקור לזה מבואר ברז"ה ומלחמות (ס"פ בן סורר) מהא דאין מתרפאין מעצי אשירה אף דאינו ע"ז ממש רק לאו דלא ידבק דנהנה מע"ז ואפ"ה אסור. והתוס' ע"ז (כ"ז ב') והרא"ש שם הביאו מירושלמי דשבת (ס"פ שמונה שרצים) דדוקא אם הרפואה אינה אלא בעלין של ע"ז ולא בעלין דעלמא דכיון דהרפואה בע"ז תליא חיישינן דאתי לאימשוכי דנראה מזה כאלו יש ממש בע"ז אבל אם הרפואה היא בעלין סתם מותר להתרפאות אף בעלין של ע"ז ושיטתם תלוי' בגירסת הירושלמי הנ"ל וכמו שביאר הגר"א יו"ד (סי' קנ"ה ס"ק י"ב בדפוס קעניגסבורג:
(הג"ה ומ"ש הגר"א שם כפי שיטתו לבאר הירושלמי הנ"ל דהירושלמי כיון במאי דקאמר בתר הכי זאת אומרת שאין מתרפאין מגילוי עריות וכו' דכוונת הירושלמי לראי' דאף בעלין סתם אין מתרפאין מהא דאין מתרפאין בגילוי עריות דהתם וודאי אין הרפואה תלוי' במה שהיא ערוה וכן לא שייך אימשוכי וכן בת"כ דמחלק בין שבת ובין נערה הא בשבת אין הרפואה תלוי' במה שהוא שבת כל דבריו בזה תמוהין מאוד דהא בגוף העבירה עצמה פשיטא דלא בעינן דהרפואה תהא תלוי' דוקא כמה שהיא עבירה וא"כ התם בגילוי עריות דהוא גוף העבירה עצמה להכי אין מתרפאין משא"כ בעלין של אשירה דאיננו עובר גוף עבירת פ"ו עצמה רק לאי בעלמא בהא דוקא בעינן שתהא הרפואה תלוי' בשל פ"ו דאתי לאימשוכי לגוף העבירה והעיקר בפי' הירושלמי כמ"ש הפני משה שם דהוא מלתא בפני עצמה וקאי אדלבתרי' יעו"ש וכן הוא להלן בירושלמי שם זאת אומרת. שאין מתרפאין בשפ"ד דקאי אדלבתרי' ואפשר שהיא איזה הוספה מתלמיד טועה שהרי בדפוס ווילנא שנדפס מחדש מכת"י הגר"א עצמו ליתא זה יעוי"ש ס"ק י"ב וס"ק י"ד מלבד זה הדמיון ע"ז לגילוי עריות תמוה דמתרי קראי ילפינן להו ואין ללמוד זמ"ז ועיין בפנים):
והנה הר"ן (פ"ב דפסחים ופ"ב דע"ז ופ' בתרא דיומא) והנ"י סנהדרין (פ' ב"ס) למדו דאף בעצי אשירה סתמא אין מתרפאין מגילוי עריות דמוכח דאף אביזריהא אסור מס"פ בן סורר גבי ההוא מעשה באדם שנתן עיניו באשה והפלה לבו טינא שאמרו חכמים ימות ועל תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר ואמרו שם בגמ' דלמ"ד א"א ניחא אף דאלו הדברים בודאי לאו גילוי עריות ממש רק אביזרא דגילוי עריות ואפ"ה אסור ותימא מאי ראי' היא זו מגילוי עריות לע"ז דבשלמא אם היינו למדים תרוויהו מחד קרא הי' אפשר ללמוד זמ"ז אבל כיון דמתרי קראי ילפינן להו ע"ז מואהבת וג"ע משפ"ד א"כ מה ענין זה לזה דשפיר יש לחלק ביניהם דואהבת את ד' י"ל דדוקא היכא דאתו לאימשוכו אבל לולא זה איננו עובר עליו אבל ג"ע דילפינן משפ"ד אף בלא זה אסור דשפ"ד אפילו בלא גוף העבירה אסרינן מאי חזית וכעין דאיתא בתוספתא תרומות (פ"ז) וברמב"ם להלן קל ה') דאף למסור לעכו"ם דאיננו גוף שפ"ד רק גורם בעלמא אפ"ה אסור ואפשר דמינה ילפינן לג"ע אף בלא גוף העבירה משא"כ בע"ז דילפינן מואהבת וכן להיפוך אף אם נימא דבעצי אשירה בכל ענין אין מתרפאין אף בסתמא עכ"ז בג"ע י"ל דדוקא בגוף העבירה ממש אסור כמו בשפ"ד דדוקא בפלוני נהרג דנפשה הנטילת נשמה דפלוני אף דאינו אלא ע"י גרמא דידי' עכ"ז נעשה נטילת נשמה דפלוני ממש ושייך מאי חזית ה"נ בגלוי עריות אפשר דדוקא בנעשית גוף העבירה ממש ובדוחק אפשר דכיון דסתמא קאמר ר' יוחנן וכייל חוץ מע"ז ג"ע ושפ"ד כולהו בחדא מחתא מחתינהו אם בע"ז היינו אביזרהא ה"נ בג"ע וכן להיפך דמסתמא כיון דכייל להו סתמא איך שיתפרש חדא ה"נ יתפרש אינך] ונראה עוד דמוכרח ע"כ לחלק ביניהם אף לשיטתם דגם באביזרא אמרינן יהרג ועל יעבור, דהא הרמב"ן (ס"פ ב"ס) כתב דהא דקאקי ודימוניקי דיהבינן להו להנאת עצמן אף שבע"ז ואביזרהא ל"מ הנאת עצמן היינו משום דלפני עור לא מקרי אביזרי דע"ז והנה בשפ"ד נראה דאף בלאו דלפני פור נמי יהרג ואל יעבור כיון דעי"ז יהי' נהרג אחר שוב לא שייך להתיר משום וחי בהם דמאי חזית וכן מבואר בריטב"א פסחים (כ"ה א') באומר לישראל תן לי כלי זיינך שאהרוג ישראל זה ואם לאו אהרוג אותך שיהרג ועל יעבור אף דבזה ליכא רק לאו דלפני עור א"כ חזינן דאינן דומין וראיתי להלבוש יו"ד סי' קע"ז שכתב דעל לפני עור גם באלו ג' עבירות יעבור ועל יהרג מבואר דס"ל דאף בספ"ד בלאו דלפני עור יעבור ואל יהרג ולפע"ד נראה כמ"ש וכ"נ מהריטב"א וכנ"ל]. ואפשר לחלק קצת דבע"ז בלאו דלפני עור ליכא רק לאו דלפני עור ולא איסור המיוחד לע"ז משא"כ בשפ"ד דכל שאפשר להצילו עובר בלא תעמוד על דם רעך ובעשה דוהשבתו רק דכלא מעשה דידי' בשוא"ת יכול לעבור ע"ז משום פקוח נפש דידי' דשייך להיפך מאי חזית אבל במעשה דידי' מלבד הלאו דלפני עור עובר, ג"כ אהני איסורין הנ"ל דמיחדי בשפ"ד ומש"ה יהרג ואל יעבור ואיננו דומה לע"ז דליכא רק לאו דלפני פור ולא איסור המיוחד לע"ז וכל שיש איסורא דע"ז גם בע"ז יהרג ואל יעבור וא"כ שפיר דומין להדדי דבשפ"ד לאו דלפני עור לחוד לא משכחת לה וכנ"ל. עוד אני תמה על הר"ן הנ"ל דהא אף אם נימא דכל הנ' עבירות דומין להדדי מ"מ מאי ראי' מייתי מס"פ ב"ס דלמ"ד א"א ניחא דמוכח דאף דאיננו עובר גוף העבירה רק על לאו דלא תקרבו אסור ה"נ אף בעצי אשירה סתם דעובר על לאו דלא ידבק, דמה ענין זל"ז דהא אף באומר דוקא עלין של ע"ז עכ"ז הא אין המתרפא עובר רק על לאו דלא ידבק רק החילוק היא דבעלין סתם דליכא שייכות מינה לגוף העבירה דלא מצו למיתי מינה לגוף עבירת ע"ז ואינו רק לאו דלא ידבק בעלמא להני יעבור משא"כ במקפיד הרופא דוקא על עלין של ע"ז דע"ז הוא הגורם להרפואה דשייך אתי לאימשוכי ומצי למיתי לגוף עבירת ע"ז להכי אסור וא"כ י"ל דלאו דלא תקרבו דהוא לסייג לגוף העבירה וכדאיתא באבות דר"נ (ריש פ"ב) דהוא סייג דעשתה התורה לגוף עבירת ג"ע דמזה יכול לבוא לגוף העבירה א"כ שפיר דמיא למפקיד דוקא על עלין של ע"ז דבתרווייהו מצי למיתי מינה לגוף העבירה משא"כ בעלין סתמא דלא ידבק אינו אלא לאו בעלמא ולא לסייג לגוף עבירת ע"ז דלא מצי למיתי מינה לגוף עבירת ע"ז שפיר מצי להתרפאות, ואביזרא דג"ע דהוי לסייג כנ"ל דמיא לעלין של ע"ז בדוקא ועפי"ז נראה ליישב דפת הב"י דבסי' קנ"ה נראה דתופס לעיקר דדוקא במקפיד על עלין של ע"ז דכתבה תחלה בסתם ושיטה דאף בעלין סתם כתב בשם י"א דכה"ג הדיעה הראשונה תופס לעיקר כידוע וכ"כ הש"ך שם (ס"ק י"א) אלמא דבאביזרא מתרפאין ואלו בב"י סי' קצ"ה לענין למשש בדופק אשתו נדה ביש בה סכנה כתב דלשיטת הרמב"ם דלא תקרבו דאורייתא אסור משום אביזרא דג"ע ולהנ"ל א"ש דאף דהר"ן השווה אותם עכ"ז אינך פוסקים דס"ל דבעלין סתם מתרפאין ע"כ דמחלקי בזה כיון דמוכח מס"פ ב"ס דאביזרא דג"ע אין מתרפאין ע"כ דמחלקי בין אביזרא דג"ע לעלין סתם. ואכתי יש לתמוה על הב"י במ"ש שם דהרמב"ן דמתיר ביש בו סכנה היינו משום דאזיל לטעמי' דקריבה אינה אלא מדרבנן הא להנ"ל לשיטת רמב"ן מוכח מס"פ ב"ס דאף בדרבנן אין מתרפאין וע"כ דאין כוונתו לסמוך על הראי' דס"פ ב"ס א"כ שוב אף אי' קריבה דאורייתא י"ל דמתרפאין וכדמיון הר"ן דדמי' לעלין סתם. והנה הריב"ש (סי' רע"ה) להרא"ם בתשובה שהביא המל"מ כאן הוכיחו מס"פ בן סורר דאף בדרבנן באביזרא דג"ע אין מתרפאין מלישנא דפנויה היתה דליכא אלא איסורא דרבנן ולכאורה הדברים תמוהין מאוד דהא אדרבא מזו הגמ' מוכח איפכא דהא מקשה למ"ד פנוי' היתה מאי כולי האי ומתרץ משום פגם משפחה או שלא יהא בנות ישראל פרוצות בעריות וכבר תמה על הרא"ם במנחת חנוך (מצוה רצ"ז). וליישב דבריהם שלא יהי' תמוהין כ"כ נראה דפירשו בגמ' דמקשה למ"ד פנוי' מאי כולי האי היינו דאף איסור דבריהם ליכא לספר עם פנוי' ומאי איסור דרבנן איכא בזה ומתרץ שלא יהא בנות ישראל פרוצות בעריות מש"ה אסרו רבנן בזה הסיפור וממילא הוי אביזרא דג"ע ואין מתרפאין וא"כ שקלא וטרי' דגמרא אינו אלא למיהב טעמא על האיסור דרבנן שיש בזה, והאי דימות ואל יספר שוב הוא מדינא מטעם דאין מתרפאין באביזרא דגילוי עריות אף באיסור דרבנן, כן נראה נכון ליישב דבריהם שלא יהיו תמוהין כל כך:
אבל באמת אין דעת הראשונים כן, דיעוין רז"ה (ס"פ ב"ס) דמבואר להדיא דאין הראי' רק מלישנא דא"א, דמשמע דלהאי לישנא א"ל לטעמא שלא יהא בנות ישראל פרוצות בעריות רק מדינא, אבל ללישנא דפנוי' דקאמר שלא יהא בנות ישראל פרוצות בעריות, היינו דעשו גדר דוקא בזה שהעלה לבו טינא ואיננו מדינא, וכ"ה בר"ן וביתר הראשונים:
אמנם אכתי יש להביא ראי' דאף בדרבנן באביזרא דג"ע אין מתרפאין, מדברי הרמב"ן במלחמות שם דהסכים לרז"ה, וכן הוא ברמב"ן בתוה"א הובא בר"ן לפרק בתרא דיומא) א הרמב"ן סובר דקריבה אינה אלא דרבנן אף בא"א, ואם שפיר מוכח דאף בדרבנן אסור:
והש"ך יו"ד (סימן קנ"ז סק"י) הוכיח באמת מגמרא זו כדעת הרמב"ם דקריבה דאורייתא, (ומ"ש הש"ך שם דדוקא דרך חיבה והסכים לזה דעת הר"ן, וחמה החוות יאיר (סימן קפ"ב) דבאנסין איך שייך דרך חיבה, ומדכתב הר"ן יהרג וא"י מכלל דאף באנסין, לק"מ דכוונת הר"ן כעין דהעלה בלבו טינא דהוי דרך חיבה, ואף דהו"ל לומר ימות, מ"מ שיגרא דלישנא דגמ' נקט וכוונתו בגוונא הנ"ל, ויותר מזה מצינו דעת השאילתות דמפרש בגמ' יהרג וא"י בהעלה לבו טינא וכמו שהביא התוספות ביומא (פ"ב ב') וביבמות משמו, ואף שדקדקו התוס' דהול"ל ימות, מ"מ על הר"ן אין להקשות כן דשיגרא דלישנא דגמרא נקט וכוונתו כנ"ל], אבל להרמב"ן דסובר דקריבה דרבנן והסכים להראי' דס"פ ב"ס,, מוכח דאף בדרבנן אסור ואף לדעת הרמב"ם דקריבה דאורייתא, עכ"ז דקדקו דהא סיפור עמה לאו דאורייתא, יעוין ת' פני יהושע ח"ב אה"ע (סימן מ"ד) וסדרי טהרה (סס"י קצ"ה), ואם כן מוכח דאף בדרבנן באביזרא דג"ע אסור [ולדעת הש"ך צ"ל, דאף בדיבור דרך חיבה הוי דאורייתא, וכמו דאיתא באבות דר"נ (פ"ב) וידבר עמה דברים בטלים, יעוין בספר המצות (מצוה שנ"ג) ובהשגות הרמב"ן שם]:
אמנם אף לפי זה דוקא בגוף הערוה דאורייתא אזי אסור אף אביזרא דידה דרבנן, אבל לא בגוף הערוה דרבנן, דגדולה מזו מבואר ברמב"ן במלחמות (סוף פרק כ"ם) דאף חייבי לאוין אינן בכלל ג"ע, וכ"כ החינוך (מצוה רל"ז) וכ"כ הריטב"א פסחים (כ"ה א'), וכבר ביאר כל זה הברכי יוסף (סימן קנ"ז) בשם חידושי הר"ן סנהדרין, ודלא כהרא"ם שהביא המל"מ להוכיח מינה אף לגוף הערוה דרבנן:
ובהכי מתיישבת קושית המגי' במל"מ, (פ"א מהלכות יו"ט סוף הי"ז) דמאי מקשה הגמרא (ס"פ ב"ס) למ"ד פנוי' היתה, הא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת, ולהנ"ל לק"מ, דבאיסור כרת הוי ג"ע דאמרינן וא"י אף באביזרא דידה, מה שאין כן בפנוי' דגוף האיסור לאו הא נדחה מפני פיקוח נפש:
א אמנם גוף דברי הרמב"ן תמוהים לי, דמ"ש חייבי לאוין ועשה דפשיטא ש דלא שייך בהו יוא"י משום דלא ניתן להצילה בנפשו, ומ"ש לעניין אביזרא דסבירא לי' דאף באביזרא דג"ע אמרינן יוא"י, דהא פשיטא לענין להצילה בנפשו אם רודף אחרי' לא לעשות גוף המעשה רק לקירוב בשר וכדומה לדבר עמה ולראותה ערומה דאין מצילין אותה בנפשו, דהא טעמא משום פגמה ובקירוב בשר ודיבור ליכא פגמא, [ומאד שנה בזה במח"כ בהעמק שאלה בשאילתות (שאילתא מ"ב בסק"ד) דנראה דס"ל דגם בדיבור שייך פגמה ולא ניתן לאומרו כלב, ואיננו דומה להא דאמרו בגמרא (ס"פ ב"ס) משום פנה משפחה כמובן] ואפ"ה לענין יוא"י ובהעלה לבו טינא אף באביזרא בדיבור ימות ואל יעבור, ואם כן מאי שנא דלענין אביזרא אין מדמין יהרג וא"י לענין להצילה בנפשו, ולענין חייבי לאוין ועשה פשיטא לי' דמדמין: והנראה בזה על פי מ"ש לעיל, דהנה בשפ"ד נראה דאף באינו עושה מעשה הרציחה שהי' חייב מיתה רק גורם לבד, כגון לכפותו לפני ארי או להשיך בו נחש וכדומה, דבכל הני פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כמבואר ברמב"ם (הלכות רוצח), אפ"ה גם בזה אמרינן יוא"י וכמבואר בתוספתא וירושלמי דתרומות (פ"ח) והובא לקמן ברמב"ם (הל"ה) דאף באמרו העכו"ם תנו לנו אחד ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם יהרגו ואל ימסרו נפש אחת מישראל, אף דבמסירה ליכא חיוב מיתה דאינה אלא גרמא בעלמא, וכ"ה בריטב"א פסחים (כ"ה א') הנ"ל דאף באומר מסור לי כלי זיין להרוג לפלוני יוא"י אף דאינו אלא גרמא בעלמא, וכ"נ מסברת הגמרא מאי חזית דדמא דהאי סומק, דסוף סוף העבירה שעושה נצרך לומר דנדחה מפני פ"נ וכיון שעי"ז יהרג פלוני שייך מאי חזית ולא נדחית מפני פ"נ, ויעוין בגלי' מסכת (סימן ה') שכתב שיש לו קונטרס מיוחד בענין שפ"ד דאמרינן יוא"י איך הדין בגורם לשפ"ד, ותלי לה בפלוגתת ר' יוחנן ור"ל בירושלמי (תרומות פ"ח) ביחדו, דלר' יוחנן דביחדו שרי היינו משום דבגורם לא אמרינן יוא"י, ולדעתי דגם ר' יוחנן מודה דאף בגורם יוא"י, מהא דבלא יחדו אסור אף לדידי', ואי בגורם ל"א יוא"י הו"ל למשרי אף בלא יחדו, והא דביחדו שרי לדידי' אין הטעם משום גורם רק כאשר יבואר להלן אי"ה, וכיון דבשפ"ד אף בגורם אמרינן יוא"י וכדמוכח מסברת הגמרא מאי חזית, אף דגורם איננו שפ"ד ממש רק אביזרא דשפ"ר, מזה ילפינן לנערה המאורסה דאף באביזרא אמרינן יוא"י, ואף דלעיל כתבתי לחלק דבגורם לשפ"ד הא עכ"פ נעשית השפ"ד אף דהוא לא עביד רק הגורם מ"מ גוף השפ"ד נעשה ע"י גרמתו, משא"כ באביזרא דג"ע דגוף הג"ע לא נעשית כלל, מ"מ י"ל דלא ס"ל להגמ' לחלק בזה, דכיון דהוא לא עביד רק הגורם ואפילו הכי יוא"י מוכח דאף באביזרא אמרינן יוא"י, מה שאין כן בחייבי לאוין ועשה, וא"ש:
הגה"ה ועפ"י הנ"ל נראה ליישב הגירסא שלפנינו בתוס' ע"ז (נ"ד א') ד"ה מתקיף דכתבו מאי ראי' מייתי מלנערה לא תעשה דבר אדרבה מינה ילפינן דחייב למסור עצמו בשלהי ב"ס אפילו במצוה קלה דקאמר ה"ז כו' ויעו"ש במהרש"א דכתב טעות קחזינא הכא יעו"ש דהגי', ועפ' הנ"ל אפשר דכוונת התוס' במצוה קלה אאביזרא דעריות, ולפ"ז הא דקאמרי בשלהי ב"ם כוונתם על הסוף ממש בהא דתעמוד לפניו ערומה. ולפ"ז מיושב נמי כמו שהיא לפנינו, דלא כמו שהבי' הב"ח דב' דברים הן, דמינה ילפינן דחייב למסור עצמו איננו בשלהי ממש רק מ"ש בסוף דקאמר ה"ז בא ללמד כו', בשלהי ב"ס אפילו מצוה קלה היינו ההוא דתעמוד ערומה): ובגוף הראי' מההיא דס"פ ב"ס הנ"ל חשבתי איזה דברים לדחות, ואף שמצאתי להאחרונים שקדמוני קצת בזה, עכ"ז יען חשבתי בתוספות ביאור והוא נפקותא רבתי לדינא, הנני להאריך קצת בזה:
והוא על פי מה שנראה לי, מרש"י סנהדרין (ע"ד ב') ד"ה לפקח דכתב דבבא על עסקי נפשות כיון דניתן להרגו בלא התראה גברא קטילא הוא משעת חתירה, יעוש"ה דנראה ברור כוונת רש"י דמיירי אף באופן דהשתא שוב אין חשש שיהרוג את בעה"ב לאחר שנפקח הגל ופסק רדיפתו ושוב לא ניתן להרגו כעת ואפ"ה אין מפקחין עליו את הגל שנפל עליו בעת שהי' רודף, משום דבעת נפילת הגל עליו הוי כגברא קטילא ומש"ה אין מפקחין עליו עוד אף דכבר פסק רדיפתו, דאי מיירי באופן דהשתא גם כן יש לחוש שיהרוג לבעה"ב אם נפקח הגל, א"כ הא ניתן להורגו בידים ופשיטא דאין מפקחין, וכדפריך כעין זה (ע"ז כ"ו ב') השתא אחותי מחתינן לי' אסוקי מיבעיא, ולמאי איצטריך רש"י לאהדורי אטעמא דגברא קטילא הוא משעת חתירה, תיפ"ל דכעת ממש הוא גברא קטילא וניתן להורגו בידים ואיך נפקח עליו את הגל, על כן נראה פשוט וברור כוונת רש"י כנ"ל, דמיירי אף בגוונא דכעת כבר פסק רדיפתו דשוב אין חשש שיהרוג לבעה"ב אף אם נפקח הגל ושוב לא ניתן להורגו בידים ואפילו הכי אין מפקחין, משום דמעיקרא בעת נפילת הגל הי' גברא קטילא:
והדברים תמוהין לכאורה וצריכין טעם והסבר, דאמאי לא נפקח הגל עליו כיון דכבר פסק מרדיפתו ושוב לא ניתן להורגו ואמאי לא נפקח משום פ"נ, וכי משום שהי' רודף מעיקרא והי' ניתן להורגו שוב לא נפקח עליו לעולם דהוי כגברא קטילא אתמהה:
ובאמת מגוף דברי הגמ' אין הכרח כלל לזה, דיש לומר דאצטריך לאשמועינן דהיכא דיש לו דמים, משום דאמרינן דבודאי לא יהרוג, לא זו דאסור להורגו רק אף לחלל עליו את השבת לפקח עליו הגל גם כן מחוייבין, ולא אמרינן דנהי דאסור להורגו משום דאמרינן דמסתמא לא יהרוג אבל עכ"פ ספק רחוק הוא דדלמא יהרוג ומש"ה נהי' בשוא"ת לחלל עליו את השבת, קמ"ל דלא זו דבשביל האומדנא דמסתמא לא יהרוג אסור להרגו, רק דאף בקום ועשה מחללין עליו את השבת בשביל האומדנא, ומיירי הקרא דלאחר הפיקוח יהיה החשש לענין הריגת בעה"ב כקודם שנפל הגל, ובזה הוא דיש חילוק בין יש לו דמים לאין לו דמים, דבאין לו דמים ניתן להורגו בידים וכ"ש א מפקחין כיון דעדיין לא פסק מרדיפתו והחשש לאחר הפיקוח לענין הריגת בעה"ב כקודם נפילת הגל, וביש לו דמים לא זו דאסור להורגו בשביל האומדנא רק אף מחללין שבת בקום ועשה לפקח בשביל האומדנא:
וכן נראה לי מלשון הרמב"ם (סוף הל' גניבה) דכתב וז"ל, כל גנב שיש לו דמים אם נפל עליו גל בשבת מפקחין עליו ואם שבר כלים בביאתו חייב בתשלומין, אבל מי שאין לו דמים ששבר כלים בביאתו פטור כמו שבארנו עכ"ל, ולכאורה תמוה דפתח בתרתי וסיים בחדא, דפתח בשבת ובכלים ולא סיים אלא בכלים לחודי', והו"ל לומר דבר והיפוכו בתרתי ולסיים, אבל מי שאין לו דמים אם נפל עליו גל אין מפקחין ואם שבר כלים פטור, אבל למה שכתבנו א"ש היטב, דאם יש חשש לענין הריגת בעה"ב לאחר הפיקוח כקודם נפילת הגל, הוא מלתא דפשיטא דאין מפקחין, דהשתא בידים ניתן להורגו ס"ד לפקח עליו הגל להצילו, והוא מלתא דפשיטא שלא ניתן לאומרו וכ"ש לכותבו, ובאם שלאחר הפיקוח שוב אין חשש לענין הריגת בעה"ב, אם כן כבר פסק אז מרדיפתו ולא ניתן להורגו שוב מיקרי יש לו דמים, וכמ"ש מקודם (בהלכה י"א) דהואיל ושוב אינו רודף יש לו דמים ומפקחין עליו הגל גם כן כיון דיש לו דמים, ונכלל בהאי כללא דכל שיש לו דמים מפקחין, דאזלינן בתר שעת הפיקוח דאם אז הי' לו דמים מפקחין ולא אזלינן בתר מעיקרא, וא"ש היטב, אבל מרש"י הנ"ל מבואר להדיא להבלתי מתעקש דאף בכהאי גוונא דכעת אין חשש רודף עליו וכבר פסק מרדיפתו לן מפקחין דאזלינן בתר מעיקרא בעת נפילת הגל עליו, ואיננו מובן כלל טעמא דמלתא:
וראיתי להמג"א (סימן שכ"ט סק"ד) דהביא לשון רש"י הנ"ל בשם הגמ' דסנהדרין וכתב וכ"כ הרמב"ם סוף הלכות גניבה, וכבר נתבאר דמדברי הגמ' אין שום הכרח, ומדברי הרמב"ם אדרבא משמע להיפך, ק ברש"י מבואר כן, ומסברא הדברים תמוהין וכנ"ל:
והנראה בטעמו דרש"י, דס"ל דכיון דבעת נפילת הגל עליו אז אנן בידים היינו מפילים הגל עליו דניתן להורגו, ואם אנן בידים היינו מפילים עליו את הגל אף אם אח"כ שוב לא הי' חשש רודף עליו בעוד שלא נהרג עדין, אפ"ה ס"ל דלא היינו מפקחין, דכיון דעל ידי מעשיו התיר עצמו למיתה והביא בעצמו עליו הסכנה אין מחללין עליו שבת להצילו, דפשע בעצמו:
וכעין זה מצינו לענין חטא כדי שיזכה חבירך, דהיכא דפשע בעצמו לא אמרינן חטא כדי שיזכה, כמ"ש התוס' פ"ק דשבת (ד' א') ד"ה וכי, ואפשר דה"נ לענין פ"נ לחלל שבת להצילו דהיכא דבעצמו הביא עליו הסכנה אין מחללין אב"ח. ה"ה הרה"ג ר' מאיר היילפרין נ"י המופריקה טבורו להצילו, ומש"ה אף בנפל עליו הגל בעצמו אין מחללין עליו, כיון דאז בעצמנו היינו מפילים עליו הגל בידים הוי גברא קטילא על, ידי מעשיו שהתיר עצמו למיתה דשוב אין מחללין להצילו, דמה לי נפל ממילא ומה לי אם היינו מפילים עליו בידים:
וכן נראה קצת, דלא מצינו באופה בשבת במזיד והתראה באופן דחייב סקילה דנימא דאנן מצווין לרדות הפת מן התנור קודם שתאפה בכדי שלא יתחייב מיתה, דאף דלא אמרינן חטא כדי שיזכה חבירך היכא דפשע, מ"מ הכא דחייב מיתה בכדי להצילו ממיתת ב"ד להוי כפיקוח נפש דמחללין שבת עבורו, על כרחך נראה דגם במיתה היכא דפשע בעצמו אין מחללין שבת עבורו: וכן משמע מתוס' שבת (ד' א') ד"ה קודם שיבוא לידי איסור סקילה, דהקשו מאי בעיא היא זו פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסור לו, ולא הקשו ביותר דאיך נאסור לו לרדות הא אין לך דבר שעומד בפני פ"נ ופשיטא דמותר לרדות בכדי שלא יתחייב סקילה, וע"כ כיון דפשע בעצמו שוב לא ניתן לחלל מפני פיקוח נפשו, ויש לדחות דהתם מפני איסור סקילה קאמר ומיירי בלא התראה דליכא חיוב ממש, וכעין דמשמע שם בתוס' ד"ה ואלא, יעו"ש במהרש"א, רק דקושית התוס' היא דלא ישמע לנו בכדי שלא יתחייב כרת מה"ת, אמנם מלשון התוס' בתירוצם נראה דהקושיא היא מסקילה, ויעו"ש ברש"י (בסוף דף ג' ב') דמבואר מלשונו דהבעי' הי' אף באתרו בו, ואף שעי"כ יתחייב מיתת ב"ד, עכ"ז, אפשר דאסרו לרדות ודלא כהתוס', ואם כן יקשה כנ"ל הא אין לך דבר שעומד בפני פ"נ, וע"כ כיון דפשע, וגם זה יש לדחות ע"פ מ"ש התוס' ישנים (שם ד' א') דהבעי' היא על זה גופי', דמי אמרינן אם לא יתירו יתחייב אף שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרים וא"כ פשיטא דלא אסרו, או דלא יתחייב ולא התירו, ואפשר דזה כוונת רש"י גם כן ראי':
ויעוין ברשב"א ובריטב"א שבת (ג' ב') דהוכיחו דבמזיד ליכא חיוב סקילה בשבת כיון דרוצה לרדות ואינו נמנע אלא מפני שסבור שאסור א"כ סופו אינו אלא שוגג, והריטב"א הוסיף בלשונו, דאם לא כן איך ישמע לנו שלא לרדות ויהא מתחייב בנפשו אלא ודאי מחמת שסבור שאסור הוא פורש ואם כן אינו אלא שוגג, מכלל דלולא זה דלא ישמע לנו הי' אפשר, לנו לאסור לו לרדות אף שיתחייב בנפשו עי"ז, וכן אם הי' איסור דאורייתא ברדי' נראה דשפיר הי' אסור מדינא לרדותו אף שעי"כ יתחייב בנפשו, ולא אמרינן אין לך דבר שעומד בפני פ"נ כיון דבעצמו הביא המיתה עליו:
ויעוין במנחת חינוך בסופו בקומץ מנחה (במצה רל"ז במאבד עצמו לדעת דאין הרואה עובר בלא תעמוד על דם רעך אף דאפשר לו להצילו:
הנה נתבאר מכ"ז סמוכין דהיכא דבעצמו הביא הסכנה עליו דאין מחללין שבת עבורו, והוא דין חדש שלא מצאתי למי שהעיר בזה, לבד זה מצאתי בשו"ת שבות יעקב חלק א' או"ח (סימן ע"ז) במה שהשיג. על הנחלת שבעה (סימן פ"ג) דדן קו"ח דאם בשביל חולה שלא ימות מחללין שבת כ"ש להציל נפשו מני שחת ממיתה נצחית, דמש"ה אמרינן גדול המחטיא את אדם יותר מההורגו, ואם כן אף היכא דפשע אמרינן חטא כדי שיזכה חבירו, דאי"ל דחולה שאני דלא פשע הא אין מיתה בלא חטא, ועל זה השיג השבו"י דאין חטא אלא שוגג ופושע שאני דאיהו דאפסיד אנפשי', דנראה מזה קצת דסבירא לי' דבחולה היכא דפשע ובעצמו הביא הסכנה עליו אין מחללין, ויעוין בסמ"ק (מצוה ג') ובהגהות חדשות מהגאון ר"י צייטליס (ס"ק ג') וצע"ג בזה לדינא:
ואברך אחד העירני לסייע קצת לזה מיומא (ל"ה ב') גבי הלל דאמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת דתמוה לכאורה דמאי בעו בזה הא על כל אדם מחללין וכל ישראל ראויין לוה, אמנם להנ"ל י"ל משום דהוא פשע בעצמו ובעצמו עליו הסכנה במה שהניח עצמו על הארובה אך כיון דעשה זה לש"ש שנפשו חשקה בתורה ואפשר גם כן שבשביל החשק לא הרגיש כלל, כעין דאמר בעירובין באהבתה תשגה תמיד, ובשבת (פ"ח א') גבי רבא], ולהכי אמרו דהכא שאני דראוי זה לחלל עליו, והוא דקדוק נכון:
ואם כנים אנחנו בזה, אם כן יש לומר בהא דהעלה בלבו טינא דפשע בזה שבעצמו הביא הסכנה עליו דמעיקרא הו"ל לכפויי ליצרי' וליתובי דעתי', מש"ה אין מחללין עבורו שום איסור, ואצ"ל משום דהוו אביזרא דג"ע: ושוב מצאתי כן להאחרונים שכתבו כן בקצרה לדחות הראי' מסוף פרק בן סורר, הרמב"ח בתוספות יוה"כ ליומא (דף פ"ב) כתב דשאני התם דהחולי בא מחמת העבירה, וכ"כ הרדב"ז בת' שהביא המל"מ כאן ובהלכה ו', וכ"כ הסדרי טהרה (סס"י קצ"ה), וכוונת כולם נראה כנ"ל, דפשע ועשה עבירה בזה שהביא עצמו לידי סכנה, וכ"כ החוות יאיר (סימן קפ"ב), דשאני התם שהעלה לבו טינא על ידי היצה"ר וגרם לעצמו הסכנה, ואולת אדם תסלף דרכו, דהוה לי' לכפויי ליצרי' וליתובי דעתי', יעוש"ה, רק דהם כתבו בלא הכרח ומקור לזה, וכבר נתבאר להוכיח מהראשונים דהיכא דבעצמו הביא הסכנה עליו דאין מחללין, וצע"ג בזה לדינא ולמעשה, וקצת יש לתלות זה במה שנחלקו הראשונים באשתפיך חמימי דקודם המילה אי מלין בשבת, יעוין ר"ן שבת פי"ט ופ"ק דביצה יעוש"ה]:
אף דלכאורה נראה לחלק, דאף אם אין מחללין שבת עבורו היכא דבעצמו הביא הסכנה עליו, היינו דוקא שאחר יחלל עבורו, אבל הוא בעצמו אף בכה"ג שרי לחלל, והוי ממש דומיא למה שכתבו הראשונים לענין חטא כדי שיזכה ן דהיכא דפשע לא אמרינן חטא כדי שיזכה חבירך אבל הוא בעצמו רשאי לחטוא כדי שיזכה, וה"נ לענין חילול בפ"נ היכא דפשע בעצמו, אף דממקצת ראיות שכתבתי לעיל משמע אף לענין החולה בעצמו, מ"מ יש לדחותם כמ"ש לעיל, ומאינך ראיות יש לומר דאיכא חילוק בין דידי' לאחר: אמנם אף אם נימא כן, גם כן יתיישב האי דס"פ ב"ס, דהא התם האשה נמי עוברת ואם כן היא איננה רשאה לעבור משום דידי' כיון דבא על ידי פשיעתו:
+(הגה"ה. ויעוי' בזה ברמב"ן במלחמות (ס"פ ב"ס), אשר כפי הנראה הרגיש בחולשת ראי' זו וכתב דאפשר משום האשה, וסתר זה משבת דגם אחר מחלל משום פ"נ, ולא הספיק עצמו בזה עד שהביא ראי' מרז"ה עצמו שהביא מזה לענין אביזרא אף דהאשה אינה אנוסה, דלכאורה הוי כיהודא ועוד לקרא, דכיון דהביא ראי' מפורשת מגמ' למה הוצרך עוד להביא מהרז"ה, רק דנראה דהרגיש דיש לחלק משבת לפי שפשע בעצמו, לכך מייתי מרז"ה גופי' דע"ב אינו מחלק בזה, דאם נימא לחלק כן אין לו ראי' לענין אביזרא וכנ"ל, וכן להלן עוד בלשון הרמב"ן, בכל מתרפאין חוץ מג"ע בכה"ג הוא אם העלה טינא וכיון דבכל מתרפאין ש"מ אונס הוא, מבואר דהרגיש דאפשר טינא לאו אונס הוא והיינו הואיל דפשע, רק דמזה משמע קצת דאינו מחלק בין דידי' לאתר, דאי לא הי' מתקרי אונס אף בשאר איסור דעושה בעצמו הי' אסור ומדמתרפאין בשאר איסור מוכח דהוי אונס, וכן להלן בדברי הרמב"ן, מדמתרפאין בשאר עבירות כגון שהי' צריך לאכול נבילות וטריפות לתאבון אוכל ולא ימות וכו', מדצייר גוונא שצריך לאכול נבילות וטריפות לתאבון, נראה דכוונתו כעין העלה בלבו טינא לאכול נבילה וטריפה אוכל, ומוכת דטינא הוי אונס, מכ"ז נראה דהרגיש, דלא נימא דהוי פשיעה ובכה"ג לא הי' מותר אף לחולה בעצמו ולכך הוכיח דהוי אונס ולא פשיעה. ואין דבר נעלם מעיני הראשונים:
אמנם נראה לדחות ראיית הרמב"ן מהרז"ה, דלעולם י"ל דהאשה אינה יכולה לעבור איסור עבורו, דאינו דומה לשבת הואיל ופשע בעצמו לכן לא הוי אונס גבי דודה, ואפ"ה שפיר הביא ראי' לענין אביזרא, דא"א לומר משום דידה עפ"י מ"ש הש"ך יו"ד (סי' קנ"ז ס"ק י') דדוקא דרך חיבה הוי' אביזרא, ויעוי' כת' חוות יאיר (סי' קפ"ב) דלפ"ז באונס לא משכחת אביזרא, והבאתי דבריו לעיל במוסגר, רק היכא דעביד מרצונו דרך חיבה, וא"כ תתיישב ראיית רז"ה, דלענין אביזרא ליכא למימר משום דידה, דכיון דהיא אנוסה ואיננה עושית מרצונה רק משום דידי', לא הוי' לגבה אביזרא כלל וליכא איסורא משום דידה, רק משום דידי' דעביד דרך חיבה, ואיהו מותר אף בפשע בפ"נ, וע"כ דאביזרא דינו כג"ע ממש, אמנם אף אם נימא כן, לענין גוף השגת המלחמות שם על הרז"ה אין נפ"מ, דכיון דמוכח דלא משום דידה רק משום דידי' שוב מוכח דאסור להנאת עצמו, רק דלפ"ז ישאר הראי' לענין אביזרא. אה לא דנימא דבפשע גם החולה בעצמו אסור, ויש לעיין בכ"ז):
והחוות יאיר (סימן קפ"ב) הנ"ל דחה עוד עיקר הראי' מס"פ ב"ס, די"ל דגם ללישנא דא"א איננו מדינא רק בכדי שלא יהא בנות ישראל פרוצות בעריות, רק דס"ד דל"ש האי טעמא רק בא"א ולא בפנוי', וחידש לנו המתרץ דגם בפנוי' שייך האי טעמא, ודלא כהרז"ה ורמב"ן ור"ן דתפסו בפשיטות דלס"ד לית לי' טעמא שלא יהא פרוצות ובא"א הוא מדינא: ולי נראה עוד עד"ז ברווחא יותר, דהנה בא"א אף דהא דימות ואל תדבר עמו איננו מדינא משום דאביזרא לא, או משום דדיבור אינו אלא מדרבנן, אבל עכ"פ האי דימות ואל תבעל לו הוא מדינא, משא"כ בפנוי' דגם הא דימות ואל תבעל לו איננו מדינא כיון דאינו ג"ע, ואם כן י"ל דזה ידע שפיר דגזרינן דיבור ותעמוד ערומה בשביל הביאה, וא"כ למ"ד א"א דהביאה אסורה מדינא, שפיר גזרו בהאי מעשה אף בדיבור וערומה בשביל גזירת הביאה, אבל למ"ד פנוי' א"כ גוף הביאה ג"כ מותר ואמאי אסרוהו, וע"ז משני שלא יהא בנות ישראל פרוצות בעריות, דהגזירה היתה בהאי מעשה משום לעלמא שלא ירגילו להיות פרוצות ואשה"ט, ומתיישב לפ"ז נמ' קושית המגי' במל"מ (פ"א מהל' יו"ט) הנ"ל מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת, ולהנ"ל אשה"ט, דלס"ד באיסור כרת שייך גזירה משא"כ באיסור לאו. ומאוד אני תמה על כל האחרונים המדברים בענין הזה שלא השגיחו לעיין היטב ולעמוד על עומק לשונו הזהב של הרמב"ם כאן בהל' ט', יעו"ש בביאורנו, שהוכחנו מדבריו לנכון, דאף בא"א הא דאין מתירין לדבר עמה איננו מדינא רק משום חומרא שלא יהא פרוצות, וא"כ מוכרחין דברי החוות יאיר הנ"ל, דאף למ"ד א"א איננו מדינא רק משום חומרא, ויש לו להחו"י תנא רבא דמסייע לו ואיך שיהי' נתבאר דמס"פ בן סורר איננו מוכרח לאביזרא', רק מהא דאין מתרפאין בעצי אשירה, ותלי' בשיטות הנ"ל, אי דוקא במקפיד על עלין של ע"ז, או אף בעלין סתם אין מתרפאין. והנה הרז"ה שם (ס"פ בן סורר), הוכיח דהנאת עצמן מהני אף בג' עבירות שיעבור ואל יהרג מקאקי ודימוניקי דס"פ בן סורר (ע"ד ב') דהוו אביזרא דע"ז, והרמב"ן במלחמות שם, לאחר שסתר דעת הרז"ה והוכיח דבג' עבירות לא מהני הנאת עצמן, יישב ההיא דקאקי ודימוניקי לפי שאיננו לאו מיוחד בע"ז רק דהישראל עובר על לפני עור דהוא לאו בעלמא בכל התורה, מש"ה לא הוי אביזרא דע"ז, והכי איפסק בש"ע (סי' קנ"ז). ותמוה לי, דהא קי"ל כר' יוחנן ע"ז (י"ג א'), דילפינן קו"ח דמהנה לע"ז אסור, דמה נהנה אסור מהנה לא כ"ש, א"כ בקאקי ודימוניקי שלוקחין האור לעכו"ם, מלבד האיסור דלפני עור, הכולל בכל התורה, איכא איסור מהנה לע"ז, דהוא איסור מיוחד לע"ז, וא"כ הוי אביזרא דע"ז. ואפשר דלענין יהרג ואל יעבור לא מהני הקו"ח דהוי כאין עונשין מן הדין. וראיתי להחמדת שלמה או"ח (סי' ל"ח), דהוכיח דהדין יהרג ואל יעבור אינו מגדר עונש לומר בי' אין עונשין מן הדין, מדברי התוס' סנהדרין (ע"ד ב') ד"ה ב"נ, דכתבו דאיצטריך וחי בהם בכדי דלא נילף שאר מצות מרוצח וגילוי עריות דיהרג ואל יעבור, ואי נימא דהוי בגדר עונש לומר בי' אין עונשין מן הדין איך נילף שאר מצות מרוצח וג"ע ולמה לי וחי בהם. ואיננו ראי' כלל, דהא לולא קרא דוחי בהם, הא דגרע דיעבור ואל יהרג ע"כ היינו מצד הסברא, וכיון דגלי קרא ברוצח וג"ע דיהרג ואל יעבור) ממילא נסתרה הסברא ומה"ת בשאר עבירות דיעבור ואל יהרג, וא"כ הלימוד מגילוי עריות אינו אלא למסתר סברת חוץ, דמסתבר לן למימר יעבור ואל יהרג, אבל לבתר דגלי קרא וחי בהם ולא שימות בהם אכל התורה, לבר היכא דגלי קרא בהיפוך, א"כ אם באנו למילף איזה דבר בקו"ח שוב אפשר דשייך אין עונשין מן הדין וגם אף אם דעת. התוס' דל"ש בזה אין עונשין מן הדין עכ"ז הרמב"ן אפשר דיסבור דשייך, ויתרץ קושית התוס' הנ"ל באופן אחר, וכמו שיבואר להלן ליישב קושית תוס' ברווחא, [ולהתוס' בלא"ה לק"מ ממהנה, דהא סוברים דוקא במקפיד הרופא על עלין של ע"ז ולא בעלין סתמא]. ויש לומר דהתוס' לשיטתם והרמב"ן לשיטתו, דהנה אם נימא דאף היכא דמדינא יעבור ואל יהרג עכ"ז אם רוצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי, א"כ לא שייך אין עונשין מן הדין, כיון דאף בלא הקו"ח רשות והקו"ח לא אהני אלא לעשות עליו חיוב, וא"כ התוס' לשיטתם דס"ל בע"ז (כ"ז ב') דאף היכא דמדינא יעבור ואל יהרג מ"מ רשאי להחמיר על עצמו, ולהכי ס"ל דלא שייך בזה אין עונשין מה"ד וכנ"ל, אבל הרמב"ן לשיטתו, דסובר דאסור להחמיר על עצמו וה"ז שופ"ד, וכמו שנתבאר לעיל, א"כ לולא הקו"ח אף רשות לא הוי להכי ס"ל דשייך בזה אין עונשין מן הדין, והדברים נראים נכונים ומוכרחים מצד הסברא ושיקול הדעת הישר אמנם לכאורה מוכרח מתוס' סנהדרין (ע"ג א') ד"ה אף דאף בכה"ג שייך אין עונשין מה"ד, דהגמ' שם חקר מנין לרודף אחר חבירו להורגו דניתן להצילו בנפשו, ורצה למילף בקו"ח מרודף אחר נערה המאורסה דאינו רוצה רק לפוגמה, ניתן להצילה בנפשו כ"ש, ברודף להורגו, ומקשה וכי עונשין מה"ד ומסיק דבי רבי חנא היקשא הוא כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש וכי מה למדנו מרוצח מעתה ה"ז בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצח לנערה מה נערה ניתן להצילה בנפשו אף רוצח ניתן להצילו בנפשו, והקשו התוס' דהא ממחתרת דכתיב והוכה בכל אדם ידעינן דרוצח ניתן להצילו בנפשו, ותירצו דמהתם לא הוי ידעינן רק רשות ובעינן הקישא לחובה, ואכתי קשי', דא"כ מאי פריך הגמ' אהא דיליף בקו"ח וכי עונשין מן הדין, הא כיון דרשות ידעינן ממחתרת והקו"ח לא אהני רק להטיל חיוב, א"כ לכאורה לא שייך אין עונשין מה"ד, וע"כ מוכרח מזה דגם בכה"ג מרשות לחיוב שייך אין עונשין מה"ר, ודלא כמ"ש לעיל. ונראה דהסברא ברורה. מצד עצמה דבכה"ג לא שייך אין עונשין מן הדין, וקושית התוס' לא קאי על הס"ד דגמ' דאפשר דלא ידע מוהוכה, רק קושית תוס' הוא לקושטא דמלתא ולמסקנא על הברייתא דר' יליף, רוצח מנערה, דניתן להצילו בנפשו, דל"ל למילף מהקישא הא ברוצח בהדיא כתיב במחתרת, וע"ז תירצו שפיר דמהתם לא ידעינן אלא רשות ולהכי יליף מהקישא לחובה, ול"ק למסקנא דל"ל הקישא הא שפיר נילף בקו"ח מנערה, כיון דרשות ידעינן ממחתרת ולא בעינן הקו"ח רק לחיוב לא שייך אין עונשין מה"ד, דז"א קו' כלל, דהא ההיקש איננו מיותר, דהא מיבעי לי' להקיש נערה לרוצח לענין יהרג ואל יעבור, וממילא ילפינן מהקישא רוצח מנערה ג"כ לעני חיובא להצילו בנפשו אף דל"צ דמקו"ח נוכל למילף מ"מ עדי לי' למילף מהקישא, דגדולה מזו אמרינן מלתא דאתי' בקו"ח טרח וכתב לה קרא וכ"ש הכא דאיננו מיותר, ואין זה דומה להא דפ"ק דנדרים (ד' ב'). דפריך על הא דיליף דבעל ואב מפירין נזירות מהקישא דנדרים דל"ל הקישא לילף במה מצינו, אף דההיקש ג"כ איננו מיותר, דב' חשובות בדבר, חדא דיעוי' בפי' הרא"ש שם דמה מצינו לאו דוקא דן דהיינו הך גופא, ועוד דיעוי' תוס' שבת (קל"א ב') ד"ה אי דמה מצינו עדיף מקו"ח ובמה מצינו ל"א טרח וכתב לה קרא רק בקו"ח, ולהכי במה מצינו שפיר פריך ל"ל למילף בהקישא, אבל בקו"ח עדיפא לי' למילף בהקישא כמו דאמרינן גבי' טרח וכתב לה קרא, ולהכי א"ש למסקנא ולקושטא דמלתא, ולס"ד דגמ' באמת לא ידע מוהוכה ולהכי פריך וכי עונשין מן הדין, והמתרץ שתירץ לי' מהיקש עדיפא משני' לי' וקושטא דמלתא דילפינן נמי מהקישא, ותדע דהרי התוס' צייני קושייתם על ברייתא דר' ולא על הגמ' מקודם בהא דפריך מנ"ל ברודף דניתן להצילו בנפשו. וע"כ דעל הס"ד ל"ק להו מידי רק על המסקנא, ולזה שפיר תירצו ה"ט. וראיתי להרמב"ח בתויוה"כ, דס"ל דמאין מושיע לה נמי לא הוי ידעינן חובה רק מתרוייהו ביחד, וא"כ א"ש בפשיטות דאיצטריך ההיקש למילף זמ"ז דאז מיותר חד מב' פסוקים לשוי' חובה, אמנם יעוי' ברמב"ם דמחלק בין מחתרת לשאר רודף, דברודף חובה ובמחתרת אינו אלא רשות, ויעוי' בגלי' מסכת בסופו בת' ליו"ד (בסי' ה'), וא"כ י"ל דגם להתוס' כן ושוב אין הכרח לדברי הרמב"ח בתויוה"כ (יומא פ"ב) הנ"ל ד"ה מה נערה המאורסה יעו"ש וא"ש כמ"ש. ועפ"ז נראה ליישב ברווחא מה שנתקשו הראשונים, בהא דקאמר ה"ז בא ללמד ונמצא למד, דהא מלמד נמי. ופירשו ונמצא למד אף למד, וכמ"ש התוס' שם, ועפ"י הנ"ל, נראה ליישב, עפ"י מה שהביא במלחמות בשם הרי"ף ושאילתות ור"ח דגרסי וכי מה למדנו לרוצח, דפשטות הכתוב דנערה המלמד, וא"כ שפיר קאמר ה"ז בא ללמד ונמצא למד, דנערה בא ללמד ונמצא רק למד לענין יהרג וא"י, והא דבא ללמד לרוצח לענין להצילו בנפשו לא חשיב לי', משום דע"ו לא הי' צריך למכתב ההיקש דגם בלא זה הוי ידעינן מוהוכה לרשות ושוב הוי ילפינן בקו"ח מנערה לחיוב, וא"כ עיקר ההיקש לא נכתב רק להיות נערה למד ולא בשביל ללמד, רק דממילא לבתר. דכתיב הקישא ילפינן נמי ללמד בהקישא אף דל"צ דמקו"ח אתי' וכנ"ל דהקישא עדיפא לי', אבל ההיקש לא נכתב בשביל ללמד רק להיות למד ואשה"ט. ועפ"י מ"ש, נראה להכריח כדעת הב"ח, שהביא הש"ך (סי' קנ"ז ס"ק ב'), דאף בפרהסיא בלהנאת עצמו אסור להחמיר, ולא כהפרישה שהביא שם דבפרהסיא רשאי, משום דהא הרמ"א פסק שם דאף על אביזרייהו יהרג וא"י, וא"כ קשי' מקאקי ודימוניקי, וע"כ כתירוץ הרמב"ן משום דאינו אלא לאו דלפ"ע הכולל וכמ"ש שם בהגהה, דחוץ מלאו דלפ"ע, ואכתי קשי' דהא איכא איסור דמהנה, וע"כ דאין עונשין מה"ד, והא התם בפרהסיא מיירי, דראיית הגמ' ע"כ מפרהסיא, כיון דאיננו מאביזרא דע"ז לדידי', וא"כ רשות, איכא בלא הקו"ח לרעת הפרישה, א"כ שוב ל"ש אין עונשין מה"ד כיון דהקו"ח לא אהני רק לחיוב, וע"כ כהב"ח דאף בפרהסיא אסור וא"כ שפיר אמרינן אין עונשין מן הדין ומזה ג"כ ראי' לשיטת רבינו ירוחם דבלהנאת עצמן אסור להחמיר וכל הדברים הנ"ל נראים נכונים ומסתברים. שוב אחר זמן רב בא לידי ס' בשמים ראש, עם הגהות כסא דהרסנא, ויעו"ש (כסי' ש"א) שתפס בפשיטות דשייך בזה אין עונשין מן הדין יעושה"ט אלא דבדבריו שם יש לפקפק הרבה במה דהשווה המיתה דקודם המעשה, והיכא דצריך למסור עצמו, לעונשין דעלמא. עכ"פ להרמב"ן צ"ל דלענין יהרג וא"י אמרינן אין עונשין מה"ד ולהכי ל"מ הקו"ח לענין מהנה, ואף שנתבאר לעיל דלשי' הרמב"ן אף באיסור דרבנן הוי אביזרא, כדמוכח לדידי' דהסכים להראי' מס"פ בן סורר דלמ"ד א"א הוי מדינא אף דלדידי' כל הקריבות אינו אלא דרבנן, מ"מ מהנה דילפינן בקרח ואין עונשין מה"ד גרע מאיסור דרבנן, דהא רבנן לא חידשו בזה כלל על דין תורה, דמדין תורה אסרינן לההנות ואיננו מועיל לענין דין יהרג ואל יעבור מטעם אין עונשין מה"ד, כנ"ל בזה לשיטת הרמב"ן, ועדיין צ"ע. ובפסקי הש"ע ורמ"א יש לתמוה בענין זה, דבסי' קנ"ה תפסו עיקר כדעה הראשונה, שכתבו בסתם דדוקא במקפיד על עלין של ע"ז, אבל בעלין סתמא מותר להתרפאות מעלין של ע"ז, ובסי' קנ"ז סתם הרמ"א דכל אביזרא דג' עבירות יהרג ואל יעבור, וכבר עמדו בזה המנחת חינוך (מצוה רצ"ז) והמקמ"ח (סי' קנ"ה). והמקמ"ח חשב לרפאות שבר על נקלה, דהרמ"א מחלק מעיקר הדין בין רפואה ובין יהרג וא"י, ודבריו תמוהין להמעין פסחים (דף כ"ה) וסנהדרין (ד' ע"ד) דמחד דוכתא ומחד לימודא נלמדו תרי הדינים, ריפוי ויהרג וא"י, וא"א לחלק ביניהם. אמנם כך ראוי לומר, אן דמעיקר הדין אין לחלק ביניהם וכנ"ל, עכ"ז הרמ"א בדרך הכרע וספק חילק ביניהם לענין הפסק, דלענין רפואה כיון דאיכא דעת כמה ראשונים דדוקא ג' עבירות עצמן ולא אביזרייהו לכך מספיקא פסק להקל דספק נפשות להקל, דהא לדעת הני אסור להחמיר על עצמו והמחמיר במקום שא"צ ה"ז שופך דמים, וכמו שנתבאר למעלה בדברינו, משא"כ לענין יהרג וא"י, דאף לדעת הני ג"כ איכא דעת כמה ראשונים, דאף היכא דמדינא יעבור וא"י עכ"ז רשאי להחמיר על עצמו ואף היכא דהעכו"ם מכוין להנאתו עכ"ז איכא דס"ל דרשאי להחמיר, וכמו שנתבאר לעיל להוכיח כן משי' רז"ה (ס"פ בן סורר) ומתוס' גיטין (נ"ז) וכמו שהוכיח הגר"א משי' ר"ת גבי חלמו"ע, אף דלהלכה פסק הרמ"א כרבינו ירוחם דבלהנאתו אסור להחמיר על עצמו, מ"מ אהני לי' שיטתייהו לצרופי דעתייהו לצירוף דעת הראשונים דס"ל דעל כל אביזרייהו יהרג וא"י מדינא, ולכך הכריע מספק לענין יהרג וא"י דעל כל אביזרייהו, וכן דרך הש"ע ורמ"א בכמ"ד. ועוד י"ל עפ"י מאי דהביא הש"ך (סי' קנ"ז ס"ק א') מת' תה"ד (סי' קצ"ט) דלענין יעבור ואל יהרג לא אמרינן ספק נפשות להקל, דלענין קידוש השם לא הקפידה תורה על נפש יעו"ש, והנה קידוש השם וחילול השם לא שייך רק באנס ולא ברפואה וכמו שנתבאר למעלה, [ומה שנראה נגד זה בע"ז (כ"ב ב') יבואר להלן אי"ה], וא"כ ברפואה אמרינן ספק נפשות להקל, ולכך מספק פסק להקל, משא"כ באנס לענין יהרג ואל יעבור אזיל מספיקא להחמיר, וכמ"ש התה"ד. וקצת צ"ע על התה"ד, לפי מה שנתבאר למעלה להוכיח מהרמב"ן דלענין יהרג ואל יעבור אמרינן אין עונשין מה"ד, א"כ נראה דכ"ש דבספק אזלינן להקל, דאם מספק הוי אזלינן לחומרא, מסתבר דכ"ש דלא הוי אמרינן בזה אין עונשין מה"ד, אמנם לפי מ"ש לעיל דהרמב"ן דסובר אין עונשין מה"ד, היינו משום דאזיל לטעמי' דסובר דאסור להחמיר על עצמו במקום שאי"צ מדינא להכי שפיר ס"ל אעמה"ד, ולפ"ז פשיטא באמת לקושטא דמלתא לדידי' דבכל ספיקא אזלינן להקל, משא"כ התה"ד דבזה גופי' מספקא לי' דלמא כהפוסקים דרשאי להחמיר, ולדידהו באמת מספיקא אזלינן להחמיר, וא"ש דברי התה"ד. וראיתי להפני יהושע כתובות (ג' ב'), על תוס' ד"ה ולדרוש, על הא שכתב ר"ת דעכו"ם הבא על בת ישראל אף בא"א לא הוי בכלל ג"ע משום דאין חייבין מיתה על ביאת. עכו"ם, וכתב על זה הפ"י דאין הפי' דמשום דאין חיוב מיתה ואיננו דומה לנערה המאורסה מש"ה לא הוי ג"ע, דהא מסקינן בפ' בן סורר דע"ז וכל אביזרהא אף באיסור לאו יהרג ואל יעבור, וכדמקשה מקאקי ודימוניקי, וכן בג"ע מדקאמר ימות ואל תספר עמו אחורי הגדר, אלא דכוונת ר"ת לפי שדומה לבהמה ובביאת בהמה אף דחייב מיתה לא שייך ג"ע יעו"ש, וכל, דבריו בזה מתחלה ועד סוף תמוהין דהנה מה שהביא מקאקי ודימוניקי לאביזרא דע"ז, כפי הנראה דמפרש דקושית הגמ' סנהדרין אל ב') איננה מפרהסיא, דקאקי ודימוניקי דיהבינן להו אינו אלא בצינעא, רק דקושית הגמ' הוא דהא הוו אביזרא דע"ז דאף בצינעא יהרג ואל יעבור, הן אמת דיש לפרש כן, לשי' הרז"ה (ס"פ ב"ס) דאף בג' עבירות להנאת עצמן יעבור ואל יהרג, והגר"א (סי' קנ"ז סק"ז) תפס כן בשי', רש"י, ונראה דכונתו מדדקדק רש"י הקו' מקאקי ודימוניקי הלא חק לע"ז הוא ולא הזכיר מהפרסיא אמנם באמת, מלשון רש"י פסחים (כ"ה א') ד"ה למה, מדכתב דנראה כמודה בה, נראה דדוקא במקפיד הרופא על עלין של ע"ז אבל בעלין סתמא מותר], אמנם שיטת הרמב"ן במלחמות שם דג' עבירות לא מהני להנאת עצמן ובכל ענין יהרג וא"י, וכ"ה שיטת הרמב"ם וטוש"ע, וא"כ ע"כ דקושית הגמ' אינה מאביזרא דע"ז רק מפרהסיא וכמ"ש המלחמות שם, וא"כ אדרבא מזה משמט איפכא דאביזרא דע"ז אינו כעכו"ם, ולשיטת הרמב"ן דסובר דאף אביזרא כעכו"ם, הוצרך ליישב דקאקי ודימוניקי אינן אביזרא דע"ז משום דליכא בהו לאו מיוחד דאיסור ע"ז רק לאו דלפני עור הכולל כל התורה וביותר דמוכרח ע"כ דגם שיטת ר"ת דבג' עבירות לא מהני הנאת עצמן, דכמו שהוכיח הפני יהושע שם דסובר דקרקע עולם לא מהני בג"ע, ה"נ יש להוכיח דסובר דהנאת עצמן לא מהני, דאל"כ אכתי לא מקשי מידי דהא ג"ע הוא דהא הוי להנאת עצמן, וע"כ דסובר ג"כ דבג"ע לא מהני הנאת עצמן, וא"כ ע"כ מוכרח לפרש קאקי ודימוניקי דאין הקו' מאביזרא דע"ז רק מפרהסיא, וא"כ דבריו תמוהין, דהביא על שיטת ר"ת מקאקי ודימוניקי וכן הא דמייתי מימות ואל תספר, כבר נתבאר לדחות בכמה אנפי, ומדברי הרמב"ם בזה מבואר דאין ראי' וכנ"ל, ועיקר הראי' מעצי אשירה, וכבר נתבאר דיש כמה שי' ראשונים, ק דעת התוס' בעצמן, דדוקא במקפיד ותולה הרפואה בעלין של עכו"ם דוקא, א"כ מבואר דס"ל דאביזרא לא, וגם אף לשיטת הרמב"ן דאביזרא נמי, מ"מ מבואר שם בדבריו דעכ"פ דוקא היכא דבגוף העבירה חייב כרת אבל חייבי לאוין לא הוי אביזרא, וא"כ ה"נ בעכו"ם הבא על א"א לשיטת ר"ת דאינו אלא כמו חייבי לאוין, וכן מבואר להדיא במלחמות שם, וכמו לאו דלא תתחתן דלא הוי אביזרא, ויעוי' ר"ן פ"ב דפסחים וגם מ"ש בטעמו של ר"ת, דבהמה לא שייך גילוי עריות בזה, אף שמצאתי חבל נביאים מתנבאים כן הלא הם הריטב"א הנדפס מחדש לפסחים כ"כ בשם הרא"ה, וכמו כן ביאר שי' ר"ת זקנו של הפ"י ה"ה הגאון מגיני שלמה בת' פ"י ח"ב אבה"ע (סי' מ"ד), וכן ראיתי שהביא המנחת חינוך (מצוה רצ"ז) בשם חידושי הר"ן לסנהדרין שנסתפק בזה, אמנם הלן אי"ה יבואר בדברינו בראי' ברורה, דגם ביאת בהמה הוי בכלל גילוי עריות, ושיטת ר"ת כפשוטו, דכיון דבביאת עכו"ם ליכא מיתה ולא כרת איננו ג"ע, ולא מיבעי' לשי' הראשונים דאביזרא לא, פשיטא דא"ש, ואף להני דסברי דגם אביזרא, מ"מ כיון דבגוף העבירה ליכא כרת גם אביזרא לא הוי, וכמבואר במלחמות ס"פ בן סורר, ותמיהני על הפ"י שהביא דברי המלחמות שם ולא הרגיש בכל זה, סוף דבר, דברי הפני יהושע מראש ועד סוף אינם מדוקדקים ושלא בעיון כתבם. ואחר שנתבאר שיטות הפוסקים בזה עתה נראה איך דעת רבינו נוטה, והנה דברי רבינו סתומים, ואיך שיתפרש דברי הגמ' יש לפרש דעתו ג"כ, ואף למה שיבואר להלן בדברינו להוכיח מדברי רבינו, דסובר דאף למ"ד א"א הא דאסרו לספר איננו מדינא רק שלא יהא בנות ישראל פרוצות בעריות, א"כ לכאורה מבואר דבאביזרא לא אמרינן יהרג ואל יעבור אמנם באמת איננה ראי', דאפשר כמו שהבאתי לעיל בשם המגיני שלמה בת' פני יהושע ח"ב אבה"ע (סי' מ"ד), וסדרי טהרה (סס"י קצ"ה), דסיפור עמה אף לדעת הרמב"ם דכל הקריבות דאורייתא מ"מ דיבור אינו אלא דרבנן, וא"כ י"ל דסובר דאף אביזרא יהרג וא"י, רק דבעינן דבאביזרא יהא עכ"פ איסור דאורייתא, וכמו בעצי אשירה, וכמ"ש הש"ך (סי' קנ"ז ס"ק י'), אבל לא באיסור דרבנן. אמנם מה שנ"ל נכון, להכריע שיטת רבינו הוא עפ"י מאי דתמוה לי טובא על. רבינו, דהשמיט גמ' ערוכה דפסחים (כ"ה א'), מימרא דר' יעקב בשם ר' יוחנן, דבכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה ולא הביא לקמן בהל' ו' רק מימרא שני' דרבין אמר ר' יוחנן דבכל מתרפאין חוץ מע"ז ג"ע ושפ"ד, והדברים מתמיהים מאד. ואי"ל דנכלל בהא דחוץ מע"ז, דז"א דחוץ מע"ז אפשר לפרושי דהכוונה לעבוד ע"ז דעי"ז יתרפא, וכמו דאמר בע"ז (נ"ה א') דאיכא בית ע"ז דכי מצטרך עלמא למטרא מתחזי להו בחלמא ואמר להו שחטו לי גברא ואייתי מיטרא ושחטו לה גברא ואתי מיטרא, וכן שם קחזינן גברי דאזלי כי מתברי ואתי כי מצמדי, ובמד"ר פ' בא (סי' ט"ו) דהובא שם המימרא דבכל מתרפאין חוץ מע"ז וג"ע ושפ"ד מפרש ע"ז כיצד שאם הי' ישראל חולה ויאמרו לו לך אצל ע"ז פלונית ואתה מתרפא אסור לילך, שכה"א זובח לאלהים יחרם כו', והואיל שכל מי שעובד ע"ז יחרם מוטב לו למות בחולי כו', ולא זה בלבד אסור אלא כל דבר שהוא של ע"ז אסור להתרפאות שאם יאמרו לו טול ממה שמקטירין לעכו"ם או טול מן האשירה ועשה מהן קמיע והתרפא אל תטול כו' [יעו"ש דמהמדרש הזה נראה קצת סיוע לשי' התוס' והרא"ש, דדוקא במקפיד על עלין של פ"ו, דמסיים בלשונו שם אמר הקב"ה הואיל והוא כאבן דומם ואין בו ממש ואחרים שומרים אותה שלא יגנבו אותה איך יכולה היא ליתן חיים לחולה לכך אסור להתרפאות מכל אשר לה, משמע דבעינן דהרפואה תהא תלוי' במה שהיא ע"ז דזהו דבר בטל ולכך א א"כ מבואר מכ"ז דאפשר לפרושי חוץ מע"ז כפשטה שלא יעבוד ע"ז לרפואה, ואף דהרמב"ם בפיה"מ ע"ז (נ"ד ב') ובחיבורו פי"א מהל' עכו"ם מכחיש כ"ז וסובר דאי אפשר כלל באמת שתהא איזה תועלת מהע"ז ומעבודתה, עכ"ז שפיר צריך לאשמועינן דאין מתרפאין מאתה, דהא הרמב"ם בעצמו פי"א מע"ז (הל' י"א) כתב דמי שנשכו עקרב או נחש מותר ללחוש אף בשבת כדי ליישב דעתו ולחזק לבו אעפ"י שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו לו כדי שלא תטרף דעתו עליו עכ"ל, וא"כ שפיר איצטריך לאשמועינן דבע"ז אסור להתרפאות כה"ג כדי ליישב דעתו ולחזק לבו, וכיון דאפשר לפרש חוץ מע"ז כפשוטו, דהיינו ע"ז ממש א"כ איך השמיט הא דחוץ מעצי אשירה, והא חזינן דחז"ל בגמ' לא סמכו אסתמא ופירשו להדיא דאסור להתרפאות בעצי אשירה, וכן מבואר במד"ר הנ"ל, וכן הרי"ף והרא"ש ובה"ג (סוף הל' עכו"ם) אף דהביאו המימרא דבכל מתרפאין חוץ מע"ז ג"ע ושפ"ד אפ"ה הביאו נמי להמימרא דבכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה ולא סמכו על זה דנכלל בהא דחוץ מע"ז, משום דחוץ מע"ז אפשר לפרש ע"ז ממש וכנ"ל, וא"כ מלתא דלחז"ל ולגדולי הראשונים רבותיו של הרמב"ם, לא משמע להו מכללא והוצרכו לפרש ולבאר בפרט, איך מסתים לה הרמב"ם ויסמוך אכללא דחוץ מע"ז, והלא כמה כרכורים כרכרו הראשונים בטעמא דמלתא דחוץ מעצי אשירה או משום אביזרא דע"ז או משום דאתי לאימשוכי אבל, עכ"פ אינו פשוט, מהא דחוץ מע"ז למשמע מינה עצי אשירה, והדברים מתמיהים מאד השמטת הרמב"ם הא דעצי אשירה, ונפלאתי מאוד על שלא מצאתי למי שירגיש בזה והנראה בזה, דהרמב"ם דחה הך מימרא דר' יעקב בשם ר' יוחנן דבכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה מהלכה, וסובר דכי אתא רבין ארי"ו בכל מתרפאין חוץ מע"ז ג"ע ושפ"ד לאיפלוגי אתא על ר' יעקב דמעולם לא אמר ר' יוחנן חוץ מעצי אשירה רק חוץ מע"ז ג"ע ושפ"ד, או אף אם אינו פלוגתא דרבין אהא דר' יעקב עכ"ז שפיר י"ל דדחאה מהלכה להא דר' יעקב, והוא. דלא מיבעי' למה שנראה מדברי הר"ן והראשונים הנ"ל, דהני ג' עבירות שוו להדדי, דאם בחד אף אביזרא אסור ה"נ בכולן, וכמו שנתבאר לעיל, א"כ י"ל דקשי' לי' להרמב"ם קושית הר"ן פסחים פ"ב דהא כל הג' עבירות אף להנאת עצמן יהרג ואל יעבור, וכמו שפסק הרמב"ם להדי', וכמו שהוכיח הרמב"ן ממימרא דרבין אמר ר' יוחנן, וכ"ה בברייתא יומא (פ"ב א'), דאם דאסור להתרפאות בג' עבירות אף דהוי להנאת עצמן, וא"כ הא דאסתר סנהדרין (ע"ב ב') דמתרץ דבא הנאת עצמן שאני ע"כ דאיננו ג"ע, וכמ"ש הרמב"ן דעכו"ם הבא על בת, ישראל אף דרך חתנות איננו גילוי עריות רק עבירה בעלמא ומותר להנאת עצמו, ואכתי קשיא קושית הר"ן פ"ב דפסחים דהא הוי אביזרא דג"ע, ומינה הוציא הרמב"ם דרבא, סובר אביזרא לא, רק דדוקא הג' עבירות עצמן אין מתרפאין ויהרג ואל יעבור ולא אביזרייהו, ופליג אדר' יעקב אמר ר' יוחנן דאף בעצי אשירה אין מתרפאין דסובר דגם באביזרא אין מתרפאין, אבל רבא פליג דדוקא הג' עבירות עצמן אבל אביזרייהו מותר להנאת עצמן, וא"כ ה"ה דמתרפאין וכנ"ל, דריפוי והנאת עצמן הא בהא תליא כמ"ש הרמב"ן וע"ד פלפול הנהוג י"ל בזה דכי אתא רבין ארי"ו לאיפלוגי אתא, והיינו דר' יעקב לא הזכיר רק עצי אשירה ולא ג"ע א"כ י"ל דס"ל בג"ט דיעבור וא"י ומתרפאין, ובלא"ה ל"ק מאסתר, וא"כ שפיר י"ל דאף אביזרא דפ"ו דהיינו עצי אשירה אין מתרפאין, אבל רבין דהוסיף נמי ג"ע וא"כ קשי' מאסתר וצ"ל דאסתר אינו ג"ע ומוכח דאביזרא לא, ואף דבירושלמי פ"ב דע"ז ושכח פ' שמונה שרציה ומד"ר פ' בא הנ"ל. איתא ג"כ הך מימרא דבכל מתרפאין חוץ מע"ז וג"ע ושפ"ד ואפ"ה קאמר דבעני אשירה נמי לא, ל"ק דאפשר דסובר כאביי על הא דאסתר דקרקע עולם, וזה יתיישב נמי לג"ע, כמ"ש הרמב"ן במלחמות ס"פ בן סורר, אבל לרבא דאינו סובר קרקע עולה רק הנאת עצמו מוכח דהא דאסתר אינו ג"ע, ומוכת דאביזרא לא וכנ"ל]. ואף אם נימא כמו שצידדנו לעיל, דהג' עבירות אין ללמוד זמ"ז ולאו הא בהא תלי' ע"ז בג"ע, עכ"ז שפיר י"ל דהוכיח מרבא בסנהדרין דבע"ז גופי' אביזרא שפיר דמי, מהא דאמר רבא התם דהני קאקי ודימוניקי דיהבינן להו הוא משום הנאת עצמן אף דהוי אביזרא דע"ז, וכמו שהקשה הרז"ה (ס"פ ק סורר), ותירוץ המלחמות (שם) דלא הוי אביזרא דע"ז משום דאינו אלא לפני עור דאינו מיוחד לע"ז לא ס"ל להרמב"ם, ובפרט למאי שהקשתי לעיל דהא מהנה אסור בקו"ח מנהנה לר' יוחנן ע"ז (י"ג א'), וא"כ איכא איסור דמהנה לבד האיסור דלפני עור וזהו מיוחד בע"ז דומי' דעלי אשירה דפה לי נהנה ומה, לי מהנה, וע"כ דרבא סובר אביזרא דע"ו איננו אסור להנאת עצמו, וא"כ מותר להתרפאות מעצי אשירה, ודלא כר' יעקב אמר ר' יוחנן, ולכך השמיטו הרמב"ם [וגם בשאילתות דר"א (שאילתא ל"ח ומ"ב) לא הביא הא דעצי אשירה וכתב דעכו"ם מותר להנאת עצמו כגון קאקי ודימוניקי, וביאר האשכול בדעתו דדוקא בע"ז כי הני אבל לא בע"ז ממש דג' עבירות לא מהני הנאת עצמן, וא"כ י"ל ג"כ דדעתו כהרמב"ם בעצי אשירה וכנ"ל]. ולפ"ז נראה, דשיטת הרמב"ם בהא דעצי אשירה היינו אף בעלין סתם, דר' יעקב סובר דאף אביזרא דע"ז דינו כעכו"ם, רק דדחאה מהלכה מהא דרבא בסנהדרין [ואפשר דמש"ה מפרש דכי אתא רבין, היינו דפליג על ר' יעקב ורבא יסבור כרבין דאם הי' מפרש דחוץ מע"ז היינו במקפיד הרופא דוקא על עלין של ע"ו דשייך אימשוכי, א"כ ממילא שוב לא מצינו מאן דפליג עלי' ולא הו"ל להשמיטה.