שות אור גדול· רבי ירוחם יהודא ליב פרלמן [הגדול ממינסק]
סימן טז
ע"ד העגונה שנשאלתי שנתגרשה במקום רחוק עד שא"א לקיים חת"י הדיינים מהמעשה ב"ד שהביאה, והוא מקום עיגון גדול, ובש"ע (סס"י קנ"ב) מבואר דאין להתיר בלא קיום ובנוב"י (מה"ת סס"י קל"ו) החמיר בזה אף במקום עיגון, אמרתי לעיין קצת בזה כפי אשר יעלה בעטי בעזהי"ת, וד' ישים בפי דבר אמת שלא אכשל בדבר הלכה. והנה מקודם שנבוא לבאר סתירת דברי הש"ע (סס"י קנ"ב) שנתקשה הנוב"י שם וגם ברמ"א שלא הגי' שם (כבסס"י קמ"ב) אמרתי לעיין בשיטות הראשונים א) הנה הרמב"ם הל' גירושין (פ"ז הל' כ"ד ופי"ב הל' ב') והל' עבדים (פ"ו ה"ז) כתב דאשה עצמה מביאה גיטה אין חוששין לזיוף ותנשא וכן סתם הש"ע באבה"ע (סי' קנ"ב סעי' ט') וביו"ד (סי' רס"ז סעי' נ"ב) רק בסי' קמ"ב באבה"ע הביא גם דעת הראב"ד בשם וי"א. והראב"ד השיג על הרמב"ם (בפי"ב מגירושין ופ"ו מעבדים) ומחלקותם תלוי בביאור דברי הגמ' גיטין (סוף פ"ב) אשה מכי מטא גיטה לידה איגרשא לה דלהרמב"ם הפי' דאינה צריכה. והראב"ד (בפ"ו מעבדים) והריב"ש (סי' שפ"ה) הקשו על זה דלמא הפי' דצריכה משום שמא יערער הבעל שלא תהא צריכה לקיימו. וכבר כתב הפ"י שם דלק"מ דמשמע ממתניתין דצריכה לענין שלא תנשא בלא זה אף בלא ערעור, והראב"ד וריב"ש פירשוהו דהפי' דאינה נאמנת, והר"ן (בפ"ק דגיטין) גבי נתנו לה ולא אמר בפ"נ מפרש כהרמב"ם הנ"ל, [ובחנם נזקק הפ"י (בסוף פ"ב דגיטין) שם להוכיח מדבריו שם דלא כהריב"ש דהדברים מבוארים להדיא בר"ן (פ"ק דגיטין) הנ"ל]:
והסביר הר"ן הטעם משום דכל שאינו בתורת שליחות לא חיישינן שיערער וכיון דלא חיישינן לערעור הבעל שוב אנן ל"ח למזוייף כמו בשליח בא"י יעו"ש בר"ן. ובזה מיושב קו' הלח"מ (סוף פ"ז מגירושין) דכתב הרמב"ם דאין חושש שמא זייפא שאינה מקלקלת על עצמה ועוד דעדים החתומים כמי שנחקרה עדותן עד שיהא שם מערער לפיכך נעמיד הגט בחזקתו ותנשא ואין חוששין שמא ימצא מזוייף כמו שנעמיד הגט בחזקת כשר כשיביא אותו השליח עד שיערער הבעל או עד שיביא ראי' כו'. והקשה הלח"מ כיון דטעם האשה משום דעדים החתומים כו' וכי היכי דשליח נאמן ה"נ האשה א"כ להוי כשליח ודוקא בא"י אבל בחו"ל אמאי אי"צ יעו"ש שנדחק דהרמב"ם בועוד אטעמא קמא סמיך. ולק"מ דהרמב"ם הביא ראי' משליח בא"י דאנן לא חיישינן למזוייף וה"נ באשה אף בחו"ל דלא שייך למיחש לערעור הבעל ודבריו ממש כדברי. הר"ן (פ"ק דגיטין) הנ"ל. דכל החילוק בין א"י לחו"ל אינו לחששא דידן רק משום דחיישינן לערעורא דבעל. דבא"י כשיערער יהא מצוי לקיימו משא"כ בחו"ל אבל לחששא דידן שום סברא לחלק בין א"י לחו"ל. ויעויין בפ"י גיטין (ג' א') על תוד"ה חד. ומש"ה כל הראשונים דחקרו אי טענינן שלב"פ מזוייף בשטר לא מפלגי כלל בין א"י לחו"ל והביאו דעת הר"י דהוכיח מא"י דלא טענינן מזוייף שלב"פ ומשמע דאף בחו"ל ס"ל דלא טענינן אף דבגט בחו"ל אף באין עוררין צ"ל בפ"נ אלמא דחיישינן לזיופא שלב"פ, אמנם ביאור הדברים כנ"ל דלענין חששא דידן אין שום חילוק בין א"י לחו"ל ומדחזינן דבא"י אנן לא חיישינן א"כ ה"ה בחו"ל רק הא דמחלקינן בגט היינו משום דאף דאנן לא חיישינן מ"מ חיישינן לערעורא דבעל משא"כ בחו"ל, ומש"ה בשאר שטר אף בחו"ל אין טוענין מזוייף שלב"פ. וכ"ז פשוט אמנם הארכתי קצת בזה יען כי ראיתי להריב"ש (סי' שפ"ה) דמבואר מדבריו דגם לענין חששא דידן יש לחלק בין א"י לחו"ל דדוקא בא"י דמצוי לקיימו אנן לא חיישינן משא"כ בחו"ל אנן נמי חיישינן, [ואפשר דטעמו דבא"י דמצוי לקיימו הוי כעין מלתא דעבידא לגלויי דמצוי המכירין חתימתם ויכירו שהוא מזוייף ויתברר השקר משא"כ בחו"ל דאינו מצוי לקיימו ולא יתברר השקר אנן חיישינן למזוייף,], והר"י דהוכיח דאין טוענין מזוייף שלב"פ מא"י כוונתו נמי היכא דמצוי לקיימו יעושה"ט, ולדעתי הדברים תמוהים דמלבד דהוא נגד הסברא לחלק בזה בין א"י לחו"ל אף גם לפ"ז איך הביאו התוס' וכל הראשונים הר"ן והרשב"א ראי' נגד דעת הר"י מב"ב משכ"מ שאמר תנו מנה לפלוני כו' דלמא מיירי בחו"ל שלא באותה העיר דבעי' קיום אף שלב"פ, א"ו דלענין חששא דידן למיחש שלב"פ אין שום סברא לחלק בין א"י לחו"ל רק הא דמחלקינן בגט היינו משום דאף דאנן לא חיישינן מ"מ חיישינן שיערער הבעל בשקר וא"כ היכי דל"ש לחוש לערעור הבעל שפיר ילפינן אף לחו"ל דאנן לא חיישינן מא"י ואשה"ט. ב) והרשב"א (סוף פ"ב דגיטין) תמה על פירוש הרמב"ם ממשנה דכתובות דהאשה שאמרה א"א הייתי וגרושה אני נאמנת ואם יש עדים שהיתה א"א אינה נאמנת, והדברים מתמיהים מאוד דהא הרמב"ם גופי' הביא האי דינא בהל' גירושין (פ' י"ב) וכתב דדוקא באין גט יוצא מתחת ידה אבל בגט יוצא מתחת ידה נאמנת אף באינו מקויים, וכבר תמה על הרשב"א בנודע בשערים בחי' גיטין, ולא ראה שכבר קדמו הכ"מ הל' גירושין (פ"ז). ולגודל החומר נראה בכוונת הרשב"א דאיננו סובר כהסבר הר"ן הנ"ל דהיכא דגמר וגירש לא שייך למיחש לערעור הבעל, רק דבאמת אנן חיישינן למזוייף רק בא"י משום עיגונא הקילו, וכמ"ש בחידושיו גיטין (דף ט'), וזהו דוקא בא"י דכשיערער יהא מצוי לקיימו שפיר התקינו משום עיגונא דבלא ערעור אין צריך קיום כלל, משא"כ בחו"ל דכשיערער לא תוכל לקיימו לאו תקנתא הוא לדידה בלא קיום כלל ולהכי אוקמא אדינא דאנן חיישינן, ומש"ה באשה עצמה דמדינא איהי מהימנא לדידן דלא ניחוש לזיופא, אף דעדיין יש לחוש לערעור הבעל, מ"מ כיון דאנן לא חיישינן שוב לא אסרינן לה משום ערעור הבעל לחוד, דהא דחיישינן לערעור הבעל לא אהני רק לאוקמא אדינא לבל נתקן דל"ב קיום וממילא מדינא חיישינן כמו בשאר דוכתי דטענינן מזוייף שלב"פ, משא"כ היכא דמדינא אנן לא חיישינן שלב"פ דנתקן משום חששא דערעור הבעל לחוש אף היכא דמדינא אנן לא חיישינן ולאסור מש"ה זה לא אמרינן, ומש"ה באשה עצמה שהביאה אף דיש לחוש לערעור הבעל מ"מ כיון דמדינא אנן לא צריכין למיחש שלב"פ לא אסרינן לה משום חששא דערעור הבעל, ובשליח קבלה באמת להרשב"א לא יהא מהימן בלא קיום דאיננו דומה לשליח בא"י דכיון דאין לחוש לערעור הבעל תקינו משום עיגונא להקל בלא קיום כלל משא"כ בחו"ל דיש לחוש לערעור הבעל לא תקינו ואוקמא אדינא דחיישינן למזוייף אף שלב"פ וה"נ בשליח קבלה דג"כ יש לחוש משום ערעור הבעל, ואיננו דומה לאשה עצמה דטוענת ברי ומדינא אין לחוש שלב"פ להכי אף דאיכא למיחש לערעור הבעל לא אסרוה וכנ"ל, [וכעין זה כתב הנוב"י (מה"ת אבה"ע סי' קל"ו) דהרמב"ם לא היקל רק באשה עצמה ולא בשליח קבלה.], ואיננו דומה להא דאמרינן גיטין (ה' א') דגבי בעל שהביא גיטו ל"ש שמא יערער דהתם כיון דמגרש באותה העיר שהאשה שם וידעו כולם שגירשה בידו לא יערער משא"כ היכא דהאשה במקום אחר, וא"כ ע"כ החילוק בין האשה לשליח הוא כנ"ל. ומעתה לפ"ז מקשה הרשב"א שפיר על פירוש הרמב"ם דמפרש אשה מכי מטי גיטה לידה איגרשא לה היינו דמהימנא בלא קיום ואינה צריכה בפ"נ כיון דטוענת ברי דנתגרשה והיינו דמקשה דמנ"ל להגמ' דמהימנא דהא מבואר בכתובות דהיכא דאיכא עדים דהיתה א"א אינה נאמנת א"כ מנ"ל להגמ' בפשיטות דהיכא דאיכא גט מהימנא דפריך הכי בפשיטות כיון דמשום דיבורא דידה אינה נאמנת ומאי אולמא דיבורא דידה מדיבור השליח כיון דשלב"פ גם היא מעיזה, וא"כ ע"כ דהפירוש בגמ' באופן אחר ושוב ליכא למידק דינא דהרמב"ם, ואשה"ט דברי הרשב"א דאין כוונת הרשב"א לסתור דין הרמב"ם ממתניתין דכתובות רק לסתור פירוש הרמב"ם בסוגיא דגמ' דמנ"ל להגמ' כיון דמשום דיבורא דידה אינה נאמנת ומנ"ל דאלים דיבורה דידה מדיבור השליח, וע"כ דפירוש אחר יש בסוגיא זו וממילא ליתא להא דהרמב"ם דבהכשל היסוד נפל הבנין. אמנם כ"ז להבנת הרשב"א הנ"ל, אבל למאי דאסבר לן הר"ן דהיכא דגמר וגירש אין לחוש עוד לערעור בשקר וממילא דמיא לשליח בא"י דאנן לא חיישינן למזויף, וה"ה בשליח קבלה, א"כ אשה"ט ולק"מ קו' הרשב"א דקו' הגמ' איננה משום דיבורא דידה רק משום דכיון דאין לחוש לערעור הבעל הויא כשליח בא"י, דאי"צ לומר. ואשה"ט. וכפי מ"ש שהבין הרשב"א בדעת הרמב"ם נראה דזהו דעת הטור שסתם (בסי' קמ"ב) כדעת הרמב"ם באשה עצמה שגט יוצא מתחת ידה אי"צ קיום וכן בסי' קנ"ב וביו"ד (סי' רס"ז). ובסי' קמ"א גבי שליח לקבלה שצריך שיביא עדים שנמסר לו בפניהם כתב דמיירי כשאין העדים החתומים על הגט אבל אם נתקיים אי"צ להביא עידי מסירה כו' יעו"ש. ותמה הב"י בבדה"ב שם דהא הטור סתם כדעת הרמב"ם וא"כ מ"ש דבשליח לקבלה בעיא קיום יעושה"ט בבדה"ב, ולק"מ דדוקא באשה עצמה סובר דאי"צ קיום מפני שטוענת ברי שנתגרשה משא"כ בשליח קבלה וכנ"ל, וכמ"ש הנוב"י להסתפק לדעת הרמב"ם הנ"ל. שוב מצאתי בבי"מ (סי' קמ"א) כעין זה. [ומה שדקדק עוד שם הבדה"ב דאין לשון הטור מכיון דהא לעיל לא מיירי מהבאת עידי מסירה ג"כ לק"מ דקאי על דינא דמתניתין שכתב לעיל שצריכה ב' כיתי עדים בפנינו אמרה ובפנינו קיבל והוא פשוט ומבואר להמעיין שם בטור]:
ואשה"ט. אמנם הרמב"ם (פ"ו מגירושין הל' ב') לא כתב דבגט יוצא מתחת ידי השליח קבלה ליבעי קיום רק כתב סתם דביוצא מתחת יד שליח קבלה אי"צ עדים יציאתו מתח"י כיציאתו מתח"י האשה א"כ מבואר דהשוה אותם משמע דכמו דביציאתו מתח"י האשה אי"צ קיום באינו מערער ה"נ ביציאתו מתח"י שליח קבלה, וכן משמע מדהכא לא הזכיר מקויים ולקמן (בהלכה ט"ו) גבי שליח הולכה שנתן לה בינו לבינה כתב הואיל והגט יוצא מתח"י מקויים בחותמיו ה"ז גט כשר, והיינו כנ"ל דבשליח הולכה צריך קיום חותמיו אף באינו מערער משא"כ בשליח קבלה דהוי כאשה עצמה דבלא ערעור ל"ב קיום, וביותר מבואר בפי"ב מגירושין (הל' א') דדוקא במערער בעי קיום בשליח קבלה וכן שם (בהל' י"ג וי"ד) יעושה"ט מבואר מכל הני דוכתי דדעת הרמב"ם בשליח קבלה כדעת הר"ן דדינו כמו באשה עצמה דבאינו מערער ל"ב קיום אף דהיא אינה יודעת, ודלא כמו שנסתפק הנוב"י בדעתו, אלמא דאין הטעם משום אמירתה רק כהסבר הר"ן א"כ קו' הרשב"א הנ"ל לק"מ. אך מה שאני נבוך קצת לדעת הרמב"ם הוא, דהנה הטור אבה"ע (סי' קמ"ב) הביא בשם הרמ"ה גבי הא דאשה עצמה אי"צ קיום דאפילו התנה עמה שלא תתגרשי בו אלא בב"ד פלוני אינו אלא תנאה ואי"צ קיום. והוא מוכח בגמ' ספ"ב דגיטין לשי' הרמב"ם דמפרש איגרשא לה דאי"צ קיום ומקשה נמי על האוקימתא דלא תתגרשי בו אלא בב"ד פלוני סוף סוף כי מטית להתם איגרשה לה אלמא דגם בכה"ג אי"צ קיום, והנה דעת הרמב"ם (פ"ו מגירושין הל' ד') דהאשה עושית נמי שליח הבאה, ויעויין בר"ן גיטין (ריש התקבל) דמקשה דאיך מתגרשת בו ותי' דידו כידה רק דאינו אלא תנאה, א"כ שליח הבאה הוי נמי שליח קבלה רק דאינו אלא תנאה שיגיע לידה ואז מתגרשת בקבלה הראשונה, א"כ לפי הנ"ל דשליח קבלה דינו כדין האשה עלמה א"כ שליח הבאה נמי אי"צ בפ"נ וא"צ קיום דהוי כהתנה עם האשה וכנ"ל, והרמב"ם (בפ"ו מגירושין הל' ה') כללא כייל וכל מקום שנאמר בהל' גירושין שליח סתם הוא שליח הולכה או שליח הובאה, וא"כ כל הדינים שכתב (בפ"ז מגירושין) בשליח סתם דבעי בפ"נ או קיום היינו נמי אף בשליח הבאה, והוא תימה דהא הוא שליח קבלה ואיננו אלא תנאי כנ"ל וא"כ הוי כאשה עצמה שהתנה עמה וצ"ע לכאורה. אמנם אם נימא דגם שליח הבאה צריך לומר בפ"נ. יקשה (בר"פ התקבל) דבעי בגמ' איש לקבלה ואשה להולכה מאי, הא דבעי באשה להולכה פשיטא דלא קמיבעי לי' רק בשליח להולכה מכח הבעל שתהא האשה שליח הבעל וידה כידו, אבל בשליח הבאה מכח האשה כהסבר הר"ן הנ"ל דידי כידה דהיינו שלית קבלה ממש רק בתנאי וכנ"ל פשיטא דאשה נעשית שליח להבאה דהיינו כקבלה ממש. ואדרבא באיש הוי ספיקא לבעיא זו והיא בכלל הבעיא איש לקבלה והדברים פשוטים, וא"כ תמוה הא דפשיט רבי מרי מנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גיטה והתם הולכה היא, ופירש"י מדקתני להביא ולפי הנ"ל קשה טובא דלמא מיירי בשליח הבאה דידה דפשיטא דבזה שייך לשון להביא וכדקאמר בכל דוכתי דמיירי בשליח הבאה דידה הבא לי גיטי, והוא תמוה לכאורה. ע"כ נראה מוכרח לפ"ז דשליח הבאה דידה באמת אינו צריך לומר בפ"נ, וכנ"ל לפי הסבר הר"ן. ולפ"ז יש לפרש ראיית רב מרי דקאמר והתם הולכה היא לשי' הרמב"ם הנ"ל דאין ההוכחה מלשון להביא, דז"א ראי' לשי' הרמב"ם דאפשר בשליח הבאה וכנ"ל, רק דהראי' הוא דהא משני לה אביי סוף פ"ב דגיטין שלא תקשה מתניתין אברייתא דמתני' מיירי במקום שצ"ל בפ"נ ותניא כוותי' דאביי יעו"ש וא"כ ע"כ דמיירי בשליח להולכה מכח הבעל דבשליח הבאה אינו צריך לומר בפ"נ וכנ"ל, ולפ"ז מוכרח באמת דכל הני דינים דכתב הרמב"ם (בפ"ז מגירושין) בשליח סתם לענין בפ"נ מיירי בשליח הולכה דוקא ולא בשליח הובאה דידה, ומ"ש הרמב"ם (שם פ"ו הל' ה') וכייל דכל מקום שהזכיר שליח סתם היינו שליח הולכה או הובאה אין כוונתו דמיירי משניהם רק או מזה לחוד או מזה ובפ"ז מיירי מהולכה לחוד. וכן מוכח מפ"ו גופי' (הל' כ"א) דאם ביטל ביד השליח חוזר ומגרש בו דלא בטלו מתורת גט אלא מתורת שליחות, דנראה דלא שייך זה רק בשליח הולכה דהוא מכח הבעל אבל בשליח הבאה דהוא מכח האשה לשי' הרמב"ם וכבר עביד שליחותו בקבלתו מיד הבעל אף דעדיין יכול לבטל הגט קודם חלות הגירושין מ"מ נראה דשליחותו אינו יכול לבטל. ויותר מזה מבואר במגיד (פ"ו הל' ד') דשליח הבאה דידה יכול ליתנו לה בע"כ דידה, אף דאינו אלא מכחה ושליחותה קעביד, והיינו דבקבלתו מיד הבעל כבר עבדי' לשליחותו וההגעה לידה איננו אלא תנאי ויוכל להתקיים בע"כ דידה דזה לא שייך לשליחות עוד, ואף דיש לדחות ולפרש כוונת המגיד באופן אחר מ"מ מסברא נמי נראה דהדין כן, וא"כ פשיטא דאינו יכול לבטל השליחות וע"כ דלא קאי רק על הולכה לבד. ואפשר דהרמב"ם רמז זה בלשונו שכתב השולח גט ביד השליח היינו דהוא המשלח ושליח דידי', וברפ"ז נמי כתב אלא נתן לו הבעל גט וא"ל תן גט זה לאשתי דהיינו שליח דידי' וא"ש. ונפלאתי על שלא העירו בזה האחרונים לחקור לענין שליח הובאה דידה לענין בפ"נ ולענין ביטול ומקום הניחו בס"ד. ג) ובהנ"ל יתיישב היטב דברי הירושלמי (פ"ד דפיאה הל' ה' ופ"ד דמע"ש הל' ד') והירושלמי שם משובש והנודע בשערים (בחי' גיטין דף כ"ד) ובשערי ירושלמי הנדפס מאתו בפ"ד דפיאה הביא בשם הגר"א זצ"ל כת"י שהגי' על נכון, ות"ל שכיוונתי להגהת הגר"א זצ"ל, וגם לכל דברי הנודע בשערים שם במה שיישב דברי רש"י מדעתאי טרם ראותי דבריהם בס"ד. דאיתפלגון ר' יונה ור' יוסי חד אמר הראוי ליטול דוקא זכה בשביל העני דהוי כאשה לקבלה שהיא בתורת אותו דבר ממש אבל איש איננו ראוי לקבלה אף דהוא בתורת גיטין ליתן גט מ"מ כיון שאינו בתורת אותו דבר ממש לקבל גט אינו יכול להעשות שליח לקבלה וכס"ד דגמ' דידן גיטין (ר"פ התקבל) הנ"ל. וה"נ לזכות לעני בלקט שכחה ופיאה בעינן שיהא עני דוקא, שיהא בתורת קבלת לקט שכחה ופאה אבל עשיר אף דהוא בתורת לקט שכחה ופאה דמחוייב ליתן אינו יכול לזכות לעני לקבל בשבילו דאיננו בתורת אותו דבר ממש דהוי ממש כאיש לקבלה דלא מהני מה שהוא בתורת אותו דבר לענין נתינה וחורנא אמר הראוי ליתן זכה דסובר כמסקנת הש"ס דילן דאיש לקבלה נמי שפיר דמי כיון שהוא עכ"פ בתורת אותו דבר לענין נתינה, ומ"ד הראוי ליתן כ"ש ליטול [כצ"ל] ומ"ד הראוי ליטול אבל ליתן לא מתני' פליגא על מ"ד הראוי ליטול זכה דתנינן תמן תן גט זה לאשתי, [דחוזר מטעם חוב הא לולא זה לא הי' חוזר] באשה [והא דקאמר אם רצה לחזור יחזור דמבואר דבמטי גיטה לידה מיהא מתגרשת וכדדייק כה"ג בגמ' דידן (בר"פ התקבל) דקאמר קמ"ל התקבל והולך קאמר והיינו מהאי דיוקא, וא"כ איך נעשית שליח להולכה לק"מ דמלתא פסיקא קאמר דחוזר בכל ענין בין באיש בין באשה ולכי מטי גיטה לידה אפשר דאה"נ דבאיש מתגרשת ובאשה אינה מגורשת אך דלענין חזרה הוי מלתא דפסיקא בין באיש בין באשה וטעמא דחוב בעינן בשביל אשה ואין כוונת הירושלמי דמיירי באשה לחוד רק דטעמא דחוב הוא בשביל אשה] ומקשה, ושטר שחרור זה לעבדי, [ומשני] בעבד שכן ראוי לקבל גט שחרורו [ומקשה] והעבד ראוי להוליך את הגט [פי' דסבר דרישא וסיפא בחד שליח מיירי, ולפמ"ש לעיל במוסגר דכוונת הירו' דמיירי בין באיש בין באשה איננו מובן זו הקו' דהא י"ל דמיירי בין באיש בין באשה בין בעבד, וטעמא דחוב בגט בשביל אשה וטעמא דחוב בעבד בשביל עבד. ואפשר דמשמע לי' להירו' דטעמא דחוב בתרווייהו משום חד שליח. או דכוונתו על החכמים בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים דמשמע דכי מטי גיטה לידה מיהת מתגרשת היינו בחד שליח] פתר לה לצדדין [פי' דרישא מיירי באשה וסיפא בעבד] ומקשה עוד ותנינן התקבל גט זה לאשתי או הולך גט זה לאשתי אם רצה לחזור יחזור [וכוונתו אסיפא דמתני' לפיכך אם אמר לו א"א שתקבל כו' דמינה מוכח דבחד שליח כשר לקבלה כשר להולכה] ומתרץ באיש שכן ראוי לקבל גט בתו, והיינו כס"ד דגמ' דידן דאיש לקבלה שפיר דמי אבל אשה להולכה לא. אך גמ' דידן סתר לה מחמש נשים ומאשה עצמה מביאה גיטה כו' והירושלמי לא סתר לה ומסקנתו הכי דדוקא איש לקבלה אבל לא אשה להולכה. ותמה הנודע בשערים ובשערי ירושלמי דא"כ איך יפרנס הירושלמי המשנה דחמש נשים ודאשה עצמה מביאה גיטה, יעו"ש שנדחק מאוד. ולפי הנ"ל נראה בפשוט דלהירושלמי לשיטתי' לא מוכח מידי ממתני' דהתם, דהירו' גיטין (סוף פ"ב) מקשה על הא דהאשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שהיא צ"ל בפ"נ הגע עצמך שעשת עשר שנים ברומי ונשאת [והיינו כיון דנתגרשה במקומה איך שייך בפ"נ וכעין דמקשה בגמ' דידן] ארי"ו מתני' בשאמר לה אל תתגרשי בו אלא בב"ד פלוני. ולא מקשה תו הא דמקשה בגמ' דידן סוף סוף כי מטית להתם איגרשה לה. א"כ מבואר דלהירושלמי כל שאינה מתגרשת במקומה צ"ל בפ"נ אף שלא בתורת שליחות להולכה, וא"כ פשיטא דלהירושלמי שליח קבלה ושליח הבאה דידה נמי צ"ל בפ"נ, וכן מבואר מהירושלמי (שם פ"א ה"א) והוא הדין הנזכר בש"ע אבה"ע (סי' קל"ט סעי' ב') והובא בר"ן (ר"פ הזורק), נתן לה את גיטה [בחצירה[ ואח"כ אמרה תיזכי לי חצירי שבעכו אר"ח נעשית כמי שהיתה ידה ארוכה [ומגורשת וס"ד דקאמר דהוי כנתגרשת שם בעכו דאי"צ לומר לומר בפ"נ ובפ"נ ומקשה] אלו מי שהיתה ידה ארוכה והושיטה את ידה ונטלתו שמא אי"צ לומר בפ"נ אר"א מאן אמר דלא, אלמא דאפילו בהושיטה את ידה ונטלתו והביאתו למקומה נמי צ"ל בפ"נ, וכן בנתנו בחצירה דהוי כשלוחה או כידה הואיל והיא במקום אחר צ"ל, א"כ פשיטא דהירושלמי ס"ל דאף בשליח קבלה ושליח הובאה דידה נמי צ"ל בפ"נ, וא"כ להירושלמי לשיטתי' אין ראי' כלל מחמש נשים די"ל דמיירי משליח קבלה או שליח הובאה דידה וכן מאשה עצמה מביאה נמי לאו ראי' היא לשי' הירו' דמיירי באמר לה אל תתגרשי בו אלא בב"ד פלוני דאינו אלא תנאה בעלמא, והש"ס דילן לשיטתו שפיר הוכיח מינה ואשה"ט. ויש לי הרבה הרהורי דברים בהא דשליח הובאה, ובהא דפסק הרמב"ם דאי"צ עדים ולפי שאיננו מענינינו לא אאריך בו. ד) ועפ"י הנ"ל נראה די"ל דהרמב"ם לשיטתו מוכרח דש"ק אי"צ קיום וכסברת הר"ן הנ"ל והראב"ד דהשיג עליו לשיטתו. דהנה הרמב"ם (פ"ו מהל' גירושין ה"ז) כתב דפסולין מה"ת פסולין להבאת הגט בנתקיים הגט בחותמיו והראב"ד תמה עליו, והנה המל"מ שם תי' דהטעם דאי"נ על השליחות וקלסי' לתי' זה השעה"מ והגאון ר"ח זצ"ל מוואלאזין (הנדפס בסוף ס' בית הלוי סי' ב'), ועפ"ז הנה הדין דחמש נשים דנאמנות להביא גיטה דאיירי בחו"ל איירי בכל ענין בין באומרת בפ"נ ובין בלא אמרה דצריך קיום בנתקיים בחותמיו נאמנת אף דפסול בעבירה מה"ת לא מהימן דדלמא נתנו הבעל לפקדון מ"מ הני חמש נשים היכא דהבעל לא יוכל לערער אח"כ נאמנות ולא חשידי לקלקלה, ושפיר שייך לאשמועינן הך דינא דחמש נשים נאמנות אף בנתקיים, ומעתה הדרא קושיא לדוכתי' מה שהקשתי לעיל (אות ב') דמאי ראי' מייתי רב מרי ממתני' דחמש נשים דאשה הויא שליח להולכה דמלשון להביא לא מוכח מידי דאפשר בשליח הובאה דידה, ומ"ש לעיל משום דקשיא מתני' אברייתא דקתני נאמנות וע"כ מתני' במדה"י דבעי' למימר בפ"נ דלא יוכל לערער וא"כ אינו אלא בשליח הולכה וכנ"ל תי' זה לא יתקיים רק אם נימא דבשליח קבלה וכן שליח הובאה דהוי נמי שליח קבלה וכנ"ל דל"ש גבייהו בפ"נ ל"ב קיום וכשי' הרמב"ם, משא"כ אם נימא כשי' הראב"ד דבעי קיום אכתי איכא לאוקמי הא דנאמנות להביא גיטה בשליח הובאה דידה בחו"ל דבלא קיום לא תנשא רק כאשר יתקיים ולא יוכל הבעל לערער ושפיר הוי רבותא דנאמנות אף בכה"ג, דהא פסול בעבירה מה"ת באמת אינו נאמן אף בכה"ג דדלמא נתנו הבעל לפקדון וכנ"ל, אלא ע"כ דשליח הובאה אי"צ קיום וא"כ א"א לפרש בהובאה דמשמע דנאמנות כשאר שליח הובאה דאי"צ קיום ובזה באמת אין הדין כן משום דהבעל יוכל לערער וחשודי לקלקלה וכנ"ל ואשה"ט ודברי הרמב"ם מוכרחים לשיטתו. וזה בוודאי אי"ל דכוונת רב מרי על הברייתא דרשב"א משום ר"ע דמייתי בספ"ב דמבואר דהני חמש נשים איירי בגוונא דצ"ל בפ"נ דז"א דפשיטא דא"א לפרש כן כיון דדין המשנה שייך בכל גווני בין בשליח הולכה בין בשליח הובאה בחו"ל א"כ מהמשנה אין התחלת ראי'. כלל כין דאיירי נמי בשליח הובאה, והברייתא הי' לו להביא ולא המשנה, וע"כ דהמשנה לא מצי איירי רק בשליח הולכה וכנ"ל ושפיר הביא ראי' מן המשנה. וכ"ז לשיטת הרמב"ם משא"כ הראב"ד לשיטתו דהשיג שם על הרמב"ם וכתב המל"מ לדעתו דאין זה שום צד עדות מה שאומרים שהבעל מסר בידם לשם גירושין יעושה"ט, [וי"ל ביותר עפ"י מ"ש הר"ן והרשב"א (בפ' התקבל) דהימני' דגבי שליש היינו אף אם יאמר בשקר ומה"ט כתב הרשב"א דאפילו באו עדים אח"כ להכחישו מ"מ מתגרשת והובא בב"י (סי' קמ"א) א"כ פשיטא דלא שייך תורת עדות ע"ז דהא אף אם אומר שקר עכ"ז מתגרשת.], א"כ בנתקיים לא שייך לאשמועינן על חמש נשים דנאמנות, דנאמנות מאי עבידתי' דלא בעינן לנאמנות כלל דאף כל פסולי תורה דאין להם שום נאמנות כלל אפ"ה מהני בכה"ג, א"כ א"א לפרש בשליח הובאה אף אם נימא דצריך קיום, וע"כ הראב"ד לשיטתו שפיר אפשר דהיכא דאיגרשה לה בקבלתה צריך קיום ואשה"ט, והדברים נחמדים בס"ד. אך מה דקשיא לי. על פירוש המל"מ בהרמב"ם הנ"ל דזה הוי תורת עדות במה דנאמן על השליחות ולכך פסולי תורה אינן נאמנים א"כ קשה בגיטין, (כ"ג ב') דמקשה בגמ' מתניתין דקתני דהני חמש נשים נאמנות על הברייתא דקתני דאינן נאמנות ותי' רב יוסף כאן בארץ כאן בחו"ל בארץ דלאו אדיבורה דידה סמכינן מהימנא הא בארץ נמי אדיבורא דידה סמכינן לענין השליחות, וכן יבמות (כ"ה א') בארץ דלאו עלי' סמכינן. ואין לומר דהני נשים דפסולן מחמת שנאה אינו אלא היכא דמדינא אינן נאמנים, דהא מדינא קי"ל דשונא כשר להעיד ולכך היכי דמדינא נאמנין אף הני נשים נאמנות, דלא גריעי משונא דכשר, רק במת ובפ"נ דמדינא אינן נאמנים דבעינן תרי כדאיתא בריש האשה רבא ובריש גיטין רק דרבנן הקילו משום עיגונא ובהני נשים דחזקתן ששונאות אוקמא אדינא, ולכך בענין השליחות דמדינא נאמן השליש ולא משום עיגונא לכך אף הני חמש נשים נאמנות כשאר שונא. (שוב מצאתי במראות הצובאות (אות ט"ז) שהביא כן בשם הכני"ח והשיג עליו.] דז"א דמבואר ברפ"ו דסוטה דהני חמש נשים אינן נאמנות לפוסלה מכתובתה אף דהתם מדינא נאמנות דע"א נאמן אפילו אשה, וע"כ דאף בכה"ג אינן נאמנות או משום דגריעי משונא או כמ"ש הש"ש (שמעתתא ז' ספ"ד) וה"נ דכוותי'. [ולפמ"ש הש"ש יש לחלק]. וגם עדיין תקשה ביבמות, ואפשר דדוקא אדיבור דאין מעשה מוכיח עלי' לא סמכינן כגון בפ"נ דאפשר דלא נכתב בפני' ואין מעשה הגט מוכיח ע"ז, אבל דיבור דשליחות, הגט שבידה מוכיח ע"ז. או אפשר דהפירוש דלאו עלי' סמכינן דמהני ערעור הבעל ובמקום ערעור לאו עלי' סמכינן וא"כ ממילא האשה דייקא וכעין מת דקאמר יבמות שם דלאו עלי' סמכינן ובחו"ל בנתקיים דמותר לישא אותה היינו משום כתבא ודחוק. ויעוין תוס' קידושין (נ"ב, א') ד"ה ואפילו ויש לעיין עליהם מכאן, ואין להאריך. ואין להקשות דאף להראב"ד דס"ל דאין ע"ז שום צד עדות על השליחות מ"מ הוי שפיר רבותא בהני חמש נשים דנאמנות על השליחות דאף דהבעל נתנן לגירושין מ"מ כיון דמתכוונין לקלקלה יש לחוש בהו דלמא ביטלו ומסרו מודעה לפני עדים תחלה שלא יועילו שליחותן בכדי שיקלקלו אותה אח"כ דלזה לא שייך לחוש בפסולי תורה משא"כ בהני חמש נשים דמתכוונין לקלקלה, ויעויין כעין זה פ"י קידושין (נ"ב א'), וא"כ שפיר איצטריך לאשמועינן על החמש נשים דנאמנות על שליחותן אף במקויים. דז"א דעל זה לא שייך הטעם דהכתב מוכיח דזה הטעם לא שייך רק אם החשש מצד הבעל שלא נתן לגירושין או על חשש זיוף אבל על חשש דלמא הנשים עצמן ביטלו שליחותן אין הכתב מוכיח כלל ע"ז, וע"כ דחידושא דנאמנות אינו משום חשש זה וא"ש. ובמ"ש יתיישב ג"כ פירש"י (ר"פ התקבל) דדקדק מלשון להביא דמתני' אף הנשים שאינן נאמנות בהולכה מיירי ולמה נדחק לפרש כן ולא פי' ברווחא כמ"ש דע"כ בהולכה מיירי מכח רומיא דמתני' אברייתא וכנ"ל. וגם לכאורה מלשון להביא איננו הכרח דהא בסיפא דקתני ג"כ האשה עצמה מביאה גיטה קתני ג"כ לשון מביאה ואפ"ה ס"ד בגמ' (שם ספ"ב) דנתגרשה בקבלתה וכדפריך שם מכי מטי גיטא לידה איגרשה לה. וגם לכאורה הא אינה נאמנת לומר שקיבלה רק אם מביאה הגט לפנינו מטעם דעדים החתומים על השטר וכו' וכדאיתא (ס"ד א') מי קא נפיק גיטא מתותי ידי' דליהמני'. והא דמקשה שם קיבל למה לי היינו דליסגי דראוהו בידו שלם ודוחק דפריך להביא ל"ל בראוהו סגי, ומכ"ש לדעת הר"ן שם דאין הנאמנות על שעה ראשונה שתתגרש משעת קבלה רק משעה שהי' עם האשה ביחד דבידו ליתנו לה וא"כ מוכרחין להביא אף בשליח קבלה דהכא ע"כ ליכא עידי קבלה שמסר לה הבעל הגט לגירושין דא"כ מאי נאמנות איכא. וע"כ דאדיבורן לבד וא"כ מוכרחת להביא ואז נאמנת אף כשיערער הבעל, [והא פשיטא אף בס"ד זו דאין האשה נעשית להולכה מ"מ יכול להתנות שלא תתגרש רק עד זמן שתקבלנו, וע"ז הימנה ולא מקודם וכסברת הר"ן שם.], ומוכרחין לדחוק דמ"מ קשה הלשון דקתני להביא דהו"ל למתני לקבל את גיטה ופשיטא דהוי ידעינן דלא עדיפי משאר שליח קבלה והוי ידעינן מעצמן דצריכין להביא דזה ל"צ רק דאצטריך לאשמועינן דלא גריעי משאר שליח קבלה, וא"כ לא אצטריך למנקט להביא דזה שייך נמי בשאר שליח קבלה, משא"כ בסיפא דכיון דבעי למתני דצריכה לומר בפ"נ הוכרח למתני דמביאה גיטה למקום אחר ואומרת בפ"נ, כ"ז מוכרחין אנו לדחוק לפירש"י ומה הכריח לו לכל זה הלא יותר מרווח לפרש כמו שפירשתי לשיטת הרמב"ם הנ"ל, ועפ"י הנ"ל אפ"ל דרש"י סובר כהרמב"ם לענין הנאמנות על השליחות דפסולי עדות אינן נאמנין ולענין קיום בשליח קבלה יסבור כהראב"ד והטור דבעינן ואף דבאשה עצמה נראה מפירש"י גיטין (סוף פ"ב) דל"ב קיום, ואף שהריב"ש (סי' שפ"ה) רצה להסב דעת וכוונת רש"י שם להראב"ד, מ"מ דחוק טובא כמבואר להמעיין ופשטות דבריו דאין צריך קיום מ"מ איננו מוכרח מזה על השליח קבלה דהטור באמת מחלק ביניהם וכמ"ש לעיל. וא"כ א"ש דאין ראי' מרומיא דמתני' אברייתא. ומוכרח רש"י לפרש מלשון להביא וא"ש. ה) ועתה נבאר שיטת הראב"ד (פי"ב מגירושין ופ"ו מעבדים) דסובר דאשה עצמה שלא בתורת שליחות אינה נאמנת שנתגרשה אף דגיטה בידה כל שאינו מקויים. ויש לעיין בכוונת הראב"ד אם דוקא בחו"ל או אפילו בא"י. הנה הנוב"י מה"ת (סי' קל"ו) נראה. שהבין דאפילו בא"י דשליח אין צריך מ"מ אשה גרעה. וכן מבואר שהבין הבית שמואל (סי' קמ"א ס"ק ס"ז וקמ"ב ס"ק כ"ו), אמנם הריב"ש (סי' שפ"ה) מבואר דהבין דדוקא בחו"ל אבל בא"י אף האשה עצמה אינה צריכה דדין האשה עצמה כשליח, וכ"כ התורת גיטין (סי' קמ"ב) ותמה על הבי"ש הנ"ל. והנה אף שבהריב"ש הנ"ל מבואר כהתורת גיטין מ"מ מצאתי לו רב ותנא דמסייעא לי' להבי"ש הנ"ל המגיד משנה (סוף פ"ז מגירושין). דהנה המגיד שם הקשה לדעת הראב"ד דאם איתא דהיא צריכה לקיים הגט בחותמיו איך תהי' נאמנת לומר בפ"נ יעו"ש. והנה כוונת קושייתו הבין הלח"מ שם דכוונתו מפני שהיא נוגעת. והיינו דבשלמא להרמב"ם אמרינן דחזקה שאינה מקלקלת, על עצמה. ולכך אף באינה אומרת נמי נאמנת. משא"כ להראב"ד דבאינה אומרת אינה נאמנת אלמא דלא אמרינן חזקה שאינה מקלקלת את עצמה א"כ איך תהי' נאמנת כשאומרת בפ"נ הא היא נוגעת. ולכך הקשה נמי דלהרמב"ם ג"כ יקשה דאמאי באינה אומרת מהני ערעור הבעל הא מחמת החזקה הנ"ל תהא נאמנת עד שלא יהני ערעור הבעל. ואי דהחזקה לא אלימא כ"כ עד שלא יהני ערעור הבעל א"כ תקשה ג"כ דאמאי נאמנת באומרת בפ"נ הא היא נוגעת. ולכך תירץ הלח"מ תירוץ השוה לשניהם שלא תחלוק בשליחות לכך להרמב"ם מהני ערעור הבעל באינה אומרת אף דמדינא מצד החזקה שאינה מקלקלת על עצמה הי' נצרך לומר דלא מהני מ"מ מצד שלא תחלוק בשליחות מהני ערעורו כמו בכל שליח שלא אמר בפ"נ, ולהראב"ד דל"ל החזקה הנ"ל מדינא לא הי' מהני אמירתה משום דהיא נוגעת רק משום שלא תחלוק מהני. ומכח זה נתקשה בפ"ק דגיטין (ה' א') דמאי פריך מאשה הא באשה ע"כ גם בל"ז מוכרחין להסברא דשלא תחלוק יעושה"ט וכל דבריו תמוהין. דמה שכתב להראב"ד דמשום שלא תחלוק לכך נאמנת תמוה, דכיון דמדינא אין לה להיות נאמנת משום דהיא נוגעת א"כ הויא כפסולי תורה דאי"נ אף להראב"ד כמבואר בהל' גירושין (פ"ו ה"ז) יעו"ש בהשגת הראב"ד אלמא דמשום לא תחלוק לא מכשרינן פסולים היכא דחיישינן דמשקרי וא"כ בדידה נמי שנוגעת ופסולה היכי מכשרינן משום שלא תחלוק. ודחוק טובא לומר דשאני פסולי תורה דגם במיתה אי"נ א"כ כבר חילקו בינם לשאר אדם משא"כ בהיא עצמה דנאמנת במיתה שפיר לא חילקו בהני דנאמנים במיתה. ועוד דלפ"ז תקשה ממ"נ בהני חמש נשים אם בהו נמי שייך החשש דנוגעים ומשקרים א"כ תקשה איך האמינו בהני חמש נשים כיון דגם במיתה אינן נאמנות א"כ בהו וודאי לא שייך שלא תחלוק כמו בפסולי תורה הנ"ל ואם בהו לא שייך החשש דנוגעים א"כ איך למד בקו"ח גיטין (כ"ג ב') אשה עצמה מחמש נשים הא אשה עצמה שאני דאינה נאמנת מדינא רק משום שלא תחלוק ובגוף הלימוד דאשה מחמש נשים יעויין בת' רע"א (סי' רכ"ב) ובמראות הצובאות (אות) ויבואר אי"ה להלן בדברינו בס"ד]:
וגם מ"ש לשיטת הרמב"ם דבאינה אומרת מהני ערעור הבעל משום שלא תחלוק ג"כ תמוה דאם אמרינן שלא תחלוק א"כ בנתגרשה בקבלתה ולא התנה עלי' בלא בפ"נ אף בלא ערעור לא תנשא בחו"ל כמו בשליח, וכיון דחלקו בלא ערעור הבעל גם בערעור יחלקו שלא יהני כיון דכבר חלקו, [ובדוחק י"ל דאשה דמיא לא"י דאין לחוש לערעור הבעל היכא דנתגרשה בקבלתה שלא בתורת שליחות ולהכי דמיא לא"י ולא חלקו בינה לשליח בא"י וכשמביאה בתורת שליחות לא חלקו ג"כ לענין להנשא בלא ערעור הבעל. אמנם באמת לא תחלוק בשליחות מצינו אבל היכא דאינה בתורת שליחות תקשה דאמאי מהני ערעור ולומר שלא חלקו בינה לשליח בא"י וכנ"ל, ועוד שערי דחוקים לא ננעלו די"ל דכמו בהולכה לא חלקו בינה לשליח הולכה כן בנתגרשה בקבלתה לא חלקו בינה לשליח קבלה והדברים דחוקים עד שלא ניתנו לאומרן כלל]: וכיון דנסתרין דברי הלח"מ דע"כ להרמב"ם הא דמהני ערעורו בלא בפ"נ איננו משום שלא תחלוק רק מדינא ואפ"ה באומרת מהני ולא חיישינן למה דהיא נוגעת להרמב"ם א"כ מאי מקשה המגיד להראב"ד. וראיתי בשו"ת מהרי"מ מהגאבד"ק בריסק זצ"ל (בסי' ל"ו) הבין דקו' המגיד הוא מטעם נוגע ומזה השיג עו הנוב"י (מה"ת סי' קכ"ח) שפסק דנוגע כשר ותמה עליו דאיך נעלם מאתו דברי המגיד הנ"ל וביאר דברי המגיד דבשלמא להרמב"ם ל"ק דנאמנת במגו דאי בעיא אמרה נתגרשתי משא"כ להראב"ד הויא נוגעת. יעושה"ט. וכן הוא בט"ז (סי' קמ"ב ס"ק ח') יעוי"ש. ודבריהם תמוהים דהא האמירה דבפ"נ מהני שלא יהני ערעור הבעל ובלא בפ"נ מהני ערעור הבעל א"כ איך שייך מגו בהא דנאמנת בפ"נ במגו דנתגרשתי דהא בהיתה טוענת נתגרשתי אם הי' מערער הי' בעי קיום ואיך מהני באומרת בפ"נ דלא ליבעי קיום כשמערער הא לענין ערעור הבעל שוב ל"ל מגו ואיך מהני אמירתה וע"כ דבלא מיגו היא נאמנת אף דהיא נוגעת א"כ גם לשיטת הרמב"ם מוכרח דנוגע כשר. ויעויין בתוספות רע"א זצ"ל על המשניות (ספ"ב דגיטין) דכתב באמת בטעמא דמלתא דהאשה שהביאה גיטה דצריכה בפ"נ ואינה נאמנת בלא בפ"נ במגו דנתגרשתי היינו משום דמאי מהני המגו כיון דחיישינן לערעור הבעל בהביאה בתורת שליחות ובנתגרשתי לא חיישינן שיערער אבל אם ערער מהני א"כ ממילא בתורת שליחות דחיישינן לערעור לא מהני המגו מידי דלענין ערעור ליכא מגו וחיישינן לערעור. ומדברי רע"א שם נראה דרצונו להעמיס זה בכוונת הר"ן שם דמש"ה לא מהני המגו, וז"ל הר"ן (ספ"ב דגיטין) וקמ"ל מתני' שאע"פ שאילו רצתה האשה לומר כבר נתגרשתי בגט שבידי לא היתה צריכה לומר בפ"נ ובפ"נ אפ"ה כל שהיא אומרת שנעשה שליח צריכה לומר בפ"נ ובפ"נ ולא מיפטרה במגו דאי בעיא אמרה נתגרשתי עכ"ל, ויעויין בתורת גיטין (בסי' קמ"ב סעי' י"ב) שתמה מאוד על ההו"א והס"ד של הר"ן דנימא מיגו הא כל הטעם דחלקו בין שליח הולכה לקבלה הוא דחיישינן לערעור כמ"ש הר"ן (פ"ק דגיטין) וא"כ איך ס"ד דתהא נאמנת במגו הא לענין ערעור ליכא מגו וא"כ לענין חששא דיערער ליכא התחלת מגו כלל וכתב שלא זכה להבין דברי הר"ן יעו"ש. ולגודל התימא נראה ליישב דהנה שיטת הר"י הובא ברשב"א ובר"ן גיטין (דף ט') גבי ואם יש עוררין דשלב"פ לא טענינן מזוייף והוכיח כן משליח בא"י דאינו צריך לומר בפ"נ ויכולה להנשא בלא קיום דכל שאינו מערער ל"ב קיום אלמא דאנן לא חיישינן לזיוף שלב"פ כל היכא דליכא טענת ברי. והר"ן והרשב"א סתרו זה והוכיחו דאף שלב"פ טענינן מזוייף אף דליכא טענת ברי, והא דהמביא בא"י אי"צ קיום כל כמה דאינו מערער היינו משום עיגונא הקילו ומתוך חומר שהחמרת עלי' בסופה הקלת עלי' בתחלתה. נמצא דלדעת הר"י הא דהמביא גט בא"י תנשא בלא קיום כל שאינו מערער הוא מדינא ובחו"ל דאיכא למיחש לקלקולא פן יערער ולא תמצא לקיימו תקנו חז"ל דאף שלב"פ לא תנשא כל שלא אמר בפ"נ ובא"י אין לחוש לקלקולא דמצויין לקיימו אוקמא אדינא דכל שאינו מערער תנשא בלא קיום. ולדעת הר"ן והרשב"א הדברים בהיפך דבא"י משום תקנע"ג תקנו דתנשא בלא קיום ובחו"ל דלאו תקנתא היא משום דיש קלקולא נמי מזה שתנשא בלא קיום לא תקנו ואוקמא אדינא. נמצא הא דבחו"ל לא תנשא בלא קיום משום דחיישינן לערעור הבעל לדעת הר"י ע"כ דההפסד והקלקול שיוכל להיות מזה שתנשא בלא קיום רבה יותר מהתיקון שתנשא מתחלה בלא קיום דלכך החמירו בחו"ל שלא תנשא בלא קיום אף דמדינא מותרת משום דההפסד מרובה על התיקון דאם הי' ההפסד והתיקון בשוה בוודאי דלא היו מחמירים ומפסידים אותה מלהנשא בתחלה בלא קיום. משא"כ לדעת הר"ן והרשב"א הנ"ל שפיר י"ל דההפסד בחו"ל והתיקון בשוה רק בא"י התיקון רבה יותר לכך בא"י דהתיקון רבה יותר תקנו שתנשא בלא קיום משא"כ בחו"ל דההפסד והתיקון בשוה א"כ אין כאן תקנה לתקן משום עגונה דנגד זה איכא ג"כ חשש הפסד והוי קרוב לשכר ולהפסד לכך אוקמא אדינא דחיישינן למזוייף שלב"פ ולא תנשא בלא קיום או ע"י בפ"נ משא"כ בא"י דהוי קרוב לשכר ורחוק מהפסד הא דתנשא בלא קיום לכך תקנו משום עגונא. ונפקא מינה בגוונא דלית לן למיחש משום זיוף שלב"פ רק דעדיין יש לחוש משום ערעור הבעל דלדעת הר"י הנ"ל דלעולם אין לחוש למזוייף שלב"פ רק דבחו"ל היתה תקנה שלא תנשא בלא קיום משום חשש ערעור א"כ אף בגוונא הנ"ל אף דיש הוכחה שלא לחוש למזוייף שלב"פ מ"מ כיון דעדיין איכא למיחש לערעור הבעל פשיטא דאין להתירה להנשא בלא קיום דהא לעולם לא חיישינן שלב"פ ואפ"ה מפני חשש ערעור תקנו שלא תנשא בלא קיום וה"נ דכוותי'. משא"כ לשי' הר"ן הנ"ל דבחו"ל לא תקנו ואוקמא אדינא א"כ בגוונא הנ"ל דיש הוכחה שלא לחוש למזוייף שלב"פ, דמדינא אין לחוש שפיר אפ"ל דבזה אף בחו"ל תנשא בלא קיום ובלא בפ"נ דבכל דוכתי דמדינא חיישינן שפיר לא תקנו לאפוקי מדינא משום דאין התיקון רבה על ההפסד והקלקול אבל היכא דמדינא אין לחוש בהיפך נמי לא תקנו לאפוקי מדינא ולאחמורי שלא תנשא בלא קיום כיון דמדינא מותרת וגם אין ההפסד רבה על התיקון וכנ"ל, והוא סברא ברורה ונכונה וקשה עלי להסביר יותר בכתב. ובזה אתיין שפיר דברי הר"ן הנ"ל דהר"ן לשיטתו דבחו"ל אוקמא אדינא וכנ"ל וא"כ באשה עצמה דלענין להנשא שלב"פ אית לה מיגו דנתגרשתי א"כ מדינא אין לחוש למזוייף שלב"פ כיון דאית לה מיגו א"כ שפיר י"ל דלא החמירו עלה ואוקמא ג"כ אדינא ורבותא גדולה היא דאף בכה"ג החמירו שלא תנשא בלא קיום, ואתיין שפיר דברי הר"ן. עכ"פ לומר האי מגו דנתגרשתי במערער פשיטא דאין התחלה לזה כיון דאף בנתגרשתי במערער צריכה קיום וא"כ גם להרמב"ם יקשה דאמאי באמרה בפ"נ לא מהני ערעור הבעל דבזה ליכא מגו וע"כ דנוגעת נאמנת וא"כ גם להראב"ד לא תקשי מידי. ולכאורה הי' אפשר לומר דבאשה עצמה מהני המגו הנ"ל אף לכשיערער הבעל אף דבנתגרשתי עצמו לא מהני במקום ערעור הבעל עכ"ז המגו הנ"ל מהני אף במקום ערעור, עפ"י דברי הנוב"י (מה"ת אבה"ע סי' צ"א) שכתב דהא דשלב"פ מעיזה לומר נתגרשתי הא דלא אמרינן אף בזה חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה שאף שלב"פ מתייראת שיבא בעלה ותהי' מוכרחת להעיז נגדו ע"כ היינו טעמא שאנו תולים שלא עלתה על דעתה שיבוא בעלה ותצטרך להעיז נגדו, אבל אם הוי ידעינן שעלתה על דעתה שיבוא ואפ"ה אמרה הוי אמרינן החזקה הנ"ל אף שלב"פ. ובזה מיושב אצלי קו' רע"א זצ"ל בת' (סי' קע"ב) בכתובות (כ"ב ב') דמחלק בין גירושין למיתה בתרי ותרי ואומרת ברי לי דבמיתה מהני ובגירושין לא מהני משום דבמת אינה יכולה להכחישו ומסתמא אומרת אמת משא"כ בגירושין ומקשה הא גם בגירושין לא תהא יכולה להכחישו דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. ותמה רע"א זצ"ל בת' הנ"ל דאיך ס"ד דאינו יכולה להכחישו דגירושין שוה למיתה ואפילו למסקנא הכי הוא היכא דליכא עדים דקא מסייעי לה, הא חזינן הפרש דמת בעלי נאמנת ובאם יש עדים שהיתה א"א ואמרה גרושה אני אינה נאמנת אלמא דבגירושין אינה מתייראת כ"כ מהכחשה כאשר מתייראת במיתה. והניח. בצ"ע. ומה שתי' בנו שם (בסי' קע"ג) איננו עולה לאמיתו על נכון ואינו אלא לחדודי ואין להאריך. אמנם לפי הנ"ל לק"מ דהא במת בעלי נמי מדינא אינה נאמנת אף דודאי אינה יכולה מכחישתו, ואפ"ה מדינא אינה נאמנת מטעם הנ"ל דשמא לא מסקא אדעתא שיבוא, רק דרבנן תקנו משום תקע"ג דיאומן ע"א ואף היא עצמה מטעם מתוך חומר ודייקא, וסמכו ע"ז שתעלה על דעתה שיבוא משום תקע"ג, ולכך בגרושה אני דלא שייכא כ"כ תקע"ג כמ"ש הראשונים בשמעתא קמייתא דגיטין על הא דמקשה על הא דשליח מהימן יעו"ש ברשב"א ובראשונים לא תקנו [ובזה מיושב אצלי מאי דמקשה המהרמ"ש (ספ"ב דגיטין) דאמאי לא יליף קו"ח גט ממיתה דבגט איכא כתב מוכיח ולפי הנ"ל לק"מ דבמת תקנו משום תקע"ג משא"כ בגט, וא"כ ליכא קו"ח רק מה' נשים, ועיין.] ואינה נאמנת מטעם הנ"ל דדלמא לא מסקא אדעתה שיבוא, משא"כ שם בכתובות דמיירי בתרי ותרי ואמרה ברי לי דבזה גם במת לא תקנו כמ"ש הר"ן שם ואפ"ה מחלקינן בין גירושין למיתה שפיר מקשה. [ומכ"ש למ"ש הרשב"א בכתובות שם דהסוגיא אזלא למ"ד דאיתמר דרב המנונא אף שלב"פ, וא"כ כל החילוק בין מת לגרושה אינו אלא לענין לכתחלה בלבד דבגרושה החמירו משא"כ במת דמשום תקע"ג לא החמירו משא"כ בתרי ותרי דליכא תקנה שוב אין חילוק בין מת לגירושין. וא"ש]:
ומעתה לפ"ז שפיר יש מקום לומר דבאומרת שהיא שליח ואומרת בפ"נ שפיר מהני אף במקום ערעור דאם משקרת הי' לה לומר נתגרשתי ואי משום דמתייראת מערעור הבעל להכי מתייראת לומר נתגרשתי פן יבא ויערער ולכך מערמת שהיא שליח ואומרת בפ"נ בכדי שלא יהני ערעורו. דז"א דכל הטעם דבנתגרשתי מהני ערעורו [והיינו משום שאמרה תחלה שלב"פ לכך ל"מ אח"כ אפילו בפניו כמ"ש המהרי"מ שם בטעמא דמלתא דלא כהלח"מ.] היינו משום דאמרינן דמתחלה לא אסקא אדעתה שיבוא בעלה ויערער אבל אי הוי ידעינן דאסקא אדעתה שיבוא ואפ"ה אמרה היתה נאמנת כדמוכח מכתובות (דף כ"ב) וכמ"ש הנוב"י הנ"ל וא"כ כי אמרה שהיא שליח הבעל ואומרת בפ"נ שפיר מהימנא כשאר שליח, דמבואר בתוס' וראשונים (ריש גיטין) דאי הוי ידעינן וודאי שהבעל שלחו לא הוי צריך לומר בפ"נ ולכך באתיוהו בי תרי אי"צ בפ"נ רק דכ"ז שהגט אינו מקויים אי"נ שהבעל שלחו וחיישינן שהכל מזוייף, ולכך הצריכו בפ"נ, וא"כ האשה הנ"ל שפיר נאמנת במיגו דאם משקרת היתה אומרת נתגרשתי ואי דיראה שמא יערער ז"א דאי חיישת שמא יערער א"כ מעלת על דעתה שיבא הבעל ויערער שוב ממילא נאמנת בלא המיגו מטעם חזקה הנ"ל אף שלב"פ ואף בלא מיגו, ואי דאיננה מעלת על דעתה שיבוא ויערער שוב ממילא היתה יכולה לומר נתגרשתי כיון דלא יערער עוד, ובממ"נ נאמנת או מטעם חזקה שלב"פ או מטעם מיגו:
(הגה"ה. אב"ה.
לענ"ד הדברים צ"ע דיש לומר דבאמת היא מתייראת שיבוא בעלה ויערער ולכן איננה אומרת נתגרשתי ואפ"ה לא שייך לומר דתהא נאמנת מטעם חזקה דאין אשה מעיזה ז"א דכיון דהיא אומרת שהיא שליח ואומרת בפ"נ שוב כשיערער הבעל שומע לא יהי' לוי ולא תצטרך להעיד עוד פעם בפניו ולהכחישו ולכן אינה מתייראת ממנו פן יבוא משא"כ בנתגרשתי שכשיבוא הבעל ויערער תהא צריכה עוד הפעם להכחישו בפניו. ודברי הנוב"י הנ"ל לענין חוקה אינם שייכים רק באומרת נתגרשתי וכנ"ל וצ"ע.):
אמנם באמת אף דהדברים נכונים ע"ד הפלפול מ"מ הם רחוקים. וגם דעדיין תקשה מעבד דנמי נאמן לומר בפ"נ דהתם אף לדעת הרמב"ם תקשה דהוי נוגע. וע"כ דגם לדעת הרמב"ם מוכרח דנוגע כשר דהתם שוב לא שייך מיגו משום דנפ"מ אם יערער והתם לא שייך החזקה דאינו מעיז. ובזה נסתר נמי מ"ש המהרי"מ מטעם דייקא דאכתי בעבד תקשה ועוד יש להקשות ולסתור הרבה בדברי מהרי"מ שם ואין להאריך עוד בזה. כי האמת יורה דרכו דכוונת המגיד פשוטה דלעולם נוגע כשר להרמב"ם אך להראב"ד מקשה שפיר כיון דבמביא גט בא"י אינו צריך שיאמר בפ"נ ואנן לא חיישינן לזיופא שלב"פ אם איתא דהיא עצמה אינה נאמנת וגרעה משליח וע"כ משום דהיא נוגעת גרעה אף דבשליח לא חיישינן מ"מ בדידה עצמה שהיא נוגעת חיישינן א"כ גם באמרה בפ"נ אמאי מהימנא כשליח דעלמא כיון דבלא אמירתה אמרינן כיון דהיא נוגעת גרעה משליח ואף בא"י לא תנשא משום דבדידה חיישינן יותר למזוייף א"כ אף באמרה אמאי מהימנא כשליח דעלמא, משא"כ להרמב"ם אף דהיא נוגעת מ"מ לא גרעה משליח דעלמא משום דהכתב מוכיח ובלא בפ"נ תנשא ומהני ערעור הבעל ועם בפ"נ לא מהני ערעורו כשליח דעלמא, משא"כ להראב"ד דס"ל דכיון דהיא נוגעת גרעה משליח ולא מהימנא אף דהכתב מוכיח א"כ גם עם בפ"נ לא תיהני אמירתה כיון דהיא נוגעת, זו היא כוונת המגיד על נכון א"כ מבואר דס"ל דלהראב"ד האשה גרעה משליח דאף בא"י לא תנשא בלא קיום כהבנת הבי"ש הנ"ל דאל"כ לק"מ קושייתו גם להראב"ד דהאשה הויא כשליח דעלמא דבא"י תנשא ובחו"ל לא תנשא ואף לדידי' לא גרעה אף דהיא נוגעת, וע"כ דס"ל כהבנת הבי"ש הנ"ל. וכן נראה דעת המהריב"ל שהביא הלח"מ שם (ספ"ז מגירושין) דכתב דדעת הראב"ד דאנן חיישינן לזיופא אף שלב"פ ותמה עליו הלח"מ דא"כ תקשה מא"י דהמביא אינו צריך בפ"נ רק דהטעם משום ערעור. ולק"מ דמהריב"ל ג"כ סובר בשי' הראב"ד כהבנת בי"ש הנ"ל דבאשה עצמה אף בא"י לא תנשא בלא קיום. וע"ז שפיר קאמר הריב"ל דדעתו כדעת הרשב"א והר"ן דמדינא אף שלב"פ חיישינן לזיופא רק דבא"י משום תקע"ג תקנו דתנשא בלא קיום, ורק בשליח דעלמא תקנו אבל בדידה לא תקנו ואוקמא אדינא לחוש לזיופא אף שלב"פ, משא"כ לדעת הר"י שהביא הר"ן והרשב"א והראשונים דשלב"פ לעולם לא חיישינן לזיופא א"כ תקשה דבאשה עצמה אמאי לא תנשא עכ"פ בא"י בלא בפ"נ דהא לזיופא אנן לא חיישינן שלב"פ, אף דהיא נוגעת הא בכל המוציא שטר ג"כ הוי נוגע ואפ"ה לא חיישינן לזיופא שלב"פ, ולערעור הבעל נמי לא שייך לחוש בא"י דמצויין לקיימו, וע"כ דסובר דמדינא חיישינן לזיופא שלב"פ. ואשה"ט. וספר מהריב"ל איננו אתי אך לפי מה שהביאו הלח"מ יש ליישבו כנ"ל. ו) ועתה נחזי אנן. הנה לכאורה תמוה לשיטת הראב"ד להבנת הבי"ש והנוב"י וכן הוא הבנת המגיד ומהריב"ל וכנ"ל א"כ מאי פריך בגמ' גיטין (סוף פ"ב) לרב יוסף רישא וסיפא בחו"ל ומציעתא בארץ הא סיפא נמי מיירי בארץ דאשה עצמה צריכה לומר בפ"נ ובלא בפ"נ לא מהימנא אף בארץ א"כ י"ל דהמציעתא וסיפא איירי בארץ. וכן הא דאמר רב אשי מתניתין נמי דיקא דקתני האשה עצמה מביאה את גיטה ובלבד שהיא צ"ל בפ"נ, והוכיח מזה כתי' אביי דמיירי בחו"ל ומאי ראי' דלמא קאי על ארץ ואפ"ה צריכה לומר בפ"נ דוקא דבלא בפ"נ אף בארץ לא תנשא באשה עצמה. דבשלמא לשי' הריב"ש בהבנת דברי הראב"ד דדוקא בחו"ל אבל בארץ אף באשה עצמה תנשא בלא בפ"נ א"ש דע"כ הסיפא בחו"ל דבארץ אף באשה עצמה אינה צריכה בפ"נ, אמנם להמגיד וסייעתו הנ"ל תקשה. אמנם באמת לק"מ דגם להריב"ש תקשה דהא הראב"ד (בפ"ו מעבדים) והריב"ש (סי' שפ"ה) הקשו לשי' הרמב"ם דיכולה להנשא בלא קיום ובלא בפ"נ רק כשיערער הבעל צריכה קיום דא"כ מאי מקשה גיטין שם אשה מכי מטי גיטה לידה איגרשה לה דלפירוש הרמב"ם הק' דאמאי צריכה בפ"נ וע"ז הקשו הראב"ד והריב"ש דדלמא הפירוש צריכה בשביל שלא יהני ערעור הבעל ולעולם דיכולה להנשא אף בלא בפ"נ רק שלא יהני ערעור צריכה לומר בפ"נ כנ"ל (באות א') ומכח זה פירשו באופן אחר, א"כ אף להבנת הריב"ש בשיטת הראב"ד תקשה דמאי פריך סיפא בחו"ל דלמא אף הסיפא בארץ והא דקתני צריכה לומר בפ"נ היינו אף דיכולה להנשא בל"ז אך שלא יהני ערעור הבעל צריכה לומר כקו' הראב"ד לשי' הרמב"ם הנ"ל, וכן תקשה על הא דקאמר רב אשי מתני' נמי דיקא. א"ו דלשי' הראב"ד אין הכוונה דסיפא בחו"ל דוקא רק דהכוונה באומר בפ"נ דכן הוא לשי' הרמב"ן והרמ"ה דלאביי הני חמש נשים נאמנות אף בארץ באמרו בפ"נ וא"כ בארץ ובחו"ל לאו דוקא רק כמנהג ארץ בלא אמירת בפ"נ לא מהימני ובחו"ל היינו כמנהג חו"ל עם בפ"נ אף בארץ מהימני. וא"כ ה"נ רישא וסיפא בחו"ל היינו דמיירי בכמנהג חו"ל ומציעתא בארץ היינו כמנהג ארץ. וכן הא דקאמר רב אשי מתני' נמי דיקא היינו דמיירי בכמנהג חו"ל עם בפ"נ, וא"כ גם להבנת המגיד וסייעתו לק"מ וא"ש:
ועוד נראה דאף להבנתם בשי' הראב"ד דאף בארץ לא תנשא בלא בפ"נ מ"מ ז"א אלא לאביי דבהני חמש נשים ג"כ בארץ לא מהימני משא"כ לר' יוסף דס"ל דהני חמש נשים אינן נאמנות אלא בארץ ולא בחו"ל א"כ פשיטא דהיא עצמה מהימנא בארץ בלא בפ"נ דמלבד הקו"ח מה' נשים מהא דאינן נאמנות במיתה אלמא דגרעי מהיא עצמה אף גם לרב יוסף איכא קו"ח מיני' ובי' דהא הני חמש נשים בפ"נ אינן נאמנות ואפ"ה בארץ מהימני א"כ היא עצמה דמהימנא בפ"נ כ"ש דמהימנא בארץ בלא בפ"נ, א"כ לרב יוסף פשיטא דהיא עצמה בארץ יכולה להנשא בלא בפ"נ אף להראב"ד וא"כ א"ש הא דמקשה לרב יוסף רישא וסיפא בחו"ל וכן הא דאמר רב אשי מתני' נמי דיקא כאביי ולא כרב יוסף ואשה"ט. ז) אמנם קו' המגיד הנ"ל עצומה דכיון דגרעה משליח דעלמא בלא בפ"נ משום דבדידה חיישינן לזיופא טפי משום שהיא נוגעת א"כ עם בפ"נ אמאי מהימנא ולשי' הריב"ש אתי שפיר דלא גרעה משליח דעלמא אמנם להמגיד קשיא. ולכאורה רציתי לומר דהנה בהא דקאמר גיטין (ג' א') כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה בפני ב' או בפני ג' מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורועי אנפשי' נראה מפי' הרשב"א שם דקאי אבעל די בעל דייק מעיקרא ולא אתי הבעל לאורועי אנפשי'. אבל הפ"י שם מפרש דקאי על השליח דדייק טפי ולא אתי השליח לאורועי אנפשי'. וכ"נ קצת מתוס' שם ד"ה הכא דבאמירת בפ"נ דייק טפי. וא"כ יש לומר דבלא בפ"נ לא דייקא כ"כ ולא האמינוה להאשה עצמה כיון דנוגעת משא"כ באומרת בפ"נ דדייקא טפי אף לנוגעת האמינו, אף דלענין חמש נשים אמר אביי הטעם לחלק בין א"י לחו"ל משום ערעור הבעל דבארץ מהני ואפשר דלקלקולא מיכוונא ובחו"ל לא מהני הערעור לכך מהימנא, ולא קאמר הטעם הנ"ל דבארץ לא דייקא כ"כ משא"כ בחו"ל דדייקא יותר וכנ"ל משום דצ"ל בפ"נ וכדעת הראב"ד הנ"ל ומשמע דכל הטעם דאי"נ בארץ כמו בחו"ל משום דאיכא למימר דלקלקולא קמיכוונא, וא"כ באשה עצמה דלא שייך זה ממילא אין טעם לחלק בין ארץ לחו"ל ואף בארץ מהימנא, י"ל דאביי שהקשה לרב יוסף מסברא דאדרבא איפכא מסתברא לא הי' יכול להקשות מסברא זו דדייקא טפי באמירתה דאין זו סברא מוכרחת ואלימא כ"כ עד שיסתור משום הכי מסברת חוץ תירוץ רב יוסף רק סברא זו דאפשר דלקלקולא קמיכוונא אלימא ומוכרחת לסתור בזה מסברא תי' רב יוסף, אבל באמת כיון שמוכרח תי' אביי שוב י"ל ג"כ אף באשה עצמה דקתני דנאמנת בחו"ל אפ"ה אין להוכיח מזה דנאמנת אף בארץ משום דאפשר לחלק כנ"ל. אמנם מלבד שהוא דחוק מאחר דלא מצינו בגמ' טעם וסברא לחלק בין ארץ לחו"ל רק טעמא דאפשר דלקלקולא מיכוונא דלא שייך באשה עצמה מנ"ל לבדות מעצמו עוד סברא אף באשה עצמה לחלק בין ארץ לחו"ל, אף גם יש להקשות ע"ז מהירושלמי גיטין (פ"ק ה"א) על הא דנתן לה ולא אמר בפ"נ דארי"ו דיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר בפ"נ והקשה הירו' דאמאי לא תיהני לאחר הנתינה בפ"נ ומתרץ דסבר רי"ו שאין האשה נאמנת לומר התקבלתי גיטי משלוחי בעלי [פי' שאינה נאמנת לומר שפלוני שליח הבעל ע"ז הגט שיהא נאמן באמירתו בפ"נ.] ומקשה ע"ז והא תנינן האשה עצמה מביאה גיטה וחש לומר שמא משלוחי הבעל קבלה. [פי' איך נאמנת שהיא עצמה שליח הבעל ונאמנת עם בפ"נ דלמא קבלה משליח הבעל והיא איננה שליח ואי"נ עם בפ"נ. והשירי קרבן שם מקשה דהא שליח שני אומר שליח ב"ד אני ואי"ל דלמא משקרת דא"כ לא תהא נאמנת להביא גיטה יעו"ש. ואינני יודע מאי קאמר דהא זהו גופי' הקו' דלא תהא נאמנת דלמא קיבלה משליח שלא אמר בפ"נ. וגם הקו' השנית לק"מ דמקשה דנאמנת במיגו דנתגרשה דז"א דעכ"פ איך מהני במקום ערעור וכנ"ל (באות ה').] יעו"ש בירושלמי אלמא דהירושלמי הוכיח דנאמנת לומר שפלוני שליח מהא דנאמנת בעצמה בפ"נ אלמא דלא מחלקינן בין אומרת בפ"נ דדייקא טפי, מאינה אומרת. והנה בדוחק הי' אפ"ל דהנה רע"א (סי' רכ"ב) ובמראות הצובאות (אות כ"ח) בשם מהריב"ל תמהו לאביי דא"כ מאי קאמר במתני' מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח הא החילוק פשוט דבמיתה יכולה לקלקלה משא"כ בגט. והנה הנודע בשערים יבמות (כ"ה א') כתב דע"ז החילוק לחוד דא"י לקלקלה לא היינו סומכין לולא הא דהכתב מוכיח ג"כ ותרתי בעינן הא דא"י לקלקלה והא דכתב מוכיח. ובזה הי' אפשר לפרש הא דקאמר ורב יוסף אין רישא וסיפא בחו"ל ומציעתא בארץ ממאי מדלא קתני שהכתב ופה מוכיח וכתב רש"י דלאביי לא תקשה דה"ק מה בין פה דמיתה לפה דגט. ותמה הפ"י דקארי לה מאי קארי לה הא פשיטא דלק"מ על אביי ומאי דייק רב יוסף יעו"ש בפ"י וכן בריטב"א נדחק בזה, ולפי הנ"ל י"ל דכוונת רב יוסף דפה דגט היינו מה דע"י פיו א"י לקלקלה דלא מהני ערעור הבעל וזהו קושייתו דהול"ל שהכתב ופה מוכיח הא הפה עיקר המעלה דא"י לקלקלה, וא"כ איננו ענין לפה דמיתה. אמנם רע"א זצ"ל והמראות הצובאות שם הקשו עוד דמאי קו"ח אשה עצמה מחמש נשים הא מעליותא דחמש נשים במה דא"י לקלקלה גריעותא היא לגבי דידה דבחמש נשים כיון דא"י לקלקלה לא חיישינן דמשקרות משא"כ גבי דידה. והמראות הצובאות שם הוסיף להקשות דהא חזינן הכי גבי שבוי' דאיהי עצמה לא מהימנא וחמש נשים מהימני כדאיתא בש"ע (סי' ז') אלמא דהיכא דלא שייך קלקולא ה' נשים עדיפי מדידה וא"כ ליכא קו"ח, ומה דרע"א והמראות הצובאות (אות הנ"ל) שניהם לדבר אחד נתכוונו לתרץ זה עפ"י דברי הרשב"א דהצרה עכ"פ נוגעת קצת לדחות מביתה יעושה"ט בדבריהם, לא הבנתי שום התחלה תירוצם דעכ"פ מנ"ל דה' נשים גריעי מאשה עצמה מהא דבמיתה אינן נאמנות והיא נאמנת, ומאי ראי' היא זו דהיכא דיכולין לקלקלה בוודאי גריעי מהיא עצמה משא"כ היכא דלא שייך קלקול רק נגיעה י"ל דהיא עצמה גריעא דהיא נוגעת יותר, וגם מה שתרצו בזה המשנה דמה בין גט למיתה ג"כ איננו מובן דהא מ"מ חזינן דהיכא, דשייך קלקול לא מהני כתב מוכיח וא"כ איכא חילוק בין קלקול לנגיעה א"כ שוב ל"ק החילוק דבין גט למיתה דאפשר דנגיעה לא פסלו רק היכי דיש לחוש דלקלקולא קמיכווני. לכן הי' אפ"ל דמפני חומר הקושיא הנ"ל מוכח דאין הטעם דאיכא חילוק בין ארץ לחו"ל משום הא דקאמר אביי דא"י לקלקלה רק עיקר טעם החילוק משום דבחו"ל דצ"ל בפ"נ דייקא טפי משא"כ בארץ לא דייקא כ"כ אבל אין החילוק משום דיכולה לקלקלה דגם בחו"ל יכולין לקלקלה ע"י עדים וראי' וכמ"ש התוס' רק עיקר טעם החילוק כנ"ל והא דקאמר תניא כוותי' דאביי היינו כוותי' ולא מטעמי' דלדינא מוכח מהברייתא כאביי דבחו"ל מהימני ולא בארץ אמנם דלא כטעמי' דלאביי הטעם משום דבארץ יכולה לקלקלה משא"כ בחו"ל, ומברייתא מוכח דלא כוותי' דלפ"ז ליכא קו"ח כלל וכנ"ל רק דטעם החילוק בין ארץ לחו"ל משום דהיכא דצ"ל בפ"נ דייקא טפי וכנ"ל והא דקאמר במשנה טעמא דכתב מוכיח היינו כק"ש הנודע בשערים הנ"ל דטעמא דדייקא לחוד לא סגי רק בצירוף הא דכתב מוכיח ולפ"ז יומתק ג"כ הא דמקשה רב יוסף דהול"ל שהכתב ופה מוכיח ויעויין בפ"י דכוונת הקו' דפה דגט איננו דומה למיתה משום דדייקא טפי. ועדיין אינו מרווח. ולפי הנ"ל מוכרח דזהו עיקר ואשה"ט. ומעתה לפ"ז א"ש דעת הראב"ד הנ"ל דמוכח מש"ס דילן דהטעם משום דייקא ודלא כהירושלמי הנ"ל אמנם זהו דוחק גדול לומר דתניא כוותי' דאביי היינו בדינא ולא מטעמי', לכן נראה ליישב דברי הראב"ד הנ"ל כאופן הנ"ל בדרך מרווח. דהנה כבר נתבאר מאי דתמהו רע"א זצ"ל והמראות הצובאות בשם מהריב"ל על אביי דלפ"ז מאי קאמר במתני' מה בין גט למיתה הא החילוק פשוט ומבואר דבמיתה יכולין לקלקלה משא"כ בגט ומה דתירצו דמ"מ איכא חשש נגיעה כבר כתבתי שאינני יודע שום התחלה לזה דמ"מ מאי מקשה דלמא משום נגיעה לא, פסלו, וכמו בכתב מוכיח דהיכי דשייך קלקלה אף דאיכא כתבא לא מהימני ואפ"ה מפני חשש נגיעה לא פסלוהו וא"כ ה"נ בלא כתבא לק"מ. ומאי דתירץ הנודע בשערים דתרתי טעמי בעי התנא ג"כ תמוה דבשלמא אי משכחת גוונא דא"י לקלקלה בלא כתבא הוי שפיר דעל זה לחוד לא סמכינן בלא טעמא דכתבא, אמנם הא לא משכחת כלל גוונא דא"י לקלקלה בלא כתבא א"כ בטעמא דא"י לקלקלה לחוד סגי ואין שום נפ"מ לדינא בהא דבעי טעמא דכתבא ואיך נקט התנא טעמא דכתבא דאיננו מספיק דהא בארץ ישראל אי"נ. וגם נראה דבמיתה ג"כ משכחת לה דאיכא כתבא וכגון שהביאה הצרה כתב חתום בעדים שבעלה מת להפוסקים דל"ב קיום בעלמא ובמביא א' לכ"ע ל"ב קיום דהא נאמן דאינה נאמנת להביאה דהוי כגט בארץ ישראל דחיישינן למזוייף, וא"כ טעמא דכתבא איננו מספיק ושבק טעם המספיק בלחודא וכנ"ל, וגם הא דדן הקו"ח איננו מובן כלל וכנ"ל דטעמא דנקימה גדולה מנגיעת עצמה משא"כ נגיעה שלהן אפשר דקטנה ופחותה מנגיעת עצמה. ע"כ הי' נראה ליישב כל הנ"ל ברווחא. דהנה בחו"ל חשו לערעור הבעל והחמירו דלא תנשא בלא בפ"נ או קיום משא"כ בא"י אף דיש לחוש לערעורו מ"מ כיון דאין החשש גדול כ"כ מטעם לקיימו לא החמירו עלה והתירו שתנשא. ומעתה י"ל דחשש קלקול שייך אף בחו"ל דאף דלא מהני ערעור הבעל מ"מ אם באמת מזוייף בוודאי יוכל לברר בעדים וראי' ושיקרא לא קאי ויתברר השקר, ולמיחש למזוייף לא חשו הואיל והכתב מוכיח, ובא"י דאיכא תרי חששות א' חשש דזייפא בשביל שתהא מקולקלת והב' דאף אם אמת הדבר אפשר דיערער הבעל בשקר חשו ולא האמינום, אף דמשום כל חשש לחוד בפ"ע לא החמירו דמש"ה בשליח דעלמא בא"י אף דאיכא חששא דערעור הבעל מ"מ כיון דליכא חששא דמזוייף באמת לא חשו. וכן בהני חמש נשים בחו"ל אף דאיכא חששא דזיופא באמת לא חשו, כיון דליכא חששא דערעור הבעל, מ"מ בהני חמש נשים בא"י הני תרתי חששות ביחד חשש דמזוייף באמת כדי לקלקלה וחשש השני דאף אם אמת הדבר מ"מ אפשר דיערער הבעל בשקר ולא תוכל לקיימו אף דמצוי היכא דמצורפין הני תרתי חששות שפיר חשו אף דלכל חשש לחודי' לא חשו, וכעין דאמרינן בעלמא סמוך מיעוטי להדדי אף דלכל מיעוט לחודי' לא חשו עכ"ז היכא דמצטרפין ב' מיעוטי להדדי שפיר חשו יעויין ברכות (נ"ג א'), ובזה אשה"ט דברי אביי בארץ דאי אתי בעל מערער משגיחינן בי' [פי' הרי חששא חדא ועוד איכא חששא] דאי"ל לקלקולא קמיכוונא [פי' דהוא חשש בפ"ע דדלמא זייפא באמת ואיננו נמשך מהקודם] ולכך בתר הכי בחו"ל דאי אתי בעל ומערער לא משגיחינן בי' לא סיים ההיפוך דל"ל לקלקולא קמיכווני דהחשש דקלקולא נשאר גם בחו"ל אלא דלזה לחוד לא חשו. וא"כ אשה"ט דגם במיתה ליכא חששא דערעור בשקר דאם באמת הוא מת לא יבוא, רק דכל החשש משום דלמא משקרא, וגם בחו"ל איכא תשש השקר הנ"ל רק דאם אמת הדבר ליכא חשש דערעור בשקר, וגם במיתה אם אמת הדבר ליכא חששא דערעור כנ"ל, א"כ חו"ל דמיא ממש למיתה ושפיר קאמר מה בין גט למיתה דדמיין ממש להדדי וכנ"ל וקאמר שהכתב מוכיח ולכך החששא דשקר דגט לא אלים כ"כ כחששא דשקר דמיתה, משא"כ בא"י, דלחשש דשקר איכא נמי החשש דאף אם אמת הוא מ"מ פן יערער הבעל בשקר חיישינן. ואשה"ט. וא"ש נמי הקו"ח דקאמר דמה בשביל חשש נקימה דאלים מנגיעה לא חיישינן היכא דאיכא כתבא, כ"ש דבשביל נגיעה לא חיישינן. ולהכי אתיין שפיר דברי הראב"ד דבא"י גם אשה עצמה לא מהימנא כיון דאיכא תרתי חששות הנ"ל. ולפ"ז בא"י באמרה בפ"נ מהימנא דלא שייך החשש שכתב הרשב"א דאיננה יודעת הדין דאף דאינה יודעת מ"מ כיון דליכא חשש ערעור בשקר ולא נשאר רק חששא דזייפה באמת שוב לא חיישינן. ואשה"ט הכל ושיטת הראב"ד מרווח ומיושב קו' המגיד. ולפ"ז א"ש ג"כ הירו' דלעיל דהאשה נאמנת לומר דפלוני שליח הבעל כמובן. ולפ"ז יוצא לנו ג"כ דין חדש דאם הצרה הביאה. שטר חתום בעדים דמת לא חיישינן למזוייף ומותרת כיון דלא שייך ערעור הבעל למזוייף לחוד לא חיישינן. אמנם דנראה סתירה לזה מירושלמי גיטין (ס"פ המביא בתרא) ויבמות (פט"ו ה"ד) דקאמר על ה' נשים דאין חשודות לקלקלה בידי שמים בידי אדם חשודות לקלקלה ומתוך שהן יודעות שאם בא וערער ערעורו בטל אף הן אינן חשודות לקלקלה דמבואר דמתוך שערעורו בטל אינה מזייפת כיון דא"י לקלקלה ודלא כמ"ש לעיל. אמנם הירו' אפשר דסובר דבין בארץ בין בחו"ל מהימנא דבירו' לא הובא הברייתא דאי"נ א"כ א"ש במתני' הכתב מוכיח למיהב טעם על א"י, ובחו"ל באמת הטעם מפני שאינן יכולין לקלקלה. וגם הקו"ח לא הובא בהירו' אבל בגמ' דידן דטעמא דכתב מוכיח קאי על חו"ל וגם מכח הקו"ח מוכח באמת דלא כהירו' רק דגם בחו"ל שייך קלקול רק עיקר הטעם כמ"ש לעיל ומיושב במרווח שיטת הראב"ד הנ"ל והדברים נכונים ומסתברים בביאור דברי הגמ' דגיטין התמוה מאוד וכנ"ל. ואשה"ט: