שות אור גדול· רבי ירוחם יהודא ליב פרלמן [הגדול ממינסק]
סימן טו
בעזהשי"ת יום ר' כ"ט מח' תר"ל לפ"ק פה"ק סעלץ יצ"ו. שפעת החיים והשלו' וכ"ט אל כבוד ידי"נ וחביבי הרב החריף ובקי סוע"ה זית רענן יפה נוף מפולפל ומחודד זך הרעיון בפלפול וסברא בשכל צח כש"ת מו"ה שלמה זלמן סענדר כהנא שפירא נ"י:
(אב"ה. התשובה הזאת נערכה למחו' הרב הגאון הגדול כו' האב"ד ור"מ דק"ק קרינק נ"י לפני מ"ג שנה בימי ילדות של הגאון הנ"ל ומפני שזמנה מוכיח עלי' לא ראיתי לשנות את התוארים שבזמן ההוא.):
אחדשה"ט וש"ת בא"ר ואה"ע יקרתו, עם ההעתק מקונטרסי נכון הגיעני. ומאוד הנאני על שעשה רצוני בזה לשלוח לי העתק נכון. ועל של עתה באתי להשיב על קו' ביבמות כפי אשר יעלה בעטי בעז"ה. אך בקוצר כי אין הפנאי גורם. ולאהבתו גזלתי לי עת להשיבו מעט. וראשית הנני לבקשו אם ברצון כת"ר להיות הדיבור מצוי בינינו יעשה נא רצוני בזה לשלוח לי העתק מכל מה שאכתוב אי"ה אף ממכתב קטן שיש בו מעט מזעיר חי"ת כי מאוד אני מקפיד בזה. וכן ראיתי לכמה מרבותינו הקדושים אשר בארץ המה שהקפידו מאוד בזה. ויען כי אבטח שיקיים מבוקשי. הנני לפלפל קצת בקו' כת"ר כפי אשר תעלה בעטי בע"ה. ואת אשר ישים ד' ברעיוני בהשקפה ראשונה הנני להציע לפני רומעכ"ת. א) הנה קו' כת"ר על התוס' יבמות (ב' ב') ד"ה בתו וז"ל התוס' ובת אשתו היכא דנכנסה לחופה ולא נבעלה נראה לר"י דחייב על בתה אע"ג דערות אשה ובתה לא תגלה כתיב דמשמע ביאה דסברא הוא דאין תלוי בביאה דהא לא מיחייב על בת אנוסתו אלמא בקדושין תליא מלתא עכ"ל. הנה מבואר מדבריהם דבאיסור אשה ובתה בעינן נכנסה לחופה ונסתפקו על ביאה. וכן מבואר בתוס' שם (צ"ז א') ד"ה עריות. והקשה כת"ר מהא דפריך בגמ' שם (י"ב ב') מכלל דאיכא קטנה דמיעברא ולא מתה א"כ מצינו חמותו ממאנת. והיינו כגון דילדה בקטנות וקידש אחד את בתה דנמצאת חמותו קטנה וראוי' למאן והנה קטנה קודם י"א אינה מתעברת כל עיקר ואחר י"ב היא גדולה וא"כ ע"כ הבת אז פחותה מבת ג' שנים וע"כ הא דקידש אחד את בתה היינו בקדושין לחוד דהא אין חופה לקטנה פחותה מבת ג' שנים כמבואר בגמ' שם (נ"ז א') ומוכח דאיסור אשה ובתה הוא אף בקדושין לחוד, ואף אם נימא דיש חופה לקטנה פחותה מבת ג' שנים מ"מ הא אינה ראוי' לביאה א"כ עכ"פ מוכח דביאה בודאי לא בעינן. והוא קו' עצומה ונכונה ראוי' לחכם לב כי"ב ואין אצלי מפרשי יבמות ג"כ לעיין אם העירו בזה. וראיתי להבי"מ (סי' ט"ו סעי' י"ג) שהתעורר ג"כ על התוס' הנ"ל מיבמות (י"ז ב') דרב אמר שומרת יבם שמתה מותר באמה והוכיח מזה בגמ' דקסבר רב אין זיקה דאי יש זיקה אסור באמה. אף דזיקה אינה אלא כאירוסין. יעושה"ט שהניח בקושיא והנראה לי בזה דהנה הא דסברי התוס' דבאשה ובתה בעינן נכנסה לחופה היינו משום דכתיב שאר בקרא ושאר לא משמע אלא נישואין. וכמ"ש הבי"מ הנ"ל והשעה"מ שהביא מעל'. והביאו כן מרש"י יבמות (כ"ט ב') דמש"ה אשתו ארוסה אינו יורשה ואינו מטמא לה. הן אמת דבתורת כהנים (ריש פ' אמור) מבואר לשארו זו אשתו הקרוב למעט הארוסה. יעושה"ט. והובא ברי"ף ורא"ש בהלכות קטנות (ריש הלכות טומאה). [והנ"י הבין שם דדרשו הקרובה אליו דגבי אחותו ומש"ה הניח בצ"ע. וכבר תפס עליו במעדני יו"ט על הרא"ש שם, וכן מבואר להדיא בירו' יבמות (פ"ו ה"ד) והובא ברשב"א יבמות (ס' א').] וא"כ מוכח בהיפוך דדוקא מהקרוב ממעטינן ארוסה דבירושה ובטומאה בתרווייהו כתיב לשארו הקרוב אליו. ומש"ה אשתו ארוסה אינו יורשה ואינו מטמא לה. אבל סתם שאר אפילו ארוסה במשמע. ומה מאוד מדוקדק בזה דברי רש"י יבמות (כ"ט ב') הנ"ל ד"ה ולא מטמא שכתב דלאו שארו הקרוב אליו הוא. וי"ל דכוונתו דמהקרוב אליו ממעטינן כמבואר בת"כ ובירו' הנ"ל. אמנם מרש"י ב"מ (י"ח א') וכתובות (נ"ג א' ופ"ט ב') משמע דמלשון שארו לחוד מימעט ארוסה. וכן מבואר להדיא מלשון הגמ' סנהדרין (כ"ח ב') יעו"ש. וכן נראה מב"ב (קי"א ב') לאביי דהקרוב אליו דגבי ירושה לא קאי על שארו ואפ"ה ארוסה אינה יורשה. [ואפשר דהקרוב דטומאה מגלה על כל שאר דאינו אלא נשואה.] ולפלא על הבי"מ והשעה"מ דדקדקו מלשון רש"י יבמות הנ"ל ואישתמיט להו כל המקומות שציינתי עכ"פ נראה ברור דטעמם של התוס' (ריש יבמות) ד"ה בתו הנ"ל דבעו נכנסה לחופה הוא משום לשון שאר. [ובזה נראה להבין קישור והמשך לשון התוס' הנ"ל דכתבו והא דלא מיחייב על בת אנוסתו כמו שפירש בקונטרס כו'. דאינו שייכות כלל להתם. וגם לשון כמו אינו מדוקדק. וכן מה שכתבו שם להשיג על רש"י ומיהו להדיא בריש נושאין כו'. לשון ומיהו אינו מדוקדק כלל. ויתיישב ג"כ מה שדקדק הבי"מ שם בתוס' הנ"ל דבתחלה כתבו נכנסה לחופה ולא נבעלה ואח"כ כתבו בקדושין תליא מלתא. ובהנ"ל י"ל דסגנון דבריהם הוא אהא דכתבו דנכנסה לחופה ולא נבעלה סגי אבל נכנסה לחופה מיהת בעינן. ואהא כתבו דהא דלא מיחייב על בת אנוסתו פירש בקונטרס משום אשה, א"כ בקדושין לחוד תליא מלתא דבקדושין מיקריא אשה כדכתיב כי יקח איש אשה דהיינו בקדושין לחוד וכן אשר ינאף את אשת איש וטובא, ולפ"ז אף נכנסה לחופה לא הוי בעינן, ומיהו בריש פ' נושאין קאמר דמשאר ממעטינן וא"כ בקדושין לחוד לא סגי ובעינן נכנסה לחופה ג"כ דשאר אינו אלא נשואה וכנ"ל. ומדוקדק מאוד דלטעם רש"י כתבו בקדושין תליא מלתא, והא שכתבו תחלה נכנסה לחופה היינו למסקנת דבריהם דהשיגו על רש"י מר"פ נושאין ואשה"ט]: ויעויין יבמות ר"פ נושאין צ"ז א'), גבי הא, דתנן נושאין על האנוסה ועל המפותה, דהברייתא שם יליף לה מלשון קיחה דדרך לקיחה אסרה תורה ורבא יליף, לה מלשון שאר. ויעו"ש ברמב"ן בחידושיו דהקשה על הברייתא דיליף לה מלשון קיחה דתינח אמה ואחותה בתה ובת בתה ובת בנה מנלן. ואף דבבת בתה ובת בנה כתיב את בת בנה ואת בת בתה לא תקח וא"כ כתיב בהו לשון קיחה. ז"א דלשון קיחה כתיבא שם על הערוה דלא שייך בהו קיחה.] ותירץ דילפינן מזמה זמה בגז"ש ולרבא כולהון כתיבן יעושה"ט. וא"כ מבואר להדיא מדברי הרמב"ן דרבא לא פליג על הברייתא רק דיליף מקיחה לענין אמה ואחותה בלחוד ולענין בתה יליף משאר. ויעוי' במהרש"א שם דכתב ג"כ כעין זה. [ואפשר קצת דרבא לטעמי' שכתבו תוס' יבמות (ח' א') סוד"ה רבא דסובר בהיקשא דר' יונה דלא ילפינן להקל דלענין איסורא הוא דאקשינהו. וא"כ ה"נ בהאי גז"ש דזמה זמה לא יליף לבתה מאמה להקל רק להחמיר. אך לפ"ז הא דמקשה שם (צ"ז א') בגמ' ארבא ואיפוך אנא לא יתיישב ובמ"ש מהרש"א שם א"ש.] וא"כ באמה דילפינן מלשון קיחה כהברייתא. א"כ שפיר חייב אף בקידושין לחוד דגם בקידושין הוי קיחה כדאמרינן אין קיחה אלא קידושין רק בבתה דילפינן משאר דהוא לשון נשואין ס"ל להתוס' דבעינן נשואין דוקא. דכה"ג מצינו חילוק בין חמותו לבת אשתו לענין אחר מיתה לשי' הרמב"ן והרשב"א שם (צ"ח ב') יעו"ש ויבואר אי"ה להלן. וא"כ ה"נ להתוס', לענין קידושין עכ"פ נראה דגם להתוס' בחמותו דיליף מלשון קיחה חייבין אף בקדושין לחוד רק בבת אשתו ס"ל דבעינן נכנסה לחופה. וא"כ מיושב היטב קו' כת"ר וקו' הבי"מ הנ"ל דלענין חמותו אף להתוס' חייבין בקדושין לחוד. וא"כ אי קטנה מיעברא ולא מתה שפיר משכחת לה חמותו ממאנת בקדושין לחוד וכן אי יש זיקה הוי אסור באמה אף דזיקה אינה אלא כקידושין לחוד ואשה"ט. ב) אמנם לכאורה אף לפי הנ"ל עדן יש מקום לקו' כת"ר בהקדים מחלוקת הרמב"ן והרשב"א עם התוס' והרמב"ם ביבמות (צ"ד ב' וצ"ח ב') גבי הא דלר"ע חמותו לאחר מיתת אשתו אינה בשריפה דאימעוט מאתהן. דדעת הרמב"ן והרשב"א דחמותו לאחר מיתת אשתו ליכא לאו וכרת רק איסורא בעלמא, ובת אשתו לאחר מיתת אשתו חייב גם שריפה אף דשריפה בבת אשתו ילפינן מחמותו ובחמותו לאחר מיתת אשתו ליכא שריפה דאימעוט מאתהן אפ"ה ילפינן מינה לבת אשתו אף לאחר מיתת אשתו דבשריפה דדון מינה ואוקי באתרא. וכן בחמותו לכרת ואזהרה דילפינן מבת אשתו ליכא למילף על לאחר מיתת אשתו אף דבבת אשתו חייב אף לאחר מיתת אשתו מ"מ לחמותו ליכא למילף רק מחיים דאמרינן ג"כ דון מינה ואוקי באתרא דומיא דשריפה דכתיב גבה. יעו"ש. ודעת הרמב"ם בהיפך דילפינן שריפה לבת אשתו דוקא מחיים דומיא דחמותו וכן ילפינן כרת ואזהרה לחמותו אף לאחר מיתת אשתו דומיא דבת אשתו דאמרינן דון מינה ומינה. והנה בתוס' שם (צ"ד ב' וצ"ח ב') מבואר דס"ל דילפינן כרת ואזהרה לחמותו אף לאחר מיתת אשתו. א"כ נראה דס"ל דון מינה ומינה כסברת הרמב"ם ולא אוקי באתרא. וא"כ לכאורה לפ"ז, אף אם נימא דבחמותו לא בעינן נישואין רק קידושין לחוד מ"מ כיון דבבת אשתו אינו חייב רק בנישואין לשי' התוס'. א"כ לא נוכל למילף כרת ואזהרה לחמותו מבת אשתו רק בנישואין דומיא דבת אשתו כיון דאמרינן דון מינה ומינה לשי' התוס'. וא"כ בחמותו בקידושין לבד אף דאיכא שריפה דכתיב גבה מ"מ כרת דילפינן לה מבת אשתו א"א למילף רק לאחר נישואין דומיא דבת אשתו דאמרינן דון מינה ומינה וכנ"ל. וא"כ כיון דבחמותו בקידושין לבד ליכא כרת א"כ שוב לא נוכל למילף לה בהיקשא דר' יונה למפטר צרה כמובן. וא"כ ע"כ חמותו דמתניתין ריש יבמות היינו בנישואין לשי' התוס'. וא"כ הדרא קו' כת"ר לדוכתי'. [ואף לפ"ז י"ל ודק' הגמ' (י"ב ב') מצינו חמותו ממאנת עכ"פ תקשה לרבי דיליף מן ולקח ולקחה ואין להאריך בזה.] ומכ"ש דהדרא לדוכתי' קו' הבי"מ הנ"ל מיבמות (י"ז ב') דשומרת יבם שמתה דאי יש זיקה הוי אסור באמה דמיירי לאחר מיתה וזיקה אינה אלא כאירוסין א"כ בלאחר מיתה ובאירוסין לכאורה בממ"נ אי אפשר למתפס החבל בתרין ראשין לשיטת התוס' דהאיסור בחמותו לאחר מיתת אשתו היינו הלאו וכרת דילפינן מבת אשתו. וא"כ בממ"נ אי נימא דדון מינה ואוקי באתרא, א"כ נימא דדוקא מחיים דומיא דשריפה, ואי דון מינה ומינה דאפילו לאחר מיתה א"כ נימא ג"כ מינה ומינה דדוקא בנישואין ולא באירוסין. ואיך נתפוס החבל בתרין ראשין. דחמותו לאחר מיתה חייב דומיא דבת אשתו ולא דומיא דשריפה דחמותו גופי' דהוא דוקא מחיים ובלאחר מיתה גופי' יהא חייב בחמותו אף בקידושין משום דומיא דחמותו ולא דומיא דבת אשתו דאינה אלא בנישואין. דהא בממ"נ אי נימא דומיא דחמותו א"כ יש להיות פטור משום לאחר מיתה ואי לא נימא דומיא דחמותו רק דומיא דבת אשתו א"כ יש להיות פטור ג"כ משום דאינו אלא אירוסין. וא"כ איך דנימא אי מינה ומינה אי מינה ואוקי באתרא באירוסין ולאחר מיתה יש להיות מותר בחמותו. וא"כ איך דייק הגמ' מהא דקאמר רב שומרת יבם שמתה מותר באמה דאין זיקה וגם רב יהודא משום דסובר יש זיקה סובר באמת דאסור באמה. וקשה דהא זיקה אינה אלא כאירוסין וא"כ באירוסין ולאחר מיתה בממ"נ יש להיות מותר וכנ"ל. ג) אמנם באמת לק"מ מכמה טעמים לא מיבעיא קו' כת"ר דאף לשיטת התוס' והרמב"ם דס"ל לענין אחר מיתה בחמותו דאיכא כרת דאמרינן דון מינה ומינה מ"מ לענין קידושין פשיטא דאין לומר דון מינה ומינה דדוקא בנישואין נילף מבת אשתו דא"כ לא נילף בחמותו כרת ואזהרה רק בנישואין אבל בקידושין לחוד תהא שריפה בלא אזהרה אתמהה הא אין עונשין אא"כ מזהירין. ויעויין ברמב"ם בספר המצות (שורש י"ד) דאף דבכל מקום קי"ל אין מזהירין מן הדין מ"מ כל שבא העונש מפורש בתורה מזהירין מן הדין משום שנתחזק אצלנו העיקר אין עונשין אא"כ מזהירין יעו"ש. וא"כ כ"ש הכא דאף דבל"ז אמרינן דון מינה ומינה מ"מ לענין קידושין ונישואין שפיר אמרינן דון מינה ואוקי באתרא משום העיקר הנ"ל דאין עונשין אא"כ מזהירין וכיון דע"כ ילפינן האזהרה בחמותו אף לקידושין לחוד שוב ממילא גם הכרת ילפינן גם לקידושין לחוד דהא האזהרה וכרת ילפינן להו לחמותו מבת אשתו. ומעתה נראה דלפ"ז אפשר דגם לאחר מיתה איכא אזהרה וכרת בחמותו אף בקידושין לחוד. אף דבזה בממ"נ יש להיות פטור בין אם נימא דון מינה, ומינה בין דון מינה ואוקי באתרא וכנ"ל מ"מ כיון דהני תרפי ילפותא לאו בחדא מחתא מחתינהו דלענין אחר מיתה יש למילף מינה ומינה כדס"ל להתוס' מסברת חוץ. ולענין קידושין ונישואין ע"כ דאמרינן דון מינה ואוקי באתרא משום העיקר הנ"ל דאין עונשין אא"כ מזהירין וכיון דהני תרתי ילפותא לאו בחדא מחתא מחתינהו, שוב לא הוי תרתי דסתרי כלל ולא שייך לומר דא"א למתפס החבל בתרין ראשין כיון דמן הדין יש למילף כל חד וחד באנפא אחרינא לענין אחר מיתה מינה ומינה ולענין קידושין מינה ואוקי באתרא וכנ"ל. ואף אם לא נודה לזה לענין קו' הבי"מ ונאמר דעכ"פ אין סברא לענין אחר מיתה בקידושין לחוד למילף חמותו מבת אשתו כיון דבממ"נ ליכא חיוב וכנ"ל. עכ"ז נראה די"ל דגם תוס' מודים כדעת הרמב"ן והרשב"א וכמ"ש רש"י סנהדרין (ע"ו ב') דבחמותו לאחר מיתת אשתו איכא איסורא דארור שוכב עם חותנתו רק דהתוס' ס"ל ביותר דאיכא נמי כרת ואזהרה בנישואין דילפינן לה מבת אשתו ודון מילה ומינה וכנ"ל וא"כ בקידושין לחוד דליכא למילף מבת אשתו על לאחר מיתה וכנ"ל אפ"ה עכ"פ איסורא איכא דארור שוכב עם חותנתו אף אחר מיתה ואף בקידושין לחוד ואדרבא יתיישב בזה מה שדקדקו הרמב"ן והרשב"א יבמות (דף צ"ח) על שיטת הרמב"ם שהוא כשי' התוס' דבחמותו לאחר מיתת אשתו איכא נמי לאו וכרת מהא דקאמר בסנהדרין (ע"ו ב') ור"ע סבר איסורא בעלמא דמשמע דאינו אלא איסור קל בעלמא בלא לאו וכרת. יעושה"ט. ולפי מה שנתבאר בשי' התוס' מיושב זה היטב דהכא ביבמות (צ"ד ב') דקאי על המשנה שם דמיירי בנישואין וכדקאמר שם מקודם שפיר כתבו התוס' דאיכא נמי כרת ואזהרה משא"כ בסנהדרין (שם) דמיירי בחמותו דקרא דמיירי אף בקידושין לחוד דשוב אי אפשר למילף כרת ואזהרה על לאחר מיתה מבת אשתו וכנ"ל דא"א למתפס החבל בתרין ראשין. שפיר קאמר דאינו אלא איסורא בעלמא. דבחמותו בקידושין לחוד לאחר מיתה ליכא לאו וכרת רק איסורא בעלמא וכנ"ל ואשה"ט. ויתיישב בזה ג"כ הא דבסנהדרין במקומו שם (ע"ו ב') שפירש"י איסורא בעלמא איסורא דארור שתקו לי' התוס' ולא השיגו עליו. וביבמות (צ"ד ב' וצ"ח ב') פירשו התוס' דאיכא לאו וכרת ולא הזכירו כלל מדברי רש"י בסנהדרין הנ"ל. ולפי הנ"ל אשה"ט דגם לפי דבריהם בסנהדרין שם דמיירי אף בקידושין אינו אלא איסורא דארור וכנ"ל:
(ההג"ה. אב"ה. ברש"י יבמות (צ"ח ב') ד"ה קלש לה איסורא משמע דסובר כשי' התוס' דרק משריפה מיעט הכתוב עיי"ש. ולכאורה דברי רש"י הנ"ל ביבמות סתרי לפירש"י בסנהדרין (ע"ו ב') הנ"ל, וע"כ מוכח כמו שמבואר בפנים וא"ש.):
וא"כ מיושב שפיר קו' הבי"מ הנ"ל מיבמות (י"ז ב') דאף דזיקה אינה אלא כקידושין ומיירי לאחר מיתה אפ"ה הוי אסור באחותה אי יש זיקה. דמ"מ איכא איסורא דארור וכנ"ל. ושפיר דייק הגמ' מדקאמר רב שומרת יבם שמתה מותר באמה דאין זיקה. והא דלא תפס רב רק חמותה דליכא אלא איסורא דארור ולא קאמר רבותא דמותר אף בערוה גמורה. ז"א דהא לא משכחת לה כלל ערוה גמורה דהא בבתה ג"כ פשיטא דאינה ערוה דזיקה אינה אלא כאירוסין וכנ"ל ובאחותה מותרת לאחר מיתה. ואדרבא הי' נראה לפ"ז להוכיח מזה כשיטת התוס' הנ"ל דבבת אשתו בעינן חופה. דאל"כ תקשי אמאי נקט רב שומרת יבם שמתה מותר באמה דאינה אלא איסורא בעלמא למה לא נקט רבותא יותר דמותר בבתה דאיכא חיובא אף לאחר מיתה. ובשלמא לשיטת הרמב"ם דלמטה שוה ללמעלה. וגם בתה לאחר מיתה דומה לחמותה א"ש. אבל לשיטת הרמב"ן והרשב"א הנ"ל דלמטה חייבין שריפה ולמעלה ליכא אלא איסורא בעלמא א"כ קשה כנ"ל. וע"כ מוכח כשיטת התוס' דבבתה בקידושין לחוד ג"כ אינו חייב וא"כ א"ש כנ"ל. וא"כ נתבאר דאדרבא ממקום שהביא הבי"מ סתירה לדברי התוס' משם ראי' לדבריהם לשי' הרמב"ן והרשב"א הנ"ל וקטיגור נהפך לסניגור ובהא אשכחנא פתרא ליישב שיטת ר"ח במה דלא פסק כר"ע בחמותו לאחר מיתה. שטרח בזה הנוב"י (מה"ת אבה"ע סי' קמ"ח) יעושה"ט שהעלה דהר"ח סובר בלמעלה כשיטת הרמב"ן והרשב"א דאינו אלא איסורא בעלמא ובלמטה יסבור כהרמב"ם דלמטה כלמעלה וא"כ הי' לו הכרח מסוגיא דקידושין (ס"ח א') יעושה"ט. ובאמת לפי דרכו אפ"ל ג"כ דהי' לו הכרח מסוגיא יבמות ר"פ נושאין דרמי רבא בת בנך לא תגלה הא בת בנה גלי דמאי קו' הא אפשר לאחר מיתת אשתו דבשלמא לשיטת התוס' והרמב"ם א"ש דמ"מ איכא כרת והאי קרא בכרת כתיב. משא"כ אם אינו אלא איסורא בעלמא קשה. וע"כ אין הלכה כר"ע. אמנם לפי הנ"ל י"ל דהר"ח סובר ממש כהרמב"ן והרשב"א. דלמטה חייבין שריפה לאחר מיתה ולמעלה אינו אלא איסורא בעלמא. רק דאינו סובר כהתוס' דבבתה בעינן נישואין רק סובר דבקידושין לחוד סגי וכהרמב"ם וא"כ קשה אמאי קאמר רב שומרת יבם שמתה מותר באמה ולא קאמר מותר בבתה כנ"ל דהוי רבותא יותר דהויא כערוה גמורה וע"כ דאין הלכה כר"ע. [ואף אם נימא דר"ה ורב יסברו כאביי דסובר דר"י ור"ע לא פליגי בחמותו לאח"מ. עכ"ז ידוש דעת כמה מהראשונים דלא אמרינן הלכה כבתראי רק מאביי ורבא ואילך ולא כאביי ורבא גופייהו א"כ ג"כ אין הלכה כרבא נגד ר"ה ורב. וגם אין סברא דרבא יפלוג על רב וא"כ שפיר הוכיח דאין הלכה כר"ע.] ובאמת צ"ע בזה לשיטת הרמב"ן והרשב"א הנ"ל אם לא נימא כהתוס' הנ"ל דבבתה בעינן חופה דוקא דאמאי לא נקט רבותא יותר. ויש לעיין בזה עכ"פ נתבאר דקו' הבי"מ הנ"ל מיושב היטב. ד) ובהנ"ל נראה דיש ליישב ג"כ מה שהוקשה לי בזה על שיטת התוס' הנ"ל דס"ל דבעינן נכנסה לחופה דוקא מסוגיא דקידושין (נ' ב') גבי הא דתנן המקדש אשה ובתה כאחת אינן מקודשות. ומצאתי אח"כ להגאון מפלאצק זצ"ל בספרו יעלת חן (בקונטרס בית חתנות סי' י"א) שעמד בזה. וכן הרגיש בזה בפתחי תשובה אבה"ע (סי' ט"ו). והגאון מפלאצק זצ"ל סיים שם ודברי התוס' הללו נפלאו ממני לא אוכל להם יעו"ש שהקשו עוד ויבואר להלן אי"ה. ונבאר הקו' מקידושין (נ' ב') הנ"ל. דהנה אף לפי מה שנתבאר לעיל דבחמותו מודו התוס' דחייב בקידושין לחוד. עכ"ז קשה אמאי המקדש אשה ובתה כאחת אינן מקודשות. לא מיבעי לרמי בר חמי דמפרש לה שם מלא תקח לצרור א"כ מלא תקח לצרור מוכח רק היכא שהן ערוה זו לזו משא"כ הכא דבתה אינה ערוה רק אמה לחוד להתוס' דבעינן נכנסה לחופה. ואף לרבא דמפרש שם הטעם משום דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. קשה דהא להתוס' אשה ובתה ישנן בזה אחר זה אם הי' מקדש האם תחלה וא"כ שוב יש לחול קידושי שניהן כשקדשן בבת אחת אף קידושי האם אף דקידושי האם אינו בזה אחר זה אחר קידושי הבת כיון דקידושי הבת ישנן בזה אחר זה אחר קידושי האם וכמ"ש התוס' גיטין (מ"ב א') ד"ה הא יעו"ש. ואף אם לא נימא כדברי התוס' גיטין הנ"ל ונאמר דקידושי האם הואיל ואינו בזה אחר זה אחר קידושי הבת אפילו בבת אחת אינו ומש"ה לא חיילי קידושין בהאם, ומש"ה שוב אף בבת לא חיילי אף דבבת ישנו בזה אחר זה הואיל וקידש שניהם כאחת ובאם לא חיילי שוב אף בבת לא חיילי דהוי כקני את וחמור וכדאמר בקידושין שם (נ"א ב') [וכמו שחלקו שם הפוסקים דאף דקי"ל דקני את וחמור קני מחצה מ"מ שם לא קני לדברי הכל יעושה"ט]:
אכתי קשה מהא דפריך בגמ' שם על רבא דאמר קידושין שאינו מסורין לביאה לא הוי קידושין מהמתני' דדוקא בקידש כאחת אינן מקודשות הא אחת מאשה ובתה מקודשות ומסיק שם לרבא דבאמת צריך לומר במתני' אחת מאשה ובתה אינן מקודשות. וא"כ קשה טובא דבאחת מאשה ובתה אמאי הבת אינה מקודשת הא אצלה הוי מסור לביאה דאף אם קידש האם הבת מותרת לשיטת התוס' דבבתה בעינן נישואין דוקא. וא"כ הקו' מקידושין קשה טובא אף לפי מה שביארנו לחלק להתוס' בין חמותו לבתה. ועוד הקשו הפתחי תשובה והגאון מפלאצק הנ"ל מנזיר (י"ב א') באשה שאין לה לא בת כו' ולא אם כו' דמוכח דבקידושין לחוד נאסרות הבת והאם יעו"ש. עוד הקשה הגאון מפלאצק זצ"ל ממשנה דריש יבמות דתני לחמותו ובת אשתו וקפסיק ותני ל"ש מן האירוסין ל"ש מן הנישואין וכדפריך יבמות (כ' א') גבי אלמנה. וכל זה קשה אף לדברינו הנ"ל מבתה. וכל אלו הן קו' עצומות ראויין לשית לב עליהן לקיים דברי הראשונים ה) והנראה בכ"ז עפ"י מה שנתבאר לעיל דבחמותו מודו התוס' דבקידושין לחוד חייב דהא כתיב בה קיחה וגם נתבאר דאף לענין כרת ואזהרה דילפינן לה לחמותו מבת אשתו אף דס"ל להתוס' דילפינן מבת אשתו לגמרי מינה ומינה ואף לאחר מיתה מ"מ אי אפשר לומר דכרת ואזהרה ילפינן לחמותו דוקא בנישואין ולא בי לחוד דומיא דבת אשתו דילפינן מינה. ובקידושין לחוד ליכא אלא שריפה בחמותו. דזה אי אפשר כלל דהא אין עונשין אא"כ מזהירין וא"כ ע"כ האזהרה וכרת ילפינן לה לקידושין לחוד לחמותו. וכמו שנתבאר לעיל (אות ג'). ומעתה נראה דאפשר להוסיף עוד, דכמו דס"ל להתוס' והרמב"ם לענין חמותו דאיכא אזהרה וכרת לאחר מיתה אף דאימעוט חמותו לאחר מיתה לא אימעוט רק משריפה דכתיבא גבה ולא מכרת ואזהרה דילפינן מבת אשתו ולגמרי ילפינן לה מבת אשתו. וכן ס"ל להרמב"ם בהיפך דשריפה בבת אשתו אינה אלא מחיים דומיא דחמותו דילפינן מינה. וא"כ חמותו ובת אשתו דומין לגמרי ומקיימינן תרווייהו הא דבחמותו כתיב מחיים דוקא ובבת אשתו כתיבא סתמא אף לאחר מיתה כאן לשריפה כאן לכרת ואזהרה. ה"נ נוכל לדון לענין קידושין ונישואין דהא דבחמותו כתיבא קידושין היינו מחיים דוקא דכתיבא גבה. והא דבבת אשתו כתיבא נישואין דוקא היינו לאחר מיתה דהא קאי נמי על לאחר מיתה ומש"ה כתיב נישואין. וא"כ שוב י"ל דחמותו ובת אשתו דומין לגמרי בגז"ש דזמה זמה ולא סתרי אהדדי הא דקידושין ונישואין דקאי על מחיים ולאחר מיתה. וא"כ ילפינן לבת אשתו מחמותו על מחיים דחייב שריפה ואזהרה וכרת [דהא כבר נלמד לאזהרה וכרת אף לקידושין בחמותו בדין מינה ואוקי באתרא משום הא דאין עונשין אא"כ מזהירין וכנ"ל.] אף בקידושין לחוד וילפינן ג"כ לחמותו מבת אשתו דחייב באזהרה וכרת אף לאחר מיתה בנישואין דומיא דבת אשתו. ומעתה הא דכתבו התוס' דבבת אשתו בעינן נכנסה לחופה היינו לענין לפרש החיוב דקרא גבי בתה ונ"מ לענין לאחר מיתה דאילו מחיים ילפינן לה מחמותו דחייב אף בקידושין לחוד וכנ"ל. ומעתה כל הקושיות הנ"ל מיושבות בחדא מחתא דבכולהו מיירי מחיים ושפיר חייב אף בקידושין לחוד. ואשה"ט. ו) עוד אחת נשאר לנו לבאר מה דהקשה הפתחי תשובה הנ"ל מריש מס' דרך ארץ. דשם איתא בזה הלשון. המקדש את האשה ה"ז אוסר עליו שבע עריות אמה כו' בתה כו' וכולן שנאסרו עליו אין להם היתר לאיסורן כו'. א"כ מבואר דבקידושין לבד נאסר בתה עליו ואף לאחר מיתה. וא"כ זו קשה לכאורה. ונראה דגם זה יתיישב במה שנתבאר לעיל (אות ג') דחמותו לאחר מיתת אשתו בקידושין לחוד ליכא אלא איסורא דארור. וא"כ י"ל דגם זה ילפינן לבת אשתו מחמותו לאיסורא בעלמא לאחר מיתה אף בקידושין לחוד. [וכן מוכרח להנוב"י הנ"ל (באות ג') שכתב בשיטת ר"ח דלמעלה ליכא אלא איסורא בעלמא ולמטה כלמעלה דג"כ ליכא כרת ולאו. וא"כ תקשי קו' הגמ' יבמות (צ"ד ב') ליתני בתה. וע"כ דגם איסורא דארור ילפינן לבת אשתו יעו"ש.] וא"כ א"ש הכל. [ובאמת לפ"ז שוב הי' אפשר ליישב הקו' דקידושין ונזיר הנ"ל אף בלא דברינו הנ"ל (באות ה') לפי מה שנתבאר לעיל (אות ד') דהקו' מקידושין אינה אלא מהא דהמקדש אחת מאשה ובתה אינן מקודשות דלהתוס' קשה אמאי הבת אינה מקודשת הא אצלה הוי מסור לביאה. ולפי הנ"ל דלאיסורא דארור ילפינן לבת אשתו אף בקידושין לחוד מחמותו. א"כ שפיר הוי קידושין שאינן מסורין לביאה אף דאינו אלא איסורא בעלמא בלא כרת. דיעויין תוס' בקידושין שם (נ"א א') ד"ה קידושין דאף בחייבי לאוין הקשו דאמאי תופס בהן הקידושין הא הוי קידושין שאינן מסורין לביאה רק דתרצו דלא נאסר ע"י הקידושין. וא"כ הכא דנאסר ע"י הקידושין שפיר הוי קידושין שאינן מסורין לביאה באיסורא בעלמא וכן בהא דנזיר (דף י"ב) מיושב בפשוט משום איסורא בעלמא יעו"ש. אמנם הקו' מהמתני' דריש יבמות דקפסיק ותני לבת אשתו ל"ש מן האירוסין ל"ש מן הנישואין לא יהא מיושב בזה. וגם בהא דקידושין הנ"ל דחוק טובא לומר בהא דמפרש שם הטעם בהמקדש אשה ובתה כאחת אינן מקודשות משום דאינן בזה אחר זה דהכוונה היא רק על קידושי האם וממילא גם קידושי הבת לא חיילי משום קני את וחמור וכדלעיל (אות ד') דהוא דחוק טובא כמובן, וגם נראה דלא שייך למילף לענין איסורא דארור בקידושין לחוד בת אשתו מחמותו כיון דבחמותו איכא נמי כרת בקידושין לחוד ובבת אשתו ליכא שוב ממילא גם איסור ליכא למילף מחמותו כמובן משא"כ לפמ"ש (באות ה') שפיר ילפינן מהדדי דחמותו ובת אשתו דומין לגמרי (וכן להנוב"י הנ"ל). ועכ"פ הקו' מריש מס' דרך ארץ שפיר י"ל כנ"ל ואשה"ט]:
ומיושב בזה ג"כ הא דקשי' לי לשיטת התוס' דבעינן נכנסה לחופה, א"כ קשה לכאורה הא דכתבו התוס' יבמות (ט' ב') ד"ה בתו מאנוסתו דצריך לומר דשניהם אנוסות כו' יעו"ש. דהא לפי שיטתם הנ"ל י"ל דדוקא בראשון צריך לומר דאנסה משא"כ בשני י"ל בקידושין דקדשה בביאה דקי"ל ביאה אירוסין עושה וילדה, או אפילו קידשה בדבר אחר [ואפילו אם נימא ביאה נישואין עושה] מ"מ י"ל דבא עלי' לאחר קידושין שלא לשם נישואין [וביהודא הוי התירא] ואפילו לפמ"ש לעיל (באות ה') אכתי י"ל לאח"מ. אמנם לפי הנ"ל דאיסורא איכא אף לאחר מיתה ובקידושין לחוד א"ש דלא הו"מ למימר האסורה לזה מותרת לזה כו' או חולצת או מתייבמת דהא עכ"פ אסורה לזה באיסורא דארור וחולצת ולא מתייבמת ואשה"ט. ז) אמנם קשיא לי על התוס' מה שלא מצאתי שהרגישו בזה המחברים הנ"ל, מיבמות (כ"ב ב') ואימא פרט לאחותו מאנוסה ההיא לא מצית אמרת דרבא רמי כתיב ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה הא בת בנה דידה ובת בתה דידה שרי וכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ובת בתה הא כיצד כאן באונסין כאן בנישואין. והיינו דמקו' רבא מוכח דבנו או בתו מאנוסה הוי בנו או בתו וה"ה אחותו מאנוסה הוי אחותו. ולפי שיטת התוס' הנ"ל קשה דהא מקו' רבא אינו מוכח כלום דהא קו' רבא יש לתרץ כאן באירוסין כאן בנישואין דקרא דבת בנך או בת בתך מיירי מאשתו ארוסה כגון שקדשה בביאה או שבא עליה שלא לשם נישואין וכנ"ל. ולאחר מיתת ארוסתו דבזה לכולהו תירוצי הנ"ל ליכא איסורא דבת אשתו לענין אזהרה וכרת. וא"כ שפיר איצטריך קרא דבת בנך או בת בתך. אך רבא דקאמר כאן באונסין היינו דקושטא דמלתא נקט דמיירי אף מחיים בבת אנוסה. וא"כ ליכא להוכיח מהא דרבא לאחותו מאנוסה דהא שפיר אפ"ל דמאנוסה לא איקרי בת ואחות וקו' רבא יש לתרץ כנ"ל אמנם ג"ז איננו קו'. דהא לפי האמת דיליף בגמ' שם (כ"ג א') מן מולדת חוץ לאחותו אף מחייבי כריתות שוב לא צריכינן לאחותו מאנוסה להאי לימודא מקו' רבא כמובן דהא חייבי כריתות לעולם הויא אחותו מאנוסה דהא לא תפסי קידושי והגמ' מתחלה דיליף לה מקו' רבא. י"ל דהגמ' לא אזלא אליבא דרבא דיליף שם (ר"פ נושאין) בתה משאר רק כהברייתא מקיחה ובתה יליף מגז"ש וכמ"ש הרמב"ן וכנ"ל (באות א'). מקיחה להדיא בירושלמי שם (ריש נושאין) דיליף מקיחה ובתה מגז"ש. וא"כ אף בתה חייב בקידושין לחוד. ולמסקנא שוב בלא"ה לא צריכינן לזה וכנ"ל וא"ש. ח) ועדיין יש לבאר. דהנה לכאורה יש להקשות על קו' רבא בסתירת הכתובים הנ"ל לפמ"ש התוס' יבמות (י"ב ב') סוף ד"ה דאפילו לר' יהודא כגון דעיברה מאמבטי יעושה"ט דמוכח מדבריהם דבתו מאמבטי חשיבא בתו לכל דבר אף לקבל קידושין בעבורה. ויעו"ש באבה"ע (סי' א') בח"מ וב"ש שג"כ כתבו כן. וא"כ קשה דמאי הקשה רבא מבת בנך דהא י"ל דאיצטריך בת בנך מאמבטי דלא שייך בת בנה דידה כיון דלא נבעלה מאתו כלל. ואף אם נדחוק לומר דדחוק לאוקמי דבת בנך באמבטי. עדיין תקשי דהים של שלמה יבמות (ר"פ נושאין) הקשה דלמא אתי קרא דבת בנך לחייב שתים על בתו ועל בת בעולתו. ותירץ דאין לאוקמא לחייב שתים כל דא"א לאשכוחי לחד בלא חברי'. וכן ביאר ביתר ביאור בביאורי מהרש"ל לסמ"ג (ל"ת ק"ג) יעושה"ט. וא"כ כיון דמשכחת לה בתו באנפי נפשי' בלא בת בעולתו באמבטי א"כ שוב י"ל דקרא מיירי בכל ענין באמבטי לחייב על בתו לחוד ובבת בעולתו לחייב שתים. [ויש לעיין קצת אי חייב שתים מכריתות (ט"ו א'). אמנם עדיין קשה אף אי אינו חייב שתים כיון דמשכחת לה לפעמים באמבטי א"כ שפיר איצטריך קרא משום אמבטי לחוד. וגם יש לעיין קצת מכריתות (ג' ב') והאיכא בתו מאנוסתו וכן והאיכא בת בתו לגי' הב"ש שהובא שם בגליון. ויש לעיין בזה אמנם לא נפנתי לזה כלל הואיל ואינו מענינו וכאן קשה האמבטי לחוד וכנ"ל]:
וע"כ נראה דמוכרח מזה כמ"ש המהרש"א יבמות (ר"פ נושאין) דקו' רבא בסתירת הכתובים הנ"ל אינה אלא להכריח דשארו דכתיב באשה ובתה דוקא הוא יעוש"ט. דלפ"ז א"ש כיון דקשה סתירת הכתובים אף דאפשר ליישב באיזו אנפי עכ"ז נכון יותר לומר דהכתוב בעצמו יישב זה במ"ש שארו דכוונתו שאר דוקא. וא"כ הקו' אינה אלא גילוי מלתא על פירוש הקרא דשאר דכוונתו דוקא וא"ש. [ומיושב בזה מה שהקשתי לעיל (אות ג') לשיטת ר"ח דנוקמא אח"מ ובהנ"ל א"ש]:
ומעתה לפ"ז לכאורה יקשה על הא דכתבנו לעיל (באות הקדום) דהגמ' שם (כ"ב ב') אינו סובר הך ילפותא דשאר א"כ תהדר קו' לדוכתי' איך יליף שם הגמ' מקו' רבא בסתירת הכתובים לאחותו מאנוסה דהא כל קו' רבא כפי שנתבאר אינה אלא להכריח הך ילפותא דשאר דדוקא הוא אבל בלא"ה קו' רבא אינה קו' כלל דסתירת הכתובים אינה סתירה דמשכחת לה באמבטי וכנ"ל. וא"כ לפי הנ"ל דהגמ' שם לא ס"ל הך דרשא דשאר א"כ קו' רבא לאו קו' היא וכנ"ל ואיך מוכיח מינה הגמ' לאחותו מאנוסה. אמנם זה אינו תלוי בדברינו הנ"ל. דהא אף אי נימא דהגמ' שם (כ"ב ב') ס"ל הך דרשא דשאר מ"מ הא השאר אינו מגלה רק דקרא דערות אשה ובתה לא מיירי באנוסה רק בנשואה אבל בהיפך דקרא דבת בנך או בת בתך מיירי באנוסה לא מגלה לן כלל ושפיר אפשר באמבטי. א"כ קשה אף בלא דברינו הנ"ל איך מוכיח הגמ' מקו' רבא לאחותו מאנוסה הא קרא דבת בנך או בת בתך משכחת לה באמבטי. אמנם באמת לק"מ. דכיון דנימא דבתו מאנוסתו לא מקרי בתו רק מן אישות. א"כ נראה דכ"ש בתו מאמבטי לא מקרי בתו. וע"כ לא כתבו התוס' דבתו מאמבטי הוי בתו לכל דבר רק לפי האמת דגם מאנוסתו מקרי בתו. אבל עכ"פ פשיטא דבתו מאמבטי לא עדיפא מבתו מאנוסתו וא"כ א"ש דאף אם נתרץ דקרא דבת בנך או בת בתך הוא באמבטי אפ"ה שפיר מוכח מזה דלא בעינן בתו מאשתו ואף שלא ע"י אישות מקרי בתו וכ"ש בתו מאנוסתו וא"ש. ט) ויען כי נתבאר לעיל בדברינו (באות ג') ליישב לשי' התוס' הא דדקדקו הרמב"ן והרשב"א מלשון איסורא בעלמא דקאמר בסנהדרין (ע"ו ב') דמשמע דבחמותו לאח"מ סבר ר"ע דליכא אלא איסורא בעלמא ולא אזהרה וכרת. ותירצנו דהתם בסנהדרין משום דמיירי אף בקידושין לחוד מש"ה קאמר לשון איסורא בעלמא. דבקידושין לחוד ולאח"מ ליכא לאו וכרת רק איסורא בעלמא. וכ"ז לשי' התוס', אבל לשי', הרמב"ם דמבואר בדבריו דאינו מחלק כלל ואף בקידושין לחוד לאח"מ איכא כרת ואזהרה כמבואר בדבריו (פ"ב מאי"ב הל' ז' ח'). א"כ הדרא קו' הרמב"ן והרשב"א הנ"ל לדוכתי'. אמרתי להציע מה שנפל ברעיוני ליישב גם לשי' הרמב"ם באופן אחר. והוא בהקדים ליישב ג"כ מה שהקשו עליו הרמב"ן והרשב"א שם דהא קי"ל דון מינה ואוקי באתרה א"כ אמאי יליף חמותו מבת אשתו ובת אשתו מחמותו מינה ומינה. והנראה דהנה בחמותו איכא ב' קראי א' בעונש דשריפה דוקא מחיים. והב' קרא דארור שוכב עם חותנתו לאיסורא אף לאח"מ. וכמ"ש הרמב"ן והרשב"א וכמבואר בגמ'. וא"כ כשבאנו למילף כרת ואזהרה מבת אשתו לחמותו לא שייך לומר דון מינה ואוקי באתרא. כיון דבאתרא דהיינו בחמותו איכא ב' אנפי עונש מחיים דוקא ואיסורא אפילו לאח"מ. וא"כ מאי חזית לומר אוקי באתרא על קרא דעונש ללמוד מחיים דוקא הא שפיר נוכל לומר אוקי באתרא על קרא דאיסורא, דאפילו לאח"מ. והכי עדיף טפי דלחומרא ועוד דהוי דומיא דמינה ומינה. ומינה ואוקי באתרא. וא"כ שפיר ילפינן לחמותו אזהרה וכרת אף לאח"מ. ושוב ממילא לא נוכל למילף לבתה רק שריפה מחיים דל"ש אוקי באתרא על כרת כיון דגם בחמותו חלוק שריפה מכרת וא"כ ל"ש לדמות לכרת וכמובן. וכ"ז לבתר דידעינן איסורא בחמותו גופי' אף לאח"מ. אבל אי לא הוי קרא דאיסור בחמותו שוב ממילא לא הוי מצינן למילף מבתה כרת ואזהרה רק מחיים דהוי אמרינן אוקי באתרא וכקו' הרמב"ן והרשב"א הנ"ל, רק משום דאיכא איסורא בקרא גבי חמותו גופי' לאח"מ שוב לא שייך אוקי באתרא דהא יש לומר ג"כ אוקי באתרא על קרא דאיסורא וכנ"ל וא"ש. הא דקאמר בגמ' בסנהדרין (ע"ו ב') הנ"ל ור"ע סבר איסורא בעלמא. דדקדק איסורא בעלמא היינו מאי דכתיבא גבי חמותו גופי' דבחמותו גופי' ליכא אלא איסורא בעלמא קרא דארור הנ"ל. וכוונתו מהני תרי קראי דכתיבי גבי חמותו חדא עונש שריפה וחדא איסורא בעלמא ליכא בחמותו לאח"מ קרא דעונש רק קרא דאיסורא בעלמא. ושפיר קאמר לשון איסורא בעלמא. והא דנקט קרא דחמותו דאינו אלא איסורא בעלמא ולא תפס יותר החיוב דאזהרה וכרת דילפינן מבת אשתו היינו משום דהא דילפינן כרת ואזהרה לחמותו מבת אשתו אינו אלא משום הא דקרא דאיסורא דארור דכתיבא בחמותו קאי אף לאח"מ וכנ"ל. וא"כ א"ש. דאיצטריך דקרא דארור דהוא איסורא בעלמא קאי על לאח"מ. וממילא מש"ה איכא נמי כרת ואזהרה מבת אשתו הא לולא קרא דאיסורא בעלמא דגבי חמותו גופי' על לאח"מ לא הי' נמי אזהרה וכרת דהוי אמרינן אוקי באתרא. וכנ"ל ואשה"ט הא דנקט איסורא בעלמא היינו קרא דכתיבא בחמותו גופי' ונקטי' דהוא העיקר הגורם למילף אזהרה וכרת ובדידי' תלוי ולולא זה דמצינו בחמותו גופי' איסורא בעלמא לא הוי ילפינן וכנ"ל ואשה"ט. ומה מאוד מיושב בזה מה דהקשו הרמב"ן והרשב"א על הרמב"ם דס"ל דלמטה כלמעלה א"כ ביבמות (צ"ד ב') דפריך בגמ' אי ר"ע ליתני נמי חמותו אמאי לא אמרו ליתני נמי בתה יעושה"ט. ולפי הנ"ל אשה"ט בטוב טעם דכמה דלא חדית לן הגמ' מאיסורא מי מיעטה קרא דהיינו דקרא דארור קאי אף על לאח"מ א"כ שוב הוי אמרינן אוקי באתרא וכקו' הרמב"ן והרשב"א וממילא לא הוי למטה כלמעלה. רק לבתר דחדית מאיסורא מי מיעטה דקרא דארור קאי נמי על לאח"מ א"כ ממילא לא שייך אוקי באתרא וכנ"ל ואשה"ט. וכבר יישב כעין זה בת' רע"א זצ"ל (סי' קכ"א). אמנם לפי מ"ש יתיישב יותר ברווחא בטוב טעם כמובן. אמנם כ"ז לשי' הרמב"ם דאינו מחלק כלל בין קידושין לנישואין. אבל לשיטת התוס' דבבתה כתיבא נישואין דוקא ובחמותו קידושין לחוד וילפינן זמ"ז. וכמו שנתבאר לעיל וכדמוכח מקושיות הנ"ל א"כ מוכרח דבלא"ה לא אמרינן אוקי באתרא א"כ נסתר זה. אמנם לשיטת התוס' כבר נתבאר בלא"ה ליישב היטב (באות ג') וכנ"ל ואשה"ט. הנה עד כה עזרני ד' בחסדו לבאר שיטת התוס' התמוהים מאוד מאוד במקום שלא מצאו אנשי חיל וגיבורי כח ידיהם בדברים פשוטים קרובים למרכז. ושבח והודאה לשמו יתברך כן יעזרני להבין ולבאר דברי הראשונים לאמתן. והנני נותן לכת"ר תשואת תן על שעוררני לעיין, קצת בזה כי מאוד יקר אצלי לגודל החומר. ואף כי יש עוד לפלפל בזה עפ"י מה שכתבתי לא רציתי להאריך עוד רק במה שהמשיכני העט בדברים הנוגעים לביאור דברי התוס' הנ"ל. אהובי ידידי חזק ואמץ בתורה ועלה מעלה מעלה ויהי' כמעיין המתגבר. כי הוא מוכשר לזה וכבר עלה בגרם המעלות וידיו רב לו למשקל ולמטרי בשמעתתא בשכל צח וזך. וימלא כריסו בש"ס ופוסקים ויהי' לארז אדיר. ויתברך לעסוק בתורה בהרחבת הלב ולתורה וגדולה במקום א' כנפשו ונפש אוהבו נאמנו מקרב ולב אוהב לאוהבי התורה ולומדי'. ירוחם יהודא החונה פה"ק סעלץ יצ"ו: