אור ברסלב

שות אהל משה· רבי משה קרינס

סימן ז

סימן ו

שאלה הא דאמרינן מודה בקנס דפטור אי בעינן שיהיה מודה דוקא בפני בעלים או לא:

תשובה גרסינן ב"ק (ע"ד ע"ב) גופא אמר רב הונא אמר רב מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור איתיביה רב חסדא לרב הונא מעשה ברבן גמליאל שסימא את עין טבי עבדו והיה שמח שמחה גדולה מצאו לר' יהושע אמר לו אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות אמר לו למה אמר לו שסמיתי את עינו אמר לו אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים פי' רש"י ז"ל ועל פי עצמך לא תשלם קנס הא יש לו עדים חייב ושמעינן מיניה מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב אמר לו שאני ר' גמליאל דלא בפני ב"ד אודי הרי מוכח לנו מזה דגם שלא בפני בעלים נמי הוי הודאה דהא ע"כ דטבי עבדו לא היה שם כשהודה לר' יהושע אפילו הכי היה פטור אם לא דשאני ר' גמליאל דשלא בפני ב"ד אודי וקשה מהא דאמרינן ב"ק (ק"ח ע"ב) תבעוהו בעלים לשומר ונשבע והוכר הגנב תבעוהו שומר והודה תבעוהו בעלים וכפר והביאו עדים מי נפטר הגנב בהודאת שומר או לא נפטר הגנב בהודאת שומר אמר רבא אם באמת נשבע נפטר הגנב בהודאת שומר אם בשקר נשבע לא נפטר הגנב בהודאת שומר פי' רש"י ז"ל דאם באמת נשבע השומר שטען נגנבה באונס ונמצא כן נפטר הגנב בהודאת שומר דכיון דנאמן הוא אנן סהדי דאי הוה משתכח בהמה ניחא ליה למרה דתיהוי בידו דהיאך הלכך על שומר זה לחזור אחריה ותביעתו תביעה דהוה כמו בעלים והוי הודאת הגנב הודאה והוה מודה בקנס דפטור הגנב ואם לשקר נשבע שטוען דמת או נשבר או נשבה או נגנבה באונס ובא ומצא שאינו כן ושקרן הוא אנן סהדי דלא ניחא ליה למרה דלהוי תו שומר עלה ולא הוי בעלים על זה ותביעתו אינה תביעה והודאתו אינה הודאה ולא פטר הגנב בהודאה זו הרי להדיא מוכח לנו מזה דהא דאמרינן מודה בקנס דפטור הוי דוקא דהודה בפני בעלים אבל אם הודה שלא בפני בעלים לא הוי הודאה ולא מיפטר מטעם מודה בקנס:

ואמינא בזה דשפיר אתא דרבא לשיטתו אזיל וגם רב לשיטתו אזיל דגרסינן (ב"ק כ"ג ע"ב) איזהו תם ואיזה מועד מועד כל שהעידו בו ג' ימים ותם משיחזור בו שלשה ימים דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר מועד שהעידו בו שלשה פעמים ותם כל שיהא התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח מאי טעמא דר' יהודה אמר אביי תמול חד מתמול תרי שלשום תלתא ולא ישמרנו בעליו אתאן לנגיחה רביעית רבא אמר תמול מתמול חד שלשום תרי ולא ישמרנו האידנא חייב. הרי דפליגי אביי ורבא דאביי סבר דהקרא ולא ישמרנו אתא לנגיחה רביעית שאם לא שמרו ונגח נגיחה רביעית משלם מעלייה נזק שלם אבל אנגיחה שלישית פלגא נזקא הוא דמשלם ורבא סבר דהקרא ולא ישמרנו קאי על נגיחה שלישית והשתא אתא שפיר דהא לאביי דסבר דעל נגיחה שלישית אינו חייב נ"ש משום דהקרא דלא ישמרנו קאי על נגיחה רביעית אם כן ע"כ הקרא דהועד בבעליו קאי על נגיחה שלישית דהוי מועד דהא אף דסבר אביי דעל נגיחה שלישית לא מחייב נזק שלם לא אמרינן דלא נקרא מועד בנגיחה שלישית דהא אמרינן (ב"ב כ"ח ע"א) אמר ר' יוחנן שמעתי מהולכי אושא שהיו אומרים מנין לחזקה ג' שנים משור המועד מה שור המועד כיון שנגח ג' נגיחות נפק ליה מחזקת תם וקם ליה בחזקת מועד הכי נמי כיון דאכלה תלת שנין נפק ליה מרשות מוכר וקיימה ליה ברשות לוקח אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית לא מחייב הכי נמי עד שנה רביעית לא קיימא ברשותו הכי השתא התם מכי נגח שלש נגיחות הוה מועד ואידך כי לא נגח מאי לישלם הכא כיון דאכלה תלת שני קיימא לה ברשותיה הרי מוכח לנו מזה דאף לאביי דסבר דאינו משלם נזק שלם על נגיחה שלישית אפילו הכי מועד הוי נקרא אף בנגיחה שלישית דהא נפקא לן חזקה דהוי שלשה שנים מהא דשור המועד דנגח שלשה פעמים נפקא ליה מחזקת תם ונעשה מועד וע"כ אביי לא פליג על זה הטעם דהולכי אושא וסבר דהטעם הוה כרבא דאמר התם (כ"ט ע"א) שתא קמייתא מיזדהר איניש בשטרא תרתי ותלת מיזדהר טפי לא מזדהר דהא על הטעמים דאמרו כגון לרבנן דאמרי דהוי הטעם דאמר קרא שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום שהרי הנביא עומד בעשר ומזהיר על אחת עשרה אמר אביי התם דילמא עצה טובה קמ"ל וכן על הא דאמר רבא הטעם דשתא קמייתא מחיל אינש תרתי מחיל תלת לא מחיל קאמר נמי אביי התם אלא מעתה כי הדרא ארעא תיהדר לבר מפרי. ועל זה הטעם לא פריך מידי דהוה ליה גם כן לאקשויא דהא מועד לא הוה כי אם שנגח פעם רביעית ואם כן חזקה נמי לא יהיה כי אם בשנה רביעית אלא ע"כ דגם לאביי הוה מועד בנגיחה שלישית אבל לשלם לא משלם כי אם שיעידו את הבעלים מקודם שלש פעמים ולכך לא משלם על נגיחה שלישית כי אם חצי נזק כמו תם אבל באמת אף בנגיחה שלישית נקרא מועד וכן כתב התוס' (ב"ב כ"ח ע"ב) דה"מ אלא דכתב וז"ל תימא לרשב"א הא דמבעיא לן בפרק כיצד הרגל (כ"ד ע"א) אי לאיעודי תורא אי לאיעודי גברא תפשוט מהכא דלאיעודי תורא הוא מדקאמרי הולכי אושא מה שור המועד כיון שנגח שלשה נגיחות נפקא ליה כו' ואי לאיעודי גברא לא מייעד עד נגיחה רביעית דאז הוא מועד לעבור בהתראות דכשנגח נגיחה שלישית והתרו בו עדיין לא עבר על שלש התראות עד שיגח פעם רביעית ויש לומר דלמאן דאמר לאיעודי גברא אין צריך שיהו מוחזקות לעבור בהתראות דאם כן עד נגיחה חמישית לא יחייב אלא צריך שיודיעוהו בכל פעם כשיגח כדי שישמור שורו ומ"מ חיובא דשור תליא במה שהוחזק ליגח. הרי להדיא דנעשה מועד גם בנגיחה שלישית רק שלא משלם נזק שלם עד נגיחה רביעית ואם כן לאביי דסבר דהקרא דלא ישמרנו קאי על נגיחה רביעית ע"כ הקרא דוהועד בבעליו קאי על נגיחה שלישית דהוי מועד ואם כן לפי שיטתו לא ידעינן על קנסא דבעינן הודאה בפני בעלים דהא כל הטעם דאין מקבלין עדות שלא בפני בעלים הוי מהקרא דוהועד בבעליו כדאמרינן (ב"ק קי"ב ע"ב) ור' יוחנן אמר אין מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין אמר ליה רב ששת לרבי יוסי בר אבהו אסברה לך טעמא דר' יוחנן אמר קרא והועד בבעליו ולא ישמרנו אמרה תורה יבוא בעל השור ויעמוד על שורו ואף הא דאמר רבא הלכתא מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין ואפילו עומד וצווח כבר כתב התוס' שם ד"ה מקיימין הטעם דמשום דקיום שטרות הוי דרבנן דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותם בב"ד דמי ואין צריך קיום ומדרבנן הוא דצריך הלכך מקיימין שלא בפני בעל דין ורבי יוחנן דסבר אין מקיימין סבר דלא פלוג רבנן בין קיום שטרות לקבלת עדות ומיהו רב נמי דקאמר מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין אית ליה בעלמא יבוא בעל השור מהקרא והועד בבעליו וכן כתב הרא"ש ז"ל בפרק הגוזל בתרא דמקיימין את השטר שלא בפני בעל דין אפילו שלא היו עדיו מבקשין לילך במדינת הים דלא כשיטת רש"י ז"ל שם מטעם זה דקיום שטרות הוי מדרבנן אבל לכולא עלמא סברי הקרא דוהועד בבעליו דיבא בעל השור ויעמוד על שורו ואם כן לאביי לא ידעינן דבעינן דהודאה א יהא בפני בעלים דהא הקרא דוהועד בבעליו קאי על נגיחה שלישית דהוי מועד והוי ממון ולא קנס לענין זה דלא בעינן שיעידו העדים דוקא בפני בעלים על נגיחה שלישית, אלא דהוי ממון לענין זה ובעינן הודאה דוקא בפני בעלים אבל בנגיחות הראשונה ושניה לא בעינן הודאה בפני בעלים דהא הקרא דוהועד בבעליו לא קאי על נגיחה הראשונה ושניה דהא הם הוי קנסא מעלייתא דהא אין נעשה מועד כי אם בנגיחה שלישית ולכך סבר אביי דעל קנסא מעלייתא לא בעינן הודאה בפני בעלים:

וראיה גדולה לדברינו מהא דכתב השיטה מקובצת (ב"ק ל"ט ע"א) ד"ה אין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופא. וכתב וז"ל יש מפרשים משום דנגיחות דתמות כתיב והועד בבעליו והאי לית ליה בעלים וליתא דהאי והועד בבעליו לא לחיוב פלגא נזקא כתיב אלא לעשות מועד ולכאורה דברי השיטה תמוהים מאד דנראה מדבריו דעל קנסא לא בעינן שיעידו העדים דוקא בפני בעלים וגם דנזקקין לנכסי יתומים בקנסא דהא כתב התוס' ד"ה ור' יוחנן דהא דאין נזקקין הוה מטעם דיתומים שלא בפני בעל דין דמי כדאמרינן ב"ק (קי"ב ע"ב) גבי בר חמוה דר' ירמי' ומאי שני מהא דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין מהקרא והועד בבעליו ולא ישמרנו אמרה תורה יבא בעל השור ויעמוד על שורו כדאמרינן (ב"ק קי"ב ע"ב) ואמאי גבי קנסא לא בעינן דיבא בעל השור ויעמוד על שורו. ולפי דברינו אתא שפיר דלכך יקשא להשיטה מקובצת על היש מפרשים דהטעם הא דאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופא מטעם דגבי נגיחות דתמות כתיב והועד בבעליו והא ליתא לבעלים וכדכתב רש"י ז"ל (ב"ק ל"ט ע"א) ד"ה אין מעמידין אפוטרופוס לשור תם של חו"ש להיות אפוטרופסים במקום בעלים לקיים והועד בבעליו ויגבה חצי נזקו מגופא ע"ש משום דהא יקשה להשיטה הא ע"כ לאביי תקשא אמאי אין מעמידין אפוטרופוס לשור חו"ש לגבות מגופא אף על נגיחה הראשונה או שניה דבהם סבר אביי דלא בעינן הודאה בפני בעלים דהא הקרא דוהועד לא קאי על קנסא מעלייתא היינו נגיחה הראשונה ושניה ואמאי אין מעמידין לתם מגופא אלא ע"כ דלא הוי הטעם כהיש מפרשים אלא משום כיון דחס רחמנא אתם שאין משלם אלא חצי נזק ואותו חצי נזק עצמו אין משלם אלא מגופא הלכך גבי יתומים מרחמין עליהם והקילו בהו רבנן וכדכתב הרא"ש (ב"ק פ' שור שנגח ד' וה') וכמ"ש התוס' שם ד"ה אין. אבל לרבא דסבר דהקרא דלא ישמרנו קאי על נגיחה שלישית הן לפי שיטת רש"י ז"ל (ב"ק כ"ג ע"ב) דרבא סבר דעל נגיחה שלישית חייב נזק שלם והן לפי דחזר בו רש"י ז"ל וסבר דרבא סבר דעל נגיחה שלישית לא משלם אלא חצי נזק דמוכרח ליה מהא דב"ב (כ"ח ע"א) אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית לא משלם אלא חצי נזק הכא נמי עד שנה רביעית לא קיימא ברשותי' דהוי הגמרא דלא כהלכתא דהלכה כרבא לגבי אביי וכדכתב התוס' ב"ק (כ"ג ע"ב) ד"ה ולא וכן ב"ב (כ"ח ע"א) ד"ה ומה אלא דמשמעות דורשין איכא בינייהו על כל זה סבר רבא דהקרא דלא ישמרנו קאי על נגיחה שלישית ועל כרחך הקרא דוהועד בבעליו קאי על נגיחה שניה דהוי קנסא ממש דפלגא נזקא קנסא כדאמרינן (ב"ק ט"ו ע"א) ולכך הדין לרבא דגם על קנסא בעינן דוקא הודאה בפני בעלים דהא גבי קנסא נמי כתיב הקרא דוהועד בבעליו יבוא בעל השור ויעמוד על שורו אבל באמת לרבא ולדינא אמרינן שפיר דאף על קנסא מעלייתא נמי בעינן הודאה בפני בעלים מטעם יבא בעל השור ויעמוד על שורו מהקרא והועד בבעליו וזה ברור בעזהי"ת.

ואף דהא על ממון לא שייך כלל הודאה בפני בעלים דוקא דהיינו אם הודה שלא בפני בעלים ואמר אתם עדי לדעת הרמב"ם ז"ל (בהלכות טו"נ פ"ז ה"א) וכדכתב הרב המגיד שם וכדכתב הש"ך ז"ל (סי' פ"א סעי' ק"כ) דהרי זה עדות גמורה ולא יכול לטעון משטה אני בך ושלא להשביע את עצמי הודיתי היינו דאם הוא עדיין מודה דחייב ליה הא לא גרע מהא דאמרינן (ב"ב קמ"ט ע"א) איסור גיורא הוי ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא רב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוי ובי רב הוי אמר רבא היכא ניקנינהו רב מרי להני זוזי מתקיף לה רב איקא בריה דרב אמי אמאי ולודי איסור דהלין זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודיתא הרי מוכח מזה דיכול אדם לחייב את עצמו בהודאה אף שאינו חייב לו ואף שלא בפני בעלים וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות מכירה (פי"א הט"ו) שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב וכמו דאמרינן כתובות (ק"א ע"ב) וכמו שכתב מרן הכ"מ שם וכן פסקינן בש"ע חו"מ (סי' מ' ס"א) הרי דאף שאינו חייב לו נמי יכול להתחייב בהודאתו ואף שלא בפני בעלים הוי הודאתו הודאה ואף שהוא טען השתא שלא להשביע את עצמו הודיתי אפי"ה לא מהימן משום דאנן סהדי דכל שאמר בפני עדים אתם עדי בוודאי לא שייך בזה שלא להשביע את עצמו הוא דקאמר ואינו מהימן לזה, ואם כן שוב הוי כמו שהיה מודה שאמת הדבר הוא וחייב אני דהוי הודאה אף לשאינו חייב וא"כ לא שייך גבי ממון שיהא דוקא הודאה בפני בעלים דהודאה שלו אינו לענין שמועיל לדבר אחד שיהי' נפקא מיניה לשום דבר דכל דידעינן שחייב וכיון שאין אדם עשוי שלא להשביע את עצמו כל שהודה ואמר לפני עדים אתם עדי הרי ידעינן בוודאי שהוא חייב א"כ למה לי הודאה דוקא בפני בעלים אבל לענין קנסא דהא הוי הודאה לענין שמועיל שיהא הודאתו הודאה למודה בקנס דיפטר אמרינן שפיר כיון דכתיב בקנס דהיינו תם והועד בבעליו בעינן דוקא שהודה בפני בעלים הוא דפטור משום דהוי הודאתו הודאה אבל שלא בפני בעלים לא הוי הודאתו הודאה ולא יפטר מטעם מודה בקנס:

ועוד דהא עד כאן לא אמרינן יבא בעל השור ויעמוד על שורו דוקא בפני בעלים אלא לענין דאם אנן באין לחוב את הבעל דין בזה הוא דאמרינן דכתיב והועד בבעליו יבא בעל השור ויעמוד על שורו דוקא בפני בעלים הוא דמצינו לחוב אותו אבל לזכות בודאי לא בעינן דוקא בעלים דזכין לאדם ולכך גבי ממון דלא שייך כי אם לזכות בהודאת הבע"ח לכך לא בעינן הודאה בפני בעלים אבל בקנסא הא ההודאה אינו אלא לחוב את הניזק כגון בפלגא נזקא קנסא דהא הודאתו הוי חובה לניזק דהא ע"י הודאתו הוי נפטר המזיק וכן גבי טבי עבדו דר"ג הא הוי ההודאה דר"ג חובה לטבי עבדו דהא אי לא הוי מודה ר"ג היה יוצא לחירות ובזה הודאתו שוב לא יצא לחירות ואין לך חוב גדול מזה והא להלכה הוי דזכות הוא לעבד שיצא מיד רבו לחירות דהלכה כחכמים דר' מאיר דסברי דעבד קונה עצמו בשטר על ידי אחרים כדאמרינן קידושין (כ"ב ע"ב) והטעם הוי משום דזכות הוא לו וכן סברי חכמים דר' מאיר בגיטין (י"א ע"ב) דהאומר תן שטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור לא יחזור לפי שזכין לאדם וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות עבדים (פ"ו ה"א) ואף לר' מאיר דסבר חוב הוא לעבד שיצא מיד רבו לחירות אפי"ה בעבד כטבי עבדו דר"ג בודאי לא קאמר ר' מאיר דחוב הוא לו שיצא מיד רבו לחירות דהא כל הטעם דר' מאיר הוי משום עבדא בהפקירא ניחא ליה זילא ליה שכיחא ליה פריצא ליה כדאמרינן גיטין (י"ג ע"א). אבל בעבדו דר"ג לא אמרינן הכי דהא קאמר ר"ג לזקנים ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכם (סוכה כ' ע"ב) וכדאמרינן ברכות (ט"ז ע"ב) עבד כשר היה ואמרינן בירושלמי סוכה (פ"ב ה"א) עבדו של ר"ג היה נותן תפילין ולא מיחו בו חכמים ובודאי בעבד כטבי עבדו של ר"ג אף ר' מאיר מודה שזכות הוא לו שיצא לחירות ולכך בעינן דוקא הודאה בפני בעלים משום דהא גבי קנסא כתיב והועד בפני בעליו וכן בחצי נזק דהוי קנסא אם הודה שלא בפני בעלים סבר רבא דאין זה מודה בקנס דיפטר דהא אין לך חוב גדול מזה דבהודאתו יפטר הניזק:

ואף דהא בחצי נזק דקנסא הוי נמי צד זכות בהודאתו דהיינו דאין לו עדים שנגח ובלא הודאתו גם כן אינו משלם לו כלום וגם איכא צד זכות דהא אם יגח עוד שני פעמים בהמות שלו נעשה מועד וישלם לו נזק שלם אפי"ה לא אמרינן מטעם זה דהודאתו שלא בפני בעלים הוי הודאה דהא כל שיש חוב גמור אף שיש בו צד זכות לא אמרינן בזה זכין לאדם אלא כל שנתרצה לבסוף וכדכתב הרמב"ן ז"ל הביאו המ"מ בהלכות זכייה ומתנה (פ' ד' ה' ב') דכתב מהא שמעינן דכי אמרינן זכין לאדם שלא בפניו דוקא כשנתרצה כששמע אבל אם לא נתרצה כששמע לאו ומכלל זה אתה למד שכל דבר שבחובה אין חבין לו לאדם שלא בפניו ואפילו שנתרצה לו שלעולם אין חבין לו לאדם אלא מדעתו ובשליחותו והא דאמרינן בקידושין (מ"ה ע"ב) חוששין שמא נתרצה הבן משום דלאו חוב גמור הוא דרוצה הוא לישא אשה זו ולאסור בקרובותיה מלישב בטל דמצוה קעביד וכן עיקר דבמה שהוא חובה גמורה אפילו נתרצה לאו כלום הוא הרי דהנפקא מיניה הוי בין חוב גמור ובין שיש צד זכות הוי דבחוב גמור אפילו נתרצה לא מהני והיכא דאיכא צד זכות מהני נתרצה אבל בלא נתרצה לא אמרינן בזה דזכין לאדם שלא בפניו דהא אם קידש האב אשה לבנו שלא מדעתו אמר רבינא בקדושין (מ"ה ע"א) אפי' למאן דאמר חיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן ואף דהכא יש גם כן צד זכות דרוצה הוא לישא אשה מלישב בטל אפי"ה כל שלא שמענו שנתרצה לא הוי קדושי האב קדושין משום דלא אמרינן בזה זכין לאדם כל שיש נמי צד חוב כן הכא כל שלא שמענו לבסוף שנתרצה הניזק בהודאת הקנסא לא הוי הודאה אף שיש בהודאתו נמי צד זכות היכא דליכא עדים על הנגיחה ובלא הודאתו גם כן אינו משלם לו כלום ובהודאתו יהי' זכות לו שאם יגח עוד שני פעמים שורו נעשה מועד וישלם לו נזק שלם:

ובזה יתיישב מה דקשה על הא דאמרינן (ב"ק מ' ע"א) ת"ר שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמין חצי נזק ושואל משלם ח"נ דנטירותא דתם מיהא מקבל עליה ובעלים הואיל ולא הודיעוהו משלמין החצי נזק הועד בבית שואל והחזירו לבעלים בעלים משלמין ח"נ ושואל פטור מכלום סיפא רשות משנה רישא רשות אינה משנה רב פפא אמר מדסיפא רשות משנה רישא נמי רשות משנה ורישא היינו טעמא משום דכל מקום שהולך שם בעליו עליו וקשה הא אי אמרינן דלכך ברישא דשאלו בחזקת תם ונמצא מועד דבעלים משלמין ח"נ והשואל משלם ח"נ ואמרינן דהוא מועד אף דאמרינן רשות משנה והוי לן למימר דלא הוי מועד משום דהוא נעשה מועד רק בבית בעלים ולא בבית שואל אפי"ה אמרינן דהוא מועד מטעם דכל מקום שהולך שם בעליו עליו וכשהוא בבית שואל הוי כמו שהוא בבית בעלים אם כן בסיפא נמי הועד בבית שואל והחזירו לבעלים אמאי לא אמרינן דהוא מועד דכל מקום שהולך שם בעליו עליו פי' דאף שנגח בבית שואל נעשה כמו שנגח בבית בעלים והשתא כשהחזירו נמי הוא בבית בעלים ואמאי אמרינן דלא הוי מועד משום דרשות משנה וכן מצאתי להשיטה ז"ל (ב"ק מ' ע"א) שעמד בזה ונדחק לתרץ ע"ש:

עוד קשה על רבינו רש"י ז"ל דכתב הועד בבית שואל שהזיק בתוך ימי שאילתו ג' פעמים ודבריו הקדושים לכאורה תמוהים מאוד למה לו לפרש דוקא הועד בבית שואל כגון שהזיק בתוך ימי שאילתו ג' פעמים אמאי לא מפרש שבבית בעלים נגח פעם אחת ובבית שואל נגח עוד שני פעמים ונעשה מועד בזה:

ולפי דברינו אתא שפיר משום דרב פפא לשיטתו אזיל מהא דאמרינן (ב"ק קי"ב ע"א כתובות ל"ד ע"ב) אמר רבא הניח להם אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסיה כסבורים של אביהן היא וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול הניח להן אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם איכא דמתני לה ארישא ואיכא דמתני לה אסיפא מאן דמתני לה ארישא כל שכן אסיפא ופליגי דרב פפא מאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא לא והיינו דרב פפא דאמר רב פפא היתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת חייב שכבר חייב בגנבה קודם שיבא לידי איסור שבת היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור שאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד ופי' רש"י ז"ל דלא אמרינן משעת שאלה מחייב לו אקרנא וקמה ליה ברשותיה אלא בשעת טביחה הוא דגזליה וכתב הנמ"י וז"ל וכן כתב הרא"ה ז"ל דמשעת פשיעה הגורמת לאונס מתחייב השואל עלה ונפקא מינה לשואל חמור לרכוב עליה שלוחו ומתה בדרך והדבר ספק אם מחמת מלאכה מתה אם לאו דכיון דקי"ל שאינו חייב עלה עד שעת אונסין הרי הוא פטור שהרי זה כאומר איני יודע אם הלויתני אם לאו אבל השואל את החמור לרכוב עליה ונתנה לשלוחו והדבר ספק אם מתה בפשיעה או באונס חייב שהרי הוא פושע עליה כשנתנה לשלוחו שהרי אין השואל רשאי להשאיל והוא מתחייב משעת פשיעה והרי זה כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אם לאו שהוא חייב עכ"ל:

המתבאר לנו מזה דרב פפא סבר דלא קמה ברשותו של שואל אלא עד שעת אונסין אבל מקודם לכן לא קיימי ליה ברשותיה אבל אם פשע קודם אונסין אף קודם האונס קמה ליה ברשותיה לענין דהוי כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך וכן מוכח מהא דב"מ (צ"ז ע"ב) וכמו דכתבו הראשונים ז"ל. והשתא אתא שפיר דעד כאן לא אמרינן ברישא אף דרשות משנה אפי"ה אם שאלו בחזקת תם ונמצא מועד דהוי מועד משום דכל מקום שהולך שם בעליו עליו משום דהא עדיין לא קמה ליה ברשותו של שואל אלא עד שעת אונסין ומקודם אונסין לא קיימיה ליה ברשותו של שואל דהא לא עשה בו השואל קודם הנגיחה שום פשיעה או אונסין ושום מעשה חיוב לבעלים ולא קנה לו עדיין השואל ולכך שפיר אמרינן דכל מקום שהולך השור שם בעליו עליו והוי כמו שנגח בבית בעלים:

אבל בסיפא הא עשה השואל בהשור מעשה חיוב לבעלים דהיינו קודם שנעשה מועד קמה ליה ברשותו של שואל משעת אונסין או פשיעה בהנגיחה הראשונה דהוי חוב לבעלים דהא אף דהשואל משלם עבור הנגיחה הראשונה על כל זה הא עשה פשיעה או אונס דהא כבר כתבו התוס' ב"ק (מ"ד א') ד"ה השתא דשור תם שמזיק ברשות שומר הוה היזק ניכר לענין אף שהחזירו לבעלים ותפסו הניזק חייב השומר וכדמוכח מהא דאמרינן ב"ק מ' ע"ש אי תם הוה מעריקנא ליה לאגמא, ולא קאמר הגמ' ונימא ליה אי תם הוא הוה מהדרנא לך, הרי מוכרח מזה דאינו מוחזר לכ"ע, וכדכתב השיטה מקובצת ב"ק (מ"ה ע"א) דה"מ השתא בשם מהרא"ל ובשם ה"ר אליעזר מגרמיש"א ז"ל ע"ש, וא"כ הא קנה ליה להשואל להשור בהך פשיעה הגורמת לאונס אם אתפסוה הניזק ולא יפטר אף שהחזיר לבעלים, ועוד דהוי חוב לבעלים במה שבהנגיחה הזאת נעשה מועד אם יגח עוד שני פעמים אם כן קמה ליה ברשותיה של שואל וקניא ליה ובזה לא מצינן לומר דכל מקום שהולך שם בעליו עליו דהא תו לא הוי השור של בעלים דהא כבר קנה ליה להשואל ולכך שפיר אמרינן בסיפא דאם הועד בבית שואל והחזירו לבעלים דלא הוה מועד משום דרשות משנה דהא בזה לא אמרינן דהנגיחה שנגח בבית שואל הוי כמו שנגח בבית בעלים משום דכל מקום שהולך שם בעליו עליו משום דרב פפא לשיטתו אזיל הא דסבר דלא קניא להשואל אלא עד שעת אונסין ובפשיעה הגורמת לאונס ומעשה אבל מקודם לכן לא קמה ליה ברשותיה וזה ברור בעזרת השם יתברך שמו ויתעלה:

והשתא אתא שפיר נמי דברי רש"י ז"ל דכתב שהזיק בתוך ימי שאילתו ג' פעמים ולא כתב דנגח שני פעמים בבית בעלים ופעם אחת בבית שואל דנעשה מועד דהא אם נפרש כן תיקשא לן אמאי לא אמרינן נמי בסיפא כל מקום שהולך שם בעליו עליו והוה כמו שנגח בבית בעלים דהא לא נעשה פשיעה או אונס מקודם שנעשה מועד דהא לא נגח פעם אחת שיהיה חוב לבעלים ולכך כתב רש"י ז"ל דוקא שנגח שלשה פעמים בבית שואל כדי שלא יהא פשיעה או אונס לשואל בנגיחה הראשונה אבל בלא זה תיקשא אמאי אמרינן רשות משנה. וזה ג"כ לא מצי רש"י ז"ל לפרש דנגח פעם אחת בבית בעלים ושני פעמים בבית שואל ויהיה בזה פשיעה או אונס קודם שנעשה מועד דא"כ תיקשא לן אמאי אמרינן דאם החזירו לבעלים ונגח פעם אחת דאינו משלם אלא חצי נזק הא נעשה מועד בהנגיחה שלישית דהא שני פעמים נגח בבית שואל ופעם אחת בבית בעלים דהא אף דאמרינן רשות משנה לא הוי אלא לענין שלא יהא מועד כשחזר לרשות הבעלים וכשיגח פעם אחת ישלם נזק שלם אלא דהוי תם וישלם ח"נ אבל זה לא אמרינן כיון דרשות משנה לא מצטרפין הנגיחות הראשונות שנגח אצל השואל להנגיחות שנגח אצל בעלים דהא כל הטעם דרשות משנה אינו אלא משום דיוכלו הבעלים למימר אי הוי מיעדי לי' באנפי' דילן הוי עבדינן ליה שמירה מעולה וכדכתב הנ"י ז"ל בפ' שור שנגח דו"ה ע"ש אבל זה בודאי לא אמרינן שלא יצטרפו הנגיחות הראשונות עם הנגיחות אצל הבעלים אלא כל שנגח שני פעמים אצל השואל ושני פעמים אצל בעלים מצטרפין ומשלמין הבעלים נזק שלם וכן כתב רש"י ז"ל להדיא ב"ק (ל"ט ע"ב) ד"ה רשות משנה וז"ל דמשנה העדאתו, ולא כתב דמשנה אף תמותו ואף דכתב התוס' ב"ק (ל"ט ע"א) דה"מ ואם גבי הא דאמרינן התם אמר רבא הכי קתני ואם הוחזקו נגחנין מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין להן בפני אפוטרופוס ומשוינן להו מועד דכי הדר ונגח לשלם מעליה וכתב שם התוס' וז"ל אין לפרש שנגחו שלשה פעמים ומעמידין אפוטרופוס שאם יגח רביעית ישלם נזק שלם דהניחא אי ליעודי תורא בעינן אלא אי ליעודי גברא בעינן לא אייעד באותו נגיחה ועוד דהאי תנא סבר רשות משנה כדקתני סיפא חזר לתמותו וצ"ל דהוחזקו נגחנין רשעים ומשתגעים ליגח כי ההיא דלקמן דשאלו בחזקת תם דמוקי כגון שהכיר בו שהוא נגחן ואפי' הוחזקו נגחנין שלשה פעמים לא נעשה מועד עד שיחזור ויגח שלשה פעמים ברשות אפוטרופוס התם משום דלא שמרו את השור כלל דהא אין לו בעלים עליו דהא חש"ו הם ובזה שפיר אמרינן דלא מצטרפין אבל בכל מקום בודאי אמרינן דמצטרפין הנגיחות הראשונות דמחזקת תם לא נפיק, א"כ נעשה מועד ולכך מוכרח רש"י ז"ל לומר דוקא דנגח שלשה פעמים בבית שואל וזה ברור:

והשתא אתא שפיר דלכך אמרינן ב"ק (ק"ח ע"א) גבי תבעוהו בעלים לשומר בקנס שלא בפני בעלים דלא הוי הודאתו הודאה ולא נפטר מטעם מודה בקנס משום דהתם קאי אליבא דרבא ורבא לשיטתו אזיל דסבר דגם על קנסא כתיב והועד בבעליו שהעידו דוקא בפני בעלים ולכך אם הודה שלא בפני בעלים לא הוה מודה בקנס דפטור אבל התם בטבי עבדו של ר' גמליאל דמוכח לנו מהתם דאף שלא בפני בעלים נמי הוה הודאתו הודאה דהא שלא בפני טבי אודה ר' גמליאל משום דהתם קאי אליבא דאביי דסבר דהקרא דלא ישמרנו קאי על נגיחה רביעית וע"כ הקרא דוהועד בבעליו קאי על נגיחה שלישית דהוי רק ממון ולא קנס ממש ובקנסא ממש לא ידעינן דבעינן דוקא דההודאה יהיה בפני בעלים ולכך אי הוי ר' יהושע ב"ד נפטר ר' גמליאל אף שהודה שלא בפני בעלים בפני טבי עבדו וזה ברור:

ובזה יתיישב לנו מה דקשה על הא דאמרינן ב"ק (מ' ע"א) ואמאי לימא ליה תורא שאילי אריא לא שאילי א"ר הכא במאי עסקינן שהכיר בו שהוא נגחן ונימא ליה תם שאילי מועד לא שאילי משום דאמר ליה סוף סוף אי תם הוי פלגא נזקא בעית שלומי השתא נמי זיל שלים פלגא נזקא ונימא לי' אי תם הוי משתלם מגופא משום דאמר ליה את לאו תורא בעית שלומי לדידי ונימא ליה אם תם הוי מודינא ומפטרינא והוה מודה בקנס ומפטרינא. הא כמו דאמרינן שבועות (ל"ב ע"ב) הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה פי' מי שבעל דינו חשוד על השבועה וכופר ליה ממון ועד אחד יודע ביה והשביעו זה שיעידו וכפר שהוא חייב שזה אחד מן הנשבעין ונוטלין כדאמרינן בפ' כל הנשבעין (מ"ד ע"ב) הלכך אילו העיד וחייב את החשוד שבועה היו ב"ד מגלגלין את השבועה על זה לישבע וליטול אפי"ה פריך הגמ' ולימא ליה מי יימר דמשתבעית ופטור מקרבן שבועה משום דהוי רק גורמין לממון דהוי פטור לרבנן. א"כ הכא נמי מאי פריך הגמ' ונימא ליה אי תם הוי מודינא ומפטרינא הא מי יימר דמזדקק לך הניזק שיבוא לב"ד דהא בודאי יראה הניזק שלא לבוא לב"ד דהא אם יבוא לב"ד בעת הודאתו יפטר המזיק א"כ ע"כ מוכרח לנו מזה דאף שלא בפני הבעל דין נמי הוי הודאתו הודאה א"כ תיקשא על האי סוגיא ב"ק (ק"ח ע"ב) דמפורש התם דשלא בפני בעלים לא הוה הודאתו הודאה ולפי דברינו אתא שפיר משום דהכא קאי לרב ורב לשיטתו אזיל דסבר גבי טבי עבדו של ר' גמליאל (ב"ק ע"ד ע"ב) דאף שלא בפני בעלים נמי הוה הודאתו הודאה משום דסבר כאביי דהאי קרא דוהועד בבעליו קאי רק על דין ממון ולא על קנסא ממש ולכך שפיר מקשי הגמ' ונימא ליה אי תם הוה מודינא ומפטרינא ואף שלא בפני בעלים משום דרב לשיטתו אזיל וזה ברור בעזרת השם יתברך שמו ויתעלה:

ובזה יתיישב מה דקשה לן על הא דאמרינן מכות (ג' ע"א) אמר רב יהודה אמר רב עד זומם משלם לפי חלקו מאי משלם לפי חלקו אילימא דהאי משלם פלגא והאי משלם פלגא תנינא משלשין בממון ואין משלשין במלקות אלא כגון דאיתזום חד מינייהו דמשלם פלגא דידיה ומי משלם והא תניא אין עד זומם משלם ממון עד שיזומו שניהם אמר רבא באומר עדות שקר העדתי כל כמיני' כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד אלא באומר העדנו והוזמנו בפני ב"ד פלוני כמאן דלא כר' עקיבא דאי כר' עקיבא הא אמר אינו משלם על פי עצמו משום דהא ר' עקיבא הוא דקאמר אף אין משלמין עפ"ע משום דקסבר דעדים זוממים קנסא הוא וקנסא אין משלמין עפ"ע. ומאי פריך הגמ' כמאן דלא כר"ע דלמא קאי רב הא דקאמר עד זומם משלם לפי חלקו היכא דלא הודה בפני בעלים וכל שלא הודה בפני בעלים אין הודאתו הודאה ולא פטור מטעם מודה בקנס וכדאמרינן ב"ק (ק"ח ע"ב) גבי תבעוהו בעלים לשומר ולפי דברינו אתא שפיר משום דהא רב לשיטתו אזיל דסבר כאביי דהקרא דלא ישמרנו קאי על נגיחה רביעית והקרא דוהועד בבעליו קאי על נגיחה שלישית דהוי ממון אבל על קנסא ממש לא ידעינן דבעינן דוקא הודאה בפני בעלים ולכך שפיר מקשי הגמ' לרב כמאן דלא כר"ע ורבא גם כן לשיטתו אזיל דסבר דהקרא דלא ישמרנו קאי על נגיחה שלישית והקרא דוהועד בבעליו קאי על נגיחה שניה דהוי קנסא ובעינן דוקא הודאה בפני בעלים ולכך התם גבי תבעוהו בעלים לשומר אמרינן דאם הודה שלא בפני בעלים לא הוה הודאתו הודאה וזה ברור בע"ה יתברך שמו ויתעלה:

והנה הלכה כרבא לגבי אביי וכדכתב התוס' ב"ב (כ"ח ע"ב) דה"מ ומה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות גניבה (פרק ד' ה' ח') דאם באמת נשבע השומר נפטר הגנב בהודאתו לשומר ואם בשקר נשבע אין מוציאין הכפל מן הגנב ואם תפסו הבעלים הכפל אין מוציאין מידן הרי להלכה דבעינן דוקא הודאה בפני בעלים כאשר בארנו:

כה דברי הצעיר משה קריינעש:

סוף הספר

תוכן העניינים

שות אהל משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה