אור ברסלב

שות אהל משה· רבי משה קרינס

סימן ו

סימן ה

שאלה אשה שמלה בנה הראשון ומת שני ומת ועברה ומלה את בנה השלישי ונתחיים אם מותרת למול שוב את בניה או לא:

תשובה תנן בנדה (דף ס"ד ע"א) שאין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלשה פעמים ואינה מטהרת מן הוסת עד שתעקר ממנה שלשה פעמים אמר רב פפא לא אמרן אלא בקבעתה תלתא זימנא דצריכא תלתא זימני למעקריה אבל תרי זימני בחדא זימני מיעקר מאי קמ"ל תנינא אין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלשה פעמים ואינה מטהרת מן הוסת עד שתעקר ממנה שלשה פעמים. ופי' רש"י ז"ל ומדתנא להו גבי הדדי משמע דלא בעי עקירה ג"פ אלא למי שנקבע ג' פעמים מהו דתימא חדא לחד תרי לתרי ותלתא לתלתא קמ"ל וכן פסקינן להלכה בש"ע יו"ד (סי' קפ"ט סעיף א') דלא מיעקר לה וסתה כי אם בתלתא זימנין דלא ראתה לימים או לגופא הוא דאמרינן דאזלה לה החזקה דמעיקרא דאיקבע וסתה בתלתא זימנין אבל בחד או בתרי זימנין מיעקר אף בחדא זימנא אבל אם איקבע לה וסתה בתלתא זימנין הוי חזקה ולא מיעקר בחדא או בתרי זימנין אלא חוששת לוסתה הרי דלא מיעקר החזקה דהוה או בתלתא או בתרי בחד זימנא אלא דבעי נמי תרי או תלתא למיעקר החזקה הראשונה וכן אמרינן בבא קמא (כ"ג ע"ב) איזהו תם ואיזה מועד מועד כל שהעידו בו שלשה ימים ותם משיחזור בו שלשה ימים דברי ר' יהודא ר' מאיר אומר מועד שהעידו שלשה פעמים ותם כל שיהא התינוקות ממשמשים בו ואינו נוגח וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות נזקי ממון (פ' ו' ה' ז') דאינו נעשה תם אלא כל שיהא התינוקות ממשמשים בו ואינו נוגח. הרי דגם הכא לא מיעקרא החזקה דבשלשה פעמים בחדא זימנא אלא דבעינן דוקא נמי תלתא זימנין והא דקאמר ר' מאיר דלא הוי תם אלא עד שיהא התינוקות ממשמשים בו ע"כ הא מודה דבעינן שלא יגח שלשה פעמים אלא שר' מאיר החמיר עוד דאף שלא נגח שלשה פעמים עוד כל שלא התינוקות ממשמשים בו אינו נעשה תם אבל זה מודה דאף דבשני פעמים היו התינוקות ממשמשים בו ולא נגח לא נעשה תם משום דלא מיעקר החזקה אלא בתלתא זימנין וכדברי השיטה מקובצת שם ע"ש וכדברי התוס' דה"מ שזהו ע"ש כן הכא לא מיעקר החזקה בחדא זימנא:

והא ליכא למימר דהכא שאני דבקביעות וסת תליא מילתא ולא מטעם דחזקה דמעיקרא לא מיעקר בחדא זימנא אלא מטעם כל שקבעה לה וסת ורגילה לראות או דבשלשה זמנים הללו רגילה לראות נעשה עלולה לראות בזמנים הללו ולא מטעם חזקה וכן גבי מועד כל שנגח שלשה פעמים עלול הוא ליגח ולא מטעם חזקה וכדכתב הגאון האדיר המהרי"ט ז"ל בח"ב (סי' ל"א) דכתב דרך אגב בתשובה אחרת לענין ס"ת כן הראה לי הרב הגאון הגביר המפורסם ר' מתתיהו שטראשון שיחיה דאם מלה בנה שלישי ונתחיים אפשר שנתבטלה חזקתא קמייתא ותמול מכאן ואילך ולא דמי לשור המועד ולווסתות דבעינן שיחזור שלש פעמים דהתם בקביעות וסת תליא מלתא ע"ש ודבריו תמוהים דהא אמרינן להדיא בנדה (ס"ג ע"ב) אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' גמליאל בר רבי שאמר משום ר' שמעון בן גמליאל פי' רש"י ז"ל דלא הוי חזקה בציר מתלת זימני כדשמעינן ליה לרשב"ג בכל דוכתא לשלישי תנשא לרביעי לא תנשא יבמות (ס"ד ע"ב) אבל חכמים אומרים ראתה אינה צריכה לא לשנות ולא לשלש ואמרינן לך לשנות אמרת לן לשלש מיבעיא ואמרת לן לשנות בווסתות לשלש בימים ונימא זו דברי ר' שב"ג הא קמ"ל שמואל דר"ג בר רבי כרשב"ג סבירא ליה פי' אבל חכמים ס"ל דבוסת דגופה לא בעינן תלתא או תרי זימנין אלא אפילו בחד זימנא נמי קובעת לה וסת וכתב הרמב"ן ז"ל בנדה (ס"ג ע"ב) ד"ה הא דאמר שמואל הרי אמרו לימים שנים אמרו קאמר וליה לא סבירא ליה דהא לקמן בדלוג אמרינן דשמואל כרשב"ג בווסתות דיומא סבירא ליה פי' דלקמן (ס"ד ע"א) אמרינן אתמר ראתה יום חמשה עשר בחדש זה ויום ששה עשר לחדש זה ויום שבעה עשר לחדש זה רב אמר קבעה לה וסת לדילוג ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג נימא רב ושמואל בפלוגתא דרבי ורשב"ג קמפלגי דתניא ניסת לראשון ומת לשני ומת לשלישי לא תנשא דברי רבי רשב"ג אומר לשלישי תנשא לרביעי לא תנשא לא דכ"ע כרשב"ג והכא בהא קמפלגי רב סבר חמשה עשר למניינא הוא ושמואל סבר כיון דלאו בדילוג חזיתיה לאו ממניינא הוא הרי דסבר שמואל בווסתות דיומא כרשב"ג דדווקא בתלתא זימנין קובעת לה וסת. ומיהו קשה לי היכא אשכח בהן פלוגתא דרשב"ג ורבנן הא לא אשכחן אלא לרבי בתרי זימנין ולרשב"ג בתלתא אלמא היכא דבעי חזקה לרבי נמי תרי בעינן ואיכא למימר שמואל גמרא גמיר דלרבנן בחד ע"ש הרי דסבר דהא דקאמרינן דלרבנן בוסת דגופא בחד זימני, קובעת לה וסת לא הוי זאת רבי דרבי סבר דבתרי זימנין הוי חזקה ולא בחד זימני והאיך אמרינן דקובעת לה וסת דגופא בחדא זימני וכן הוא שיטת הבעל המאור ז"ל הביאו הרשב"א ז"ל במשמרת הבית ע"ש וכן הוא שיטת הבדק הבית ז"ל ע"ש ואף לפי שיטת הרשב"א ז"ל בת"ה שלו דחכמים היינו רבי להלכה אינו כחכמים אלא דאף בוסת דגופא נמי בעינן דוקא תלתא זימנין דהלכה כסתם מתניתין (ס"ג ע"א) דאמרינן התם כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה ואלו הן הוסתות מפהקת ומעטשת חוששת בפי כריסה ובשפולי מעיה ושופעת וכמין צמרמורות אוחזין אותה וכן כיוצא בהן וכל שקבעה לה שלשה פעמים הרי זה וסת הרי דאף בוסת דגופא נמי בעינן דוקא תלתא דהלכה כרשב"ג דחזקה לא הוי אלא בתלתא זימנין כדסבר בכל מקום לשלישי תנשא לרביעי לא תנשא וכן פסקינן להלכה (בס' קפ"ט סעי' י"ט) וכמו דכתב הרמב"ן ז"ל וכמו דכתב הרשב"א ז"ל ע"ש:

הרי דבוסתות בחזקה תליא מלתא דלרשב"ג דסבר בכל מקום בתלתא זימנין הוי חזקה כן הכא בוסתות לא איקבע לה וסת אלא עד שתחזיק בוסתה תלתא זימנין אבל לרבי דסבר בכל מקום תרי זימני הוי חזקה איקבע לה וסת בתרי זימני ולחכמים דסברי בעלמא בחדא זימני הוי חזקה סברי נמי בוסת דגופא בחדא זימני איקבע לה וסת אך אינו להלכה וכן אמרינן ביבמות (ס"ד ע"ב) נשואין ומלקיות כרבי ווסתות ושור המועד כרשב"ג נשואין הא דאמרן ומלקיות דתנן מי שלקה ושנה ב"ד כונסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורים עד שתהא כריסו נבקעת ווסתות דתנן אין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלש פעמים ואין מטהרת מן הוסת עד שתעקר ממנה שלש פעמים ושור המועד דתנן אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו שלשה פעמים. הרי להדיא דלרבי הוי קובעת לה וסת בתרי זימני ולרשב"ג בתלתא זימנין והוה מטעם חזקה ואף דכתב התוס' שם דלרבי דקאמר בעלמא בתרי זימני הוי חזקה אפ"ה הכא גבי שור המועד לא פליג אקרא דבתלתא זימני דוקא נעשה מועד אפי"ה גבי וסתות ע"כ לרבי קובעת לה וסת בתרי זימנין כדמוכח מהא דנדה (ס"ד ע"א) מהא דרב ושמואל דדילוג דהיה סבר הגמרא למימר דפליגי בפלוגתא דרבי ורשב"ג ע"כ להדיא מוכח לנו מזה דלרבי בתרי זימנין קובעת לה וסת דבתרי זימנין הוי חזקה הרי להדיא דעיקר החשש דוסתות הוה מטעם חזקה ואפי"ה לא מיעקר וסתה בחד זימנא אלא בתלתא זימנין דוקא הוא דתיעקר אבל בחד זימני לא מיעקר החזקה קמייתא:

וראיה גדולה לזה מהא דאמרינן נדה (ס"ו ע"א) כיצד בודקת את עצמה מביאה שפופרת ובתוכה מכחול ומוך מונח על ראשו אם נמצא דם על ראש המוך בידוע שמן המקור הוא בא לא נמצא על ראשו בידוע שמן הצדדין הוא בא ומדלא קאמר הגמרא לא נמצא דם על הצדדין בידוע שמן המקור הוא בא או אם נמצא דם על הצדדין בידוע שמן הצדדין הוא בא מוכח מזה דאף אם לא נמצא דם כלל על המכחול ובשפופרת נמי תלינן דמן הצדדין הוא בא וכדכתב הסדרי טהרה (סי' קפ"ז ס' ב') ע"ש וכדכתב הש"ך (בס' קפ"ז ס"ק י"א) הרי דכל הטעם דאם נבדקה ולא נמצא דם בשפופרת כלל דמותרת משום דתלינן דמן הצדדין הוא בא וכדכתב הב"ח הובא בש"ך שם משום שאילו הוה מן המקור גם עכשיו היה נמצא על ראש המכחול ע"ש. פי' דאי הוה מן המקור לא הוה מתרמיא אף פעם אחת שלא תראה דם ומטעם זה כתב הרמ"א (בס' קפ"ז ס' י"א) שאם עברה ושמשה ולא ראתה דם דמותרת משום דתשמיש זה שלא ראתה בו עדיף מבדיקת השפופרת משום דאם מן המקור הוא בא לא הוה מתרמיא אף פעם אחת שלא תראה באם עברה ושמשה וכיון דאנן חזינן דלא ראתה בודאי אמרינן דמן הצדדין הוא בא כמו שאם בדקה בשפופרת ולא ראתה כלל דם דמותרת מטעם זה דוקא כדקאמר הגמ' בידוע שמן הצדדין הוא כן גבי אם עברה ושמשה ולא ראתה אמרינן שמן הצדדין הוא בא ולא אמרינן דמותרת מטעם דכבר נעקר החזקה ונתרפאת בפעם אחת אלא דאמרינן בגמ' דהוה הטעם משום שמן הצדדין הוא בא ומטעם זה כתב הש"ך (בס' קפ"ד ס"ק ל"ג) דאם עברה ושמשה ולא ראתה דם מותרת אף בפעם אחת ולא כספר אפי רברבי (דף כ"ג ע"א) שכתב דוקא שעברה ושמשה שלשה פעמים ולא ראתה דם הוא דמותרת. משום דאפי רברבי סבר דהטעם הוה משום דנעקר החזקה שלא תראה דם מחמת תשמיש ולא מטעם דתלינן דמן הצדדין הוא בא ולכך בעי דוקא שלא תראה ג' פעמים דלמיעקר בעינן דוקא שלשה פעמים דחזקה של שלשה פעמים לא מיעקר בחדא זימנא אלא דוקא בשלשה פעמים ולשיטתו אף הדין כן באם בדקה עצמה בשפופרת ולא מצאה דם כלל לא מותרת בפעם אחת אלא דוקא בדקה עצמה בשפופרת שלשה פעמים ולא ראתה בשפופרת כלום אז אמרינן דנעקר החזקה קמייתא ולזה שפיר דחה אותו הש"ך דהכא לא הוה הטעם משום דנעקר בפעם אחת החזקה אלא מטעם משום דתלינן דמן הצדדין הוא בא וכדמוכח מהא דאמרינן נדה (ס"ו א') דכל הטעם הא דבדקה עצמה בשפופרת ולא מצאה דם כלל עליו מותרת משום דמן הצדדין הוא בא דאם מן המקור הוא בא אף בפעם אחת לא הוה מתרמיא שלא תראה בה וכן הטעם לאם עברה ושמשה ולא ראתה אף בפעם אחת מותרת משום דמן הצדדין הוא בא ולכך לא בעינן דוקא שלא תראה שלשה פעמים הרי מוכרח לנו מזה דבפעם אחת לא מיעקר חזקה של שלשה פעמים דהא אמרינן בגמ' דאם בדקה עצמה בשפופרת ולא ראתה מותרת אינו אלא מטעם דמן הצדדין הוא בא ולא אמרינן הטעם דכבר נתרפאת ונעקר החזקה ובודאי נתרפאת משום דלענין נעקר החזקה לומר דכבר נתרפאת בעינן דוקא שלשה פעמים ולא בפעם אחת דכל דבשלשה נחזקה לא מיעקר ג"כ אלא דוקא בשלשה פעמים ולא בפעם אחת:

ואף לפי דברי תשובת מיימוני בה' איסורי ביאה (פ' ד') דכתב הטעם משום דילמא נתרפאת ולא כשיטת הב"ח דכתב וז"ל ועתה נ"ל דאפי' בדקה עצמה ע"י שפופרת ולא מצאה דם כלל תוכל לשמש אחרי כן דילמא נתרפאת שהרי על ידי הכנסת שפופרת רגילה לראות כמו ע"י אצבע דאם לא כן מה הואילו חכמים בבדיקה זו הלא שמא לא תמצא דם כלל אלא ודאי על ידי השפופרת רואה תמיד כל זמן שלא נתרפאת ע"ש. וכתב הטעם שמא נתרפא ולא הטעם דמן הצדדין הוא בא וכבר תמה על הש"ך הסדרי טהרה שם דאמאי עירב הטעם של הב"ח ותשובת מיימוני כאחת ע"ש הלא לא כתב רק דילמא נתרפאת ולא ודאי נתרפאת דבפעם אחת לא מיעקר החזקה הקמייתא ולומר דבודאי נתרפאת אלא כל שמצינו לומר דילמא נתרפאת נמי מותרת מטעם דכתב מרן הב"י (בס' קפ"ז) ובכ"מ בה' איסורי ביאה (פ' ד' ה' כ"ד) וז"ל איכא למידק אמאי אמרינן בידוע שהוא מן הצדדין הא איכא למיחש שמא מן המקור הוא רגיל לבא ומה שלא נמצא דם על ראש המכחול מפני שלא היה עב כמו השמש שאין כל האצבעות שוות או מפני שלא הכניסתו בכח שאין כל הכחות שוות כדאיתא בגמ' (ס"ו ע"א) וי"ל דלא אמרינן אין כל האצבעות או כל הכחות שוות אלא להקל ולא להחמיר וטעמא משום דרוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש כל דמצינא מיתלי בה להיתרא תלינן שלא להוציא מכלל הנשים תלינן כיון דאיכא רגלים לדבר שהרי בדקה ולא נמצא דם בראש מכחול ע"ש ואם כן כל היכא דאיכא למיתלי דילמא נתרפאת תלינן ומותרת אבל לא מטעם דבודאי נעקר החזקה הקמייתא דהא אי הוה הטעם של התשובת מיימוני משום דנתרפאת פי' מטעם דנתרפאת ונעקר החזקה דרואה דם מחמת תשמיש הוה לן לומר בודאי נתרפאת ומדכתב דילמא נתרפאת חזינן מהכא דלא הוה הטעם דכבר נעקר החזקה אלא מטעם כיון דאיכא רגלים לדבר שהרי נבדקת ולא ראתה דם מכחול תלינן לקולא כדי שלא להוציאה מכלל רוב הנשים שאינן רואות דם מחמת תשמיש ולכך תלינן דילמא נתרפאת וכן הטעם להא דכתב הרמ"א (בס' קפ"ז ס' ו') שאם עברה ושמשה ולא ראתה דם תלינן ג"כ דילמא נתרפאת ותלינן לקולא מטעם דכתב הב"י והכ"מ ז"ל מטעם דרוב נשים אינן רואות דם מחמת תשמיש אבל לא מטעם דבודאי נתרפאת אבל במילה דהוה ספק נפשות בזה בודאי בפעם אחת לא אמרינן דילמא נתרפא האשה וזה ברור:

וראיה גדולה לזה מהא דאמרינן ב"מ (ק"ט ע"א וב"ב כ"א ע"ב) רוניא שתלא דרבינא הוה אפסיד סלקיה אתא לקמיה דרבא אמר לו חזי מר מאי קעביד לי אמר לו שפיר עביד אמר לו הא לא התרה בי אמר לו לא צריכא להתרות רבא לטעמיה דאמר רבא מקרי דרדקי שתלא ואומנא וספר מתא כולן כמותרין ועומדין דמי כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר כמותרין ועומדין דמי וכתב הנ"י ז"ל בפרק המקבל וזה לשונו טבחא מיירי בין שנוטל שכר על הטביחה בין בחנם אי בשכר שפיר הוה פסידא דלא הדר אע"ג דמשלם דמי בהמה דמי בשתו ודמי בושת אורחיו לא משלם ואי בחנם שפיר קאמר כמותרין ועומדים ומסלקינן ליה דהא אית ליה פסידא דקנסינן ליה דלא עביד לא בחנם ולא בשכר כך תירצו האחרונים ז"ל בשם הראב"ד ז"ל וכתב הוא ז"ל דנהי דלא צריכא התראה חזקה בעינן ועד שיהיו מוחזקין תלת זימני או שיתרו בהם לא מסלקינן להו וכי אמרינן (ב"ק כ"ג ע"ב) גבי הנהו עיזי דשוקא דמתרין בהו תרתי זימני דאלמא בעינן התראה תרתי ותלתא זימני התם פסידא דהדר הוא דלשחיטה קיימי והסכימו עמו הרשב"א והרנב"ר ז"ל. הרי דאמרינן דטבח דהיינו שוחט דפסיד ולא שחט כדינא והטריף הבהמה פעם אחת בהתראה ואף על ידי שעשה שהייה שנתעלף אמרינן דלא מסלקינן ליה אלא מטעם קנס וכן פסקינן בשו"ע חו"מ (סי' ש"י סעי' ח') דהיכא דהתרו בו לא בעינן שיפסיד תלתא זימנין אלא דאם לא התרו בו הוא דבעינן שיפסיד תלתא זימנין אבל בהתראה לא בעינן שיפסיד תלתא פעמים. ואפ"ה לא אמרינן דלא מסלקינן ליה אלא מטעם קנסא משום פסידא דלא הדר ולא אמרינן דהא אף בלא קנסא נמי מסלקינן ליה מדינא לפי הא דאמרינן חולין (ג' ע"ב) ואיכא דאמרי רבינא אמר הכי קתני הכל שוחטין הכל מוחזקין שוחטין מוחזקין אע"פ שאין מומחין במ"ד אמורים ששחטו בפנינו ב' וג' פעמים ולא נתעלף אבל לא שחט לפנינו ב' וג' פעמים לא ישחוט שמא יתעלף ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמרת מומחין אין שאין מומחין לא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן להך לישנא דאמרי מוחזקין אין שאין מוחזקין לא לעלופי לא חיישינן וכתב הרמב"ם ז"ל בה' שחיטה (פ' ד' ה' ב') ישראל היודע הלכות שחיטה לא ישחוט בינו לבין עצמו לכתחילה עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות עד שיהיה רגיל וזריז ואם שחט בינו לבין עצמו שחיטתו כשרה משום דפסק כהנך לישנא דרבינא דבתרא הוא ומיהו כיון דחזינן דלא אמרינן לשאין מצויין לא חיישינן כי היכא דאמר לעלופי לא חיישינן ש"מ לאו כהדדי נינהו אלא דלעלופי לא חיישינן אם עבר ושחט אין אנו צריכין לבודקו אם נתעלף אם לאו אפי' איתא קמן אעפ"י שלכתחילה לא ישחוט אבל לשאינו מומחין נהי נמי דכל היכא דליתא קמן שרינן ואמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כל כמה דאיתא קמן חיישינן ובדקינן ליה וכדכתב מרן הכ"מ ז"ל ע"ש ודעת הרא"ש אינו כן בדעת הרב אלפסי ז"ל שכתב הרא"ש ז"ל בפ"ק דחולין ומתוך רב אלפסי ז"ל משמע דדין אחד למומחה ומוחזקין היכא דאיתא קמן לבודקו וגם אם לשאול אם נתעלף ע"ש הרי דסבר הרמב"ם והר' אלפסי והרא"ש ז"ל דאם אינו מוחזק לשחוט שלא יתעלף בג' או ב' פעמים אין נותנין לו לכתחילה לשחוט אפי' הכי לא אמרינן דטבחא דפסיד דהיינו עשה שהייה חדא זימנא לא מסלקינן ליה מצד הדין מטעם שאינו מוחזק שלא יתעלף אלא דמסלקינן ליה מטעם קנס ולא מדינא דלא מוחזק שלא יתעלף:

ואף לפי שיטת הר"ן ז"ל דלא סבר כשיטת הרא"ש אלא דהרב אלפסי ז"ל סבר דלעלוף לא חיישינן כלל אף לכתחילה וכדכתב מרן הב"י שם. נמי תקשה הא לפי שיטת המרדכי והגהות אשרי דסברי דמי שיודעים בו שאינו יודע הלכות שחיטה אסרינן ליתן לו לכתחלה לשחוט אפי' אחר עומד ע"ג וכדכתב הרמ"א ז"ל (בסי' א' סעי' ג') א"כ בודאי הדין נמי אם ידעינן בודאי שרגיל להתעלף שאינו מוחזק אסור ליתן לו לשחוט אף אם אחרים עומדים על גביו וכדמוכח להדיא מהא דאמרינן חולין (ג' ע"ב) רבינא אמר הכי קאמר הכל שוחטין הכל מוחזקין שוחטין מוחזקין אע"פ שאין מומחין בד"א ששחטו לפנינו ב' וג' פעמים ולא נתעלף אבל לא שחט ב' וג' פעמים לא ישחוט שמא יתעלף ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה חוץ מחרש שו"ק דאפי' דיעבד נמי לא וכולן ששחטו אהיא אלא אשאינו מוחזקין והאמרת בברי לי סגי דליתיה קמן דלישייליה. הרי דכל שידעינן שאינו מוחזק אפי"ה אמרינן דוקא דיעבד כשר אבל לכתחילה לא אף ע"י אעע"ג. ולא גרע מהא דאמרינן חולין (י"ב ע"ב) חוץ מחשו"ק שמא קלקלו לא קתני אלא יקלקלו אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחלה פי' אפי' אחרים עומדים על גביו מטעם דכתב רש"י ז"ל דמועדים הם לקלקל ע"ש הרי דכל המועד לקלקל לא רשאי ליתן לו לשחוט לכתחילה אף אחרים עומדים על גביו כן הכא הא מועד הוא לעילוף לא רשאי ליתן לו לשחוט אף ע"י אחרים עומדים על גביו ועי' פר"ח (ס' א'). א"כ הכא הרי חזינן דשחט פעם אחת ועשה שהייה אמאי לא אמרינן דהוה הוא כמו דידעינן בו שלא מוחזק הוא ואף אחרים עומדין על גביו נמי לא מסרינן ליה לשחוט דהא כמו במי שאנו יודעים בו שאינו יודע הלכות שחיטה אין נותנין לו לשחוט לכתחילה משום דהוכחה לזה הדין מהא דאמרינן חולין (ג' ע"ב) גבי הא דמשני דליתא קמן למבדקיה א"כ כן מוכח לנו גם מהא דקאמר הגמרא הכל מוחזקין שוחטין ומסקינן שם דליתא קמן דלשייליה ומדלא קאמר הגמרא דלכתחילה נמי שחיט כיון שאחרים רואין אותו אלא מוכרח לנו גם מזה דהיכא דידעינן שלא מוחזק שלא יתעלף אין נותנין לו לכתחילה לשחוט אף ע"י אחרים עומדין על גביו א"כ הכא דחזינן דשחט פעם אחת ועשה שהייה דתו לא הוה מוחזק שלא יתעלף דהוי בשלשה או ב' פעמים אמאי לא מסלקינן לי' מדינא:

והא דכתב הרמב"ם ז"ל עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות ולא כתב ב' או ג' פעמים וכדאמרינן בגמרא משום דדרכו של רבינו לכתוב תמיד על ג' פעמים פעמים רבות כמו דכתב בה' נזקי ממון (פ' א' הלכה ד') העושה מעשה שדרכו לעשותו תמיד כמנהג ברייתו הוא הנקרא מועד והמשנה ועשה מעשה שאין דרך כל מינו לעשותו כן כגון שור שנגח או נשך הוא הנקרא תם וזה המשנה אם הרגיל בשינויו פעמים רבות נעשה מועד לאותו דבר שהרגיל בו שנאמר או נודע כי שור נגח הוא הרי שכתב על מועד אם הרגיל בשינויו פעמים רבות ואף דהא כל הסוגיא דב"ק (ל"ז ע"א) מוכרח דאין השור נעשה מועד אלא עד שיגח שלשה פעמים וכן מוכרח מהא דאמרינן ב"ק (כ"ג ע"ב) מאי טעמא דרבי יהודה אמר אביי תמול חד מתמול תרי שלשום תלתא ומהא דר' מאיר דתניא ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כל שכן ועי' ב"ק (י"ח ע"ב) מר סבר יש העדאה לצרורות ופי' רש"י ז"ל ואייעד שלשה זימני בהכי דהדר הוי ליה כאורחיה. וכן מוכח מהא דאמרינן ב"ב (כ"ח ע"א) אמר ר' יוחנן שמעתי מהולכי אושא שהיו אומרים מנין לחזקה ג' שנים משור המועד מה שור המועד כיון שנגח ג' נגיחות נפק ליה מחזקת תם וקם ליה בחזקת מועד הכי נמי כיון דאכלה תלת שנין נפק לה מרשות מוכר וקיימה לה ברשות לוקח. הרי להדיא דלא נעשה מועד עד שיגח שלשה פעמים בלבד אפי' הכי כתב רבינו דאין נעשה מועד עד שיגח פעמים רבות והכי נמי כתב על חזקה שלא יתעלף עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות ואף דהא החזקה הוי בב' או בג' פעמים כדקאמר הגמרא בחולין (ג' ע"ב):

אלא מוכרח לנו מזה דבפעם אחת שנתעלף ועשה שהייה לא איתרע החזקה קמייתא דנעשה מוחזק שלא יתעלף בב' וג' פעמים ולכך לא מסלקינן ליה אלא מטעם קנסא ולא מדינא:

ואין לומר דהכא אף דחזינן דהוא מוחזק כבתחילה ל כגון ששחט לפנינו שוב ב' או ג' פעמים ולא נתעלף אפ"ה מסלקינן ליה מטעם קנסא דהא כבר כתב הרמב"ם ז"ל בה' שכירות (פ' י' הלכה ז') הנוטע אילנות לבני המדינה שהפסיד וכן טבח של בני עיר שנבל הבהמות והמקיז דם שחבל והסופר שטעה בשטרות ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד או למד בטעות וכל כיוצא באלו האומנים שאי אפשר שיחזירו ההפסד שהפסידו מסלקין אותן בלא התראה שהן כמותרין ועומדין עד שישתדלו במלאכתן הואיל והעמידו אותן הצבור עליהם הרי דכל שישתדלו במלאכתן ושוב החזיקו שלא יתעלפו אין מסלקין אותו וע"כ הא דאמרינן דמסלקין ליה הוי קודם שישתדלו במלאכתן והחזיקו שלא יתעלפו אפי"ה אמרינן דלא מסלקינן להאי טבחא אלא מטעם קנסא ולא מדינא דהא בפעם אחת איתרעי החזקה שלא יתעלף ולא ישחוט לכתחלה אף אם אחרים עומדין על גביו אלא מוכח לנו מזה דבפעם אחת לא איתרע החזקה של שלשה או ב' פעמים:

וכן מוכח מהא דאמרינן ב"ק (צ"ט ע"ב) אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן טבח אומן שקלקל חייב ואפילו הוא אומן כטבחי ציפורי ומי אמר ר' יוחנן הכי והא אמר רבה בר בר חנא עובדא הוה קמיה דר' יוחנן בכנישתא דמעון ואמר ליה זיל אייתי ראיה דממחית לתרנגולים ואפטרך לא קשיא כאן בחנם כאן בשכר כי הא דאמר ר' זירא הרוצה שיתחייב לו טבח יקדים לו דינר והדיוט חייב אף בחנם וכן פסקינן להלכה בשו"ע חושן המשפט (סי' ס"ו סעי' ד') ואי אמרינן דבחדא זימנא איתרעי חזקתו של מוחזק שלא יתעלף, א"כ הרי כיון דחזינן ששחט פעם אחת וקלקל כגון שעשה שהייה מחמת שנתעלף כבר איבד את חזקתו אם כן מה לי אומן ומה לי הדיוט דהא אף אומן הוי לן לחייב אף בחנם דהא שוב לא הוה אומן דהא איבד את חזקתו ונמצא דאף קודם שחיטה לא הוה אומן:

איברא דאמרינן יבמות (ס"ה ע"א) ת"ר ניסת לראשון ולא היה לה בנים כו' לשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים נישאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה איבעיא להו נישאת לשלישי ולא היו לה בנים מהו דליתבעוה הנך קמאי מי מצו אמרי לה איגלאי מילתא דאת הוא דגרמת או דילמא מצית אמרה להו השתא הוא דכחשי מסתברא מצית אמרה להו השתא הוא דכחשי וכן פסקינן להלכה (ס' קנ"ד ס' י"ח). ואם כן הכא נמי מצי טעין השוחט השתא הוא דכחשי וקודם מעט לשחיטה הייתי בריא ואומן הייתי ולכך פטור אני מלשלם אך הא כבר כתב התוס' ד"ה תצא וא"ת מן השלישי נמי לא תפסיד כתובה דתימא ליה השתא הוא דכחשי כמו שאומרת לראשון ושני י"ל דטענה השתא הוא דכחשי לא מהני להוציא אלא לענין שלא תחזיר מה שגבתה מראשון ומשני וכן כתב הרא"ש ז"ל בפרק הבא על יבמתו וכן הרשב"א ז"ל בחי' יבמות (ס"ה ע"א) ד"ה נשאת ולסוף מסיק דצריך עיון וכן פסקינן להלכה בס' קנ"ד ס' י"ח) דטענה השתא הוא דכחשי הוה טענה גרועה ואינה טענה אלא להחזיק אבל לא להוציא וא"כ גבי טבח נמי הא משכחינן לן דהוה הטבח המוציא כגון שיש לו אצל בעל הבהמה מעות וזה רוצה להחזיקו דאמר להטבח אייתי ראיה דאומן היית מקודם לכן שעה אחת קודם שחיטה ועי' ב"מ (ק' ע"א) תוס' ד"ה ולחזי ועי' כתובות (כ' ע"א) תוס' ד"ה ואוקי. ועי' בש"ע ח"מ (סי' רכ"ג סעי' א') שכתב מרן ז"ל ואם לוקח מוחזק על המוכר להביא ראיה ומדלא חילק בין ברי לשמא משמע דלעולם מהני תפיסתו אפילו בשטען שמא וכן משמע ביותר בשו"ע שם (סעי' ב') שכתב זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע ואינו ברשות אחד מהם על הלוקח להביא ראיה ומשמע דאפילו טוען לוקח איני יודע כשהוא ברשות לוקח אין מוציאין מידו. וכן דעת הש"ע (יו"ד ס' שט"ו ס"א) דספק בכור אם תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו כדעת הרמב"ם ז"ל (בפ' ה' מהלכות בכורות) ומהני תפיסה בשמא, והתוס' ב"מ (ק' ע"א) ד"ה וליחזי דסבר דתפיסה לא מהני בשמא בלוקח ע"ש משום דלשיטתו אזיל ב"מ (ו' ע"ב) ד"ה פוטר דכתב דמסקנא הוא תקפו כהן מוציאין מידו והא דאמרו פ' השואל (ק"ב ע"ב) ובפרק בית כור (ק"ה ע"א) גבי שוכר מרחץ דבא בסוף החודש כולו לשוכר משום דהתם בהיתר נכנס אבל בתקפו כהן לאו בהיתר תפס כי אם בספק, ומשום הכי סבר נמי בדררא דממונא דמהני תפיסה דאינו מהני אלא מוחזק בהיתר ותפיסת מוכר מהני אפי טוען שמא אבל תפיסת לוקח שהוא באיסור אינו מועיל אלא בטענות ברי ואנן דפסקינן כהרמב"ם ז"ל דתקפו כהן אין מוציאין מידו ואף בתפס באיסור פסקינן נמי דמהני תפיסת לוקח אף בשטען שמא וכדכתב הש"ש ש"ד פ"י ובאמת אף לפי דברי הרמ"א ז"ל דפסק (בס' שט"ו ס"א) כהרא"ש ז"ל דאם תקפו כהן מוציאין מידו אפי"ה גבי דררא דממונא אנן פסקינן דאם תפס הלוקח אף בטעות שמא נמי אין מוציאין ושאני לענין בכור שכיון שישראל יש לו עכ"פ חזקה דטובת הנאה ליתנו למי שירצה בכל מקום שהוא הוא בחזקתו דהכהן לעולם מוציא ועליו הראיה וכדכתב הש"ך ז"ל שם ס"ק ג', ובזה לא אמרינן הטענה השתא הוא דכחשי, ואפי"ה אמרינן דאומן שעשה שהייה וקלקל את הבהמה פטור מלשלם ואף היכא דהאומן הוא המוציא א"כ נראה להדיא דבחדא זימנא לא איתרע החזקה דשלשה פעמים ובעינן דוקא ג"כ שלש פעמים וזה ברור:

ובזה יתבאר לנו דברי הירושלמי תענית (פ"ג ה"ה) איזהו דבר עיר המוציאה ה' מאות רגלי ויצא ממנה ג' מתים בג' ימים זה אחר זה הרי זה דבר ומתריעין עליה ותנא אסכרה כל שהו פי' דאם מת אחד באסכרה אף על אחד מתריעין עליה דזה הוה דבר אף במת אחד ולא בעינן דוקא שלשה ימים וימותו ג' מתים, שנים בדבר ואחד באסכרה פי' דזה הוה אבעיא היכא דאיכא שנים בדבר ואחד באסכרה מי הוה כג' מתים והוה דבר ומתריעין עליה או לא ופריך הירושלמי איתא חמי אסכרה כל שהו ואת אמרת היכן פי' דהירושלמי פריך מה זה האבעיא הא אף על אחד באסכרה לחודא נמי הוה דבר ומתריעין עליה א"כ מה זה איבעיא לן שנים בדבר ואחד באסכרה מי מצטרפין והוה דבר או לא הא אף על אחד באסכרה נמי מתריעין ומשני הירושלמי לכן צריכה כשהתריעו על האסכרה והלכה לה ואחר כך מתו שנים בדבר ואחד באסכרה והנה המפרשים ז"ל לא ידעו כלל לפרש את דברי הירושלמי דמה תירץ הירושלמי ומה הוה האבעיא ועי"ש דפרשו ולא ידעינן מה דפרשו:

אך לפי דברינו יתבאר שפיר דהוה הפשט כן דאם מתו שנים בדבר ואחד באסכרה מי מצטרפו והוה דבר או לא דהנה ע"כ על הדבר דהוה בג' מתים בג' ימים זה אחר זה דמתריעין עליה דאם עבר יום אחד או שני ימים לא הוה חזרה ועדיין מתריעין עליה דהא על למיעקר החזקה של שלשה פעמים בעינן דוקא ג"כ ג"פ ולא הוה חזרה דלא מתריעין עוד אלא בשלשה ימים זה אחר זה שלא ימות ג' מתים ועל אסכרה דבפעם אחת הוה דבר ומתריעין עליה נעקר הדבר בפעם אחת כל שהיה יום אחד ולא מת אחד באסכרה שוב לא מתריעין עליה דהא האסכרה הוה דבר בפעם אחת ע"כ החזרה ג"כ הוה בפעם אחת. וזה הוא דאיבעיא לן דאם מתו שנים בדבר ואחד באסכרה דהיינו בשני ימים מתו שני מתים שלא באסכרה וביום השלישי מת אחד באסכרה מי מצטרפין האחד של אסכרה להשני מתים בדבר לענין החזרה דאם נקרא דבר והוה החזקה בשלשה שוב לא הוה חזרה אלא דוקא בשלשה ימים כמו דאיקבע הדבר בשלשה ובזה אין מתריעין עליה שוב ואם לא מצטרפין האסכרה להשני מתים ואין זה דבר החזרה נמי הוה אף בפעם אחת ושוב אין מתריעין עליה וזה הוא דקאמר הירושלמי לכן צריכה כשהתריעו על האסכרה והלכה לה פי' דזה הוה פשיטא לן דאם התריעו על האסכרה והלכה אף בפעם אחת דהיינו יום אחד לא מת אחד באסכרה בזה פשיטא לן דהוה חזרה ושוב אין מתריעין עליה רק זה איבעיא לן דאם מתו שנים בדבר שלא באסכרה ואחד באסכרה מי מצטרפין והוה דבר והחזרה לא הוי אלא ג"כ בשלשה ימים דלא נעקר החזקה דבשלשה רק ג"כ בשלשה או דילמא דאין מצטרפין ולא הוי דבר ואמרינן דהוה הדין אלא כמו אסכרה לחודא דאיקבע אף בפעם אחת והחזרה ג"כ הוה בפעם אחת ואין מתריעין עליה וזה ברור בעזרת יתברך שמו ויתעלה:

והשתא הכא גבי נידון דידן דפסקינן דגם בשני פעמים נמי הוה חזקה כר' דספק נפשות הוא וספק נפשות להקל וכן פסקינן (בס' רמ"ג ס' ב') וכן כתב הרא"ש ז"ל בפ' הבא על יבמתו ומסתברא דמילה ונישואין בתרי זימנא הוה חזקה דספק נפשות הוא וספק נפשות להקל וכל שמלו שני בנים ומתו שוב אסור למול את השלישי וא"כ אף אם עברה ומלה בנה השלישי ונתחיים לא שרינן למול את בניה שוב דהא למיעקר החזקה קמייתא בעינן ג"כ תרי זימני ובחד זימני לא איתרע החזקה כן נראה לע"ד באופן שיסכימו עמי גאוני דורינו כה דברי הצעיר משה קריינעש מק"ק ווילנא יצ"ו:

תוכן העניינים

שות אהל משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה