שות אהל משה· רבי משה קרינס
סימן ה
שאלה סירכא תלויה על שנראה הריאה חסרה מבחוץ שיש קמט או סדק מהו:
תשובה גרסינן חולין (מ"ו ע"ב) ואמר רבא הני תרתי אוני דסריכין להדדי לית להו בדיקותא ולא אמרן אלא שלא כסדרן אבל כסדרן היינו רביתייהו ושיטת רש"י ז"ל שסירכא זו מחמת נקב היא באה שמתוך שהריאה שואבת כל מיני משקה והמשקה נעשה עב בתוכה ויוצא מעט מעט דרך הנקב נקפה ונעשה קרום כך מצאתי בתשובות הגאונים, ואע"פ שהוא סותם הנקב ואין מוציא רוח הא אמרן קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום שסופו ליסתר אבל כסידרן היינו רביתייהו זו מגינה על זו והדרא בריא שמתוך ששוכבות זו על זו אינן מתפרקות והקרום הולך וחזק, אבל כשהן שלא כסידרן זו הולכת לכאן וזו הולכת לכאן והקרום מתפרק ונסתר. ושיטת הר"ח ז"ל דסירכא רגילה לבוא בכל מקום בריאה בלא נקב והא דטריפה שלא כסידרן היינו משום שסופה להתפרק וחשוב כנקובה כיון שסופה לנקוב. וכתב הר"ן ז"ל ואיכא למידק לשיטת רש"י ז"ל א"כ דכשיש נקב בריאה אפשר לה דהדר ובריא והדרא ומתכשרה בסירכא בחברתה מחתוך לחתוך א"כ אפי' כי ליתא לסירכא כלל ואית בה נקב היכי מתסרא לעולם והא אמרינן לקמן (נ"ד ע"א) דבי יוסף רישבא מחו בגידא דנשיא וקטלו אתו לקמיה דבי ר' יהודה בן בתירא אמר להו וכי להוסיף על הטריפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים רב פפא בר אבא רישבא מחו בכוליא וקטלי אתו לקמיה דר' אבא אמר להו וכי להוסיף על הטריפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים והא קא חזינן דקא מתה גמירא דאי בדרי לה סמא חיי. פירוש שאם חובשין סמין במכתה מתרפאת ואע"ג דהשתא ליתנהו סמין מכל מקום מכה זו אין בה כדי להמית כיון שהיא יכולה לעלות ארוכה הכי נמי כיון שאותו נקב יכול לבא לידי היתר בסירכא אפי' אין שם סירכא אינו בדין שתהא טריפה דטריפה לא הויא אלא היכא שאי אפשר שתהא לה תקנה וכדאמרינן בפ' בהמה המקשה (ס"ח ע"ב) גבי בשר שיצא חוץ למחיצתו דכתיב ובשר בשדה טריפה ואמרינן כטריפה מה טריפה כיון שנטרפה אין לה תקנה אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו תקנה. י"ל אין הכי נמי דכל שאפשר להיות לו תקנה אינה טריפה וכל שנטרפה אין לה היתר אלא שאין הנקובים שוים יש נקב שאין ראוי שתעלה בו סירכא ויש נקב שהוא ראוי שתעלה בו סירכא בכסדרן וכל שהוא כן כיון שיש לה תקנה לא נטרפה מעולם ואילו היינו בקיאין בכך אפי' קודם שתעלה בו סירכא היינו מתירין אותה אלא מפני שאין אנו יודעין אם ראוי שתעלה בו סירכא אם לאו אנו אוסרין כל נקב מחמת הספק אבל בשעלתה בו סירכא הוברר הדבר שלא נטרפה מעולם עכ"ל הר"ן ז"ל:
ובזה יתיישב מה דקשה על הא דאמרינן חולין (כ"ח ע"ב) רב אמר מחצה על מחצה כרוב רב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב רב אמר מחצה על מחצה כרוב הכי א"ל רחמנא למשה לא תשייר רובא רב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב הכי א"ל רחמנא למשה שחוט רובא ת"ש הרי שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהו וגמרו שחיטתו כשירה ואי אמרת מחצה על מחצה כרוב טריפה הויא אמר רבא שאני לענין טריפה דבעינן רוב הנראה לעינים פי' דרבא משני דבאמת מחצה על מחצה הוה כרוב ושחיטתו כשירה אף במחצה סימנים ואפ"ה טריפה לא הויא כי אם ברוב דוקא ותימא דאם כן משכחינן דלאחר שחיטה יהא חי כמה שנים ואינו צריך לשחוט פעם אחרת דהא דמחצה סימנים לא הוה טריפה ואפילו הכי שחיטה כשירה הוה:
ואמינא בזה דאתא שפיר מהא דאמרינן גיטין (ע' ע"ב) אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס וחזר ואמר אל תכתבו אין בדבריו האחרונים כלום אמר רשב"ל כותבין ונותנין גט לאלתר ור' יוחנן אמר אין כותבין אלא לכשישתפה מ"ט דרשב"ל דקתני אין בדבריו האחרונים כלום ור' יוחנן אמר לך אין בדבריו האחרונים כלום דלכי מתציל לא צריך למיהדר אימלוכי ביה ולעולם אין כותבין אלא לכשישתפה ומי אמר ר' יוחנן הכי והא אמר רב יהודא אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ותניא ראוהו מגויד או צלוב על הצליבה ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו וכתב התוספות ד"ה ומי אמר הקשה הר"ר אלחנן דמאי פריך לר' יוחנן לר"ל נמי תיקשי דהא טעמא דר"ל באחזו קורדייקוס משום דסמיה בידן כדאמרינן התם במאי קמיפלגי ר"ל מדמי ליה לישן ור' יוחנן מדמי ליה לשוטה ור' יוחנן נמי לדמייה לישן ישן לאו מחוסר מעשה האי מחוסר מעשה ור"ל נמי לדמייה ליה לשוטה שוטה לא סמיה בידן האי סמיה בידן בשרא סומקא אגומרי וחמרא מרקא והכא דאין סמיה בידו מודה ר"ל דאין כותבין ונותנין דמדמי לי' לשוטה וכתב על זה רבינו הרשב"א ז"ל די"ל דשחט בו שנים נמי סמיה בידן דעבדינא ליה סמתרי וחיי כדאמרינן ב"מ (ק"ז ע"ב) והסיר ה' ממך כל חולי ושמואל אמר זה הרוח שמואל לטעמיה דאמר שמואל הכל ברוח פי' רש"י ז"ל כל החלאים והוצאת מיתה על נשיבת הרוח באין הכל לפי השעה והאדם יש לך אדם דרוח פלוני קשה לו ובשעה פלונית ולשמואל הא איכא הרוגי מלכות דהויא הרוגי חרב הנך נמי אי לאו זיקא עבדי להו סמא וחיי וגירסת הערוך סמתר וכן גירסת הרשב"ם ז"ל ב"ב (ע"ד ע"ב) ד"ה סמתרי ופי' רש"י ז"ל סם דמחבר בשר חתוכה ואע"ג דהרוח מבלבלתו כדאיתא התם אפשר בביתא דשישא כדאמרינן בסמוך מי אמר שמואל הכי והא אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים וברח מעידין עליו ואי ס"ד חי הוא אמאי מעידין עליו אמרי חי הוא וסופו למות אלא מעתה יהא גולה ע"י אלמה תניא שחט בו שנים או רוב שנים הרי זה אינו גולה הא אתמר עלה אמר ר' הושעיא חיישינן שמא הרוח בלבלתו אי נמי הוא קירב את מיתתו מאי בינייהו איכא בינייהו דשחטיה בביתא דשישא ופירכס אי נמי דשחטיה בברא ולא פירכס.
המתבאר לנו מזאת הגמ' ומדברי הרשב"א ז"ל דשחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אילו יכתבו ויתנו לאלתר אף לר"ל דסבר דהטעם הא דסבר דכותבין ונותנין גט לאלתר אם אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס משום דסמיה בידן בשרא סומקא וחמרא מרקא אבל אי לאו סמיה בידן אין כותבין ונותנין דהא לא גרע משוטה דאין כותבין ונותנין משום דלאו סמיה בידן אפ"ה גבי שחט בו שנים או רוב שנים כותבין ונותנין משום דזה נמי הוה סמיה בידו דהא אי הוה שחט אותו בביתא דשישא הוה סמיה בידו על ידי סמתרי המחבר את הבשר ואף דהא שחט אותו שלא בביתא דשישא ובלא ביתא דשישא לא הוה סמיה בידו בשום אופן משום דהרוח מבלבלתו ולא מהניא בו סמתרי המחבר את הבשר החתוכה אפי"ה כל דאיכא ביה צד דאם ישחוט בו שנים או רוב שנים שיהי' חי דהיינו היכא דשחט אותו בביתא דשישא סמיה בידו מיקרא וכותבין ונותנין ולכך לא מקשה הגמ' על ר"ל:
והשתא אתא שפיר דהכי קאמר הגמ' אמר רבא שאני לענין טרפה דבעינן רוב הנראה לעינים פי' דאף דשחט מחצה סימנין שחיטתו כשרה הוה משום דמחצה על מחצה הוה כרוב ואינו חיה בשום אופן דהא שחט שלא בביתא דשישא אפ"ה טרפה לא הוה דהא הוה סמיה בידן ע"י סמתרי המחבר את הבשר היכא דשחט בביתא דשישא דהא כל שמצינו בה צד היכא דסמיה בידן תו לא הוה טרפה וכדאמרינן חולין (נ"ד ע"א) גמירי דאי מבדרי ליה סמא חייא דלא הוה טרפה כל שיש לה תקנה וכדכתב הרשב"א ז"ל דלכך לא קשיא על ר"ל דסבר שחט בו שנים או רוב שנים דכותבין ונותנין ואף דהא אין סמיה בידן דהא שחט אותו שלא בביתא דשישא אפי"ה סמיה בידן מיקרי משום דכל שיש סמיה היכא דשחט אותו בביתא דשישא כן הכא דשחיטה הוה כשירה משום דהא לא חיא בשום אופן משום דהרוח מבלבלתו ולא מהני בה סמיה וחיא אבל טריפה לא הוה דהא יש בה צד תקנה היכא דשחט או פגם את המחצה של קנה בביתא דשישא סמיה בידן מיקרא וכל היכי דסמיה בידן תו לא הוה טריפה וזה דאמרינן דאם פגם את כל הקנה הוה טריפה ולא אמרינן דהא סמיא בידן הוה הטעם דבעינן שישחוט בסימנין אבל הכא ליכא סימנים דמהניא בה שחיטה דהא הוו פגומים מקודם שחיטה והוה כמו דאמרינן חולין (ע"ד ע"ב) אמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקוע הבא על הבהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה שהרי הוא כמי שאין לו אלא סימן אחד מצד אמו שהסימן השני שחוט ועומד הוא שאין שחיטה נוהגת בו ובבהמה בחד סימן לא מיתכשרה וכדכתב התוס' שם דה"מ בן וכדכתב הש"ך בסי' מ"ד ס"ק י"א ע"ש דגם החלב שלה מחיים נמי אסור כן הכא דהוה הטעם משום שאין לו סימנים להיות בה שחיטה דהא הוו פגומין ולכך הוה טריפה אבל בלא זה הטעם לא הוה טריפה אף שפגם כל הקנה דהא כל דסמיה בידן לא הוה טריפה וזה ברור בעה"ש:
והנה הרשב"א והר"ן ז"ל כתבו דלפי שיטת רש"י ז"ל דאין סירכא בלא נקב וכן מוכח מהא דגרסינן חולין (מ"ח) אמר ליה מר זוטרא בריה דרב הונא דבי רב פפא לרבינא הא דרב נחמיה בריה דר"י אתון אהא מתניתו לה אנן אהא דרבא מתנינן לה דאמר רבא הני תרתי אוני דריאה דסריכא להדדי לית להו בדיקותא לאכשורי רב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה בפשורי מתקיף לה רב אשי האי מאי בשלמא הכא תלינן בדופן וכשרה אבל התם אי האי נקיב טריפה ואי האי נקיב טריפה הרי להדיא דקאמר הגמ' הלשון אי האי נקיב טריפה ואי האי נקיב טריפה אמרינן דבודאי נקיב מדלא קאמר הגמ' אי האי מינקב ואי האי מינקב דהוה הלשון על שסופו לינקב וכדכתב התוס' חולין (מ"ז ע"א) דה"מ היינו ע"ש וכן כתב הרשב"א ז"ל בתורת הבית שלו דלפי שיטת הר"ח דסבר יש סירכא בלא נקב גרסינן אי האי מינקיב ואי האי מינקיב טריפה כלומר אם ינקוב ע"ש. ולפי שיטת רש"י ז"ל הוה הדין דראוי לאסור סירכא תלויה בכל מקום שהוא וכן ראוי לאסור אפי' כסדרן כל שהסירכא הולכת מגב לגב או מחיתוך לגב אפי' מחיתוך לחיתוך אם הסירכא יוצאה בשיפולי דאונא ונסרכה במקום מגולה ממנה טריפה לפי שאפשר שבאותו מקום מגולה הוא הנקב ואין האונא סותמת שם וסירכא לא סתמה דהא הוה ליה קרום שעלה מחמת המכה בריאה דאינו קרום, דהא כל הטעם לפי שיטת רש"י ז"ל דסירכא כסדרן כשירה משום דזו מגינה על זו שמתוך ששוכבות זו על זו הקרום הולך וחזק ודמיא לריאה שניקבה ודופן סותמה דכיון דיש לה תקנה לא נטרפה מעולם והוברר הדבר שלא נטרפה מעולם אבל סירכא תלויה הא אינו בה שום דבר שסותמה הוה טריפה אבל לפי שיטת הר"ח הדין דסירכא תלויה כשרה ואף דכתב הרא"ש ז"ל ואע"ג דאסיקנא דאין סירכא בלא נקב נהיגי להתיר סירכא תלויה לפי שהסירכא הבאה מחמת נקב היא נסרכת למקום הסמוך לה לפי שדרך הנקב יוצא המשקה ונעשה חוט עב וחזק ונסרך אל מקום אשר יפגע בו אבל סירכא תלויה אינה אלא הפשטת לחות הריאה ולא בא ממקום נקב. כבר כתב עליו רבינו הרשב"א ז"ל בת"ה שלו וגם בחי' חולין שאין אילו אלא דברי נביאות והלא כל סירכא תחילתה ממקום אחד היא יוצאת והולכת ומתפשטת ולקץ ימים היא נסרכת למקום אחר וכיון שכן אין כאן מוכיח תלויה זו שלא תסרך במקום אחר לאחר זמן:
וכתב הרשב"א ז"ל בת"ה שלו ובחי' וז"ל ולענין סירכא תלויה יש מקומות שאוסרין אותה לחלוטין וזה כדעת האומרים דאין סירכא בלא נקב וברוב מקומות נהגו בה היתר והר"מ במז"ל כתב שכל האוסרה מאבד ממון של ישראל ומעולם לא נהגו זה בצרפת ולא בספרד ולא ישמע זה במערב ואין ראוי לנהוג כמנהג זה אלא נופחין אותה בלבד אם נמצאת שלמה מן הנקב הרי זו מותרת אילו דבריו ז"ל וגם הרב בעהע"ט ורבותי שבלוניל סברי דסירכא תלויה מאומה או מאונא כיון דעולה בנפיחה כשירה דהויא כבועה ע"כ ומדבריהם למדנו שצריכה בדיקה וגם להרמב"ן ז"ל מצאתי כן ובמקומנו נהגו בה היתר אפי' בלא בדיקה וכן נראה לי כמנהג מקומנו וכדעת האומרים יש סירכא בלא נקב וכדעתנו שכתבנו לעיל וכיון שיש סירכא בלא נקב למה אנו חוששין לה ואינו דומה לישב לה קוץ בוושט ולא לספק דרוסה דהתם איתילידא ריעותא בבהמה שהרי התחיל בה מעשה האוסר אלא שאנו מסופקים אם נגמרה המעשה וכיון שכן צריכה בדיקה מספק אבל בזו אין כאן שום הוכחת איסור שהרי אפשר שבא הסירכא זו מחמת רירין הבאין שלא מחמת נקב. ותדע לך דהא על ארי בינייהו ואיהו שתיק ואינהו שתקין אי נמי דאיהו צווח ואינהו מקרקרין תלינן לקולא דאמר שלמא עבדי ואימר בעותי מבעתי אהדדי ולא ודאי קאמר אלא באומר. ועוד ס"ס הוא ספק מחמת נקב ספק שלא מחמת נקב ואם ת"ל מחמת נקב שמא קרום העליון בלבד הוא שניקב וממנו סירכא זו נמשכה ע"ש:
ולא זכיתי להבין דברי רבינו הגדול ז"ל דכתב דהכא שאני מהא דישב לה קוץ בוושט וגם להא דספק דרוסה דהתם בוושט התחיל בה מעשה האוסר. הא אמרינן חולין (מ"ג ע"ב) אמר עולא ישב לה קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא ולעולא מ"ש מספק דרוסה קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה ומ"ש משתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן התם איתחזק איסורא פי' רש"י ז"ל שישיבת קוץ בלא נקיבה אינו כלום ולא הוה איתחזק איסורא ומ"ש מהשוחט בסכין ונמצאת פגומה התם איתיליד לה ריעותא בסכין הרי מוכח לנו מזה דישב לה קוץ בושט לא הוה בה שום התחלת איסור דאי הוה התחלת איסור תיקשי לן מהא דחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן ואע"ג דלא דמי דהא התם לא איתחזק איסורא ולא איתחזק נמי התירא אבל הכא מעיקרא היתה בחזקת כשירה וכדכתב התוס' דה"מ שאני ע"ש אפי"ה הא דמיא להדדי דהא כמו בספק חתיכה אחת ספק של חלב וספק של שומן דהיכא דלא איתחזק בה לא איסורא ולא התירא דאסרינן כן הכא גבי ישב לה קוץ בוושט דהא אף דהא הוה לה מעיקרא חזקת התירא הא התחיל בה מעשה האיסור והתם גבי ספק חלב ספק שומן הוא דאמרינן דאם הוה בה חזקת התירא מעיקרא לא הוה אסרינן לה דהא אינו בה שום התחלת מעשה איסורא אבל גבי ישב לה קוץ בוושט הא התחיל בה מעשה איסורא ומידי ספק לא יצא אם נגמר המעשה איסור או לא והוה כמו ספק חלב ספק שומן דאסרינן וגם תיקשי לן מ"ש מהא דהשוחט בסכין ונמצאת פגומה אי אמרינן דהכא הוה התחלת מעשה איסורא דהא כמו דשחט בסכין ונמצאת פגומה אמרינן דאם אתיליד לה ריעותא בסכין מטרפינן ואף דהריעותא לא הוה רק על הסכין ולא על הבהמה וסכין איתרעי בהמה לא איתרעי כדאמרינן חולין (י' ע"א) ואפי"ה מטרפינן כן הכא בישב לה קוץ בוושט דהא הוה הריעותא בבהמה אף בריעותא מועטת כזו בהתחלת מעשה האיסור נמי אמאי אין חוששין לה שוב מצאתי להבית אפרים חלק שני הקשה כן ודוחק לומר דבהא פליגי אם חוששין לספק דרוסה הוה קרינן בה התחלת מעשה איסור ומאן דסבר אין חוששין לספק דרוסה ולכך אין חוששין בישב לה קוץ בוושט לא קרינן בה התחלת מעשה איסור והכא הא קאי אליבא דאין חוששין לשמא הבריא ולכך לא קרינן בה התחלת מעשה איסור ועוד הא רבינו ז"ל בעצמו כתב לעיל והלא כל סירכא תחלתה ממקום אחד היא יוצאת והולכת ומתפשטת ולקץ ימים היא נסרכת ממקום אחר וכיון שכן אין כאן מוכיח תלויה זו שלא תסרך במקום אחר לאחר זמן הרי דסבר דכל סירכא תחלתה היא נסרך למקום אחד ולאחר זמן נסרך למקום אחר וא"כ גם כאן הוה התחלת מעשה איסור וא"כ מידי ספיקא לא נפיק ואמאי לא בעינן בדיקה:
עוד קשה על מה שכתב דלכך אף בדיקה לא בעי משום דאיכא בזה ס"ס ספק מחמת נקב ספק שלא מחמת נקב ואם ת"ל מחמת נקב שמא קרום העליון לבד הוא שניקב וממנו סירכא זו נמשכה. הא כבר כתב רבינו ז"ל חולין (נ"ג ע"ב) ד"ה כי פליגי וז"ל אלא דקשיא לי היכא דאיכא שוורים הרבה במקום אחד ואעל ויתיב ארי בינייהו ואיהו שתיק ואינהו מקרקרין אמאי צריכין בדיקה דהא ס"ס הוא דכל חד איכא למימר שמא לא דרס ואת"ל דרס אימר דרס שלא כנגד החלל שאין דרוסה פוסלת בו ושמא יש לומר דלא שריא ס"ס אלא היכא דלא אפשר לעמוד על בוריו של דבר אם הוא אסור אם לאו אבל במקום שאפשר לעמוד על בוריו של דבר בודקין וכן הדין נותן ותדע שהרי תנן לקמן (צ"ו ע"ב) בגיד חתוך שנתבשל עם הגידין דלאו בריה הוא אף על פי שיש מאה כיוצא בהן צריך בדיקה אחרין בזמן שיכול להכירו וזורקו ואוכל את השאר כיון שיכול לעמוד עליו אע"פ שאם אינו מכירו הכל מותר ומשערים אותו כבשר בלפת והכא נמי לא שנא כן נראה לי עכ"ל. הרי להדיא דאף בס"ס היכא שיש לברר הדבר ולעמוד על בוריו מצרכינן בדיקה. וכן מוכח מהא דאמרינן זבחים (ע"ד ע"ב) דפריך הגמ' על הא דתנן כל הזבחים שנתערבו בטריפה ירעו עד שיסתאבו האי טריפה הכי דמי אי דידע ליתי ולישקליה ואי דלא ידע מנא ידע דאיתערב ומשני דאיערב בנפולה ואם איתא דאין צריך בדיקה תיקשי דהא כולן מותרות משום ס"ס ספק אם ימצא בה טריפות מהטריפות שמנו חכמים או אם יש בה ריסוק איברים וא"ת יש בה ריסוק איברים דלמא לאו היא הנפולה אלא ע"כ דאף דס"ס היכא דאיכא לעמוד על בוריו מצרכינן בדיקה וכדכתב הש"ך יו"ד (סי' ק"י ס"ק ס"ו) ע"ש ואם כן אף הכא אמאי לא מצרכינן בדיקה:
ואמינא בזה לדון לפני רבינו הגדול בקרקע דהא לכאורה תיקשה לן טובא אמאי אמרינן חוששין שמא הבריא לפי פי' רש"י ז"ל דהבריא לשון ניקב פי' דהקוץ בא לצד החיצון כבר ורק השתא הוא דיצא מעור החיצון הא הוה לן למיזל בתר חזקה דהשתא וכמו דחזינן השתא דהקוץ לא קיימי רק בעור הפנימי אמרינן דחזקה שמעולם לא תחב בעור החצון וכדאמרינן ב"ב (קנ"ג ע"א) לא כתב בה שכיב מרע הוא אומר שכיב מרע הייתי והן אומרים בריא היית צריך להביא ראיה ששכיב מרע היה דברי ר"מ וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה ההיא מתנתא דהוה כתב בה כד הוה קציר ורמי בערסה ולא כתב בה ומגו מרעי' איפטר לבית עולמיה אמר רבה הרי מת וקברו מוכיח עליו אמר ליה אביי השתא ומה ספינה שרובן לאבד נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים חולין דרוב חולין לחיים לא כ"ש כמאן אזלא הא שמעתא דרבה כר' נתן דתניא מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידיהן בלא ראיה והן אין מוציאין מידו אלא בראיה דברי ר' יעקב ר' נתן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע אם שכיב מרע הוא עליהן להביא ראיה שבריא היה ופליגי בה רב הונא ורב חסדא בראיה דקאמרי חכמים במתניתין המוציא מחבירו עליו הראיה דרב הונא קאמר ראיה בעדים דר"מ סבר כר' נתן דסבר דאזלינן בתר השתא וקאי מתניתין כגון שהוא בריא השתא וקאמר הנותן מתנה שהייתי שכ"מ והשתא אני בריא וחוזרני בי והן אומרים בריא היית עליו הראיה שהיה שכ"מ וחכ"א הנותן מוחזק הוא בנכסים ועל המקבל להביא ראיה בעדים שבריא היה דסבר כר' יעקב ורב חסדא קאמר ראיה בשטר פי' דכ"ע אזלינן בתר השתא כרבה וכר' נתן וכיון דבריא הוא השתא זכה בעל השטר אך יקיים שטרו שלא יוכל הנותן לפוסלו אבל ראיה דר' מאיר ראיה בעדים הוא כדמפורש עליו להביא ראיה ששכ"מ היה דברי ר"מ וכן אמר רבה ראיה בעדים וכתב הרשב"ם ז"ל ומיהו רבה לא הדר ביה וקיי"ל כוותיה כדאמרינן בעלמא ב"מ (קי"ז) ר' נתן דיינא ונחית לעומקא דדינא הרי להלכה דאזלינן בתר חזקה דהשתא ואף לפי שיטת הרב אלפסי והרא"ש ז"ל והרמב"ם ז"ל (בה' זכייה ומתנה פ' ח' ה' כ"ז ובפ' ט' ה' כ"ב) דפסקו דלא כר' נתן משום דהלכה כחכמים דר' מאיר דהא ר' יעקב סבר כרבנן ורבה חזר ביה מההיא דלעיל דסבר כר' נתן דאם לא כן הוה קאמר ראיה בקיום השטר כדי דליתוקמי מילתייהו דר"מ ורבנן כולהו סברי כר' נתן דאזלינן בתר חזקה דהשתא וכן פסקינן בשו"ע (חו"מ סי' רנ"א ס' ב') היינו מטעם דאזלינן בתר חזקת ממון וכדאמרינן ב"ב (קנ"ד ע"א) או משום שרוב חולין לחיים כדאמרינן ב"ב (קי"ג ע"ב) או דכ"ע בחזקת בריאים קיימי כדאמרינן קדושין (ע"ט ע"ב) אבל היכא דליכא טעמא דהכי לכ"ע אזלינן בתר חזקה דהשתא. וכן אמרינן בקדושין (ע"ט ע"א) אתמר קדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר והרי היא בוגרות לפנינו רב אמר הרי היא בוגרות לפנינו ושמואל אמר חוששין לקדושי שניהם אימת אילימא בתוך ששה בהא נימא רב הרי היא בוגרות לפנינו אלא לאחר ששה בהא נימא שמואל חוששין לקדושי שניהם הא אמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד לא צריכא דקדיש בההוא יומא דמשלים שית רב אמר הרי היא בוגרות לפנינו מדהשתא בוגרות בצפרא נמי בוגרות ופסק הרא"ש ז"ל כרב דקדושי האב אינו כלום ואפי' אינה מכחישתו לומר שבאו הסימנים בבוקר וטעמא מדאמרינן התם (ע"ב) תני חדא הרי היא בוגרות לפנינו ותניא אידך חיישינן לקדושי שניהם מאי לאו חד כרב וחד כשמואל לא אידי ואידי כשמואל כאן במכחישתו וכאן בשאין מכחישתו ונימא מדמתניתא לא פליגי אמוראי נמי לא פליגי ותסברא הא רב יוסף בריה דרב מנשיא מדוויל עביד עובדא כוותיה דרב ואיקפד שמואל ואמר כ"ע כיילי ליה בקבא זוטא והאי מדרבנן כיילי ליה בקבא רבה ואי ס"ד לא פליגי אמאי קא מיקפד דלמא עביד עובדא במכחישתו ופי' רש"י ז"ל הא רב במכחישתו קאמר והאי דעבד עובדא כוותיה במכחישתו עבד אלא ודאי באין מכחישתו פליגי והאי בשאין מכחישתו עבד עובדא ע"ש. הרי דעבד עובדא אף בשאין מכחישתו אלא דאזלינן בתר חזקה דהשתא:
ואף לפי שיטת הרמ"ה ז"ל הובא בש"ע א"ע (ס' ל"ו ס"ה) דדוקא במכחישתו לומר שבאו הסימנים בבוקר אבל בשאינו מכחישתו צריכה גט משניהם ולא אמרינן דאזלינן בתר חזקה דהשתא היינו טעמא משום דהא הוה לה מעיקרא חזקה דנערות וכדאמרינן התם אמר לך רב אנא דאמרי אפי' כר' יעקב עד כאן לא קאמר ר"י התם דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו אבל הכא מי נימא העמד גוף על חזקתו ופי' רש"י ז"ל ותהוי נערה יומא דמשלים שית אין בה לא חזקת נערות ולא חזקת בגרות שהיום היא עומדת להשתנות, פי' דלכך לא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא דהוה נערה משום דחזקה העשויה להשתנות היא וכל חזקה העשויה להשתנות לא אזלינן בתרה אלא לכך אזלינן בתר חזקה דהשתא או כפי' ר"י בתוס' ד"ה מי דפי' דרגילות הן לבוא בבקר ואין שייך חזקה דנערות ושמואל אמר אנא דאמרי אפי' לר' נתן עד כאן לא קאמר ר' נתן התם אלא דכ"ע בחזקת בריאים קיימי מאן דקא מפיק נפשיה מחזקה הוי עליה לאיתויי ראיה אבל הכא מי קא מפקא נפשה מחזקה דקמה. ולא סבר שמואל דחזקת נערה הוה חזקה רעועה כרב או כשיטת רש"י ז"ל או כשיטת ר"י ז"ל ולכך פסק הרמ"ה ז"ל דאם אינה מכחישתו הוה קדושי ספק משום דהא הוה לה חזקה דמעיקרא חזקת נערות ובזה אף רב סבר דחוששין לקדושי שניהם אבל היכא דליכא חזקה דמעיקרא בודאי אזלינן בתר חזקה דהשתא. וכדמוכח מהא דאמרינן קדושין (י"ב ע"א) ההוא גברא דאקדיש בזוודא דאורדי יתיב רב שימי בר חייא קמיה דרב וקא מעיין בה אי אית בה שוה פרוטה או לא ההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא יתיב רב חסדא וקא משער ליה אי אית ביה שוה פרוטה או לא והא אמר שמואל חיישינן שמא שוה פרוטה במדי לא סבר ליה דשמואל, אמרה ליה אימא והא ההוא יומא דאקדשה הוה ביה שוה פרוטה אמר לה לאו כל כמינך דאסרת לך אבתרא אמרי ליה רבנן לרב חסדא ואמאי הא איכא סהדי באידית דידעי דבההוא יומא הוה ביה שוה פרוטה השתא מיהא לא ליתנהו קמן ואי אמרינן דלא אזלינן בתר חזקה דהשתא הא הוה בה ספק קדושין שמא בההוא יומא הוה ביה שוה פרוטה והא רב חסדא קאמר דלא הוה בה אפי' ספק קדושין וכדכתב התוס' ד"ה רב חסדא הכא לא מצי לשנויי הא בקדושי ספק כדלעיל משום דמיירי שקדשה אחיו אחר כך בפרוטה והיה בא רב חסדא להפקיע קדושי ראשון כדקאמר לאו כל כמינך דאסרת לה אבתרא ואי הוה אמר דראשונים ספק הוה אם כן צ"ל דצריכה גט מראשון א"כ תהיה אסורה משום דהוה גרושת אחיו הרי להדיא דרב חסדא קאמר כיון דהשתא לא הוה בה שוה פרוטה לא הוה מקודשת אף מספק ואמאי ליחוש שמא היה מעיקרא בשעת קדושין שוה פרוטה אלא דאזלינן בתר חזקה דהשתא וכן כתב הרמ"ה ז"ל הובא בטור אה"ע (סי' ל"א) כתב הרמ"ה אי קדיש במידי דלא ידעינן השתא אי הוה שוה פרוטה בעידן קידושין או לא אזלינן בתר השתא ואי אית בה שוה פרוטה השתא הוה קדושין ודאי עד דמתברר בסהדי דלא הוה בעידן קדושין שוה פרוטה הרי דסבר הרמ"ה ז"ל בעצמו דאזלינן בתר חזקה דהשתא אלא ע"כ הא דסבר קידשה אביה בבוקר והיא קידשה עצמה בערב ושניהם ביום שנשלם בו ששה חדשים של ימי נערות ובדקנוה ומצאנוה בוגרות מחזיקין אותה בחזקת בוגרות דקדושי האב אינן כלום דוקא במכחישתו אבל אם אינה מכחישתו צריכה גט משניהם הוה הטעם משום דהא איכא בה חזקת נערות ולכך החמיר הרמ"ה ז"ל דאם אינו מכחישתו לא אזלינן בתר חזקה דהשתא מדהשתא בוגרות מצפרא נמי בוגרות ומפרש הא דאמרינן ואי ס"ד לא פליגי אמאי איקפיד כי עבד עובדא במכחישתו היינו לומר דקים ליה לתלמודא דבמכחישתו הוא דעבד עובדא ומשום הכי קאמר את"ל דלא פליגי לא הוה קפיד אלא ע"כ פליגי במכחישתו דע"כ לא אמר רב הרי בוגרות לפנינו אלא במכחישתו אבל באין מכחישתו מודה דחיישינן לקדושי שניהם וכדכתב מרן הב"י ז"ל אבל באמת סבר ג"כ הרמ"ה ז"ל היכא דאיכא רק חזקה דהשתא לחודא אזלינן בתרה:
איברא דקשיא על הא דכתב המרדכי (בפ' המדיר) גבי מעשה על דבר המעיל שקנה ר' ברוך בשליחות קהלינו וטען הקהל שיש בו כדין אונאה ולא שהה בידו כדי שיראה לתגר או לקרובו וכי הקהל טענו שישלח עדיין לשוק אם יש בה כדין אונאה והשיב דשער שבשוק עשוי להשתנות מבקר לערב הכל לפי הלקוחות והמזומנים לצורך השעה שצריכין לחפצים הנמכרים ולא אזלינן בתר חזקה דהשתא הא מה יעשה מזה הסוגיא דקדושין (י"ב ע"א) יתיב ומשער ביה אם השתא לא שוה פרוטה לא הוה אף ספק קדושין וכן קשה על הרמ"א ח"מ (סי' רכ"ז ס"ט) שהביא להלכה דברי המרדכי דאם אמר המאנה שנשתנה השער ומתאנה אומר שלא נשתנה השער על המתאנה להביא ראיה דדרך השערים להשתנות תמיד. הא מהא דקדושין מוכרח לנו להיפך וצע"ג אח"כ מצאתי באבני מלואים שהעיר ע"ז:
איברא דראיתי להתוס' נדה (ד' ע"א) ד"ה שכל גבי נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ולמחר השכים ומצאו מת ר"מ מטהר וחכמים מטמאין שכל הטומאות כשעת מציאתן וכיון דבשעת מציאתן הוה מת אזלינן בתר חזקה דהשתא וטמא וכן מחט שנמצאת מלאה חלודה או שבורה טהורה שכל הטומאות כשעת מציאתן וכתב התוס' דהיינו דוקא לתרומה וקדשים אזלינן בתר חזקה דהשתא ומטמאין אבל לא לחולין וכדכתב התוס' נדה (ב' ע"ב) דה"מ מעת לעת דמ"ש דנגע אחד בלילה לקמן (ד' ע"א) דמטמאין רבנן כשעת מציאתן ואשה נמי אמרינן לקמן (ד' ע"א) כיון דשכיחי בה דמים כאינה בדוקה דמיא ואמאי מטהרין לחולין אף ברה"י וי"ל דלקמן נמי בנגע באחד בלילה מיירי בקדשים. וכן קופה לקמן (ג' ע"ב) דפריך הלל לשמאי מיירי בקדשים דאי לאו הכי תיקשי ליה לנפשיה וכן פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן המדלה מים מיירי במים שנעשו על טהרת הקודש ללוש בהן עיסת מנחות או להדיח בהן בשר קדש דכקדש דמי הרי להדיא דלא אזלינן בתר חזקה דהשתא כי אם לתרומה ולקדשים. התם משום דהא איכא חזקה דהעמיד טהרות על חזקתו או חזקה דמעיקרא דכל שיש חזקה כנגדה או חזקה דמעיקרא לא אזלינן בתר חזקה דהשתא וכן מוכח מהא דכתב התוס' חולין (י' ע"ב) דה"מ ודילמא גבי הא דאמרינן התם מנא הא מילתא דאמר רבנן אוקי מילתא על חזקתו אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן אמר קרא ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים דלמא אדנפיק ואתא בציר ליה שעורא אלא לאו משום דאמרינן אוקי אחזקיה וכתב התוס' שם אבל קשה דתינח היכא דליכא ריעותא אבל היכא דאיכא ריעותא כגון סכין שנמצאת פגומה וכן אחד משנים שנטמא ודאי בר"ה דמטהרין שניהם מטעם חזקה כהאי גוונא מנלן דאזלינן בתר חזקה וי"ל דהכי נמי יש ריעותא גדולה דאע"ג דאשתכח שחסר לאחר שבעה אפי"ה לא מטהרין למפרע כל אותם שנכנסו לבית בימי הסגר וכן כתב התוס' נדה (ב' ע"ב) דה"מ התם וכן מוכח מהא דכתב התוס' ב"מ (ק' ע"א) דה"מ הא גבי הא דאמרינן התם המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי וזה אומר משלקחתי יחלוקו אמאי יחלוקו ולחזי ברשותא דמאן קיימי וליהוי אידך המע"ה אמר ר' חייא בר אבין אמר שמואל בעומדת באגם ונוקמא אחזקת דמרא קמא וליהוי אידך המע"ה. הא מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין וכתב התוס' וא"ת ואמאי קאמר הא מני סומכוס היא לוקמה ואפי' כרבנן והכא לית לן למיזל בתר מרא קמא דאיכא חזקה אחרת כנגדה דאוקמי בחזקת מעוברת והשתא הוא דילדה הרי דלא אזלינן בתר חזקה דהשתא היכי דאיכא חזקה דמעיקרא דהא אמרינן דאזלינן בתר חזקת מעוברת ולא בתר חזקה דהשתא מדהשתא ילדה מעיקרא נמי ילדה וכן מוכח להדיא מהא דאמרינן בקדושין (ע"ט ע"א) אימת אילימא בתוך ששה בהא נימא רב הרי היא בוגרות לפנינו ופי' רש"י ז"ל הא כל אותן ששה חדשים בחזקת נערה היא עד שנכיר בסימני בגרותה וכי בדקנוה בפניא ואשתכח בוגרות מי יימר דמצפרא נמי בוגרות היא ודילמא השתא הוא דבגרה ומטעם דכל היכי דאיכא חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא לא אזלינן בתר חזקת השתא ולכך כתב התוס' דלא אמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן אלא לחומר תרומה וקדשים. אבל לחולין לא אזלינן בתר חזקה דהשתא מטעם דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא:
ובזה יתיישב מה דקשיא לן טובא על הא דאמרינן נדה (ס"ו ע"א) ואם יש לה מכה תולה במכתה ואם יש לה וסת תולה בוסתה ואם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינו תולה פי' דאם היה דם מכתה שראתה תמיד ממכתה משונה מדם שראתה כעת אינו תולה בדם מכתה אלא הוי מוחזקת רואה דם כו'. וקשיא אמאי לא אמרינן אימר כו' עכרן כדאמרינן נדה (י"א ע"ב) גבי תנוקות שלא הגיע זמנה לראות ונשאת כו' נשתנו מראה דמים שלה טמאה מתיב ר' יונה ובתולה שדמיה טהורים אמאי כו' דילמא נשתנו מראה דמים שלה אמר רבא אימא רישא חוץ מן הנדה והיושב על דם טוהר הוא דלא בעי בדיקה אבל בתולה שדמיה טהורין בעיא בדיקה אלא קשיא אהדדי כאן כו' עכרן כאן שלא כו' וכן מצאתי לגאון קדמון אחד בעל האשכול ז"ל דמקשה כן אבל לפי דברינו אתא שפיר דעד כאן לא אמרינן גבי בתולה אימר כו' עכרן. משום דלא אזלינן בתר חזקה דהשתא כיון דהשתא חזינן דדמיה הוה משונה מדם כו' הראשונה אלא אמרינן דאימר כו' עכרן משום דהא איכא בה חזקה דמעיקרא מדם טוהר דמנגדת לה ולכך שפיר לא אזלינן בתר חזקה דהשתא מדהשתא חזינן דנשתנה מראה דמים שלה ממראה הראשונה כן לא אמרינן אימר דמעיקרא לא הוה נשתנו אלא השתא עכרן אלא אמרינן כו' עכרן מטעם דהא יש לה חזקה דמעיקרא שדמיה טהורין הוי ולכך שפיר תלינן אימר כו' עכרן דהא כל היכא דאיכא חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא לא אזלינן בתר חזקה דהשתא אלא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא וכדכתב התוס' חולין (י' ע"ב) ד"ה ודילמא וכן בנדה (ב' ע"ב) ד"ה התם וכדכתב התוס' ב"מ (ק' ע"א) ד"ה הא. אבל הכא ברואה דם מחמת כו' לא הוה בה חזקה דמעיקרא דמנגדת לחזקה דהשתא בודאי בזה לא אמרינן אימר כו' עכרן דהא הוה לן למיזל בתר חזקה דהשתא כיון דהשתא חזינן דדם משונה מדם מכתה לא אמרינן דמעיקרא הוי דומה לדם מכתה ורק השתא כו' עכרן משום דכל היכא דלא מנגדה לה חזקה דמעיקרא אזלינן בתר חזקה דהשתא ועי' בסדרי טהרה (סי' קפ"ז ס"ק י"ד) ד"ה ובט"ז ובד"ה ובש"ך ע"ש. וזה ברור בעזר השם יתברך שמו ויתעלה:
ובזה יתיישב דברי התוס' פסחים (צ"א ע"א) ד"ה שהיה גבי הא דאמרינן התם האונן והמפקח את הגל מעל אדם ואין ידוע אם ימצאנו חי או מת וכן מי שהבטיחוהו להוציא מבית אסורין והחולה והזקן שהן יכולין לאכול כזית שוחטין עליהן על כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן שמא יביאו את הפסח לידי פסול לפיכך אם אירע בהן פסול פטורין מלעשות פסח שני חוץ מן המפקח בגל שהוא טמא מתחילתו פי' דהמפקח את הגל מעל אדם ואינו ידוע אם ימצאנו חי או מת שוחטין עליו דמכ"מ עודנו בחזקת טהרה כיון דלא ידעינן אם חי הוא או מת אבל המפקח את הגל ונמצא שהוא מת אמרינן דמעיקרא נמי בעת שהתחיל לפקח את הגל נמי מת הוה ולכך טמא הוה קודם שחיטה וחייב לעשות פסח שני. וכתב התוס' שם ד"ה שהיה תימא לר"י מפקח הגל נמי נימא חי הוה כשהתחיל לפקח וי"ל דכיון דמצאו מת אית לן למימר שמתחילתו היה מת שכל הטומאות כשעת מציאתן א"כ קשיא הא היכי דאיכא חזקה דמעיקרא לא אזלינן בתר חזקה דהשתא א"כ אמאי אמרינן דמת היה מעיקרא הוה לן למיזל בתר חזקה דמעיקרא דהיה חי בשעה שהתחיל לפקח את הגל ואמאי חייב לעשות פסח שני ועוד הא כבר כתבו התוס' דלא אמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן אלא לחומר תרומה וקדשים אבל לא לחולין כדכתב בנדה (ד' ע"א) ד"ה שכל וכן בעירובין (ל"ה ע"ב). אך לפי דברינו אתא שפיר דעד כאן לא אמרינן דכל הטומאות כשעת מציאתן אלא לחומר תרומה וקדשים אבל בחולין לא אזלינן בתר חזקה דהשתא מטעם דהא הוה בהם חזקה דמעיקרא המנגדת לחזקה דהשתא כמו גבי נגע באחד בלילה ואינו ידוע אם חי אם מת ולמחר השכים ומצאו מת דחכמים מטמאין הוה דוקא לחומר תרומה וקדשים. אבל לחולין אזלינן שפיר בתר חזקה דחי משום דהא יש לו חזקה דמעיקרא המנגדת לחזקה דהשתא דהא אית ליה חזקת חי. וכן גבי מחט הנמצאת מלאה חלודה או שבורה דאמרינן דטהורה דכתב התוס' שם ע"ז לאו משום כשעת מציאתן דאורייתא אלא משום דמוקי טהרות אחזקתייהו נמי הוה מטעם דהא הוה בה חזקה דמעיקרא חזקת שלמה אבל הכא במפקח את הגל ונמצא שהוא מת שפיר אמרינן דמעיקרא נמי הוה מת דהא הכא לא שייך בה חזקה דמעיקרא דהא הוה חזקה העשויה להשתנות דהא כל שעה ושעה דמוטל תחת הגל אזלי מעט מעט חזקת חיים מחמת שהמפולת דוחקתו א"כ איתרע חזקת חיים דמעיקרא:
וראיה לזה מהא דאמרינן בתוספתא גיטין (פ' ג') וכן בירושלמי גיטין (פ"ג ה"ד) ועוד שלשה הוסיפו גוררת חיה או ששטפו נהר או שנפל עליו מפולת נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים בת כהן לישראל בת ישראל לכהן אין אוכלין בתרומה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בה' תרומות (פ"ט הכ"ט) ולכך שפיר אמרינן דמעיקרא קודם שחיטת הפסח ג"כ היה מת משום דהא אין לו חזקה דמעיקרא דחזקה דמעיקרא עשויה להשתנות וכל חזקה העשויה להשתנות לא אזלינן בתרא וכדאמרינן נדה (ב' ע"ב) דאמרינן התם היינו טעמא דב"ה כי אמר העמיד על חזקתו היכא דלית לה ריעותא מגופה אבל איתתא כיון דמגופה קא חזיא לא אמרינן אוקמה אחזקתה ופי' רש"י ז"ל מועדה ועלולה היא לכך אין לה חזקת טהרה מטעם דכל חזקה העשויה להשתנות לא אזלינן בתרה. והא דאמרינן דלחולין לכ"ע דיה שעתה לאו משום דאזלינן בתר חזקה אלא משום כדכתב התוס' נדה (ב' ע"א) ד"ה מעל"ע דלא ילפינן מסוטה לטמא למפרע. ולכך אמרינן בטומאה דמעל"ע מוקמיה לה אחזקתה ולא מטעם דמוקמינן לה אחזקה דמעיקרא וכדכתב המהרי"ט ז"ל (חלק ראשון סי' מ"א) ומטעם זה כתב מרן הבית יוסף ז"ל בשולחנו הטהור או"ח (סי' ח' ס' ט') שקודם שיברך יעיין בחוטי הציצית אם הם כשרים כדי שלא יברך ברכה לבטלה ולא אמרינן אוקמינן אחזקתייהו משום דעשויין ליפסק בכל שעה והוה חזקה עשויה להשתנות וכמה שכתב בי"ד (סי' ר"א ס' ס"ה) בשם תשובת הר"ן ז"ל וכדכתב המ"א ס"ק י"א שם ע"ש ולכך שפיר לא אזלינן בתר חזקת חי כיון שעשויה להשתנות ובזה אזלינן בודאי בתר חזקה דהשתא מדהשתא מת מעיקרא נמי מת היה דכל היכא דאיתרע חזקה דמעיקרא אזלינן בתר חזקה דהשתא וכדכתב רש"י ז"ל בקדושין (ע"ט ע"ב):
ובזה יתיישב קושית הט"ז ביו"ד (סי' שצ"ז ס"ק ב') דמקשה על הא דכתב מהר"מ מינץ דמי שמת לו מת ואינו יודע אם תוך ל' או לאחר ל' אם חייב להתאבל אם לא דכתב דמטעם חזקה נ"ל להחמיר דתנן בפרק כל הגט (כ"ח ע"א) המביא גט והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים וגם בתשובת מהר"י ן' לב פסק לחיוב מכח ההיא דפרק כל הגט ומקשה מהאי דברי התוס' פסחים (צ"א ע"א) ד"ה שהיה דכיון שנמצא מת תחת הגל אית לן למימר שמתחילתו היה מת שכל הטומאות כשעת מציאתן הרי לפניך דלא אמרינן אוקים אותו בחזקת חי והשתא הוא דמת כן הכא אם היה ספק אם מת מקודם ל' או לא אמאי מוקמינן לו בחזקת חי שהיה חי מקודם הו"ל למיזל בתר השתא מדהשתא הוא מת אמרינן דמעיקרא נמי מת הוה והוה לאחר שלשים ואינו חייב להתאבל ולפי דברינו אתא שפיר דעד כאן לא אמרינן דהמפקח בגל ונמצא מת חייב לעשות פסח שני שהוא טמא מתחילתו ואמרינן דלא אוקמינן אותו בחזקת חי משום דהא כאן ע"כ אזלינן בתר חזקה דהשתא מדהשתא מת מעיקרא נמי מת הוה משום דהא דהחזקה דמעיקרא היא עשויה להשתנות דהא כל שעה ושעה אזלי לו חזקת חיים דהגל דוחקתו וכדברי התוספתא גיטין (פרק ג') ובירושלמי (פ"ג ה"ד) דנפל עליו מפולת נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים מטעם זה דהא כל שעה ושעה אזלי לו חזקת חיים והוה חזקה העשויה להשתנות ולכך אמרינן דאזלינן בתר חזקה דהשתא אבל הכא גבי אבלות בודאי הוה לן למיזל בתר חזקה דמעיקרא וחי היה מקודם והשתא הוא קודם שלשים וזה ברור בע"ה.
ודע אף דאמרינן דכל חזקה העשויה להשתנות לא הוה חזקה אפ"ה עד אחד לא מהימן בזה ואף דכתב הרא"ש ז"ל בגיטין פ' הניזקין דכל שלא איתחזיק לא איסור ולא היתר עד אחד נאמן לומר שהוא מותר וכדמוכח בפרק האשה רבה (פ"ח ע"ב) גבי חתיכה ספק חלב ספק שומן דנאמן לומר שהוא שומן וכ"ש אם הוא אומר חלב הוא שהוא נאמן כיון דלא איתחזק לא איסור ולא היתר אפ"ה כל היכא דאיכא חזקה אף דעשויה להשתנות עד אחד לא מהימן לומר נגד החזקה אף דעשויה להשתנות וראיה גדולה לזה מהא דאמרי' בירושלמי (יומא פ"ג ה"א) אמר להן הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה, אם הגיע הרואה אומר בורקי, ומקשינן בירושלמי התם ועד אחד נאמן שנייא היא הכא שאת יכול לעמוד עליו, פי' דלכך נאמן עד אחד לומר שהגיע זמן השחיטה, ואף הא אין עד אחד נאמן באיסורין משום דכל מילתא דעבידא לגלויא עד אחד נאמן, וכדאמרינן קדושין (ס"ו ע"ב) ואביי אמר לעולם דקא מכחיש ליה ודקאמרת אמאי מהימן דאמר ליה שלח ואחוי וכתב התוס' שם ד"ה שלח מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתברר עד אחד נאמן עליו ואפי' עד אחר מכחישו, הרי להדיא דמקשי הירושלמי אמאי עד אחד נאמן לומר שהוא יום והגיע זמן השחיטה הא אין עד אחד נאמן באיסורין ואף דהא הכא לא איתחזק איסורא מטעם דהא לילה הוה חזקה העשויה להשתנות והוה כמו ביומי דמשלים שית דאמרינן בקדושין (ע"ט ע"ב) דהוה חזקה העשויה להשתנות א"כ מוכרח לנו מזה דעד אחד אינו נאמן באיסורין היכא דאיכא בה חזקת איסור אף דעשויה להשתנות:
ובזה יתבאר לנו דברי התוס' קדושין (ס"ד ע"א) ד"ה נאמן גבי הא דאמרינן התם בני זה בן י"ג שנים ויום אחד בתי זו בת י"ב שנה ויום אחד נאמן לנדרים ולחרמים ולהקדישות ולערכין אבל לא למכות ולעונשין וכתב התוס' שם דעד אחד נאמן באיסורין תימא הא אין עד אחד נאמן אלא בדבר שבידו וי"ל כיון דסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו מיהו קשה מאי איריא אב אפי' אחר נמי וי"ל דאב דייק טפי לדעת שניו לפי שעליו מוטל להודיע לאחרים ולכך לאב עשאוהו כבידו ולא לאחרים וא"כ קשיא הא הא דאמרינן אין עד אחד נאמן באיסורין הוה דוקא היכא דאיכא חזקה דאיסורי, וכדאמרינן יבמות (פ"ח ע"א) אבל בלא חזקה דאיסורא עד אחד נמי מהימן והא הכא בבן ליכא חזקה דקטנות דהא הוה חזקה העשויה להשתנות וכדאמרינן בנזיר (ס"ד ע"ב) נזיר ועושה פסח שהלכו בקבר התהום בשביעי שלהן טהורים מתיב רבא ירד ליטהר מטומאת המת טמא שחזקת טמא טמא א"ל מודינא לך בנזיר שמחוסר תגלחת א"ל רבא אף אנא מודינא לך בעושה פסח שלא מחוסר ולא כלום והא מחוסר הערב שמש א"ל שימשא ממילא ערבא. פי' דלכך בעושה פסח שנטמא בטומאת המת והוזה עליו בשביעי שלו והלך בקבר התהום אמרינן דהוא טהור משום דהוא הוה בחזקת טהור משום דשימשא ממילא ערבא א"כ אין לו חזקת טמא דמעיקרא ואמרינן דחזקת טהור טהור משום דאין חזקת טומאה כיון דהחזקה עשויה להשתנות, וכדכתב התוס' יבמות (ס"ח ע"א) ד"ה רישא דכתב וא"ת וספק בן ט' היך פוסל בביאתו נוקמיה אחזקה קמייתא דהוה פחות מבן תשעה ויש לומר דהכא כגון דהשתא דאתי קמן הוי ודאי בן תשעה אף על פי שהיה ספק כשבא עליה לא מוקמינן ליה אחזקה קמייתא אלא אזלינן בתר השתא שהוא ודאי בן תשעה דחזקה דקמייתא איתרע ליה משום דחזקת קטנות לא הוה חזקה משום דעשויה להשתנות והוה לן למימר דאף עד אחד נאמן דהא לא איתחזק לא איסור ולא היתר, ולפי דברינו אתא שפיר דהא מוכרח לנו מהירושלמי דיומא (פ"ג ה"א) וכן בראש השנה (פ"ב הל' א') דאין עד אחד נאמן באיסורין אף היכא דאיכא חזקה העשויה להשתנות נמי קרינן ביה אתחזק איסורא ואין עד אחד נאמן וזה ברור בעזרת יתברך שמו ויתעלה:
איברא דעדיין תיקשא לנו אם כן אמאי אמרינן בקדושין (ע"ט ע"א) אימת אילימא בתוך ששה בהא נימא רב הרי היא בוגרת לפנינו השתא הוא דבגרה אלא לאחר ששה בהא נימא שמואל חיישינן לקידושי שניהם הרי דלא פריך הגמ' אילימא בתוך ששה בהא נימא שמואל חיישינן לקידושי שניהם הא הוה לן למיזל בתר חזקה דמעיקרא חזקת נערות ואמאי הוה קדושי ספק, הא בודאי הוה קדושי האב קדושין ודאין, ומטעם זה כתב הטור בס' ל"ז אבל בתוך הו' חדשים אם קדשה אביה שלא לדעתה והיא קדשה עצמה שלא לדעת אביה ונמצאו לה סימנים והוה קדושי ספק דצריכה גט משניהם וכן פסקינן (בש"ע א"ע סי' ל"ז ס"ו) מטעם דלא מקשי הגמ' לשמואל נמי אמאי הוה קדושי ספק וכדכתב מרן הב"י בסי' ל"ז ע"ש ואמאי לא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא חזקה דנערות:.
ואמינא בזה דאתא שפיר דהא דאמרינן ב"מ (ק"ב ע"ב) ושמואל אמר בבא באמצע חודש עסקינן אבל בא בתחילת חודש כולו למשכיר מי אמר שמואל לא אמרינן תפוס לשון אחרון והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה כור בשלשים סאה אני מוכר לך ראשון ראשון קנה התם טעמא מאי משום דתפיס הכא נמי קא תפיס ורב נחמן אמר קרקע בחזקת בעליה קיימת, הרי לנו דכל דספק לנו בדין מכי תפוס אין בנו כח להוציא מידו והעמיד דבר על חזקתו, וכן פסק הרב אלפס והרא"ש ז"ל בפ' השואל דדוקא בקרקע שאין יכול להצניע ולשומטו מיד בעליו הלכך אזלינן בתר חזקת מרא קמא, אבל במטלטלין אזלינן לבתר מאן דתפיס וכדאמרינן ב"מ (ק"י ע"א) גבי ההוא שטרא ע"ש והשתא ניחא הא דאמרינן דבתוך שש לשמואל ניחא דחיישינן לקדושי שניהם ולא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא דהיינו חזקת נערות דהא בהאי דינא דקדושין אם היא נערה או בוגרות יש נמי נפקא מינה לכסף קדושין ולמעשה ידיה דאי היא נערה הכסף קדושין וכן מעשה ידיה לאביה ואם היא בוגרות הוה הכסף קדושין ומעשה ידיה לעצמה וכדאמרינן בקדושין (ד' ע"א) הלכך הא יש לחזקה דהשתא נמי חזקת ממון דהא היא תפוס בעצמה הוה למעשה ידיה ואין בנו כח להוציא מידה וכיון דלענין ממון אזלינן אף היכא דאיכא חזקה דהשתא כדאמרינן קדושין (ע"ט ע"ב) ע"כ לא קאמר ר"י התם דאיכא למימר העמיד ממון על חזקתו כן הכא אף דאיכא חזקה דמעיקרא אזלינן בתר חזקת ממון ולכך לא אזלינן בתר חזקת נערות משום דהא הכא איכא נמי חזקת ממון ולכך הוה אמרינן דאזלינן בתר חזקה דהשתא המסייע להחזקה דממון:
ואף דהא כי איתשיל לענין ספק קדושין ולאו לענין ממון מ"מ הא אמרינן יבמות (קכ"ב ע"ב) תנאי היא דתניא אין בודקין עידי נשים בדרישה ובחקירה דברי ר' עקיבא ר' טרפון אומר בודקין וקא מיפלגי בדר' חנינא דאמר ר' חנינא דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם ומה טעם אמרו דיני ממונות אין צריכין דרישה וחקירה שלא תנעול דלת בפני לווין ובמאי קמיפלגי מר סבר כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמיא ומר סבר כיון דשרינן אשת איש לעלמא כדיני נפשות דמיא, הרי דכל הטעם דמאן דסבר אין בודקין עידי נשים בדו"ח משום דכיון דאיכא כתובה למשקל והוה בה נמי דיני ממונות כדיני ממונות דמיא וכן פסקינן בש"ע א"ע (סי' נ"ז ס' כ"א):
ואף דכתב הרמב"ם ז"ל בה' גירושין (פ' י"ג ה' כ"ח) ואין בודקין עידי אשה בדרישה וחקירה שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל משום התרת עגונה ולא כתב הטעם משום דאיכא כתובה למשקל ואיכא בה דיני ממונות כדיני ממונות דמי, כבר כתב עליו הרשב"א ז"ל וזה לשונו וזה תימא שלא הוזכר הטעם הזה בגמ' כלל ונראה שהוא ז"ל מפרש מ"ש בגמ' כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמי כלומר דאע"פ שלא הקילו שלא לדרוש ולחקור אלא בדיני ממונות בלבד אבל בדיני נפשות בדיני דאורייתא מוקמינן להו והכא כיון דשרינן א"א לעלמא כדיני נפשות דמי ובעינן דרישה וחקירה מדינא משום צד דיני נפשות שבו והיינו טעמא נמי דמאן דאסר אבל מאן דשרי סבר דאע"פ כן כיון דאית בהו נמי צד ממון הקלו ביה משום עגונה והכא ליכא משום נעילת דלת דמילתא דלא שכיחא היא אלא משום עגונה בלבד הוא דשרינן לה וסמכינן שלא לדרוש בעדים משום צד ממון שבו, אבל לגבי גיטין וקדושין לכ"ע לא בעי דרישה וחקירה משום נעילת דלת ע"ש, הרי דכל הטעם הא דלא בעי דרו"ח בעידי נשים משום דאיכא גם בה צד ממון, ואף דהלא עיקר עדות העד להתירה לשוק הוא והוא עדות א"א דהוה דיני נפשות ובתר הכי אתא דין ממון שתטול כתובה וכדמקשי הרמב"ן ז"ל הובא בנ"י ז"ל סוף יבמות עי' שם מה שתירץ הרמב"ן ז"ל אפ"ה אזלינן בתר דין ממון, ועי' סנהדרין (ח' ע"א) וכי יש בה דיני נפשות מאי הוה ועי' רש"י ד"ה דכ"ע ועי' ע"ב אביי אמר דכ"ע וכן פסק הרמב"ם (בפ' י' ה"ג) ע"ש, כן הכא גבי קדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר בתוך ו' חדשים דהוה חוששין לקדושי שניהם, ואף דהא איכא בה חזקה דמעיקרא חזקת נערות אפ"ה הא איכא בה נמי דין ממון המסייע לחזקה דהשתא ולכך לא הוה קדושי האב ודאי:
והשתא הא ע"כ הא דמקשה הרשב"א ז"ל בתוה"ב שלו ובחי' בחולין (מ"ו) דלפי שיטתו דסירכא תלויה כשרה ואף בדיקה לא בעי מטעם דסבר כשיטת דיש סירכא בלא נקב ולא דמי לישב לה קוץ בושט ולא לספק דרוסה דחוששין לה ע"כ הוה מטעם דליחוש לן שמא מעיקרא היתה הסירכא סרוכה למקום השני וכדכתב מרן הב"י ז"ל (בס' ל"ט) וא"ת לדברי האומרים אין סירכא בלא נקב אמאי שרינן סירכא תלויה אפי' בבדיקה ניחוש דלמא סרוכה היתה למקום אחר ונתפרק וי"ל דאם איתא דנתפרקה באותה שעה היתה ניקבת ע"ש הרי דלא חיישינן לשמא היתה נסרך למקום אחר והשתא הוא דנתפרקה אלא מטעם דהא בדקינן לה וחזינן שאין בה נקב. אבל לפי שיטתו של הרשב"א ז"ל דאף בדיקה לא בעי מקשה שפיר ליחוש לן דלמא נתפרקה השתא ומקודם היתה נסרכת למקום אחר ואמאי לא בעינן בדיקה. דאין לומר דהקושיא של הרשב"א ז"ל הוה בלא זאת הטעם דלמא נתפרקה הא סירכא תלויה לא גרע לשיטתו מסירכא כסדרן דכתב הוא בעצמו לעיל בתורת הבית שאף בדיקה לא בעי וכתב וכן נהגו וכן פסק להלכה מרן הב"י ז"ל ואמאי לא מקשה כן התם על סירכא כסדרן אלא ע"כ בלא שום ספק דמקשה כן מטעם ליחוש דלמא מעיקרא הוה נסרך למקום אחר ורק השתא נתפרקה:
ולפי דברינו אתא שפיר דעד כאן לא אמרינן בישב לה קוץ בושט דחוששין לה פי' דחוששין שמא מעיקרא תחב הקוץ בעור השני ורק השתא הוא דיצא משם משום דהא אמרינן חולין (מ"ג ע"א) וושט דאכלה ביה ופעיא ביה רווח גמדא ליה ופשטא ליה זמנין דמהנדזין בהדדי קורקבן דמינח נייח כדקאי קאי הרי דדרך הוושט שלא יעמוד במקום אחד ולכך הוא דלא אזלינן בתר חזקה דהשתא מדהשתא חזינן שלא תחב בעור השני כן מעיקרא נמי מעולם לא תחב בעור השני דהא הוה חזקה העשויה להשתנות דלא אזלינן בתרא וכן הא דאמרינן חולין (נ' ע"ב) מחט שנמצאת בבית הכוסות בצד אחד כשרה אבל בהמסס אפי' מצד אחד שלא ניקב מעבר לעבר טריפה כן שיטת רש"י ז"ל וכתבו התוס' שם דחיישינן שמא הבריא כדחיישינן בישב לה קוץ בוושט התם נמי הוה הטעם משום כיון דאיכא אוכלין ומשקין הוה נמי חזקה העשויה להשתנות וכדאמרינן חולין (מ"ט ע"א) אמרי התם כיון דאיכא אוכלין ומשקין אימא אוכלין ומשקין דחקוה וכדכתב הרא"ש ז"ל בפרק אלו טרפות (דף נ' ע"ב) ע"ש ולכך שפיר אמרינן דחוששין שמא הבריא אבל בנידון סירכא תלויה בודאי אין חוששין דלמא היתה מעיקרא נסרך למקום אחר ורק השתא נתפרקה דהא אזלינן בתר חזקה דהשתא כל דחזינן דהשתא לא נסרך למקום אחר כן בודאי מעולם לא היה נסרך למקום אחר וזה ברור בעזה"ש:
והשתא הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והר"ן והרא"ש ז"ל כולם מכשירין סירכא תלויה ורק בזה אם צריך לנופחה פליגי דהרמב"ם והרמב"ן ובעל העיטור מצריכינן בדיקה משום דסברי דאין סירכא בלא נקב ובעינן לבדוק אבל הרשב"א והר"ן ז"ל מתירין אותה אף בלא בדיקה וכן פסק מרן הב"י ז"ל בשולחנו הטהור (י"ד ס' ל"ט ס"ח) דסירכא תלויה כשרה ואינה צריכה בדיקה אבל לפי הא דכתב הרמ"א ז"ל (בס' ל"ט ס"א) דנהגו לנפחה אם יש סירכא דעוברת על ידי משמוש הוא הדין בזה דצריך בדיקה דהא חד טעמא הוא דסירכא תלויה וסירכא עוברת שניהם אנו מחזיקין להפשטת ליחה וכדכתב הט"ז ז"ל שם (ס"ק י"ב):
והשתא נבוא לדין אם נראה על הריאה כמו חסרון מבחוץ כמו קמט או סדק ועולה בנפיחה דהנה אמרינן חולין (מ"ז ע"ב) אמר עולא אמר ר' יוחנן ריאה שנשפכה כקיתון כשרה אלמא קא סבר חסרון בפנים לא שמיה חסרון איתיביה ר' אבא לעולא הריאה שנקבה או שחסרה מאי חסרה אילימא מבחוץ היינו נקבה אלא לאו מבפנים וש"מ חסרון מבפנים שמיה חסרון לעולם מבחוץ ודקאמרת היינו ניקבה לא צריכה לר' שמעון דאמר עד שתנקוב לבית הסימפונות הני מילי נקב דלית ביה חסרון אבל נקב דאית ביה חסרון אפי' ר' שמעון מודה וכתב התוס' שם דה"מ אבל ויש שרצו לאסור כשנראה ריאה חסרה שיש קמט או סדק וחסרון על הריאה אפי' עולה בנפיחה והעור והבשר קיים והשיב להם ריב"א דטעות הוא בידם דאם כן הוה ליה לשנויה הכי וכדברי הכל ולא הוה ליה לאוקמיה כר' שמעון אלא ודאי כיון דעולה בנפיחה כשרה וכן פסק רבינו קלונימוס הזקן והרמב"ם ז"ל כתב בה' שחיטה (פ' ח' ה' ז') וכן אם חסר גוף הריאה אע"פ שלא נקבה הרי זו כמו שחסרה מנין האונות וטרפה וכתב מרן הכ"מ ז"ל כלומר שמתחלת ברייתה נבראת חסרה קצת ממנה והקרום קיים אלא שנראה בה כמין פגם וחסרון וכעין מעשה דר' קלונימוס הזקן שהביאו התוס' א"כ קשה על רבינו טובא קושית התוס' דאם כן למה לא מתרץ הגמ' אף לדברי הכל דכגון שחסרה קאי על שנראה חסרה מתחלת ברייתה נראית חסרה ולא צריך לאוקמיה דוקא אליבא דר"ש ונדחק שם לתרץ דאפשר לומר בדעת רבינו דאה"נ דהוה מצי לשנויי הכי אלא דלפום מאי דס"ד דמקשה דחסרון. לא הוה אלא ע"י נקב אהדר ליה דאיכא לאוקמי כר"ש אבל לפום קושטא אית לן לאוקמי ככ"ע והיינו פגם וחסרון נראה בה מבחוץ ואין בה נקב:
ואמינא בזה דשפיר אתא משום דהכא קאי הגמ' אליבא דר' יוחנן ור' יוחנן לשיטתו אזיל דגרסינן בכורות (ג' ע"ב) ר' אלעזר לא על לבי מדרשא אשכחי' לרב אסי אמר ליה מאי אמרו רבנן בי מדרשא א"ל הכי אמר ר' יוחנן אפי' מום קל פרש"י דאפי' אין לעובד כוכבים שותפות אלא באזנה שאם היה נוטל חלקו אינה לא נבילה ולא טרפה אלא מום קל בעלמא פטורה מן הבכורה והא דתנן רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל פטורה מן הבכורה ואם יש בה מקצת סימנים חייב מום קבוע הוי לשחוט עליו בשלמא מום קל קמ"ל כדרב הונא ולאפוקי מדרב חסדא ורבא דסברי דוקא דבר שעושה נבילה או טרפה הוא דפטורה מן הבכורה אלא מום קבוע מאי קמ"ל דכיון דאישתני הוה ליה מומא תנינא ופיו דומה כשל חזיר הרי זה מום וכי תימא התם נשתנה בדבר שאין במינו קדוש בבכורה הא נשתני בדבר שבמינו קדוש בבכורה הא נמי תנינא עינו אחת גדולה ואחת קטנה ותנא גדולה גדולה כשל עגל וקטנה קטנה כשל אווז בשלמא קטנה כשל אווז אין במינו קדוש בבכורה אלא גדולה כשל עגל יש במינו קדוש בבכורה אלא לאו משום דאמרינן כיון דאשתנה הוה ליה מומא, פרש"י דהוה מום קבוע לשחוט בחוץ כבכור בעל מום ששוחטו כהן ואוכלו, לא משום דהוה ליה שרוע, ופי' רש"י דשרוע האמור בתורה זו היא שאברו אחת גדול מחבירו אבל שנוי אחר כגון שצמרו דומה לעז לא שמעינן דמום הלכך צריך לר' יוחנן לאמר לנו וקמ"ל דהוי מום ושוחטין אותו בחוץ כבעל מום הכי נמי מסתברא דתנן מומין אילו בין קבועין ובין עוברין פוסלין יתר עליהן אדם עיניו שתיהן גדולות שתיהן קטנות גבי אדם הוא דכתיב איש איש מזרע אהרן דבעינן איש שוה בזרעו של אהרן אבל בהמה שתיהן גדולות ושתיהן קטנות נמי לא הוה מומא אחת גדולה ואחת קטנה מאי טעמא אי משום שינוי אפי' שתיהן גדולות ושתיהן קטנות נמי אלא לאו משום דהוה ליה שרוע לא לעולם משום שינוי ושינוי הוה מומא ודקא קשיא לך אפי' שתיהן גדולות שתיהן קטנות התם אי מחמת בריותא יתירא תרווייהו בעי למברא אי מחמת כחישותא תרווייהו בעי מיכחש. וכתב רש"י ז"ל ואי קשיא אמאי איצטריך לר' יוחנן למימר הא אוקימנא דשנוי הוה מומא תריץ כיון דאיכא למימר נמי לאו משום שינוי אלא הוא משום שרוע איצטריך לאשמעינן:
המתבאר לנו מזה הגמ' דלפי שיטתו של ר' יוחנן ק דאמר לנו דבר חדש מבי מדרשא דרחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל פטורה מן הבכורה וגם אם יש ביה מקצת סימנים חייב אבל הוה מום קבוע לשחוט עליו בחוץ כבכור בעל מום וקא אתא לאשמעינן מה שלא שמע לנו ממתניתין מוכרח לסבור דהא דאמרינן עינו אחת גדולה ואחת קטנה הוה מומא לשחוט עליו את הבכור הוה הטעם דהוה ליה שרוע ולא מטעם כיון דאישתני הוה ליה מומא דהא אם הוה הטעם משום כיון דאישתני הוה מומא א"כ תקשה לן מאי קמ"ל להם ר' יוחנן מה שלא שמעו ממתניתין ומאי חידוש אמר להם דמום קבוע הוה לשחוט עליו כבכור בעל מום אלא דממתניתין לא ידעינן כלום דהוה מומא דכיון דאישתני אישתני והוה מומא אלא דהטעם הוה משום שרוע ולכך קמ"ל להם מה שלא שמעו ממתניתין אבל באמת כיון דחידש להם ר' יוחנן דמום קבוע הוי לשחוט עליו הוי הטעם נמי הא דמתניתין עינו אחת גדולה ואחת קטנה הוה מטעם כיון דאישתני אישתני והוה מומא וכן פסק הרא"ש ז"ל (פ' ו' דבכורות) דהלכה כר' יוחנן דהוה מום קבוע לשחוט עליו כיון דאישתני הוה מומא:
והשתא ניחא דברי הרמב"ם דהא אי הוה קאמר הגמ' דמתניתין דהריאה שנקבה או שחסרה קאי על האי דינא דהרמב"ם ז"ל על שנראה חסרה מתחלת ברייתה דהוה טריפה מטעם דכיון דאישתני ונראה כחסרה אף דלא חסרה הוה טרפה א"כ הרי ידעינן דכיון דאישתני אישתני והוה מומא וא"כ תקשא לן מאי קמ"ל ר' יוחנן הא דאמר להו מום קבוע הוא לשחוט עליו את הבכור הא שמעינן ממתניתין דריאה שנקבה או שחסרה ומוקמינן לה על שנראה חסרה קמט או סדק מבחוץ הוה טרפה א"כ שמעינן לנו שפיר ממתניתין דאם אישתני הוה מומא ומה חידש ר' יוחנן לנו הא שמעינן לנו שפיר מהא מתניתין הריאה שנקבה או שחסרה ולכך הוכרח הגמ' לומר דממתניתין הריאה שנקבה או שחסרה לא ידעינן בהכרח על דחסרה היינו שנראה חסרה מבחוץ דהא יש לנו לפרש המתניתין בתירוץ אחר אליבא דר' שמעון דאמר עד שתנקוב לבית הסימפונות ולא שמעינן לנו ממתניתין בהכרח להריאה שנראה חסרה שלא תקשא מאי קמ"ל להם ר' יוחנן ומוכרח לתרץ הגמ' נמי להאי תירוץ אבל באמת לפי שאמר לנו ר' יוחנן מום קבוע הוא לשחוט עליו את הבכור הוה מצי הגמ' לתרץ על שנראה הריאה חסרה דכיון דאישתני ונראה חסרה הוה טרפה כאשר בארנו בעזרת השם יתברך ויתעלה.
והנה התוס' ובעל העיטור והרא"ש והמרדכי והגהות אשרי ז"ל מדהשמיטו. הדין הזה כולם סברי דמכשירים שנראה חסרון הריאה מבחוץ כמו קמט וסדק אפי"ה מצריכינן לנופחה כמו שכתב התוס' בעצמו והרמ"א כתב (בס' ל"ו ס"ח) והמנהג להכשיר אם החסרון ככף פשוטה אבל אם החסרון ככף כפופה אם יוכל להניח בגומא ההיא אצבע אגודל מיקרי חסרון וטרפה ואם לאו כשרה וכל זה בנפיחה וא"כ הרי בודאי הוי מקרי ריעותא וא"כ כל שיש בה סירכא תלויה יוצאות ממקום זו בודאי הוה דין תרתי לריעותא דמטרפינן (בש"ע יו"ד ל"ז ס"ב) אם סירכא תלויה יוצאה מן הבועה ולא גרע מהא דכתב הט"ז (ס' נ"ז ס"ק ג') סירכא תלויה יוצאת מבועה שיש בה מים זכים דטרפה מטעם דיש ב' לקותות כל א' אין תלוי בחבירו דסירכא תלויה לקותא בפני עצמה ובועה דמים זכים לקותא בפני עצמה והצירוף מצטרפין ומה גם דרבינו הרמב"ם ז"ל כתב בפירוש דהוה טרפה וגם לא קשה כלל הא דמקשינן עליו למה לא קאמר הגמ' שנראה חסרה כאשר בארנו מבלי ספק כדאי הוא רבינו הגדול ז"ל לסמוך עליו אם יש עלה סירכא תלויה דהוה תרתי לריעותא דמטרפינן כן נראה לי לענ"ד הכותב זאת רק להעיר את המעיין ולא להלכה הצעיר משה קריינעש מפ"ק ווילנא יצ"ו: