שות אהל משה· רבי משה קרינס
סימן ב
ב"ה יום ג' ט"ו שבת תר"מ קאוונא כבוד ידידי ה"ה חרב הג' המפורסם חריף ובקי בחדרי תורה סוע"ה כו' כש"ת מהו' משה קריינעש נ"י:
אחדשה"ט מכתבו עם קונטרסו היקר ע"ד הקארעקטין הגיעני וראיתי כי דבריו נאמרים בחריפות ובקיאות בש"ס ופוסקים ובהשכל אך אין בכחי כעת להכניס א"ע בזה הענין עוד כי כבר כתבתי קונטרסי בענין הקארעקטין וע"כ אינו מן הצורך לדעתי לעשות כפי עצת כת"ר ע"י ליבה וליבתה הרוח אף כי זהו עצה נכונה עכ"ז קשה לעשות כן למעשה מחמת כמה טעמים וכן בענין גרמא בשריפת כתבי קודש גם אני העירותי בקצרה מכבר וע"כ אין לי לכתוב יותר מחמת חולשתי וטרדתי העצומה ולדעתי כבר כתבתי בקונטרסי איך דעתי לדינא ותו לא מידי ויקבל החוה"ש כנפשו ונפש ידידו דוש"ת חפץ בהצלחתו ובהצלחת כסאו מעלה יצחק אלחנן החופ"ק הנ"ל:
גם שלחתי להגאון ר' ראובן הלוי שי' אב"ד דק"ק דענאבורג וזה אשר השיב לי:
בע"ה יום ד' ט"ז טבת שנת זאת הברכה דענאבורג כבוד הרב המפורסם לגאון חריף ובקי סוע"ה צולל במים אדירים בים התלמוד בבלי וירושלמי כש"ת מהו' משה נ"י:
עיינתי בתשובת מעכ"ת אשר העלה בחריפותו ובקיאותו וזה תשובתי בע"ה ואתחיל בהרמב"ם שכתב מעכ"ת הנה הרמב"ם (פ' ד' מהלכות סוטה ה' ד') כתב כסתמא דמתניתין (סוטה כ' ע"א) דאם אמרה איני שותה קודם שנמחקה המגילה מגילתה נגנזת ע"כ, ולא ביאר הרמב"ם באיזה מקום נגנזת והקשה שם הכ"מ הא שם בסוטה על מתניתין הנ"ל איתא בירושלמי דהיתה נגנזת תחת צירו של היכל למה בשביל לשחקה ע"ש הביאו הך ירושלמי תוס' סוטה הנ"ל דה"מ מגילתה ע"ש וא"כ קשיא למה השמיטה הרמב"ם.
להבין מקודם סברת הירושלמי שהתיר לכתחילה להניח במקום התורפה שתהא נשחקת שם הא בש"ס בבלי קתני בכל מקום יגנז אפי' בשם אחד שכתוב על ידות הכלים יגוד ויגנוז שבת (ס"א ע"ב):
ואפי' עובד כוכבים כתב השם יגוד ויגנוז (ערכין ו' ע"א) יעו"ש פרש"י ד"ה יגוד ע"ש ועיין גיטין (מ"ה ע"ב). וגם על המסבב הציר הא מכחו השמות של מגינת סוטה נשחקין ולא התירו בגמרא שבת (ק"כ ע"ב) רק גרמא שהמים מוחקין את השם ולא כחו. והא דכתב שם הרשב"א ד"ה לעולם דלא דמי למקרב כלי עם מים תחת הנר דהתם אם יפלו ניצוצות ודאי תכבה. אבל כאן אפשר דלא ימחוק ע"ש משמע לכאורה מדבריו דלכך מותר לירד לתוך המים ולטבול עם השם משום דלא פסיק רישא הוא ולכאורה דבריו תמוהין דהא הגמרא אמר משום גרמא ובדבר שאין מתכוין ולאו פסיק רישא מותר אף בכחו וגם הגמרא קורא מה שהמים מוחקין גרמא והרשב"א קורא זה מוחק בידים:
רק באמת כד דייקת בדברי הרשב"א ז"ל כוונה אחרת כוונתו דלכתחילה הקשה הרשב"א ממקרב את כיבויו דכיון דמכניס ידו במים דמי למקרב את כבויו ובאמת מקרב את כבויו אינו אסור רק מדרבנן לפירש הרב ר' פורת אין איסור של קירוב כיבוי רק בנותן מים בכלי תחת הנר ועיין שבת (מ"ז ע"ב) תוס' ד"ה מפני ע"ש ולפירש ר"ת וגם פי' ר"ח שם בתוס' הנ"ל דלחד תירוץ שם בתוס' אסור לפי הש"ס שלנו אף לרבנן לעשות מחיצה של מים בפני הדליקה בשבת משום קירוב כיבוי ולשיטת הרב אלפס אסור אף בטלית שאחז בה האור ליתן על הטלית מים מצד אחר כמ"ש הרמב"ן והרשב"א משמו שבת ק"כ ע"ש והיינו דהרב אלפס חשיב זה ג"כ לקירוב כיבוי עכ"פ הכל אינו אלא מדרבנן כמ"ש הר"ן סוף כירה דקירוב כיבוי גרע מגרם כיבוי וכתב שם הטעם דלכך אסור קירוב כיבוי משום דאי שריית לי' אתי לכבויי בידים ע"ש ויעוין ברשב"א סוף כירה ע"ש. עכ"פ קירוב כיבוי לכ"ע אינו אלא מדרבנן וא"כ לכאורה קשה על הרשב"א הנ"ל שהקשה על הא דאמר שיורד וטובל עם השם הא דמי למקרב את כיבויו ולמה לא הקשה הא הוי מוחק בידים לפי הה"א של הרשב"א קודם שתירץ דכאן אפשר שלא ימחוק וא"כ ס"ד השתא דבודאי מוחק והו"ל להרשב"א להקשות הא מוחק בידים כמו שמסיק שם הרשב"א שאילו ודאי נמחק היינו כמשפשף ע"ש אע"כ הפי' בדברי הרשב"א דלפי הה"א של הרשב"א ג"כ היה סברתו דהכנסת בשרו למים אין ברי שימחוק דאל"כ הוה כמשפשף בידים וכמו שמסיק הרשב"א רק הפירוש בגמרא דבשעת הכנסת בשרו במים ליכא פסיק רישא דאל"כ לא הוה גרמא כמ"ש הרשב"א וכנ"ל רק כששוהא אח"כ כדי טבילה במים בודאי ימחוק השם מחמת המים וכיון שאין מכניס אז השם במים רק דמים מוחקין השם ממילא מקרי גרמא לכך הקשה הרשב"א אף שמדאורייתא אין איסור דאינו רק גרמא כנ"ל רק אמאי אינו אסור מדרבנן כמקרב את כיבויו לשיטת ר"ח ור"ת הנ"ל דלהכי אסור ליתן כלי עם מים תחת הנר משום דאין מפסיק בין המים ובין הניצוצות לא כסברת הרב פורת משום שמא יגביה הכלי ושני הסברות סברת הרב פורת וסברא שני' כתב הרשב"א (סוף כירה) הלכך הקשה כאן הרשב"א לסברא שני'. וגם הזכיר נותן מים על הטלית מצד אחר והיינו לסברת הרב אלפס שאוסר גם בזו הזכיר הרשב"א סברתו שם (ק"כ ע"א) ד"ה הא כנ"ל אע"ג דרשב"א גופי' לא ס"ל כסברת האלפסי כמו"ש שם אעפ"כ הקשה כאן לסברתו הא אין מכבה בידים רק מקרב המים להאש וסוף כבה האש מן המים אעפ"כ אסור מדרבנן דמקרב כיבויו גרע מגרם כיבוי, וא"כ ה"נ מקרב השם להמים וסוף ימחקו המים את השם וכמו שהקשו בגמרא גבי שבת נמי כתיב לא תעשה כו' ור"ל ואעפ"כ אוסר ר"י גרם כיבוי מדרבנן וכמו כן יאסר גבי מחיקת השם ומשני בגמרא דגבי דליקה שאני מתוך שאדם בהול על ממונו וכו' וכמו כן הקשה הרשב"א דה"נ יאסר מדרבנן משום מקרב כיבויו וכאן ג"כ הוא מקרב מחיקתו וכנ"ל. והכא ליכא לשנויי דשאני גבי דליקה מתוך שאדם בהול כמו שמשני הגמרא על ר"י גבי גרם כיבוי משום דעיקר איסור דקירוב כיבוי ילפינן ממתני' דסוף כירה כמו שתירץ שם ר"א והתם ליכא דליקה ולא שייך התם מתוך שאדם בהול כמו"ש התוס' התם ד"ה לימא ע"ש אע"כ גזירה בעלמא הוא אי שרית ליה קירוב כיבוי אתי לכבות בידים כמו"ש הר"ן הנ"ל וגבי גרם כיבוי דקיל מקירוב כיבוי כמו"ש הר"ן הנ"ל לא גזרו דלמא יכבה בידים רק גבי דליקה ומתוך שאדם בהול לר"י ורבנן פליגי גם גבי דליקה רק קירוב כיבוי דגרע מגרם כיבוי גזרו רבנן אף שלא במקום דליקה ואף רבנן דר"י ס"ל כן לכך הקשה הרשב"א דגם גבי מחיקת השם יגזרו מקרב המחיקה אטו שמא ימחק בידים וע"ז תירץ הרשב"א דלא דמי הך קריבה דמחיקה לקריבה דמים לאש דהתם אם יקרבו זה לזה ממש ודאי תכבה האש הלכך אי שרית לי' קריבה מעט יקרב ממש המים להאש ואז יהא נקרא מכבה בידים אבל כאן בקרבתו השם להמים לא ימחוק בודאי וזה מוכיח הרשב"א דאי ימחוק בודאי בקרבתו השם להמים א"כ מקרי משפשף ממש אע"כ לא ימחוק בודאי בקרבתו להמים רק אח"כ כששוהא במים כדי טבילה ימחקו המים בודאי דהא הדיו לחה הוא כמ"ש בגמרא וזה מקרי גרמא וא"כ ליכא בהך קריבה כלל מחיקה בידים הלכך לא גזרינן שמא ימחוק בידים בשפשוף אבל התם גבי קריבה דכיבוי כיון דאח"כ כשיתקרבו זל"ז תיכף יכבה גזרינן הך קריבה שמא יקרב בידים ממש המים להאש ואז יהי' נקרא מכבה בידים אבל גבי גרם כיבוי דר"י דמיירי בכלים ואף אם יקרבן אצל האש ממש לא יהי' מכבה בידים רק שיתפקעו ויגרם לכיבוי לכך פריך יגזור ג"כ גבי מחיקה כך ומשני גבי דליקה שאני מתוך שאדם בהול:
רק לכאורה דברי הרשב"א במה שהקשה מאי טעמא אינו אסור לטבול בשם כמו מקרב כיבויו כו' קשה להבין הא מדברי התוס' שבת (דף מ"ז ע"ב) דבור המתחיל מפני שם בסוף דבריהם משמע דקירוב כיבוי מקרי שנתכוין לכבות וכ"כ שם הרשב"א בהדיא ד"ה מפני שם בסוף דבריו דעיקר איסור דנתינת כלי מים תחת הנר משום דמתכוין לכיבוי דמסיק שם אבל הכא דמתכוין לכיבוי אסור ע"כ וכ"כ שם הר"ן הנ"ל וז"ל ואיכא למימר דלא אסרו רק בנותן על מנת לכבות דאי שרית ליה אתי לכבויי בידים ע"ש וא"כ מאי הקשה הרשב"א על טבילה הא התם אין מכוין רק לטבול ולא למחוק השם רק לכאורה נוכל לומר על הרשב"א כמו שמקשה הגמרא מגרם כיבוי שאוסר ר"י ולטבול שרי עם השם. ולמה לא חלקו בגמרא דגרם כיבוי שאוסר ר"י משום שמתכוין לכיבוי וכאן אינו מכוין אלא לטבול ולא למחיקת השם ומסתמא סובר הגמרא דגם במחיקת השם כיון דשרי בגרמא מותר אף במכוין שימחק הלכך הקשה הרשב"א שיאסר משום מקרב דקירוב גרע מגרמא כמו שהבאתי מר"ן הנ"ל רק דהשלטי הגבורים שם באלפסי ק"ך הנ"ל כתב דגרם כיבוי לרבנן אינו מותר רק באין מכוין לכיבוי ור"י אסר אף באין מכוין לכיבוי רק בפסיק רישא כמו בכלי חרס חדשים שבודאי יתפקעו ע"ש וכן משמע ממתניתן שם (ק"ך ע"א) דקתני ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים כו' בשביל שלא תעבור הדליקה משמע מלאים אין עושה רק שלא תעבור הדליקה ולא בשביל שיפקעו ויכבו ואעפ"כ אסר ר"י בכ"ח חדשים משום פסיק רישא ופריך הגמרא שפיר גבי מחיקת השם נמי אע"ג שכוונתו לטבול ולא למחוק השם כיון דפסיק רישא הוא כנ"ל יאסר ג"כ בגרמא כמו גרם כיבוי לר"י ומשני התם משום דאדם בהול כו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' מאי מקשה הרשב"א ממקרב כיבויו, הא שם איירי במכוין לכיבוי כמו שכתבו הראשונים הנ"ל:
להבין תחילה מה שכתבו הראשונים תוס' (מ"ז ע"ב) הנ"ל והרמב"ן והרשב"א בדף ק"כ הנ"ל לשיטת האלפס לחלק בין מחיצה של מים למחיצת כלים כיון שאין דבר מפסיק בין האש והמים מקרי קירוב כיבוי ואם דבר מפסיק מקרי גרם כיבוי:. לכאורה קשה לפי הנ"ל דעיקר קירוב כיבוי מקרי שנתכוין לכבות וגרם כיבוי נמי אסור במתכוין לכבות כמו"ש לעיל בשם שילטי הגבורים דרבנן לא שרו רק באין מתכוין לכבות רק שלא תעבור הדליקה. וא"כ מאי נ"מ בין מחיצה של מים למחיצה של כלים דבמתכוין לכבות שניהם אסורים ובאין מתכוין צ"ל שניהם מותרים לפי הנ"ל.
רק נלע"ד כי זה אין סברא לומר דדבר שטובה לאדם שתעשה הדבר נאמר שלא יכוין שיעשה הדבר שהוא לטובתו כיון דפסיק רישא הוא ויודע שיעשה הדבר בע"כ, וע"כ רוצה בזה א"כ איך שייך לומר כשמתכוין יהא אסור וכשלא יכוין יהא מותר דכיון שטובתו היא יחשב כמכוין וכן מוכח משבת (קל"ג ע"א) דאומר אבי הבן לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין ופריך ואי איכא אחר ימול אחר ולא פריך ימול הוא עצמו ולא יאמר לקוץ בהרת בנו הוא מכוין רק למול הוא מכוין וממילא יקוץ הבהרת אע"כ לא שייך זה לאמר אצל האב כיון דע"כ טובתו הוא ופסיק רישי' הוא הוה כמתכוין ולא דמי למה שאמר בפסחים (כ"ה) דלא אפשר ולא מכוין שרי ובמכוין אסר רבא אף לר"י דהתם הנאה באה לו לגופו באותה שעה וכי לא מכוין ממעט הנאתו אבל בקציצת הבהרת הטובה שוה היא בין מכוין ובין לא מכוין וכן כאן גבי גרם כיבוי כיון דבכלי חרס חדשים פסיק רישי' הוא דבע"כ יתפקעו. וא"כ הנאת הכיבוי יהא לו בע"כ בין יכוין ובין לא יכוין אין שייך לחלק לאסור בכוונה או שלא בכוונת כיבוי להתיר רק ה"פ דכאן האיסור בדרבנן, ויש נ"מ בין מקרב כיבוי דהיינו עושה מחיצה של מים ובין עושה מחיצה בכלים דהכא נראה לכל יותר כוונתו דמכוין לכבות אבל בכלים יותר נראה כוונתו כדי שלא תעבור הדליקה. וזהו כוונת המשנה שלא תעבור הדליקה ור"ל שנראה כוונתו לכך ואע"ג דבאמת כוונתו גם לכבות ובזה הלשון כתב הב"י (בה' שבת סי' של"ד) על מ"ש בטור טלית שאחז בה האור כו' ע"ש בב"י שכתב אבל מדברי שאר פוסקים כו' וכתב שם כדי שלא יראה כמתכוין לכבות אבל הוא ודאי מכוין לכבות ע"ש רק שכתב שם על הטור שהוא לא סבירא ליה כן רק המ"א (בס' של"ד ס"ק כ"ה) כתב בשם הב"ח הפירוש בהטור ג"כ באופן זה דהיינו שלא יעשה מעשה הנראה שמכוין לכבות ע"ש ועיין בר"ן על מתניתין שבת (ק"ט ע"ב) אין אוכלין איזובין בשבת וכתב שם שניכר לכל שלצורך רפואה אוכל אותו ע"ש והלכך כל האוכלין אוכל אדם לרפואה אע"פ שהוא מכוין לרפואה כיון שאין ניכר לכל שהוא עושה לרפואה לא גזרינן אטו שחיקת סממנים אבל דבר שניכר לכל שהוא עושה משום רפואה גזרינן משום שחיקת סממנים:
וכן בנ"ד אם נראה לכל שכוונתו לכיבוי גזרינן דאתא לכבויי בידים כמ"ש הר"ן הנ"ל סוף כירה. אבל גרם כיבוי שאינו נראה לכל שכוונתו לכבות לא גזרינן דילמא אתא לכבויי בידים אע"ג דכוונתו לכבות כמו כן הוא כוונת הרשב"א שהקשה דדמי לקירוב כיבוי כיון שאין מפסיק בין מים להשם ניכר לכל בשעה שיורד למים שכוונתו למחוק השם ודבר הנראה כוונתו גזרינן שמא ימחוק בידים לכך אמר הרשב"א שמי שיראה שהולך למים כיון דלא פסיק רישי' הוא ואין ידוע אז כוונתו כיון דקיי"ל בכל התורה כולה דבר שאין מתכוין ולאו פסיק רישא מותר ומי שיראה אותו שיורד למים יחשוב אולי יצא מיד ולא ימחוק השם. ומי שרואה ששוהא במים הוא רואה שטובל וכוונתו לטבול ואין נראה שכוונתו למחוק השם הלכך כיון שאין נראה כוונתו לכל לא גזרינן גרמא אטו מחיקה בידים וזה לא שייך רק בגזירה דרבנן ואם נראה כוונתו לכל גזרינן ואם לא נראה כוונתו לא גזרינן וכנ"ל אבל בדאורייתא כגון גבי קציצת בהרת ע"י מילת בנו אע"ג דאין רואין כוונתו כי הכל אומרים כי למול את בנו מכוין אעפ"כ כיון שהוא מכוין ג"כ לטובתו לקוץ את בהרת בנו אסור בדאיכא אחר לפי הה"א של אביי דגם בפסיק רישא איכא נ"מ בין מכוין ללא מכוין וזה שכתבתי דבדאורייתא אין נ"מ בין הכרת האחרים או לא ובארתי הגמרא הא דאומר באומר לקוץ בהרת בנו אין נ"מ לאב שמל בין אומר או לא אומר כי הכל טובתו הוא. וזה משמע לפי פי' הרא"ה הביאו הר"ן בחידושיו וכן הרשב"א כתב שם לחד תירוץ דלהכי מותר בסיב אע"ג דפסיק רישי' משום שעוסק במלאכה אחרת לא בקציצת בהרת אבל כשעוסק בקציצת בהרת כיון שטובתו הוא אסור בדאיכא אחר לאביי. אבל לשיטת הרמב"ן הוא באופן אחר הגמ' ועיין ברמב"ן בחידושיו וקשה מאד פירוש הגמ' לשיטת הרמב"ן ולא רציתי להאריך כי אין ענין לנידון דידן:
ונהדר לנדון הירושלמי הנ"ל שהקשינו איך מותר המסבב הדלת לשחק את השמות של פרשת סוטה הא כחו הוא והתורה לא התירה רק גרמא וגם איך התירו להצניע שם במקום שהיא נשחקת בודאי ופשוט נוכל לומר דעל המסבב לא קשיא כלל דלאו פסיק רישא היא דישתהא זמן רב עד שישחקו והמסבב אין מכוין לשחקה רק לפתוח הדלת ודבר שאין מתכוין ולא פסיק רישא מותר בכל התורה כולה לר"ש וגם על המצניע אין קשיא איך הצניע במקום שתהא נשחקת רק נוכל לומר דהירושלמי אזיל לשיטתו דמשמע מלשון הירושלמי ריש כל כתבי דכל דבר שטעון גניזה מצילין מפני הדליקה יעו"ש בקרבן עדה דה"מ ומצילין אותן כו' שם אי נמי ע"ש והפ"מ פי' שם הגמ' כהך אי נמי, הלכך משמע דכל השמות שאין מצילין אותן מפני הדליקה אינן טעונין גניזה ועי' בגמ' דידן שבת (קט"ו ע"א) ס"ל לר"י בר"י דכתובה בכל לשון מניח במקום התורפה ע"ש:
והנה בגמ' דידן ובירושלמי ריש כל כתבי איתא דברכות אין מצילין מפני הדליקה ואפי' עם השמות כמו"ש בגמרא דידן (קט"ו ע"ב) בברייתא הלכך לפי הירושלמי כל שם שאין כתוב במקומו במקום דניתן לכתוב בס"ת תפילין ומזוזות וכתבי הקודש אין מצילין מפני הדליקה ואין צריך גניזה ופ' סוטה איתא בירושלמי סוטה (פ' ב' ה' ד') דכיון דניתן למחיקה אין מטמא את הידים הביאו הירושלמי זה תוס' סוטה (י"ד) דה"מ לא על לוח שם ע"ב ע"ש וכן פסק הרמב"ם (פ"ט מה' אבות הטומאה ה"י) וכמו ברכות שכתב שם שאינו מטמא את הידים ומפני שניתן למחיקה סובר ר' שמעון בירושלמי (פ' ב' ה' ד') דיוכל לכתוב על עור בהמה טמאה הלכך כיון דדמי פ' סוטה לברכות שאין מצילין מפני הדליקה ברכות כמו כן אין מצילין פ' סוטה וכיון דאין מצילין לשיטת הירושלמי כמו כן א"צ גניזה רק אפשר דסובר הירושלמי דבקום בזיון אסור להשליכם רק גונזין אותה במקום קדוש ושם היא נשחקת:
וגמרא דידן שבת (קט"ו ע"א) לא ס"ל כן רק אף שאין מצילין מפני הדליקה אעפ"כ טעון גניזה וכן איתא שבת (ס"א ע"ב) דאמר ברכות וקמיעין אין מצילין ופשיט התם משם שכתוב על ידות הכלים דנגנזין והיינו שיש בהם קדושה לענין שנגנזין כמו"ש שם וכן פסק הרמב"ם גבי ידות הכלים (פ' ו' מה' יסודי התורה ה' ו') ע"ש רק אם כתובין בכל לשון או בכתב אחר פסק (בפרק כ"ג מה' שבת ה' כ"ו) דמניח במקום התורף כר"י בר"י שבת הנ"ל אבל אם כתוב השם בלשון הקודש ובכתב אשורית זה כבר פסק בה' יסודי התורה הנ"ל שנגנז הלכך שפיר השמיט הרמב"ם הך ירושלמי הנ"ל דהוא פסק כגמ' דידן דאע"פ שאין מצילין מפני הדליקה אעפ"כ נגנזין כשאר ספרי הקודש ואין נגנזת לכתחילה במקום שתהא נשחקת:
ועוד נדבר בנידון הזה דלולי מסתפינא שלא דברו הראשונים באופן זה הוה אמינא דכל היכא דכתוב בלשון עשיה אינו אסור מדאורייתא רק במתעסק בדבר זה לעשות כגון שעושה דבר כדי למחוק השם אבל אם מתעסק בדבר אחר בדבר של היתר וממילא נמחק השם אף בכחו מותר וזה נקרא גרמא וכגון כאן דעוסק בטבילה וממילא ימחק השם אף בכחו מותר מן התורה דילפינן ממצורע דיליף הגמרא לעשות (שבת קל"ג ע"א) דאם עוסק במלאכת היתר כגון לקשור מנעליו ולישא משא על כתפו ומפני זה ימעך בהרתו מותר והרמב"ן משמע שגורס שם לא כפי' רש"י רק גורס לעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב כו' וכן הגר"א בהגהותיו על ספרי כתב הגרסא כך וכן המשל"מ (פרק י' מה' טומאת צרעת ה"ה) גרס כך רק שכתב שם המל"מ דמיתור דלעשות דריש עכ"פ כיון דלעשות קאי על האיסור לפי גרסתם יוכל להיות דילפינן מזה כל איסורי עשיה דדוקא בעוסק בדבר האיסור ולא בעוסק בדבר ההיתר וממילא נעשה האיסור והא דאסור גבי עשיה דשבת כשעוסק בדבר ההיתר ופסיק רישא כשנעשה האיסור דיש נ"מ בין עשיה דשבת ובין עשיה דשאר לאוין דעשיה דשבת קאי על התחלת מלאכה דהתחלת מלאכה יהא נעשה ע"י כח האדם אבל אח"כ כשיגמור ממילא כגון זורה ורוח מסייעתו חייב משום מלאכת מחשבת אסרה תורה כמו"ש ב"ק (ס' ע"א) אבל כל עשיות דבלאוין אחרים צריך להיות כל הדבר ע"י העושה ועי' תוס' ב"ק ס' הנ"ל דה"מ ר"א שכתבו גבי המבער ע"ש וגבי שבת כל שנעשית טובתו ע"י כחו אף ממילא מקרי מלאכת מחשבת אבל שאר עשיות בעינן כל העשיה שיעסוק בהאיסור וחזינן גבי שבת כשיתן קדרה אצל האש או פת בתנור החיוב סקילה הי' בא לסוף כשיתבשל ממילא וכשיאפה ממילא דהא התירו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה אלמא הסקילה בא ממילא וכאן גבי מחיקת השם הא מקרב השם במים כמו הקדירה אצל האש ואח"כ מוחקין המים כמו האש שמבשל הקדירה ואעפ"כ כאן מותר משום מה שכתבנו דעשייה דשבת קאי על התחלת המלאכה וכאן קאי על כל המלאכה וכן גבי מצמצם דחייב רחמנא ברציחה מריבויי דקרא סנהדרין (ע"ו ע"ב) וכאן גבי טבילה עם השם במים הא כובש השם ג"כ במים עד שנמחק וגם גרע ממצמצם דהא הוא בעצמו הכניס השם למים וכובשו שם עד שנמחק ש"מ דסתם עשייה דוקא שהוא עושה בעצמו כל האיסור והא דפריך כאן מעשייה דשבת גבי שבת נמי כתיב לא תעשה כו' היינו דכאן גבי שבת לא התחיל כלל במלאכה רק עשה גרם להתחלת מלאכה ומדמה הגמ' גרם להתחלת מלאכה דגבי שבת דאוסר ר"י כמו כן יאסר כאן גבי גרם סוף המלאכה דהא התחלת מלאכת המחיקה הי' מכחו לשיטת הרשב"א וסוף מלאכת המחיקה היה ע"י גרם ויאסר גם כן מדרבנן כמו גרם התחלת המלאכה דשבת ומשני דהתם מתוך שאדם בהול כו' הלכך לפי הנ"ל נוכל לומר על הירושלמי אע"ג דפסיק רישא היא דבסיבוב הדלת ימחק המגילה עכ"פ כיון דמתעסק במלאכתו לפתוח הדלת לא איכפת לן מה שיגרום זה שימחק המגילה כמו המתעסק בלקשור מנעלו ולישא המשא ומחמת זה ימעך הבהרת ולא דמי לעוסק במילה ומחמת זה יקוץ הבהרת דהתם עוסק בקציצת הבהרת עצמו וכמ"ש הרא"ה הנ"ל שהביא הר"ן בחידושיו הנ"ל והרמב"ם שלא כתב הך ירושלמי דנגנזת תחת צירו של היכל או מפני הטעם שכתבנו לעיל:
או יוכל להיות לענ"ד כי הרמב"ם ז"ל לא פסק כר"ש בדבר שאין מתכוין רק במידי דלאו דאורייתא כמו בשבת דלר"י גופא לאו דאורייתא כמ"ש התוס' שבת (מ"א ע"ב) דה"מ מיחם ע"ש ומה שפסק פ' ה' מה' נזירות ה' י"ד דנזיר חופף משום דאין מתכוין להשיר השער משום שמשמע שם מדברי הרמב"ם דאפי' בפסיק רישא אינו אלא מדרבנן דכתב שם ולא יסרוק במסרק ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ודאי ואם עשה כן לא הי' לוקה ע"כ ואמאי לא הי' לוקה הא משרת השער ודאי ולעיל שם ה' י"א פסק דאף תלש בידו הי' לוקה לבד בסם פסק דלא הי' לוקה שם ה' י"ב. ועוד קשה דמשמע מדבריו דמשוה סריקה לחפיפת אדמה ובשניהם משיר השער ודאי לכאורה איתא בגמ' להיפך נזיר (מ"ב ע"א) דפריך כיון דמתניתין קתני חופף אתא כר"ש א"כ אפי' סורק נמי משמע דסורק נמי לאו פסיק רישא הוא דאל"כ לא הוה מקשה מסריקה על חפיפה ותירץ הגמ' משום דכל הסורק מתכוין להסיר נימין המדולדלין וגבי אדמה קתני מפני שמשרת וגם קשה על רש"י שבת (נ' ע"ב) דה"מ אבל לא סורק במסרק דודאי משיר ע"ש ובשבת (פ"א ע"ב) פירש בהדיא בדה"מ אבל לא סורק משום דפסיק רישא הוא ומודה ר"ש משא"כ בחפיפה ע"ש ולכאורה הוא נגד הגמ' נזיר הנ"ל:
לכך נראה לע"ד דרש"י והרמב"ם דייקי מהגמ' נזיר דמאי מתרץ דכל הסורק להסיר נימין המדולדלין מכוין כיון דסורק לאו פס"ר הוא כמו חפיפה וחפיפה גם כן יוכל להשיר השער למה לא יכוין בחפיפה להסיר נימין המדולדלות כמו גבי סריקה אלא ס"ל לרש"י והרמב"ם דזה אף לדעת המקשן דפריך אבל לא סורק אתאן לרבנן סובר גם כן דסורק הוה פסיק רישא רק דסובר כיון דלר' שמעון תלוי בכוונה היכא דהוה פסיק רישא דלא ניחא לי' אינו אסור כפי' הערוך שבת (ק"ג ע"א) הביאו שם התוס' דה"מ לא צריכא ע"ש ומשמע שם מתוס' דלדעת הערוך אף בשאר איסורין של תורה מותר לאו דוקא איסור שבת כמו"ש שם התוס' מהא דזבחים המתנדב יין ע"ש הלכך גבי נזיר עקירת שערו בחפיפה או בסריקה מסתמא לא ניחא לו דמאי טובה היא לו לעקור מעט שערות דעיקר גילוח יהא לו בעת טהרתו ואדרבה מסתמא נזהר בכל מה שיכול שלא לעקור השערות כדי שלא יעבור על הלאו כיון דהנאה לית ליה כלל מעקירת מעט השערות מסתמא כל מה שיוכל ליזהר מחמת הלאו מיזהר זהיר ועי' רש"י שבת (ע"ה ע"א) ד"ה טפי ניחא ליה וכתב שם רש"י משום דכל עצמו מתכוין וטורח שלא ימות בידו ע"ש ור"ל הלכך הותר אף בפסיק רישא וכתב שם רש"י וכי מודה ר' שמעון במידי דלא איכפת לו ע"ש. והקשה שם התוס' ד"ה טפי הא לקמן (ק"ג ע"א) דאמר לא צריכא דקעביד בארעא דחברי' ופי' רש"י לא איכפת לו ליפות אלמא במידי דלא איכפת לי' גם כן שרי ר"ש בפסיק רישא והתוס' פירשו שם הנך שני סוגיות (דדף ע"ה ודף ק"ג) משום מלאכה שאינה צריכה לגופא ועי' (בדף ק"ג) תוס' ד"ה בארעא דחברי' ע"ש וזה הטעם לא שייך רק גבי מלאכת שבת כמו"ש התוס' זבחים (צ"ד ע"א) ד"ה אבל ועי' תוס' שבת (מ"ב ע"א) ד"ה אפי' שם בסוף דבריהם ע"ש אבל לפי פי' הערוך משום אין מתכוין הוא ופסיק רישא דלא ניחא ליה שייך בכל התורה ועיי' ברשב"א כתובות בסוגיא דפ"פ (ו' ע"א) ד"ה ובפרק הבונה דכתב דפי' הערוך משום דבר שאין מתכוין הוא הלכך שייך זה בכל איסורי תורה כמו שהביא התוס' הנ"ל מהמתנדב יין ועי' תוספות כתובות (ו' ע"א) ד"ה האי מסוכרייא ע"ש:
ונחזור לקושית התוס' שהקשו על פי' רש"י (ד' ע"ה) דפי' רש"י וכי מודה ר"ש במידי דלא איכפת לו שהקשו (מדף ק"ג ע"א) ונראה לע"ד לפרש דברי רש"י ז"ל דהנה לפי מה שפירשנו דרש"י ס"ל כשיטת הערוך ומשום אין מתכוין וכמו"ש הרשב"א בכתובות הנ"ל דפסיק רישא דלא ניחא ליה פטור לר"ש משום אין מתכוין קשיא לכאורה על רש"י זבחים (צ"ב ע"ב) ד"ה הא ר"ש דהקשה רש"י שם הא הוי פסיק רישא ותירץ רש"י אפשר דמזלף לי' בטיפין דקין ע"ש. קשיא לכאורה הא לפי' הערוך הוה פסיק רישא דלא ניחא לו בכיבוי ובפרט שאיסורא הוא בודאי לא ניחא ליה וכן משמע בהדיא מדברי התוס' שבת (ק"ג ע"א) ד"ה ל"צ שם באו"ד דלפי פי' הערוך גבי המתנדב יין מותר לזלף על האש אף בפסיק רישא וכ"כ התוס' בהדיא בכתובות (ו' ע"א) ד"ה האי מסוכרייא דעיקר ראיתו של הערוך הוא משם ואם כן לכאורה קשה על רש"י זבחים הנ"ל:
ונראה לע"ד לפרש דברי רש"י דהנה הרשב"א א בכתובות (ו' ע"א) ד"ה ובפרק הבונה כתב הא דפריך הגמ' שבת (קל"ג ע"א) ואי איכא אחר ליעבד אחר קאי הקושיא גם לרבא דפסיק רישא דלא ניחא לו מותר לר"ש משום אין מתכוין וכתב שם הרשב"א דלא כרש"י שפירש דפריך לאביי מקמי דסברה דמודה ר"ש בפ"ר ע"כ ע"ש ונראה לע"ד דתליא בפי' הגמרא שם (קל"ג) שהבאתי לעיל פי' הרמב"ן ופי' הרא"ה דלפי' הרמב"ן שוה מתכווין למול אף שיקצוץ בהרתו או בהרת בנו דפסיק רישא הוא לעושה בסיב או במוט דגם שם הוא מתכוין לנעל שברגלו ולמשא על כתפו ולרבא הוה פסיק רישא למעך בהרתו וטובתו וכל שהוא טובתו הוה לכאורה כמכוין ועי' תוס' שבת (מ"א ע"ב) ד"ה מיחם שם בסוף דבריהם ואעפ"כ התירה כאן התורה כיון דהתחלת כוונתו הוה בדבר אחר ולא התחיל משום לקצוץ בהרתו. כן גבי מילה כיון דהתחלת כוונתו כדי למול ולא לקצוץ בהרתו אע"ג דטובתו היא שיקצוץ בהרתו צריך להיות מותר כמו בסיב ואם כן למה צריך התורה לכתוב בשר להתיר מילה בצרעת וקשיא לרבא כמו לאביי וצריך לתרץ לרבא באומר לקוץ בהרתו או בהרת בנו מכוין והיינו לכתחילה הוא כוונתו לצורך קציצת בהרתו ואעפ"כ התירה התורה משום המצוה והלכך כי פריך הגמ' ליעבד אחר פריך אף לרבא וזאת היא כוונת הרשב"א בכתובות הנ"ל אבל לפי' הרא"ה דסובר דיש נ"מ בין עוסק בדבר אחר היינו לקשור מנעלו ולישא המשאוי וממילא ימעך הבהרת ובין מילה שעוסק בקציצת הבהרת ממש הלכך לרבא מודה ר"ש בעוסק בקציצת הבהרת ממש בפסיק רישא אף שאין מכוין ואף אחר אי לאו קרא דבשר הוי אסור למול דהא הוא קוצץ בהרתו ממש הלכך אליבא דרבא אין קשיא ליעבד אחר הא באחר נמי איכא הלאו בפסיק רישא לר"ש אף שאין מכוין כשעוסק בקציצה ממש רק מצות מילה דוחה הלאו אין נ"מ בין אב ובין אחר רק לאביי קודם דסברה מרבא הוה ס"ל דלר"ש צריך לעולם כוונה אף בפ"ר ואף שעוסק בקציצת בהרת ממש דהא תירץ לעיל דהאי דרשה דדריש הברייתא מבשר אתיא כר"י דלר"ש לא איצטריך בלא מתכוין אף שעוסק בקציצת בהרת ממש וע"ש בתוס' ד"ה באומר ע"ש הלכך לדידי' מקמי דסברה ליכא באחר שום איסור כיון דאין מתכוין ומעשה בלא כוונה אף בפסיק רישא ועוסק בדבר האיסור ממש אין אסור לר"ש לאביי מקמיה דסברה הלכך פריך ליעבד אחר וזה הוא כוונת רש"י ופשטי' דגמרא שם מדפריך הגמ' ואביי אליבא דר"ש ולא פריך גם לרבא אליבא דר' שמעון מוכח כשיטת רש"י והרא"ה ולא רציתי להאריך כי אין לנו להכריע בין הראשונים:
ונחזור לקושית התוס' (ע"ה ע"א) ד"ה טפי שהקשו על פי' רש"י דכתב ומודה ר"ש במידי דלא איכפת לו הקשו (מק"ג ע"א) דקאמר בארעא דחברי' ופרש"י לא איכפת לי' ליפות ולפי הנ"ל ניחא דהתם אינו עושה עסק ביפוי הקרקע רק הוא תולש עולשין לאכילה וממילא מיפה הקרקע רק בדבר שהיא טובתו אסור משום מלאכת מחשבת דטובתו הוה כמכוין וכמו שהבאתי מתוס' מ"א ד"ה מיחם הלכך אחר שאין תועלת לו ביפוי הקרקע ואין מחשבתו על יפוי הקרקע לא מקרי גבי דידי' מלאכת מחשבת ומצאתי סברא זו בהר"ן בחידושיו שכתב כן בשם הרא"ה. ופעם אחת השבתי על דעת הרמב"ם שהשמיט כלל התירוץ של הגמ' דקא עביד בארעא דחברי' ותרצתי ע"פ הגמרא דמנחות (ס"ד ע"א) דפליגי אי אזלינן בתר מעשיו אי אזלינן בתר מחשבתו רק כאן אין מקום להאריך בנידון זה:
וניהדר לדידן הלכך בדף ע"ה נראה דרש"י אין סובר כדעת התוס' שם ד"ה כי היכי דכתבו דיש שני מיני דמים בחלזון ע"ש. רק או רש"י ס"ל כל"א שכתב בריש שמונה שרצים דמקצת הדם אינו חייב רק משום צובע ולא משום נטילת נשמה או ס"ל כדעת הר"ן שכתב בחידושיו בריש שמנה שרצים חילוק אחר בין דם חלזון לדם שאר שרצים ואינו חייב בדם חלזון במקצת משום נטילת נשמה רק עד שימות הלכך לפי שיטת ר"ן הנ"ל לא אמרינן כשיטת התוס' דיש בחלזון שני מיני דמים דקאמרינן כולם דם הנפש ואם כן כשימות החלזון בהוצאת הדם הוא ממש עוסק בידים במיתת החלזון ופסיק רישא הוא חייב לר"ש אף במידי דלא איכפת לו כמו אחר שמל בבהרת וכנ"ל הלכך פרש"י דכיון דכל עצמו מתכוין וטורח שלא ימות הלכך אפי' מת מקרי מתעסק ואע"ג דמתעסק בשבת פטור משום מלאכת מחשבת כדפרש"י ד"ה מתעסק עכ"פ כיון דרש"י מסיים שם ולא הוה מלאכת מחשבת שאין מתכוין שימות משמע דלר"ש כה"ג מותר בכל איסורי תורה. וכן איתא שם בתוס' ד"ה מתעסק הוא ע"ש שכתבו דהך מתעסק דהכא אינו דומה למתעסק דכריתות (י"ט ע"ב) דמתעסק דהתם חייב בחבורה למ"ד מקלקל בחבורה חייב ומתעסק דהכא פטור אף בחבורה משום דאין מתכוין כלל למלאכה ומותר בכל איסורי תורה ע"ש. ואף מתעסק דכריתות דפי' שם רש"י (י"ט ע"א) ד"ה מבעי לי' פרט למתעסק דלר"י יליף מתעסק ממלאכת מחשבת עכ"פ שם ע"ב איתא דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה משמע דבלא טעם דנהנה היה פטור ועי' תוס' סנהדרין (ס"ב ע"ב) ד"ה להגביה ותוס' שבועות (י"ט ע"א) ד"ה פרט למתעסק ע"ש וכ"ש הכא אע"ג דרש"י התחיל דפטור מתעסק משום מלאכת מחשבת עכ"פ מסיים רש"י משום אין מתכוין ואין מתכוין לר"ש מותר בכל התורה:
והנה התוס' שבת (ק"ג ע"א) ד"ה ל"צ הביא ראיה דפסיק רישא דלא ניחא לו אסור לכתחילה מהא דמחט יד ליטול בו את הקוץ דדוקא משום צערא התירו ולכאורה גם למתעסק דר"ש ג"כ ראיה מזה שאסור לכתחילה דהא גבי מחט ליטול את הקוץ ג"כ מקרי מתעסק כזה דמסתמא אינו רוצה שיעשה חבורה בשבת וכל כמה שיוכל לזהר מיזהר זהיר בו כמו שפי' רש"י גבי מתעסק דחלזון ואעפ"כ לא התירו רק משום צערא. רק לכאורה יש קושיא עצומה על רש"י דבסנהדרין (פ"ד ע"ב) פריך הגמרא במחט של יד ליטול בו את הקוץ ליחוש דילמא חביל והו"ל שגגת סקילה למ"ד מקלקל בחבורה חייב ומשני מאן שמעית לו דאמר מקלקל בחבורה חייב ר"ש ור"ש הא אמר כל מלאכה שאינה צריכא לגופא פטור עלי' ע"כ בשלמא לפי' התוס' שבת (ע"ה ע"א) אע"ג דפירושו ג"כ מתעסק דהתם משום אין מתכוין אעפ"כ לפי המסקנת הגמ' שהקשו הא הוי פסיק רישא פירוש התוס' שם ד"ה טפי משום מלאכה שאינה צריכה לגופא וכן פירשו גבי פסיק רישא דלא ניחא לו כמו שהבאתי לעיל והוא כמו שמתרץ הגמ' בסנהדרין הנ"ל ועי' תוס' שבת (ק"ז ע"א) ד"ה וממאי ע"ש אבל לפי מה שפרשנו פירש"י דמתעסק הוה משום דבר שאין מתכוין אף לפי מסקנת הגמרא דהוה פסיק רישא א"כ קשיא מאי פריך הגמ' בסנהדרין הנ"ל לר"ש דאמר מקלקל בחבורה חייב ליחוש במחט יד דילמא עביד חבורה הא מתעסק הוא ואינו מכוין וי"ל דכוונת הגמ' דאילו שקוע הקוץ באופן זה דאינו יכול כלל ליטלו בלא חבורה והוה פסיק רישא דעושה חבורה בנטילתו ואם שקוע באופן זה לא יהא כאן סברת רש"י דמיזהר זהיר בו ורש"י ס"ל דפסיק רישא דלא ניחא לו לא מהני בעושה מעשה בגוף הדבר כמו"ש לעיל לכך פריך בסנהדרין הנ"ל למאן דאמר מקלקל בחבורה חייב מאי איכא למימר כו' ע"ש הלכך לפי זה נסתר גם ראיות התוס' שהביאו ראיה ממחט יד דפ"ר דלא ניחא לי' אסור לכתחילה דאם שקוע הקוץ באופן זה אין שייך לשיטת רש"י פ"ר דלא ניחא לי' כיון דעושה מעשה בגוף הדבר וגם סברא דמתעסק אין כאן דלא שייך מיזהר זהיר כיון דתיכף יעשה החבורה וכנ"ל. אבל פ"ר דלא ניחא לי' שאין עושה מעשה בגוף הדבר או עושה מעשה בגוף הדבר רק מתעסק הוא ומיזהר זהיר בו לכתחילה כמו שפי' רש"י יוכל להיות דמותר לכתחילה כמו כל דבר שאין מתכוין דמותר לכתחילה לר"ש ובאיסור לאו אף בקוץ קאמר הגמ' בסנהדרין הנ"ל דלאיסור לאו לא חששו רק לאיסור סקילה וכל שכן בפ"ר דלא ניחא ליה או במתעסק דפי' רש"י הנ"ל בודאי מותר באיסור לאו:
הלכך בנזיר הנ"ל שהתחלנו בסריקת ראשו אם אמרינן שזה נקרא עוסק בדבר אחר היינו בסריקה והשערות ממילא נתלש הוה פ"ר דלא ניחא ליה כמו בשבת ק"ג הנ"ל ואף אם נאמר דזה נקרא תולש ממש עכ"פ כיון דטפי ניחא ליה שלא יעקור השערות משום הלאו ומה שיוכל מיזהר זהיר וכמו שפי' רש"י שבת ע"ה הנ"ל ושם בשבת לא שייך דמיזהר זהיר מחמת האיסור דהא שם עביד איסור שבת דמפרק וגם שם מיירי בשוגג דקתני שם חייב שתיים הלכך כאן באיסור לאו שרי לכתחילה הילכך אמר כאן כיון דפסיק רישא הוא נימין המדולדלות טובתו הוא שיתלשו לגמרי וכן גבי אדמה ואף אם אינו מכוין מחמת האיסור כיון דטובתו הוא הוה כמכוין ובמקום דמכוין היכא דליכא איסור כי סתם סורק בהיתר מכוין להסיר נימין המדולדלות הלכך כאן דאיכא איסור אף שאינו מכוין כמכוין דמו כיון דטובתו הוא אבל בחפיפה כיון דלאו פסיק רישא הוא שישיר הנימין לעולם אינו מכוין ועי"ש ברש"י ותוס' שפי' נימין המדולדלות שהתחילו להנתק ואין מחוברות יפה ויוכל להיות שאף אם ינתק אותם אין בהם איסור דאורייתא כמו"ש בשבת (צ"ד ע"ב) גבי צפורן שפירשה רובא ולכן פסק הרמב"ם שלא היה לוקה אבל יוכל להיות שבדאורייתא ממש סובר כר"י ולכן פסק (בפ' ו' מהל' כלאים הל' י"ח) דלבישה ממש אסור כו' רק על כתיפו מותר (שם הט"ז) שאינה העלאה ממש ולכן פסק (פ' י"א מה' טומאות צרעת ה"א) דבמוט ובסיב מותר מי שיש בו הצרעת ואם הלכו סימני טומאה ילכו ומשמע דלא הוה פסיק רישא כמו שכתב שם המל"מ. ולפי הנ"ל ניחא משום דבדאורייתא פסק כר"י ולר"י דסובר שאסור אין מתכוון בכל התורה אף בלא פ"ר הלכך סובר דמיתורא דלעשות אין למדין רק לא בפ"ר אלא שלא יכוין דבכל התורה אסור וכאן מותר. אבל בפ"ר דבכל התורה הוה כמכוין גם כאן אסור הלכך כתב שם הרמב"ם גבי מוט ובלבד שלא יתכוין לכך עי"ש:
וכיון דסובר דמלעשות אין ממעט דשרי רק בלא פ"ר וא"כ אף דילפינן מיניה עשיה דמחיקת השם עכ"פ אינו מותר בפ"ר לכך לא פסק כהירושלמי הנ"ל דמניחין תחת הציר. דזה אינו מותר רק לר"ש דס"ל דלעשות מתיר אף פ"ר וגמרינן מזה עשיה דמחיקת השם אבל לר"י דלעשות אין מתיר רק בלא פס"ר אסור למוחקה בהציר ומובן מהנ"ל:
רק דנזיר נוכל לדחות דאפשר שלומד הגמ' פשוט לא כרש"י וסובר דגם בסריקה לאו פ"ר הוא ועיקר איסור משום כוונתו והלכך לא הי' לוקה דיוכל לומר דלא כוונתי להסיר הנימין המדולדלות והא דכתב הרמב"ם גם באדמה לא הי' לוקה הא התם כתב דמשיר ודאי, וי"ל כך דהנה הכ"מ שם (פ"ה הי"ד מה' נזירות) הקשה למה פסק כר"י ונוכל לומר דהוא פסק כת"ק רק דבגמ' בעי באיזה אדמה אסר ר"י אי דוקא באדמה המשרת או אף באדמה שאינה משרת ודאי דגזרו אטו אדמה המשרת ונוכל לומר כך אי איירי ר"י דוקא באדמה המשרת מסתמא אית ליה לת"ק דאדמה אין משיר ודאי ומותר לחוף באדמה ואי מיירי ר"י אף באדמה שאינה משרת משום גזירה לא פליגי רבנן עליו רק בהך גזרה דאינהו ס"ל דלא גזרינן אבל אדמה המשרת גם הת"ק מודה דאסור הלכך פסק לכתחילה לחומרא דאסור באדמה המשרת ובדיעבד לא הי' לוקה. דאילו פליגי אם אדמה הוא משיר ודאי, כן נוכל לפרש דעתו אבל אין משמע כן דמשמע שם דמשוה סריקה ואדמה בחד טעם וגם בפי' המשניות פסק כר"י כמ"ש שם הלח"מ ע"ש:
וכעת נדבר בדברי מעכ"ת דמשמע מדבריו דמקרב כיבויו הוה כמעשה בידים ממש ואין לומר כן וכבר כתבתי בשם הר"ן דמקרב כיבויו גרע מגרם כיבוי ויש לטור יותר משום כיבוי בידים וכבר כתבתי כוונת הרשב"א דלמה לא גזרו במקרב השם למים משום מקרב מחיקתו כמו מקרב כיבויו ועי' לעיל וכמו כן אין לגזור במניח תחת ציר ההיכל ומובן מהנ"ל כפי שכתבתי סברת הרשב"א.
ובאמצע הדברים כתב מעכ"ת ראיה מזבחים (צ"א ע"ב) דה"מ הא ר"ש דהיכא דמצי למיעבד בלא פ"ר מותר אף בפסיק רישא אין לומר כן וכוונת רש"י דמזלף העיקר בטיפין דקין וכמו שכתב התוס' בהדיא שבת (ק"ג ע"א) דה"מ ל"צ שכתבו דמיירי במזלף טיפין דקין ורש"י לא כתב הלכך כי מזלף בטיפין גסין שרי רק כתב אף כי מכבה בטיפין גסות דבר שאין מתכוין הוא ור"ל כי מזלף בטיפין דקות קשה לצמצם הדבר ולפעמים הוא שופך טיפה גסה רק כיון דלא פסיק רישא הוא שרי כשאר דבר שאין מתכוין דשרי אע"ג דאיתרמי שיעשה המלאכה:
ומ"ש מעכ"ת ראיה מרש"י בכורות (ל"ג ע"ב) דה"מ יקיז אף במקום שעושה בו מום ופי' כיון שיכול להקיז דם במקום שאין עושה בו מום יכול ג"כ להקיז אף במקום שעושה בו מום, לבד שהוא נגד דברי התוס' שם (ל"ד ע"א) דה"מ אילימא ונגד דברי הרא"ש שם אות ד' דבהרא"ש שם איתא להדיא להיפך ובלאו"ה אין לומר כן א"כ בשבת אם נוכל לעשות רפואה בלא מלאכה יוכל לעשות הרפואה אף במלאכה ואף במצוה איתא שבת (קל"ג ע"א) ליעבד אחר כיון דיוכל אחר למול בלא עבירת הלאו דקציצת הבהרת לא יכול האב למול ומשני דליכא אחר הא איכא אחר לא אמרינן כיון דאפשר באחר מותר אף לאב ועיקר פרש"י כמ"ש התוס' הנ"ל והרא"ש הנ"ל עי' בדבריהם ואין לצאת מדברי הראשונים בסברות מנפשינו שאין להם שורש בגמ':
ומה שכתב מעכ"ת דמה שאיתא במגילה (כ"ו ע"ב) דס"ת שבלה גונזין אותה בכ"ח וכתב מעכ"ת כיון דגרמא שרי למה גונזין דוקא בכ"ח ותירץ דבקרקע הוה בידים והביא ראיה מקדירה אצל האש בשבת, כבר כתבתי דלא דמי עשיה דשבת דקאי על התחלת מלאכה לעשיה דמחיקת השם דקאי על כל המלאכה דגבי שבת כתיב מלאכת מחשבת וגם לא דמי לרציחה דהתם מצמצם חייב והכא פטור כמו"ש לעיל, ואין לומר הטעם דלכך גונזין בכ"ח משום איסור מחיקת השם הוה די בזה שיגנוז בכלי עץ דעדיין לא יתחיל כלל מחיקת השם עד שיבלה הכלי עץ. וגם למה מצילים כתבי הקודש בשבת מפני הדליקה הא ליכא אף גרמא דהדליקה לבד תשרף ומשמע אף דהדליקה לא בא משום חיציו רק נפל באונס אע"כ אף דלאו ליכא עכ"פ משום קדושה צריך להצילן מפני הדליקה ולגונזן בכ"ח כדי לקיימן ימים רבי' כל מה שיוכל והקושיא שהקשה מב"ק על שבת תרצתי לעיל:
ומה שהביא ראיה מזבחים (מ"ז ע"א) דר"א בר"י לית ליה מלאכת מחשבת ומסתמא ס"ל כאבוה, התם מיפרך מכל וכל, חדא דהא התם פליגי אאבוה דר"י סובר במתניתין שם (מ"ו ע"ב) שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד ובחולין (ל"ח ע"ב) איתא בהדיא כן ועי"ש תוס' דה"מ הני תנאי ועוד כיון דצריך לומר דפליג אתרווייהו אמר חד טעם לשניהם ועוד בשבת (ל"א ע"ב) אמר ר' יוחנן דר' יוסי כר"ש ס"ל דמלאכה שאין צריכה לגופה פטור וזה שפטור מלאכה שאין צריכה לגופה הוה משום מלאכת מחשבת כמו"ש (חגיגה י' ע"ב) ועי"ש רש"י ותוס' ועי' תוס' זבחים (צ"ב ע"א) דה"מ אבל ע"ש:
והתירוץ שכתב מעכ"ת על רש"י דרש"י סובר דלתירוץ ר"א שבת (מ"ז ע"ב) דקירוב כיבוי גרע מגרם כיבוי וכאן נמי גבי מחיקת השם כיון דאין הפסק בין השם ובין המים דמי לקירוב כיבוי ולא לגרם כיבוי, קשה ע"ז שני קושיות, חדא דלר"א דסובר דיש נ"מ בין קירוב כיבוי לגרם כיבוי איך יתרץ דברי ר"י דאמר טובל בלא גמי דכיון דר"י אסר גרם כיבוי כ"ש קירוב כיבוי שנית כיון דהגמרא אזלא לא כמסקנת ר"א דאוסר קירוב כיבוי מסתמא אזלא הגמ' כפי הה"א של גמרא (מ"ז ע"ב) במתניתין דלא יתן לתוכו מים אתיא כר"י דאוסר גרם כיבוי א"כ מאי מתרץ הגמ' (ק"ך ע"ב) דר"י אוסר גרם כיבוי מתוך שאדם בהול כו' הא ר"י אוסר גרם כיבוי אפי' במקום דליכא סברת מתוך שאדם בהול גבי לא יתן לתוכו מים וכמ"ש התוס' שם מ"ז) דה"מ לימא ע"ש רק לפי מה שכתבתי לעיל להשוות הך גמ' עם הגמ' של אתה עושה בסיב נוכל לתרץ דברי רש"י בטוב טעם. רק לא רציתי להאריך:
כי אין דרך רש"י לעשות סברות מעצמו ולעשות פירוש אחר בברייתא דלא כפי' הגמ' בברייתא רק דנוכל לפרש פשוט כוונת רש"י דמאי תני בברייתא גמי ליתני דיכרוך חתיכת בגד וכמ"ש הרמב"ם (פ"ו מה' יסודי התורה ה"ו) ואם לא מצא גמי מסבב בבגדיו משמע דלכתחילה צריך דוקא גמי משום דזאת ידוע דחוזק המים מלחלחין הבגד כי דבר רך הוא ומלא נקבים. ומדבקין המים הבגד לגופו ויגרום יותר הבגד עם המים למחוק השם תיכף בירידתו למים ואז נקרא כחו כמו"ש לעיל בע"ה כוונת הרשב"א והלכך הוצרכו לכתחילה גמי דקשה הוא והמים אין מלחלחים אותו בתוכו:
ועיי' רש"י יבמות (ק"ך ע"ב) דה"מ שעם וגמי הלכך לא יגרום גם הגמי למהר המחיקה רק המים לבד שהוא נכנס בין הגמי לבין הבשר דצריך להיות רפוי כמו"ש בגמ':
ולפי מה שכתבנו דאע"ג דלאו דמחיקת השם ליכא בגרמא אעפ"כ מצות גניזת השם איכא דהא מצילין אותו מפני הדליקה. ואף במקום שאין מצילין מצות גניזה איכא לפי הגמרא דידן כנ"ל אזלא בזה קושיות מעכ"ת שהקשה מתרומה וממלכות בית חשמונאי:
והדמיון שדימה מעכ"ת חציצת דיו של השם לחציצת שערות נדבקות אינן דומות זו לזו דשערות מגופא הם והם עצמם צריכין טבילה והוי כשני אצבעות שנדבקו זה לזה ואי אפשר להפרידם אבל התם הדיו עצמו אינו צריך טבילה. ובדיו לחה אם היה יכול המים לבוא מצדדי הדיו להבשר אף שגג הדיו לא נשקע במים הוי טבילתו טבילה משא"כ בשיער ועוד יש לדבר בדברי מעכ"ת בדבר זה רק לא רציתי להאריך:
מכל הנ"ל מסקינן איך ס"ד דמעכ"ת דמותר לשרוף בגרמא ועל ידי א"י כתבי הקודש כיון דאנן פסקינן דכל כתבי הקודש מצילין מפני הדליקה בשבת כפי שכתבו התוס' שבת קט"ו דה"מ אליבא וכמו שנפסק בש"ע של"ד ס' י"ב וסתמא קתני אף בדליקה שנפל ממילא שלא ע"י חיציו וא"כ אם אנו רואין א"י שורף כתבי הקודש או רוח נושא כתבי הקודש לאש מחויבין אנחנו להצילן אף בשבת ואיך נאמר דמותר לכתחילה ליתן לא"י ולרוח לגרום שריפה על ידיהם. רק אני איני בקי במהות הקורעקטין. רק נראה כשמסדרין האותיות דף ראשון מנסים אם סדרו האותיות בטוב ומחליפין באיזה מקומות סידור האותיות וכיון דתמיד מחלפין האותיות בניסיון ראשון יוכלו בפעם ראשון בשם השם שלא להציג שם היוד. ולא יהי השם בשלימות ואח"כ כשמחלפין האותיות יתנו שם גם יוד ונקל יותר הגניזה בלא אזכרות. ואם ח"ו ימצאו שם א"י ויעשו בהם דבר בזיון יקל הדבר שיהי' בלא אזכרות:
דברי דו"ש בלב ונפש ידידו ראובן הלוי החונה פק"ק דענאבארג: