שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין
סימן קב
א) ראיתי במנ"ח מצוה שס"ח. שדן בהא דקיי"ל דאין ניירות לחצאין והמקבל עליו נזירות באחד מהדברים שהנזיר אסור בהם, הרי הוא נזיר גמור, ואסור בכל הדברים האסורים לנזיר, אם עבר על שאר דברים שלא קיבל הנזירות בהן, אי לוקה ג"כ משום לאו דבל יחל, כמו שאר נזיר שאם עבר על איזהו דבר האסור, כגון ששתה יין או שגילח או שטימא עצמו, שמלבד שעבר על הלאו המיוחד עובר ג"כ על לאו דבל יחל, או דילמא כיון שזה לא הוציא הדבר בשפתיו דבאמת לא קיבל נזירות רק מדבר אחד, ורק דמאליו נעשה נזיר גם לשאר דברים, ל"ש בזה לאו דבל יחל דברו דלא עבר על דברו ומוצא שפתיו:
ב) ונראה לדמות זאת קצת להם דאיתא בגיטין (ע"ג ע"ב), תנא ובלבד שימות, ולכי מיית הוי גיטא, והא קיי"ל דאין גט לאחר מיתה, אמר רבה באומר מעת שאני בעולם, וביארו בתוס' שם ד"ה אמר, דאין הכונה שאמר כן, רק נעשה כאומר מעת שאני בעולם. כלומר מהיום דקאמר היינו מחיים, שדעתו שיחול מחיים שעה אחת סמוך למיתתו עיי"ש, והענין הוא, דאף שלא אמר כן בפירוש, מ"מ כיון שאמר שרוצה לגרש, והגירושין לא יתכנו רק בכה"ג, נחשב זאת כאלו אמר כן, אף שבאמת לא אמר כן, וכל עיקר הגירושין תלוי בדבורו, וה"נ אף שאמר רק שמקבל עליו הנזירות לדבר אחד, כיון שאין נזירות לחצאין, וממילא חל עליו הנזירות לכל דבר, נחשב זאת בכלל אמירתו, ונעשה כאומר שהוא נזיר גמור, ולכן יש בזה משום בל יחל, ודומה לזה מצאנו גבי נזיר עצמו בנזיר (ה' ע"ב), נעשה כא כאומר של ימין עיי"ש, ומשמע ג"כ דאף שלא אמר נחשב כאילו אמר וכמ"ש:
ג) ועיין כתובות (נ"ח ע"ב), נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהם, והא לא אמר לה הכי, כיון דשמעינן לר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהם עיי"ש. וזה מתאים ג"כ לעניננו. ועיין עוד שם בכתובות (ע' ע"ב), נעשה כאומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ופירש"י דאף שלא אמר, הרי הוא כאמר, וזה ג"כ כמ"ש. ועיין ב"מ (מ"ד ע"ב), נעשה כאומר לו הלוני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח, ודוגמאות כאלה יש להביא עוד רבים. ויש לדמות זאת ג"כ למ"ש הר"ש בפ"ד דמכשירין משנה א', דהשותה לשתות בפיו ובשפמו. כיון שא"א לו לשתות אם לא שיגיעו המים בשפמו הוה כאילו אחשבינהו עיי"ש, וה"נ י"ל כיון דא"א לקבל הנזירות לדבר אחד רק אם מקבל מקצת נזירות בזה עצמו מקבל כל הנזירות, הוה כאילו קיבל כל הנזירות, ועבר ג"כ משום בל יחל. ועיין ב"ב (ס"ג ע"א), כיון דאמר לי' ע"מ שמעשר ראשון שלו, שיורי שיירי' למקום מעשר, וביאר ברשב"ם שם כיון דמתני והתנאי אינו מועיל אלא ע"י שיור, אמרינן דשייר מקום מעשר עיי"ש, וה"נ כיון שהנזירות לאותו דבר ל"מ רק בצירוף הנזירות לשאר דברים, אמרינן דקיבל כל הנזירות והר"ז בכלל אמירתו וכמ"ש:
ד) עוד נ"ל להעיר בחקירת המנ"ח שהבאתי, מהא דאיתא בנזיר (ב' ע"ב), האומר אהא הר"ז נזיר, וכגון שנזיר עובר לפניו, ומקשה ודילמא לפוטרו מן קרבנותיו קאמר, ומשני דקאמר בלבו, וכתבו התוס' שם דאף שקבלה בלב בנזיר אינו כלום, דכתיב כי יפליא שיפרש בפיו, מ"מ כי נזיר עובר לפניו ופירש בשפתיו אהא, ובלבו חשב להיות נזיר, מחשבת הלב מהניא וכו' עיי"ש, וה"נ י"ל כיון דאין נזירות לחצאין, אם קיבל עליו דבר אחד, חשוב זאת כאילו פירש בפיו דבר אחד, ובלבו חשב להיות נזיר לגמרי, ומהני מחשבת הלב לעשותו נזיר לכל דבר. אמנם לפ"ז הי' מקום לחלק ולומר, דאם קיבל עליו נזירות לדבר אחד והשאר לא הזכיר, כדוגמא שמצאנו בנזיר (ג' ע"ב) במתניתין, שאמר הריני נזיר מן החרצנים או מן הזגים או מן התגלחת או מן הטומאה, שהדין שכל דקדוקי נזירות עליו, משום שאין נזירות לחצאין, או כדוגמא שאיתא במשנה שם (דף י"א ע"א) שאמר יודע אני שיש נזירות, אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין, שבזה אמנם י"ל דאף שלא הוציא בפיו יתר הפרטים, מ"מ כיון שא"א לצייר נזירות לחצאין חשוב זאת כאילו אמר בשפתיו, דעכ"פ לא אמר ההיפוך, אבל אם אמר בפי בפירוש שאינו רוצה לקבל עליו נזירות רק לדבר אחד ולא לשאר דברים, וכדוגמא שמצאנו בנזיר שם במתניתין, שאמר הריני נזיר ע"מ שאהי' שותה יין ומיטמא למתים, שאם אמנם שהדין שם ג"כ דהוה נזיר לכ"ד, ואפי' ר"ש דס"ל דיש נזירות לחצאין, מודה בזה כדאיתא במשנה שם, מ"מ ל"ש לומר דהוה בכלל קבלתו לענין שיעבור בבל יחל, כיון דבפירוש אמר שאינו רוצה לקבל עליו נזירות רק לפרט הזה ולא לשאר דברים, ולכן באמת בכה"ג אינו עובר בבל ייחל. ויש לדמות זאת למ"ש הפוסקים לענין כונה במצות, דאף דמצאצ"כ, מ"מ אם מכוין בפירוש שלא לצאת לא יצא, עיין בר"נ סוף ר"ה ובב"י או"ח סי' תקפ"ט, וה"נ אם אמר סתם שמקבל הנזירות לדבר אחד, נכלל באמירתו כל הנזירות ועובר בבל יחל, אבל אם אמר בפירוש שאינו מקבל הנזירות רק לדבר אחד ולא לשאר דבר, נהי שחל כל הנזירות, משום שאין נזירות לחצאין, אבל אין זה בכלל האמירה, ואינו עובר בבל יחל:
ה) עוד אני אומר בזה רעיון נכון דהנה בטעם הדבר, מדוע אם קבל עליו נזירות בדבר אחד חל עליו נזירות לגמרי, י"ל כמו דאמרינן בקידושין (ז' ע"א) דאם הקדיש בבהמה אבר שהנשמה תלוי' בו כל הבהמה קדושה, משום דפשטה קדושה בכולה, ה"נ גם קיבל נזירות בדבר אחד פשטה נזירות בכולה. ויש להסביר עוד הדבר ביותר עפ"י דברי מהרי"ט בסי' נ"ג, שכתב דבנזיר גופו נתפס ונתקדש בקדושת נזיר דומיא דכהן עיי"ש, וא"כ בקיבל נזירות במקצת, קדושת הנזירות מתפשטת בכולו והוה נזיר לכ"ד, ולפ"ז כמו התם כשהקדושה מתפשטת היא חלה לכל דבר, ובודאי יעבור בבל תאחר אם לא ימסור הבהמה להקדש, וה"נ כשהנזירות מתפשטת היא חלה לכל דבר, לענין שיעבור על בל יחל על כל פרטי הנזירות. אכן כאשר התחקיתי בזה נתעורר בלבי דערבך ערבא צריך, וגם שם כשהבהמה נתקדשה ע"י התפשטות הקדושה יש להסתפק, אם שייך בל תאחר כיון שקדושת הבהמה ל"ה מחמת הקדישו והוצאת שפתיו, ואם אמנם שאבר אחד הקדיש, אבל הרי האבר הזה לבדו לא יוכל למסור, וכל הבהמה הרי הוא לא הקדיש ול"ש לומר שמאחר מלשלם את נדרו:
ו) ואני מסופק עוד, אם בכה"ג שפשטה קדושה בכולה שייך דין מעילה. ונראה להעיר בזה מדברי הרמב"ן בב"ב ע"ט (כפי מה שהבין דבריו בקצוה"ח סי' ר') דמה"ט אם הקדיש בור מועלין בו ואין מועלין במימיו אף שחצר ההקדש קונה, דמעילה ל"ש רק בדבר שהוקדש ע"י אדם בפה, אבל לא מה שהוקדש מעצמו עיי"ש, וא"כ ה"נ י"ל, כיון שקדושת יתר הבהמה ל"ה ע"י אדם, רק ממילא ע"י התפשטות הקדושה ל"ש בזה דין מעילה, ולפ"ז אולי גם לענין בל תאחר י"ל כן, דל"ש רק כשהקדיש בפה, אבל לא כשנתקדש מעצמו, ומזה יש למצוא גם סמוכין לחקירת המנ"ח הנ"ל, דכמו דל"ש מעילה בקדושה הבאה מעצמה לדברי הרמב"ן, וזה משום שענין מעילה שייך דוקא בקדושה הבאה ע"י אמירה בפה, ה"נ איסור בל יחל ל"ש רק בנזירות הבאה ע"י קבלת האדם בפה, אבל לא בנזירות המתפשטת בעצמה, וכאמור:
ז) וראיתי בספר מצפה אריה מהדו"ת חיו"ד סי' ע"ט שנסתפק בהא דקיי"ל דמתפיסין בדבר הנדור ולא בדבר האסור, איך הדין אם התפיס בבהמה שהקדיש בה אבר שהנשמה תלוי' בו, שהדין שמתפשטת הקדושה בכולה, אי חשוב זאת ג"כ דבר הנדור, או דילמא ל"ה רק דבר האסור, כיון שהקדושה ל"ה מחמת נדרו, רק מחקי התורה שאמרה שפשטה קדושה בכולה, ול"מ ההתפסה. ולדעתי יש לפתור זאת ג"כ מדברי הרמב"ן שהבאנו, דכמו שאין מעילה בקדושה הבאה מעצמה, וזה משום שענין מעילה ל"ש רק בקדושת פה, היינו ע"י נדר, והיכי שהקדושה באה מעצמה, אף שהוא הי' הגורם לזה (כגון שם שהקדיש הבור), לא חשוב קדוש ע"י אמירת פיו, ה"נ כיון שהקדושה באה מעצמה ע"י התפשטותה, ל"ח זאת כקדושה הבאה מחמת נדר פיו רק כדבר האסור מאליו, ואין מתפיסין בו:
ח) ובספר מצפה אריה שם נסתפק עוד לפמ"ש התוס' קידושין (ז' ע"ב) ד"ה חצייך, דגם בקידושי חשה אמרינן פשטו קידושין בכולה, איך הדין בקידש אשה האסורה לו, אם בכה"ג אמרינן ג"כ פשטו קידושין בכולה. ויש להעיר בזה מדברי השעה"מ פ"ה מה' עירוכין הי"ז, שכתב דבמקדיש בע"מ ל"ש לומר פשטה קדושה בכולה, משום דהקדש גרוע הוא, דע"י עבירה הוא בא, ואי לא דגלי קרא מסתברא דלא קדוש כלל, השתא דגלי לי קרא, תפסת מועט תפסת, ודי להקדש גרוע כזה שיחול על מה שהקדיש ולא שימשוך אחר עמו עיי"ש, וה"נ בקידושי אשה באיסור, כיון שהקידושין גרועים, נהי דגלי קרא דתפסי, אבל די שיתפסו על מה שקידש, ולא שימשכו עוד מחוץ לזה, ול"ש בזה לומר פשטו קידושין בכולה:
ט) ועפ"י הדברים האלה אמרתי לצדד ג"כ ענין מחודש בדיני הקנינים, בהא דנקטינן בחו"מ סי' ר"ב סעיף א', דהמקנה קרקע ומטלטלין כאחד כיון שקנה הקרקע באחד מדרכי הקני' נקנו ג"כ המטלטלין, והוא הוא קנין אגב, דזה דוקא כשהמקח נעשה בהיתר אבל אם המקח נעשה באיסור, וכגון שהקנין הי' בשבת, אף שהקנין חל, וכדאיתא בחו"מ סוס"י רל"ה, דהמוכר או קונה בשבת ויוה"כ ויו"ט אעפ"י שעבר על דברי חכמים מעשיו קיימים, ועיין בסמ"ע חו"מ סי' ר"ח ובטו"ז שם מ"ש בזה, הנה בכה"ג ל"ק רק הקרקע ולא המטלטלין, דבמקח של איסור ל"ש קנין אגב. והסברא י"ל עפ"י דברי השעה"מ שהבאתי, דבמקדיש בע"מ ל"ש לומר פשטה קדושה בכולה, משום דהקדש גרוע הוא, דע"י עבירה הוא בא, ודי להקדש גרוע כזה שיחול על מה שהקדיש ולא שימשוך עוד אחר עמו, וה"נ י"ל כיון שהקנין הוא קנין גרוע, שנעשה באיסור, די שיחול על מה שקנה היינו הקרקע, ולא שימשוך עוד לקנות גם המטלטלין עמו, וע"כ במקח של איסור ל"ש קנין אגב:
י) ובזה י"ל עוד, דה"ה בקנין חצר, כשמקנה החצר והמטלטלין ביחד, אם נאמר דבכה"ג מהני כדעת החולקים על הש"ך דס"ל בסי' ר"ב ס"ק ג', דאין חצרו קונה אלא כשהוא כבר חצרו משא"כ היכי דחצרו ומתנתו באים כאחד, עיין בקצוה"ח ובנתיבות שם, הנה זה דוקא כשקנין החצר הוא בהיתר, אבל אם קנין החצר הוא באיסור, לכ"ע אינו קונה המטלטלין הנמצאים בחצר מתורת קנין חצר, דכיון שהקנין של החצר גרוע הוא שנעשה באיסור, די שיחול על עצמו היינו על החצר ולא שימשיך עוד קנין המטלטלין עמו:
יא) ועיין גיטין (ע"ז ע"ב), ההיא שכ"מ דכתב לה גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא. ולא הספיק למיתבי' לה, למחר תקף לי' עלמא, אתו לקמי' דרבא, אמר להו זילו אמרו לי' ליקני' ניהלה לההוא דוכתא דיתיב בי' גיטא, ותיזול איהי ותיחוד ותפתח ותחזיק בי' וכו', ומשמע דבשבת קונין ע"י קנין אגב. אכן משם אין ראי', כיון דשם הי' באמת מותר להקנות בשבת, וכדאיתא בתוס' ב"ב (קנ"ו ע"ב) ד"ה קונין מש"מ דבשכ"מ התירו הקנין בשבת, וא"כ ל"ה קנין גרוע וע"כ יכולין ג"כ לקנות ע"י בתורת אגב או חצר, משא"כ בשאר קנין בשבת, נהי שהקנין מועיל, אבל כיון שנעשה באיסור, הוה קנין גרוע, ודי איפוא שיקול על עצמו ולא שימשוך עוד אחרים עמו לקנות בתורת אגב או חצר וכמ"ש:
יב) ועיין ב"מ (י' ע"ב), דחצר כיון דבע"כ מותיב בה קונה ג"כ אפילו במקום שיש עבירה אף שחצר הוא מטעם שליחות ואשלד"ע עיי"ש, אבל אין זה ג"כ ענין למה שכתבנו למעלה, דשם מיירי שהחצר הוא כבר של הקונה, וי"ל שקונה ג"כ, אפילו אם הקנין הוא דבר עבירה, משא"כ אם החצר אינו עוד של הקונה, ורק הוא רוצה לקנותו ע"י קנין שעושה בו, וביחד עם הקנין של החצר רוצה לקנות ג"כ את הנמצא בחצר מתורת חצר, בזה י"ל כדברינו למעלה דאם הקנין הוא גרוע שנעשה בעבירה, לא אלים רק לקנות את החצר, אבל אין בכחו למשוך עוד את המטלטלין ולקנותם ג"כ וכאמור, וזה כר רחב בדיני הקנינים להתהלך בו אי"ה לעת מצוא:
יג) ובדרך אגדה יש להסביר הך מילתא שהבאנו למעלה דפשטה קדושה בכולה, ומה"ט אם הקדיש אבר אחד בבהמה כל הבהמה קדושה, עפ"י מה שאנו רואים בניצוצי אור, שאם יזהירו על איזה גשם, אז קרניהם יאירו לא לבד על המקום של הגשם שבו מתנוצצים, רק קום יצא על כל הסביב לו, יגרשו החושך והאפילה תסוב לאחור, וכאשר יאמרו המושלים מעט אור דותה הרבה חושך, וכן היא גם במעלת הקדושה, אם קרני אור הקדושה מתנוצצים על אבר אחד, אז אין הקדושה מצטמקת על אותו האבר לבד, רק תשלח קרני' גם מחוצה לו, וזה מה שאמרו שהקדושה מתפשטת בכולה, כלומר קרני אור הקדושה אינם מוגבלים אך על המקום שבו מתנוצצים, רק מתפשטים גם מחוצה לו וכמו שכתבנו:
יד) ומה נכבדו הדברים האלה להוציא מהם לימוד מוסרי יקר ומאד נעלה בנוגע להשלמת האדם, כי אם כך הוא בבהמה, שמעלת הקדושה מתפשטת מאבר אחד על כל הגוף, עאכו"כ שכן הוא באדם, וע"כ אם האדם מקדש ומזכך אחד מאבריו, אז הקדושה מתפשטת אח"כ מהאבר הזה על כל הגוף, והי' כולו קודש לה', וע"ד שאמרו חז"ל (שה"ש רבה ה'), אמר הקב"ה פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהי' עגלות וקרנות נכנסות בהם. ועיין יומא (ל"ט ע"א) והתקדשתם והייתם קדושים (ויקרא י"א) אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, וי"ל שהכונה היא ע"ד שכתבנו, כי מעט הקדושה שיהי' בו, תתרחב ותתפשט בכולו, עד שתקיף את כל גופו והי' כולו קודש לה' וכאמור. ובזה יצאו דברינו בספרנו זה בקדושה, ועינינו לשמים נשואות, כי יפרוש ה' עלינו סכת שלומו, ויקדשנו בקדושתו העליונה, לזכך מחשבותינו ולטהר לבנו לעבדו באמת ובלב שלם. אנא ה' רחם נא בניך נוטרי נטעי תורתך נחנו באורח סלולה ובמעגלי צדק, למען נלך בדרך טובים, ועד מהרה נזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, עת נדחי ישראל יכנס ונשמע קול מבשר בראש ההרים, ויקוים בנו מקרא שכתוב (ישעי' נ"ד), ושמתי כדכד שמשתיך ושעריך לאבני אקדח, וכל גבולך לאבני חפץ, וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך אכי"ר:
סוף הספר