אור ברסלב

שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין

סימן קא

סימן ק

ראובן יש לו תביעה על שמעון הדר בעיר אחרת, ונסע לשם להזמינו לפני הב"ד שבעירו, כדין התובע הולך אחר הנתבע, והשיב שמעון שאינו רוצה לדון בעירו, רק רצונו לבוא למקום התובע, לדון לפני הבית דין שבמקום התובע, הדין עם מי:

א) תשובה. נראה דהדין עם שמעון, כיון דעיקר הדבר שהתובע הולך אחר הנתבע, לא נאמר רק לטובתו של הנתבע, שאין להוציאו מעירו בשביל תביעתו של התובע, ולגרום לו הוצאות וטורח, וכדאיתא בחו"מ סי' י"ד סעיף א' ברמ"א, יכול הנתבע לומר, אי אפשי בטובה זו ורוצה אני לדון בעיר התובע, דכל דבר שהוא לטובת האדם, יכול האדם לותר ולומר איני רוצה בטובה זו. ויש לדמות זאת להא דאיתא בב"ק (ח' ע"ב), דיכול הלוקח לומר, טעמא מאי אמר רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין, משום תקנתא דידי, אנא בהאי תקנתא לא ניחא לי עיי"ש, וה"נ יכול הנתבע לומר, אנא בהאי תקנתא שאמרו שאין להכריח את הנתבע לדון במקום התובע, ורק התובע הולך אחר הנתבע, לא ניחא לי, ורוצה אני לדון דוקא במקום התובע:

ב) ומצאנו כן לענין כמה דברים שנאמרו לטובת האדם, ואם אינו חפץ בהם רשות בידו לותר עליהם, ולדוגמא עיין בשו"ת הראנ"ח סי' ג' שכתב, דאף דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד, אם קבלי והבע"ד רוצה לקיים העדות שקבלו שלא בפניו רשאי, ואף אם הצד השני שהי' בשעת קבלת העדות רוצה כעת לבטל העדות, לאו כל כמיני', דלא אמרו אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד רק לתועלת זה שלא הי' בשעת קבלת העדות, ואם הלה אינו רוצה בתועלת הזה רשות בידו, ועיין בשו"ת עבודת הגרשוני סי' ג' שפסק ג"כ הכי, ועיין במחנה אפרים ה' קנין מעות ס' א' שכ', דמה"ט י"ל דאם התנו לקנות בכסף כסף קונה, דעיקר הטעם דל"מ קנין כסף הוא רק לטובת הלוקח, שלא יאמר המוכר נשרפו חטיך בעלי', אם הלוקח אומר אי אפשי בתק"ח ומתנה שיקנה בכסף שפיר מהני עיי"ש, וזה מתאים לעניננו. ויש להביא ג"כ דוגמא לזה מדברי הש"ס בגיטין (נ"ב ע"א) זול לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש וביאר ברש"י שם דליפוי כח עשאום כהקדש ולא להרעת כח עיי"ש, וה"נ י"ל דליפוי כח של הנתבע אמרו דהתובע הולך אחר הנתבע ולא להרעת כח במקום שאינו רוצה בזה, וכאמור:

ג) ויש לעיין, כיון שמה שהנתבע רוצה לילך למקום התובע ולדון שם הוא לטובת התובע, א"כ שוב יוכל התובע לומר, אי אפשי בטובה זו ורוצה אני לדין בעיר של הנתבע. אכן זה אינו, לפי המבואר במרדכי פ' שני דייני גזרות הובא בתומים סי' ק"ב ס"ק ג', דאי אפשי בתקנת חכמים ל"ש לומר רק להחזיק מה שבידו, אבל לא להוציא, ודייק כן מדברי הגמ' בב"ק (ז' ע"ב), דה"ט דאם אמר הבע"ח תן לי זיבורית טפי פורתא שומעין לו, משום דאל"כ אתה נועל דלת בפני לוין, ול"א בפשיטות דה"ט דשומעין לו משום דיכיל לומר א"א בתק"ח, וזה מפאת דלהוציא ל"ש לומר א"א בתק"ח עיי"ש, וא"כ ה"נ הנתבע שהוא מוחזק שפיר יכול לומר א"א בתק"ת, אבל התובע שרוצה להוציא מהמוחזק לא יכול לומר כן:

ד) עוד יש לדמות זאת למ"ש הרמב"ן הובא בקצוה"ח סי' פ"ח ס"ק ט', דבזה אומר חייב אני לך וזה אומר אינך חייב לי אוקי ממונא ביד המוחזק, ועיי"ש בקצוה"ח דמה"ט בטענו חטין, והודה לו בשעורין פטור, דאין להוציא מיד המוחזק, אבל אם תפס לא מפקינן מני', וכיוצא בזה כתב הרשב"א בגיטין (מ') דבתרתי הודאות דסתרי יש קולא לנתבע עיי"ש, וה"נ כיון שהתובע טוען לטובת הנתבע והנתבע טוען לטובת התובע, אלים כח הנתבע שהוא המוחזק, ומחויב התובע לדון בעירו כרצון הנתבע. ועיין בשו"ת נאות דשא סי' מ"ו שכתב דשנים שנתעצמו בדין וכל אחד טוען לזכות את שכנגדו, אין מוציאין ממון מיד המוחזק, וזה מתאים לדברינו:

ה) ויש להוסיף עוד מדברי המהרי"ט בשניות חאה"ע סי' כ"ז שהביא בשם הרא"ש, דכשם שאדם מוחזק בממונו, ואין להוציא ממנו רק בדבר הברור, כן אדם מוחזק בגופו שלא להכריחו לעשות מעשה רק בדבר הברור, ומה"ט במקום ספק בפלוגתא דרבוותא אין לחייב שבועה, דהאדם מוחזק בגופו שלא לישבע עיי"ש, וה"נ י"ל דהנתבע מוחזק בגופו, וכשיש ספק באיזהו ב"ד עליו לדון, אין להכריחו לדון נגד רצונו, רק רשות בידו לומר שאינו רוצה לדון רק בב"ד המרוצה לו, לכן נראה לי לענין שאלתנו דצדקה טענת הנתבע, ואם אינו רוצה לדון בעירו רק במקום התובע רשות בידו, וכמו שכתבתי:

ו) אחר כתבי הדברים ראיתי בס' מנחת פתים חו"מ סי' י"ד, שהביא בשם פסקי מהרא"י, דאין הנתבע יכול לומר נסע למרחקים, אכן לא הביא טעמו אבל בכל אופן יש לחלק ולומר, דרק אם הנתבע רוצה שהתובע יסע למרחקים אין בכחו, אבל אם רוצה לדון בעירו של התובע הרשות בידו, וכמו שביארתי:

תוכן העניינים

שות אבני חפץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה