שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין
סימן ק
דרוש לשבת שובה שנת תרפ"ח בבהכ"ג הישן דפ"ק רישא.
א) ביומא (ס"ו ע"א), ת"ר איש להכשיר את הזר, עתי שיהא מזומן, עתי ואפילו בשבת, וראיתי מקשים אהא דדרשו, עתי ואפילו בשבת והיינו ששילוח השעיר דוחה שבת, ואמאי הי' דוחה שבת, הרי הי' באפשר לשלחו ע"י שנים ולא הי' צריכים כלל לבוא לידי דחיית שבח, דקיי"ל שנים שעשו מלאכה בשבת פטורים, וכיון שהי' באפשר להנצל מדחיית שבת בשילוח השעיר, אמאי באמת הי' דוחה שבת, ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חאה"ע ח"ר סי' צ"ב מ"ש בזה:
ובהשקפה הראשונה רציתי לומר בזה דבר חדש, דאם אמנם שבכל מלאכת שבת, שנים שעשאוה פטורין, מ"מ במלאכת הוצאה גם ע"י שנים יש חיוב, והסברא דהנה בטעם הדבר מדוע שנים שעשו מלאכה בשבת פטורין, צ"ל משום דהתורה לא חייבה רק בעושה מלאכה גמורה, וע"י שנים לא מקרי מלאכה גמורה, דכל אחד אינו עושה רק מקצת ת מהמלאכה, ובזה לא חייבה התורה, וכמו דדרשינן בעשותה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה, עיין שבת (צ"ב ע"ב), וא"כ י"ל דזה דוקא בכל מלאכות שהן מלאכות גמורות, אבל בהוצאה שכל עיקרה ל"ה מלאכה גמורה, כמ"ש התוס' בשבת (ב' ע"א) ד"ה פשט וביצה (י"ב ע"א) ד"ה דילמא, דהוצאה גר גרועה היא משאר מלאכות, ואפ"ה אסרה התורה אותה, ש"מ דבהוצאה לא הקפידה התורה כלל על איכות המלאכה, וה"ה די"ל שבהוצאה לא הקפידה גם על כ כמות המלאכה, וגם שנים שהוציאו חייבין, ולכן שפיר איצטריך קרא דעתי להתיר שילוח השעיר בשבת, כיון דשם יש איסור ה הוצאה, כמו דדייק באמת בש"ס דיומא שם מזה דאין עירוב והוצאה ליוה"כ, ובהוצאה גם בשנים יש חיוב:
אכן כאשר נתישבתי בזה ראיתי דזה ליתא, דהרי להדיא מצאנו שאמרו הך מילתא דשנים שעשו מלאכה בשבת פטורין גם לענין הוצאה, וכדאיתא בשבת (צ"ב ע"ב) שם במתניתין, המוציא ככר לרה"ר חייב, הוציאו שנים פטורין, וע"כ לא נחלקו ר"מ ור"י ור"ש שם רק בהגבלת הגדר של שנים שעשאוה, לענין יכול ואינו יכול, אבל בעיקר הדבר מודים, די"ל שנים שעשו פטורין גם בה בהוצאה, וש"מ דגם בה בהוצאה אמרינן שנים שעשו פטורין:
ב) אמנם מדה טובה אינה חוזרת ריקם, ויש לקיים דברינו, דהנה בטעם הדבר מדוע הוצאה הוה מלאכה גרועה, כתבו התוס' בשבת ב' שם, משום שיש תרי קראי על הוצאה, קרא דאל יצא איש ממקומו וקרא דויכלא העם מהביא, ומדאיצטריך תרי קראי, ש"מ דהוה מלאכה גרועה עיי"ש, ולפ"ז מאן דס"ל תחומין דאורייתא, ויליף זאת מקרא דאל יצא, כמ"ש התוס' בסוטה (ל' ע"ב) ד"ה מר, לדידי' ליכא רק חד קרא להוצאה, והיינו קרא דויכלא, ול"ה כלל הוצאה מלאכה גרועה, וכ"כ בטעם המלך על השעה"מ סוף ה' שבת, וא"כ לדידי' אה"נ דגם בהוצאה שנים שעשו פטורין, דלדידי' אין חילוק בין הוצאה לשאר מלאכות. וכאשר נתחקה נראה דכל הנהו תנאי המוזכרים בשבת שם, לענין שנים שעשו בהוצאה, והיינו ר"מ ור"י ור"ש ס"ל דתחומין דאורייתא, עיין עירובין (ל"ה ע"ב), דר"מ ור"י ס"ל דיש להחמיר בספק עירוב, וזה משום דס"ל דתחומין דאורייתא, וגם ר"ש י"ל דס"ל דתחומין דאורייתא, והא דמקיל בעירובין שם בספק עירוב כר' יוסי, י"ל דה"ט משום דאיכא חזקה לקולא, ועיין במלא הרועים ערך תחומין שכ"כ, וכיון שכן ס"ל דגם בהוצאה שנים שעשו פטורין, דלדידהו ל"ה כלל הוצאה מלאכה גרועה, אבל מאן דס"ל דתחומין דרבנן. והוצאה הוה מלאכה גרועה, שפיר י"ל לדידי' דבהוצאה גם שניים שעשו חייבין, דכיון דכל עיקרה הוה מלאכה גרועה, לא איכפת לן גם אם נעשית בשנים וכמו שביארנו:
ג) ובזה יעלה בידינו ענין נכבד בישוב הסתירה, שיש בין הגמרא בכריתות (י"ד ע"א) ובין הגמרא ביומא (ס"ו ע"ב), דבכריתות מדייק רפרם מהך ברייתא דעתי אפי' בשבת דאין עו"ה ליוה"כ, ודחי הגמ' דהא דרפרם בדותא, דשאני שעיר המשתלח דהכשירו בכך, וביומא מדייק רפרם ג"כ הכי, ולא דחי כן, וכבר עמדו בזה התוס' ביומא ובכריתות שם, וכתבו דד"ת עניים במקומם ועשירים במק"א, ועיין בשאג"א סי' ע' שהתפלא על הזרות שיש בזה, דבמקומו ביומא מייתי הגמ' דברי רפרם בסתם באין חולק, ובמק"א בכריתות דחי להו בשתי ידים, ולא נמצא כן עוד בשום מקום בכל הש"ס:
ועפ"י דרכנו למעלה נאמר, בהקדם מה שיש להעיר עוד על שינוי אחד, שיש בין דברי הגמרא ביומא ובין דברי הגמ' בכריתות, דביומא. בתר שהביא הש"ס הך ברייתא דעתי אפי' בשבת קאמר, למאי הילכתא, אמר ר' ששת לומר, שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו, ואח"כ אמר רפרם זאת אומרת עו"ה לשבת ואין עו"ה ליוה"כ, ובכריתות ליתא להך מימרא דר' ששת, רק הגמרא מביא הברייתא לבד, ועלה אמר רפרם, זאת אומרת עו"ה לשבת ואין עו"ה ליוה"כ:
ד) ואומר אני דהיא הנותנת, דבכריתות רוצה רפרם לדייק מהברייתא עצמה, דאין עו"ה ליוה"כ, והדיוק הזה אין בו ממש, וע"כ דחתה אותו הגמ', ואמרה דרפרם בדותא, אמנם ביומא מדייק רפרם לא מהברייתא עצמה, רק מדברי ר' ששת, והדיוק הזה עולה יפה, וע"כ הניחתו הגמ' כמו שהוא. וביאור הענין. דהנה בהא דקאמר הש"ס למאי הילכתא, ואמר ר"ש לומר שאם הי' חולה הי' מרכיבו על כתיפי, תמה בשאג"א שם אמאי לא קאמר בפשיטות, דאיצטריך קרא להתיר שבת משום איסור נטילת נשמה, דהרי איתא ביומא (ס"ח) דלא הי' מגיע השעיר לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים, א"כ בזה שדחף המשלח את השעיר מראש ההר הי' ממיתו בידים, ואית בזה משום נטילת נשמה דהוה אב מלאכה, ואין לומר דהוה מקלקל, דהרי תיקן להוציא מידי אבמה"ח לב"נ, וכמו שאמרו בפסחים (ע"ג ע"א) גבי השוחט בשבת בחוץ לע"ז עיי"ש. אכן י"ל דמשום איסור של נטילת נשמה לא הי' צריך קרא להתיר בשבת, דע"ז יש עצה שידחפו השעיר בשנים, ויהי' שנים שעשאוה ולא יהי' כלל חילול שבת, וע"כ קאמר ר"ש דקרא אתיא להתיר הוצאה בשבת, שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו, ובהוצאה ל"ש לומר שיעשו אותה בשנים, דבהוצאה גם שנים שעשאוה חייבין, וכמו שכתבנו למעלה, ולפ"ז צ"ל דקיימינן בסברא, דהוצאה היא מלאכה גרועה, ומה"ט חייבים עלי' גם בשנים, דזולת זה גם בהוצאה אין חיוב בשנים וכאשר ביארנו:
ה) והנה בטעם הדבר, מדוע יגרע יוה"כ משבת לענין הוצאה, כתבו התוס' ישנים ביומא שם משום דהוצאה היא מלאכה גרועה, עה, ולכן אינה אסורה רק בשבת, אבל לא ביוה"כ, וכ"כ התוס' בביצה (י"ב ע"א) ד"ה דילמא, דמה"ט אין עירוב והוצאה ליו"ט, משום דשאני הוצאה דגרועה היא משאר מלאכות, ולפ"ז אם נאמר דהוצאה ל"ה מלאכה גרועה, אה"נ דצ"ל דיש עו"ה ליוה"כ. ומעתה י"ל דדיוקו של רפרם בגמ' דיומא אינו סובב על הברייתא, ורק על דברי ר"ש הקודמים, ופירוש הדברים כך הוא, זאת אומרת אין עו"ה ליוה"כ, והיינו מדקאמר ר"ש על הברייתא דאתיא להתיר הוצאה שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו, ולא קאמר בפשיטות דאתיא להתיר האיסור של נטילת נשמה, וע"כ דלזה ל"צ להתיר דאפשר ב שנים, וקשה הרי גם הוצאה אפשר בשנים, וצ"ל דה דהוצאה גם בשנים יש חיוב, ולפ"ז בהכרח ס"ל דהוצאה הוה מלאכה גרועה, וכיון שכן ממילא שמענו דאין עו"ה ליוה"כ, והדיוק הזה עולה יפה, וע"כ לא נדחה בגמרא. והנה זה ניחא בגמ' דיומא שמובא שם המאמר של ר"ש, אבל בגמ' דכריתות לא מוזכר מאמרו של ר"ש ורק הברייתא בעצמה, ועלי' קאמר רפרם, זאת אומרת אין עו"ה ליוה"כ, וע"כ כונתו לדייק מהברייתא עצמה, מדאיצטריך קרא להתיר שבת, ש"מ דאין עו"ה ליוה"כ, דאם יש איסור הוצאה ליוה"כ אמאי איצטריך לרבוי שבת, הא דתי יוה"כ וה"ה שבת, וכמו שפירש"י שם, וע"ז שפיר דחי הגמרא דשאני שעיר המשתלח דהכשירו בכך, ולכן מסיים דהא דרפרם בדותא היא, והענין נכבד:
ו) וראיתי בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חא"ח סי' ל"ד, שנסתפק במקלקל בהוצאה אי פטור כמו בשאר מלאכת שבת, או דילמא בהוצאה גם במקלקל חייב, כיון שאין זה מלאכה בגוף החפץ לא איכפת לן גם אם נתקלקל החפץ עיי"ש. ולדעתי נראה כיון שהוצאה כל עיקרה היא מלאכה גרועה, וכמו שהבאנו למעלה, ואפ"ה אסרה התורה, ש"מ דבמלאכה זו לא הקפידה התורה על איכותה, וה"ה די"ל דלא הקפידה ג"כ שיהי' איזהו תיקון ע"י המלאכה, ואפי' אם יש קלקול ג"כ חייב, אמנם זה דוקא אם נאמר דהוצאה היא מלאכה גרועה, אבל אם נאמר דל"ה מלאכה גרועה, וזה משום דקרא דאל יצא אתיא לתחומין, ולא נשאר רק חד קרא וכמו שביארנו למעלה, בודאי אין חילוק בין הוצאה לשאר מלאכות וגם בהוצאה מקלקל פטור:
ז) ובזה הי' מקום לומר ג"כ בישוב הסתירה שיש בין הגמרא בכריתות להגמרא דיומא, דביומא מדייק רפרם, דאין עו"ה ליוה"כ מברייתא דעתי אפי' בשבת, ולא דחה הש"ס, ובכריתות דחה הש"ס ואמר הא דרפרם בדותא היא, ולפמ"ש י"ל בדרך שכתבנו רק בסגנון אחר, דבש"ס דיומא אמר ר' ששת למאי הילכתא, לומר שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו, וכבר הבאתי בשם השאג"א שתמה, אמאי לא קאמר דקרא איצטריך להתיר איסור נטילת נשמה בשבת, דבזה שדחף המשלח את השעיר מראש ההר הי' ממיתו, אמנם י"ל דלזה ל"צ קרא להתיר דהוה מקלקל, ואין לומר דתיקן להוציא מידי אבמה"ח לב"נ, וכמו שאמרו בפסחים (ע"ג) גבי השוחט בשבת בחוץ לע"ז, דתיקן להוציא מידי אבמה"ח לב"נ, וכמו שצידד בשאג"א שם, דלפי המבואר בברייתא המובאת ביומא (ס"ז ע"ב) גזירה דבר המתגזר ויורד, ופירש"י השעיר מתגזר איברים איברים, הרי נחתכו איברי השעיר לגזרים בעודנו חי, וא"כ עדיין שם אבמה"ח עליהם ולא תיקן מידי, אכן לפ"ז יש להקשות אמאי לא נימא גם לענין איסור הוצאה דהוה מקלקל, לפמ"ש התוס' בשבת (ק"ו ע"א) ד"ה מה לי, דאף דבישול הפתילה בשריפת בת כהן הוה בעצם תיקון, מ"מ כיון שא"צ לו רק משום הבערת בת כהן, וזה הוה קלקול, אינו חייב גם אבישול, וכן במוציא מרא לחפור את הקבר, אף דהוצאת המרה לחפירה הוה צל"ג, כיון שתכלית החפירה לקבור המת הוה משאצל"ג, גם הוצאת המרה הוה משאצל"ג עיי"ש, וה"נ אם נאמר דהדחיפה מן ההר הוה מקלקל, גם ההוצאה של השעיר שהיא לצורך הדחיפה הוה מקלקל. ואף שבעצם ל"ה מקלקל, כיון שכל עיקרה א"צ רק משום הדחיפה, וזה הוה קלקול ע"כ פטור גם אהוצאה, וא"כ מה הועיל ר' ששת במה שאמר דקרא אתיא להוצאה, שאם חלה מרכיבו על כתיפו, הרי אם לנטילת נשמה ל"צ קרא דהוה מקלקל, גם להוצאה מטעם זה ל"צ, וצ"ל דר' ששת יסבור דהוצאה הוה מלאכה גרועה, וגם מקלקל חייב, ולכן איצטריך קרא להתיר, וכיון שכן ממילא שמענו דאין עו"ה ליוה"כ דאם הוצאה הוה מלאכה גרועה אינה נוהגת ביוה"כ, וכמו שהבאנו למעלה בשם התוספות ישנים, וזה שמדייק רפרם, זאת אומרת אין עו"ה ליוה"כ, והיינו מדאמר ר' ששת למאי הילכתא, לומר שאם חלה מרכיבו על כתיפו, כלומר להוצאה, ולא אמר בפשיטות לנטילת נשמה, וע"כ משום דהוה מקלקל, וקשה הרי גם ההוצאה הוה לפ"ז קלקול, וצ"ל דבהוצאה גם מקלקל חייב. וא"כ זאת אומרת, היינו מזה עצמו דבהוצאה גם מקלקל חייב, ש"מ דאין עו"ה ליוה"כ, והדיוק הזה הוא חזק ואין לדחותו, אבל בכריתות חסר המאמר של ר' ששת וע"כ כונת רפרם לדייק מגוף הברייתא, מדאיצטריך קרא לשבת ול"א הואיל והותר יוה"כ הותר גם שבת, ש"מ דאין עו"ה ליוה"כ, וע"ז שפיר דחי הש"ס דהא דרפרם בדותא דשאני יוה"כ דהכשירו בכך:
ח) והנה יש להקשות בהא דקאמר ר' ששת, דאיצטריך קרא להתיר שבת בשעיר המשתלח, שאם הי' חונה מרכיבו על כתיפו, אמאי לא קאמר דאיצטריך קרא להתיר האיסור של שביתת בהמה, דהרי קשרו לשון של זהורית בראשו של שעיר, המשתלח, וכדאיתא במשנה דשבת (פ"ו ע"א), וא"כ השעיר נשא משא, וזה אסור בשבת, וקמ"ל קרא דמותר, ועיין בישי"ע או"ח סי' רמ"ו, שתמה איך באמת עשו כן, והתירו לעצמם לקשור לשון של זהורית, ולעבור על איסור דשביתת בהמה, ואולי ע"ז גופי' קאי קרא להתיר:
ונראה עפ"י דברי הפנ"י שכתב בשבת ר"פ במה בהמה, דאיסור של שביתת בהמה ל"ש רק במלאכה גמורה, כגון חרישה טחינה וכדומה, אבל לא בהוצאה שכל עיקרה ל"ה רק מלאכה. גרועה אינה אסורה רק בו, אבל לא בבהמתו, ול"ש בזה האיסור של שביתת בהמה עיי"ש, א"כ ל"ה שום איסור במה שקשרו לשון של זהורית בראש השעיר, כיון דבהוצאה אין איסור שביתת בהמה. ולא הי' צריך קרא להתיר. ואף שמלבד מלאכת הוצאה הי' גם מלאכת מעביר ד"א ברה"ר. שהשעיר נשא המשא עד הצוק דרך רה"ר, מ"מ י"ל לפמ"ש הר"ן בשבת בפרק כלל גדול, דמעביר ד"א ברה"ר הוה תולדה דהוצאה, וזה משום דד' אמות של אדם רשותו הן, ומי שמוציא חוץ לד' אמות הוה מוציא מרשות לרשות עיי"ש, א"כ י"ל כמו דבהוצאה אין איסור של שביתת בהמה, כן גם במעביר ד"א ברה"ר ל"ש האיסור הזה, ול"צ קרא להתיר זאת בשבת גבי שעיר המשתלח, וע"כ קאמר ר' ששת דקרא איצטריך להתיר הוצאה באדם, וכגון שאם הי' חולה שמרכיבו על כתיפו:
ט) ובזה יש לישב ג"כ מה שהקשו רבים על הא דאמר ר' ששת לומר שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו, אמאי לא קאמר דאיצטריך להתיר איסור מחמר, כיון דהשעיר נשא הלשון של זהורית והמשלח הלך אחריו והוה מחמר אחר בהמתו דאסור בשבת, וקמ"ל קרא דעתי דמותר, ועיין בתשו' ב"י למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חאו"ח סי' צ"ז שפלפל ג"כ בזה. ולהנ"ל י"ל דכמו דאין איסור שביתת בהמה בהוצאה דהוה מלאכה גרועה, כן גם איסור מח מחמר ל"ש בהוצאה, דאיסור מחמר ל"ש ג"כ רק במלאכה גמורה, אבל לא במלאכה גרועה כהוצאה, ול"צ קרא לפ"ז להתיר, ועיין במנ"ח בסוף קונטרוס מסך השבת, מ"ש בדבר זה אי שייך איסור מחמר במלאכת הוצאה עיי"ש:
י) וממוצא הדברים האלה ג"כ תרעין פתיחין לבאר הסתירה שבין דברי הש"ס ביומא לדברי הש"ס בכריתות לענין הדיוק של רפרם דאין עו"ה ליוה"כ, שהארכנו בזה למעלה בדרך שכתבנו רק בסגנון שלישי, דביומא מדייק רפרם מדברי ר' ששת, והיינו מדאמר ר"ש שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו, ולא קאמר דאתיא להתיר האיסור של שביתת בהמה או האיסור של מחמר, ע"כ דה"ט משום דהוצאה היא מלאכה גר גרועה, ול"ש בזה האיסור של שביתת בהמה ושל מחמר וכמו שכתבנו, וכיון שכן ממילא שמענו דאין עירוב והוצאה ליוה"כ, דאם הוצאה היא מלאכה גרועה, ע"כ אין עו"ה ליוה"כ וכמו שהארכנו למעלה. וזה ניחא בש"ס דיומא שמובא שם המאמר של ר"ש, אבל בש"ס דכריתות חסר המאמר של ר"ש, וע"כ הדיוק של רפרם הוא מגוף הברייתא, מדאיצטריך קרא להתיר שבת, ול"א הואיל ואישתרי יוה"כ אישתרי נמי שבת ש"מ דאין עו"ה ליוה"כ, וע"ז שפיר דחה הש"ס דשאני יוה"כ דהכשירו בכך, ולכן מסיים דהא דרפרם בדותא היא:
יא) אכן בגוף הקושיא שהבאנו, מדוע לא אמר ר' ששת דקרא איצטריך להתיר איסור מת מחמר שיש מפאת הלשון של זהורית שנשא השעיר, אם כי כאשר הבאתי רבים עמדו בה ובנו עלי' דיק, אנכי תמה תמה אקרא, דמלבד שכל איסור מחמר ל"ש בזה דהוה כלאחר יד, וכמ"ש התוס' ישנים ביומא ס"ז, וכדוגמא שמצאנו בפסחים ר"פ אלו דברים עיי"ש, אבל אף אם נניח שיש איסור מחמר בזה, הרי כל עיקר הדבר שקשרו לשון של זהורית בראש השעיר היא תקנה מאוחרת, וכדאיתא ביומא (ס"ז ע"א) דמתחילה הי' קושרין אותו על פתח האולם, ואח"כ התקינו שיהי' קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו, ולפי המבואר בר"ה (ל' ע"ב) ריב"ז תיקן זאת בסוף ימי הבית, ואייך שייך לומר דקרא דעתי אפי' בשבת אתיא להתיר מה שיתקנו אח"כ בסוף ימי הבית, ואף שעוד קודם התקנה קשרו לשון של זהורית בראשו של שעיר המשתלח, מיד אחר ההגרלה. כדאיתא בר"פ טרף בקלפי, אבל הלשון הזה לא מצאנו שהי' השעיר נושאו עד הצוק. ועיין בהגהות רצ"ח (יומא ס"ו), שהביא דבשאג"א הקשה ג"כ הכי, מדוע לא אמר ר"ש דאתיא להתיר איסור מחמר, ופלפל דמחמר ל"צ קרא להתיר, דל"ה רק ל"ת וי"ל עדל"ת, אבל להוצאה שפיר צריך קרא דאיכא חיוב מיתה, ולכן קאמר ר"ש דקרא אתיא להתיר הוצאה עיי"ש, והמעיין בשאג"א סי' ע' שם ובסימנים שאח"ז יראה שלא הקשה כלל ממחמר, ובאמת קושיא זו ל"ק כלל וכמ"ש. ועיין בשו"ת בית אפרים חא"ח סי' נ"ג שהקשה על התקנה עצמה שתיקנו לקשור לשון של זהורית בראשו של שעיר המשתלח, ואיך תקנו כן ולא חשו לאיסור מחמר שיש בזה, ומפאת זה דן אי ביוה"כ שייך איסור מחמר וזה נכון, אבל לתמוה על ר' ששת שלא העמיס זאת בכונת הכתוב דאתיא להתיר זאת בשבת, זה לא ניתן להאמר, כיון שזה הוה תקנה מאוחרת שנתקנה ברבות הימים וכמ"ש:
יב) ונשים עוד למה שהתחלנו לדבר, בהא דאיתא בברייתא עתי ואפי' בשבת, והרי הי' באפשר לשלוח השעיר בשנים, ולא הי' צריכים כלל לדחות את השבת, דבעשיית מלאכה בשבת בשנים ליכא חיובא. הנה ראיתי בשו"ת רצ"ח סי' ט"ז שהביא. דבירושלמי ממעט להדיא שאין לשלוח השעיר בשנים, דדריש עתי שיהא עתיד, עתי שיהא מזומן. ולא זה עתיד ולא זה מזומן, אלא שלא ישלחנו ביד שנים, וא"כ ל"ק כלל שאפשר הי' לשלוח השעיר בשבת בשנים. דשילוח השעיר לא הי' יכול להיות בש בשנים, ועיין בתשו' ב"י למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חאה"ע ח"ר סי' צ"ב שהביא ג"כ דברי הירושלמי. אמנם נראה לי דזה דוקא שליחת השעיר עד שהגיע לצוק לא הי' יכול להיות בשנים. אבל הדחיפה מהצוק שפיר הי' יכולה להיות בשנים, והסברא י"ל לפי המבואר ביומא ס"פ שני שעירי, דס"ל לר"י כיון שהגיע שעיר למדבר נעשית מצותו, א"כ בודאי הדחיפה מההר לא היתה מעכבת עוד, ול"ש לומר שאם לא עשה כל עיקר הדחיפה נעשית מצותו, ואם עשאה ע"י שנים לא יהי' נעשתה המצוה, ויש לדמות זאת למ"ש התוס' בסוטה (ל"ג ע"א) ד"ה ור' יהודה, שזה סברא תמוה לומר שאם לא קראה היבמה כלל אינו מעכב, ואם קראה בלשון חול מעכב עיי"ש, וה"נ י"ל כן, שאין זה סברא שעיקר הדחיפה לא תהי' מעכבת, ואם עשאה בשנים לא יהי' מהני:
יג) ובזה הי' מקום לומר רעיון נחמד בישוב קושית השאג"א שהבאנו למעלה, בהא דקאמר ר' ששת למאי הילכתא איצטריך קרא דעתי להתיר שילוח השעיר בשבת, שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו, ואמאי לא קאמר בפשיטות דאיצטריך קרא להתיר איסור נטילת נשמה שיש בדחיפת השעיר מן ההר, ולהנ"ל הענין נחמד, דלענין איסור של נטילת נשמה הרי יש עצה לעשות ב בשנים, דהדחיפה היתה יכולה להיות בשנים, ולא הי' צריך קרא להתיר בשבת, וע"כ אמר ר"ש דאתיא להתיר איסור הוצאה, אשר זה אי אפשר להיות בשנים, כדאיתא בירושלמי ושפיר איצטריך קרא להתיר. אבל בעיקר הדבר שכתבתי, דכיון דמשהגיע השעיר למדבר נעשית מצותה לא היתה הדחיפה עוד מעכבת, הנה ראיתי בתוס' ישנים יומא ס"פ שני שעירי שכ', דהא דר"י לאו ד"ה הוא, דלת"ק דאמר לעיל בדף ס"ז דמה"ט הי' חולק לשון של זהורית, חציו קשור בסלע וחציו בין קרניו, משום דזמנין דגמיש לי' לרישי' ולאו אדעתי', משמע דבשעת הדחיפה הי' מלבין, וע"כ דחולק על ר"י עיי"ש, ולדידי' בודאי הדחיפה היתה מעכבת, דעיקר הלבנת הלשון הי' אז, ולפ"ז אליבי' גם הדחיפה לא היתה יכולה להיות בשתים כמו ההוצאה, אכן אי משום הא לא אריא דכיון דעכ"פ ר"י ס"ל הכי אין לתמוה אם נאמר דגם ר' ששת ס"ל כותי', ולכן תפס רק איסור הוצאה ולא איסור נטילת נשמה וכמ"ש:
יד) אמנם כאשר התבוננתי בזה ראיתי שבמה שהבאתי למעלה, דה"ט שלא הי' באפשר לשלוח בשנים בשבת, כיון דבירושלמי מבואר דשילוח השעיר לא הי' יכול להיות בשנים, יש לשדות נרגא דאין זה ענין כלל להא דירושלמי, דבירושלמי לא ממעט רק שהשילוח לא יהי' בסירוגין, והיינו שאחד ילך עד מקום פלוני והשני אחריו, רק אחד הי' צריך להוליך השעיר ממקום הקודש עד הצוק בלי הפסק, וכן משמע מהמסופר לנו במשנה (יומא ס"ז ע"א) מיקירי ירושלים הי' מלוין אותו וכו', שסדר השילוח ה', שאחד הוליך השעיר בכל הדרך, אבל לא נשמע מזה כלל למעט שלא יהי' שום איש רשאי לסייע להשליח בשעת ההוצאה ובשעת הדחיפה כדי להנצל מאיסור שבת, שזה בודאי הי' מותר וזה פשוט וברור, עד שאני מתפלא על כל אלה שהבינו מדברי הירושלמי שממעט שלא הי' רשאין לשלוח השעיר ע"י שנים ביחד, ובאמת הירושלמי לא תפס כן כלל, רק כונתו שלא ישלחו השעיר לסירוגין וכמ"ש:
טו) ובדברינו אלה יעלה בידינו ענין יקר ונחמד בביאור דברי הגמרא להלן ביומא בסוגיא שלפנינו, ששאלו את ר"א, חלה מה שירכיבהו על כתפו, והשיב להשואלים, יכול הוא להרכיב אני ואתם, ועיי"ש בפירש"י שכתב, שתשובת ר"א היתה רק דחוי' בעלמא, כי לא רצה להשיב דבר שלא שמע מפי רבו. ולדברינו למעלה י"ל בזה רעיון נכבד, דתשובת ר"א היתה מענה מדויקת על השאלה ששאלו ממנו, כי מה ששאלו, חלה מה שירכיבהו על כתפו, לא היתה כונתם לשאול בדרך כלל, איך הי' צריכין להתנהג עם השעיר כשחלה, רק כונתם היתה, איך הי' צריכין לעשות עם שילוח השעיר בשבת כשחלה, דהם לא ידעו עוד מהך דרשה דעתי אפילו בשבת. וע"כ שאלו מה הי' לעשות כשחל יוה"כ בשבת וחלה השעיר, אם הי' מותר להמשלח להרכיבו על כתפו, אשר זה ידענו מדרשה דעתי אפילו בשבת כמו שמפרש ר' ששת, למאי הילכתא שאם חלה מרכיבו על כתפו, והשואלים לא ידעו מדרשה זו, וע"כ שאלו מה יש לעשות בכה"ג, והשיב להם ר"א בחכמה, כי בכה"ג א"צ כלל לבוא לידי דחיית שבת, כי יכול הוא להרכיב אני ואתם, והיינו שאין הכרח שיהי' דוקא משלח אחד, רק יכולים להיות גם משלחים רבים, דמה דממעטינן שלא ישלחו השעיר ע"י שנים, היינו שלא ישלחו לסירוגין, אבל שישלחו שנים ביחד אין קפידא וכמ"ש, וכיון שכן הי' אפשר להרכיב השעיר בשנים כשחלה, ולא הי' צריכין כלל לדחות השבת דע"י שנים ליכא איסורא, וממילא נפתרה שאלתם, והענין יקר: