שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין
סימן צז
ב"ה רישא א"ח השבועות תרצ"ג. ע"ד השאלה שנגהי ערב חג השבועות העבר של"ח אמד מנכבדי העיר המתקדמים, ולא רצו בניו לקברו בעיו"ט באמרם, שאינם יכולים לעבור על החוק, שדורש להמתין עם הקבורה שני מעל"ע, וגם יבואו להלוי' אורחים מפקידי הממשלה, אשר אינם יכולים לבוא עד יום המחרת, והיינו יו"ט הראשון של שבועות, אבל הסכימו לעשות הטהרה וגם להלביש את המת ולהניחו בארון בעיו"ט, ונתעקשו אנשי החבורה העוסקת בקבורת מתים, שבהיות שלא נעשתה הלוי' בעיו"ט יש לדחותה עד אסרו חג, וכן עשו והניחו את המת עד אחר החג קרוב לארבעה מעל"ע, ותהום כל העיר והיתה כמרקחה, ונדרשתי להגיד חוו"ד בזה:
א) הנה מפאת שלא קברו המת בעיו"ט לא לבד שאין מהראוי לדחות הקבורה מיו"ט ראשון ע"י עממין, כאשר כן הוא הדין בקבורת מת ביו"ט ראשון, רק אדרבה עוד יותר מהראוי לקברו ביו"ט ראשון ע"י עממין, וכדאיתא באו"ח סי' תקכ"ו סעיף א', דמת המוטל לקברו, אם הוא ביו"ט א', יתעסקו בו עממין אפילו מת בו ביום, ואפילו אם יכולין להשהותו עד למחר שלא יסריח וכו', ומשמע שזה רבותא, שקוברין אותו ביו"ט א' ע"י עממין, אף שמת בו ביום ויכולין להשהותו, והו"א שישהו אותו ולא יקברוהו ע"י עממין, ואפ"ה א"צ להשהותו, רק קוברין אותו ביו"ט א' ע"י עממין, אבל אם מת קודם יו"ט, ואשתהי ולא נקבר עיו"ט, לית דין צריך בושש שרשאין לקברו ביו"ט א' ע"י עממין. ועיין במג"א בסי' תקכ"ו שם ס"ק ד' שהביא בשם הרש"ל, שפסק שבמקום שאין מנהג נכון שלא לקבור המת ביו"ט א' ע"י נכרים, אלא באשתהי או שיצטרך להשהותו עיי"ש, אבל באשתהי ולא קברוהו בעיו"ט, לכ"ע מותר לקברו ביו"ט א' ע"י עממין, וא"כ בנידון שלפנינו דאשתהי ולא נקבר בעיו"ט, בודאי הי' רשאין לעשות הקבורה ביו"ט ראשון ע"י עממין, בשגם שהטהרה והכנת הארון ותפירת הבגדים הי' נעשים בעיו"ט. ועיין בהגהות הרא"ש ביצה (ו' ע"א) שכתב, דאישתהי היינו לאו דוקא שמת בשבת שלפניו, רק ה"ה אם אישתהי משום טירחא אחרת של צבור, או משום סכנה או כיוצא בזה עיי"ש, הרי שכל שנתעכבה הקבורה בעיו"ט מחמת איזהו סיבה, מקרי אישתהי, וה"נ כיון שמה שלא קברו המת בעיו"ט הי' מחמת יראה מפני חוק המדינה, וכן מחמת שיבואו אורחים לכבודו הוה אישתהי, ורשאין הי' לכ"ע לקברו ביו"ט א' ע"י עממין וכמ"ש:
ב) וראיתי בשו"ת גינת ורדים יו"ד כלל ה' סי' ג' (הובא בברכי יוסף חיו"ד סי' שנ"ז), שדן במת ביו"ט ראשון, שהדין שמתעסקים בו עממין, אם מותר להשהותו עד הלילה שאז כבר יהי' יו"ט שני ויתעסקו בו ישראל, לפמ"ש הרדב"ז בתשו' הנדפסת שם בספר גינת ורדים (והיא נדפסת ג"כ בתשו' הרדב"ז סי' שי"א) דבהלנת המת אין איסור רק כשמלינין אותו כל הלילה עד עלות השחר, אבל במקצת לילה אין איסור, דכל לינה האמורה בתורה אינו אלא כל הלילה עד הבקר וכמ"ש רש"י בב"מ פ' המקבל (ק"י ע"ב) עיי"ש, א"כ כיון דליכא איסורא להשהות הקבורה עד הלילה, י"ל שרשאין להמתין עם הקבורה עד הלילה, ויהי' רווחא למיתנא שיתעסקו בו ישראל עיי"ש. ונראה דממקומו הוא מוכרח שאין לעשות כן ולהמתין עם הקבורה עד הלילה, דאם נניח שיש לעשות כן, איך אמר רבא שמת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין, הרי הדין הזה לא משכחת כלל, דתמיד בכה"ג יש להמתין עד הלילה שיתעסקו בו ישראל, וע"כ שיש לקבור ביו"ט א' ע"י עממין ולא להמתין עד הלילה שיתעסקו בו ישראל:
ג) ובטעם הדבר, מדוע באמת אין לעשות כן ולהמתין עם הקבורה עד הלילה, שאז כבר יהי' יו"ט שני ויהי' באפשר לקברו ע"י ישראל, י"ל דאף שמצד איסור הלנת המת ליכא עיכובא בזה, דהאיסור הזה אינו חל רק בסוף הלילה בעלות השחר כדברי הרדב"ז שהבאנו, אבל כיון שקבורת המת הוה מ"ע כמו שנאמר כי קבר תקברנו, וכדאיתא בסנהדרין (מ"ו ע"ב) רמז לקבורה מה"ת, שנאמר כי קבר תקברנו, ועיין ירושלמי נזיר פ"ז ה"א כי קבר תקברנו זו מצות עשה, א"כ שהויי מצוה לא משהינן, ולכן כיון שאפשר לעשות הקבורה ביוט"א ע"י עממין, אין להשהותה עד הערב, ואף שאם נמתין עד הערב יהי' באפשר לעשות המצוה באופן יותר משובח, דבלילה כבר יהי' רשאין להתעסק ישראלים וביום צריכה הקבורה להיות רק ע"י עממין, הנה כבר חדית לן המג"א בסי' כ"ה ס"ק כ', דשהויי מצוה לא משהינן, אפילו אם אח"כ יעשה המצוה מן המובחר עיי"ש, וה"נ אף שתעשה מצות הקבורה בלילה מן המובחר ע"י ישראל אין להשהותה, דגם בכה"ג אמרינן שהויי מצוה לא משהינן אמנם הא מילתא, אם גם כשתעשה אח"כ המצוה מן המובחר אמרינן שהויי מצוה לא משהינן אינו ברור, כי בתשו' שבות יעקב ח"א סי' ל"ד חולק על המג"א, וס"ל דבכה"ג שתעשה אח"כ המצוה מן המובחר מותר להשהות את המצוה, ול"ש בזה לומר שהויי מצוה לא משהינן, וא"כ בנידון שלפנינו אה"נ שי"ל, דמהראוי להשהות הקבורה עד הערב שיהי' כבר יו"ט שני, כיון שאז תעשה המצוה מן המובחר ע"י ישראל. ועיין למעלה בסי' ע"ג מה שכתבנו בפרט זה, אי שייך לומר שיהוי מצוה לא משהינן כשתעשה אח"כ המצוה מן המובחר, עיי"ש שהערנו בזה מאיזהו מקומות:
ד) ובהיותי בזה אזכור מה שראיתי דבר נפלא בפירוש רבינו בחיי עה"ת פרשת תצא, שכתב על מקרא לא תלין נבלתו על העץ וז"ל, שהמלין התלוי או המת בארץ ישראל עובר בשנים, בלאו ועשה, משום לא תלין ומשום עשה דקבר תקברנו, ומשמע מדבריו דהלאו דלא תלין וכן העשה דקבר תקברנו אינם נוהגים רק בארץ ישראל, וזה חידוש גדול, דבאמת הלאו דלא תלין וכן העשה דקבר תקברנו נוהגים בכל מקום וגם בחו"ל, ולאו דוקא בארץ ישראל, וכ"כ הרא"ה בספר החינוך מצוה תקל"ז, שמצוה זו (של לא תלין וקבר תקברנו) נוהגת לענין הרוגי ב"ד ולענין שאר מתי ישראל, בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות, שמצוה לקברם ביום מיתה, ועובר ע"ז והלין את המת ביטל עשה זו, מלבד שעבר על לאו, עיי"ש:
ה) ועיין ברמב"ן עה"ת בפרשת תצא שם שאצהיר לן ג"כ בדבר חדש, דהמלין את המת בארץ ישראל עובר בשני לאווין ועשה, ובחוץ לארץ בעשה ול"ת, דבארץ ישראל יש עוד לאו נוסף על הל"ת דלא תלין ולא תטמא את אדמתך, כי מה שנאמר במקרא ולא תטמא את אדמתך ל"ה נתינת טעם כדי שלא תטמא את אדמתך, רק היא לאו בפני עצמו, וע"כ בארץ ישראל עוברין בשני לאווין עיי"ש. ויש להעיר מדברי הגמרא ביומא (ע"ב ע"א), המקרע בגדי כהונה לוקה, שנאמר לא יקרע, מתקיף לה ר' אחא בר יעקב, ודילמא הכי קאמר רחמנא, נעביד לי' שפה כי היכי דלא ניקרע מי כתיב שלא יקרע, ועיין בהגהות רש"ש שם שביאר דהיכי דבא לנתינת טעם נאמר בוא"ו החיבור, ואם נכתב בלא וא"ו החיבור, הוה לאו מיוחד, וזה שאמרו בגמרא מי כתיב שלא יקרע, והיינו בוא"ו החיבור ולא יקרע, שאז אמנם הי' משמע, שבא לנתינת טעם שלא יקרע, הרי כתיב לא יקרע בלא וא"ו החיבור, וע"כ דהוה לאו מיוחד, ומה"ט ל"ק הקושיא שהביא בגליון הש"ס שם, מהא דסנהדרין (כ"א ע"א) בקרא דלא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו שהפירוש משום שלא יסור לבבו, ולא מקשינן מי כתיב שלא יסור, דשם כתיב ולא יסור לבבו, ושפיר י"ל שהוא לנתינת טעם, משא"כ היכי דכתיב בלא וא"ו החיבור שאז אמנם הוא לאו מיוחד ולא נתינת טעם עיי"ש, וא"כ הכא דכתיב ולא תטמא את אדמתך בוא"ו החיבור, ע"כ הוה לנתינת טעם, דלא תלין כדי שלא תטמא את אדמתך, ולא ללאו מיוחד בארץ ישראל כמ"ש הרמב"ן. אמנם בעיקר הדבר ההכרח לומר כדעת הרמב"ן, דאל"כ דמה שנאמר ולא תטמא את אדמתך הוה לנתינת טעם, מדוע יהי' באמת הלאו הזה נוהג בחו"ל, הלא הכתוב נתן טעם לדבריו ולא תטמא את אדמתך, וזה ל"ש רק בארץ ולא בחו"ל, וצ"ל דזה ל"ה נתינת טעם, רק אזהרה מיוחדת בארץ לעבור בשני לאווין, כי בארץ האזהרה הזאת תמורה, וכדוגמא שמצאנו באיסור השגת גבול, שבחו"ל עוברין בלאו אחד משום לא תגזול, ובארץ ישראל יש עוד לאו אחד, והיינו הלאו דלא תסיג גבול רעך, ועוברין בשני לאווין, וכמבואר בספרי פ' שופטים הובא בפירש"י שם, וה"נ מה שנאמר ולא תטמא את אדמתך הוא לאו מיוחד בארץ וכמ"ש:
ו) הדרינן למ"ש למעלה דבנידון שלפנינו כיון דאשתהי הקבורה מעיו"ט, בודאי מהראוי הי' לעשותה ביו"ט ראשון ע"י עממין, אמנם נראה אחרי שידעו מעיו"ט שהקבורה תהי' ביו"ט כיון שאי אפשר להכין הקבר מעיו"ט, וכמבואר ברמ"א יו"ד סי' של"ט והוא מצוואת ר' יהודה החסיד נכון הי' לאמר לנכרי בעיו"ט הכל בנוגע לחפירת הקבר והקבורה, והנכרי יאמר לנכרי אחר שבזה ליכא איסורא כלל, וכמ"ש בתשו' ח"ס חאו"ח סי' ס', דאף שאסור לומר לנכרי גם בחול שיעשה מלאכה בשבת, זה דיקא לאמר לו שהוא בעצמו יעשה מלאכה בשבת, אבל לומר לנכרי שישכור נכרי אחר שיעשה מלאכה בשבת אין איסור, ונהי דבשבת עצמו גם זה אסור, הייני לומר לנכרי שיאמר לנכרי לעשות מלאכה, זה רשים דהאמירה עצמה בשבת אסורה משום ממצא חפצך ידבר דבר אבל לומר לנכרי בחול שיאמר לנכרי אחר שיעשה מלאכה בשבת, בזה ליכא איסורא, דאפילו הסוברים דאמירה דאמירה לעכו"ם ג"כ אסור, זה דוקא בשבת עצמו, אבל לא בחול עיי"ש, וה"נ ליתר שאת נכון, הי' שיאמרו לנכרי בעיו"ט שהוא יאמר ביו"ט לנכרי, אחר, שיחפור הקבר ויעשה הקבורה, שבזה ליכא איסורא וכמ"ש. ואף שבש"ע נאמר סתם שביו"ט ראשון קוברין ע"י עממין, ולא נאמר שיעשו זאת ע"י אמירה דאמירה לנכרי דבש"ע מיירי שמת ביו"ט, וביו"ט גם אמירה דאמירה אסורה וא"כ בכל אופן צריכים אנחנו לבוא לידי דחיית שבות דאמירה לנכרי, וזה משים דבמקום מצוה אין לחוש לשבות דאמירה לנכרי, וכמ"ש בישי"ע או"ח סי תקכ"ו, ולכן אין קפידא אם הדחי' תהי' ע"י אמירה לנכרי או אמירה דאמירה, אבל כשמת בעיו"ט, דאפשר להשתמט לגמרי מדחיית השבות, וכגון ע"י אמירה דאמירה בחול בעיו"ט בודאי מהיאות לעשות כן ולצוות לנכרי בעיו"ט שיאמר לנכרי אחר כל עניני הקבורה, ולא נבוא כלל לידי דחיית השבות וכאמור:
ז) ויש להביא דוגמא לזה מדברי הכ"מ סוף פרק ח' מהלכות בית הבחירה שכתב, דאף שהתירו השבות במקדש, זה דוקא בשאי אפשר בלא דחיית השבות, אבל כשאפשר בלא דחיית השבות, לא התירו השבות במקדש ומה"ט לא הי' בודקין במקדש בנרות בליל שבת, משום דאפשר הי' בנרות הדלוקים בע"ש, ובכה"ג ל"א אין שבות במקדש. וה"נ נהי שהתירו השבות דאמירה לנכרי במקום מצוה לקבור המת, זה דוקא כשמת ביו"ט שא"א בלא דחיית השבות. אבל כשמת בעיו"ט. שאפשר בלא דחיית השבות ע"י אמירה דאמירה בעיו"ט, שבזה ליכא איסורא, בודאי מהראוי לעשות כן ולא לבוא לידי דחיית השבות. ועיין בחוברת מטה אהרן צד מ"ו מ"ש בפרט זה, אי אמרינן אין שבות במקדש בשאפשר בלא דחיית השבות, והבאתי שם דברי הריב"ש סי' קס"ג שדן, אי במקדש הי' צריכין לבדוק הריאה, כיון דבדיקת הריאה הוה רק מדרבנן, ואין שבות במקדש, וכתבתי דבכה"ג שאפשר בלא דחיית השבות ע"י בדיקת הריאה ל"א אין שבות במקדש וכדברי הכ"מ הנ"ל, ועיי"ש שהארכתי בזה בדברים נאותים:
ח) ברם בעיקר דברי הישי"ע שהבאתי, דה"ט שהתירו לקבור המת ביו"ט ראשון ע"י עממין, משום דבמקום מצוה התירו שבות דאמירה לנכרי, הנה הרא"ש פ"ק דביצה שם כתב טעם אחר, דלכן התירו לקבור המת ע"י עממין ביו"ט ראשון, משום שגדול כבוד הבריות שדוחה שבות דאמירה לנכרי, וכן משמע מדברי התוס' בב"ק (פ"א ע"א) ד"ה אומר, וטעם זה מסתבר יותר דהא מילתא אם במקום מצוה שרינן שבות דאמירה לנכרי לא ברירא, ואם אמנם שבתוס' ע"ז (ס"ג ע"ב) איתא כן, עיי"ש שכתבו דמה שאמרו בגמרא שדמות צורות לבנות שהי' לו לר"ג אחרים עשו אף שגם אמירה לנכרי הוא שבות, ואפילו בדבר שאינו של שבת, מצוה שאני, אבל התוס' בב"ק שם הוכיחו מדברי הגמרא שם להיפוך, דמדאמרו שם דמשום ישוב ארץ ישראל שרינן אמירה לנכרי לכתוב אונו אפילו בשבת, ש"מ דדוקא משום ישוב ארץ ישראל שרינן אמירה לנכרי, ולא משום מצוה אחרת, ולכן יותר נכון לתפוס הטעם דשרינן לקבור המת ביו"ט ראשין ע"י עממין משום דגדול כבוד הבריות שדוחה שבית דאמירה לנכרי, וכדברי התוס' והרא"ש שהבאנו:
ט) ומדי התבונני בזה ראיתי שיש לומר השערה נאותה, כיון דרבא הוא בעל המאמר דמת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין. ורבא ע"כ לא ס"ל דשרינן שבות דאמירה לנכרי במקום מצוה, ויש לדייק כן, מדאמר בעירובין (ס"ח ע"א) בההוא יניקא דאישתפיך חמימי' שנישיילה לאימי' אי צריכה ונחים לי אגב אימי', ואמאי לא אמר דאפילו אי לא צריכא נמי נחים לי' ע"י נכרי, דאטו לא נמצא נכרי בכל העיר שיאמרו לו שיחם בשביל הקטן למולו, וכן הקשו התוס' בב"ק שם ובעירובין שם ד"ה לשבות (והתוס' לא גרסי בדברי רבא נישיילה לאימי' אי צריכא נחים לי' נכרי אגב אימי' כמו שהוא לפנינו בגמרא, רק גרסי סתם נישיילה לאימי' אי צריכא נחים לי'), וע"כ דרבא ס"ל דלא שרינן שבות דאמירה לנכרי במקום מצוה, וא"כ א"א לומר לדידי', דה"ט דשרי לקבור המת ביו"ט א' ע"י עממין משום דשבות דאמירה לנכרי שרי במקום מצוה דהא הוא לא ס"ל כן, ולשטתו אפילו במקום מצוה לא שרינן שבות דאמירה לנכרי, וע"כ דה"ט דשרי לקבור המת ביו"ט ראשון ע"י עממין הוא, משום דגדול כבוד הבריות שדוחה שבות דאמירה לנכרי וכמ"ש התוס' והרא"ש שהבאנו, דכבוד הבריות דוחה אפילו ל"ת שבתורה כדאיתא בברכות (י"ח ע"ב) ומכש"כ שדוחה שבות דאמירה לנכרי, וכן מצאנו לגבי מת שהתירו שבות משום כבוד הבריות להוציאו בשבת לכרמלית כדאיתא בשבת (צ"ד ע"ב). וה"ה דשרינן לגבי' שבות דאמירה לנכרי, ומותר לקברו ביו"ט ע"י עממין, וכמו שדייקו התוס' בב"ק שם. אמנם גם אם נניח כן י"ל כדברינו למעלה, דכיון שיש עצה להנצל לגמרי מדחיית השבות ע"י אמירה דאמירה לנכרי בעיו"ט, שבזה ליכא איסורא וכמו שהבאנו למעלה יש לעשות כן דנהי דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה, ומכש"כ שדוחה שבות, זה דוקא כשאי אפשר בענין אחר רק ע"י דחי', אבל כל שאפשר בלא דחי' בודאי לא דחינן, דגם בעשה שדוחה ל"ת אינה דוחה רק כשאי אפשר בלא דחי, אבל אם אפשר בלא דחי' לא דחי, וכדאיתא בשבת (קל"ג ע"א), ואי איכא אחר ליעבד אחר, דאמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת, אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב, ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת עיי"ש, וה"נ נהי דכבוד הבריות דוחה ל"ת או שבות, זה רק בשאי אפשר בענין אחר, אבל כשאפשר בענין אחר לא דחי וכמ"ש:
י) יש שרצה לומר שמחמת קנס מהראוי לעכב הקבורה עד אחר יו"ט, כיון שהי' באפשר לקברו בעיו"ט ולא קברוהו, יש לקנוס שלא לעשות הקבורה עד אחר יו"ט. וזה הבל, דמלבד שלפי דברי בני המת לא יכלו לעשות הקבורה בעיו"ט, כי יראו לעשות כנגד החוק, וגם הי' זה לכבוד המת שיבואו אורחים ללותו, אשר בזה יתכבד, ובכה"ג ליכא איסורא להלינו כדאיתא ביו"ד סי' שנ"ז, אבל אף אם יהיבנא, שהי' בזה איזהו פשיעות מצד המשפחה של המת שלא קברוהו בעיו"ט, וכי בשביל זה נקנוס את המת שלא יקברוהו עד אחר יו"ט ויבא לידי ניוול, אם החיים חטאו המת מה חטא שנקנוס אותו, וכדוגמא שמצאנו בב"ק (ע"א ע"א) וכי זה חוטא וזה מתחייב, וה"נ החיים חטאו והמת יתחייב, ועיין שבועות (ל"ט ע"א), אם הוא חטא משפחתו מה חטאת, ודומה לזה איתא ג"כ בסנהדרין (מ"ד ע"א) אם הוא חטא בניו ובנותיו מה חטאו וכו', וה"נ י"ל בסגנון מהופך אם משפחתו חטאה המת מה חטא, אם בניו ובנותיו חטאו הוא מה חטא:
יא) ואם כי הדברים פשוטים וברורים, יש להביא סמוכין להם גם מדברי הטו"ז בסי' של"ד ס"ק ג' שכתב. דמה שאמרו במנודה שיכולין להחמיר עליו שלא יקברו לו מתו, לא נאמר רק בבניו הקטנים, שאין בהם זכית מצד עצמן עדיין, רק תלוים ועומדים בזכותו של אביהם, אותם יש רשות לעכב הקבורה, אבל לא בגדולים שהם בני קבילי שכר ועונש מצד עצמם עיי"ש, הרי שאפילו במקום שראוי לקנוס, ל"ש לומר שהקנס יהי' שלא יקברו מתו דהמת מה חטא, ומכש"כ הכא דל"ש לומר שבשביל שהי' איזהו התרשלות מצד הבנים שלא קברוהו בעיו"ט, נקנוס את המת שלא לקברו עד אחר ד' ימים ויבא לידי ניוול וכמ"ש. ויש להביא עוד סמוכין לזה מדברי הרמ"א חו"מ סי' ק"ז סעיף ב', שהביא דברי הגהות אשרי בפרק מי שמת, שכתב בשם ר"ת ורבינו שמחה, דאם ראובן הי' חייב מעות לשמעון ומת, יכול שמעון לעכב קבורתו עד שיפרעו לו, וביאר בתשו' ח"צ סי' מ"ח, דמיירי שהיורשים אלמים, ואח"כ יהי' קשה להוציא החוב מתחת ידם, ולכן יכולים הבעלי חובות לעכב הקבורה עד שישלמו החוב, ובתומים סי' ק"ז שם דחה זאת, וכתב שאין לדברים האלה שחר כלל לעכב מפאת זה קבורת המת, וכי בשביל שבנים אכלו בוסר והם אלמים. שני האבות תקהינה ויהי' האב מעוכב קבורתו מבלי אשר ימצא קבר, ומה יעשה המת המוטל כאבן שאין לו הופכין, וכי נפקוד עון בנים על אבות, וע"כ כתב דהעיקר כמ"ש הש"ך שם, דהבע"ת יראים, אם יקבר ויהי' הוצאות הקבורה מן העזבון, לא יהי' סיפוק אח"כ לפרוע החוב, ולא יהי' יכולים להוציא מן היורשים, וע"כ שורת הדין שהבעלי חובות יקבלו פרעון חובם, והוא יקבר מן הצדקה, ולכן רוצים לעכב הקבורה, כדי שמתחלה יפרע חובם, ואם יהי' מותר יקבר בו ולא יהי' נקבר משלהם עיי"ש, וזה מתאים ג"כ לדברינו, שבשום אופן אין לעכב קבורת המת בשביל איזהו חטא מצד הבנים וכמ"ש:
יב) עוד אני אומר בזה רעיון נכון, דל"ש לומר שבשביל פשיעת הבנים. גם אם נניח שהי' צד פשיעה מצדם, אף שבאמת מצדיקים עצמם שלא הי' שום פשיעה מצדם כדברינו למעלה, ל"ש לעכב קבורת המת, דהרי אם הבנים לא ירצו כלל לטפל בקבורת המת, החוב מוטל על הב"ד ועל הקהל ועל כל אישי ישראל להשתדל בקבורתו, כדין מת שאין לו קוברין דהוה מת מצוה, ועל כל ישראל להשתדל בקבורתו, ואפילו כהן גדול ונזיר וכדאיתא בנזיר (מ"ח ע"ב). דמת מצוה הוא לאו דוקא כשמוטל בשדה, רק כל שאין לו קרובים שמתעסקים בקבורתו, הוה מת מצוה, וכדאיתא ביבמות (כ"ט ע"ב). דמה"ט כהן מטמא לאשתו קטנה, דכיון שהקרובים אינם יורשים אותה, דמיא לקריא ולא ענו לה, והוה כמת מצוה, ועיי"ש בתוס' ד"ה כיון, דמה"ט כל היכא דירית לה מטמא לה, משום דהוי מת מצוה או עכ"פ דומה למת מצוה, כיון שאין מי שיתעסק בקבורתה, ועיין ברמב"ם פ"ב מה' אבל שכתב, דלכן כהן מטמא אפילו לאשתו גדולה, משום שעשאוה כמת מצוה, כיון שאין לה יורש אלא הוא, לא ימצא מי שיתעסק בקבורתה ועיין בב"י שם, וא"כ איך אפשר לומר, שבשביל התרשלות הקרובים, שלא מיהרו לקברו בעיו"ט, לא נקברוהו ביו"ט, רק ידחו קבורתו עד אחר יו"ט. הרי הב"ד וכל ישראל מחויבין לקברו, ואיך יעכבו קבורתו. וכיוצא בזה ראיתי למו"ז מאוה"ג זצלה"ה בספרו ב"י חאו"ח סי' מ"ב אות י'. שכתב דבמילה ל"ש לומר, שבשביל פשיעת האב בהכנת המכשירין מע"ש ידחו המילה, כיון שאם האב אינו רוצה כלל למול, החיוב מוטל על הב"ד וכל ישראל, וא"כ נהי שהאב פשע, אבל הב"ד וכל ישראל מחויבים למולו עיי"ש, וה"נ ל"ש לומר שבשביל פשיעת המשפחה לא יקברוהו ביו"ט, כיון שכמו שחיוב הקבורה מוטל על הבנים, כן מוטל גם על כל ישראל, ואיך איפוא יעכבו קבורתו, ויעברו על לאו דלא תלין, דהלאו דלא תלין לא קאי על הקרובים לבד, רק על כל מי שיכול לקבור את המת ומלינו, ובשורה הראשונה על החבורה העוסקת בקבורת מתים. ועיין בשו"ת דברי חיים ח"א חיו"ד סי' מ"ד שכתב, דהלאו דלא תלין חל על כל אנשי העיר, וזה חידוש קצת דמה יעשו אנשי העיר, שאינם יכולים לקברו ומדוע יעברו, אבל אלה שיכולים לקברו כגון החבורה העוסקת בקבורת מתים בודאי עוברין, ואיך שייך לומר, שכדי לקנוס את הבנים לא יקברו את המת ויעברו בל"ת ועיין באור זרוע הלכות אבלות סי' תכ"ב שכתב וז"ל, ולא זו בלבד אמרו, אלא כל המלין את מתו עובר בל"ת וכו' והאי קרא לא בקרובים מיירי, הלכך היכי דליכא קרובים מיחייבי בני העיר שלא להלינו עיי"ש, וזה כדברי התשו' דברי חיים שהבאנו דהלאו דל"ת קאי על כל בני העיר, ומכש"כ שמוטל על החבורה המיוחדת לכך והעומדים בראשה. ועיין בחכמת אדם בקונטרוס מצבת משה שבסוף הספר, שכתב דאם ע"י התעצלות הגבאים מלינין את המת וכגון שדורשין ממון הרבה (כאשר כן לדאבוננו פשתה המספחת בהרבה מקומות, שתחת לעסוק בחסד של אמת נעשה כל הענין לדבר של משא ומתן וכדי בזיון), אז הגבאים עוברין על בל תלין עיי"ש:
יג) ועיין בספר משנה ברורה ה' יו"ט סי' תקפ"ו, שכתב דאף אם השהו את המת בפשיעה ולא קברוהו ביו"ט ראשון ע"י עממין, מותר לקברו ביו"ט שני ע"י ישראל, ואין לומר שמחמת קנס ישהו את המת עד אחר יו"ט. או יקברוהו ביו"ט שני ע"י עממין, כיון שהקנס יהי' גם למת, ולמת ל"ש למיקנסי', דמה פשע המת שהשהו אותו עיי"ש, ומכש"כ דל"ש לומר, שאם פשעו ולא קברוהו בעיו"ט לא יקברוהו בעיו"ט ראשון ע"י עממין. דלקבור ביו"ט ראשון ע"י עממין, קיל מלקבור ביו"ט שני ע"י ישראל, וכ"כ בישי"מ או"ח סי' תקפ"ו שם, ואם לא קנסינן ומותר לקבור ביו"ט שני ע"י ישראל אפילו כשהשהו בפשיעה, מכש"כ שמותר לקבור ביו"ט ראשון ע"י עממין, גם כשהשהו בפשיעה, ומכש"כ עוד בענין שלפנינו שאינו מבורר עוד אם הי' צד פשיעה בזה, לכן הדבר ברור שהי' צריכין לקבור המת ביו"ט ראשון ע"י עממין והנהו קבוראי (עיין סנהדרין כ"ו ע"ב) שביזו את המת בשאט נפש, ועברו על לאו דלא תלין כדברינו למעלה, ראוי לקונסם ולהעבירם, וה' יגדור פרצותינו וישלח לנו משיחו הולך תמים, ויקיצו וירננו שוכני עפר בב"א: