שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין
סימן צה
ב"ה סאמבור י"ג תשרי תרפ"א. בשנה זו האכרים המביאים מסביבות העיר סכך לסוכה העלו מאד השער, וגם אך מעט אשר הביאו, שמספיק בצמצום לאנשי העיר, ונשאלתי אם מותר ליקח לסכך הסכות מהעשבים ומענפי העצים הגדילים בבית מועד לכל חי, שבלא"ה ההכרח לסלקם משם, כדי לישר המסלות שנשמו ברבות הימים מאין עובר:
א) הנה בש"ע יו"ד סי' שס"ח איתא דאין ללקט עשבים מביה"ק, ואם ליקט שצריך ללקטן לצורך ביה"ק, שורפן במקומן, והדברים נובעים מדברי הגמרא במגילה (כ"ט ע"א) עיי"ש, וא"כ י"ל כיון שהסכך של הסוכה צריך שיעור, שיהי' צלתה מרובה מחמתה, הסכך הזה שעומד לשריפה, כתותי מיכתת שיעורי' ול"מ. אכן י"ל דע"כ ל"ש לומר כתותי מיכתת שיעורא, רק היכא שהקפידה התורה על השיעור, שיהי' כך וכך, כגון בשופר אתרוג ולולב, ולכן כשהדבר עומד לשריפה אמרינן דכתותי מיכתת שיעורא, והר"ז דומה כאלו לא הי' בו השיעור וממילא פסול, משא"כ בסוכה הנה לא הגבילה התורה כמה סכך יש לתת, רק אמרה שצריך לתת כ"כ סכך, שיהי' צלתה מרובה מחמתה, ואולי הי' בגדר המציאות שכל שהוא יספיק לזה ג"כ הי' די, ורק שכיון שאין זה באפשר, לכן ההכרח לתת סכך יותר כדי להשיג התועלת הזאת, וא"כ מה בכך שהסכך עומד לשריפה והר"ז כאילו לא נשאר רק מעט, אבל הלא המעט הזה הספיק להשיג התכלית הנרצה, שיהי' צלתה מרובה מחמתה, וא"כ הסוכה כשרה, וזה רעיון נכון ועיין תוס' סוכה (ט' ע"ב) ד"ה הא שכ', דה"ט שאמרו בעירובין (ג' ע"א), דאם מקתת סכך בתוך כ' ומקצת למעלה מעשרים כשירה, אע"ג דאי שקלית לההיא יהא חמתה מרובה מצלתה, משום דעכשיו הו"ל צלתה מרובה מחמתה עיי"ש, ולכאורה אין הבנה לדבריהם, דסוף כל סוף הרי ליכא סכך כשר כשיעור. ולפמ"ש למעלה דברי התוס' מזוקקים, וכונתם ע"ד שכתבנו, דמה בכך שלא נמצא סכך כשר כפי הצורך שיהי' צלתה מרובה מחמתה, אבל כיון שבעצם הדבר הלא צלחה מרובה מחמתה, הנה נחשב זאת כאלו המעט שיש בתוך עשרים הספיק שיהי' צלתה מרובה מחמתה וג"כ כשר, דהתורה לא הקפידה כמה סכך יהי', רק שיהי' צלתה מרובה מחמתה וזה התכלית נתמלא וע"ד שאמרנו:
ב) ובזה הן נסתר ג"כ מחמתו מה שראיתי לא"ז מאוה"ג זצלה"ה בספרו חיו"ד ח"ב סי' ק"ד אות י"ד, שהעיר בענין אם דבר הבטל משלים להשיעור, מהא דנקטינן בסוכה דאם הסוכה חמתה מרובה מצלתה בלא האילן, והשפיל הענפים מהאילן בענין שאינם נכרים, בטילים הענפים והסוכה כשירה, והרי שם אנו צריכים לצירוף ענפי האילן, דזולתם חמתה מרובה מצלתה, ומ"מ הסוכה כשירה, וש"מ דדבר הבטל משלים השיעור עיי"ש. ולפמ"ש אין משם ראי', דשם אין אנו צריכים כלל להשלמת השיעור ע"י הענפים, ורק כיון שסוף כל סוף ע"י צירוף הענפים נעשה צלתה מרובה מחמתה, הר"ז כאלו הסכך המעט הכשר בעצמו הספיק שיהי' צלתה מרובה מחמתה, כי אין שיעור לדבר, כמה סכך צריך שיהי' צלתה מרובה מחמתה, והעיקר רק שיהי' כן, ולא איכפת לן בריבוי הסכך או מיעוטו וכמו שביארנו. ובלא"ה אין לומר בענין שלפנינו כיתותי מיכתת שיעורא, כי לפי המבואר במרדכי הובא בש"ך שם בסי' שס"ח הטעם שצריכין שריפה הוא משום קנס או משום חשד ול"ה רק מדרבנן, ובדרבנן ל"ש לומר כיתותי מיכתת שיעורא, כדמשמע מדברי התוס' בסוכה ל"ה כפי מה שדייק מדבריהם בשער אפרים סי' ל"ח, וכ"כ גם בפנ"י סוכה (ל"א), עיי"ש שכתב דלעולם ל"ש לומר כתמ"ש אלא באשירה דמשה וכיוצא בו שטעון שריפה מה"ת, ועיין מחהש"ק סי' תקפ"ו והדברים ידועים:
ג) ויש לדון עוד, נהי דמטעם כיתותי מיכתת שיעורא אין לאסור, אבל כיון שעכ"פ העשבים והאילנות הגדילים בבה"ק אסורים בהנאה, א"כ אין ליקח מהם לסכך הסוכה, דגם זה הוה הנאה. אכן גם זה אינו, דלפי מה דמשמע מדברי הרמ"א בסי' שס"ח שם, עיקר האיסור של לקיטת עשבים בבה"ק הוא רק משום כבוד המתים, ומה"ט לצורך רפואה שרי, א"כ י"ל דגם לצורך מצוה שרי, דבכה"ג המתים מוחלים על כבודם. ויש לדמות זאת להא דאיתא בסנהדרין (מ"ח ע"א) לענין מותר המת, כי בזו לי' אחולי מחיל זילותי' גבי יורשין, וה"נ מחלו לזילותי' לגבי מצוה. ואני מוסיף עוד, דכמו דאמרינן דניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממונו, ומה"ט מותר ליקח טלית של חבירו למצוה בלי ידיעתו, וכדאיתא בש"ע או"ח סי' י"ד סעיף ד', ה"נ ניחא להו להמתים למיעבד מצוה בהעשבים והעצים הגדילים על קבריהם, ומותר ללקטם לצורך מצוה, ויש להביא סמוכין לזה מהא דנקטינן ביו"ד סי' שס"ג, דאף שאין מפנין המת והעצמות אפי' מקבר בזוי לקבר מכובד, מ"מ לתוך שלו אפי' ממכובד לבזוי שרי, משום שערב לו לאדם שיהא נח אצל אבותיו, הרי שאנו מתירין לעשות דבר שקשה למת, מפני שאנו משערין, שבודאי ניחא לי', וה"נ י"ל דבודאי ניחא להו להמתים למיעבד מצוה מחמתם וכמ"ש. ועיין סנהדרין (מ"ו ע"ב), ניחא להו לצדיקיא דמייקרי בהו אינשי, ומכש"כ דניחא להו למיעבד מצוה על ידם. ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר קע"ב אות ב' שכתבתי בהבנת הך מילתא, דאמרינן ניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממונו, דזה מטעם ערבות, שכל ישראל עריבין זל"ז, ולכן ניחא לאחד שהשני יעשה מצוה בממונו עיי"ש, ולפ"ז לכאורה במתים ל"ש לומר כן דבמתים חפשי, עיין נדה (ס"א ע"ב) ויש לחלק:
ד) אכן בעיקר הדבר שכתבנו דאיסור ליקוט עשבים בבה"ק הוה רק משום כבוד המתים, הנה בהגהות יד שאול ביו"ד סי' שס"ח שם כתב, דזה דוקא בקרקע עולם שאינו אסור בהנאה, שמה הוה האיסור רק משום קלות ראש ומחמת כבוד המתים, ולכן לצורך רפואה שרי, אבל בקבר של בנין י"ל דמדינא אסור בהנאה, דהפירות שיוצאין הוה כתלוש ולבסוף חברו שאסור בהנאה, וכמבואר בש"ע יו"ד שם בסי' שס"ד, ומה"ט י"ל דהאילן עצמו אסור ומכש"כ הפירות של האילנות עיי"ש. אמנם אף אם נניח כן, אין לאסור ליקח לסכך, דצורך מצוה ל"ח הנאה, דמלל"נ, כאשר כן מצאנו בדבר זה עצמו לענין הנאה מביה"ק, דאף שאסור ליהנות, מ"מ לצורך מצוה שרי, עיין עירובין (ל"א ע"א) דמערבין בבה"ק, אף דאסור לקנות בית באיסורי הנאה, כיון דאין מערבין אלא לדבר מנוה מלל"נ עיי"ש, ואף דאנן נקטינן דהנותן עירובו בביה"ק אינו עירוב, כדאיתא בש"ע או"ח סי' ת"ט, זה רק משום שרוצה בקיום העירוב שם אחר הקניי', ול"ש לומר מלל"נ, אבל זולת זה הי' שרי עיי"ש, וע"כ ה"נ אין לאסור:
ה) עוד אני אומר בזה, לפי המבואר בשו"ת מהרשד"ם חיו"ד סי' ר' דכל איסור הנאה של קבר ואפי' תלוש ולבסוף חברו ל"ה רק מדרבנן, דרק המת עצמו י"ל דאסור מה"ת, אבל שאר הדברים אינם אסורין רק מדרבנן עיי"ש, א"כ י"ל כיון דכל האיסור ל"ה רק מדרבנן לצורך מצוה שרי, דבמקום מצוה ל"ג רבנן, וכדוגמא שכתבו התוס' בביצה (ל"ו ע"ב) ד"ה והא בשם ר"ת, דבאין לו אשה ובנים מותר לקדש ביו"ט, דבמקום מצוה ל"ג עיי"ש. ויש להוסיף עוד, כיון דבכל אופן שיהי' הלא אין איסור רק בהעשבים הגדילים על הקברים ממש, אבל שלא על הקברים אין איסור וכדאיתא ביו"ד שם סי' שס"ח סעיף ב', דאילנית שנוטעין בבה"ק מותר ללקט פירותיהם מאחר שאינם על הקברים עצמם, ועיין בהגהות רעק"א שם וא"כ כיון שיש רוח בין הקברים, וגם יש מקומות פנוים שלא נמצאו שם קברים כלל, אפי' אם נניח דמה שאוספים מהקברים ממש אסור ליקח לסכך, הנה הוא בטל במה שנאסף שלא על הקברים ממש ושרי, ואין בזה משום מבטל איסור לכתחלה, כי לצורך מצוה שרי לבטל לכתחלה, כאשר כן מצאנו לענין הך מילתא גופי' של סכך סוכה, שדעת הב"ח דמותר לבטל סכך פסול בסכך כשר, ואין בזה משום מבטל איסור לכתחלה, דבמצוה שרי לבטל, עיין באו"ח סי' תרכ"ו, וה"נ הסכך הפסול בטל בסכך הכשר, ואף דהפמ"ג באו"ח שם סי' תרכ"ו חוכך להחמיר, דגם במצוה אין לבטל לכתחלה, זה רק משום דד"ז דבמצוה מותר לבטל לכתחלה לא נאמר, רק אם הא דאין מבטלין איסור לכתחלה ל"ה רק מדרבנן, אבל לשטת הפוסקים דמה"ת אין לבטל גם במצוה אין לבטל לכתחלה עיי"ש, וא"כ י"ל דזה דוקא באיסור תורה, אבל באיסור דרבנן מותר לבטל לצורך מצוה, דבאיסור דרבנן בודאי אין איסור לבטל לכתחלה רק מדרבנן (ועיין בתיבת גמא להפמ"ג פ' מקץ שכתב, דבסכך דלאו בר אכילה היא ל"ש בי' הדין דאין מבטלין איסור לכתחלה, וזה מתאים לדברינו), וא"כ בנידון שלפנינו דל"ה רק איסור דרבנן כמ"ש למעלה בשם הרשד"ם, י"ל דלצורך מצוה אין איסור לבטל לכתחלה וכמ"ש:
ו) ועיין בח"ס יו"ד סי' שכ"ז שכ', דאף לשטת האוסרים תלוש ולבסוף חברו בקבר, מ"מ אין לאסור העשבים הגדילים על הקרקע, שנתלשה ולבסוף נתחברה, כיון דעיקר איסור הנאה בקבר ילפינן רק מעגלה ערופה, דכתיב בה כפרה כקדשים עיין ע"ז (כ"ט ע"ב), ובקדשים ג"כ אין מעילה מה"ת בגידולים כמבואר בתמורה (ל"א סע"ב) וברמב"ם פ"ג ממעילה הי"ב עיי"ש. ועיין בשו"ת רעק"א סי' מ"ה שכתב, דאפילו לדעת רבינו ישעי' המובא בטור יו"ד סי' שס"ד שהעפר שמכסין בו את המת בתוך הקבר יש לו דין תלוש ולבסוף חברו ואסור בהנאה כמו קבר של בנין, זה דוקא העפר שנותנין על המת כשיעור כיסוי, אבל העפר שלמעלה מזה שנותנים על הקרקע שיהי' שוה ולא יפול הנופל, אינו בכלל ומותר בהנאה עיי"ש, ולפ"ז בלא"ה הי' מהראוי להתיר הגידולים הגדלים על הקברים, אכן אף אם מחמרינן בזה, הנה לצורך מצוה כמו שהוא לפנינו, לקחת לסכך הסוכה, בודאי אין מקום להחמיר וכמו שביארנו: