שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין
סימן צ
ב"ה סאמבור ל"ג בעומר תרע"ו לפרט. א) היום חנכתי פה בית מחסה ליתומים שנשארו אחרי חללי המלחמה הנוראה המרגזת כעת ארצות וממלכות, אשרי יסדתי פה עירנו, והוא גם אחד מן הראשונים שנתיסדו בארצנו, וכאשר ערכתי סדר החגיגה, שהיתה בפומבי ובנוכחותם של שרי ופקידי הממשלה ושלטון העיר, אמרתי להעמיד בראש החגיגה מעשה של מצוה, למען יתבלט, שבכל מעשינו כפופים אנחנו תחת מצות תורתנו הקדושה, אשר היא הודנו ותפארתנו, בשמה נדגול ובה נרים ראש עליון, וע"כ העמדתי בראש החגיגה קביעת מזוזה בפתח הבית, וסמך נכון לזה אמרתי להביא מדברי התרגום יב"ט בפרשת שופטים, שתרגם על מאמר הכתוב, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישב לביתו, מאן גברא די בנא ביתא חדתא ולא קבע בי' מזוזתא וכו', הרי שקביעת המזוזה היא חינוך הבית ותחלת תשמישו:
ב) אמנם כאשר הרהרתי בזה תמהתי קצת ע"ד התרגום יב"ע, שתרגם דמה שנאמר במקרא שמי שלא חנך הבית ילך וישב לביתו, היינו שלא קבע בו מזוזה, והרי בסוטה (מ"ג ע"א) במתניתין איתא, שגם הבונה בית התבן בית הבקר בית העצים ובית האוצרות ולא חנכם חוזר מעורכי המלחמה, ובגמרא שם מפיק זאת מדכתיב אשר בנה מכל מקום, וכל אלו, היינו בית התבן ובית הבקר ובית האוצרות, פטורים ממזוזה כדאיתא ביומא (י"א ע"ב), ביתך המיוחד לך, פרט לבית התבן ולבית הבקר ולבית האוצרות, וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מה' מזוזה ה"ז, דבית התבן ובית הבקר ובית האוצרות פטורין מן המזוזה, שנאמר ביתך המיוחד לך, פרט לאלו וכיוצא בהן, ואיך אפשר איפוא לומר, שהפירוש של ולא חנכו הוא שלא קבע בו מזוזה, הרי הכתוב כולל גם בנינים כאלה שאינם חייבים כלל במזוזה. וצ"ל דהתרגום יב"ע תפס כדעת היש חולקים בגמרא דיומא שם, וס"ל דכל הני חייבין במזוזה בסתם, ורק אם הנשים רוחצות בהם פטורים, וכאשר כן היא דעת הש"ע ביו"ד סי' רפ"ו, דבית התבן ובית העצים ובית הבקר סתם חייבין במזוזה, ורק אם הנשים נאותות בהן פטורים, ולכן תרגם דולא חנכו היינו שלא קבע בו מזוזה. אבל בכל אופן יקשה קצת, מה דוחקי' של התרגום יב"ע לתרגם באופן שההכרח לכנוס בפלוגתא, ולא תרגם בפשיטות ולא חנכו, שלא התחיל עוד לדור בו, ילך וישב לביתו:
ג) עוד יש לתמוה ע"ד התרגום יב"ע, לפי המבואר בספר החינוך מצוה תכ"ג, דאם בנה בית ונתן עליו תקרה ולא הניח בו מזוזה מיד, ביטל העשה של מזוזה, וכ"כ גם בספר האשכול להראב"ד הראשון בהלכות מזוזה, דבית חדש כיון שגמרו מיד חייב במזוזה, ועיי"ש בנחל אשכול ס"ק ט' שביאר, דכיון שדעתו לדור שם, לכן מיד חייב במזוזה, וכן משמע גם מדברי הגמרא במנחות (ל"ג ע"א), דריש גלותא בנא ביתא, ואמר לי' לר' נחמן קבע לי מזוזתא, וא"ר נחמן תלי דשי ברישא, ומשמע שהריש גלותא רצה לעשות מזוזה עוד קודם עמידת הסיפין, כאשר אך נגמר הבית, וזה משום שחיוב מזוזה חל מיד בגמר הבנין, ור"נ עכבו עד שיתלו הסיפין שלא יהי' תעשה ולא מן העשוי, וא"כ זה שבנה בית חדש ולא קבע בו מזוזה ביטל מ"ע של מזוזה, ובלא"ה חוזר מעורכי המלחמה משום עבירה שבידו, ולמ"ל איפוא קרא שחוזר משום שלא חינך הבית, ת"ל שחוזר משום עבירה שבידו, וכמו דמקשה בגמרא סוטה שם על הא שדרשו ולא חנכו פרט לגזלן, לימא דלא כר' יוסי הגלילי, דאי ריה"ג הא אמר הירא ורך הלבב זה שמתיירא מעבירות שבידו, ומתרץ כגון דעביד תשובה וליכא עוד עבירה בידו, אבל לולא זאת לא הי' אפשר לומר דקרא אתיא בכה"ג, לאשמעינן שאינו חוזר, כיון שבזה חוזר מטעם אחר, משום שעבירה בידו, וכן מקשה בגמרא שם בסוטה להלן, על הא דדרשו ולא לקחה פרט לאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו', לימא דלא כריה"ג, דאי כריה"ג הא אמר הירא ורך הלבב זה המתיירא מעבירה שבידו, ומשני כדרבה דאמר לעולם אינו חייב עד שיבעל וכו', אבל לולא זאת לא הי' באפשר לומר שאינו חוזר בכה"ג, כיון שע"כ חוזר מטעם אחר משום עבירה שבידו, וא"כ ה"נ איך אפשר לומר שהכתוב משמיענו שאם בנה בית חדש ולא קבע בו מזוזה חוזר משום שלא חנכו, הרי בכה"ג בלא"ה חוזר משום עבירה שבידו שביטל מ"ע דמזוזה וכמ"ש:
ד) ומפאת זה נראה לצדד, דע"כ לא ס"ל לריה"ג דאם מתירא מעבירה שבידו חוזר מעורכי המלחמה, זה רק אם עבר על ל"ת שהוא בקום ועשה, אבל אם עבר על מ"ע שהוא רק עבירה בשוא"ת גם לריה"ג אינו חוזר, וסמוכין לזה יש להביא מדברי הנתיבות בחו"מ רס"י ל"ד, דלא נפסל אדם לעדות מחמת שעבר עבירה, רק אם עבר על ל"ת בקום ועשה, אבל אם ביטל מ"ע לא נפסל לעדות, וכ"כ גם בתשו' חוט השני סי' י"ח, דלא אשכחן בשום דוכתא שהמונע עצמו מן עשיית סוכה או לולב יפסול לעדות אפילו מדרבנן עיי"ש, וא"נ י"ל דאינו חוזר מחמת עבירה לריה"ג רק בעבירת ל"ת אבל לא בביטול מ"ע, ולכן מפאת שביטל מ"ע דמזוזה אינו חוזר, ואשמעינן הכתוב שחוזר מחמת שלא חינך הבית. וקצת יש להסתייע כן מדברי ריה"ג עצמו, דקאמר הירא ורך הלבב זה המתירא מעבירות ש שבידו, ואשמע דאינו חוזר רק אם מתירא מעבירה שעשה בידו, כלומר בקום ועשה, והיינו שעבר על ל"ת, אבל אם עבר על מ"ע, לא הוה העבירה בידו, דבמעשה לא עשה שום עבירה רק בשוא"ת, ובכה"ג גם לריה"ג אינו חוזר וכמ"ש:
ה) ובזה י"ל ענין נאות בישוב מה שיש לתמוה בהא דאיתא בסוטה (מ"ב ע"א), ואמר אליהם שמע ישראל, מ"ש שמע ישראל, אמר ר' יוחנן משום רשב"י, אמר להם הקב"ה לישראל, אפילו לא קיימתם אלא ק"ש שחרית וערבית אי אתם נמסרין בידם, ומשמע אפילו לא קיימו שאר מ"ע, אם אך קיימו ק"ש ניצולים במלחמה, וקשיא אם בטלו מ"ע, הרי הי' מתיראים מעבירה שבידם שביטלו מ"ע, וא"כ הי' חוזרים מעורכי המלחמה ולא הי' הולכים למלחמה כלל, ועיין בפנים יפות עה"ת פ' שופטים שהקשה עוד, לפי המבואר בזבחים (ז' ע"א) שאין לך אדם מישראל שאינו מחוייב עשה, כלומר שלא עבר על עשה, א"כ מי יצא למלחמה, הרי כל אחד מתירא מעבירה שבידו שעבר על עשה. ולפמ"ש למעלה הדבר נכון, דאינו חוזר רק אם מתירא מעבירת ל"ת, אבל אם מתירא מעבירת עשה ל"ה חוזר וכמ"ש. ובלא"ה י"ל בדבר הקושיא הנ"ל, דמה שאמרו שאפילו אם לא קיימו רק ק"ש שחרית וערבית ניצולים, אין הכונה שביטלו שאר מצות ואך ק"ש לבד קיימו, רק הכונה שאפילו אם לא עסקו בתורה כל היום ולא קיימו רק ק"ש שחרית וערבית נחשב להם כאלו עסקו בתורה, כל היום, וכמו דס"ל לר"ש במנחות (צ"ט ע"ב), דאפילו לא קרא רק ק"ש שחרית וערבית, קיים לא ימוש ס"ת הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, וה"נ קאמר שאם קיימו ק"ש שחרית וערבית נחשב להם כאלו עסקו בתורה תדיר והתורה מגנת עליהם, וכ"כ בהגהות רצ"ח בסוטה שם:
ו) ובהיות רעיוני משוטטים בזה עלתה במחשבתי. ראי' שנונה ומחודדת דבעבירת עשה לא ס"ל לריה"ג שחוזר מעורכי המלחמה ורק בעבירת ל"ת חוזר, מהא דאיתא בסוטה שם, ולא לקחה פרט לאלמנה לכה"ג וכו', ומקשה לימא דלא כריה"ג, דאי כריה"ג הא אמר הירא ורך הלבב זה המתירא מעבירות שבידו, ומשני אפילו תימא ריה"ג כדרבה, דאמר רבה לעולם אינו חייב עד שיבעל, ויש להקשות לפי המבואר ברמב"ם פי"ז מה' איסורי ביאה הי"ג, דכהן גדול אינו רשאי לישא שתי נשים, א"כ ע"כ מיירי שהכה"ג שנשא אלמנה לא הי' עוד נשוי אשה, דאם הי' נשוי אשה גם בתולה לא הי' רשאי לישא, וכשנשא עוד אשה, אפילו בתולה, בלא"ה הי' חוזר לדעת ריה"ג, כיון שעבירה בידו שנשא שתי נשים, ולאו דוקא משום שנשא אלמנה הי' חוזר, וע"כ שהי' פנוי כשנשא אלמנה, ולפי המבואר בתו"כ פ' אמור יש מצוה על הכה"ג שישא בתולה, עיי"ש דדריש כי אז בתולה מעמיו יקח אשה, מלמד שמצוה עליו לישא בתולה, וכ"כ הרמב"ן עה"ת בפרשת אמור על מקרא והות אשה בבתולי' יקח, דלכן אמר הכתוב. כי אם בתולה מעמיו יקח אשה, לצוות עליו שיקחנה, וזה שאמרו שכה"ג מוזהר על האלמנה ומצווה על הבתולה, ולפ"ז כשהי' פנוי ונשא אלמנה ולא נשא בתולה, עבר על ל"ת וגם ביטל מ"ע שלא נשא בתולה, וא"כ נהי דמה שנשא אלמנה לא מקרי עוד עבירה בידו, די"ל כדרבה שאינו חייב עד שיבעל, אבל הרי עבירה בידו מחמת שביטל מ"ע, שלא נשא בתולה, ושוב קשה איך אפשר למעט מקרא דולא לקחה דכה"ג שנשא אלמנה אינו חוזר, והרי ע"כ חוזר משום עבירה שבידו, ונהי שאינו חוזר מחמת עבירת הל"ת, שעבר על הלאו דאלמנה לא יקח, אבל חוזר מחמת עבירת העשה שלא לקח בתולה, וע"כ דביטול מ"ע לא מקרי עבירה בידו, וא"כ מפאת שביטל מ"ע בלקחו אלמנה שלא נשא בתולה, ל"ש לומר שיהי' חוזר לריה"ג מחמת עבירה שבידו, וע"כ מקשה הגמרא שהי' צריך להיות חוזר מחמת עבירת הל"ת שנשא אלמנה, ומשני דמה שנשא אלמנה ועבר על ל"ת לא מקרי עבירה בידו, כיון שי"ל כדרבה שאינו חייב בקידושין לבד, וסד"א שיהי' חוזר כמו מי שנשא אשה חדשה, וקמ"ל קרא דולא לקחה שאינו חוזר בכה"ג ןש, וזה ראי' נפלאה:
ז) וראיתי בברכי יוסף אה"ע סי' ו' סעיף ו', שהביא דברי המרדכי סוף פרק מי שאחזו שדן, אם כהן יכול לגרש אשתו על תנאי, ורצה להסתייע מהא שאמרו (שבת נ"ו ע"א) שכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, והיינו שנתנו גט על תנאי, וע"כ גם כהנים הי' עמהם, וש"מ שגם כהן יכול לגרש על תנאי, ודחה זאת דשמא כהנים הי' חוזרים לביתם, ולא הי' נכנסים בעורכי המלחמה, וכתב בברכי יוסף שם שרבים תמהו ע"ז מדברי הגמרא בסוטה שהבאנו, שנתמעט דאלמנה לכה"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט אינו חוזר מעורכי המלחמה, הרי שכהנים הי' יוצאים למלחמה. וחידוש בעיני שלא העיר מדברי הרמב"ם פי"ג מה' שמיטה ויובל הי"ד שכתב להדיא שכהנים לא הי' יוצאים למלחמה, עיי"ש שכתב במתק לשונו הזך:
ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם תיל השם, שנאמר ברך ה' חילו, והוא, ברוך הוא, זוכה להם, שנאמר אני חלקך ונחלתך עיי"ש, הרי שלא לבד הכהנים רק כל ש שבט לוי לא הי' עור כים מלחמה כשאר ישראל:
ח) אמנם בגוף דברי הרמב"ם שהבאתי נפלאתי מאד הפלא ופלא, איך אפשר לומר ששבט לוי לא הי' יוצאין למלחמה, והרי מצאנו להדיא בתורה ששבט לוי הי' עורכים מלחמה במלחמת מדין שנאמר שם, החלצו מאתכם אנשים לצבא וגו' אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא במדבר ל"א), ודרשו בספרי שם לרבות שבט לוי, הרי להדיא ששבט לוי הי' יוצאין למלחמה כשאר ישראל וזה קושיא גדולה על הרמב"ם. ואולי י"ל דהרמב"ם שכתב ששבט לוי לא הי' עורכין מלחמה כשאר ישראל, כונתו רק שלא הי' יוצאין למלחמת הרשות, אבל למלחמת מצוה גם שבט לוי הי' יוצאין, ומלחמת מדין גם היא היתה מלחמת מצוה, כיון שהיתה עפ"י הדיבור) ולכן גם שבט לוי הי' יוצאים, ויש להסתייע לזה מדברי הרמב"ם בפ"ז מה' מלכים ה"ד שכתב (וכן היא במשנה דסוטה מ"ד ע"ב) דגם אלה שמחזירין מעורכי המלחמה, במה דברים אמורים במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין, ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, הרי שאפילו אלה שלא הי' עורכין מלחמה, ואפילו נשים, למלחמת מצוה הי' יוצאין, וה"ה שי"ל שגם שבט לוי לא הי' עורכין מלחמה כשאר ישראל רק במלחמת הרשות אבל במלחמת חמת מצוה גם שבט לוי הי' עורכין וכמ"ש. אכן יש לדקדק קצת דלפ"ז הי' לו להרמב"ם לפרש דבריו, במה דברים אמורים (ששבט לוי לא הי' עורכין מלחמה), רק במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה גם שבט לוי הי' יוצאין, וכמו שדייק לכתוב גבי אלה שחוזרין מעורכי המלחמה שזה דוקא במלחמת הרשות אבל לא במלחמת מצוה. וכן במה שכתבנו דמלחמת מדין היתה מלחמת מצוה, יש להעיר מדברי הרמב"ם פ"ה מה' מלכים ה"א שכתב, דמלחמת מצוה היא מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ומשמע דמהמלחמות שהי' בימי משה רק מלחמת עמלק היתה מלחמת מצוה ועיין רש"י סנהדרין (ב' ע"א) ד"ה במלחמת הרשות שכתב דכל מלחמה קרי רשות, לבד ממלחמת יהושע שהיתה לכבוש את ארץ ישראל, ואכ"מ להאריך בזה:
ט) והנה המרדכי שצידד דשמא הכהנים הי' חוזרים לביתם ולא הי' נכנסים בעורכי המלחמה, לא הראה המקור לזה וגם לא נתן טעם לדבריו, ונראה שצידד כן משום שכן הסברא נותנת, כיון שבמלחמה שכיחי חללים, וכאשר כן מצאנו במלחמת מדין שנצטוו להטהר אחרי המלחמה, וכמאמר הכתוב, אתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים כל הרג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו וגו', לכן מהראוי הי' שהכהנים ימנעו עצמם מלהיות בין עורכי המלחמה, כיון שמוזהרין על הטומאה וע"י המלחמה יגרמו טומאה לעצמם. אמנם הראי' שהביא בברכי יוסף מדברי הגמרא בסוטה שהבאנו, דממעטינן שכהן שנשא גרושה או חלוצה אינו חוזר מעורכי המלחמה, ומשמע שכהנים הי' יוצאים למלחמה, היא ראי' אלימתא, ומדברי הגמרא בסוטה יקשה טובא ג"כ ע"ד הרמב"ם שהבאנו, שכתב דכל שבט לו לא הי' יוצא למלחמה, ומדברי הגמרא משמע שאפילו הכהנים שהוזהרו על הטומאה הי' יוצאים למלחמה, ומכש"כ שהלוים הי' יוצאים. ועיין קידושין (כ"א ע"ב), דאיבעי להו בגמרא, אם כהן מותר ביפת תואר, והילכתא שכהן מותר ביפ"ת, וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ח מה' מלכים ה"ד, ומשמע ג"כ שהכהנים הי' מעורכי המלחמה. דיפ"ת לא הותרה רק לחלוצי צבא, וכמבואר ברמב"ם שם בפ"ח מה' מלכים ה"א עיי"ש:
י) הדרינן למה שהתחלנו לדבר, שמדברי התרגום יב"ע משמע שקביעת המזוזה היא חניכת הבית ותחלת תשמישו, ויש לחקור עוד בענין שלפנינו, על מי חל החיוב לקבוע מזוזה ונראה דהמצוה הזאת מוטלת על הגזבר, דגזבר הרי הוא כבעל הבית, וכמ"ש המג"א באו"ח סי' קנ"ג ס"ק מ"ט דגזבר הוה כב דבר עצמו, וכן הוא בירושלמי תרומות פ"א ה"א דגזבר התורם הוה כבעלים עיי"ש, ולכן חל עליו החיוב של מזוזה כמו שחל על בעה"ב או על השוכר. אמנם בודאי רשאי הגזבר גם לכבד לאחר שיקבע המזוזה כמו בעה"ב שא"צ לקבוע המזוזה בעצמו רק יוכל לעשות שליח במקומו, וכמו שמצאנו בגמרא דמנחות (ל"ג ע"א) שהבאנו למעלה, דריש גלותא שבנה ביתא אמר לר"נ קבע לי מזוזתא ואף שמצוה בו יותר מבשליחו, בכה"ג שמכבד לאחר דרך כיבוד, ל"ש לומר מצוה בו יותר מבשליחו. ויש להביא דוגמא לזה מדברי התב"ש בסי' כ"ח ס"ק י"ד, שכתב דאף שבגמרא דחולין (פ"ז ע"א) דרשו, ושפך וכסה מי ששפך יכסה, ומשמע, שכב שהכיסוי של הדם אחר השחיטה צריך להיות דוקא ע"י השוחט ולא ע"י אחר, זה רק אם האחר עושה בדרך שליחות, שבזה י"ל מצוה בו יותר משליחו, אבל אם נותן לאחר לכסות בדרך כיבוד רשאי עיי"ש (ומה"ט נוהגים גם השוחטים שהולכים לשחוט הכפרות בעיוה"כ, שמכבדים לבעה"ב המהדרים אחרי המצות שיכסו הדם אחר השחיטה ויברכו על מצות כיסוי, וכמ"ש במטה אפרים בה' יוה"כ), וה"נ רשאי הגזבר לכבד לאחר לקבוע המזוזה ולברך עלי'. ואולי גם מה שמסופר בגמרא מנחות, שהבאנו שר"ג אמר לר"נ שיקבע לו מזוזה בביתו שבנה, ולא קבע בעצמו, כאשר כן הי' מהיאות מחביבות המצוה שיעשותה בעצמו ולא ע"י שליח, דמצוה בו יותר מבשליחו, וכדוגמא שמצאנו בקידושין (מ"ב ע"א) שהחכמים בעצמם עסקו בעשיית המצוה ולא ע"י שליחם. משום שעשה כן דרך כיבוד שרצה לכבד את ר"נ שהי' חתנו (עיין תוס' גיטין ל"א ע"ב ד"ה אנא) וע"כ מסר לו קביעת המזוזה, ובכה"ג שעושה דרך כיבוד ל"ש מצוה בו יותר מבשליחו וכמ"ש: