אור ברסלב

שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין

סימן פט

סימן פח

ב"ה רישא בחורש ניסן תרצ"ג. ע"ד השאלה באחד שבא להתגרש ונקרא בפ"כ זיגמאנט, וכן חותם עצמו, וכן היא גם הטבלא של הפירמא שלו, ושמו העברי לא נודע לו, ואביו הי' נקרא קאראל, וכן חרות גם שמו על המצבה, ושמו העברי ג"כ אינו ידוע, כי המשפחה הזאת רחוקה היא כבר מדרכי היהדות, איך יש לכתוב השמות בגט:

א) הנה אחרי ששם העברי של המגרש ושל אביו אינם ידועים, יש לכתוב בגט אך השמות הלועזים, שהמה נקראים בהם, והיינו זיגמאנט בן קאראל, דהוה כחניכה שהכל קורין אותו בה שהדין שאם נכתבה רק היא לבדה בגט כשר, ואף לדעת האומרים שלכתחלה אין לכתוב החניכה שהכל קורין לבד בלא שם העברי, וכאשר כן היא דעת הרמב"ם, שחולק על הרא"ש בזה, וס"ל דאין לכתוב אך החניכה שהכל קורין לבד, וכמ"ש הב"י באה"ע סי' קכ"ט, ועיין בב"ש שם ס"ק א' מ"ש בזה, אבל בענין שלפנינו ששמות העברים של המגרש ואביו אינם ידועים כלל, אין דיעבד גדול מזה, ובודאי רשאים לכתחלה לכתוב רק החניכות לבד, היינו השמות הלועזים שהמה נקראים בהם. ויש להביא סמוכין לזה מדברי הכנה"ג בכללים נפרדים כלל ס' שכתב בשם התוס' והפוסקים, דכל דבר שאין לו תקנה חשוב כדיעבד, ובשו"ת הראנ"ח ח"ב סי' ע"ט כתב דכל דבר שא"א לברר חשוב כמו דיעבד עיי"ש, ושני הדברים האלה שייכים גם בענין שלפנינו, דאם לא נסתגר בכתיבת השמות הלועזים לא תהי' תקנה, ולא יהי' באפשר לגרש דשמות העברים אינם ידועים, וגם אי אפשר לברר השמות, וא"כ הוה כדיעבד, ומותר לסמוך על כתיבת החניכות לבד. ועיין בשו"ת שיבת ציון סי' פ"ז שכתב, שאם יש ספק בכתיבת שם העברי, כי לא נודע אם הוא יהודה או ארי', יש לכתוב רק החניכה ליב לבד ולהשמיט שם העברי, והשתא התם שיש עצה לצאת מידי ספק ולכתוב גם שם העברי, והיינו לכתוב שני גיטין, האחד בשם יהודה והשני בשם ארי', ועכ"ז סומכין על כתיבת החניכה לבד, מכש"כ בענין שלפנינו שאין עצה כלל לכתוב שם העברי, בודאי סגי בכתיבת השמות הלועזים, והיינו החניכות לבד, ויש לדמות זאת ג"כ למ"ש הב"ש בשמות נשים אות ב', דאם אין ידוע שם העריסה והיא נקראת בשם כב שארקה יש לכתוב חך שם שארקה שהיא נקראת בו וסגי בזה:

ב) ועיין בתשו' ח"ס אה"ע ח"ב סי' ל"ח שכתב, באשה ששמה לביאה ושנתה שמה לשם הלעז נעני כשם הגוים, שיש לכתוב בגט לביאה המכונה לעני, ואין זה ענין למ"ש הר"ת שאין להזכיר שם גיות בגט, עיין תוס' גיטין (ל"ד ע"ב) ד"ה והוא, דהר"ת קאי על שם שנתנכר בו, היינו שנקרא בו בעת שהמיר דתו, ששם כזה אין להזכיר בגט, אבל לא על שם שקורא האדם לעצמו, כדי להתדמות לשמות הגוים, ויש לכתוב ג"כ שם העברי לביאה, כי לפעמים נקראת ג"כ בשם העברי כשמברכין אותה במי שבירך בבהכ"נ או כשמתפללין בעדה בעת חלי' עיי"ש. ומשמע דרק משום דלפעמים מוזכר ג"כ שם העברי, והיינו במי שבירך או בתפלה לכן ל"ח שם שנשתקע, ויש להזכירו ג"כ בגט, אבל אם אין מזכירין השם העברי לגמרי בשום פעם אין להזכיר רק יש להשמיטו, כדין שם שנשתקע וכותבין רק שם הלעז לבדו, וא"כ מכש"כ כשאין ידוע כלל השם העברי כדוגמת הענין שלפנינו, בודאי יש לכתוב. רק שם הלעז של המגרש ואביו וסגי בזה:

ג) הן אמת שלפום ריהטא הי' מקום לומר, דהיכי ששם העברי ידוע, אף שלא נקרא בו המגרש בשום פעם, רק בשם הלעז שכינה לעצמו, ג"כ ל"ח שם העברי נשתקע, ואין להשמיטו בגט, דהשם ל"ה נשתקע ע רק אם האדם עוקר אותו בכונה, ואינו רוצה להקרא בו, כמו בשם מחמת חולי או בשם מחמת המרת הדת, שאינו רוצה שיקרא השם הקודם כלל בזה אמנם הוה השם נשתקע, אבל בשמות הלועזים שנקראים בהם כדי להתדמות לשמות הגוים, הנה אין הכונה לעקור שם העברי, רק שאין משתמשים בו. כי אינם הולכים להתפלל, אבל אילו הי' הולכים להתפלל והי' עולים לתורה, בודאי הי' מצוים לקרוא אותם בשמם העברי, וגם היותר רחוקים מדרכי היהודים לפעמים יתעוררו בלבבם והולכים למקום קדוש להתפלל, וא"כ השם העברי באמת ישנו, ורק שאין משתמשים בו, בכה"ג ל"ח נשתקע, דנשתקע ל"ה השם רק אם אינו עוד כלל במציאות, וזה ישנו במציאות, ושפיר יש לכתבו בגט. ויש להביא דמיון לזה מדברי התוס' בפסחים (צ"ו ע"ב) ד"ה קודם שכתבו, דאפילו רב דס"ל בפרק שני שעירי (יומא ס"ד ע"א) דאין בעלי חיים נדחין, יודה היכי דדחייה בידים, כגון נטמאו בעלים או שמשכו ידיהם עיי"ש, וה"נ י"ל דל"ח השם נשתקע, רק אם דחה אותו בידים ואינו רוצה להקרות בו בשום פעם, כגון מחמת חולי או מחמת המרת הדת, אבל בכה"ג שכנה לעצמו שם לעז שלא דחה השם העברי בידים, רק הוא כמוס אתו להשתמש בו לעת מצוא כשילך להתפלל ל"ח נשתקע וכאמור:

ד) ויש להביא עוד דמיון לזה מדברי רש"י בסנהדרין (מ"ז ע"ב) ד"ה הואיל, בהא דאיתא שם בגמרא, אבילות מאימתי קא מתחלת, מסתימת הגולל, כפרה מאימתי קא הוה, מכי חזו צערא דקברא פורתא, הלכך הואיל ואידחו ידחו, וכתב רש"י, ואע"ג דגבי קובר את מתו ברגל תנן (מו"ק י"ט ע"א) מונה שבעה אחר הרגל, ולא אמרינן הואיל ונדחו ידחו, התם לא אידחו להו לגמרי, שהרי עסקי רבים נוהג ברגל שמנחמין אותו כל הרגל וכו' עיי"ש, הרי שיש חילוק בין אם נדחה לגמרי דהוה דיחוי, ובין אם לא נדחה לגמרי דל"ה דיחוי, וה"נ אם נעקר השם מחמת חולי או המרת הדת נדחה לגמרי, כי אין שום אפשרות עוד שיקרא בשם הזה הוה דיחוי ולכן חשוב השם נשתקע, אבל אם כנה לעצמו שם לעז לא נדחה שם העברי לגמרי, דנהי דאינו הולך להתפלל, אבל אם יזדמן שילך להתפלל יקרא בו ל"ה דיחוי ול"ח נשתקע. ויש לדמות זאת ג"כ להא דאיתא בזבחים (ל"א ע"א), חצי זית חוץ לזמנו חצי זית חוץ למקומו וחצי זית חוץ לזמנו, אמר רבא ויקץ כישן הפיגול, ועיין בפירש"י שם שביאר, דכיון שמצא חצי זית ראשון חצי זית אחרון שהוא מינו ניעור משנתו ומביטולו עיי"ש, וה"נ י"ל דאם קורא לו שם אחר מחמת חולי או מרדות, נעקר השם העברי לגמרי וחשוב נשתקע, אבל אם מכנה לעצמו שם לעז, אינו עוקר השם העברי, רק הוא כי שן שאינו משתמש בו ולעת מצוא יקוץ משנתו, ויהי' נקרא בו כשילך להתפלל, ובכה"ג ל"ח נשתקע:

ה) ועיין ע"ז (נ"ז ע"א), הלוקח עבדים מן העכו"ם, אעפ"י שמלו וטבלו עושין יין נסך עד שתשקע עכו"ם מפיהם, וכמה עד י"ב חודש, וכתבו התוס' שם (ע"ב) ד"ה עד שתשקע, דדוקא בעבדים אמרינן עד שתשקע, משום שאינם מתגיירים בלב שלם, דאימת רבם עליהם, אבל עכו"ם שמלים וטובלים מרצונם ודעתם נשתקע שם עכו"ם מפיהם מיד, ומותר מגען ביין מיד עיי"ש, ומשמע ג"כ שיש חילוק בין אם העקירה נעשתה בכונה ובדעת, שאז חשוב מיד נשתקע, ובין אם העקירה נעשתה שלא בכונה ושלא מדעת, שאז לא נחשב מיד נשתקע רק לאחר זמן, וה"נ י"ל דשאני אם עוקר השם בכונה ובדעת, כגון מחמת חולי או המרת הדת, שאז חשוב נשתקע, אבל אם אינו עוקר השם בכונה ובדעת, כמו במכנה לעצמו שם לעז, שאין כונתו ודעתו כלל לעקור שם העברי, רק שלא להשתמש בו וכמו שכתבנו למעלה, ל"ה נשתקע, אמנם מדברי הגמרא שם הי' מקום לדיוק דזה דוקא של"ה נשתקע מיד, אבל לאח"ז גם בכה"ג הוה נשתקע, דלא אמרו שם רק דשלא בכונה ל"ה נשתקע מיד, אבל לאחר י"ב חודש, אפילו שלא בכונה ושלא מדעת הוה נשתקע, אכן י"ל דמה שאמרו בגמרא שם דלאחר י"ב חודש גם מגע עבדים אינו מנסך, אין הפירוש דלאחר י"ב חודש גם שלא בכונה היה נשתקע רק הפירוש הוא דלאחר י"ב חודש, גם בהם כבר הוה הגירור לדעת ולכן הוה גם בהו נשתקע שם עכו"מ, אבל לעולם שלא בכונה גם לאח"ז ל"ח נשתקע. אמנם לענין שאלתנו אין נפ"מ בכל זה, כי בנ"ד השמות העברים של המגרש ואביו אינם ידועים כלל, ולאו משום שם שנשתקע קאתינן בזה, וע"כ בודאי אי אפשר בענין אחר רק לכתוב שמות הלועזים כמו שהמה נקראים וכמ"ש:

ו) ובדבר כתיבת השמות, נראה שיש לכתוב שם המגרש זיגמאנט באל"ף אחר המ"ם, כי המבטא של השם זיגמאנט הוא בקמץ תחת המ"ם, ולהוראת נקודת הקמץ כותבין אל"ף, וכמ"ש בט"ג בשמות אנשים אות י' ס"ק י"ט, שכן הוא פשיט ומורגל שהאלף הוא סימן לתנועת הקמץ עיי"ש, וכ"כ גם בט"ג בשמות אנשים אות מ"ם ס"ק ט"ו, ועיין בדברי חיים על שמות גיטין שער הנקודות ד"ה קמץ שכתב ג"כ דבמקום שנקראת תיבה בקמץ, כותבין אלף במקום קמץ, ועיין באהלי שם שמות אנשים אות ד' ס"ק א' לענין השם דאדיא שיש לכתוב ג"כ באלף אחר הדלת, וכ"כ שם באהלי שם בשמות נשים אות ר' בשם ראחטשא וכן באות ש' בשם שארטשה ועוד בכמה מקומות:

ז) אמנם לענין סוף השם זיגמאנט יש להסתפק, אם לכתבו בטי"ת לבסוף או בדל"ת, כי יש בזה חילוק בין הלשונות, דבלשון אשכנזית כותבין זיגמאנט בדלת לבסוף, כזה זיגמאנד, אמנם בלשון פולנית כותבין בטית לבסוף זיגמאנט. ונראה לפמ"ש הרמ"א באה"ע סוס"י קכ"ט דכל כינוי שמשתנה מכח לשון המדינות, או שהלשונות מתחלפות בקריאת השם, אז הולכין אחר לשון בני המדינה שנותנין בה הגט, וא"כ י"ל כיון שלשון פולנית היא המהלכת כעת בארצנו, וגם המגרש מדבר אך בשפת פולנית, וכן היא חתימתו והפירמא שלו בשפת פולנית, יש לכתוב השם זיגמאנט כמו שהוא נכתב בשפה הפולנית והיינו בטי"ת לבסוף ולא בדל"ת. ועיין בב"ש בשמות אנשים אות ב' לענין כתיבת השם בענדיט, אם לכתבו בטי"ת לבסוף או בדלת שזה תלוי במבטא המקומות, וכמו שאמרו בנהר טונא שיש מקומות שקורין אותו בדל"ת ויש מקומות שקורין אותו בטי"ת, וכותבין אותו בכל מקום כפי המבטא שלו, ולכן אם נמצא בגט אחד בדל"ת ובגט אחד בטי"ת, והם משני עיירות היושבות על אותו הנהר אין לפוסלם, ועיין בט"ג שמות עיירות אות ג', וה"נ כיון שבמדינתנו בפולין המבטא של השם זיגמאנט הוא בטי"ת לבסוף אין לשנות וכמ"ש:

ח) ועיין בט"ג שם בשמות עיירות ס"ק ג' שדן, אם במקום שהמבטא בדל"ת שנה וכתב בטי"ת או להיפוך. אם יש חשש בגט, והביא בשם ספר שארית יהודה שכתב, שאין לחוש בנהר ארדא אם כתב ארטא בטי"ת, דמצינו שהתלמוד אינו מקפיד בזה, דאמרינן דמדיית לי' ויש גורסין דמטיית לי', ומשמע שאין להקפיד בין דל"ת לטי"ת, אפילו במה, שעיקרו בלה"ק כש"כ בדברים שעיקרן ויסודן בלשון לעז עיי"ש. והנה מה שהביא ראי' ממה דאמרינן דמדיית לי' ויש גורסין דמטיית לי' כונתו ע"ד הגמרא בב"ב (קס"ג ע"א). ושם הוא להיפוך ממה שהביא בספר הנ"ל, דעיקר הגירסא בגמרא הוא דמטייט לי', ובגליון הש"ס הביא בשם הערוך שיש גורסין דמדיית לי' ולא כמו שהביא בספר הנ"ל דאמרינן דמדיית לי' והיינו שזה עיקר הגירסא, ויש גורסין. דמטיית לי' (צ"ל דמטייט לי'). אמנם בעיקר הראי' יש להתוכח קצת, דאם באנו לשפוט מחילוף אותיות שנמצא בלשון התלמוד על חילוף אותיות בגט, הנה מדרך חז"ל הי' להשתמש בלשונם בחילוף אותיות שהם ממוצא אחד, וכמו שהאריך בזה ביד מלאכי כללי החי"ת אות רפ"ח, ולפמ"ש שם מצאנו חילוף אותיות גם באותיות שאינם ממוצא אחד, וכמו כן מצאנו לפעמים חילוף אותיות באותיות שהמה קרובים זל"ז בסדר אלף בית, וכמו שהבאתי בספרי הדרש והעיון פ' בשלח מאמר קכ"ג עיי"ש מ"ש בזה, ולא יעלה על הדעת שכל החילופים האלה יוכשרו בגט, עד"מ אם יתחלף אות למ"ד בדל"ת שהם מאותיות דטלנ"ח שמוצאן מהלשון, או אם יתחלף דל"ת בנו"ן. שהם ג"כ ממוצא אחד, היעלה על הדעת שהגט יהי' כשר, ואם כי הדברים פשוטים יש להביא סמוכין להם מדברי הגמרא גיטין (ס"ג ע"ב), ההיא דהוו קרי לה נפאתה אזול סהדי וכתוב טפאתה וכו' כותבין ונותנין אפילו מאה פעמים, והיינו שהגט פסול ורשאין לכתוב גט אחר, ואמאי יופסל הגט הרי אותיות טי"ת ונו"ן המה ממוצא אחד, מאותיות דטלנ"ת שהמה ממוצא הלשון, וש"מ שאין לדמות כלל חילוף אותיות שנמצא בלשון חכמים (וכן גם בלשון הכתובים) לחילוף אותיות בשמות הגט, כי הגט צריך להיות מוכח מתוכו, והשמות צריכים להיות מדויקים ומבוארים למען דעת מי הוא המגרש ומי היא המגורשת, ואם נתחלפו האותיות בשמות שבגט ל"ה מוכח מתוכו, ולא ידעו מי הוא המגרש ומי היא המגורשת, ורק באותיות שדומים זל"ז במבטא ואין חילוק בהברתם שפיר י"ל דהחילוף בהם אינו מזיק, כי קריאת השם לא תשתנה עי"ז, כדוגמת השינוי בין אות טי"ת לאות דל"ת שההברה בשניהם כמעט אחת היא, או כדומה בין האותיות שהמבטא שלהם שוה, אבל אין זה ענין כלל לחילוף אותיות שמצאנו בלשון חכמים. ועיין בט"ג בשמות אנשים אות ג' ס"ק כ"ח שכתב ג"כ דאין לשפוט מחילוף אותיות שמצאנו בלשון חז"ל על גט שמקפידים ומדקדקים בו הרבה, ואם כתב בענין שיש בו קצת שינוי ומשמעות, פשיט שהוא פסול. ועיי"ש שכתב ג"כ שאין להכשיר שינוי אותיות בגט, רק אם הם ממבעא אחת, כגון אלף וה' בסוף התיבה שהם נחים, או סמך ושין שיש לקרות בשין שמאלית, אבל לא בשינוי אחר אף שהאותיות הם ממוצא אחד, דמ"מ אין כאן בגט שם האיש והאשה המתגרשת ואין דורשין בגט עיי"ש, וזה מתאים לדברינו:

ט) וראיתי בשו"ת דברי חיים ח"ב חאה"ע סי' קס"ב, שהביא ג"כ השם זיגמאנט, וכתב זיגמונד והיינו בוא"ו אחר המ"ם ובדל"ת לבסוף. והנה מ"ש בדל"ת לבסוף אין תימה, כי בימיו לא היתה עוד השפה הפולנית מהלכת בארץ, וגם המתקדמים דברו אך בלשון אשכנזית, ומסתמא גם המגרש דבר בלשון אשכנזית, וכן חתם עצמו, ובלשון אשכנזית נכתב השם זיגמאנד בדל"ת לבסוף, וע"כ כתב בדל"ת לבסוף, לא כן עתה שהשפה המהלכת היא שפת פולנית, וגם המגרש אינו מדבר רק פולנית, וכן חותם עצמו בטית לבסוף, כמו שהיא הכתיבה בשפת פולנית, בודאי שאין לשנות, ויש לכתוב השם זיגמאנט בטית לבסוף, כמו שכותבין בלשון פולנית. אמנם מה שכתב בדברי חיים שם השם זיגמונד בוא"ו אחר המ"ם בזה, אני תמה מאד, דאיך אפשר לתת אות וא"ו לנקודת הקמץ, הרי להוראת נקודת הקמץ באה רק אלף, ואות וא"ו בא להוראת החולם (או המלאפום), וכ"כ בדברי חיים על שמות גיטין בשער הנקודות נקודת קמץ ונקודת וא"ו עיי"ש. ועיין בע"נ שמות נשים אות ד' ס"ק ט', שכתב בשם דאנא במדינות שהמבטא הוא בקמץ תחת הדל"ת, יש לכתוב דאנא, ואם כתב דונא בוא"ו אחר הדל"ת הגט פסול, ואף שיש מקומות שקורין דונא בחולם, ואפילו אם שם העריסה של המגורשת הי' כך דונא, כיון שבמקום הכתיבה והנתינה הקריאה היא בקמץ. אם שנה וכתב בוא"ו הגט פסול עיי"ש, וכש"כ בשם זיגמאנט שאין שום מקום שלא יקרא השם בקמץ תחת המ"ם, אם יכתבו בוא"ו אחר המ"ם יש לחוש אף בדיעבד:

י) ועיין בט"ג שמות אנשים אות מ' ס"ק ל' שכתב בשם מארדוש כיון דבזמננו אין מי שיקרא מורדוש בחולם, רק הכל קורין מארדוש בקמץ, וכך כותבין בשטרות ואגרות הרשות, הכותב מורדוש בוא"ו אינו אלא מן המתמיהים, ויש לכתוב אך מארדוש באלף, ואפילו אם חותם עצמו מורדוש, אם בפ"כ נקרא מארדוש בקמץ אין משגיחין בחתימתו. ועיין בשו"ת אבן יקרה ח"ג סי' קכ"ו. שדחה בשתי ידים דברי השואל, שרצה לכתוב אות וא"ו להוראת נקודת הקמץ כיון שכן כותבין בשטרי הדיוטות וא"ו במקום קמץ גדול, וכתב בספר הנ"ל שזה לא ניתן להאמר, ואפילו אלף אלפי שטרי הדיוטות אין בכחם לבטל חוק הניקוד של כתב ולשון עברית, שאות א' בא להוראת הקמץ, ואות וא"ו להוראת החולם או המלאפום, וכל דבריהם לברוא חדשות ולכתוב וא"ו במקום הקמץ בטלים ולא משנתינן בהו, ועיי"ש שכתב דאם במקום אלף להוראת הקמץ יכתבו וא"ו, כגון בשם יאלי אם יכתבו יולי, יש מקום לפסול הגט גם בדיעבד. וראיתי בספר שערי דעה מהדו"ת סי' קפ"ו, שכתב ג"כ השם זיגמונד בוא"ו אחר המ"ם ובדל"ת לבסוף, והנה במה שכתב דל"ת לבסוף כבר כתבתי שאין להתפלא, כי כן הוא המבטא בשפת אשכנזית, ולפמ"ש שם הי' המגרש ממדינת אשכנז ובימיו השפה האשכנזית היתה מהלכת גם במקומו, ולכן מהראוי הי' לכתוב בדל"ת לבסוף, אבל במה שכתב וא"ו להוראת הקמץ גם עליו יש לתמוה, דעל נקודת קמץ אין כותבין וא"ו רק אלף וכמו שכתבתי. ואולי י"ל דה"ט שכתב כן, כי הוא הי' ממדינת ליטא, ובליטא גם המבטא של המלאפום הוא כמו קמץ. וי"ל שכתב וא"ו להוראת הקמץ כמשפט המלאפום שמורה ג"כ על נקודת קמץ, וכ"כ גם בספר אבן יקרה שם, דבמדינת ליטא אשר ההברה של המלאפום הוא כמו קמץ, אין קפידא אם כותבין וא"ו להוראת הקמץ, אבל במדינתנו ההברה של המלאפום היא דומה לחירק ואינה דומה כלל לקמץ, וא"כ בודאי אין לכתוב וא"ו להודאת הקמץ. ועיי"ש בספר הנ"ל שכתב שאם ישלחו גט ממדינת ליטא לכאן, ויכתבו וא"ו להוראת הקמץ כמו שהוא המבטא שם בליטא, יש מקום לפסול הגט גם בדיעבד, כיון דמקום הנתינה הוא העיקר כמבואר בש"ע אה"ע סי' קכ"ט סעיף ד', וכאן אין אדם שיקרא וא"ו כמו קמץ עיי"ש, לכן גם בשם זיגמאנט יש לכתוב באלף אחר המ"ם להוראת הקמץ, ולא בוא"ו שמורה על החולם או על המלאפום, וכמו שכתבתי:

יא) ובדבר כתיבת שם אבי המגרש קאראל נראה שיש לכתוב קאראל באלף אחר הקוף, דאם אמנם שאין כותבין אלף להוראת נקודת הפתח, וכמ"ש הט"ג בשמות נשים אות י' ס"ק ט' בשם יכנט ובכמה מקומות, אבל בשמות לעז שאין כתיבתם וקריאתם מורגלת, אם יכתבו בלא אלף, יבואו לטעות, ולכן טוב יותר לכתוב באלף להוראת הפתח, וכדוגמא שכתב בט"ג בשמות נשים אות ל' ס"ק ב' בשם לאנא, שכדי לברר הקריאה טוב לכתוב באלף אחר הלמד, אף שאין כותבין אלף על נקודת פתח. ועיין בספר חידושי אנשי שם סי' צ' בשם שארלאטע, שכתב ג"כ באלף אחר השין להברת הפתח. וכ"כ גם באהלי שם שמות נשים אות ק' בשם קלארא, שיש לכתבו באלף אחר הקוף. ועיין בט"ג שמות נשים אות ג' ס"ק א', שהביא בשם הגהות מהר"ם חריף, שיש לכתוב בשם גאלא באלף אחר הגימל, לפי כתיבת לשון אשכנז, שכותבין אלף אחר אות המארכת בתנועת הפתח, ובט"ג שם כתב דהוספת, אלף להורות על תנועת הפתח אין קפידא אע"ג דלא צריך עיי"ש, ואם אמנם כי בדברי חיים שמות נשים אות ג' ס"ק א' פקפק בכתיבת שם גאלא באלף אחר הגימל להוראת נקודת הפתח, זה משום שיותר שכיח השם גאלא בקמץ אחר הגימל, וא"כ כשיכתבו באלף אחר הגימל יבואו לטעות שקריאת השם היא בקמץ, ובאמת היא בפתח, ולכן אם נקראת גאלא בפתח טוב יותר לכתוב בלא אלף אחר הגימל, שלא יבואו לטעות, וכדי שיהי' ידים מוכיחות שנקראת המגורשת בפתח ולא בקמץ עיי"ש, אבל היכי דליכא למטעי, ואדרבה הקריאה תהי' מבוארת יותר, אם יכתבו באלף להוראת הפתח, כמו שהוא בשמות הלועזים, בודאי יותר נכון לכתוב באלף להוראת הפתח. ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חאה"ע ת"ב סי' ל"א בשם סאלאמאן, שכתב ג"כ באלף אחר הסמך להוראת הפתח, וכן ראיתי בפנקס הגיטין, אשר אצל הב"ד דפ"ק רישא שנסדרו ע"י אאמו"ר הגאון זצלה"ה, שנכתב שם מאטילדא ג"כ באלף אחר המ"ם, וה"נ יש לכתוב השם קאראל באלף אחר הקוף וכמו שכתבתי

יב) אמנם בנוגע לסוף השם קאראל יש לעיין, אם לכתוב קאראל באלף אחר הריש או להשמיט האלף ולכתוב קארל. והנה דבר זה תלוי ג"כ במבטא הלשונות, כי בלשון אשכנזית המבטא של השם הוא קא רל בלא אלף אחר הריש, אמנם בלשון פולנית המבטא הוא בהדגשת האלף אחר הריש כזה קאראל, ונראה שכיון שהשפה הפולנית היא כעת המהלכת במדינתנו, ואבי המגרש גם הוא השתמש בשפה הזאת, וכן נכתב שמו על המצבה קאראל כמו שהוא המבטא בשפת פולנית, יש לכתוב גם בגט שמו קאראל, וכמ"ש הרמ"א באה"ע בסוף סי' קכ"ט שהבאני למעלה, דבכל כינוי שמשתנה מכח לשון המדינות או שהלשונות מתחלפות בקריאת השם, אז הולכין אחרי לשון בני המדינה שנותנין בו הגט, וה"נ כיון שבלשון פולנית מרחיבין הברת הריש וקורין קאראל, יש לכתוב קאראל באלף אחר הריש. ויש לדמות זאת למ"ש בתשו' ח"ס אה"ע ח"ב סי' כ"ג לענין כתיבת שם לעז יאזעף, דכיון שהשם נקרא בקמץ גדול בהמשכת היוד ובהתזת הזיין שנמשך בסגול, יש לכתוב יאזעף היינו באלף אחר היוד ובעיין אחר הזיין עיי"ש, וה"נ בשם קאראל שממשיכין הריש והיא נקראת בקמץ, יש לכתוב באלף אחר הריש והיינו קאראל וכאמור:

תוכן העניינים

שות אבני חפץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה