שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין
סימן פח
ע"ד מה שדנתי בספרי ברכת אהרן מאמר ע"ו אות י"ג בישוב קושית העולם, אהא דרצו בש"ס דיבמות (כ"ד ע"א) לומר, דרק בכור מיבם, אבל פשוט אינו מיבם, ודחו זאת, דא"כ אשת אחיו שלא הי' בעולמו היכי משכחת לה, והרי משכחת לה, שהאח המת הי' ממזר, ודעת ההגהות אלפסי פ' הבא על יבמתו הובא בד"מ סי' רע"ז, דבן הנולד אחר ממזר חשוב בכור, וא"כ האת שלא הי' בעולמו הוא הבכור. אף שהוא הצעיר, ושפיר איצטריך קרא למעט בכה"ג, וע"ז כתבתי דלר"ע דס"ל אין קידושין תופסין בת"ל ל"ל הכי, דאם האת המת הי' ממזר בלא"ה אשתו אינה זקוקה ליבום דקידושין לא תפסי בה, וע"ז העיר מע"כ, דאכתי גם לר"ע משכחת לה, כגון שהאת המת שהי' ממזר נשא גיורת או שתוקית, דממזר מותר בגיורת ושתוקית, ומ"מ זקוקה ג"כ ליבום, דגם ישראל מותר בגיורת ושתוקית כדאיתא בקידושין (ע"ג ע"א):
א) הנה בנוגע לגיורת י"ל בפשיטות, דר"ע יסבור דממזר אסור בגיורת כר' יוסי בקידושין שם, דגר לא ישא ממזרת משום דקהל גרים נמי איקרי קהל, וא"כ אם ממזר ישא גיורת לא תהי' ג"כ זקוקה ליבום. וממילא א"א לאוקמי קרא בכה"ג, אמנם בנוגע לשתוקית יפה העיר מע"כ. אולם בזה לא עלי לבד תהי' תלונתו, כי אם גם על מו"ז מאוה"ג זצלה"ה, שמצאתי כעת בספרו חאה"ע ח"ר סי' קל"ג אות ה' שכתב ג"כ הכי, דהקושיא הנ"ל ל"ק לר"ע דס"ל אין קידושין תופסין בח"ל, כיון דלדידי' קידושי ממזר לא תפסי, יאי דהיא ג"כ ממזרת, מ"מ אינה נופלת ליבום לפני כשר כדאיתא ביבמות ט' ע"א (וכ"כ גם מו"ז זצלה"ה בספרו שם סי' קל"א אות ו'), ובאמת י"ל כמ"ש מע"כ, דלר"ע ג"כ משכחת לה שהממזר נשא שתוקית, שהוא מותר בה וגם היבם הכשר מותר בה, וכאשר הבאנו:
ב) ונראה לחזק דברינו עפ"י מה שעלה בלבי לדון בדבר החדש, דאולי לר"ע דס"ל דאין קידושין תופסין בת"ל, אם ממזר ישא שתוקית, ואח"כ תפול ליבום לפני כשר, לא תהי' זקוקה ליבום, דנהי שכל אחד מהם בפ"ע מותר בה, מ"מ בכגון דא שיזדמנו שניהם יחד, אין הכשר רשאי ליבם, והסברא כיון דעיקר הטעם שאנו מזקיקין אותה ליבום הוא, משום דמחמת הספק חשבנו אותה לממזרת, ומה"ט הי' ממזר מותר בה, א"כ איך נוכל אח"כ לגבי היבם לחשוב אותה לכשירה, דאך זה הוא הטעם שישראל מותר בשתוקית, משום דחשבינן לה מחמת הספק ככשירה, הרי זה הוה תרתי דסתרי, דלגבי האי תחשב האשה הזאת עצמה כממזרת ולגבי האי ככשירה, וזה א"א לומר. ודמיון לזה יש להביא מדברי הש"ס בעירובין (ע"ו ע"א) דל"ש לומר, שדבר זה עצמו יהי' לגבי האי, בית ולגבי האי בית שער, דממנ"פ אי לגבי האי הוה בית לגבי דהאי נמי בית הוה, ואי לגבי דהאי בית שער לגבי דהאי נמי בית שער, ועיי"ש ברש"י שביאר הענין דל"ש לומר, שבדבר אחד דאיתא קמן ישתנה הדין מגברא לגברא, דלאיש הזה נחשוב הדבר לבית ולאיש השני נחשוב את הדבר הזה עצמו לבית שער, שאם נאמר כן יהי' מילי דרבנן כחוכא וטלולא, ולא ניתן פה לצדוקים לרדות עיי"ש. וה"נ א"א לומר שזאת האשה עצמה שלגבי האח המת שהי' ממזר חשבנוה לממזרת (דע"כ מה שקידושי ממזר תופסין בשתוקית, משום דמחמת הספק אנו חושבין אותה לממזרת), ולגבי היבם הכשר נחשוב אותה לכשירה (דע"כ מה שכשר מותר בשתוקית, משום דמחמת הפסק אנו חושבין אותה לכשירה), דזה הוה דבר שאין הדעת סובלו, שבאשה אחת ישתנה הדין מגברא לגברא, דלגבי דהאי תהי' ממזרת ולגבי דהאי תהי' כשירה, וכיון שכן שפיר י"ל כסברתנו, דבכה"ג שהאח המת הי' ממזר ונשא שתוקית, אם תפול אח"כ ליבום לפני כשר, לא תהי' זקוקה ליבום לר"ע דס"ל אין קידושין תופסין בח"ל וע"ד שביארנו, וזה רעיון נכבד:
ג) ויש לדמות זאת ג"כ למחלוקת ר"ש ורבנן בטהרות (פ"ו ע"א), המסוכן ברשות היחיד והוציאוהו לרשות הרבים והחזירוהו לרה"י, כשהוא ברה"י ספקו טמא כשהוא ברה"ר ספקו טהור, ר"ש אומר ה"ר מפסקת, והיינו דחכמים ס"ל, דאף כשהי' ברה"י ושבנוהו למת, כשבא לרה"ר אנו חושבים אותו לחי, וכשחוזר לרה"י שוב אנו חושבים אותו למת, דור"ש ס"ל, דכיון שבהיותו ברה"ר חשבנוהו כתי, שוב א"א לחשבו כמת ברה"י עיי"ש, וה"נ י"ל דתליא במחלוקת הזאת, דלרבנן שפיר י"ל דלגבי האח המת תהי' ממזרת ולגבי היבם תהי' כשירה, משא"כ לר"ש א"א לומר כן, וכיון דלגבי האח המת חשבנוה לממזרת, בהכרח גם לגבי היבם צ"ל כן. ועיין בשב שמעתתא שמעתתא ד' פרק ד', מה שהעיר ממשנה דטהרות הזאת לענין המחלוקת הידועה שנחלקו הגאון ר' העשיל זצלה"ה והגאון בעל ח"מ זצלה"ה עם הגאון בעל ברה"ז זצלה"ה בתשו' גאוני בתראי, והובאו דבריהם בפר"ח על היו"ד בסוף הספר, אם אפשר לומר בבהמה אחת שמקצתה תהי' כשירה ומקצתה תהי' טריפה, כדוגמא המצויר שם, דזה תליא ג"כ במחלוקת ר"ש ורבנן במשנה דטהרות הנ"ל, וזה מתאים לדברינו. ועיין בתב"ש בחידושיו ליו"ד סי' ק"י (והמה נדפסים בחידושים לחולין שלהי סי' ס"ג) שכתב, דאפי' לרבנן דס"ל שם שאפשר לומר שני ענינים הסותרים, זה דוקא בטהרות שהן מחוקי התורה בלי טעם, ופרה תוכיח שמטהרת טמאים ומטמאת טהורים, משא"כ בשאר דברים גם חכמים מודים, דא"א למינקט בדבר אחד תרתי דסתרי עיי"ש, ואם נאמר כן יצדקו דברינו ביתר שאת, שא"א לומר בנושא אחד היינו באשה אחת שלגבי אחד תהי' ממזרת ולגבי השני תהי' כשירה ובמ"ש:
ד) ודע דגוף הדבר שכתבנו, שאי אפשר לומר שאותו האיש עצמו יהי' נחשב מצד אחד כממזר ומצד השני ככשר, הנה יסודו גם בכלל הגיוני שהוא מהמושכלות הראשונים בתקי ההגיון, שאין לומר שני מושגים הפוכים בנושא אחד, וה"נ אי אפשר לומר בנושא אחד, כלומר בזה האיש עצמו, שני מושגים הפוכים, והיינו שהוא ממזר וכשר ביחד. אמנם כאשר התבוננתי בזה ראיתי כי דבר זה, אם גם במקצוע ההלכה הכלל הזה, שאין לומר שני מושגים הפוכים בנושא אחד, הוא מכריח, נותן ענין רב לענות בו, ומדי הרהורי בזה אמרתי להעיר מדברי הגמרא בקידושין (מ"ד ע"ב), קטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי', אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון, וקרנא אמר דברים בגו, אם גט למה מיאון ואם מיאון למה גט, ונראה דפלוגתתם תסוב על קוטב החקירה שהבאנו, אם אפשר לומר בנושא אחד שני מושגים הפוכים, דמיאון וגט המה שני מושגים הפוכים, דגט צריכה אם נתרצה האב, ומיאון צריכה אם לא נתרצה, ואמר שמואל שצריכה מיאון וצריכה גט, משום דס"ל שאפשר לומר שני מושגים הפוכים בנושא אחד, וע"כ אנו אומרים גם באותו האב עצמו, שהוא נושא אחד, שנתרצה וצריכה גט, ואנו חוזרים ואומרים בנושא הזה עצמו שלא נתרצה וצריכה מיאון ג"כ, אמנם קרנא ס"ל שאין לומר שני מושגים הפוכים בנושא אחד, וע"כ אמר שאי אפשר לומר שתהי' צריכה גט ומיאון, דאם גט (היינו שאנו תופסים שהאב נתרצה) למה מיאון, ואם מיאון (שאנו תופסים שלא נתרצה האב) למה גט, כי זה אי אפשר לומר באותו האב עצמו שנתרצה ושלא נתרצה דהוה שני מושגים הפוכים בנושא אחד, ושני מושגים הפוכים בנושא אחד לא אמרינן, ועיין בגמרא שם, דרב ס"ל ג"כ כשמואל דצריכה גט וצריכה מיאון, ויסבור לפ"ז ג"כ דאפשר לומר שני מושגים הפוכים בנושא אחד וכמ"ש:
ה) עוד נראה להעיר בזה מדברי המשנה פרה פרק ה' משנה ג', קרוי' שהטבילוה במים שאין ראוין לקדש, מקדשין בה עד שתטמא, נטמאה אין מקדשין בה, ר' יהושע אומר אם מקדש הוא בה בתחלה אף בסוף יקדש בה, אם אינו מקדש בה בסוף אף לא בתחלה, ונראה דפלוגתתם היא ג"כ על קוטב ד"ז, אם אפשר לומר בנושא אחד שני מושגים הפוכים, דת"ק ס"ל שאפשר לומר שני מושגים הפוכים בנושא אחד, וע"כ ס"ל שאפשר לומר שזאת הדלעת עצמה, פולטת ואינה פולטת, ולכן עד שלא נטמאה מקדשין בה, דנקטינן שאינה פולטת, ולאחר שנטמאה אין מקדשין בה דנקטינן שפולטת. אבל ר"י ס"ל שאי אפשר לומר שני מושגים הפוכים בנושא אחד, וע"כ אי אפשר לומר בזאת הדלעת עצמה שפולטת ואינה פולטת, רק או נניח דפולטת, ואז גם קודם שנטמאה אין לקדש בה, ואם נניח שאינה פולטת גם לאחר שנטמאה יש לקדש בה, ולכן אמר אם מקדש הוא בה בתחלה (והיינו דנקטינן שאינה פולטת את הבלוע בתוכה) אף בסוף מקדש בה, ואם אינו מקדש בה סוף (דנקטינן שהיא פולטת את הבלוע בתוכה) אף בתחלה לא יקדש בה, וכאמור:
ו) ויש להביא עוד דמיון לזה מדברי התוספתא טהרות פ"ט ה"ד, ע"ה שקבל עליו והי' לו טהרות, ואמר ברי לי שלא נטמאו, בזמן שהן עשויות ע"ג אחרים, אסורות לו ואסורות לכל אדם, ע"ג עצמו מותרות לו ואסורות לכל אדם, ר"ע אומר אם מותר לו מותר לכל אדם, אסור לו אסור לכל אדם, עכו"ם שנתגייר והי' לו יי"נ, ואמר ברי לי שלא נטמא, בזמן שהוא נעשה ע"ג אחרים אסור לו ואסור לכל אדם, על גבי עצמו מותר לו ואסור לכל אדם, ר"ע אומר אם מיתר לו מותר לכל אדם ואם אסור לכל אדם אסור לו (עיין בהגהות הגר"א שם שהביא שכן היא הגירסא בתוספתא, כי לפי המבואר לפנינו בתוספתא הלשון אינו מובן)( ונראה דפלוגתתם היא ג"כ מעין החקירה שהבאנו, אם אפשר לומר שני מושגים הפוכים בנושא אחד, דת"ק ס"ל שאפשר לומר שני מושגים הפוכים בנושא אחד. ולכן ס"ל דאלו הטהרות עצמן לגבי האי נחשבו כלא נטמאו ולגבי אחרים נחשבו כנטמאו, וכן זה היין עצמו לגבי האי נחשב כלא נתנסך ולגבי האי נחשב כנתנסך, אמנם ר"ע ס"ל שא"א לומר בנושא אחד שני מושגים הפוכים, ולכן ס"ל שא"א לומר שאלו הטהרות עצמן לגבי האי יהי' חשיבות כלא נטמאו ולגבי האי כנטמאו, וכן זה היין עצמו לגבי האי יהי' נחשב כנתנסך ולגבי האי כלא נתנסך, רק אם מותר לזה מותר לכל אדם, ואם אסור לכל אדם גם לזה אסור. יעיין גיטין (פ"ג ע"א) לאחר פטירתו של ר"א נכנסו ארבעה זקנים להשיב על דבריו (דס"ל דהמגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני מגורשת) וכו', נענה ר' יוסי הגלילי ואמר היכן מצינו אסור לזה ומותר לזה, האסור אסור לכל והמותר מותר לכל עיי"ש, וי"ל דסברתו היא ג"כ שאין לומר בנושא אחד שני מושגים הפוכים, וא"כ א"א לומר באותה האשה עצמה שהיא מגורשת ואינה מגורשת, רק היא או מגורשת או אינה מגורשת, ואם היא מגורשת מגורשת לכל אדם ומותרת לכל, ואם אינה מגורשת אינה מגורשת לשום אדם ואסורה לכל אדם
ז) ועיין בתוס' יבמות (פ"ט ע"ב) ד"ה שהפקר שכתבו, דה"ט שא"א לומר בתורם מן הטמא על הטהור הפקר ב"ד הפקר, כיון דבתר הכי גמי שלו הוא עיי"ש, וי"ל דסברתם היא ג"כ ע"ד שכתבנו, שאין לומר שני מושגים הפוכים בנושא אחד, וה"נ מושג הפקר הוא. שהדבר יצא מרשות הבעלים ואין לו שום זכות בו, וא"כ אי אפשר לומר בנושא אחד שני מושגים המתנגדים זל"ז, שמצד אחד הוא הפקר ומצד השני הוא להלאה של הבעלים, וע"כ ל"ש בזה לומר הפקר ב"ד הפקר, כיון דבתר הכי נמי שלו וכאמור. ועיין באבני מילואים סי' כ"ח ס"ק ל"ג שבנה דיק ע"ד התוס' דל"ש הפקר ב"ד הפקר, רק היכי שהחכמים לא הניחו שום זכות להבעלים אחר ההפקר, אבל אם גם לאחר ההפקר נשאר איזהו זכות מיוחד להבעלים ל"ש לומר בכגון דא הפקר ב"ד הפקר, ולפמ"ש שסברת דברי התוס' היא שאין לומר שני מושגים הפוכים בנושא אחד, א"כ כל אלה הסוברים שאפשר לומר שני מושגים הפוכים בנושא אחד כמו שהוכחנו למעלה, ה"ה שיסברו דאפילו אם נשאר זכות להבעלים אחר ההפקר י"ל ג"כ הפקר ב"ד הפקר, ועיין בחוברת דברי בעתו צד מ"ט שכתבתי דברים נאותים בפרט זה, אם שייך לומר הפקר ב"ד הפקר כשנשאר עוד איזהו זכות להבעלים אחר ההפקר עיי"ש:
ח) ועיין כתובות (ל"א ע"א), הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור סקילה וכו', לימא הגבהה צורך הוצאה היא, והקשו בתוס' שם ד"ה נימא, הרי הגבהה קונה פחות משלשה טפחים, ועקירה ל"ה עד שיגביה שלשה, דלמטה משלשה הוי כלבוד, וא"כ בא הקנין של הגניבה קודם העקירה ול"ה ההגבהה בשביל הקנין צורך הוצאה. ונראה דסברת הגמרא היא, דאם אמנם שבכ"מ לגבי עקירה ל"ח הגבהה בפחות מג"ט, אבל בכה"ג שקונה ע"י העקירה כיון שלגבי הקנין חשיבא הגבהה בפחות מג"ט ה"ה דחשיבא ג"כ הגבהה לגבי עקירה וע"כ מקשה נימא הגבהה צורך הוצאה היא, והסברא דהא עיקר הטעם דפחות מג"ט ל"ה עקירה משום דחשבינן לי' כלבוד ומחובר עוד לארץ ול"ה הגבהה, א"כ כיון שלגבי הקנין חשבינן להגבהה בפחות מג"ט דהוה הגבהה ויצא מכלל מחובר לארץ, איך אפשר איפוא לומר שלגבי עקירה ל"ה זאת הגבהה, ונחשב עוד כמחובר לארץ, הרי זה הוה שני מושגים הפוכים בנושא אחד, דמצד אחד נאמר דהוה הגבהה ומצד השני נאמר דהוה עוד מחובר לארץ, ושני מושגים הפוכים בנושא אחד ל"א, וע"כ הו"ל למימר דגם לענין עקירה חשובה הגבהה בפחות מג"ט, וא"כ הוה ההגבהה בשעת הקנין כבר צורך הוצאה ומהראוי הי' שיפטור:
ט) ויש לשער דמה שאמרו בגמרא סוכה (ז' ע"א) מיגו דהוה דופן לענין סוכה הוה דופן לענין שבת, הענין הוא ג"כ ע"ד שכתבנו, שאי אפשר לומר שני מושגים הפוכים בנושא אחד, וע"כ א"א לומר שדבר זה עצמו לגבי סוכה יהי' דופן ולגבי שבת לא ויהי' דופן. כיון שזה הוה שני מושגים הפוכים בנושא אחד, וע"כ נקטינן דמיגו דהוה דופן לסכוה ההכרח לומר שהוא ג"כ דופן לשבת. ועיין שבת (צ"א ע"א) דזרק כזית לבית טמא בשבת חייב, ואף דשבת שיעורו בכגרוגרת, מיגו דהוה שיעור לענין טומאה חשיב נמי שיעור לענין שבת, וזה משום דשבת וטומאה בהדי הדדי קאתיין עיי"ש, וי"ל דהענין הוא ג"כ כנ"ל דכיון דשבת וטומאה בהדי הדדי קאתיין, ל"ש לומר שדבר זה עצמו לגבי טומאה יהי' נחשב כשיעור ולגבי שבת לא יהי' נחשב כשיעור, דזה הוה שני מושגים הפוכים בנושא אחד ושני מושגים הפוכים בנושא אחד ל"א וע"כ נקטינן דמיגו דהוה שיעור לענין טומאה הוה נמי שיעור לענין שבת וכאמור. ועיין בש"ך יו"ד סי' נ"ה ס"ק י"ג שכתב, דבאבר הפרוש ל"ש איסור דבוק, דכיון דחשבינן לי' כנפרד איך נאמר שהוא דבוק עיי"ש, וי"ל דהסברא היא ג"כ כנ"ל, דא"א לומר שני מושגים הפוכים בנושא אחד, וא"כ איך אפשר לומר, שמצד אחד האבר נחשב כפרוש, ומצד השני נאמר בו איסור דבוק, הרי זה הוה שני מושגים הפוכים בנושא אחד דאם פרוש ל"ה דבוק ואם דבוק ל"ה פרוש ושני מושגים הפוכים בנושא אחד ל"א, ויש להעיר עוד בזה ממקומות רבים, ואסתגר במה שכתבתי לעורר את המעיין, ישמע חכם ויוסף לקח: