אור ברסלב

שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין

סימן פו

סימן פה

דרוש לשבת הגדול שנת תרצ"ב בכהכ"נ הישן דפ"ק רישא.

ביבמות (ט"ז ע"א), בימי ר' דוסא בן הרכינס התירו צרת הבת לאחין, והי' הדבר קשה לחכמים, מפני שחכם גדול הי' ועיניו קמו מלבוא לבית המדרש, אמרו מי ילך ויודיעו, אמר להן ר' יהושע אני אלך, ואחריו מי ר' אלי אליעזר ב עזרי וא ואחריו מי ר' עקיבא. הלכו ועמדו על פתח ביתו. נכנסה שפחתו אמרה לו, רבי חכמי ישראל באין אצלך, אמר לה יכנסו ונכנסו, תפסו לר' יהושע והושיבהו על מטה של זהב, א"ל רבי אמור לתלמידך אחר וישב, אמר לו מי הוא, ר' אליעזר בן עזרי' וכו', תפסו והושיבו על מטה של זהב, א"ל. רבי אמור לתלמידך אחר וישב, א"ל ומי הוא. עקיבא בן יוסף. א"ל אתה הוא עקיבא בן יוסף. ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו, שב בני שב, כמותך ירבו בישראל, התחילו מסבבים אותו בהלכות, עד שהגיעו לצרת הבת, אמרו לו צרת הבת מהו, אמר להו מחלוקת בית שמאי ובית הלל, הלכה כדברי מי, אמר להן הלכה כבית הלל, אמרו לו, והלא משמך אמרו הלכה כבית שמאי, אמר להם דוסא שמעתם או בן הרכינס שמעתם, אמרו לו חיי רבי סתם שמענו, אמר להם אח קטן יש לי בכור שטן הוא ויונתן שמו, והוא מתלמידי בית שמאי, והזהרו שלא יקפח אתכם בהלכות וכו', אבל מעיד אני עלי שמים וארץ, שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא, ואמר שלשה דברים, צרת הבת אסורה, עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית, ומקבלים גרים מן הקרדומין ומן התרמודים, עכ"ל הגמרא:

וכאשר נתבונן בהסיפור הנפלא הזה, יתעוררו בקרבנו דקדוקים שונים שמהראוי לתת עליהם לב. ונסדר אותם אחד אל אחד והי' לאחדים:

א) הנה מפשטות הלשון:

בימי ר' דוסא בן הרכינס התירו רו צרת הבת לאחין משמע שלא ר' דוסא בעצמו הי' המתיר, ורק שבימיו התירו אחרים צרת הבת, ויש להבין מדוע אך בימי ר' דוסא בן הרכינס מצאו מקום להתיר צרת הבת ב) מדוע כשרצו חכמי ישראל לשלוח לר' דוסא לסתור שטתו ולהוכיח לו שצרת הבת אסורה ושאלו מי מהחכמים יתרצה לקבל עליו השליחות הזאת, אך שלשת החכמים האלה ר' יהושע ור' אלי אליעזר בן עזרי' ור' עקיבא השיבו שילכו, ולא השיבו כן גם אחרים מהחכמים. ג) כשהשיב ר' יהושע שהוא ילך, מי זוטר הי' זאת, שהוסיפו לשאול ואחריו מי, כאלו ר' יהושע לבד לא הי' מספיק, רק מהצורך שילך מי עוד אחריו וישלים דבריו, ואם כן הוא מדוע. השיב אך ר' אליעזר בן עזרי' שהוא ילך ולא אחר. ד) גם אחרי שהשיב ראב"ע שהוא יצטרף לר' יהושע וילך אחריו. לא הסתפקו עוד החכמים בזה, רק הוסיפו עוד לשאול ואחריו מי, כאלו לא די עוד בזה שילך ר' יהושע ואחריו ראב"ע, רק מהצורך שיצטרף עוד שלישי אחרי ראב"ע, ויש להבין, וכי זוטר הוא שילכו ר' יהושע וראב"ע, רק מהצורך הי' שאחרי ראב"ע ילך עוד שלישי ויתחבר אליהם, וגם מדוע כשהשיב ר"ע שהוא ילך. כבר נתקררה דעת החכמים ולא הוסיפו לשאול עוד מי ילך אחריו. ה) מתשובת ר' דוסא בן הרכינס:

דוסא שמעתם או בן הרכינס שמעתם משמע שהי' כאן חילוף השמות, כי החכמים שמעו שעפ"י דעת ר' דוסא התירו צרת הבת, וחשבו שעפ"י דעת ר' דוסא בן הרכינס התירו, ואמר להם ר' דוסא בן הרכינס שיש כאן טעות כי לא עפ"י דעת ר' דוסא בן הרכינס נס התירו רק עפ"י דעת ר' דוסא סתם, ונתחלף שם ר' דוסא א סתם בשם ר' דוסא בן הרכינס, ויש להבין מדוע עפ"י דעת ר' דוסא סתם הי' יכולים להתיר צרת הבת, ועפ"י דעת ר' דוסא בן הרכינס לא הי' יכולים להתיר. ו) אם רצה ר' דוסא להודיע להחכמים שהדבר כבר הוחלט ע"י חגי הנביא שאמר שצרת הבת אסורה, מה זה הוסיף עוד, שחגי אמר ג"כ שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ושמקבלין גרים מן הקרדויין ומן התרמודים, הלא ההלכות האלה אין להן שום קישור ויחס כלל להענין הנידון של צרת הבת, ואם בא לחשוב ההלכות המתיחסות לחגי הנביא, הלא יש עוד הלכות אחרות שחגי הנביא אמרן, עיין ר"ה (י"ט ע"ב), שהעיד ר' סימאי משום חגי על שני אדרים, שאם רצו לעשותן שניהן מלאים עושין, שניהם חסרין עושין, ועיין קידושין (מ"ג ע"א), ששמאי הזקן אמר משום חגי, שהאומר לשליחו צא והרוג את הנפש חייב שולחו, וכן נמצאה הלכה מחגי בנזיר (נ"ג ע"א), לענין רובע עצמות ורובע רביעית דם לטומאה, ועיין חולין (קל"ז ע"ב), שר' יוסי אמר מפי חגי דראשית הגז נוהג בארבע צאן, ומדוע איפוא כשרצה ר' דוסא להזכיר עוד שמועות בשם חגי, נוסף על השמועה של איסור צרת הבת, הזכיר רק השמועות שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ושמקבלין גרים מן הקרדויין ומן התרמודים. ז) והעולה על כלנה יש לדקדק ולתמוה הרבה, מה זה נתרגשו ונתפעלו החכמים כ"כ כאשר שמעו שעפ"י דעת ר' דוסא התירו צרת הבת, עד שנעשה סער גדול בבית המדרש, ובקשו תחבולות איך לבטל דבר זה ולסתור השטה הזאת, וחכמים גדולים כר' יהושע וכראב"ע וכר"ע, אשר היו היותר מפורסמים בדורם לקחו על עצמם הטורח ללכת לר' דוסא, ולהניע אותו שיחזור משטתו, מה כל הרעש הזה, אם התירו צרת הבת, הלא זאת היא הלכה כשאר הלכות שנחלקו בהן החכמים, הללו אומרים כך והללו אומרים כך, ומדוע רעשו כ"כ כותלי בית המדרש בשביל הלכה הזאת:

א) ובביאור הענין הנפלא הזה אני אומר, שההלכה הזאת של היתר צרת הבת היתה אמנם רבת הערך מאד, ונגעה באחד מעיקרי העי קרים של תורת החכמים בכלל, כי אלו היתה מתקיימת ההלכה הזאת, הי' מקום לחוש שתביא קלקול גדול ויזדעזע אחד מיסודי תורה שבע"פ, וע"כ כאשר שמעו החכמים דבר זה, חגרו שארית כחם והשתדלו בכל עוז לסתור השטה הזאת, ושאלו מי ילך ויודיעו כלומר מי הוא זה שבכחו עפ"י שיטתו להראות ולהוכיח לר' דוסא שלא כן הוא וצרת הבת אסורה, ואמר ר' יהושע שהוא ילך לר' דוסא, כי לשטתו יש יסוד מוסד לסתור השטה הזאת, אכן בסתירה הזאת שיביא ר' יהושע לשטתו יש מקום להתוכח, וע"כ שאלו החכמים ואחריו מי, כלומר מי יבוא וימלא דברי ר' יהושע, אם ישיב ר' דוסא עליהם, והשיב ר' אליעזר בן עזרי' שהוא ילך, היינו אם ירצה ר' דוסא לסתור דברי ר' יהושע, אז ישיב לו ראב"ע אמרים ויראה לו שלשטתו הוכחת ר' יהושע היא בתוקפה, אבל עדיין עוד נשאר מקום מצד אחר להתוכח בהוכחת ר' יהושע, וע"כ שאלו וא ואחריו מי, כלומר ומה יהי' אם גם א אחרי שיחזק ראב"ע הוכחת ר' יהושע, יוסיף ר' דוסא להתוכח ולסתור דברי ר' יהושע, והשיב ר"ע שהוא ילך, כלומר שאם יוסיף עוד ר' דוסא מצד אחר לבטל דברי ר' יהושע, יבא גם ר"ע וימלא אחריו ויוכיח לר' דוסא לשטתו שדברי ר' יהושע שרירים וקימים, ובזה ינצחו את ר' דוסא לגמרי ויניעו אותו שיחזור משטתו, וכאשר באו חכמי ישראל לר' דוסא להתוכח אתו השיב להם ר' דוסא, שבחנם התרגשו כ"כ כי הוא לא אמר כלל השמועה הזאת שבה יתד מצאו להוציא ממנה הדיעה שצרת הבת מותרת, ובודאי יש כאן חילוף אנשים, כי השמועה הזאת אמר ר' דוסא אבל לא ר' דוסא בן הרכינס, ונתחלף ר' דוסא סתם בר' דוסא בן הרכינס, והוסיף עוד ר' דוסא ואמר שהדיין הזה שצרת הבת אסורה, כבר הוחלט ע"י חגי הנביא, אמנם יש מקום לסתור ההלכה הזאת מש משני צדדים, וע"כ למען בטל שני הצדדים האלה וחזק ההלכה הזאת, הוסיף חגי ואמר עוד שני דברים. שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ושמקבלין גרים מן הקרדויין ומן התרמודין. ומשני הדברים האלה יתבטלו שני צדדי הניגוד שיש בזה ותסתיים שמעתתא דצרת הבת אסורה ואען ואומר בעזה"י:

ב) הנה ביבמות (ג' ע"ב) יליף הגמרא דהעריות וצרותיהן פטורות מן החליצה ומן היבום, דכתיב יבמה יבא עלי', שומע אני אפי' באחת מכל העריות האמורות בתורה הכתוב מדבר, נאמר כאן עלי' ונאמר להלן (באחות אשה) עלי'. מה להלן במקום מצוה אף כאן במקום מצוה, ואמר רחמנא לא תקח וכו', ומקשה בגמרא, טעמא דכתב רחמנא עלי', הא לאו הכי הו"א אחות אשה מייבמת, מאי טעמא דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת אימר דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת, ל"ת גרידא, ל"ת שיש בו כרת מי דמי. ותמהו בתוס' שם ד"ה טעמא, נימא דאפי' לא כתב רחמנא עלי' נמי הוה ידעינן דאחות אשה לא תתיבם. דמצד הסברא נדע דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, ואתי קרא דעלי' לאשמעינן דרק הכא אין עדל"ת שיש בו כרת. אבל בעלמא אה"נ דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, וכמו שאמרו להלן שם בגמרא טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו. הא לאו הכי דחי, ותירצו דאי בעלמא אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, לא הו"ל לתנא למידרש עלי' לאיסורא, אשר אז לא יצטרך לגופי' ואך לאשמעינן דבעלמא דחי, ורק יותר הו"ל למידרש להיתירא, נאמר כאן עלי' ונאמר להלן עלי', מה להלן באחות אשה אף כאן באחות אשה, ואמר רחמנא יבמה יבא עלי', דמסתבר טפי למדרש הכי ולאוקמי קרא לגופי', אלא ודאי סבר האי תנא דבעלמא עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, ולא צריך קרא להיתירא, ולהכי דריש לי' לגופי' לאיסורא עיי"ש. ומשמע מדברי התוס' דדרשת הש"ס דעלי' אתיא לאיסורא להורות דהעריות וצרותיהן אינן מתיבמות, לא תתכן רק אם נאמר דעשה דותה ל"ת שיש בו כרת, וא"כ הסברא נותנת דאחות אשה וה"ה שאר עריות וצרותיהן מתיבמות, דעדל"ת שים בו כרת, וקמ"ל קרא דעלי' דאסורה להתיבם, אבל אם נאמר דאין עדל"ת שיש בו כרת, והסברא נותנת דאחות אשה. וה"ה שאר עריות, אסורות להתיבם, אז אדרבה קמ"ל קרא דעלי' לגופי' להיתירא דמותרות להתיבם. ועיין בערבי נחל פ' צו דרוש רביעי לשה"ג שכתב, דאפי' אם נאמר דאין עדל"ת שיש בו כרת וקרא אתיא לגופי' להיתירא, לא אתיא רק להתיר הצרות, אבל לא העריות, דכיון שיש לנו רק חד קרא להיתירא יש לאוקמי' במסתבר טפי, היינו שבא להתיר הצרות ולא העריות, וכדמשמע בגמרא דיבמות להלן (בדף ח' ע"ב) ובתוס' שם ד"ה מאי, ונמצא לפ"ז דהך מילתא אי הצרות מותרות או אסורות, יתהפך על ציר זה, אי עדל"ת שיש בו כרת או לא, דאם עדל"ת שיב"כ והם ברא נותנת דהעריות וצרותיהן מתיבמות, א"כ קמ"ל קרא דעלי' לאיסורא דאין מתיבמות, אבל אם נאמר דאין עדל"ת שיב"כ, והסברא נותנת דאין מתיבמות, אתיא קרא להיתירא, ונהי דלא אתיא להיתירא לעריות גופייהו, אתיא להיתירא לצרותיהן שמתיבמות. וכמו שכתבתי וכ"כ בערבי נחל שם:

ג) והנה לכאורה יש להוכיח דעדל"ת שיב"כ (וממילא העריות וצרותיהן אין מתיבמות), ממה ששאלו הטמאים למה נגרע, ורצו להקריב הפסח בטומאה, ותמה הרשב"א הרי הגרעון לנגד עיניהם שהי' טמאים וטמא אסור לאכול קדשים, וא"כ לא יוכלו לאכול הפסח, וכיון שלא יוכלו לאכלו ממילא אינם יכולים לעשותו, וכתב בפנים יפות פ' בהעלותך שהמה חשבו שיהי' יכולים לאכול הפסח בטומאה, משום דעשה דאכילת פסח תדחה ל"ת דאכילת קדשים בטומאה, וקשה איך עלה על דעתם כן והרי באכילת קדשים בטומאה יש חיוב כרת, ואין עדל"ת שיב"כ, ועכצ"ל דעדל"ת שיב"כ, וא"כ ש"מ מזה דעדל"ת שיב"כ (ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר ע"ה מ"ש בזה דברים נחמדים). אמנם יש לדחות הראי' הזאת, עפ"י דברי התוס' בפסחים (ג' ע"ב) ד"ה מאלי', שכתבו שמי שאין לו קרקע פטור מפסח כמו שפטור מראי' עיי"ש, א"כ באמת במדבר לא הי' מחויבים כלל בפסח, כיון שלא הי' להם קרקע, ועכצ"ל דמה שעשו הפסח במדבר היתה רק הוראת שעה עפ"י הדיבור, וכדוגמא שכתבו התוס'. בקידושין (ל"ז ע"ב) ד"ה הואיל, דלמאן דס"ל כל מקום שנאמר מושב אינו אלא לאחר ירושה וישיבה, לא הי' מחויבים בפסח במדבר, רק נעשה עפ"י הדיבור עיי"ש. ולפ"ז אין ראי' משאלת הטמאים דבכ"מ עדל"ת שיב"כ די"ל שהם חשבו כיון שכל עיקר עשיית הפסח אז במדבר היתה הוראת את שעה עפ"י הדיבור, דילמא תהי' הוראת שעה ג"כ שעשה דפסח תדחה ל"ת דאכילת קדשים בטומאה, אף דהוה ל"ת שיב"כ, ולכן שאלו מדוע לא יעשו הפסח, אבל בכלל אה"נ דאין עדל"ת שיב"כ. אכן בגוף דברי התוס' בפסחים שהבאתי, דמי שאין לו קרקע פטור מפסח, יש לתמוה הרבה, איך אפשר לומר כן, והרי בקרא כתיב. וכי יגור אתכם גר ועשה פסח לה' (חידוש קצת בעיני מדוע בפרשת בא נאמר וכי יגור אתך גר וכו' ובפ' בהעלותך נאמר וכי יגור אתכם גר וכו', ואין הפנאי גורם כעת לעיין בזה), וגר אין לו קרקע בירושה, ואיך יתחייב בפסח, וע"כ דגם מי שאין לו קרקע מחויב בפסח, וכיון שכן הי' מחויבים במדבר בפסח, וא"כ הראי' משאלת הטמאים היא בתוקפה וידענו משם דעדל"ת שיב"כ:

ד) אמנם יש לקיים דברי התוס' בפסחים שהבאתי, דבאמת מי שאין לו קרקע פטור מפסח, ומגר שמחויב בפסח אין ראי', די"ל שגם גר משכחת לי' שיהי' לו קרקע ע"י קנין, שקנה קרקע מישראל, אכן אם אין לו קרקע רק ע"י קנין, הנה חוזרת ביובל ואין לו בה רק קנין פי פירות, ושוב נחשב שאין לו קרקע. אולם בזה באנו למחלוקת הידועה, אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לאו כקנין הגוף דמי, דאם קנין פירות לאו כקנין הגוף דמיא הנה לא משכחת לי' לגר שיהי' לו קרקע, דע"י קנין לא נחשב שיש לו קרקע, כיון שאין לו רק קנין פירות, וא"כ יש להסתייע מגר שחייב בפסח אף שאין לו קרקע, דגם מי שאין לו קרקע חייב בפסח. אבל אם נאמר דקנין פירות כקנין הגוף דמי, א"כ מגר אין ראי', דגם גר משכחת לי' שיהי' לו קרקע, ולפ"ז י"ל דאה"נ מי שאין לו קרקע פטור מפסח. ויצמח מזה לעניננו, דאם ק"פ לא כקנין הגוף דמי, אשר אז בהכרח גם מי שאין לו קרקע חייב בפסח, מדגר חייב בפסח וגר אין לו קרקע, א"כ פסח מדבר לא הי' הוראת שעה, ורק מצד הדין הי' מחויבים בפסח, וממילא הראי' משאלת הטמאים דעדל"ת שיב"כ היא בתוקפה, ולפ"ז צרות ערוה אסורות להתיבם, אבל אם נאמר דק"פ כקנין הגוף דמי, אשר אז י"ל דמי שאין לו קרקע פטור מפסח, דמגר אין ראי', דגם גר משכחת לי' שיהי' לו קרקע, א"כ פסח מדבר הי' רק הוראת שעה דמצד הדין לא הי' מחויבים כלל בפסח, כיון שלא הי' להם קרקע, וממילא אין ראי' משאלת הטמאים דעדל"ת שוב"כ, די"ל דבאמת אין עדל"ת שיב"כ, ומה ששאלו הטמאים הוא, משום שחשבו שתהי' הוראת שעה לאכול הפסח בטומאה, כמו שכל עיקר עשיית הפסח במדבר היתה הוראת שעה ועפ"י הדיבור, וכיון שכן אין לנו ראי' דעדל"ת שי"ב כרת, ויש איפוא מקום להתיר הצרות וכמו שביארנו למעלה. (ועיין בספרי הדרש והעיון ספר שמות מאמר רע"ד ולמעלה בספרנו זה סי' ל"א מה שכתבתי בפרט זה):

ה) והנה מצאנו לר' דוסא דס"ל אין ברירה, עיין ב"ק (ס"ט ע"א) דס"ל לר' דוסא, דלעתותי ערב (ולא בשחרית כר' יהודה) בעל הבית עומד ואומר, כל מה שלקטו עניים יהא הפקר, וזה משום דס"ל אין ברירה, וע"כ ל"מ שיאמר בעה"ב בשחרית קודם שילקטו, וכי לקיט אמרינן הוברר שזה הפקר, דאין ברירה, ולכן ההכרח שיאמר כן לעתותי ערב אחר שלקטו, שאז אין צריכין עוד לבוא לברירה (ועיי"ש בגמרא שמתחלה רצו לומר איפוך, ור"ד ס"ל דיש ברירה, ואומר כל המתלקט, אבל אח"כ חזרו מזה, ור"ד ס"ל באמת כל הנלקט וס"ל אין ברירה), וכיון דס"ל לר"ד אין ברירה, ע"כ ס"ל ק"פ כקנין הגוף דמי, וכדאיתא בגיטין (מ"ח ע"א), דאל"כ לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בר נון עיי"ש, וממילא י"ל לדידי', דמי שאין לו קרקע פטור מפסח, דמגר אין ראי' דגם גר משכחת לי' שיהי' לו קרקע ע"י קנין, דק"פ כקהג"ד, וכיון שכן פסח מדבר הי' הוראת שעה, ולפ"ז נסתרה לדידי' הראי' משאלת הטמאים דעדל"ת שיב"כ, די"ל שמה ששאלו שתהי' עדל"ת שיב"כ הי', משום שחשבו שגם בזה תהי' הוראת שעה, כמו בעיקר עשיית הפסח, וכאשר כתבנו:

ו) ומעתה מה נכבדו דברי הגמרא שבימי ר' דוסא בן הרכינס התירו צרת הבת לאחין, והיינו כיון שנשמע דינו של ר' דוסא דלעתותי ערב, ולא בשחרית, בעה"ב עומד ואומר, כל מה שלקטו עניים יהא הפקר, וזה משום דס"ל אין ברירה, בקעה מצאו בזה להתיר צרת הבת לאחין, דעד עתה הלכו בסברא דעדל"ת שיב"כ, שכן מוכח משאלת הטמאים, כיון שתפסו דגם מי שאין לו קרקע חייב בפסח, וא"כ פסח מדבר לא הי' הוראת שעה, וש"מ משאלת הטמאים דעדל"ת שיב"כ, וכיון דעדל"ת שיב"כ, ע"כ אתיא עלי' לאיסורא ולהורות דהעריות וצרותיהן אין מתיבמות, אבל אחרי שנתפרסם דינו של ר' דוסא דאין ברירה, ולפ"ז ק"פ כקהג"ד, וממילא דמי שאין לו קרקע פטור מפסח, וא"כ נדחתה הראי' משאלת הטמאים, די"ל דה"ט ששאלו משום שחשבו שתהי' בזה הוראת שעה, ואין לנו ראי' דעדל"ת שיב"כ, וא"כ אמרינן דאין עדל"ת שיב"כ, וכיון דנקטינן דאין עדל"ת שיב"כ, אתיא עלי' לגופי' להיתירא להתיר עכ"פ הצרות, וכמו שהבאנו למעלה בשם התוס', ומפאת זה אמנם באו לידי מסקנא, שיש מקום להתיר צרת הבת וכאמור:

ז) וכאשר נתפרסם דבר זה, שרוצים להתיר צרת הבת, וזה משום דלשטת ר' דוסא נדחתה הראי' משאלת הטמאים דעדל"ת שיב"כ, ותפסו דאין עדל"ת שיב"כ וממילא צרת הבת מותרת, קם סער גדול בקהל החכמים, כי ההנחה הזאת דאין עדל"ת שיב"כ עלולה היתה להביא סכנה לאחד מעיקרי העיקרים של תורת החכמים ולפרוץ פרץ נבעה בחומת תורה שבע"פ וכאשר נבאר:

הנה אחד מהדברים היסודיים, שנחלקו בהם החכמים עם הצדוקים, היתה הגבלת זמן הקרבת העומר, אשר בזה הי' תלוי ג"כ קביעת זמן חג השבועות, כי הצדוקים תפסו דהקרבת העומר היתה תמיד ביום הראשון, וזה משום שפירשו מה שנאמר בהקרבת העומר ממחרת השבת היינו שבת בראשית, ולפ"ז גם עצרת היתה תמיד אחר השבת, והחכמים בכל כחם נלחמו נגד זה, והוכיחו בראיות ברורות, דממחרת השבת שנאמר במקרא היינו ממחרת הפסח, והעומר הי' קרב תמיד בט"ז בניסן. למחרתו של פסח,, בלי הבט באיזהו יום מימי השבוע הי' חל, וממילא גם חג השבועות חל באיזהו יום שיהי' ולאו דוקא סמוך לשבת, וכמבואר בגמרא דמנחות (ס"ה ע"ב), ועיי"ש בגמרא דהימים מתמניא בניסן עד סוף מועדא שבהם נצחו החכמים את הצדוקים ואיתותב חגא דשבועתא נקבעו דלא להתענאה בהן, וזה לאות עד היכן הי' הריב הזה מגיע ועד כמה הרעיש חוגי החכמים והרגיזם, לבל יעלה ח"ו ביד הצדוקים להשריש שטתם הכוזבת ולהמציא לה מהלכים, ועיין ברמב"ם פ"ז מה' תמידין ומוספין הלכה י"א שביאר במתק לשונו הצח היסוד אשר עליו נשענו החכמים ברובם עם הצדוקים בזה, עיי"ש שכתב, וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור, שהי' מניפין העומר בט"ז בניסן בין בחול ובין בשבת, והרי נאמר בתורה ולחם וקלוי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, וכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי, וא"ת שאותו פסח בשבת אירע. כמו שדימו הטפשים, איך תלה הכתוב היתר אכילתו בדבר שאינו עיקר אלא מקרה קרה, אלא מאחר שתלה הכתוב הדבר במחרת הפסח, ברור שממחרת הפסח היא העילה המתרת החדש, ואין משגיחין על איזה יום הוא מימי השבוע עכ"ל, ומשמע דהיסוד של החכמים הי' משום שפירשו לשון הכתוב, ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח היינו שאכלו מהתבואה החדשה ממחרת הפסח, כלומר בט"ז בניסן שהוא יום הקרבת העומר, וא"כ מדתלה הכתוב היתר אכילת התבואה החדשה בממחרת הפסח, ש"מ שממחרת הפסח היא העילה המתרת החדש, ולא איכפת לן, באיזהו יום הוא מימי השבוע:

ח) אולם בראי' זו יש להתוכח, דמנ"ל דהפירוש דקרא ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח, שאכלו מהתבואה החדשה ממחרת הפסח, היינו בט"ז בניסן, לאחר הקרבת העומר, דילמא הפירוש שאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח, היינו בט"ו בניסן, קודם הקרבת העומר, כאשר כן מסתבר יותר דממחרת הפסח היינו בט"ו בניסן ולא בט"ז בניסן, כמו שמצאנו במקרא ממחרת הפסח יצאו ישראל ממצרים. וזה הי' בט"ו בניסן (עיין תוס' קידושין (ל"ז ע"ב) ד"ה ממחרת), ואי קשיא איך אכלו מתבואה חדשה קודם הקרבת העומר, לזה י"ל דאכלו חדש משום דעשה דאכילת מצה דחתה ל"ת דחדש, ועיין תוס' קידושין (ל"ח ע"א) ד"ה אקרוב, שהביאו בשם הירושלמי שהקשה, אמאי באמת לא אכלו מצה מחדש מטעם עדל"ת, וה"ה שיש לדחות מטעם זה הוכחת החכמים דממחרת הפסח היינו בט"ז בניסן, וזה מפאת דמקודם לא יכלו לאכול מחמת איסור חדש, וש"מ דההיתר של אכילת חדש תלוי רק בממחרת הפסח, דמנ"ל הא, דילמא ממחרת הפסח היינו בט"ו בניסן, ואי קשיא איך יכלו לאכול קודם הקרבת העומר, דילמא אכלו מטעם דעדל"ת וכמו שכתבנו. אמנם בירושלמי דחה זאת, דאי אפשר לומר שאכלו מטעם עדל"ת, משום דעשה דמצה הוה עשה דקודם הדיבור, ואין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דאחר הדיבור עיי"ש, וכיון שכן גם הוכחת החכמים לסתור דעת הצדוקים היא בתוקפה, דע"כ ממחרת הפסח הפירוש כט"ז בניסן לאחר הקרבת העומר, דמקודם לזה לא יכלו לאכול מטעם עדל"ת, דבזה ל"ש לומר עדל"ת, דהוה עשה דקודם הדיבור, וא"כ מדתלה הכתוב סיבת היתה האכילה בממחרת הפסח, ש"מ שלא כדעת הצדוקים, וכמו שכתבתי:

ט) אכן בגוף דברי הירושלמי שכתב, דל"ש לומר עדל"ת רק בעשה שלאחר הדיבור אבל בעשה דקודם הדיבור ל"ש לומר עדל"ת, ומשמע דעשה דלאחר הדיבור עדיפא מעשה דקודם הדיבור, ולכן רק עשה דלאחר הדיבור אלימא למידחי, ל"ת אבל עשה דקודם הדיבור מיגרע גרעה ולא אלימא למידחי ל"ח, הנה מגמרא דיבמות (ה' ע"ב) משמע להיפוך, שרצו להוכיח דעדל"ת שיב"כ ממילה מפסח ומתמיד, ודחו שכן ישנן לפני הדיבור, ומוכח דאדרבה עשה שלפני הדיבור חמירא ודוחה לא לבד ל"ת גרידא, רק אפי' ל"ת שיב"כ דחי, מה שלא מצאנו בשאר עשה שלאחר הדיבור (ועיין בפנ"י ובהפלאה קידושין שם מ"ש בזה), ולפ"ז ליתא לדחיית הירושלמי וממילא י"ל דממחרת הפסח היינו ט"ו בניסן, ואכלו מטעם עדל"ת, וא"כ נסתרה הוכחת החכמים נגד הצדוקים וכמו שכתבתי. אמנם זה דוקא אם נאמר דאין עדל"ת שיב"כ, וקשה אמאי לא נילוף ממילה פסח ותמיד דעדל"ת שיב"כ, ובהכרח לומר דשאני הני שכן ישנן לפי הדיבור, ול"ל כדברי הירושלמי, ולפ"ז נסתרה הוכחת החכמים נגד הצדוקים, אבל אם נאמר דעדל"ת שיב"כ, ואז ליתא לתירוץ הגמרא שכן ישנן לפני הדיבור ושפיר י"ל כדעת הירושלמי, דעשה שלפני הדיבור גריעה, וא"כ ל"ל שאכלו מצה מחדש מטעם עדל"ת, והפירוש ממחרת הפסח הוא בט"ו בניסן, וע"כ דהפירוש הוא ממחרת הפסח בט"ז בניסן, אחרי הקרבת העומר, ולפ"ז קמה כמו נד הוכחת החכמים, ודברי הצדוקים בטלים:

י) ומעתה הבין נבין מדוע הטילה השמועה, שיש רוצים להתיר צרת הבת, רעש גדול בקהל החכמים, ומדוע הי' הדבר קשה להם כל כך כי אחרי שיסוד ההיתר הוא, משום דלשטת ר"ד נסתרה הראי' דעדל"ת שיב"כ משאלת הטמאים, וע"כ דאין עדל"ת שיב"כ, וממילא הצרות מותרות, וכמו שהבאנו למעלה, הנה מבלי משים נתעוררה השאלה אף אם נסתרה ההוכחה דעדל"ת שיב"כ משאלת הטמאים, וכי בשביל זה מהראוי הי' להחליט דאין עדל"ת שיב"כ ולהתיר הצרות, הרי יש להוכיח דעדל"ת שיב"כ ממילה פסח ותמיד וכמו שהוכיחו בגמרא דיבמות (ה' ע"ב) שהבאנו, ועכצ"ל דמהני אין ראי', שכן ישנן לפני הדבור, וכמו שדחו בגמרא שם, וכיון שכן הנה נצמחה מזה סכנה גדולה, שדעת החכמים לא תוכל עמוד נגד הצדוקים באחד מעקרי העקרים שנחלקו עמהם, והיינו בנוגע להגבלת זמן הקרבת העומר וקביעת מועד חג השביעות, דאם נקטינן דאין עדל"ת שיב"כ, וזה משום דממילה פסח ותמיד אין ראי' שכן ישנן לפני הדיבור, א"כ עשה דלפני הדיבור עדיפא עוד מעשה שאחר הדיבור, ואם עשה שלאחר הדיבור דוחה ל"ת, מכש"כ עשה שקודם הדיבור, וממילא י"ל דמה שנאמר במקרא ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח היינו בט"ו בניסן קודם הקרבת העומר ואכלו מטעם עדל"ת כדעת הירושלמי, ונסתר לפ"ז כל היסוד שבנו עליו החכמים להוכיח כנגד הצדוקים, וזה משום שהפירוש הוא ממחרת הפסח בט"ז בניסן, דאם אין עדל"ת שיב"כ אין הכרת לפרש כן, ואפשר לפרש כדעת הצדוקים דממחרת הפסח היינו בט"ו בניסן, ולפ"ז י"ל דתמיד עצרת אחר השבת, וח"ו תורת החכמים תהי' מופרכת, והענין יקר:

יא) ולמען הסיר הסכנה הנשקפת מצעד הזה של היתר הצרות, אשר עלול הי' להחליש מצב החכמים באחד מהענינים היסודיים והעקריים שנחלקו בהם עם הצדוקים כדברינו למעלה, נועצו החכמים ושאנו מי ילך ויודיעו, כגומר מי ילך לר' דוסא אשר לשטתו נתיחס ההיתר הזה ובודאי הי' בהסכמתו, ויוכיח לו, שאם אמנם שלשטתו נסתרה ההוכחה דעדל"ת משאלת הטמאים, אבל יש להוכיח דעדל"ת שיב"כ, כמו שרצו להוכיח בגמרא דיבמות (ה' ע"ב) שהבאנו, וליתא לדחיית הגמרא שם, שכן ישנן לפני הדיבור, וכיון שכן הנה ממילא צרת הבת אסורה, וגם אחרי שליתא לדחיית הגמרא, שכן ישנן לפני הדיבור, שפיר י"ל דלא לבד שאין עדיפות בעשה שלפני הדיבור שתדחה ל"ת שיב"כ, רק אדרבה גריעותא יש, דאפי' ל"ת גרידא לא דחי, וא"כ ל"ל דממחרת הפסח בקרא דויאכלו מעבור הארץ היינו בט"ו בניסן, ואכלו מטעם עדל"ת, דאין עשה שלפני הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור, וכדברי הירושלמי, וע"כ דממחרת הפסח היינו בט"ז בניסן, ולפ"ז תורת החכמים קימת, ודעת הצדוקים בטילה, וכמו שביארנו למעלה. ואמר ר' יהושע ע אני אלך, כלומר שהוא לשטתו, יש בכחו לקיים הוכחת הגמרא דעדל"ת שיב"כ, והכל על מקומו יבא בשלום:

יב) הנה בגמרא דיבמות שם רצו להוכיח דעדל"ת שיב"כ ממילה פסח ותמיד, ודחי לה שכן ישנן לפני הדיבור, ויש לתמוה, אמאי לא נילוף דעדל"ת שיב"כ מפסח ח שני, דהוה כבר אחר הדיבור ודחי שבת, כמבואר בפסחים (צ"ה ע"א) במתניתין, וש"מ דעדל"ת שיב"כ, וכיון דליתא לדחיית הגמרא שכן ישנן לפני הדיבור, ממילא י"ל שלא לבד שאין עדיפות בעשה שלפני הדיבור, רק גם גריעותא יש בה וכמו שכתבנו, (וגם הדיחוי של הגמרא על פסח שכן כרת ל"ש בזה, לשטת ר"נ בפסחים (צ"ג ע"א) דעל פסח שני אין חייבין כרת). אמנם ד"ז עצמו, אי פסח שני דוחה שבת, הוא ענין שיש לענות בו, דטעם הדבר מדוע פסח שני דוחה שבת הוא משום שהוקש לפסח ראשון, דכתיב ככל חוקת הפסח יעשו אותו, וקשה הרי הא דפסח ראשון גופי' דדוחה שבת לא ידעינן רק מגז"ש דמועדו, כדאיתא בפסחים (ס"ו ע"א), ודבר הלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש ועיין תוס' יומא (נ"א ע"א) ד"ה דוחה שהקשו כן, אבל זה דוקא אם אין לנו לימוד אחר דפסח ראשון דותה שבת רק מגז"ש דמועדו, אז אמנם י"ל דאין ללמוד פסח שני שדוחה שבת מפסח ראשון, דדבר הלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש. אבל אם יש לנו לימוד אחר על פסח ראשון דדוחה שבת, שפיר יש ללמוד מפסח ראשון לפסח שני, וממילא ידענו דעדל"ת שיב"כ ואפי' עשה דלאחר הדיבור, וכמו שכתבנו:

יג) ויש להוכיח דפסח ראשון דוחה שבת, גם מבלעדי הגז"ש דמועדו, מהא דמקשה הגמרא בפסחים (נ"ט ע"ב), כתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח, לבקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין, והכתיב עולת שבת בשבתו, ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט, ומשני הכא בי"ד שחל להיות בשבת עסקינן, חלבי שבת קריבין ביו"ט. וכיון דקרא מתוקמא רק בי"ד שחל להיות בשבת, ממילא ידענו דפסח דוחה שבת, ואין מהצורך כלל לפ"ז לבוא לגז"ש דמועדו, כי גם מבלעדי הגז"ש יש הוכחה דפסח דוחה שבת. אמנם באוקימתת הגמרא יש לדייק איך אפשר לומר דקרא מיירי בי"ד שחל להיות בשבת, הרי גם בחגיגה מצאנו כן דכתיב לא ילין חלב חגי עד בקר, ובחגיגה אי אפשר לאוקמי בי"ד שחל להיות בשבת, דחגיגה דחיא שבת, ועיין בתוס' פסחים שם ד"ה דמ"ד שהביאו בשם הירושלמי שהקשה כן על חגיגה, ותירץ דגם בחגיגה אפשר לאוקמי בי"ד שחל להיות בשבת, וכגון שעבר והקריב החגיגה עיי"ש. והנה תירוץ זה לא יתכן רק אם נאמר דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד מהני, אז אמנם י"ל, דמה שנאמר במקרא שלא ילין חלב חגי עד בקר הא כל הלילה ילין, מיירי ג"כ בי"ד שחל להיות בשבת, וכגון שעבר והקריב החגיגה, שאז רשאין להקטיר כל הלילה אף דהוה ביו"ט, דהוה חלבי שבת וחלבי שבת קריבין ביו"ט, וה"ה דגם קרא דלא ילין לבקר שנאמר בפסח יש לאוקמי בי"ד שחל להיות בשבת, אבל אם נאמר כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ, ליכא למימר דמיירי בעבר והקריב החגיגה בשבת, דאם עבר והקריב בשבת, החגיגה פסולה, וכיון שכן ממילא נסתרה ג"כ ההוכחה מקרא דלא ילין שנאמר בפסח דפסח דוחה שבת, דכיון שאי אפשר לאוקמי הקרא דת דחגיגה דמיירי בשבת אי אפשר ג"כ לאוקמי הקרא דפסח בי"ד שחל להיות בשבת. ונמצא לפ"ז דהך מילתא אי הצרות אסורות או מותרות והיוצא מזה אי צדקו החכמים בריבם עם הצדוקים, יתהפך על קוטב ד"ז, אי כמדארל"ת אע"מ או ל"מ, דאם כמדרל"ת אע"מ, יש הוכחה מקרא דלא ילין דפסח דוחה שבת, וא"צ לפ"ז לבוא לגז"ש דמועדו,, וממילא גם פסח שני דוחה שבת, ושפיר יש להוכיח משם דעדל"ת שיב"כ, ואז הצרות אסורות, ושטת החכמים נגד הצדוקים בהגבלת זמן הקרבת העומר וקביעת חג השבועות, שרירא וקימא, אבל אם נאמר דכמדארל"ת אעל"מ, ליתא לההוכחה מקרא דלא ילין דפסח דוחה שבת, ובהכרח צריכים אנחנו לבוא רק לגז"ש דמועדו, ואז לא ידענו דפסח שני דוחה שבת, וממילא לא ידענו ג"כ דעדל"ת שיב"כ, כי הראי' מפסח ראשון יש לדחות שכן ישנו לפני הדיבור, וכיון שכן אין מקום לאסור הצרות, וגם מצב החכמים נגד הצדוקים נתרופף, וכמו שביארנו:

יד) והנה ר' יהושע ס"ל כמדארל"ת אע"מ, דס"ל אין ממזר אלא מחייבי מיתת ב"ד, עיין יבמות (מ"ט ע"א) במתניתין, וע"כ ס"ל כמדארל"ת אע"מ, וכמו שהוכיחו התוס' בכתובות (כ"ט ע"ב) ד"ה חילולין, דר"י דס"ל אין ממזר אלא מחייבי מיתת ב"ד, ע"כ לא יוכל לסבור כרבא דכמדארל"ת אעל"מ, משום דעליו יקשה קושית הגמרא בתמורה (ה' ע"ב) על רבא והרי אלמנה לכ"ג, דקאמר רחמנא לא יקח, ותנן כל מקום שיש קדושין ויש עבירה, כגון אלמנה לכ"ג וכו' ותירוצו של רבא שאני התם דא"ק לא יחלל, חלולין הוא עושה ואינו עושה ממזרים, ל"ש לר' יהושע, וע"כ דר' יהושע לא ס"ל כרבא, רק ס"ל כמדארל"ת אע"מ עיי"ש. ולכן כאשר שמע ר' יהושע שנזרקה השאלה בבית המדרש:

מי ילך ויודיע לר' דוסא, כלומר מי הוא שבכחו להוכיח לר' דוסא, שאף אם נתבטלה לשטתו הראי' משאלת הטמאים דעדל"ת שיב"כ, עדיין יש להוכיח דעדל"ת שיב"כ ע"ד שרצו להוכיח בגמרא דיבמות (ה' ע"ב), וליתא לדיחוי הגמרא שכן ישנן לפני הדיבור, וכמו שכתבנו למעלה, אמר אני אלך, כי ר' יהושע לשטתו יעלה בידו לעשות כן, כי הוא ס"ל כמדארל"ח אע"מ, וא"כ יש להוכיח דפסח ראשון דוחה שבת מקרא דלא ילין, וא"צ דוקא לבוא לגז"ש דמועדו, ולפ"ז גם פסח שני דוחה שבת, וכיון שכן יש ראי' מפסח שני דעדל"ת שיב"כ. וממילא הצרות אסורות וגם ליתא להדיחוי של הגמרא שכן ישנן לפני הדיבור, ונתחזק איפוא מצב החכמים כנגד הצדוקים וכאמור:

טו) אבל לדינו של ר' יהושע יש תשובה, כי הנה היסוד שעליו בנה ר' יהושע דיק להוכיח לר' דוסא, שלא נכון הי' הדבר שרצו להתיר צרת הבת, משום שלשטתו נתבטלה הראי' דעדל"ת שיב"כ משאלת הטמאים, הוא כיון שיש ראי' אחרת דעדל"ת שיב"כ מפסח שני, וזה מכח ההנחה, דקרא דלא ילין מיירי בשבת, ויש לימוד אחר על פסח דד"ש חוץ הגז"ש, וממילא הצרות אסורות וכדברינו למעלה, אבל ביסוד הזה יש לשדות נרגא, דמה שנאלצו בגמרא לאוקמי קרא דלא ילין דמיירי בי"ד שחל להיות בשבת, הוא משום דאל"כ קשה מה שנאמר לא ילין לבקר זבח חג הפסח, דמשמע הא כל הלילה ילין, והרי עולת חול אינה קריבה ביו"ט, וע"כ צ"ל דמיירי בי"ד שחל להיות בשבת וחלבי שבת קריבין ביו"ט, וע"ז יש להשיב דלעולם מיירי בי"ד שחל להיות בחול, ומה שנאמר בקרא לא ילין לבקר זבח חג הפסח, אין הפירוש שלא ילין עד הבקר הא כל הלילה ילין, רק הפירוש שמרהו שלא יבא לידי בל ילין, כאשר כן תירץ בירושלמי הובא בתוס' פסחים שהבאתי הקושיא על קרא דלא ילין חלב חגי עד בקר שקשה ג"כ הכי הא כל הלילה ילין, והרי חלבי קול אין קריבין ביו"ט, ותירץ דהפירוש בקרא שמרהו שלא יבא לידי בל ילין, וה"נ בקרא. דלא ילין לבקר זבח חג הפסח יש לפרש כן, וא"צ כלל לאוקמי לפ"ז קרא בי"ד שחל להיות בשבת, וא"כ הוכחת ר' יהושע לא תספיק בזה:

טז) אמנם במלא הרועים ערך כמדארל"ת אות י"ט ביאר דברי הירושלמי, דהפירוש בקרא שמרהו שלא יבא לידי בל ילין, דכונתי דאין משמעות הכתוב שלא יקטיר החגיגה בבקר, שאז הי' משמע דכל הלילה מותר להקטיר, וקשה הרי עולת חול אינה קריבה ביו"ט, רק הפירוש הוא שיש להקטיר החגיגה מבעוד יום, דאם לא יקטירו בעוד יום, יהי' מהצורך להלינו עד הבקר, דבלילה לא יהי' באפשר לשורפו דאין שורפין קדשים בלילה, ולפ"ז אם נפרש הכתוב דלא ילין לבקר זבח חג הפסח שכונתו ג"כ שמרהו שלא יבא לידי בל ילין, יהי' הפירוש ג"כ בדרך הזה. אכן במלא הרועים שם תמה דאיך אפשר לפרש כן. שיש ליזהר ולהקטיר בעוד יום, דאל"כ יהי' ההכרח להלינו עד הבקר, משום דבלילה אי אפשר לשרוף. דאין שורפין קדשים בלילה, הרי גם בבקר לא יהי' באפשר לשרוף, דבבקר הוא יו"ט ואין שורפין קדשים ביו"ט. וע"כ כתב דמאן דמפרש הכי, דכונת הכתוב היא שמרהו שלא יבא לידי בל ילין, יסבור כר"ע דבקר היינו בקר שני, כדאיתא בפסחים (ק"כ ע"ב), ושפיר יש לפרש לא ילין שמרהו שלא יבא לידי בל ילין, כי אם יבא לידי בל ילין, יהי' מהצורך להניחו עד הבקר היינו עד בקר שני עיי"ש (ועיין מ"ש בזה למעלה בסי' י"ב אות ה'), ולפ"ז לר' אלי אליעזר בן עזרי' שחולק על ר"ע, וס"ל בפסחים שם דבקר היינו בקר ראשון, אי אפשר לפרש דכונת הכתוב שמרהו שלא יבא לידי בל ילין, וע"כ צריך לפרש לדידי' דמיירי בי"ד שחל להיות בשבת, וא"כ הוכחת ר' יהושע, אשר תשען על ההנחה, דקרא דלא ילין לבקר זבח חג הפסח מיירי בי"ד שחל להיות בשבת, וממילא יש ראי' דפסח ראשון דוחה שבת גם מבלעדי הגז"ש דמועדו, היא ראי' אלימתא:

יז) ומעתה מה יקרו דברי הגמרא שאחרי שאמר ר' יהושע אני אלך, וכונתו היתה שהוא לשטתו, דס"ל כמדארל"ת אע"מ, יוכיח לר' דוסא ממקום אחר שעדל"ת שיב"כ, והיינו מפסח שני, וזה משום שפסח ראשון דוחה שבת ידענו מקרא דלא ילין, ולאו דוקא מגז"ש דמועדו, וממילא גם פסח שני דוחה שבת, וכיון שכן שמענו דעדל"ת שיב"כ, וממילא ידענו דהצרות אסורות ומצב החכמים נגד הצדוקים לא יגרע, הוסיפו החכמים לשאול:

ואחריו מי? היינו דילמא ישיב לו ר' דוסא אמרים, דמקרא דלא ילין אין ראי' כלל דפסח דוחה שבת, דא"צ לאוקמי קרא בי"ד שחל להיות בשבת, רק הפירוש שמרהו שלא יבא לידי בל ילין, וממילא כל הוכחת ר' יהושע תפול בבירה, אז אמר ראב"ע שהוא ילך, כלומר שהוא יבא וימלא אחר דברי ר' יהושע, כי אם ירצה ר' דוסא לדחות דברי ר' יהושע, דהפירוש הוא שמרהו שלא יבא לידי בל ילין, אז יענה לו ר' אליעזר בן עזרי' י' אמרים בשטתו דבקר היינו בקר ראשון, וכיון שכן אי אפשר לפרש שמרהו שלא יבא לידי בל ילין, ורק ההכרח לפרש דמיירי בי"ד שחל להיות בשבת, וא"כ דברי ר' יהושע שרירין וקיימין:

יח) אכן עדיין יש לבע"ד לחלוק על הוכחת ר' יהושע, שכל עיקרה תשען על אוקימתת הגמרא, דקרא דלא ילין לבקר זבח חג הפסח מיירי בי"ד שחל להיות בשבת, וממילא ידענו דפסח דוחה שבת, גם מבלעדי הגז"ש דמועדו, וע"ז עדיין יש להשיב דמנ"ל דקרא מיירי בי"ד שחל להיות בשבת, ואי דאל"כ קשה קושית הגמרא, מדוע נאמר שלא ילין לבקר, דמשמע שכל הלילה ילין, והרי עולת חול אינה קריבה ביו"ט, לפמ"ש התוס' ביומא (מ"ז ע"א) ד"ה אבל, דאף חלבי חול שנתותרו, נהי דאין קריבין בשבת, מ"מ סמוך לאור הבוקר קריבין, הואיל וניתן שבת לדחות לצורך עצי המערכה שהי' סמוך לאור הבקר, נדחה ג"כ לצורך הקטרת חלבי חול שנתותרו עיי"ש, א"כ ה"נ י"ל דכונת הכתוב שלא ילין עד הבקר, אבל סמוך לאור הבקר הואיל דנדחה יו"ט אז לצורך הדלקת עצי המערכה, נדחה ג"כ לצורך הקטרת חלבי פסח שנתותרו, וכבר תמה כן בישי"ע או"ח סי' תצ"ה ע"ד הגמרא בפסחים (נ"ט) שם, אכן בישי"ע שם העיר ע"ד התוס' ביומא שהבאנו, דסמוך לאור הבקר מותר להקטיר בשבת חלבי חול שנתותרו, כיון דניתן אז שבת לדחות לצורך הדלקת עצי המערכה, והרי בהקטרת האימורין יש ג"כ איסור מכבה, דבשרא אגומרי הוה מכבה, ואיסור כיבוי לא הותר בהדלקת עצי המערכה, ותירץ דכיבוי הוה משאצל"ג, ובמשאצל"ג פטור עלי' וליכא איסורא משום כיבוי, ורק משום הקטרה דהוה מבעיר, ואיסור מבעיר הותר לצורך עצי המערכה, וה"ה שהותר גם לגבי הקטרה, אמנם זה דוקא אם נאמר דמשאצל"ג פטור עלי', אבל אם נאמר דמשאצל"ג חייב עלי', ליכא למימר הואיל והותר לצורך הדלקת עצי המערכה, כיון, שיש בהקטרה גם איסור כיבוי שלא הותר. וכשנחבר יחד הדברים שכתבנו יהי' נמצא, דאם נאמר דמשאצל"ג פטור עלי' אז ליתא להוכחת ר' יהושע, די"ל דקרא דלא ילין לא מיירי כלל בי"ד שחל להיות בשבת, כיון שקושית הגמרא הא כל הלילה ילין יש לתרץ, דהכונה שיקטיר סמוך לאור הבקר, שניתן אז יו"ט לצורך הדלקת עצי המערכה, וממילא לא מוכח משם כלל דפסח ראשון דוחה שבת, ונסתרו דברי ר' יהושע, אמנם אם נאמר דמשאצל"ג חייב עלי', אז הוכחת ר' יהושע היא בתוקפה וכאשר ביארנו. ועיין בישי"ע רס"י תצ"ה שם שהביא בשם המהרש"א דר"ע ס"ל משאצל"ג חייב עלי', וא"כ לדידי' הוכתת ר' יהושע נצבה כמו נד ואין עלי' תשובה. (ועיין למעלה בסי' י"ב אות ט' מ"ש בזה):

יט) ומעתה מה נכבדו דברי הגמרא, שאחרי שאמר ראב"ע שהוא ילך אחרי ר' יהושע ולשטתו ימלא אחרי דבריו, אם יהי' לר' דוסא פירכא עליהם וכמו שביארנו, הוסיפו עוד לשאול, ואחריו מי? כי מלבד הפירכא האחת (דילמא פירוש הקרא דלא ילין שמרהו שלא יבא לידי בל ילין), אשר הפירכא הזאת יסלק אמנם ראב"ע לשטתו, יוכל ר' דוסא לפרוך עוד פירכא אחת ע"ד ר' יהושע, והיינו דילמא הפירוש שלא ילין ויצטרך להקטיר סמוך לאור הבקר, ואז ג"כ נסתרה הוכחת ר' יהושע, ומה יהי' אם אחרי שיתרץ ראב"ע הפירכא האחת, ישאל ר' דוסא הפירכא השני', וירצה לסתור דברי ר' יהושע, מי יענה אז וישיב לו אמרים? והשיב ר' עקיבא שהוא ילך, כי אם ירצה ר' דוסא לסתור דברי ר' יהושע משום שיפרש הכתוב שלא ילין עד הבקר, אבל סמוך לאור הבקר, הואיל וניתן יו"ט לדחות לצורך הדלקת עצי המערכה, נדחה ג"כ לצורך הקטרת אימורי פסח שנתותרו, יענה לו ר"ע אמרים לשטתו, דמשאצל"ג חייב עלי', ול"ל איפוא כסברת התוס' ביומא (מ"ו) שהבאנו, דסמוך לאור הבקר הואיל וניתן שבת לדחות לצורך הדלקת עצי המערכה נדחה ג"כ לצורך הקטרת אימורין שנתותרו, כיון דבהקטרת אימורין יש ג"כ איסור מכבה, וע"כ דקרא דלא ילין מיירי בי"ד שחל להיות בשבת, וא"כ דברי ר' יהושע עולים יפה מכל צד, והענין נכבד:

כ) והנה כאשר כתבנו למעלה, יסוד הדבר הזה שרצו להתיר צרת הבת בימי ר' דוסא היתה שטתו של ר' דוסא דאין ברירה, כאשר מפאת זה ס"ל בב"ק (ס"ט ע"א) כל הנלקט ולא כל המתלקט, וא"כ ס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי, וממילא פסח מדבר הי' הוראת שעה, ואין ראי' משאלת הטמאים דעדל"ת שיב"כ, ולכן בקעה מצאו להתיר לשטתו צרת הבת וכדברינו למעלה. אמנם הדין הזה דכל הנלקט ואין ברירה, אמרו ר' דוסא סתם ולא ר' דוסא בן הרכינס, ור' דוסא סתם ור' דוסא בן הרכינס המה שני אנשים שונים, ובחנם איפוא תלו השטה בר' דוסא בן הרכינס, כי הוא לא הגה אותה כלל, ולפ"ז גם התולדה שהוציאו מהשטה הזאת, דצרת הבת מותרת בטעות נתיחסה על שמו, ואין לו עסק עמה כלל. וע"כ כאשר באו החכמים אל ר' דוסא בן הרכינס להתוכח אתו בדבר ההלכה של צרת הבת, הבין מיד כי חילוף גברי יש כאן, ונתחלף להם ר' דוסא סתם בר' דוסא בן הרכינס, וע"כ שאל אותם:

דוסא שמעתם או בן הרכינס שמעתם, כלומר למי נתיחסה השטה הזאת, לר' ד דוסא סתם או לר' דוסא בן הרכינס, כי בודאי יש כאן טעות גברא. והשיבו החכמים:

חיי רבי סתם שמענו, כי אמנם כן הוא ששמעו דבר זה בשם סתם ר' דוסא, וחשבו שר' דוסא בן הרכינס הוא בעל השמועה, ובאמת לא ר' דוסא בן הרכינס הוא בעל השמועה, רק ר' דוסא סתם, ובחנם איפוא באו אליו להתוכח אתו:

כא) והוסיף עוד ר' דוסא בן הרכינס, שלא לבד שהוא לא נתן ידו להתיר צרת הבת, רק אדרבה מעיד הוא על עצמו שמים וארץ שכבר ישב על מדוכה זו חגי הנביא, והכריע שצרת הבת אסורה, ואמר עוד ר' דוסא בן הרכינס לחכמים, שכאשר אמר חגי הנביא דבר זה שצרת הבת אסורה, צירף לזה עוד שני דברים, האחד שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית, דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעת"ל, והניחו לעמון ומואב כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, והשני שמקבלים גרים מן הקרדויין ומן התרמודים, דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, וזה מפאת שעל דבר זה שצרת הבת אסורה, יש מקום לבעל דין לחלוק ולערער משני צדדים, וע"כ למען בטל הערעור שאפשר לעורר כנגד הדין הזה דצרת הבת אסורה, ולמען העמיד הדין הזה על מכונו, הוסיף חגי ואמר עוד שני הדברים האלה, דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעת"ל, וגם דנכרי ועבד ישראל הבא על בת ישראל הולד כשר, וע"י שתי ההלכות האלה תסתייע מילתא, שיצא כנוגה צדקת הדין דצרת הבת אסורה, וכאשר נבאר:

כב) הנה כבר כתבנו שיסוד הדין הזה דצרת הבת אסורה הוא, משום דעדל"ת שיב"כ, והסברא החיצונה נותנת דהעריות והצרות מותרות להתיבם, ואתיא קרא דעלי' להורות לאיסורא, וכדברי התוס' ביבמות (ג' ע"ב) שהבאנו, ותתעורר השאלה מנ"ל דעדל"ת שיב"כ, ויש ע"ז שתי הוכחות. הא חת משאלת הטמאים ששאלו למה נגרע, ורצו לעשות ולאכול הפסח בטומאה מטעם עדל"ת, אף דהוה ל"ת שיב"כ, דאכילת קדשים בטומאה היא בכרת, וש"מ דעדל"ת שיב"כ, והשני' מפסח שני שדוחה שבת, וש"מ ג"כ דעדל"ת שיב"כ, וכמו שכתבנו למעלה. והנה הראי' הר הראשונה משאלת הטמאים מתהפכת על קוטב אם קנין פירות כקנין הגוף דמי, או לאו כקנין הגוף דמי, דאה ק"פ לאו כקהג"ד, אשר אז בהכרח צ"ל דגם מי שאין לו קרקע חייב בפסח, דאל"כ איך אמרה תורה שגר יעשה פסח, הרי גר אין לו קרקע, ולפ"ז פסח מדבר הי' כדין, שפיר יש להוכיח משאלת הטמאים דעדל"ת שיב"כ, אבל אם נאמר דק"פ כקהג"ד, וא"כ י"ל דמי שאין לו קרקע פטור מהפסח, ומה שאמרה תורה שגר יעשה פסח, משום דגם גר משכחת לי' שיהי' לו קרקע ע"י קנין, ואף שאין לו קנין הגוף דחוזרת ביובל, ק"פ כקהג"ד, וממילא פסח מדבר הי' רק הוראת שעה, דמצד הדין לא הי' מחויבים כלל בפסח כיון שלא הי' להם קרקע, ולפ"ז אזדא לה הראי' משאלת הטמאים, די"ל ששאלו משום שחשבו שגם בזה תהי' הוראת שעה דעדל"ת שיב"כ, אבל זולת זה באמת אין עדל"ת שיב"כ. והראי' השני' מפסח שני מתהפכת על קוטב אם כמדארל"ת אע"מ או ל"מ, דאם נקטינן כמדארל"ת אע"מ, יש לאוקמי קרא דלא ילין לבקר זבח תג הפסח בי"ד שחל להיות בשבת, ול"ק הרי כתיב הכי גם בחגיגה לא ילין חלב חגי עד בקר, וחגיגה לא דחיא שבת, די"ל דקרא מיירי בעבר והקריב, וכמו שתירץ בירושלמי, וכיון שכן יש לנו הוכחה דפסח ראשון דוחה שבת גם מבלעדי הגז"ש דמועדו, וידענו מהיקישא דגם פסח שני דותה שבת, וש"מ דעדל"ת שיב"כ, אבל אם נאמר דכמדארל"ת אעל"מ, א"כ א"א לאוקמי קרא דלא ילין בי"ד שחל להיות בשבת, ולפ"ז צריכים אנו לבוא רק לגז"ש דמועדו דפסח דוחה שבת, ולא ידענו דפסח שני דוחה שבת, דדבר הלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש, ונסתרה לפ"ז הראי' מפסח שני דעדל"ת שיב"כ, וכמו שהארכנו למעלה:

כג) והנה בנוגע לשני הפרטים האלה, דק"פ לאו כקהג"ד, וכמדארל"ת אעל"מ, אשר עליהם לפי דברינו תשען ההלכה דצרת הבת אסורה, יש להסתייע משני הדברים שהזכיר עוד חגי הנביא יחד עם ההלכה הזאת דצרת הבת אסורה, והיינו דעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית משום דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעת"ל, וגם דמקבלין גרים מן הקרדויין ומן התרמודים משום דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר:

בנוגע להפרט הראשון דק"פ לאו כקהג"ד יש להסתייע לזה מהא דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעת"ל, דהתוס' ביבמות (ס' ע"ב) ד"ה מאי הקשו, אם נאמר דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעת"ל, היכי משכחת מעשר שני דאורייתא כיון דבטלה קדושת הארץ, ותירצו דאפי' קסבר לא קדשה, הני מילי קדושת הבית, אבל קדושת הארץ לא בטלה, ונתחייבו בתרומות ומעשרות וכדאיתא ביבמות (קי"ב ע"ב), כשחרב שילה בטלה קדושת הבית ולא בטלה קדושת הארץ (ועיין תוס' יבמות (פ"ב ע"ב) ד"ה ירושה שכתבו להיפוך מזה, דאם נאמר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעת"ל, זה דוקא שבטלה קדושת הארץ לענין מעשרות, אבל קדושת ירושלים והבית לא בטלה, משום שקדושת מחיצות קיימא כל שעה, וכמו דדרשינן במגילה (י' ע"ב), אשר לו חומה אעפ"י שאין לו עכשיו והי' לו קודם לכן, וכן קדושת ירושלים איקרי נחלה ואין לה הפסק עיי"ש), ויש להבין דעת התוס' בזבחים שהבאתי, דקדושת הארץ לא בטלה, והרי סוף כל סוף הארץ נתנה ביד נכרים, ואיך קיימא בקדושתה, ונראה דה"ט משום שהנכרים שכבשו את הארץ כבשו רק את זכות הפירות של הארץ, אבל גוף הארץ לא יכלו להוציא מחזקת ישראל, וכיון דס"ל ק"פ לאו כקהג"ד לא פקעה קדושת הארץ, ועדיין היא בקדושתה, ולכן גם מ"ד דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעת"ל ס"ל דרק קדושת הבית נתבטלה, אבל קדושת הארץ לא נתבטלה, וע"כ חייבין בתרומות ומעשרות, ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חיו"ד ח"ב סי' קי"ג אות ו' שצידד ג"כ הכי, ולפ"ז מהא דנקטינן דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעת"ל יש ראי' דק"פ לאו כקהג"ד, דאל"כ קשה איך מייבין בתרומות ומעשרות, וכדברי התוס' ביבמות שהבאנו:

כד) ובנוגע להפרט השני דכמדארל"ת אע"מ, יש להסתייע מהא דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, לפמ"ש התוס' ביבמות כאן (בדף ט"ז ע"ב) ד"ה אמוראי, דמאן דס"ל נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ס"ל הכי משום דקאי בשטת ר"ע דאין קדושין תופסין בחייבי לאווין, וא"כ מאן דס"ל נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, ע"כ דחולק על ר"ע, וס"ל דקדושין תופסין בחייבי לאווין, ולפ"ז ס"ל כמדארל"ת אע"מ, כדמשמע מתמורה (ה' ע"ב), דמקשה על רבא דס"ל כמדארל"ת אעל"מ מאלמנה לכהן גדול, דרחמנא אמר אלמנה וגרושה לא יקח, וקידושין תופסין בה, ומשני שאני הכא דאמר קרא לא יחלל זרעו דחללים הוא עושה ואינו עושה ממזרים, אלמא דתפסי קדושין ומשמע דלולא שגלה הקרא שהקדושין תופסין לא הוו תפסי קדושין, וא"כ מאן דס"ל דגם בשאר לאווין תפסי קדושין, לא ס"ל כרבא דכמדארל"ת אעל"מ, דלדידי' אין קדושין תופסין בחייבי לאווין, ואך בכהן גדול לבד תפסי קדושין באלמנה וגרושה, משום דגלה קרח וע"כ כאביי ס"ל דכמדארל"ת אע"מ, ולפ"ז מאן דס"ל דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, משום דס"ל דקידושין תופסין בחייבי לאווין, ס"ל ג"כ כאביי דכמדארל"ת אע"מ:

כה) ומעתה מה נמרצו דברי ר' דוסא להחכמים, שחגי הנביא כבר ישב על מדוכה זו, והורה שצרת הבת אסורה, ולמען ברר ההוראה הזאת אשר יסודה היא שעדל"ת שיב"כ, שילב חגי הנביא ביחד עם ההוראה הזאת של צרת הבת עוד שני דברים, אשר יכילו בקרבם רמז על שתי ההוכחות שיש דעדל"ת שיב"כ, האחד שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית, דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעת"ל, וכיון דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעת"ל, ע"כ צ"ל דק"פ לאו כקה"ג דמי, וממילא ידענו הראי' האחת שעדל"ת שיב"כ והויא משאלת הטמאים, דאם ק"פ לאו כקהג"ד הראי' הזאת היא אלימתא ואין עלי' תשובה, והשני שמקבלין גרים מן הקרדויין ומן התרמודים, דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, ומזה נדע הראי' השני' דעדל"ת שיב"כ מפסח שני, דאם נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, ע"כ ס"ל כמדארל"ת אע"מ, וכיון שכן יש לנו ראי' מקרא דלא ילין שפסח ראשון דוחה שבת גם מבלעדי הגז"ש דמועדו וממילא גם פסח שני דוחה שבת, ויש להוכיח איפוא מזה דעדל"ת שיב"כ וכדברינו למעלה, ועפ"י שנים עדים אלה דעדל"ת שיב"כ יקום דבר ותסתיים שמעתתא דצרת הבת אסורה וכמו שכתבנו, והענין נכבד לפאר דברי רבותינו הקדושים, ולהלביש אותם מחלצות דברי חידודים המשמחים את הלב:

תוכן העניינים

שות אבני חפץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה