אור ברסלב

שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין

סימן פה

סימן פד

בדבר אם מותר לקדש בשבת בבוקר על יין שרף, שיש שפקפקו ע"ז דיי"ש ל"ה משקה רק ויעה בעלמא:

א) הנה ראיתי בידי משה על המדרש שה"ש רבה פסוק לריח שמניך טובים הביא ראי' לדעת האוסרים. מהא דאיתא במדרש שם. דשמן עולה על כל המשקים, וביי"ש באנו ונסו, שאם נותנין שמן לתוכו השמן אינו צף למעלה, רק יורד למטה, וש"מ דיי"ש ל"ה משקה. דאלו הי' משקה, איך אמרו ששמן עולה על כל המשקים, הרי יש משקה אחד ששמן אינו עולה עליו והיינו יי"ש, וע"כ דיי"ש ל"ה משקה ואין לקדש עליו עיי"ש. ונראה דהראי' הזאת היא ראי' קלישתא (מלבד מה שיש לדחות שאין ללמוד הלכה מדברי אגדה, דאין למדין מן האגדות כידוע), דאף אם יש משקה אחד שאין השמן עולה עליו, ג"כ שייך לומר שהשמן עולה על כל ה משקים, דלשון כל יתכן גם כשבצר חדא, כאשר כן יש להסתייע מדברי התוס' בכתובות (נ"ד ע"א) ד"ה לית הילכתא, שכתבו דאף שאמרו בגמרא שם לית הילכתא ככל הני שמעתתא, היינו לבר מחדא דבחדא היה הילכתא כוותה, וכיוצא בזה מצאנו ג"כ בתוס' שבת (כ"ד ע"ב) ד"ה ולית, וה"נ כיון שעל כל המשקים השמן עולה, אף שיש משקה אחד שאינו עולה עליו והיינו יי"ש. שפיר יתכן לומר דשמן עולה על כל המשקים:

ב) ויש להביא עוד ראי' נאותה דכשחסר אחד שייך לשון כל, מדברי הגמרא בביצה (ל' ע"ב), הפריש ז' אתרוגים לז' ימים, אמר רב כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה למחר, וכתבו התוס' שם ד"ה כל אחת דלא קאי על אתרוג של יום ראשון דהוא אסור עד למחר, ולא נחלקו רב ור' יוסי אלא בשאר ימים. הרי דקאמר הלשון כל אחת ואחת אף שאתרוג אחד אינו בכלל, והיינו אתרוג של יום ראשין, וש"מ דשייך לשון כל אף שבצר חדא:

ג) ועיין סנהדרין (ו' ע"א), דכולי עלמא מקשינן כשרה לדין, וכתבו התוס' שם בד"ה דכ"ע, דמה שאמרו בגמרא דכולי עלמא היינו ר' מאיר וחכמים אבל רשב"ג לא מקיש, ומשמע ג"כ דשייך לשון כל כשבצר חדא. ועיין יומא (ח' ע"ב) מזין עליו כל שבעה ואמרינן בגמרא שם לבר משבת, הרי ג"כ דשייך לשון כל כשחסר אחד, ע"כ מדברי המדרש אין להסתייע וכמ"ש:

ד) עוד יש להביא קצת דמיון לזה מדברי הרא"ש סוף פסחים סי' מ' שכתב דלכן נאמר במקרא תספרו חמשים יום. אף שבאמת אין סופרים רק מ"ט, משום שכן הוא הסדר כשמגיע המנין לסכום עשיריות פחות אחד, מונים אותו במספר עשיריות, ואין משגיחים על חסרון האחד, כיוצא בו כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים (בראשית מ"ו), וכן ארבעים יכנו (דברים כ"ה), הרי שאפילו במספר מסויים אין קפידא אם חסר אחד, ותופסין המספר אף שבצר חדא להשלים המספר, ומכש"כ שיש לתפוס לשון כל כשבצר חדא וכמ"ש:

ה) ובמק"א הבאתי בזה דברי הגמרא סוטה (ל"ו ע"ב), בא גבריאל ולימדו (ליוסף) שבעים לשון, ודייק במהרש"א שם דלה"ק אינו בכלל שבעים לשונות, דלה"ק לא הי' צריך ללמדו, ותמה לפ"ז על הא דאיתא שם בגמרא דפרעה אשבעיה ליוסף שלא יגלה דלא גמיר בלה"ק, משום דנימוסי מצרים הי' שידע המלך כל ע' לשונות, והרי לה"ק אינו בכלל שבעים לשון, וע"כ כתב דגנאי הי' לו לפרעה שיוסף ידע לשון אחד היינו לה"ק יותר ממנו עיי"ש. ולדברי הרא"ש א"צ לזה, די"ל דגם לה"ק הוא בכלל שבעים לשונות, ומה שאמרו בגמרא דגבריאל למדו ליוסף שבעים לשון אף שלה"ק לא הי' צריך ללמדו, דלמדו באמת שבעים לשון פחות אחד היינו לה"ק, וה"ט שאמר שלמדו ע' לשון משום שכן הוא הסדר לתפוס מספר מסויים בעשיריות, אף שחסר אחד וכדברי הרא"ש שהבאנו. ועיין תוס' שבועות (מ"ג ע"א) ד"ה אלא, שכתבו דכשאין חסר אלא מעט מקרי מלא עיי"ש וזה מתאים ג"כ לעניננו, דכשחסר רק אחד שייך כבר לשון כל וכמ"ש. (ועיין בספרי הדרש והעיון פרשת פקודי מאמר שי"ט מ"ש בזה):

י) ברם יש להביא ראי' גם לאידך גיסא דלשון כל הוא בדיוק, ואם בציר חדא ל"ש לשון כל מדברי הספרי פרשת מטות (הובא בפירש"י עה"ת). אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא, לרבות שבט לוי והדיוק הוא מדכתיב לכל מטות ישראל, ש"מ שלא הי' שום שבט שלא שלחו ממנו ולפ"ז גם שבט לוי בכלל, ומשמע דבבציר חדא ל"ש לשון כל, דאל"כ י"ל שישלחו מכל מטות ישראל בציר חדא והיינו שבט לוי, וע"כ דלשון כל הוא בדיוק גמור בלי שום יוצא מהכלל אפילו חדא:

ז) ולדינא הסכימו גדולי המורים, דמותר לקדש בשבת בבוקר על יי"ש, וכן עמא דבר. ועיין בתשובות בית יעקב סי' נ"ז שכתב, דאפילו אם נניח דיי"ש הוה רק זיעה, ג"כ מותר לקדש עליו, דלא אמרו דזיעה לאו משקה הוא (עיין פסחים כ"ד ע"ב), רק בזיעה היוצאת מהפירות מחמת הליחות בצונן שלא ע"י חום, וכדתנן בפ"ב דמכשירין, זיעת בתים בורות שיחין ומערות טהורה, אבל זיעה היוצאה מן המשקין החמין הרי היא כמשקין עצמן, והביא בשם הריב"ש בסי' רנ"ה, שכתב כן (בבית יעקב שם נדפס בטעות סי' תנ"ה וצ"ל רנ"ה). ועיין בשו"ת פני יהושע בתשו' סי' ט' הנדפסת בסוף חלק השני, שהביא ג"כ דברי הריב"ש. ובנה עליהם דיק דיי"ש בפסח הוה חמץ גמור. דאף דל"ה רק זיעה. כיון שהוא יוצא מן המשקין החמין, הרי הוא כמשקין עצמן, וכמ"ש הריב"ש ישם לענין יין נסך, דיי"ש שעושין מיין נסך לאו. זיעה הוא רק כמשקה עצמו, כיון שהוא בא ע"י מום עיי"ש ועיין בשו"ת נחלת שבעה סי' ל"ה, שכתב ג"כ שמקדשין על יי"ש בשבת בבוקר עיי"ש:

ה) ועיין באשל אברהם או"ח סי' רע"ב (הבאתיו גם למעלה בסי' י"ד) שכתב, דכשעושין קידוש על יי"ש בשבת בבוקר. יכולים ליקח גם כוס קטן משיעור, וזה משום שיש לסמוך ע"ד הטו"ז באו"ח רס"י ר"י דביי"ש גם בפחות משיעור הרגיל מברכין לאחריו, דאזלינן בתר שיעור השתי' לרוב בני אדם, ולפ"ז ה"ה שיש לקדש ג"כ על יי"ש בפחות מכשיעור. ועיין בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' קע"ה, שהביא שצדיקי עולם נהגו כן. לקדש בשבת בבוקר על יי"ש, ועל כוס קטן עיי"ש:

תוכן העניינים

שות אבני חפץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה