שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין
סימן עח
ע"ד מה שפלפל כת"ה בדברי הש"ס מנחות (מ"ה ע"א) וכל נבילה וטריפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים. כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי, א"ר יוחנן פרשה זו אליהו עתיד לדורשה, רבינא אמר כהנים איצטריך לי', סד"א הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו תשתרי נמי נבילה וטריפה קמ"ל, ודקדקו רבים מדוע מיאן ר"י ג"כ למימר כרבינא, רק אמר דפרשה זו אליהו עתיד לדורשה, והעיר כ"ת דלכאורה קשה בהא דקאמר רבינא דכהנים איצטריך, דסד"א דתשתרי להו נו"ט כמו דאישתרי להו מליקה, דילמא במליקה הטעם משום דעשה דאכילת קדשים דוחה לל"ת דנבילה, והעלה מו"ז מאה"ג זצלה"ה בספרו חיו"ד ח"ר סי' ל"ז, לפמ"ש הריטב"א (ביומא ל"ט) דאכילת קדשים בעי כזית, ועכ"ז כיון דהקדשים מתחלקים לכל הכהנים, יוכל להיות שלא יגיע לכהן רק פחות מכזית, כמו שאמרו בש"ס דיומא שם דכל כהן מגיעו כפול, ואחרי דח"ש אסור מה"ת, א"כ איסורא יש והמצוה אין מקיימין, ממילא ל"ש לומר עדל"ת, אכן זה דוקא אם נאמר דבעשה בח"ש ליכא מצוה, אבל אם נאמר דבח"ש בעשה יש ג"כ מצוה עדיין י"ל עדל"ת, ולפמ"ש מו"ז זצלה"ה בספרו שם סי' פ"ח אות ב' ד"ז אי בח"ש בעשה יש מצוה תליא בפלוגתא דר"י ור"ל בחולין (ק"ג ע"ב), אי אזלינן בתר הנאת הגרון או הנאת המעיים, ובנה איפוא כ"ת ע"ז דיק, דר"י ורבינא בש"ס דמנחות שם אזלי לשטתייהו והאריך בזה:
א) הנה בדרך חידוד דבריו נכונים, אמנם בעיקר דברי מו"ז זצלה"ה, אשר עליהם בנה כ"ח יסודו, נפלאתי מאד בהשקפה הראשונה מדברי הש"ס בזבחים (צ"ז ע"ב), דמקשה על הא דאיתא שם יקדש להיות כמוה שאם פסולה תפסול, ואם כשירה תאכל כחמור שבהן, ניתי עשה ותדחי ל"ת, היינו דעשה דאכילת קדשים תדחה ל"ת דאכילת קדשים פסולין, ומשני יקדש עשה היא ואין עדלתו"ע, וקשה איך נוכל לומר בזה עדל"ת, הרי לפעמים אין מגיע לכהן רק כפול, שהוא פחות מכזית ול"ש לומר עדל"ת, דאיסור יש ומצוה ליכא וכנ"ל, וע"כ דגם בכה"ג י"ל עדל"ת. אכן אחרי התחקות היטב נראה דלק"מ, דאם אמנם שיוכל להזדמן שלא יגיע לכהן רק כפול, אבל הלא אפשר להיות שיגיע לכהן כזית או יותר, וכיון דקתני סתמא שאם פסולה היא תפסול, משמע דבכל ענין פסול, ושפיר מקשה אמאי תפסול, הרי שייך לומר עדל"ת, דלפעמים מגיע לכהן כשיעור וי"ל עדל"ת, ולא הו"ל למיתני בדרך כלל שאם פסולה היא תפסול שמשמע שאין שום צד היתר לאכלם, דלפעמים יש צד היתר, והיינו בגונא דשייך לומר עדל"ת, ואולי י"ל דכונת הגמ' היא עד"ז, דאם יש לכהן אחד כשיעור בודאי י"ל עדל"ת, ואם אין לכל כהן כשיעור, יתן אחד לחבירו חלקו במתנה, כדי להשלים השיעור, ויהי' באפשר לומר עדל"ת, ואמאי קתני דאם פסולה היא תפסול, הרי יש באפשרות לאכלה ע"י עדל"ת:
ב) ברם יש לפקפק קצת בזה, דלפ"ז גם במליקה הו"ל למימר דטעם היתר אכילה לכהנים הוא משום דעדל"ת, ואי דלפעמים אין מגיע רק כפול, הנה בכה"ג יתן אחד לחבירו חלקו ויושלם השיעור. אכן כד נעיין שפיר נראה שיש חילוק בין הנושאים, דבשלמא בהך מילתא דאיירי בי' הש"ס בזבחים שם הוא ענין מקרי שקרה רק ע"צ ההזדמן, והיינו שאירע שקדשים כשרים נגעו בקדשים פסולים, ושפיר י"ל דבכגון דא אם יקרה כזאת ידקדקו שיהי' לכל כהן שיעור שלם, באופן שיהי' שייך לומר עדל"ת, ומקשה איפוא הש"ס אמאי קתני סתמא שאם פסולה היא תפסול, הרי יש עצה לאכלה ע"י עדל"ת, משא"כ במליקה הוא ענין תמידי, דבכל פעם שיאכלו הכהנים מליקה ההכרח לבוא לטעם דעדל"ת, דזולת זה לא הי' שום היתר, וא"כ אילו הי' באמת טעם היתר אכילת מליקה משום עדל"ת, הלא הי' מהצורך לדקדק תמיד בכל פעם שיאכלו הכהנים מליקה, שיהי' לכ"א שיעור שלם, וא"כ לא הו"ל לאשתמוטי ד"ז, רק הי' מהצורך להזהיר בפירוש, שאם אמנם באכילת קדשים א"צ לדקדק שיהי' כזית לכל כהן וסגי אם הגיעו כפול, במליקה שאני, דצריך כזית כדי שיהי' באפשר לומר עדל"ת, ומדלא חילקו בין מליקה לשאר קדשים, ש"מ דאין חילוק וגם במליקה א"צ כזית, וא"כ ע"כ ל"ל דה"ט דשריא מליקה משום דעדל"ת וכאמור:
ג) ודע דבגוף הסברא שצדדנו למעלה דהש"ס דמקשה וניתי עשה ותדחה ל"ת כונתו דכיון שיש אך אופן לומר עדל"ת, לא הו"ל למימר סתמא שאם פסולה היא תפסול כיון דלפעמים אפשר לאכלה ע"י עדל"ת, וכן במה שצדדנו דכיון שיש אופן לומר ועדל"ת, ההכרח לדקדק שיתקיים התנאי הנחוץ לדחיית הל"ת, והיינו שיחלקו בדרך זה שיהי' לכל כהן שיעור שלם, וכאשר ביארנו למעלה, הנה לכאורה יש לצדד גם לאידך גיסא, והיינו כיון שלפעמים א"א לומר עדל"ת, דלפעמים אין מגיע לכהן רק כפול, אז אפי' אם יגיע לכהן שיעור שלם ג"כ אין להתיר, וזה כדי שלא לבוא לידי מכשול ולהתיר היכי שלא יגיע לכהן כשיעור אשר אז אין לומר עדל"ת. ונראה דבזה באנו למחלוקת ר"א וחכמים במשנה דזבחים (ע"ח ע"א), נתערב בדם פסולין ישפך לאמה וכו', ר"א מכשיר, ולפי המבואר בש"ס שם (בדף ע"ט ע"ב) פלוגתתם היא, אי גוזרין גזירה במקדש, ועיין ברש"י שם שביאר, דפליגי אם עושין סיג בקדשים להרחיק מן העבירה, ולא חיישינן להפסד קדשים שלא יפסיד את אלו בשביל סייג דאחרים עיי"ש, וה"נ אם נאמר דגוזרין גזירה במקדש, שפיר י"ל כנ"ל דכיון שלפעמים א"א לומר עדל"ת, אז אפילו במקום דאפשר לומר עדל"ת ג"כ ל"א, וזה משום גזירה וסיג, שלא יבואו לאכול קדשים פסולים, היכי דל"ש לומר עדל"ת, אבל אם נאמר דאין גוזרין גזירה במקדש, אז במקום, דל"ש לומר עדל"ת ל"א, אבל במקום דאפשר לומר אמרינן. ולא חיישינן להרחקה מן העבירה. אכן המעיין בש"ס דזבחים שם יראה דר' זביד הוא דקאמר, דר"א וחכמים פליגי אי גוזרין גזירה במקדש, אבל ר"פ קאמר, דכ"ע ס"ל דגוזרין גזירה במקדש ור"א וחכמים פליגי, אי דם התמצית מצוי לרבות על דם הנפש, ולפי המבואר בש"ס שם איתותב ר' זביד עיי"ש, ומשמע דהעיקר דגוזרין גזירה במקדש, וכיון שכן שפיר י"ל כמ"ש והדרא קושיתנו לדוכתא, מה מקשה הש"ס וניתי עשה ותדחי ל"ת, הרי לפעמים מגיע לכל כהן כפול ול"ש לומר עדל"ת דאיסורא איכא ומצוה ליכא וכנ"ל, וצ"ל או דהש"ס קאי בסברא דח"ש מותר מה"ת או אפי' אם ס"ל דח"ש אסור מה"ת, אבל ס"ל כשטת האומרים דבח"ש יש ג"כ מצוה, וא"כ אפי' אם יגיע כפול לכהן ג"כ ל"ל בה, או משום דח"ש מותר מה"ת וא"צ לבוא כלל לדחיית הל"ת, או אף אם ח"ש אסור מה"ת כיון דבח"ש יש ג"כ מצוה גם בכה"ג שייך לומר עדל"ת, ולכן שפיר מקשה ודוק:
ד) שבתי וראיתי כי בזה הי' מקום לומר פרפרת נאה בישוב הקושיא הידועה, אהא דאמרינן בש"ס דפסחים (מ"ה ע"א) דבכה"ת אין היתר מצטרף לאיסור רק בנזיר, ולא נוכל למילף משם לכה"ת, משום דהוה נזיר וחטאת שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין (דכתיב בחטאת יקדש להורות דהיתר מצטרף לאיסור), וקשה הרי בזבחים מקשה אהא דחטאת, וניתי עשה ותדחי ל"ת, ומשני דיקדש עשה היא ואין עשה דוחה לתו"ע, וא"כ איצטריך קרא דיקדש להורות שלא נימא עדל"ת וממילא ל"ה שכהב"כ:
ולפמ"ש למעלה י"ל בדרך נכון, דלכאורה יש להבין מה מקשה הש"ס וניתי עשה ותדחי ל"ת, הרי לפעמים אין מגיע לכהן כשיעור שלם, ול"ש לומר עדל"ת, דאיסורא איכא ומצוה ליכא, וכיון שכן אפי' במקום דשייך לומר עדל"ת, כגון שמגיע לכהן כשיעור שלם, ג"כ ל"ה לן למימר עדל"ת, מטעם הרחקה וסיג וכמ"ש למעלה, וצ"ל דהש"ס דמקשה כן, או דס"ל דח"ש מותר מה"ת, וא"כ אם לא יגיע לכהן כשיעור שלם לא יעביד כלל איסורא ואצ"ל עדל"ת, או דס"ל דח"ש אסור מה"ת, ורק דס"ל דבח"ש יש ג"כ קיום מ"ע, וגם בזה שייך לומר עדל"ת, והנה זה ניחא בש"ס דזבחים, אבל הש"ס בפסחים קאי לר' יוחנן, דהוא הוא דקאמר דבכה"ת אין היתר מצטרף לאיסור רק בנזיר המ"ל, ועלי' דידי' מקשה שנילף בכה"ת מנזיר, ור"י הלא ס"ל דק"ש אסור מה"ת כדאיתא ביומא (ע"ד ע"א), וגם ס"ל דבח"ש ליכא מצוה מדס"ל דאזלינן בתר הנאת הגרון וכמו שהבאנו למעלה בשם מו"ז מאוה"ג זצלל"ה, וא"כ לדידי' ל"ק כלל קושית הש"ס, וניתי עשה ותדחי ל"ת, וא"צ לתרץ דיקדש אתיא לעשה שלא נימא עדל"ת, ולכן שפיר אמרו לדידי' דנזיר וחטאת הוה שכהב"כ ודוק:
ה) עוד נלפע"ד להעיר במה שהבאתי למעלה בשם מו"ז מאוה"ג זצלה"ה, דמה"ט א"א לומר דמליקה שריא לכהנים משום דעדל"ת, משום דלפעמים אין מגיע לכהן רק כפול, דאז איסורא איכא ומצוה ליכא, דל"ה רק ח"ש, ול"ש לומר עדל"ת, דאם גם נניח דבח"ש ליכא מצוה, מ"מ באכילת מליקה ח"ש י"ל עדל"ת. דבאמת יש להבין כל עיקר הדבר שאמרו שלפעמים לא הגיע לכהן רק כפול, איך עשו כן לחלק קדשים בד"ז, ולבטל מ"ע דאכילת קדשים שהיא בכזית, ול"מ אם נאמר דבח"ש ליכא כלל מצוה בודאי קשה, אלא אפי' אם נאמר דיש קצת מצוה בח"ש, מ"מ קשה מדוע לא השגיחו שתתקיים המצוה כתיקונה ע"י אכילת שיעור שלם (ועיין תוספות ישנים יומא שם (ל"ט ע"א) ד"ה שמגיעין), ותירצו המפורשים דהעשה דאכילת קדשים לא נאמרה לכל כהן בפרטות ורק להכהנים בכלל, שהמה ביחד יקיימו המצוה ויאכלו הקדשים, ואם יאכלו הכהנים הקרבן תתקיים המצוה ע"י כולם, אף שכל אחד לא אכל כזית בפ"ע וזה נכון בסברא. ויש לחזק הדבר ביותר, כי זה הוא משפט וגדר הפועלים הנאמרים בלשון רבים בציווי המצות, שלפעמים יסובו על הכלל היינו שהכלל כולו בהצטרף יעשה הדבר, כמו לדוגמא ועשו לי מקדש, תשמרו להקריב לי וכדומה, ולפעמים יסובו על הפרט היינו שכל אחד ואחד יעשה הדבר, כמו ועשו להם ציצית, ולקחתם לכם ביום הראשון ועוד, וזה תלוי במהות הענין וה"נ י"ל דמה שנאמר בקרא ואכלו אותם אשר כפר בהם, לא קאי הציווי על הפרט היינו שכל אחד מהכהנים יאכל כדי שיעור אכילה, רק על הכלל, היינו שכלל הכהנים יאכל ויקיים המצוה, ולכן לא בעינן שיעור אכילה לכל אחד, ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר קצ"ז מ"ש בזה, ולפ"ז שפיר י"ל דהא דשריא מליקה לכהנים הוה מטעם עדל"ת, אף דאין מגיע לכל כהן כשיעור, כי מצוה שקיומה תלוי בדחיית איזהו ל"ת יכולה להתקיים ע"י אנשים שונים, אף שכל אחד עובר על הל"ת, והמצוה לא תתקיים רק ע"י כולם, כדוגמא שמצאנו בעבודה במקדש שהותרה בשבת, ונעשתה ע"י כהנים רבים. זה שוחט וזה מקטיר ועוד מהעבודות שחלקו הכהנים ביניהם כדאיתא ביומא (פרק ב') ולא הי' שום חילוק בין חול לשבת (ועיין פסחים (ס"ח ע"א) לענין פסח, כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת וכו', ועיין ש"ע או"ח סי' שכ"ד במג"א ס"ק ט'), אשר הי' נמצא לפ"ז, דכל אחד מהכהנים עבר על הל"ת והמצוה לא נתקיימה רק ע"י כולם ביחד, וה"נ במליקה י"ל כן דרשאי כל כהן לעבור על ל"ת, אף שהמצוה לא תתקיים רק ע"י כולם ביחד, וזה רעיון נכבד. ויש להביא עוד דוגמא לזה מדברי הש"ס בשבת (קל"ג ע"ב), מהלקטין את המילה ואם לא הילקט ענוש כרת, מני א"ר כהנא אומן. מתקיף לה ר"פ אומן לימא לי', אנא עבדי פלגא דמצוה ואתון עבדיתו פלגא דמצוה, ועיין ברש"י שם שביאר, דהואיל כשהתתיל ברשות התחיל, אמאי חייב. נימא להו לכו אתם וסיימו המלאכה עיי"ש. וה"נ י"ל דהכהן הראשון עביד פלגא דמצוה, ואחרים יבואו ויסיימו אותה, ועיין ברמ"א יו"ד סוס"י רס"ו שחולק על מ"ש המחבר שם, דיש ליזהר בשבת שלא ימולו שני מוהלים מילה אחת, דזה אינו שכן מצאנו בעבודה במקדש שדחתה שבת ונחלקה לכהנים רבים עיי"ש, וזה מתאים ג"כ לדברינו:
ו) אמנם הלום ראיתי אחרי רואי בשו"ת ח"ס חאו"ח סי' מ"ט. שכתב סברא אחרת בהבנת הענין שאמרו דלפעמים לא הגיע לכהנים רק כפול, אף דהמצוה דאכילת קדשים לא תתקיים רק בכזית, דזה משום דכדי שתתקיים המצוה דאכילת קדשים סגי בכזית אחד מכל הקרבן (כמו שמצאנו בפסח שעיקרו לאכילה טפי משאר קרבנות, ואפי"ה סגי כשנאכל ממנו כזית אחד, ואם נטמא הבשר האחר או איתותר אין בכך כלום), וזה נתקיים ע"י הכה"ג שנטל חלק בראש, כמבואר ביומא (י"ז ע"ב), ואיהו אכל כזית בכדי אכילת פרס כמצותו, ושאר הכהנים אם הגיע להם כזית, קיימו ג"כ המצוה, ואם לא הגיע לא עבדי מצוה, וע"כ באמת הצנועים משכו את ידיהם, כדאיתא בש"ס דיומא שם, כיון דלא קעבדי מצוה עיי"ש, ואם נאמר כן שפיר י"ל כסברא הנ"ל, דל"ש לומר דה"ט דשריא מליקה לכהנים משום דעדל"ת, כיון דלפעמים א"א לומר עדל"ת, וכגון שלא הגיע לכהן כשיעור וכמ"ש למעלה:
ז) ובזה אני אומר דבר נחמד בישוב קושיא אחת גדולה שהקשה הגאון מהר"צ חיות זצ"ל, והיא מובאת ג"כ בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה בספרו חיו"ד ת"ר סי' ל"ז שם, על הא דקאמר רבינא דכהנים איצטריך לי', דסד"א הואיל ואשתרי מליקה גבייהו תשתרי נמי נבילה. ואיך הו"א דלכהנים אישתרי נבילה, הרי לפ"ז ל"ה בר זביחה, וא"כ אמאי מצאנו בכ"ג שהי' שוחט הפר שלו ביוה"כ כמו שנאמר ושחט את פר החטאת אשר לו, הרי ל"ה בר זביחה, ולהנ"ל הענין נחמד, דבאמת י"ל דה"ט דשריא מליקה לכהנים משום דעדל"ת, וצ"ל דכונת הש"ס באמרו דסד"א דהואיל ואישתרי מליקה לכהנים אישתרי להו נמי נבילה, הוא משום דל"ש לומר במליקה עדל"ת, כיון שלפעמים אין מגיע לכהן כשיעור, שאז איסורא יש ומצוה ליכא וכאמור, וא"כ זה ניחא בסתם כהנים אבל בכה"ג, הלא הוא אכל תמיד כשיעור, כדי שתתקיים המצוה דאכילת קדשים על ידו, וכמו שביארנו בשם הח"ס, וא"כ גבי כה"ג שפיר י"ל דה"ט דשריא לי' מליקה משום דעדל"ת, ואין ראי' ממליקה לנבילה, וכיון שכן שפיר הוה בר זביחה, ולכן הי' מותר לשחוט פרו והענין נכבד:
ח) ובעיקר הקושיא הנ"ל, איך הי' כ"ג רשאי לשחוט פרו, אם נאמר דאשתרי לי' נבילה, הרי ל"ה בר זביחה י"ל בפשיטות, דדילמא גזירת הכתוב היא שישחוט, אף דל"ה בר זביחה, ועיין כיוצא בזה בתוס' זבחים (צ"ז ע"ב) ד"ה ניתי, אהא דמקשה הש"ס על מה שאמרו יקדש להיות כמוה, שאם פסולה היא תפסול, אמאי ניתי עשה ותדחי ל"ת, וכתבו התוס' די"ל דילמא גזירת הכתוב היא דאמר קרא יקדש להיות כמוה עיי"ש. אמנם אי קשיא הא קשיא, איך הכהנים בכלל הי' רשאים לשחוט, אם נאמר דשריא להו נבילה, הרי הכהנים ל"ה בני זביחה, דאצלם ל"ה גזירת הכתוב שישחטו ומ"מ בודאי הי' שוחטים, דלא אמרו רק דשחיטה כשירה בזרים אבל בכהנים לא כש"כ, (ועיין ברא"ש הובא בב"י יו"ד סי' ב' ובטו"ז ובש"ך שם, דה"ט דשחיטת נכרי נבילה, דכתיב וזבחת ואכלת מי שהוא בר זביחה אכול מזבחו, משא"כ עכו"מ דל"ה בר זביחה עיי"ש), וא"כ אם נאמר דלכהנים הותרה נבילה גם בהו הול"ל הכי:
ט) ונראה דרבינא דקאמר דסד"א דכהנים הואיל ואישתרי להו מליקה אישתרי להו נמי נבילה, יסבור כשטת הזוהר בפ' נשא, דהכהנים לא הי' רשאים לשחוט, והשחיטה ל"ה רק בזרים, ולכן שפיר אמר דסד"א דלכהנים אישתרי נבילה, כיון דלשטתו לא הי' שוחטים. ובזה הי' מקום לומר דה"ט דר"י דפליג על רבינא, וס"ל דפרשה זו אליהו עתיד לדורשה, משום דס"ל כש"ס דידן דזר הי' ג"כ מותר לשחוט אבל כהן בודאי הי' רש אי לשחוט, וא"כ א"א לומר דלכהנים שריא נבילה, דלפ"ז לא הי' כהנים רשאים לשחוט דל"ה כהן בר זביחה, וע"כ אמר דפרשה זו אליהו עתיד לדורשה, ונמצא לפ"ז דרבינא ור"י פליגי בסברת הזוהר אי כהן הי' ר שאי לשחוט. ומה נכבדו הדברים האלה להמתיק בהם מליצת ר"י דקאמר פרשה זו אליהו עתיד לדורשה והיינו דר"י הי' מסופק בד"ז, אי כהנים רשאים לשחוט, אשר בזה תלוי הבנת הכתוב וביאורו, וע"כ אמר דא לי הו עתיד לברר הד"ז, והיינו שאליהו הנביא יברר ד"ז אם הכהנים רשאים לשחוט או לא, ואז נדע פירוש הקרא, אמנם רבינא תפס לעיקר דעת הזוהר, וע"כ שפיר אמר, דסד"א הואיל ואישתרי להו מליקה אישתרי נמי נבילה וכמו שביארנו, ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר רע"ח שהארכתי הרבה בשטת הזוהר הנ"ל בפלפול נכבד עיי"ש:
י) ורגע אדבר עוד במה שראיתי בב"י שם למו"ז מאוה"ג זצלה"ה, שהביא קושית הס' ברית אברהם על הא דקאמר רבינא, דסד"א כיון דאישתרי לכהנים מליקה אישתרי להו נמי נבילה, והרי אם כהנים מותרים בנבילה שוב לדידהו במיתה תליא מילתא, והו"ל למימר דאסורים בבני מעיים, כמו נכרים דאסורים בב"מ, כיון דלדידהו לאו בשחיטה תליא מילתא אלא במיתה, והוה הב"מ כמאן דמנחא בדיקולא כדאיתא בחולין (ל"ג ע"א), ואיך לקחו לפ"ז הכהנים הזרוע והלחיים והקיבה, הרי הי' אסורים לאכלם, ותירץ מו"ז זצלה"ה, די"ל דבאמת הכהנים לא אכלו הקיבה והא דנתנו אותה להם משום נשותיהם, דנשים אסורות במליקה, דחטאת אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה, וממילא הי' מותרות בבני מעיים, ונתנו לכהנים הקיבה בשבילן כדאיתא בחולין (קל"ב ע"א) דמותר ליתן מתנות לכהנת עיי"ש. ולפענ"ד זה רחוק מאד. שכל ענין נתינת הקיבה לכהנים שצותה התורה יהי' אך בשביל נשותיהם, אמנם כאשר התבוננתי בזה ראיתי כי הדברים האלה יאירו לנו נתיב, להבין מאמר אחר, כפלא בספרא פ' שופטים, ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה לכהן עצמו, והדברים סתומים מה בעי הספרא בזה, ואם רצה למעט טריפה דלא חזיא לכהן, הנה כבר אימעט מקודם לזה מקרא דמאת זובחי הזבח פרט לטריפה. ולהנ"ל י"ל דכונת הספרא להשמיענו, שלא נימא, כיון דכהנים מותרים במליקה מותרים ג"כ בנבילה, וממילא אסורים בב"מ, דלדידהו במיתה תליא מילתא, ולפ"ז מה שלוקחים הקיבה ל"ה בשביל עצמם, דהמה אסורים בה, ורק בשביל נשותיהם וכנ"ל, לזאת קמ"ל דונתן לכהן היינו לכהן עצמו, כלומר שהכהן עצמו יאכל ממנו, דבאמת הכהנים אסורים בנבילה, וגם בהו בשחיטה תליא מילתא, וממילא מותרים בב"מ כשאר ישראל וזה רעיון נכבד: