אור ברסלב

שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין

סימן עו

סימן עה

ע"ד קושיתו על הספרי בפרשת שופטים, שדרש שום תשים עליך מלך ולא מלכה, וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' מלכים ה"ד, דאין מעמידין אשה במלכות, שנאמר שום תשים עליך מלך ולא מלכה, למ"ל קרא למעט אשה ממלכות, לפמ"ש הפוסקים בטעם הדבר, דאשה פטורה ממ"ע דכתיבת ס"ת כמ"ש הרמב"ם בספר המצות, משום דבעצמה אינה יכולה לכתוב ס"ת, כמו דאיתא בגיטין (מ"ה ע"ב), ס"ת שכתבתו אשה פסול, דכתיב וקשרתם וכתבתם, כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה, וממילא לא תוכל ג"כ לעשות שליח, דכ"מ דאינש לא מצי עביד לא מצי משוי שליחא (ועיין מנ"ח מצוה תרי"ג), וא"כ הרי כל מלך הי' צריך לכתוב לו ס"ת, וכמו שאמרו בסנהדרין (כ"א, ע"ב), וכתב לו שלא יתנאה בשל אחרים, ואשה אינה יכולה לכתוב לה ס"ת בעצמה, וה"ה דאינה יכולה לכתוב ג"כ ע"י שליח, וממילא ידענו דאינה ראוי' למלכות:

א) הנה בפשיטות י"ל, דמ"ע דכתיבת ס"ת המוטלת על המלך אינה מעכבת, ואם המלך אינו כותב לו ס"ת או אינו יוכל לכתוב לו ס"ת, ביטל רק מ"ע המוטלת עליו, אבל לא נעשה בשביל זה אינו ראוי למלכות, ושפיר איצטריך קרא למעט אשה ממלכות, דמפאת שאינה יכולה לכתוב לה ס"ת לא נעשתה עוד אינה ראוי' למלכות. ויש להביא דמיון לזה מדברי הגמרא דכתובות (מ"ד ע"א), יש לה אב ואין לה פתח בית אב, יש לה פתח בית אב ואין לה אב הרי זו בסקילה, לא נאמר פתח בית אבי' אלא למצוה עיי"ש, וה"נ י"ל שלא נאמרה מצות כתיבת ס"ת במלך רק למצוה, ואם אי אפשר לקיים המצוה הזאת, כגון באשה שאינה יכולה לכתוב ס"ת, אין זה מעכב, ועיין תוס' כתובות שם ד"ה אין. ויש לדמות זאת ג"כ להא דאיתא בב"ק (פ"ד ע"א), הרי שהי' סומא וסימא קיטע וקיטע חיגר וחיגר, היאך אני מקיים בזה עין תחת עין. והתורה אמרה משפט אחד יהי' לכלכם וכו', דילמא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר ופטרינן לי', וה"נ י"ל היכא דאפשר לכתוב ס"ת כגון באיש יש חיוב למלך לכתוב לו ס"ת, אבל היכא דלא אפשר כגון באשה לא אפשר וליכא חיובא ופטרינן לה. וקצת י"ל דזה תליא בפלוגתא שבין ר' אמי ור' אסי במכות (י' ע"ב), עיר שאין בה זקנים, ר' אמי ור' אסי, חד אמר קולטת וחד אמר אינה קולטת, למאן דאמר אינה קולטת בעינן זקני העיר וליכא, למאן דאמר קולטת מצוה בעלמא, מא, וכן נחלקו שם לענין בן סורר ומורה ועגלה ערופה עיי"ש, וה"נ י"ל דלמאן דס"ל התם דאינה קולטת דבעינן זקני העיר וליכא, אשה פסולה למלכות, דבעינן וכתב לו את ספר התורה וליכא, ולמאן דס"ל התם דקולטת משום דזקני עירו הוה רק למצוה בעלמא, ה"ה בס"ת של מלך י"ל, דוכתב לו הוה רק ל למצוה בעלמא, מא, אבל אינו מעכב. וא"כ גם אשה היתה יכולה להיות ראוי' למלכות, ואשמעינן קרא דמלך ולא מלכה דאשה פסולה למלכות:

ב) עוד י"ל דאשה כיון שאינה בגדר כתיבת ס"ת, אין כתיבת ס"ת מעכבת אצלה, דכתיבת ס"ת אינה מעכבת רק באיש שראוי לכתוב, משא"כ באשה שאינה בגדר כתיבת ס"ת אין הכתיבה של ס"ת מעכבת אצלה, ויש להביא דמיון לזה מדברי הגמרא בע"ז (כ"ז ע"א), דאף דדרשינן המול ימול המל ימול מ"מ אשה כשרה למול, דאשה כמאן דמהילא דמיא, והיינו כיון שאין זה במציאות אצלה שתעשה המצוה לא נקראת מחמת ההעדר אינה ראוי' למצוה, וה"נ י"ל כיון שאשה אינה ראוי' לכתוב ס"ת כמאן דכתיבא דמיא ולא נעשתה מפאת זה אינה ראוי' למלכות. עוד יש לצדד דס"ת של מלך ל"ב כלל שיהי' נכתב בכשרות כשאר ס"ת, ואף אם אשה פסולה לכתוב ס"ת, אבל ס"ת של מלך, אלו היתה ראוי' למלכות היתה יכולה לכתוב, ולכן מפאת זה לא הי' מקום לפוסלה למלכות, וא"כ איצטריך קרא למעט אשה ממלכות. ויש להביא קצת סמוכין לזה דבס"ת של מלך לא הי' בעינן שיהי' נכתב בכשרות כשאר ס"ת מדברי התוספתא פ"ד מסנהדרין, הובא בלח"מ פ"ג מה' מלכים. דבס"ת של מלך לא הי' רשאי שום אדם לקרות דכתיב וקרא בו ולא הדיוט עיי"ש, וא"כ י"ל דהס"ת הזה שתעודתו היתה רק בעד המלך לבדו, לא הי' צריך להיות נכתב בכשרות כשאר ס"ת שנכתב לצאת בו ידי חובת קריאה בציבור, וי"ל דגם אשה היתה כשירה לכתוב ס"ת הזה וכמ"ש, וה"ה דהיתה יכולה לעשות שליח לכתיבת הס"ת הזה. אמנם כאשר התבוננתי בזה ראיתי במנ"ח מצוה תרי"ג שכתב בפשיטות דהס"ת של מלך הי' צריך להיות כתוב כדינו, ודבר שפוסל בשאר ס"ת פוסל ג"כ בס"ת של מלך ויש לעיין עוד בזה:

ג) ולבסומי דברינו בדברי חידודים הי' נ"ל בישוב קושיתו, עפ"י מה שעלה בלבי ענין מחודש בעיקר הכלל דכ"מ דאינש לא מצי עביד שליחא לא מצי משוי, שזה דוקא בשליח שעושה השליחות מדעתו ורצונו, ורשות בידו לעשות השליחות או לחדול, אז אמרינן דאם המשלח א"י לעשות בעצמו ל"מ משוי שליח, אבל בשליח שמוכרח לעשות השליחות גם כנגד דעתו ורצונו, אפי' אם המשלח אינו יכול לעשות ג"כ מצי למיעבד שליח, והסברא י"ל כמו בשלד"ע, דג"כ ל"מ השליחות, ואפי"ה אמרינן בב"מ (י' ע"ב), דכי אמרינן אשלד"ע היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד, אבל חצר דבע"כ מותיב בה יש שלד"ע עיי"ש, אלמא דאפילו היכי דל"ש ענין שליחות, מ"מ כשהשליח עושה בע"כ שאני, וה"נ אף דל"ש ענין שליחות כשהמשלח ל"מ עביד, מ"מ היכי שהשליח עושה בע"כ, אף בזה שייך שליחות. וקצת י"ל דלא לבד מצד הסברא אפשר לומר כן, רק הדבר מוכרח ויוצא מעצם דברי הש"ס לענין אשלד"ע שהבאנו, דאם נאמר דגם בשליח שעושה שליחותו בע"כ, שייך לומר כ"מ דאיהו ל"מ עביד שליחא ל"מ משוי, א"כ מה הועילו בזה שאמרו דה"ט דבחצר יש שלד"ע משום דבע"כ מותיב בה, נהי דמצד אשלד"ע אין מקום לבטל השליחות, אבל עדיין קשה איך תועיל השליחות, הרי המשלח בעצמו ל"מ עביד, כיון דהוה דבר עבירה, וממילא גם שליח ל"מ עביד, ועכצ"ל דכמו דבשליח בע"כ ל"ש הכלל דאשלד"ע, ה"ה דל"ש בי' הכלל דכ"מ דאיהו ל"מ עביד שליח ל"מ משוי, אכן בזה יש להתוכח די"ל דהכלל דכ"מ דאיהו ל"מ עביד שליח ל"מ משוי לא נאמר, רק היכי שהמשלח ל"מ עביד המעשה מצד עצמה ומהותה, משא"כ היכי דלא מצי עביד רק מחמת איסור הרובץ עלי', בכגון דא שפיר מצי משוי שליח, וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ת"א סי' קט"ו בשם מח"א ה' שלוחין, ויש להביא סמוכין לזה, דאם נאמר דגם היכי דהמשלח ל"מ עביד מחמת איסור. ג"כ ל"מ משוי שליח, א"כ מדוע הוצרכו בשלד"ע לומר דה"ט דל"מ משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין עיין בקידושין (מ"ב ע"ב), ת"ל כיון דהמשלח ל"מ עביד מחמת עבירה ל"מ משוי שליח. דכל מילתא דאיהו ל"מ עביד שליח ל"מ משוי. וע"כ דהיכי דהמניעה היא רק מחמת איסור ל"ש הכלל הזה. אמנם מצד הסברא י"ל כדברינו דכמו שאנו רואים בשלד"ע אף דל"ש בזה ענין שליחות מ"מ בשליח בע"כ מהני, ה"ה לענין הכלל דכ"מ דאיהו ל"מ עביד שלמ"מ היכי דהשליח הוא בע"כ י"ל ג"כ דמהני:

ד) ומעתה אמינא דע"כ ל"א דאשה לא תוכל לקיים המ"ע דכתבת ס"ת, כיון דבעצמה לא תוכל לכתוב וממילא לא תוכל לכתוב ג"כ ע"י שליח, משום דכ"מ דאיהו ל"מ עביד שליח ל"מ משוי, זה דוקא באשה דעלמא שאין בכתה למנות שליח רק מרצונו של השליח ולא בע"כ, אבל אילו אשה היתה ראוי' למלוך, הרי מבואר ברמב"ם פ"ד מה' מלכים ה"ג, דהמלך לוקח מן בעלי אומנות כל מה שהוא צריך וכו', א"כ הרי הי' בכחה לצוות על הסופר לכתוב לה ס"ת של מלך אפי' בע"כ, וממילא לא הי' שייך בזה לומר כ"מ דאיהי ל"מ עביד שליח ל"מ משוי ושפיר היתה יכולה לקיים המ"ע של כתיבת ס"ת המוטלת על המלך, וא"כ מצד זה אין מקום לפוסלה למלוכה, ואיצטריך קרא למעט כמו דדרשינן מלך ולא מלכה:

ה) וקצת יש לדקדק, אם נאמר דכל. אדם לגבי, המלך הוה כחצר דבע"כ מותיב בה, כיון שביד המלך להכריחו שיעשה שליחותו, א"כ לפ"ז לא הי' שייך במלך לומר אשלד"ע כמו בחצר, ובאמת מצאנו להדיא במלך דאמרינן אשלד"ע כדאיתא בקידושין (מ"ג ע"א). דמה"ט לא נענש דוד על הריגת אורי' משום דאשלד"ע. אמנם באמת הדבר נכון, דלדבר עבירה אין בכח המלך להכריח לשום אדם, וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מה' מלכים ה"ט, דאם גזר המלך לבטל מצוה אין שומעין לו [ועיין סנהדרין (מ"ט ע"א) כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת, יכול אפי' לדברי תורה, ת"ל רק חזק ואמץ עיי"ש], וא"כ ממילא בכה"ג שעושה שליח לד"ע לא דמיא לחצר, ושפיר י"ל אשלד"ע כמו בשאר אדם, ועיין בטיב גיטין (כ"ז ע"ב) תוסד"ה אבל שכתב, דבכהנים בעבודתן יש שלד"ע כיון דמחויבין לעשות העבודה, והוה כחצר דל"ש בי' לומר אשלד"ע, כיון דבע"כ מותיב בה, וא"כ לפי דברינו למעלה לא הו"ל למימר בכהנים כ"מ דאיהי ל"מ עביד שלוח ל"מ משוי, ובאמת מצאנו להדיא שאמרו כן גבי כהנים בנדרים (ל"ה ע"ב) ויומא (י"ט ע"א), עיי"ש דמדייק הש"ס דכהנים שליחי דרחמנא נינהו, דאילו הוו שליחי דידן. מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושליחי מצינן משוי, ולכאורה מזה סתירה לדברינו, אכן בגוף סברת הט"ג יש להתוכח, דהיכא מצינן שיש להכריח את הכהנים שיעשו העבודה אם לא ירצו, ואדרבה מסתבר מילתא דאין להכריחם, כי מעשה העבודה ל"ה כלל מצוה המוטלת אקרקפתא דגברא, ואם ירצו הכהנים עושין העבודה, ואם אינן רוצין אינן עושין, ויש להסתייע כן מהא דאיתא בסוטה (ל"ח ע"ב), דכל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בג' עשה, ומשמע דרק לדוכן מחויב הכהן לעלות, ואם אינו עולה קעביד איסורא, אבל לא לעבודה, בשגם מ"ש הט"ג דבכהנים יש שלד"ע כיון שמחויב לעשות העבודה, זה בודאי קשה להלום, דלדבר עבירה פשיטא שאין הכהן מחויב להעשות שליח, ואם נעשה שליח לא נעשה רק מרצונו ושייך לומר אשלד"ע כמו בשאר אדם וז"פ:

ו) עוד נלפע"ד לומר בישוב קושיתו עפ"י מה שראיתי בתרגום יונתן עה"ת בפ' שופטים שתרגם על מאמר הכתוב, וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר וז"ל, ויכתבון לו סביא פרשה אורייתא דא, ומשמע דהמצוה לא היתה כלל שהמלך בעצמו יכתוב לו הס"ת. רק שהזקנים כתבו לו, וכיון שכן מצד העדר יכולת לכתוב ס"ת של מלך לא הי' כלל מקום לפסול אשה למלכות, וע"כ איצטריך קרא למעט, ובאמת זה כמה אשר דקדקתי בדברי התרגום יונתן האלה, מדוע הוציא המקרא מידי פשוטו שהמלך יכתוב לו ותרגם שהזקנים יכתבו לו, ואולי י"ל דה"ט שתרגם כן משום שהי' קשה לו כקושית כ"ת, למ"ל קרא למעט אשה ממלכות, ת"ל דבלא"ה פסולה, כיון שאינה יכולה לכתוב לה הס"ת של מלך, וע"כ תרגם דהמצוה לא היתה כלל על המלך ורק על הזקנים הי' לכתוב לו ס"ת, וזה הי' יכול להתקיים גם באשתו וכמ"ש, וזה רעיון נכבד:

ז) ומדברי התרגום יונתן האלו שתרגם שיכתבו לו הזקנים פרשה אורייתא דא, יש ללמוד עוד דבר חדש, דהמצוה לא היתה כלל על המלך לכתוב ס"ת שלם רק לכתוב הפרשה הזאת היינו פרשת המלך, וכן למדתי מדבריו בספרי ברכת אהרן מאמר קמ"ח אות ד', ואם נאמר כן בלא"ה ל"ק קושית כ"ת, דס"ת של מלך אין ענינו כלל לס"ת דעלמא שאשה פסולה לכתוב. ועיין בספרי שם שהבאתי עוד השערות אחרות בענין הס"ת של מלך, עיי"ש שהבאתי בשם התוספות עה"ת, דהס"ת של מלך הי' כולל רק עשרת הדברות, וכך הבאתי שם בשם הגהות רש"ש שהס"ת של מלך הי' כולל רק מספר המצות בקיצור, והוציא כן מדברי התרגום אונקלוס שפירש משנה תורה פתשגן אורייתא, ופתשגן היינו תורף הענין, וגם לההשערות האלה מסולקת קושית כת"ה כמובן:

ח) ודע דבגוף דברי הספרי שהחליט דאשה פסולה למלכות יש לתמוה, דמצאנו בתולדות ימי עם ישראל שאשה מלכה, והיא עתליה אשת יהורם בן יהושפט מלך יהודה, שמלכה כשבע שנים אחרי מות בנה אחזיה, עד אשר מלך יהואש בן אחזיה, כמבואר במלכים (ב' י"א) ועתליה מלכת על הארץ עיי"ש, וכמו כן מצאנו שנים רבות אח"כ, בתקופה האחרונה בחיי עמנו, שאשה מלכה, והיא ש לציון המלכה (או שלמינן), אחות שמעון בן שטח ואשת ינאי המלך (בן יוחנן הנקרא ג"כ הורקנוס), שמלכה אחרי מות בעלה ינאי המלך תשע שנים, והיא מוזכרת בגמרא שבת (ט"ז ע"ב), מעשה בשלציון המלכה שעשתה משתה לבנה וכו', ובויקרא רבה פל"ה י' מעשה בימי שמעון בן שטח ובימי שלציון המלכה (ועיין תוס' שבת (ט"ז ע"ב) שם ד"ה דאמר), אלמא דאשה יכולה למלוך, וצ"ל דהמקרים האלו הי' הוראת שעה ויוצאים מן הכלל כי הי' מוכרחים בשעתם מאיזהו סיבות מדיניות, אבל זולת זה אשה פסולה למלכות:

תוכן העניינים

שות אבני חפץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה