אור ברסלב

שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין

סימן עה

סימן עד

דרוש לשבת הגדול שנת תרע"ו בבהכ"נ הגדול דק' סאמבור:

א) בפסחים (ס"ג ע"א) במתניתין, השוחט את הפסח על החמץ עובר בל"ת, ר' יהודה אומר אף התמיד, ר"ש אומר הפסח בי"ד לשמו חייב ושלא לשמו פטור וכו', ובמועד לשמו פטור שלא לשמו חייב. ודקדקו המפורשים על שינוי הלשון אשר במתניתין, כי בדברי ר"ש נאמר הלשון חייב ומשמע שיש חיוב מלקות, אולם בדברי ת"ק ור"י נאמר עובר ומשמע דרק איסורא יש בשוחט הפסח על החמץ אבל חיוב מלקות ליכא, ויש להבין מדוע לר"ש איכא חיוב מלקות ולת"ק ולר"י ליכא:

ובביאור דבר זה נראה, עפ"י מה שהקשה בפנ"י ובשו"ת שאגת ארי', סי' ע"ח, איך אפשר לחייב מלקות את השוחט בפסח על החמץ, הרי הוה התראת ספק, שמא ביטל בלבו את החמץ, ואינו עובר עליו עוד, אכן ידועה שטת הפוסקים, דביטול ל"מ רק לחמץ שאינו ידוע, אבל לחמץ ידוע ל"מ ביטול עיין בב"י או"ח סי' תל"א שהביא שכן הי' כתוב בנוסחא ישינה שברמב"ם, וכ"כ הכלבו בשם גאון אחד, ולפ"ז י"ל דחיוב מלקות בשוחט הפסח על החמץ משכחת לה כשהי' לו חמץ ידוע דבזה ל"מ ביטול, אולם רבים חולקים ע"ז וס"ל דגם לח"י מהני ביטול, ולדידהו אמנם הדרא הקושיא הנ"ל לדוכתא. ולפמ"ש המפורשים ענין זה אי לח"י מהני ביטול סובב והולך על קוטב החקירה, אי חשא"י צריך ביטול ובדיקה מה"ת או לא, דאם נאמר דחשא"י צריך בדיקה וביטול מה"ת. שפיר י"ל דביטול ל"מ רק לחשא"י אבל לח"י ל"מ ביטול, אמנם אם נאמר דחשא"י א"צ בדיקה וביטול מה"ת, א"כ ל"ל דביטול ל"מ לח"י, דהרי כל עיקר ענין ביטול דילפינן מקרא דתשביתו לא נאמר רק בח"י, דאילו חשא"י ל"צ כלל ביטול וע"כ דמהני ביטול לח"י:

ב) ועיין בקונטרסי דבר בעתו בדברי הלכה צד מ' שהבאתי קושית הצל"ח, איך אפשר לומר דמדאורייתא בעי בדיקה וביטול לחשא"י, הרי הוה רק ספק, ולשטת הרמב"ם הספיקות שריין מה"ת וצ"ל דאלה הסוברים דלח"י ל"מ ביטול, וזה משום דס"ל דקרא דתשביתו מיירי בחשא"י, יסברו כשטת החולקים על הרמב"ם, והוא הרשב"א וסייעתו, דהספיקות אסורין מה"ת, ולכן מוקי קרא לחשא"י, אבל לח"י ל"מ ביטול, אמנם הקשיתי שם קושיא מושכלת, לפי, מה שהעלה הפמ"ג בס' תיבת גמא. דאפי' החולקים על הרמב"ם וס"ל דהספיקות אסורין מה"ת, זה דוקא בל"ת שיש בה מלכות אבל לא בלאו שא"ב מלקות וחמץ הוה לאו שא"ב מלקות, דהוה להנל"ע כמ"ש התוס' בפסחים (כ"ט ע"ב) ד"ה ר' אשי בשם הר"י, דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו, כיון דב"י הוה ניתק לעשה עיי"ש, וא"כ לכ"ע ל"ש לומר דקרא דתשביתו מיירי בחשא"י, דבזה הכל מודים דהספק מה"ת מותר, וע"כ דמיירי בח"י, ושוב מוכח דמהני ביטול לח"י. אכן הבאתי שם דסברת התוס' שכתבו דחמץ הוה להנל"ע לא ברורה עוד ורבים חולקים עלי', ולפי המבואר בשאג"א סי' פ"ב י"ל דזה תליא בפלוגתת ר"י ור"ש, אי חמץ לפ"ז עוברין עליו, דאם נאמר דחמץ לפ"ז אין עוברין עליו כר"ש, ל"ש לומר דחמץ הוה להנל"ע. דהוה לאו שקדמו עשה, דהעשה דתשביתו חלה מו' שעות ולמעלה, ועל הל"ת אין עוברין רק בלילה, וטל לאו שקדמו עשה לוקין כדאיתא במכות (ט"ו ע"א), אמנם אם נאמר כר"י דחמץ לפ"ז עוברין עליו, שפיר י"ל דחמץ הוה להנל"ע, דגם הלאו איתא בע"פ ול"ה לאו שקדמו עשה עיי"ש בדברינו, ולפ"ז לר"ש שפיר י"ל דלח"י ל"מ ביטול, דלדידי' דחמץ ל"ה להנל"ע, אפשר לאוקמי קרא דתשביתו בחשא"י, משא"כ לר"י ההכרח לאוקמי קרא דתשביתו בח"י, דאילו בחשא"י ל"צ לדידי' בדיקה וביטול מה"ת, דהוה רק ספק ומה"ת הספקות שריין בכה"ג לכ"ע, כיון דלדידי' חמץ הוה לשא"ב מלקות דהוה נל"ע, וכיון שכן ע"כ לדידי' מהני ביטול לח"י וכמו שביארנו:

ג) ומעתה מה מדוקדקים דברי המתניתין, דבדברי ר"ש שפיר נקט לשון חייב, כיון דלשטתו דס"ל חמץ לפ"ז ולאח"ז אינו עובר עליו וב"י ל"ה להנל"ע, ולפ"ז לח"י ל"מ ביטול, שפיר יש חיוב מלקות בשוחט את הפסח על החמץ, ול"ק דהוה ה"ס, דילמא ביטל בלבו החמץ, דמיירי בח"י דל"מ ביטול, אבל לר"י דס"ל דחמץ לפ"ז ג"כ עוברין עליו (ות"ק יסבור נמי הכי), לדידי' ע"כ גם בח"י מהני ביטול, דכל עיקר ענין ביטול בחמץ לא נאמר לדידי' רק בח"י, וכמו שביארנו למעלה, וא"כ אה"נ דלדידהו לא משכחת חיוב מלקות בשוחט הפסח על החמץ, דתמיד הוה ה"ס שמא ביטל בלבו החמץ, ולכן לא תפסו רק לשון עובר בל"ת, אבל לא לשון חייב כר"ש, דחיוב מלקות לדידהו ליכא וכאמור:

ד) ובזה אני אומר דבר נחמד בהבנת דברי רש"י כאן. שפירש דברי ר"ש דקאמר ובמועד לשמו פטור שלא לשמו חייב וז"ל, חייב דלהכי קאי והו"ל שחיטה ראוי', וחייב משום לא תשחט בהדי לאו דבל יראה ובל ימצא, ואיכא מלקות נמי בשחיטה עכ"ל, ודקדקתי טובא לאיזהו צורך הוסיף רש"י וכתב, דחייב משום לא תשחט בהדי לאו דב"י וב"י, הלא פה אין המדובר כלל מלאו דב"י וב"י רק מלאו דשחיטה, בשגם כי פשטות הלשון של רש"י מורה כאילו יש איזהו יחס בין לאו דשחיטה ללאו דב"י, ואם חייב על לאו דב"י חייב גם על לאו דשחיטה בהדי', ובאמת אינם תלוים כלל זב"ז וכל אחד הוא ענין בפ"ע:

ולהנ"ל דברי רש"י מאירים ומזהירים, וכונתו ע"ד שכתבנו. דבאמת אין לחייבו משום לא תשחט דהוה ה"ס, שמא ביטל החמץ בלבו, וצ"ל דמיירי בח"י דל"מ ביטול, וזה דוקא אם ב"י ל"ה להנל"ע ולוקין על ב"י, דאז אמנם י"ל דקרא דתשביתו מיירי בחשא"י, אבל על ח"י ל"מ ביטול, משא"כ אם אין לוקין על ב"י דהוה להנל"ע, ע"כ קרא דתשביתו מיירי בח"י (דבחשא"י ל"צ כלל ביטול), וש"מ דבח"י מהני ביטול, ושוב א"א ללקות על לא תשחט דהוה ה"ס כקושית המפורשים שהבאנו. לכן כתב רש"י בצחות לשונו דחייב משום לח תשחט בהדי לאו דב"י, והיינו כיון דחייב על ב"י ול"ה להנל"ע לר"ש, דס"ל לפ"ז אין עוברין עליו, והוה לאו שקדמו עשה וכנ"ל, לכן לדידי' חייב ג"כ מלקות משום שחיטה כיון דבאמת תלוים זב"ז, דאם חייב משום ב"י ה"ה דחייב ג"כ משום שחיטה דל"ה ה"ס, די"ל דמיירי בח"י וכמו שביארנו והענין נכבד:

ה) ובסגנון אחר נ"ל לומר בישוב הדקדוק שהבאנו, מדוע בדברי ר"ש נקיט הלשון חייב ובדברי ת"ק ור"י נקיט הלשון עובר, דהנה כבר הבאתי קושית המפורשים איך אפשר לחייב מלקות את השוחט הפסח על החמץ, הרי הוה ה"ס שמא ביטל החמץ, וכתבתי דמשכחת לה בח"י דל"מ ביטול, אכן הבאתי דרבים חולקים ע"ז וס"ל דגם בח"י מהני ביטול ולדידהו הדרא קושיא לדוכתא, והנה המפורשים הקשו איך יועיל ביטול לח"י אמאי לא נימא שיעבור עכ"ז בב"י מטעם הואיל ואי בעי זכי לי' חצירו דיש לו זכות יותר מאחר דל"ב רק ריצוי, ותירצו דלא יוכל לחזור ולזכות, דהוה איסור הנאה ואין זכי' בא"ה. אכן הא מילתא לא ברירא עוד, ויש בזה חילוקי דיעות אי מועיל זכי' בא"ה, ומדברי הרמב"ם שפסק דהקונה חמץ בפסח לוקה. משמע דס"ל דיש זכי' בחמץ אף שאסור בהנאה. וראיתי בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חא"ח סי' ס', שהעיר דדין זה, אי יש זכי' בא"ה, תליא במחלוקת בין רב ושמואל (בעירוכין כ"ט), לענין מוכר שדהו בשנת היובל, דרב ס"ל מכורה ויוצאת, ושמואל ס"ל מכורה כבר יוצאת שאינה מכורה א"ד שלא תמכור, והיינו דלרב דס"ל מכורה ויוצאת י"ל, דאף שגם לאחר הזכי' לא יהי' שלו, דהוה איסור הנאה, ואיסור הנאה אין לו בעלים, מ"מ זוכה ותיכף יוצא מרשותו. אמנם לשמואל דס"ל הק"ו, דהשתא מכורה כבר יוצאת זו שאינה מכורה א"ד שלא תמכר, ה"נ י"ל השתא מה שכבר הוא שלו, אם נאסר בהנאה נפקע מרשותו, דא"ה אין לו בעלים, מכש"כ שלא יוכל לזכות לכתחלה באיסור הנאה ולהכניסו לרשותו, אמנם בעירוכין שם מקשה על רב מהא דתנן דאין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה משום דאמרינן ק"ו, ומשני התם לא הדרא ומזבנה אבל הכא הדרא ומזבנה עיי"ש, ולפ"ז י"ל גם לענין זכי' באיסור הנאה, דע"כ ל"ש לומר דלרב יש זכי' באיסור הנאה, רק בדבר שאינו אסור בהנאה רק לזמן, דזה הוה אמנם כעין מוכר שדהו בשנת היובל דהוה הדרא ומזבנא, אבל בדבר שאסור בהנאה לעולם, גם לרב לא יועיל זכי' דזה הוה כעין מכירת נערה דלא הדרא ומזבנא. ומעתה לענין זכי' בחמץ לאחר זמן איסורו י"ל דתליא אי חמץ לאחה"פ מותר או לא, דאם חמץ לאחה"פ מותר, א"כ ל"ה איסור הנאה רק לזמן, והוה הדרא ומזבנא, שפיר י"ל דמהני זכי', משא"כ אם חמץ לאחה"פ אסור, הוה א"ה לעולם ולא הדרא ומזבנא אינו מועיל בו זכי', ולפ"ז יוצמח לעניננו. דאם חמץ לאחה"פ שרי, אשר אז מהני זכי' בחמץ בפסח, י"ל דל"מ ביטול לח"י, די"ל הואיל ואי בעי זכי לי' חצירו, אבל אם נאמר דחמץ לאחה"פ אסור, אשר אז ל"מ זכי' בחמץ לאח"ז איסורו, שפיר י"ל דמהני ביטול גם לח"י, דל"ש לומר הואיל ואי בעי זכי לי' חצירו, דאין זכי' בא"ה וכדברינו למעלה:

ומעתה מדוקדקין דברי המתניתין, דבדברי ר"י לא הי' יכול לשנות לשון חייב, כיון דר"י ס"ל דחמץ לאחה"פ אסור, כדאיתא בפסחים (דף כ"ח), וא"כ לדידי' מהני ביטול לח"י, ושוב א"א לחייב מלקות את השוחט את הפסח על החמץ. דהוה ה"ס שמא ביטל בלב. ול"ש לומר דמשכחת חיוב מלקות בח"י, דלשטתו גם לח"י מהני ביטול, וע"כ נקיט רק לשון עובר, אמנם בדברי ר"ש שפיר נקיט לשון חייב, כיון דהוא הוא דס"ל דחמץ לאחה"פ שרי כידוע, ולדידי' ל"מ ביטול לח"י, וא"כ שפיר משכחת חיוב מלקות בשוחט את הפסח על החמץ, דל"ק דהוה ה"ס שמא ביטל החמץ. די"ל דמיירי בח"י דל"מ ביטול, ולכן תני לדידי' לשון חייב להורות שיש חיוב מלקות בזה וכמו שכתבנו:

ו) ובזה יעלה בידינו ענין נכבד לבאר דברי הש"ס בפסחים (כ"ח ע"ב), חמץ בין לפ"ז בין לאח"ז עובר עליו בלאו, תו"ז עובר עליו בלאו וכרת, דברי ר' יהודה, ר"ש אומר חמץ לפ"ז ולאח"ז אינו עובר בולא כלום, תו"ז עובר עליו בלאו וכרת, ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה, ריה"ג אומר תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה עיי"ש, והתוס' בנדה (ס"ח ע"א ד"ה כך) דקדקו על הלשון תמה על עצמך דקאמר ריה"ג, אשר הוא יחידי בכל הש"ס, וזה נתן ענין רב לאוהבי הפלפול לענות בו:

ועם האמור למעלה י"ל בדרך נחמד, והסגנון יהי' כך דריה"ג ערך דבריו אלה אל ר"י וכה אמר, בשלמא ר"ש דס"ל דחמץ לאחה"פ מותר שפיר יוכל לסבור דחמץ אסור בהנאה כל ז', אבל אתה ר"י דס"ל דחמץ לאחה"פ אסור, חמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל ז' הרי זה הוה תרתי דסתרי, ואין שני הדברים האלו יכולים לעמוד יחדו, דהנה בש"ס דפסחים (דף כ"ג ע"א) אמרינן בטעמא דריה"ג דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה, משום דכתיב לך שלך יהי', ורבנן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, ואידך תרי לך כתיבי, ואידך חד בנכרי שכבשתו וחד בנכרי שלא כבשתו, ואידך תלתא לך כתיבי, ואידך חד בשאור וחד בחמץ עכ"ל הש"ס, ומבואר דלכן ס"ל לחכמים דחמץ בפסח אסור בהנאה, משום דכל השלשה כתובים מיצרך צריכי ולא אייתר קרא למידרש שלך יהי', אבל אם יסתר אחד מהשלשה לימודים שוב יהי' קרא אחד מיותר ויהי' לדרשה דשלך יהי', וממילא נדע דחמץ בפסח מותר בהנאה, כמו דדרש ריה"ג וז"פ:

ז) והנה בהא דדרשו חכמים שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, הקשה בצל"ח בפסחים בחידושיו לדף ד' רש"י ד"ה בביטול בעלמא, ל"ל קרא למעט דאינו עובר בשל אחרים ושל גבוה, תיפוק לי' דאפי' בשלו אינו עובר אם ביטלו, וק"ו בשל אחרים, אכן קושיא זו יש ליישב בפשיטות, אם נאמר דלח"י ל"מ ביטול ממילא בשלו גם לאחר הביטול עובר, ושפיר איצטריך קרא למעט של אחרים ושל גבוה, וזה דוקא אם נאמר דלח"י ל"מ ביטול, אבל אם נאמר דלח"י מהני ביטול הדרא קושית הצל"ח לדוכתא, וא"כ לא נוכל לדרוש לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, ואייתר קרא להורות דשלך יהא וש"מ דחמץ בפסח מותר בהנאה, ולפמ"ש למעלה ד"ז אי מהני ביטול לח"י תליא אי חמץ לאחה"פ מותר או אסור, דאם חמץ לאחה"פ מותר והוה הדרא ומזבנא דומיא דיובל, ומהני זכי' בחמץ בפסח אף דהוה איסור הנאה, ל"מ ביטול לח"י, די"ל הואיל וזכי לי' חצירו, משא"כ אם נאמר דחמץ לאחה"פ אסור, שפיר י"ל דמהני ביטול לח"י, דל"ש לומר הואיל ואי בעי זכי לי' חצירו, דאין זכי' בחמץ כיון דהוה א"ה, וכמו שביארנו:

ח) ומעתה מה נחמדו דברי הגמ' דקאמר ריה"ג חמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה, וכונתו בזה לערוך מערכה נגד ר' יהודה וכה דבריו, בשלמא ר"ש שפיר יוכל לסבור דחמץ בפסח אסור בהנאה, כיון דהוא ס"ל דחמץ לאחה"פ מותר ול"מ ביטול לדידי' לח"י, וצריכי לשטתו כל השלשה קראי דלך, וא"כ אין לו הוכחה דמותר בהנאה, אבל ר"י דס"ל דחמץ לאחה"פ אסור, וע"כ מהני לדידי' ביטול לח"י וכדברינו למעלה, וא"כ ליכא למידרש אליבי' שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, דהשתא בשלו אינו עובר לאחר הביטול בשל אחרים לא כש"כ, וכקושית הצל"ח שהבאנו, וע"כ אתיא להורות דשלך יהי', וש"מ דחמץ בפסח מותר בהנאה, וא"כ יש לתמוה עליו איך ס"ל דחמץ בפסח אסור בהנאה ודוק:

ט) וכמה מעליא שמעתתא דא בישוב קושית המפורשים, אהא דמקשה הש"ס (בפסחים ז' ע"א), ולבתר איסורא ל"מ מבטל לי', והא תניא הי' יושב בבהמ"ד ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו וכו', ודילמא הך ברייתא ס"ל כריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה, ולדידי' ע"כ גם לאח"ז מצי מבטל דקאי ברשותי'. ולהנ"ל י"ל דבלא"ה יש לתמוה על הך ברייתא דקאמרה, שיבטל בלבו, הרי כאן הוה ח"י ולח"י ל"מ ביטול, וצ"ל דהברייתא ס"ל דגם לח"י מהני ביטול, ולפמ"ש למעלה הו"ל למימר דבח"י גם לאחר הביטול יש לעבור בב"י מטעם הואיל ואי בעי זכי לי' חצרו, וצ"ל דמאן דס"ל דלח"י מהני ביטול ה"ט, דהוה איסור הנאה ואין זכי' בא"ה, וכיון שכן ע"כ ס"ל דחמץ בפסח אסור בהנאה, וא"כ גם הברייתא דס"ל דלח"י מהני ביטול ג"כ ס"ל דחמץ בפסח אסור בהנאה, שלא כריה"ג, ושפיר יש לדייק ממנה דגם לאחר איסורא מצי מבטל, והענין נכבד:

תוכן העניינים

שות אבני חפץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה