שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין
סימן עד
ראובן הי' לו תביעה על שמעון, ואמר לו שילך עמו אל הב"ד לדון עפ"י ד"ת, והשיב לו שמעון, אם יש לך עלי דבר תבעני בערכאות, והלך ראובן ותבעו בערכאות, ושמעון השיב לו בערכאות, וכבר הי' להם כמה עמידות (טערמינע) לפני השופטים שמה, ועתה התנחם שמעון ושלח להזמין את ראובן לפני הב"ד, והשיב ראובן שאין רצינו לדון עוד לפני הב"ד, כיון ששמעון בעצמו אמר לו שיתבענו בערכאות, ועכ"פ טוען שיחזור לו מתחלה ההוצאות שעלו לו עד עתה ע"י המשפט בערכאות – הדין עם מי:
א) הנה מה שטוען ראובן שאין רצונו לדון בד"ת, כיון ששמעון בעצמו אמר לו שיתבענו בערכאות, אין בטענתו זו ממש ומחויב הוא לדון בד"ת, דהרי אפי' המקבל עליו בקנין לידון עם חבירו לפני עכו"ם אינו כלום, ואסור לדון לפניהם, כדאיתא בחו"מ סי' כ"ו סעיף ג', מכש"כ בזה שהי' בלא קנין, ורק שאמר לו שיתבענו בערכאות, בודאי יכול לחזור ולתובעו לפני דייני ישראל, אכן זה דוקא אם לא נגמר עוד המשפט בערכאות, אבל אם כבר נגמר שם המשפט ונתחייב שמעון, י"ל דאה"נ דאינו יכול לחזור ולתובעו לפני ב"ד, וכדאיתא בחו"מ שם בסי' כ"ו סעיף א' ברמ"א, דמי שהלך בערכאות של עכו"ם ונתחייב בדיניהם, וחזר אח"כ ותבעו לפני דייני ישראל, י"א שאין נזקקין לו, ויש אומרים דנזקקין לו, והרמ"א הכריע כסברא ראשונה דאין נזקקין לו עיי"ש, ואף דשם נאמר שמי שה לך בערכאות אין נזקקין לו, וכאן לא שמעון הלך בערכאות רק ראובן כי הוא התובע והוא הביא משפטו לפני ערכאות, וא"כ הי' מקום לומר דלשמעון גם לאחר גמ"ד נזקקין, מ"מ י"ל דכיון שמה שהלך ראובן הערכאות הי' עפ"י דבריו של שמעון. שאמר לו שיתבענו בערכאות, נחשב זאת כאילו שמעון הי' ההולך בערכאות ואין נזקקין לו אחר שנתחייב בדיניהם:
ב) ויש להביא דמיון לזה מדברי התוס' מנחות (כ"א ע"ב) ד"ה שהכהנים, שכתבו דמה שאמר ריב"ז מה שעשו ושרתו ידי שכחתי, אין כונתו מה שעשה מעצמו רק מה שנעשה עפ"י הוראתו עיי"ש, וה"נ כיון דההליכה בערכאות נעשתה עפ"י דיבורו של שמעון, חשוב זאת כאילו הוא הי' ההולך בערכאות. ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר ט"ז אות א', שהערתי מכמה מקומות שמצאנו בו, שהפעולה תתיחס ע"ש הגורם והמניע עיי"ש. ועיין תוס' שבועות (ל' ע"ב) ד"ה אבל שכתבו, דכשעושין איסור על ידו לא מקרי שוא"ת רק קו"ע עיי"ש, וזה ג"כ מתאים לעניננו. ויש להביא עוד דוגמא לזה מדברי הש"ס בחולין (ו' ע"א), כיון דקאמר לה עשי לי משליכי כמאן דעריב בידים דמי עיי"ש, ועיין גיטין (פ"ג ע"א), הרי שהלכה זו ונשאת לאחיו של זה וכו', לא נמצא זה עוקר דבר מה"ת, עוקר איהו עקר וכו', אלא גורם לעקור, ופירש"י וכי הוא עוקרו ממש, הרי נעקר מאליו בגרמתו של זה, עוקר משמע העושה איסור בידים עיי"ש, ומשמע קצת להיפוך מדברינו, דלשון פעולה לא יתכן רק על פועל ממש, אבל על גורם צריך לפרש לשון גורם ויש לחלק. ועיין תוס' גיטין (נ"ג ע"ב) ד"ה גזלן שכתבו, דמה שאמרו בב"ק (צ"ח ע"ב), אתפסתי' לתוראי ביד מאן דלא מצינא לאישתעי דינא בהדייהו, אין הכונה שתפסו בידים, רק הכונה שאתפסתי' גרמה להתפיס שלא שמרו מתפיסת ב"ד עיי"ש, ומשמע ג"כ כמ"ש דהפעולה תתיחס ע"ש הגורם. ועיין ב"ב (ט"ו ע"א) ברש"י ד"ה משלי קהלת שכתב, דעל שחזקי' גרם להן לעסוק בתורה, כדאמרינן בסנהדרין (צ"ד ע"ב), נעץ חרב על פתח בית המדרש, נקרא הדבר על שמו, וכ"כ גם בתוס' שם ד"ה חזקי', וזה מתאים ג"כ לדברינו שהפעולה תתיחס ע"ש הגורם וכמ"ש:
ג) ועיין בתומים בסי' כ"ו שם שכתב שני טעמים, דמשו"ה אין נזקקין לזה שהלך בערכאות ונתחייב בדיניהם, האחד משום דהוה כקיבל עליו קא"פ, שהדין שא"י לחזור אחר גמ"ד, והשני משום קנם, דכיון שקלקל מעשיו והלך בערכאות אין אנו אחראין להזדקק לו עיי"ש. ויש להביא סמוכין לדבריו מדברי הש"ס בב"ב (ל"ה ע"ב), אמרי נהרדעי אם בא אחד מן השוק והחזיק בה אין מוציאין אותה מידו, וכתבו התוס' שם בד"ה אין, דאפי' אם כתבו הרשאה זל"ז הואיל ורשעים הם אין נזקקין להם, ועיין בנתיבות סי' מ"ט ס"ק י"ז מ"ש בזה, וה"נ י"ל כיון שהוא רשע שהלך בערכאות אין נזקקין לו עוד, ויש לדמות זאת קצת גם להא דאיתא בכתובות (פ"ו ע"א), תולה מעותיו בעכו"ם, הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו בו שלא כהוגן עיי"ש. אבל יהי' איך שיהי' הנה שני הטעמים האלה שייכים בנ"ד גם אצל שמעון, כיון שהוא צוה שיתבעו אותו בערכאות הוה ג"כ כקיבל עליו קא"פ שא"י לחזור אחר גמ"ד, וגם מהראוי לקונסו כיון שהוא הראה הדרך לתובעו בערכאות והקולר תלוי בצוארו, ולכן אם לאחר שנתחייב בערכאות חוזר ותובע בדייני ישראל, שורת הדין נותנת שאין נזקקין לו וכמ"ש:
ד) ועפ"י דברינו אלה הי' מקום, לצדד ולומר, דלא לבד היכי שהנתבע אמר ב בפירוש להתובע שיתבענו בערכאות, כעובדא שאנו דנין עלי', ונתחייב שמה שאין נזקקין לו עוד בדייני ישראל, אלא אפי' היכי שהתובע הלך בעצמו בערכאות, ורק שהנתבע השיב לו בערכאות, אף שהי' בידו להזמינו לד"ת:
ונתחייב שמה ואח"כ רוצה הנתבע להזמינו לד"ת, ג"כ אין נזקקין לו, והסברא י"ל כנ"ל דכיון שהנתבע כאשר השיג התביעה מערכאות הי' בידו להזמינו לד"ת, והוא לא עשה כן רק השיב בערכאות, חשוב זאת ג"כ כקיבל עליו לדון לפני קא"פ שהדין שאינו יכול לחזור אחר גמ"ד, ואף שלא אמר בפירוש כן, מ"מ המעשה שעשה שהשיב על התביעה, חשובה כקבלה. ויש לדמות זאת להא דאיתא באה"ע סי' קכ"א סעיף ה', דמהני בגט הרכנת הראש במי שנשתתק, וביארו בח"מ ובב"ש שם, אע"ג דבגט בעינן שישמעו קולו של המגרש, מ"מ כיון שהרכין ראשו ועשה מעשה בגופו, הוה כשמיעת קול, וכן הוא בירושלמי (וכעין זה כתבו התוס' בקידושין (מ"ט ע"ב) ד"ה דברים, דאף ודברים שבלב ל"ה דברים, מ"מ היכי דאיתא אומדנא והוכחה על הכונה, אפי' דברים שבלב הוה דברים עיי"ש), וה"נ המעשה שהשיב על התביעה בערכאות הוה כקבלה, והא דכתב הרמ"א דמי שהלך בערכאות ונתחייב שמה אין נזקקין לו עוד, שמשמע מדבריו דרק להתובע אין נזקקין, אבל להנתבע נזקקין, י"ל דמיירי היכי שהנתבע הוכרח ללכת בערכאות, ולא הי' סיפק בידו להזמין את התובע לד"ת, אז אמנם הדין דאף שנתחייב בערכאות, רשות בידו אח"כ להזמין את התובע לד"ת, דמה שהלך בערכאות ל"ה מרצונו, מחמת שקיבל עליו לדון לפניהם, רק בהכרח ע"י כפי', אבל היכי שהברירה הי' בידו אחרי השיגו התביעה מערכאות להזמין את התובע לד"ת, והוא לא עשה כן, רק השיב בערכאות, שפיר י"ל דדמי לדינו של הרמ"א, דמי שהלך בערכאות ונתחייב שמה אין נזקקין לו עוד, בשגם להטעם השני שכתב התומים שהבאנו למעלה בדברינו, דזה משום קנם בודאי י"ל כן. דכאן גם הנתבע הלך חשכים שהי' בכחו להזמין לד"ת והוא לא עשה כן, ומהראוי לקונסו שלא לזדקק לו עוד וכמ"ש:
ה) ועיין בחו"מ סי' כ"ב סעיף ג', דאם קיבל עליו עכו"מ לדיין אפי' קנו מיני' אין הקנין כלום, ואסור לידון לפניו, וכתב ברמ"א שם דאם כבר דן לפניו לא יוכל לחזור, ומשמע לכאורה דקאי על מ"ש המחבר שקיבל עליו בקנין לדון לפני עכו"מ, ואז היא דאינו יכול לחזור לאחר גמ"ד, אבל שלא בקנין גם לאחר גמ"ד יכול לחזור, אכן ז"א דלפמ"ש התומים שהבאנו למעלה, הא דאינו יכול לחזור בדן לפני עכו"מ לאחר גמ"ד, הוא משום דהוה כקיבל עליו קא"פ שהדין שא"י לחזור אחר גמ"ד, ובקא"פ לאחר גמ"ד גם בלא קנין א"י לחזור, כדאיתא בחו"מ שם בסי' כ"ב סעיף א', וצ"ל דמ"ש הרמ"א דאם כבר דן לפני עכו"מ א"י לחזור הוא ענין בפ"ע ולא איכפת לן בזה אי קיבל עליו בקנין או לא. אמנם יש לדקדק דכאן משמע מלשון הרמ"א שכתב סתם, דאם כבר דן לפניו א"י לחזור, דשום אחד לא יכול לחזור לאחד גמ"ד, ולהלן בסי' כ"ו כתב הרמ"א דמי שהלך ותבע בערכאות ונתחייב שם א"י לחזור ולתבוע, ומשמע דרק התובע א"י לחזור ולתבוע, אבל הנתבע אה"נ דיכול לחזור ולתבוע, ולפמ"ש למעלה הדבר נכון, דכאן בסי' כ"ב מיירי הרמ"א שנתרצו שניהם לדון לפני עכו"מ, ואז אמנם לאחר גמ"ד אין שום אחד יכול לחזור, יהי' מאיזהו טעם שיהי', או משום דהוה כקבלו עלייהו קא"פ, אי מחמת קנם, כיון ששניהם נתרצו לדון לפני עכו"ם, וראוי לקונסם, אבל להלן בסי' כ"ו מיירי הרמ"א, שהתובע הלך בערכאות, והכריח את הנתבע לדון עמו שם נגד רצונו, בזה אמנם הדין דרק התובע א"י לחזור ולתבוע בדיני ישראל, אבל הנתבע שפיר יכול לחזור ולתבוע, כי הוא לא נתרצה כלל לדון בערכאות, ומה שדן לפניהם הי' רק ע"י כפי' מחמת אונס והכרח, ואינו מחויב לקבל את דינם וכאמור:
ו) ועיין בש"ך שם בסי' כ"ב שהשיג על הרמ"א במה שחילק בין לכתחלה ודיעבד, ודעתו לחלק בין אם קבלו בקנין סתם לדון לפני עכו"מ עפ"י דיניהם, דאז אפי' בדיעבד ל"מ ובין אם קנו בפרטות לדון לפני עכו"מ אחד, דהוה כקבלו עליהם קא"פ דמהני עיי"ש, אמנם בתומים שם חזק שטת הרמ"א ואסברה לן בדרך נכון, דעיקר האיסור לדון לפני עכו"ם הוא בזה שעומד לפני העכו"מ ודן לפניו דעי"כ מיקר שם אלילים ועושה גוים פלילים, אבל אם כבר דן לפניהם, בקיום הפסק ליכא איסורא, ולכן לאחר גמ"ד לא יוכל לחזור, דעכשיו ליכא עוד איסורא, ובשביל האיסור שעשה למפרע לא יתבטל הקנין, ואין זה בגדר כל מילתא דא"ר לא תעביד אעל"מ, דא"כ הו"ל להגמרא למימר דאיכא בינייהו בין רבא ואביי עיי"ש, וסברתו היא כעין סברת המהריט"ץ הידועה דכמדארל"ת אעל"מ ל"ש לומר, רק היכי דאם, לא אהני מעשיו יתוקן האיסור, אבל אם גם לא אהני מעשיו לא יתוקן האיסור, ל"ש לומר כמדארל"ת אעל"מ, ומה"ט אמרינן בחולין (י"ד ע"א) דהשוחט בשבת וביוה"כ אעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה, ול"א כמדארל"ת אעל"מ והדברים ידועים ואכמ"ל:
ז) הדרינן למ"ש למעלה, דאם לא נגמר עוד הדין בערכאות, מחויב ראובן ללכת עם שמעון לפני הב"ד, אף ששמעון בעצמו השיב לו שיתבענו בערכאות וכמו שביארנו, ומעתה נדון אודות טענת ראובן השני', ששמעון ישיב לו ההוצאות שעלו לו עד עתה בערכאות, בטרם ידון אתו בד"ת. והנה לכאורה ס"ל דאין שמעון מחויב להחזיר לראובן ההוצאות כיון שתבעו בערכאות שלא ברשות ב"ד, והלכה רווחת היא דאין מחייבין את הנתבע להחזיר להתובע ההוצאות שעלו לו בערכאות, רק אם תבעו ברשות ב"ד, וכדאיתא בחו"מ סי' י"ד סעיף ב' ברמ"א, אמנם עכ"ז נראה הצדקה טענת ראובן, דע"כ ל"א דאם הלך התובע בערכאות שלא ברשות ב"ד אין הנתבע מחויב להחזיר לו הוצאותיו, זה דוקא אם הלך בעצמו בערכאות, אבל אם הנתבע צוה לו שילך בערכאות כעובדא דידן נהי שקודם שנגמר הדין יכול לחזור ולתובעו לפני דייני ישראל וכאשר ביארנו למעלה, מ"מ מחויב להחזיר להתובע הוצאותיו, ויש ללמוד זאת מהא דהביא הרמ"א שם בסי' י"ב בשם המרדכי דמי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו לך ואני אבא אחריך והלך והשני לא הלך אחריו צריך לשלם למי שהלך כל יציאותיו. וה"נ כיון ששמעון הנתבע אמר לו שיתבענו בערכאות, הו"ל כאומר לו לך ואני אבוא אחריך וצריך להחזיר לו הוצאותיו. ויש לדמות זאת ג"כ למ"ש הסמ"ע סי' ל"ט ס"ק מ"ו, דאם המלוה אמר להלוה עשה לך שט"ח ואלוה לך, ואח"כ חזר המלוה צריך לשלם להלוה דמי סופר שהוציא וה"נ כיון שהנתבע אמר להתובע שיתבענו בערכאות וחזר, צריך להחזיר לו הוצאותיו. ועיין בנתיבות סי' ר' ס"ק י"ג שכתב, דמי שאמר לחבירו הבא לי סחורה פלונית ידועה שדמי' קצובין ואקנה אותה, ואח"כ לא רצה לקנות, דמשלם הוצאותיו. כמו לך ואני אבוא אחריך. וזה מתאים לעניננו:
ח) ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חאה"ע ח"ר סי' ק"י אות ז' שצידד עפ"י דברי הנתיבות האלו, דזה דוקא אם לא נתן לו שום מעות על הסחורה שצוה להביא, אז אמנם צריך להחזיר לו הוצאותיו, אבל אם נתן לו מקצת כסף, דהדין דיכול לחזור כיון דמעות אין קונות רק למי שפרע, גם ההוצאות א"צ להחזיר, דשאני היכי שלא הי' שום קנין דסרך רק על דיבורו שצוה להביא, וע"כ חייב לשלם ההוצאות, משא"כ כשהי' קנין, הרי לא סמך על דבריו ורק על הקנין וכיון דהקנין הי' גרוע ועפ"י ר"ת אין בו ממש ורשאי לבטלו, פטור גם מההוצאות, דאיהו הוא דאפסיד אנפשי' שלא עשה קנין המועיל, ואף שלפ"ז אדעתא דקנין אמר והקנין ל"מ, משא"כ כשלא הי' קנין כלל לאו אדעתא דקנין אמר, ולכן חייב בהוצאות יהי' נמצא דאם לא עשה קנין כלל, עדיף מאם עשה קנין רק שהקנין הי' גרוע, אין זה תימא שכיוצא בזה כתבו התוס' בקידושין (מ"ט ע"ב ד"ה דברים) דעדיף טפי מי שלא התנה דמהני אומדנא ממי שהתנה ולא התנה כהלכתו עיי"ש. ונראה להביא קצת סמוכין לזה מדברי הגמרא בסנהדרין (ה' ע"ב), דאף דשנים שדנו דיניהם דין, אם אחד מתלתא אמר איני יודע יוסיפו דיינים. דשם מעיקרא אדעתא דתלתא יתיבי, הכא לאו אדעתא דתלתא יתיבי עיי"ש, וה"נ י"ל דכשהי' קנין כסף ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר פ"ח שהבאתי כמה דוגמאות שמצאנו שהעדר הדבר המוחלט עדיף יותר ממציאותו שלא ע"צ היאות. וכן דברנו מזה למעלה בסי' נ"א עיי"ש, והדברים מתאימים גם לעניננו:
ט) ויש להעיר במ"ש למעלה דשמעון חייב להחזיר לראובן הוצאותיו, משום דכיון דהוא תבעו בערכאות על פיו הוה כמו לך ואני אחריך, דשאני בהך דלך ואני אחריך וכן ביתר המקומות שהבאנו, דהמעשה הוא מעשה היתר לכן אמרינן כיון שזה צוה לעשות המעשה וגרם ההוצאות בדיבורו, מחויב לשלם לחבירו ההיזק שגרם, משא"כ בנ"ד שהמעשה הוא מעשה איסור, דאסור ללכת בערכאות, י"ל דלא הו"ל לראובן לסמוך אדיבורו של שמעון וליעבד איסורא, ואם שמע לו ועבד איסורא איהו הוא דאפסיד אנפשי' ושמעון פטור. ויש לדמות זאת להאומר לחבירו שיעשה דבר עבירה דהמשלח פטור דאשלד"ע, משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ועיין בסמ"ע בסי' קכ"ב שכתב, דיכול המשלח לומר סברתי שלא ישמע לי, וע"כ אין על המשלח חיוב, וה"נ יוכל שמעון לומר סברתי שלא ישמע לי, ומהיכי תיתי לן לחייבו. אכן עכ"ז י"ל כדברינו דע"כ ל"א דאשלד"ע והמשלח יוכל לומר סברתי שלא ישמע לי, זה דוקא לענין שאין לחייב את המשלח בעונש או שאין לחייבו ממון לגבי איש אחר, אם ע"י השליחות לד"ע נעשה היזק לאיש אחר, אבל לגבי השליח עצמו, אם השליחות לד"ע גרמה היזק להשליח מחויב המשלח לשלם לו, ויש ללמוד זאת מהא דאיתא בחו"מ סי' ש"פ סעיף א, דהאומר לחבירו קח כלי זה ושברו בגד זה וקרעו פטור. וקשיא אמאי יפטור, הרי שם המעשה היא דבר עבירה, דאסור לעשות כן משום בל תשחית, וכדאיתא בקידושין (ל"ב ע"ב), דמקשה על ר"ה דקרע שיראי באנפי רבה ברי' כדי למיחזי אי רתח, והא קעבר משום ב"ת, ועיין שבת (קכ"ט ע"א) דמקשה על הנהו דשרפי כלים ביום הקזה, והיכי עבדי הכי והא קעברו על ב"ת, ומשני דב"ת דגופאי עדיף. אבל לולא זאת אסור לאבד כלים בידים, ועיין ברמב"ם פ"ו מה' מלכים ה"י שפסק כן לדינא, דכל המשבר כלים וקורע בגדים וכו' עובר בל"ת א"כ ה"נ אמאי יפטור, לימא סברתי שלא ישמע לי, וע"כ דלגבי השליח עצמו שיתחייב להמשלח ל"א כן, וא"כ י"ל כמו דהשליח פטור אם ע"י השליחות לד"ע גרם היזק להמשלח, ה"ה דהמשלח חייב כשגרם היזק להשליח, דחדא מילתא היא, וא"כ ה"נ בנידון שלפנינו י"ל דכיון דשמעון אמר לראובן שיתבענו בערכאות, חייב לשלם לו ההוצאות שגרם לו, אף דהציווי הוה לדבר עבירה וכמו שביארתי:
י) ודע דבדברינו אלה הי' מקום לקיים המנהג, שנהגו בכמה בתי דינים במדינתנו שאם התובע הלך בערכאות שלא ברשות ב"ד, והנתבע השיב לו ג"כ בערכאות, ואח"כ הזמינו לד"ת, מחויב הוא להשיב לו ההוצאות שעלו לו בערכאות, זולת ההוצאה הראשונה, וזה מפאת שהשיב לו בערכאות ולא הזמינו לד"ת תיכף בהשיגו התביעה מערכאות, וכן רגילים אנחנו לפסוק גם אצל הב"ד דפ"ק רישא. ואאמו"ר הגאון זצלה"ה בהקדמתו לספר בית יצחק ממו"ז מאוה"ג זצלה"ה חחו"מ אות כ"א פקפק ע"ז, דמי עדיף ממקבל עליו לדון עם חבירו לפני עכו"ם:
דקבלתו אינה כלום ואסור לדון לפניהם, כדאיתא בחו"מ סי' כ"ו, ומדוע איפוא ישלם הנתבע ההוצאות להתובע, ודי לנו לפטור את התובע שלא ישלם להנתבע ההוצאות שגרם לו, אבל לא שיצטרך עוד הנתבע לשלם להתובע הוצאותיו עיי"ש, ולהנ"ל י"ל דה"ט כיון שהנתבע כשהשיג התביעה בערכאות לא הזמין את התובע לד"ת, רק השיב לו בערכאות, חשוב זאת כאלו אמר לו שיתבענו להבא בערכאות, וע"כ צריך להשיב לו כל ההוצאות שהוציא אח"כ מכאן ולהבא, כדין האומר לחבירו שיתבענו בערכאות שצריך להחזיר לו הוצאותיו, מטעם לך ואני אחריך, ואין זה ענין כלל לקבלה לדון בערכאות וכאשר ביארנו:
יא) ויש לדמות זאת להא דאיתא בגיטין (ע"ג ע"ב) תנא ובלבד שימות ולכי מיית הוי גיטא, והא קיי"ל דאין גט לאחר מיתה, אמר רבה באומר מעת שאני בעולם, וכתבו התוס' שם בד"ה אמר, דאין הכונה שאמר כן רק נעשה כאומר מעת שאני בעולם וכו' עיי"ש. וה"נ כיון שהשיב בערכאות, הלא ידע שהתובע ישיב ג"כ כדרך הדנים בערכאות, ונעשה כאומר תבעני בערכאות, שמחויב לשלם ההוצאות מטעם שביארנו דהוה כאומר לך ואני אחריך, שחייב להחזיר ההוצאות שגרם. ועיין בנתיבות סי' רל"ב ס"ק י' שכתב דלענין שיתחייב מטעם לך ואני אחריך, ל"ב שיאמר לו בפירוש, רק כל שהסדר הוא כך לעשות הוה כאומר לו עיי"ש, וזה מתאים לדברינו. ויש להביא עוד דמיון לזה מדברי הגמרא בגיטין (ס"ו ע"ב), אי סבירי לן דכתובו כתב ידן היא כתב, הגט נעשה כאומר אמרו. וביאר ברש"י שם דמדלא קפיד עליה נעשה כאומר אמרו לסופר ויכתוב. וה"נ י"ל שנעשה כאומר תבעני בערכאות וכמ"ש:
יב) עוד יש להביא דוגמא לזה מדברי המג"א בסי' קע"א ס"ק י"ח שהביא בשם שלחן ארבע בהא דאיתא שם, דהנכנס לבית חבירו לא יאמר תנו לי לאכול עד שיאמרו הם, דאם נתנו לפניו לאכול א"צ שיאמרו לו. וראי' מאליעזר שאמר לא אוכל וכו' אף שעדיין לא אמרו לו וש"מ שא"צ אמירה בזה עיי"ש והיינו דמה שנתנו לפניו לאכול זה הוה כאמירה דהמעשה הוה כדיבור, וה"נ י"ל דהמעשה שהשיב הנתבע בערכאות זה עצמו נחשב כאלו אמר לו שיתבענו בערכאות וכמ"ש. ואם כי יש לפקפק עוד בזה, דסוף כל סוף לא אמר לו בפירוש שיתבענו בערכאות, מ"מ ההכרח לקיים המנהג הזה, כי לולא זאת קשה יהי' להעמיד הד"ת על תלו. כי התובע בראותו שהנתבע השיב לו בערכאות, וכמה פעמים הי' לו אתו עמידות לפני השופטים וגרם לו הוצאות רבות, וזה משום שחשב שיזכה שמה בדין וע"כ לא רצה לדון עמו בד"ת, שמא בדיני ישראל לא יזכה, אבל עכשיו שרואה שכלתה אליו שם הרעה ויתחייב בדין הוא חוזר להזמינו לפני הב"ד. הנה אם. לא נפסוק לו שעכ"פ ישיב לו הנתבע ההוצאות שגרם לו במה שלא הזמינו תיכף לד"ת, ורק השיב לו בערכאות, פעמים רבות לא ירצה לעמוד אתו לד"ת עוד ולציית דינא, ואנו אין בידינו לכופו, לכן מוטב יותר לפסוק שהנתבע ישלם לו הוצאותיו ובזה נקל יהי' לקרב הצדדים לד"ת. ועיין בהגהות שבסוף ספר שו"ת מהרש"ם, ח"ג סי' פ"ט מה שהביא בזה בשם שו"ת מהרא"ל צינץ שמתאים ג"כ לדברינו: