שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין
סימן עג
א) נסתפקתי בהא דאיתא באו"ח סי' תקפ"ו סעיף ז', דשופר שניקב אם לא סתמו, אעפ"י שנשתנה קולו כשר, וכתב ברמ"א שם בשם הכלבו ותשובת הרא"ש, דמ"מ אם יש לו שופר אחר אין לתקוע בו, כי י"א שאין לתקוע בשופר נקוב עיי"ש, איך הדין אם בעת שרוצה לתקוע אין לו שופר אחר, אבל אם ימתין איזהו זמן יהי' לי, אם מחויב להמתין, או דילמא כיון דכעת אין לו, יוכל לתקוע בשופר הזה, ואינו מחויב להמתין עד שיהי' לו שופר אחר, דע"כ ל"א דאם יש לו שופר אחר אין לתקוע בזה, רק אם יש לו תיכף, אבל לא כשצריך להמתין עליו איזהו זמן:
והנה לכאורה י"ל, דשהויי מצוה לא משהינן, וכיון שהוא רוצה כעת לתקוע ולקיים המצוה ואין לו שופר אחר רק זה שניקב, יוכל לתקוע בו, ואין לו לה להשהות המצוה עד שיביאו לו שופר אחר, אכן יש לדחות כיון דאם ימתין יקיים המצוה יותר מן המובחר, שיהי' לו שופר שלם, מותר להשהותה, וכיון דמותר להשהותה, ממילא מחויב להשהות עד, שיביאו לו שופר אחר, דהדרינן לדינו של הכלבו ותשו' הרא"ש, דאם יש לו שופר אחר אין לתקוע בזה שניקב. ובדבר זה אמנם אי מותר להשהות המצוה כדי לעשותה אח"כ מן המובחר כבר עמדו גדולים חקרי לב, עיין מג"א סי' כ"ה ס"ק ב' שכתב, דשהויי מצוה לא משהינן, אעפ"י שיעשה אח"כ המצוה מן המובחר, אולם בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' ל"ד חולק עליו, וס"ל דנכון להשהות המצוה כדי לעשותה אח"כ מן המובחר, ואין בזה משום שהויי מצוה לא משהינן עיי"ש. ולפענ"ד נראה להביא סמוכין לדעת המג"א מהא דאיתא בסוף סוכה, ונימא לי' דל בדל (פירוש שיאמר משמר היוצא למשמר הנכנס שיקח היום ששה בשוה ולא שבעה, ובזה ירויח שלשבת הבאה יקח ג"כ ששה ולא חמש, כאשר יהי' לו אם יטול עכשיו שבעה), ואמר אביי בוצינא טב מקרא, ופירשו התוס' שם בד"ה בוצינא, דאדם אוהב יותר דבר מועט לאלתר מדבר מרובה לאח"ז עיי"ש, וה"נ י"ל דיש יותר חשיבות בעשיית המצוה לאלתר אף שאינה מן המובחר כ"כ, מעשייתה לאח"ז אף שאז תעשה מן המובחר:
ב) עוד נלפע"ד להביא קצת דמיון לזה מדברי הש"ס בב"מ (צ"ד ע"ב), מסתברא שני' כשומר שכר שכן חייב בגניבה ואבדה, אדרבה ראשונה כשומר שכר, שכן חייב לשלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב, אפו"ה קרנא בלא שבועה עדיפא עיי"ש, ומשמע ג"כ דהמיעוט עכשיו חשוב יותר מהמרובה לאח"ז, ולכן כיון דהקרן משלם תיכף, משא"כ הכפל אינו משלם רק לאחר שבועה, תשלום הקרן שהוא תיכף עדיף מתשלום הכפל שהוא לאח"ז, וה"נ י"ל דעשיית מצוה תיכף שלא מן המובחר עדיף יותר מעשיית מצוה לאח"ז אף שתהי' מן המובחר:
ג) אמנם נלע"ד להביא ראי' גם לאידך גיסא, דמותר להשהות המצוה כדי לעשותה אח"כ מן המובחר, מהא דאיתא בקידושין (נ"ג ע"א) וכרב מי לא תניא, והתניא הצנועין מושכין את ידיהם והגרגרנים חולקים, מאי חולקים חוטפים, ועיין ברש"י שם שביאר, דקס"ד האי חולקין לאו ליטול חלקו המגיע קאמר, כיון דנשתלחה בו מארה כפול למאי חזי, אלא חולקין דרך עילוי, מניח חלקו לחבירו ונוטל כנגדו במקום אחר, אלמא אית בהו דין חלוקה וכו', ומשני לעולם אין בו דין חלוקה, ומאי חולקין חלקו המגיע קאמר וכו', ומשמע דאילו הי' בו דין חלוקה, הי' רשאי הכהן לותר על חלקו, כדי שיטול אח"כ חלק חבירו, וקשה איך הי' רשאי לעשות כן, הרי יש עליו מ"ע לאכול קדשים, כמו דכתיב ואכלו אותם אשר כפר בהם, ודרשינן מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים (פסחים נ"ט ע"ב), ושהויי מצוה לא משהינן, וצ"ל כיון דאח"כ יעשה המצוה מן המו בחר, דעתה אין לו רק כפול, ואח"כ יהי' לו שיעור שלם כשיעור אכילה שהיא בכזית מותר להשהות, וש"מ דכדי לעשות מן המובחר מותר להשהות הות המצוה. ויש לחלק דשאני התם שעתה אינו עושה שום מצוה, דשיעור אכילה היא בכזית והוא אין לו רק כפול, לכן מותר להשהות, משא"כ היכי שעתה ג"כ מקיים המצוה, ורק שאין עושה אותה מן המובחר, י"ל דשהויי מצוה לא משהינן, ואין זה ענין כלל למה שחקרו האחרונים אם גם בח"ש יש קצת מצוה, ועיין בהגהות רצ"ח יומא (ל"ט) שהוכיח מזה עצמו שאמרו שלא הגיע לפעמים לכהן רק כפול, דגם בח"ש יש מצוה, דלולא זאת לא הי' חולקין כן כיון שתתבטל לגמרי המצוה דאכילת קדשים עיי"ש (ועיין לעיל בסי' ז' מ"ש בפרט זה אי בח"ש יש ג"כ מצוה) דבכל אופן ליכא בח"ש קיום המצוה בשלימות ורק מקצת המצוה נעשית, ובזה י"ל דמותר להשהות כדי לקיים אח"כ המצוה בשלימות, משא"כ היכי שגם עתה קיום המצוה הוא בשלימות, ורק שאינו מן המובחר, אה"נ דאין להשהותו, כי חילוק גדול יש בין קיום מצוה שלא בשלימות לקיום מצוה בשלימות ורק שלא מן המובחר כמובן. ובלא"ה יש לדחות דהמצוה דאכילת קדשים לא נאמרה לכל כהן בפרטות ורק לכלל הכהנים ביחד (וכן הוכיחו המפורשים ג"כ מזה עצמו שחלקו כפול, דלולא זאת לא הי' רשאים לעשות כן ולבטל המצוה דאכילת קדשים שהיא בודאי בכזית כשאר מצות שנאמרה בהן אכילה, ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר קצ"ז ולעיל בסי' ת' מ"ש בפרט זה), וממילא ל"ש לומר בזה שיהוי מצוה לא משהינן, דהמצוה באמת תתקיים תיכף בלי שיהוי ע"י כהנים אחרים ודוק:
ד) ויש להביא דמיון לחקירתנו מהא דאיתא בשבת (קל"ג ע"א), דלפי ההו"א דר"ש מתיר דשא"מ אף בפ"ר, אתיא הא דרשינן ובשר אעפ"י שיש שם בהרת ימול, כגון שאומר אבי הבן דלקוץ בהרת בנו הוא מכוין, ומקשה ואי איכא אחר ליעביד אחר ומשני דליכא אחר עיי"ש, ומשמע דכיון דבדליכא אחר רשאי האב למול, כשרוצה למול ואין לו בשעת מעשה אחר, רשאי תיכף למול וא"צ להמתין ולהדר אחר איש אחר שיבוא וימול (דלולא זאת הי' צריך לפרש דלא שרי רק בדליכא אחר וא"א להדר אחר אחר), וה"נ כיון דבאין לו שופר אחר רשאי לתקוע בזה שניקב, אם רוצה לתקוע ואין לו בשעת מעשה שופר אתר. רשאי לתקוע וא"צ להמתין עד שיביאו לו אחר, ומצאנו ענין דומה לזה גם בחולין (ק"ל ע"ב) דאמרינן שם דאין נותנין מתנות לכהן ע"ה, וכתבו התוס' בד"ה מנין דזה דוקא כשיש כהן חבר, אבל אי ליכא כהן חבר אלא ע"ה יתנו לו, ואל ימתין עד שיזדמן לו חבר, וזה ג"כ דוגמא מתאים לעניננו דלא שרי רק בדליכא חבר, אבל א"צ להמתין עד שיהי' חבר, וה"נ י"ל כן:
ה) ויש להעיר עוד לענין חקירתנו מהא דאיתא ביומא (ו' ע"ב) לענין טומאה בציבור שנדחתה בדליכא טהורים, ומ"מ אי ליכא טהורים בהאי בית אב ואיכא בבית אב אחרינא מהדרינן אחרייהו עיי"ש, וה"נ י"ל אי איכא שופר שאינו ניקב במקום אחר ההכרח להדר אחריו. ועיין בשבות יעקב סי' ל"ד שהבאנו למעלה בדברינו, שדן לענין מי שבשעת קריאת ההלל אין לו רק אתרוג שאינו מהודר, אבל כשר עפ"י דין לצאת בו, ואם ימתין איזהו זמן יהי' לו אתרוג מה ודר, שצריך להמתין על האתרוג המהודר, והסתייע ג"כ מדברי הש"ס ביומא שהבאנו לענין טומאה בציבור עיי"ש וזה מתאים לעניננו. ואני מוסיף עוד דבכה"ג ששוהה המצוה כדי לעשותה אח"כ מן המובחר ל"ה בכלל שיהוי מצוה לא משהינן, כיון שאין השיהוי מרצונו, ואטו אי הו"ל איזהו אונם או מניעה שלא יכול לקיים המצוה תיכף, וכי יחשב לו זאת לשיהוי בעשיית המצוה, וה"נ הוה כאונס, דהא דאינו עושה המצוה הוא רק מחמת שרוצה לשמוע דברי חכמים שאמרו שאין לעשות כן רק בשא"א בענין אחר, והוא יודע שאם ימתין יעשה כיאות, הוה כאנוס מחמת תקנת חכמים, וכדוגמא שכתבו התוס' שבת (ד' ע"א) ד"ה קודם, דאם אינו עושה מחמת שחכמים אמרו לו לעשות אין עליו חטא עיי"ש, ודומה לזה איתא ג"כ בתוס' ישנים יבמות (ל"ה ע"ב) ד"ה ונמצאת מעוברת דל"ל דחייב קרבן שהרי אנוס הוא כיון שעשה כדין עיי"ש, וה"נ אין זה בגדר שיהוי מצוה לא משהינן וכמ"ש:
ו) ועיין תוס' מגילה (ט' ע"ב) ד"ה ולא שכתבו, דלכן כה"ג שעבר הי' יכול לשמש ככהן הדיוט. אי לאו טעמא דמעלין בקודש ולא מורידין ול"ה מחוסר בגדים, כיון שעפ"י ב"ד הוא עיי"ש, וה"נ י"ל כיון שמה ששוהה לעשות המצוה הוה מחמת שחפץ לשמוע דברי חכמים ולעשות המצוה מן המובחר הוה כעושה עפ"י ב"ד ואין עליו חטא. ועיין בגליון הש"ס מגילה שם שהבין דמ"ש התוס' כיון שעפ"י ב"ד הוא, כונתם ע"ד שכתבו התוס' ביומא י"ב ע"ב) ד"ה כהן דלכן כה"ג שעבר הי' יכול לשמש בד' בגדים, משום דכה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה עיי"ש, ולפענ"ד כונת דברי התוס' ע"ד שכתבנו, דכיון דמה שלובש רק ד' בגדים הוה עפ"י ב"ד אין עליו חטא, ודבריהם מתאימים עם דברי התוס' בשבת שהבאנו, דמה שעושה עפ"י ציווי חכמים, הוה כאנוס מחמת תקנת חכמים, וה"נ הוה כאנוס עפ"י ב"ד כמ"ש, ועיין בכ"מ פ"ג מה' חמץ ומצה ה"ח שכתב, כיון שחז"ל צוהו שלא לבער החמץ ביו"ט חשוב אנוס ואינו עובר בב"י עיי"ש, וזה מתאים ג"כ לדברינו ויש לדמות זאת ג"כ קצת להא דאיתא בגיטין (נ"ד ע"א) גברא לתקוע קא מכוין ואנן ליקום ולקנסי', וה"נ כיון שהוא מכוון לטובה לעשות המצוה מן המובחר וכי בשביל זה נחשוב לו לחטא על ששהה בעשיית המצוה וכאמור: