שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין
סימן סג
א) ראיתי בשו"ת חסד לאברהם מהדו"ת חאה"ע סי' ו', שדן באשה שבעלה הרחיק ממנה נדוד, ואח"כ מת, דל"ש בה איסור קטלנית, דע"כ ל"א דאשה זו מוחזקת להמית בעלי', רק אם מתו בהיותם אצלה, אבל אם נתרחקו ממנה מקודם זמן מה, אין אנו תולים סיבת המיתה בהאשה, רק אנו אומרים דשאר דבר גרם המיתה, דאל"כ אפי' בנתגרשה מב' אנשים ומתו אחר הגירושין, תאסר האשה מדין קטלנית, דנאמר דמה ששהתה עמהם קודם הגירושין, גרם להם המיתה עיי"ש:
ונראה להביא חיזוק לדבר זה מדברי הספר חסידים סי' תע"ח שכ' וז"ל, תינוק בית אשה סימן, אשה לשלישי או לרביעי לא תנשא, אם מתו בעליהן זה אחר זה, לא לאחר שבאו עלי' ומתו בלא בנים, או מיד לאחר בעילה, כמו ער ואונן שלא עכבו אצל תמר עכ"ל, הנה מדדקדק הספר חסידים וכתב שמתו לאחר שבאו עלי', או מיד לאחר בעילה, מוכח דס"ל ג"כ דאיסור קטלנית ל"ש רק כשמתו האנשים בהיותם אצלה, אבל אם עבר איזהו זמן בנתים ל"ה קטלנית, כסברת הס' חסד לאברהם הנ"ל. וראיתי בתשו' חס"ל שכתב, דהסברא הנ"ל ל"ש רק אם נאמר כטעם דמעיין גורם, דאז אמנם י"ל כן, דכיון שעבר זמן מה, אנו אומרים שלא המעיין גרם המיתה רק ד"א, אבל אם נאמר מזל גורם, לא איכפת לן במה שעבר איזהו זמן, וגם בכה"ג הוה קטלנית, ורק במעשה שהי' שם, שהבעל הי' מוכתב למלכות, צידד די"ל דאפי' לטעם דמזל גורם לא נעשית קטלנית, כיון שבלא"ה כופין אותו לגרשה, לא נוכל לומר שרוע מזלה גרם שמת, שהרי זה הוא אדרבה לטובתה, שהותרה מכבלי העיגון עיי"ש, ולפי"ז לפ"מ דנקטינן דהעיקר כטעם דמזל גורם, מדקיי"ל דגם בארוסה יש חשש קטלנית, כדאיתא באה"ע סי' ט', ממילא ל"ל כסברא הנ"ל, ולדעתי גם לטעם דמזל גורם י"ל כן, כיון שכל עיקר הטעם דמזל גורם, הסביר הרא"ש בתשובה סי' נ"ג דמזל האשה גורם שתתפרנס בצער, ולכן ימותו עלי' בעלי' שלא יהי' לה מי שיפרנסה, וכאן שבלא"ה לא היתה פרנסתה ממנו, איך נוכל לתלות מיתתו ברוע מזלה:
ב) ואם גם נניח כסברת החס"ל שהבאנו, דכיון שכופין את הבעל להוציא, מה שמת ל"ה מפני רוע מזלה של האשה רק מפני טוב מזלה, לא הי' צריך לענין השאלה דשאילתא קדמוהי לבוא מפאת שהבעל הי' מוכתב למלכות, וע"כ הוא מאלה שכופין להוציא, כדאיתא באה"ע סי' קנ"ד, רק הי' יכול לומר בפשיטות, דכיון שלא נתן להאשה מזונותי' כופין אותו להוציא, כדאיתא בש"ע שם סעיף ג' ובסי' ע' סעיף ג', ולכן אם מת ל"ה קטלנית כאמור, ואולי שם הי' המעשה שהבעל הספיק להאשה מזונותי', ולכן לא הי' מקום לדון מצד זה, ובלא"ה י"ל דהא אי כופין את הבעל להוציא, כשאינו נותן להאשה מזונותי' עדיין לא ברור הוא, דבש"ע שם בסי' ע' יש שתי דיעות בזה, וברמ"א הביא דאין כופין להוציא, אם אינו נותן מזונות, מאחר שאין לו, ועיין בתשו' ח"ס אה"ע ח"א סי' קל"א שהכריע בזה, דאם יש להבעל ואינו רוצה לזון אין כופין להוציא ורק כופין לזון, ומי שאין לו ואינו רוצה להרויח, כופין בשוטים להוציא, ומי שאינו יכול להרויח ואינו פושע, כופין בדברים להוציא, ולמ"ד מזונות דאורייתא אף בשוטים עיי"ש. ולפי הכרעה הזאת י"ל לנ"ד לענין קטלנית, דאם יש להבעל לזונה, אף שעבר זמן מה שלא זן אותה ואח"כ מת, כיון שלא הי' בכלל אלה שכופין להוציא, ואדרבה הי' בידינו לכופו לתת מזונות, הוה האשה קטלנית, די"ל שמת מפני רוע מזלה שלא יהי' לה מי שיפרנסנה (ואף שבלא"ה לא פרנסה, אבל הרי הי' בידה לכופו), אמנם אם לא הי' להבעל לזונה, ועבר זמן מה שלא זן אותה, שפיר הוה טובה לפני' מה שמת, כיון דבלא"ה היתה צריכה לכופו שיגרשנה, וכיון שכן ל"ה קטלנית, דמיתת הבעל לא היתה כלל מפני רוע מזלה וכאמור:
ג) אמנם זה דוקא אם נקח לנו סברת החס"ל הנ"ל למשקולת, ועיקר ההיתר יהי', מפני שהבעל במנעו מזונות מאשתו, הוה מאלה שכופין להוציא, שפיר יש לחלק כנ"ל, בין אם יש לו להבעל, או אין לו, וכהכרעת הח"ס שהבאנו, אבל באמת א"צ לכ"ז, כי הסברא שכתבתי היא פשוטה וברורה, דכיון שלא נתפרנסה האשה ע"י הבעל, אין לנו לתלות מיתתו ברוע מזלה, שלא יהי' לה מי שיפרנסנה, דהרי בלא"ה לא נתפרנסה ע"י הבעל, ולא איכפת לנו, אם הי' לו להבעל או לא, רק כיון שלא נתפרנסה על ידו ל"ה קטלנית, ולפ"ז גם בהבנת דברי ספר חסידים הנ"ל, שדקדק וכתב דל"ה קטלנית, רק אם מתו האנשים מיד, ומשמע דאם עבר איזהו זמן שלא חי' ביחד ל"ה קטלנית י"ל או דס"ל דמעיין גורם, ואז בפשיטות י"ל דכיון דעבר איזהו זמן, אין לתלות המיתה במעיין האשה וכדברי הס' חס"ל הנ"ל, או דס"ל מזל גורם, וכונתו להוציא היכי שעבר איזהו זמן ולא פירנסה בנתים, שאז א"א לתלות המיתה ברוע מזלה וכמו שביארנו, ועיין בנובי"ק אה"ע סי' ט' שהעלה, דבאשה שהיא נו"נ ומצלחת ל"ה קטלנית, דל"ש בה לומר שמת מחמת רוע מזלה, שלא יהי' לה מי שיפרנסה, דגם בלא הבעל היא מצלחת עיי"ש, ולדברינו לאו דוקא באשה נו"נ הדין כן, רק בכל אשה שמתפרנסת שלא ע"י הבעל י"ל הכי, וכאשר כתבנו למעלה, ומדברי ר הספר חסידים סייעתא לדברינו:
ד) ואחרי אשר מהדברים האלה יפתחו שערי היתר חדש בענין איסור קטלנית והילכתא גבירתא איכא למשמע מזה, מהראוי לחקור על מדת הזמן שהאשה צריכה להיות נפרדת מבעלה וניזונית מאלי', שלא תהי' בגדר קטלנית. והנה מפשטות לשון הספר חסידים הנ"ל, שכתב לא תנשא אם מתו בעליהן זה אח"ז לאחר שבאו עלי' ומתו בלא בנים או (התיבה הזאת כפי הנראה מיותרת היא) מיד לאחר בעילה, משמע דלא נעשית קטלנית רק אם מת הבעל מיד לאחר שבאו עלי'. אולם מצאנו לפעמים שהלשון מיד הוא לאו דוקא, ופירושו לאחר זמן, עיין בר"ש טהרות פ"ט מ"ד שכתב, דכל א אותו היום מיד קרי לי', ועיין בתשו' צמח צדק סי' ק"כ, דהנשבע לשלם מיד זמנו כל היום, ועיין בקהלת יעקב אלגזי מענה לשון ח"ג לשון בני אדם סי' תפ"ז, שהוכיח מדברי הגמ' סנהדרין (ל"ת ע"א) דאפי' הלילה הבא לאחר היום הוא בכלל מיד, דבש"ס שם איתא, מפני מה נברא אדה"ר ע"ש, כדי שיכנוס למצוה מיד, הרי דהש"ס קרא לשבת מיד, אף דאינה מתחלת רק בלילה של אחרי היום שנברא בו, אולם ראי' זו יש לדחות. דגם ההכנות שעושה האדם בע"ש לצורך השבת נחשבות ג"כ למצוה, עיין שבת (קי"ז ע"ב) והכינו את אשר יביאו, א"ר חסדא לעולם ישכים אום להוצאת שבת, שנאמר והי' ביום הששי והכינו את אשר יביאו עיי"ש, אכן י"ל דזה דוקא אחרי ששבת הקב"ה ממלאכתו ביום השביעי, ונקבע השבת ליום השביתה לדורות, אבל אז בע"ש כשנברא אדה"ר, הלא לא נודע עוד שישבות הקב"ה ביום השביעי ויהי' שבת בעולם וממילא לא הי' צורך כלל להכין בע"ש והבן:
ה) ויש להוכיח דלשון מיד כולל לפעמים אפי' זמן מרובה מדברי הגמרא במ"ק (כ"ג ע"א), ואם אין לו בנים מותר לישא ל אל לאלתר עיי"ש, ולאלתר שמה הפירוש לאחר ז', עיין תוס' שם ד"ה ואמר, ועיין ב"ב (ל"ו ע"א), הגודרות אין להן חזקה אמר רבא אין להן חזקה לא לאלתר אבל יש להן חזקה לאחר ג' שנים, עיי"ש, הרי דעד ג' שנים מקרי לא לאלתר, וה"ה די"ל דמקרי מיד, כי לאלתר ומיד פירוש אחד להם, ועיין בכללי הספר כנה"ג ובתשו' מהר"ם אלשקר סי' כ"ו, שכ' ג"כ דלאלתר יש לו לפעמים שיעור גדול, ועיין גיטין (כ"ז ע"ב), שיש:
מחלוקת בשיעור לאלתר כמה הוה. ולעומת זה מצאנו בש"ס ג"כ דחודש כבר נקרא זמן מרובה, עיין מ"ק (כ"ג ע"א), מאי לז לזמן מרובה א"ר פפא שלשים יום, אלמא דחודש כבר יצא מגדר לאלתר ונקרא זמן מרובה (ועיין ש"ס קידושין (ע' ע"א), ושמא תאמר לז לזמן מרובה ת"ל חודש אלמא דחודש לא נקרא זמן מרובה וצ"ע), ועיין בשעה"מ פ"ד מה' סוכה שהאריך בזה, ורצה להוכיח דגם יותר משבעה ימים הוה בכלל זמן מרובה עיי"ש:
ו) ועיין חולין (ד' סע"א) חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין, וכתבו התוס' שם בד"ה מותר דבבצק איירי, ומותר מיד דקאמר היינו כשיעור לישה, וביאר במהויש"א שם דכונתם דל"ל דמיירי בפת, דא"כ לא הוה מותר רק לאחר שיעור אפי' ולא הו"ל למימר דמותר מיד עיי"ש, ומשמע דלשון מיד הוא בדיוק, ואם אך נתאחר כדי אפיה ל"ה בכלל מיד, ועיין בטו"ז יו"ד סי' קל"ד ס"ק י' שכתב ג"כ דכל ששהה מעט לא מקרי מיד עיי"ש, ע"כ מדברי הספר חסידים קשה להחליט דבר ברור כזה אמנם מצד הסברא י"ל דעכ"פ צריכה האשה להיות נפרדת מבעלה י"ב חודש, למען תצא מחשש קטלנית, וסמוכין לזה יש להביא מדברי הראב"ד הובא במהרש"א עדיות סוף פ"ב שכתב, דלכן הי' משפט דור המבול י"ב חודש, משום דאיכא מזל שעה או מזל חודש, ע"כ הי' משפטן כל הימים וכל החדשים עד שנה תמימה ע"ש, ולכן כיון שעיקר ההיתר בקטלנית בגוונא שאנו דנין הוא, דאחרי שנתפרנסה בלעדי הבעל, אין לתלות מיתתו ברוע מזלה שלא יהי' לה מי שיפרנסנה, דהרי אדרבה היא מתפרנסת בעצמה ואנו רואים איפוא שמזלה טוב, לכן מהצורך שתעבור עלי' שנה תמימה, למען נראה אם עברו עלי' כל המזלות לטובה, דאל"כ אין ראי' שמזלה טוב, דהמזל משתנה מחודש לחודש וכדברי הראב"ד והמהרש"א שהבאנו. אכן כ"ז רק בדרך הערה ומשא ומתן של הלכה, אבל למעשה יש להתישב הרבה בדבר, כי חמירא סכנתא, ועיין בתשו' חות יאיר סי' קצ"ז שרצה ג"כ לצדד, דאם חי הבעל איזהו זמן אחר הנשואין ומת, ל"ה האשה בגדר קטלנית, ועכ"ז למעשה פקפק בזה עיי"ש:
ז) ודע דבדברי הספר חסידים שהבאנו יש לדקדק עוד. במה שכתב, אם מתו בעליהן זה אחר זה שבאו עלי', מה זה שדקדק לומר שמתו בעליהן זה אחר זה, ונראה בזה רעיון נכון, דכונת הספר חסידים לדייק, דלא נעשית קטלנית רק אם מתו בעלי' זה א אחר זה בלי הפסק גירושין בנתים, אבל אם לא מתו אנשי' זה אחר זה, ורק נתגרשה שה בנתים מבעל אחד, בכה"ג לא נעשתה קטלנית, ולפ"ז יופשט לנו הספק שנסתפק בבאר היטב סי' ט' ס"ק ב', אי דוקא בזא"ז הוה קטלנית או גם בסירוגין. ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה באה"ע ח"ר סי' מ"ו שהעיר בזה מדברי מהרי"ט ח"ב סי' ל"א, שכתב לענין ערל שמתו אחיו מחמת מילה, דהיכי שעבר ועל השלישי וקיים נפסקה החזקה, וה"נ י"ל. דאם נתגרשה בנתים נפסקה החזקה ול"ה קטלנית, ומדברי הספר חסידים שהבאנו יש ראי' נאותה, דלמען תהי' האשה בגדר קטלנית בעינן ושימותו אנשי' בז בזא"ז, אבל אם מתו בסירוגין וכגון שנתגרשה בנתים, לא נעשתה קטלנית:
ח) ועיין בתשו' ב"י למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חאה"ע ח"ר סי' מ"ה, שהעתיק ג"כ דברי הס"ח שהבאנו, ועמד שם במה שכתב ומתו בלא בנים, שמשמע מדבריו, דרק כשאין לה בנים הוה קטלנית, אבל לא ביש לה בנים, והביא מדברי הס"ח האלו סמוכין למה שחידש הגה"צ מקאמארנא זצל"ה בפירושו על משניות הנקרא בשם נוצר חסד אבות פ"ג, דביש להאשה בנים ל"ה קטלנית, ואנכי בהגהה שם הנדפס ממני צדדתי, דאין כונת הס"ח להורות דביש לה בנים ל"ה קטלנית, רק כונתו להשמיענו, דאפי' כשאין לה בנים ונפלה לי ליבום, ג"כ הוה קטלנית, משום דהס"ח קאי בשמה, דגם ביבמה שייך האיסור דקטלנית, שלא כדעת הרלב"ח, דס"ל דביבום ל"ש איסור קטלנית, ועיין בתשו' ח"צ סי' א' מ"ש בזה: