שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין
סימן סב
ע"ד הספק בגיורת, שבגיותה הי' לה שני אנשים ומתו, אם רשאי ישראל לישא אותה אחר שנתגיירה, ואין בה משום חשש קטלנית:
א) הנה לכאורה י"ל דזה תליא בשני הטעמים אשר לאיסור קטלנית המובאים בגמ' יבמות (ס"ד ע"ב), דאם נאמר דהטעם הוא משום דמעיין גורם, י"ל דגם בכה"ג איכא איסורא, כיון שאנו רואים שמתו שני אנשי', הנה זה לאות שהמעיין שלה גורם להמית בעלי' והוה בגדר קטלנית, אבל אם נאמר דטעם השני הוא העיקר, והיינו דמזלה גורם, י"ל דכיון שנתגיירה נשתנה עלי' המזל למעליותא, ואף דבגיותה הי' מזלה רע, וגרם שימותו בעלי', כדי שלא יהי' לה מי שיפרנסה ותחי' חיי צער, כמ"ש הרא"ש הובא בב"ש רס"י ט', עתה הוטב מזלה ואין לחוש שימות האיש שישאנה, וממילא ליכא חשש קטלנית, וכיון דאנן פסקינן מזל גורם, מדקיי"ל דגם בארוסה יש חשש קטלנית, כדאיתא באה"ע שם בסי' ט', א"כ בגיורת אין לחוש לקטלנית:
ב) ויש להעיר לפ"ז, אמאי כששאלו בגמ' ביבמות שם מאי בינייהו (אי מזל גורם או מעיין גורם), השיבו איכא בינייהו דאירסה ומת, א"נ דנפל מדיקלא ומית, ולא השיבו איכא בינייהו גיורת וכנ"ל, וי"ל דהש"ס לא נחית למנינא לחשוב כל הנפ"מ שבין שני הטעמים ותני ושייר, וכמ"ש התוס' בב"ב (ה' ע"ב) ד"ה ואפילו, דבכמה מקומות נוכל למצוא איכא בינייהו טובא, ואינו חושש לומר אלא דבר אחד או שנים, וכיוצא בזה כתבו ג"כ התוס' בב"ק (ל"ג ע"א) ד"ה הקדישו ניזק ובנדה (ל"ה ע"ב) ד"ה איכא בינייהו, וגדולה מזו כתבו התוס' במגילה (ח' ע"א) ד"ה אין בין, דאפי' היכי דתני הלשון אין בין, אשר הלשון הזה מורה על חשבון מדויק, ג"כ אמרינן דתני ושייר, כדאשכחן במס' תענית (דף י"ג ע"ב), אכן התוס' בב"ק (ס"ב ע"ב) ד"ה מי קתני חולקים ע"ז, וס"ל דהיכי דתני אין בין לא תני ושייר, אמנם זה דוקא אם נאמר הלשון אין בין, אבל אם נאמר הלשון איכא בינייהו הו י"ל דגם התוס' מודים דלא נאמר בדיוק, ורק ע"צ הדוגמא פרט אחד או שנים אף דבאמת איכא יותר:
ג) ועיין בס' יד מלאכי כללי המ"ס סי' תמ"ח שהביא בשם הר"י בן ווירגא בספרו שארית יוסף ריש נתיב הבעיא והפשיטות, דע"כ ל"ש לומר כנ"ל דלשון מה בינייהו הוא לאו דוקא ותני ושייר, רק אם לא חשיב רק נפ"מ חדא, אבל אם נקיט תרתי, תי, הנה מדנחית למניינא ש"מ דהלשון הוא דוקא עיי"ש. אולם מדברי התוס' בב"ב שהבאנו מוכח, דאפי' היכי דנחית למנינא, אמרינן ג"כ דהלשון הוא לאו דוקא. דהתוס' כתבו דנוכל למצוא טובא, ואינו חושש לומר אלא דבר אחד או שנים, הרי להדיא דדעתם דאפי' כשחושב שני נפ"מ י"ל דתני ושייר, ובפרט בנוגע להא מילתא אי מזל גורם או מעיין גורם, בלא"ה י"ל דמה שאמרו בגמ' איכא בינייהו הוא לאו דוקא, דבאמת איכא עוד נפ"מ ביניהם שלא חשבו בגמרא, כמו אשה שהיא נו"נ ומצלחת אחרי מיתת בעלה, דלטעמא דמזל גורם ל"ה קטלנית, דעינינו הרואות דאין מזלה גורם לעניות, ולטעמא דמעיין גורם הוה קטלנית, וכמו שהעלה בנובי"ק אהע"ז סי' ט', וכן לענין אם נשאת דהדין שלא תצא, וכתב בתשו' רלב"ח סי' ל"ו, דזה דוקא אם נאמר מזל גורם, משא"כ אם נאמר מעיין גורם אה"נ דתצא וכאלה יש עוד, ואם כן אין לתמוה אם שייר ג"כ החילוק לענין גיורת. ועיין בבאר היטב אה"ע שם סי' ט' ס"ק ח' שהעיר, אמאי לא חשיב נפ"מ בין הטעמים לענין נתגרשה, דטעם דמזל גורם שייך גם בנתגרשה כשטת רש"י ביבמות (כ"ו ע"א), משא"כ הטעם דמעיין גורם ל"ש רק במתו, ולדברינו למעלה גם קושיא זו ל"ק ודוק:
ד) וכאשר התבוננתי בזה, עלה בלבי להביא ראי' נאותה כראי מוצק לענין שאלתנו, אם בגיורת שייך איסור קטלנית, מהא דאיתא במדרש הובא בספר תורת משה עה"ת (למרן הח"ס) פרשת במדבר (בביאורים על רות) דרות היתה בתחלה אשת כליון וכשמת נשאה מחלון עיי"ש (ויש להביא סמוכין לזה מלשון הכתוב שנאמר, ושם שני בניו מחלון וכליון, ואח"כ כתיב וישאו להם נשים מאביות שם האחת ערפה ושם השנית רות, ומשמע מפשטות הלשון, דמחלון המוזכר תחלה נשא את ער ערפה הנזכרת ג"כ בראשונה, וכליון המוזכר באחרונה נשא את רות הנזכרת באחרונה, ולבסוף כאשר נשא בועז את רות, אמר אל הזקנים, עדים אתם היום וכו' וגם את רות המאבי' אשת מחלון קניתי לי לאשה, וקשה הרי מפשטות הלשון מוכת דרות היתה אשת כליון, וע"כ כדברי המדרש הנ"ל דאחרי מיתת כליון לקח אותה מחלון לו לאשה, ועיין תוס' כתובות (ז' ע"ב) ד"ה והא ובספרי הדרש והעיון פ' חיי מאמר ק"א מ"ש בזה), וקשה איך נשא אותה בועז אח"כ, הרי היתה קטלנית, כיון שכבר מתו עלי' שני אנשים, וכן תמה בס' תורת משה שם, ואם נאמר דבגיורת ליכא חשש קטלנית ניחא, לפי המבואר במדרש דכשנשאו מחלון וכליון נשותיהם לא גיירו אותם, עיי"ש בפרשה ב' ט', וישאו להם נשים מואביות, תני בשם ר"מ לא גיירו ולא הטבילו אותן, א"כ לא נתגיירה רות עד שנשאה בועז, ולכן לא היתה בגדר קטלנית, וזה ראי' נפלאה:
ה) וראיתי בס' תורת משה שם, שרצה לתרץ הקושיא הנ"ל, איך נשא בועז את רות, הרי היתה קטלנית, דכיון דנשאה בתורת יבום, ל"ש החשש דקטלנית, דשומר מצוה לא ידע דבר רע (עיין בתשו' הרלב"ח סי' ל"ו ובתשו' ח"צ סי' א'), אפס דדחה זאת, דהרי אנו רואים כאן שלא הגינה מצות יבום. דמת מחלון אע"ג שלקח רות שהיתה יבמתו עיי"ש. והנה מה דפשיטא לי' להח"ס, דהיכי שמת היבם ואנו רואים שלא הגינה עליו המצוה, שוב גם לענין יבום שייך החשש דקטלנית, דבר זה מבעי' לי' להגאון חיד"א בברכ"י אה"ע סי' ט' סעיף ב', עיי"ש שנסתפק ביבמה שנתיבמה ב' פעמים ומתו היבמין, אם מותרת להתיבם פעם ג', כיון דראינו שהוחזקה לקטלנית גם ביבום, או נימא דתלינן במקרה, ואין חילוק בין זו ליבמה דעלמא, וצידד אח"כ דלא פלוג, ואם נאמר דכשמתו ב' יבמי' לא נעשתה קטלנית, עאכו"כ כשלא מת עלי' רק יבם אחד כמעשה דרות, בודאי לא נעשתה קטלנית, ומותרת ליבמה השני. אכן בעיקר הדבר שהעיר הח"ס, דכיון שמת מחלון ש"מ שלא הגינה עליו מצות יבום, נפלאתי מאד וכי מצוה קעביד מחלון במה שנשא אשת אחיו, הרי באמת לא היתה זקוקה כלל ליבום, כיון שלא נתגיירה, וקידושין לא תפסי בה כלל, ומה שנשאה מחלון י"ל, שנשאה מרצונו, או דאה"נ שסבר שיקיים מצות יבום אבל באמת לא קיים, ובכל אופן לא היתה כאן שום מצוה שתגן עליו ועיין בחידושי הרד"ל על המדרש רות ב' אות ל"ה, שכתב ע"ד המדרש שם, העוד לי בנים במעי, וכי יש אדם מיבם אשת אחיו שלא הי' בעולמו, דבלא"ה ל"ה שייך כאן ענין יבום, כיון שלא הי' קידושין תופסין בהן, שלא נתגיירו, וזה כדברינו. וכן במ"ש הח"ס דלכן נשא בועז את רות, ולא חש לאיסור קטלנית, דביבום ל"ש איסור קטלנית דשומר מצוה לא ידע דבר רע, הדברים תמוהים, דאטו מטעם יבום נשא בועז את רות, הרי יבום ל"ש רק באחין מן האב, ובועז הי' בן אחי אביו של מחלון, כדאיתא בב"ב (צ"א ע"א) אלימלך ושלמון אבי בועז ופלוני אלמוני כולן בני נחשון בן עמינדב הן עיי"ש, ומה שנשא בועז את רות להקים שם למחלון, לא עשה כן רק מרצונו הטוב. אבל לא הי' עליו שום חיוב ומצוה שתגין עליו:
ו) ועיין בפירש"י רות (ד' י') שפירש דברי המקרא להקים שם המת על נחלתו וכו' וז"ל, מתוך שאשתו יוצאה ובאה בנחלתו ומכנסת ומוציאה, אומרים זאת היתה אשת מחלון, ושמו נזכר עלי' עכ"ל, הרי שנזהר הי' רש"י שלא לפרש דברי המקרא כפשוטו, דע"י היבום יקים שם המת על נחלתו, כלשון הכתוב בפ' יבום, דבאמת לא הי' כאן ענין יבום כלל, וע"כ נלחץ רש"י להמציא ענין אחר, במה יקים שם המת על נחלתו, אם ישא בועז אלמנותו, ובלא"ה א"א לומר דבועז נשא את רות מתורת יבום (וכן שמחלון נשא אותה מתורת יבום), דרות היתה איילונית כדאיתא במדרש רבה פרשה ז' י"ד, ויתן ה' לה הריון עיקר מוטרין לה הי' לה, וחקק לה הקב"ה עיקר מוטרין. ואיילונית אינה מתיבמת, כמבואר ביבמות (כ"ד ע"א), אשר תלד פרט לאיילונית שאינה יולדת. ויש לשער קצת, דלכן כשאמרו כל העם והזקנים לבועז, יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה, הקדימוו רחל ללאה, ובמדרש דקדקו ע"ז דה"ט משום שרצו לברכו בבנים. כמאמר הכתוב ויהי ביתך כבית פרץ וכו' מן הזרע אשר יתן ה' לך מן הנערה הזאת, ולכאורה הי' זאת ברכה לבטלה, דרות היתה איילונית שאינה יולדת כנ"ל, ולכן הקדימו שם רחל להראות כי גם היא היתה עקרה וילדה בדרך נס, וכן יעשה ה' גם לרות. אכן בזה לא לבד על הח"ס יש לתמוה, כי אם גם על רבינו המהרש"א, שג"כ הלך בחידושיו ליבמות ע"ז בסברא זו, דבועז נשא את רות בתורת יבום ממש, עיי"ש בח"א שכתב דדין יבום נהג אז בקרובים, כמ"ש הרמב"ן בפ' וישב, דקודם מ"ת הי' חל חובת יבום על הקרובים, וצידד לומר, דאף שלא ידעו עוד הדרשה דעמוני ולא עמונית, ג"כ הי' רשאי ליבמה מטעם עדל"ת, דהגזירה לאסור ביאה ראשונה אטו ביאה שני' לא נאמרה עוד עיי"ש, והדברים האלה תמוהים מאד וקשה להבינם, דמה ראי' מדברי הרמב"ן לכאן, אה"נ דקודם מ"ת הי' יבום נוהג בקרובים, אבל מעשה דבועז הרי כבר הי' לאחר מ"ת, ואז לא הי' נוהג יבום רק באחיו של מת, וגם בלא"ה לא הי' שייך כאן ענין יבום מטעמים שביארנו, ע"כ דברי המהרש"א צע"ג: