שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין
סימן נט
ע"ד השאלה, שפתחו בש"ק האה"ק להוציא ממנו ס"ת לקרות בו, ומצאו שנחתך ממנו חתיכה בתחלת היריעה עם הרבה תיבות, וכפי הנשמע עשתה זאת אשה אחת מטורפת בדעתה רח"ל, אם יש לנזיר תענית מפאת זה על המתפללים בבהמ"ד, שנעשתה בו התועבה הזאת, או אולי גם על כל יושבי העיר:
א) הנה כבר ראה כ"ת דברי המג"א בסי' מ"ד ס"ק ה', שהביא בשם ספר משפטי שמואל, דנוהגין להתענות כשנפלו תפילין על הארץ וה"ה שנפל ס"ת, אולם המג"א קיצר ולא הביא המקור, שממנו יצא המנהג הזה, וראיתי מביאים דבספר משפטי שמואל נתן סמך למנהג הלז, דיש להתענית מחמת זלזול כבוד ס"ת ותפילין, מהא דאיתא במ"ק (כ"ו ע"א) דהרואה ס"ת שנשרף חייב לקרוע, וה"ה הרואה תפילין שנשרפי, כדמוכח בש"ס שם ממעשה דר' אבא דאנח טוטפתי' אבי סדיא. ואתא בת נעמתא ובעי למבלעי' ואמר השתא איחייבין לי שתי קריעות עיי"ש, וכיון שיש חיוב לקרוע, לכן נוהגין ג"כ לההענות, וה"ה שמתענין גם בס"ת שנפל, ועיין בכפות תמרים סוכה (מ"א), ובשו"ת חיים שאל סי' י"ב. נמצא לפ"ז כיון דכל עיקר הסמך להתענות בס"ת שנפל, הוא משום דדמיא לס"ת שנשרף, ממילא גם בנקרע הס"ת יש להתענות, וכיון דגם לענין חיוב קריעה הדין שוה ברואה ס"ת שנקרע כמו ברואה ס"ת שנשרף, כדאיתא בש"ע יו"ד סי' ש"מ, ועיי"ש בש"ך ס"ק נ"ו שכ' שנשרף וה"ה נקרע ונחתך ונמחק וכו' עיי"ש, וכן היא שטת הב"ח שם, אמנם לפ"ז באנו למחלוקת הב"ח והב"י, כי הב"י חולק על הב"ח, וס"ל דדיקא כשרואה ס"ת שנשרף חייב לקרוע ולא בשאר כליון. אבל כשנתחקה היטב נראה דאין זה ענין כלל לנידון שלפנינו, דע"כ לא נחלקו הפוסקים אם נקרע הוה כנשרף, לענין חיוב הקריעה, רק אם הי' שם בשעת מעשה כשנקרע הס"ת, אבל אם לא הי' שם בשעת מעשה, רק אח"כ ראה כי נקרע הס"ת כמעשה שלפנינו, הכל מודים דא"צ לקרוע, דגם בנשרף כה"ג א"צ לקרוע, כאשר הורה הח"צ בתשובה סי' ט"ז, דכל עיקר חיוב קריעה אינו אלא לעומד ורואה בעת שהס"ת נשרף, כמעשה דמלך יהודה, אבל שמיעה וידיעה בלא ראי' לא, ועיין בברכי יוסף יו"ד סי' ש"מ שיורי ברכה סעיף כ' שהביא כן בשם האגודה, א"כ גם לענין חיוב התענית בכה"ג הדין שא"צ להתענות:
ב) וראיתי בח"צ שם שהביא ראי' לזה, דא"צ לקרוע רק כשראה ס"ת שנשרף, מהא דאיתא בשבת (ק"ה ע"ב), העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, הא למה זה דומה לס"ת שנשרף עיי"ש, וכן הוא במ"ק (כ"ה ע"א), אלמא דהקריעה על שריפת הס"ת הוא דומה להקריעה שיש לקרוע בשעת יציאת נשמה, וא"כ כמו שהתם אין החיוב רק על העומד בשעת יציאת נשמה, ה"נ אין החיוב רק על העומד בשעת שריפה. ולדברי הח"צ הי' מקום לצדד ולומר דיש חילוק בזה בין זה שהס"ת שלו ובין אנשים אחרים, דבעל הס"ת אף אם לא הי' בשעת השריפה ג"כ חייב לקרוע, דזה דומה למת דידי' דחל חיוב הקריעה גם לאח"ז, אבל אנשים אחרים אינם מחויבים לקרוע רק אם הי' בשעת שריפה, כמו שאין מחויבין לקרוע על מת אחר רק העומדים בשעת יציאת נשמה, אמנם יש להעיר בזה לפי מה דקיי"ל דבת"ח חייבין לקרוע, אפי' אם לא הי' בשעת יציאת נשמה, דת"ת הכל קרוביו, כדאיתא במו"ק שם, וכן נקטינן בש"ע יו"ד סי' ש"מ, א"כ גם בשריפת ס"ת נמי י"ל, דאפי' אלה שלא היו בשעת שריפה יתחייבו לקרוע דאטו מי גרע ס"ת מת"ח:
ג) ונראה בזה עפ"י דברי מהרי"ט, שכתב בישוב הסתירה שיש בין דברי הגמ' במכות (כ"ב ע"ב) ובין דבר הגמ' בקידושין (ל"ג ע"ב), דבמכות אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה, אלמא דגברא רבה גד ול במעלה מס"ת, ובקידושין שם איבעי' להו אם לעמוד מפני ס"ת, ודרשו ר' חלקי' ור' סימון ור"א ק"ו, אם מפני לומדי' עומדין מפני' לא כש"כ, אלמא דת"ח קטן במעלה מס"ת, ותי' במהרי"ט דת"ח פ שוט שעוסק בתורה ואינו מורה הוראה קטן הוא במעלה מס"ת, ולכן שפיר מדייק הגמ' בקידושין, מפני לומדי' עומדים מפני' לא כש"כ, אמנם במכות המדובר מגברא רבה, והיינו ת"ח שמורה הוראה, ות"ת כזה אה"נ דגדול במעלה מס"ת. א"כ לפי מה דאיתא בש"ע שם, דאין חיוב לקרוע רק על ת"ח שיודעין משמיעותיו שחידש, עיי"ש ובש"ך שם ס"ק י"ז, וחכם כזה הוא גדול במעלה מס"ת, ואין להביא ממנו ראי' לס"ת, ואדרבה משם יש להסתייע עוד לדברי הח"צ, דמדחזינן שעל סתם חכם אין קורעין, רק מי שהי' בשעת יציאת נשמה, ש"מ דגם בס"ת שנשרף, אשר גם הוא שוה במעלה לחכם כזה, א"צ לקרוע רק מי שהי' בשעת שריפה וכמ"ש:
ד) ועפ"י דברי מהרי"ט הנ"ל (וכדבריו איתא ג"כ בפנ"י קידושין שם) הי' מקום לומר בביאור דברי הגמ' כתובות (י"ז ע"א), ר' יוחנן אמר נטילתה כנתינתה, מה נתינתה בס' רבוא, אף נטילתה. בס' רבוא, וה"מ למאן דקרי ותני, אבל למאן דמתני ל"ל שיעורא, וי"ל הכונה ע"ד הנ"ל, דמאן דקרי ותני שהוא ת"ח סתם, דומה לס"ת, ולכן אין. מגיע לו רק כבוד ככבוד התורה שנתנה בס"ר, אכן מאן דמתני לאחרים דהיינו ת"ח ומורה הוראה, שהוא בבחינת גברא רבה המוזכר בגמ' מכות שהבאנו, גדול במעלתו מס"ת, ולכן אין לדמות כבודו לכבוד התורה. ועיין בתוס' שם ד"ה אבל שהביאו בשם השאילתות דר' אחאי, דממילא שמענו למאן דלא קרי ולא תני אין מבטלין, וי"ל בהבנת הדבר, דהשאילתות יסבור, דהא דמבטלין ת"ת להוצאת המת היא או משום דמעלת הת"ח גדולה ממעלת התורה, או עכ"פ שתיהן שוות דאז ג"כ מהראוי להקדים הוצאת המת על ת"ת, ע"ד שאמרו בקידושין (כ"ט ע"ב), לפדות את בנו ולעלות לרגל עולה לרגל ואח"כ פודה את בנו, שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת, וה"נ הוה הוצאת המת מצוה עוברת ומהראוי להקדימה על ת"ת, אמנם אם נאמר דכבוד התורה גדול מכבוד ת"ח, ל"ש לומר דמבטלין ת"ת מפני הוצאת המת, דכבוד התורה עדיף, ולכן כיון דכל עיקר הטעם דמבטלין ת"ת מפני הוצאת המת הוא משום דכבוד ת"ח עדיף מכבוד התורה או עכ"פ שוה, לכן שפיר כתבו התוס' דצריך שיהא עכ"פ קרי ותני, דאז נהי דלא עדיף כבודו מכבוד התורה, אבל עכ"פ דומה לו, ולכן דחינן כבוד התורה מפני כבודו וכנ"ל, אבל אם לא קרי ולא תני בודאי כבוד התורה עדיף ואין לבטל ת"ת מפני כבודו:
ה) ועיין בתוס' שם בכתובות ד"ה מבטלין, שהקשו על הא דאמרינן דמבטלין ת"ת להוצאת המת, מהא דאמר ר"ע במס' ד"א, תחלת תשמישי לפני חכמים, פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ומצאתי מ"מ ונטפלתי בו וכו', וכשבאתי והרציתי דברי לפני ר' יהושע ור"א, אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה כאלו שפכת דם נקי, ולדברי השאלתות הנ"ל יש לישב קושית התוס' בפשיטות. דבאמת גם ר"א ור"י ס"ל דמבטלין ת"ת להוצאת המת, והא שהוכיחו את ר"ע על שביטל עצמו מת"ת, כדי לעסוק בצרכי המת דקים להו במת הזה דלא הוה קרי ותני, ובכגון דא אין מבטלין, אמנם זה ליתא, דע"כ לא כתבו התוס' דלמאן דלא קרי ותני אין מבטלין, רק במת שיש לו מתעסקים משא"כ במעשה דר"ע שהי' מת מצוה כזה אפי' בדלא קרי ותני מבטלין, וע"כ שפיר הקשו התוס', ותי' דאה"נ דר"א ור"י ג"כ ס"ל דמבטלין ת"ת להוצאת המת, והתם לאו משום ביטול תורה קאתי עלה, רק משום דמ"מ קנה מקומו, או משום דביטל עצמו משימוש חכמים, דגדולה שימושה יותר מלימודה:
ו) ובזה י"ל ענין נאות בדברי הגמ' שם דקאמר מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה, אמרו עליו על ר' יה יהודה בר' אלעי, שהי' מבטל ח"ח להוצאת המת ולהכנסת כלה, ויש לדקדק, מדוע ספרו זאת לחידוש מר"י בר' אלעי שביטל ת"ת וכו', והלא בטח גם שאר חכמים לא מנעו מעשות כן, ועיין ברא"ש כאן שעמד בזה:
ולפמ"ש י"ל, דהנה כבר הבאתי דברי התוס', דמפשטות המעשה שסיפר ר"ע במס' ד"א מוכח, דר"א ל"ל הדין הזה דמבטלין ת"ת להוצאת המת, אכן י"ל דגם ר"א יסבור דמבטלין והא דהוכיח את ר"ע, משום דמ"מ קנה מקומו, או משום שביטל עצמו משימוש, והנה ר' יהודה בר' אלעי הוא תלמידו של ר"א כדמוכח מדברי התוס' ביצה (ד' ע"א) ד"ה ר' יהודה, (וסתם ר' יהודה בש"ס הוא ר' יהודה בר' אלעי, כמ"ש רש"י ביצה (כ"ו ע"א) ד"ה ר' יהודה הנשיא) ומצינן גבי' שהי' מחבב מאד דברי ר' אליעזר, עיין ש"ס מנחות (י"ח ע"א) הא מפני שר' יהודה בנו של ר' אליעזר ור' אלעי תלמידו של ר"א, לפיכך שנה לך משנת ר"א (ומשם מוכח דר"י בעצמו לא הי' תלמידו של ר"א, ורק אביו הי' תלמידו של ר"א. אבל עכ"פ נראה שדברי ר"א והלכותיו יקרו בעיניו), וא"כ אילו הי' ס"ל לר"א באמת דאין מבטלין, בודאי גם ר' יהודה בר' אלעי לא הי' חולק עליו, וא"כ מזה שאנו רואים, שר' יהודה ביטל ת"ת להוצאת המת, יש לשפוט, דגם ר"א מסתמא ס"ל הכי, ושאני התם במעשה דר"ע, וכמ"ש התוס' (ועיין תוס' יומא (ד' ע"א) ד"ה תנאי, דאפי' היכא שאמר התלמוד סתם בודאי משמי' דרבי' אמר כן עיי"ש), ולפ"ז יתבארו על נכון דברי הגמ', דבתר שאמרו הלכה פסוקה, שאין חולק עלי', שמבטלין ת"ת להוצאת המח, סמכו אל זה שאמרו על ר"י בר' אלעי שהי' מבטל ת"ת להוצאת המח, וכונתם בזה לסלק קושית התוס', דלכאורה אנו רואים שר"א פליג ע"ז מדהוכיח את ר"ע, וע"ז מביא ראי' דגם ר"י בר' אלעי ביטל עצמו מת"ת, ולא הי' עושה זאת אם הי' ר"א חולק בדבר, וע"כ דגם ר"א ס"ל הכי, ומהא דהוכיח את ר"ע אין ראי', די"ל כמ"ש התוס' דשאני החם דמ"מ קנה מקומי או משום שביטל עצמו משימוש וכאמור:
ז) ובסגנון אחר קצת יש לשטר, דה"ט שסיפרו לחידוש מר"י בר' אלעי שביטל עצמו מת"ת, דהדברים מתאימים עם דברי הש"ס במ"ק (כ"א ע"ב), דר"י כר' אלעי כשמת עליו בנו, נכנס לבית המדרש ודרש עיי"ש, ואני רואים איפוא על היכן הי' ר"י נזהר שלא להתבטל מת"ת, עד כי גם בימי אבלו, אשר א' מצד הדין הי' אסור בת"ח, כדאיתא בש"ס שם לא חדל ללמוד ולא מנע עצמו מבהמ"ר, ואפי"ה קמ"ל דמ"מ להוצאת המת ולהכנסת כלה ביטל עצמו מת"ת:
ח) עוד יש לשער בזה עפ"י דברי הגמרא בגיטין (ס"ז ע"א) ר"י חכם לכשירצה והביא בסדר הדורות ערך ר"י בר' אלעאי לפרש דלכשירצה היינו לכשיתישב בדעתו, שהיו בניו מתים בחייו עיי"ש, ובשבת (ל"ג ע"ב) איתא דבעון ביטול תורה בניו של אדם מתים בחייו, וא"כ ר"י שבניו מתו בחייו, בודאי הי' נזהר מאד מביטול תורה, וקמ"ל דעכ"ז להוצאת המת ולהכנסת כלה בטל עצמו מת"ח. אמנם בזה יש לשדות נרגא, דבש"ס דשבת שם פליגי ר"מ ור"י, חד אמר בעין מזוזה וחד אמר בעון ציצית, אלמא דר"י לא ס"ל כהך מימרא, דבעון ביטול תורה בניו של אדם מתים, ועיין ברא"ש כתובות שם שהביא, שיש שרצו להוכיח מפאת זה, דהא דמבטלין ת"ת להוצאת המח ולהכנסת כלה, ל"ה אלא רשות, דאל"כ מה רבותי' דר"י בר' אלעי שביטל ת"ת, והרא"ש חולק ע"ז. וס"ל דהוה חוב, ורק שמצד הסברא הויא, דזה דוקא מי שאין תורתו אומנתו, אבל מי שתורתו אומנתו א"צ לבטל, וקמ"ל דאפי' ריב"א שהי' תורתו אומנתו ג"כ בטל ת"ת עיי"ש:
ט) וראיתי ברא"ש מו"ק (דף כ"ו) שכ' וז"ל, ועל ס"ת שנשרף וכו' וכתיב ולא קרעו וכו' מכלל דמחייבי לקרוע, וכיון דידעינן מקרא עיקר קריעה, הא דאין מתאחין ילפינן בק"ו, כיון דעל לומדי' אינה מחאתה, עלי' לא כש"כ, אבל עיקר קריעה לא ילפינן מלומדי', כדאמר במכות כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ס"ח ולא קיימי מקמי גברא רבה עכ"ל, והדברים סתומים, דמה חילוק יש בין עיקר חיוב הקריעה, להא דאין מתאחין, ואם עיקר חיוב הקריעה לא נוכל ללמוד מק"ו, משום דיש לפרוך דגברא רבה גדול מס"ח. כמו שאמרו במכוח, א"כ גם הק"ו לענין הא דאין מתאחין ג"כ פריכא הוא, ובתפארת שמואל על הרא"ש שם עמד בזה. וכתב שרבים אינם מבינים דברי הרא"ש והוא פירשם, אולם גם דבריו אינם מובנים וערבך ערבא צריך:
ולדעתי נראה לומר בהבנת דברי הרא"ש, דהנה בענין זה אי ס"ת עדיף או גברא רבה עדיף יש סתירה בדברי הש"ס, דבמק"א מוכח דס"ת עדיף, ובמקום אחר מוכח דת"ת עדיף ואין אחנו להכריע בזה, ולכן כשנרצה להוכיח דיש לקרוע על ס"ת שנשרף והקרעים אינם מתאחין בק"ו מת"ח, יש לדחות דמנין לנו דהעיקר כדברי הש"ס בקידושין דס"ת עדיף, דילמא העיקר כדברי הש"ס במכות דת"ת עדיף, וממילא נחבטל הק"ו, אבל אם יהי' לנו איזהו ראי' דהעיקר כדברי הש"ס בקידושין, דס"ת עדיף, אז אמנם הק"ו יהי' בתוקפו. והנה בהא דיליף הש"ס דיש לקרוע על ס"ת שנשרף, מדכתיב ולא קרעו את בגדיהם מכלל דבעי למיקרע, מוכח מפשטות הלשון דהש"ס מוכיח. מדמגנה הכתיב את האנשים שהי' שם שעת השריפה, שלא עשו כהוגן במה שלא קרעו את בגדיהם, ש"מ דיש לקרוע, ויש להבין איך נוכל לגנות את האנשים על שלא קרטי, דילמא לא ידעו כלל שיש חיוב לקרוע בשלמא אנן ידעינן מזה שנתגנו האנשים האלה, אבלי האנשים האלה עצמם, איך הי' להם לדעת, וצ"ל דע"ז שיש חיוב לקרוע בשעת שריפת התורה א"צ ציווי מיוחד, דזה יש לדעת מצד השכל מכח ק"ו, דהשתא על לימדי' קורעין, עלי' לא כש"כ, דס"ח גדול מת"ח, וכיון שכן שמעינן מזה ממילא דהעיקר כדברי הש"ס בקידושין דס"ת עדיף, ושוב ידענו מזה גם הא שאין הקרעין מתחתון מכח הק"ו וכנ"ל, ולפ"ז י"ל דהש"ס שמביא הקרא הזה דולא קרעו להוכיח דיש לקרוע על ס"ת שנשרף, אין כונתו ללמוד עיקר הדין הנ"ל מדברי הכתוב. דאז הי' משמע דרק לאחר שנאמר הקרא נדע הדין, אבל מקודם לזה לא ידענו, רק הכונה של הגמ' להוכיח, דד"ז שיש חיוב לקרוע הוא ענין שהשכל נותני, וא"צ לראי', כי יש ללמוד זאת מק"ו מלימדי', דהרי אנו רואים שנתגנו האנשים על שלא עשי כהוגן ולא קרעו, ולא מצאנו בשום מקום שיהי' ציווי לקרוע, וע"כ כנ"ל דהו"ל לעשות כן מדעת עצמם, ושוב יש לדעת גם הדין השני שאין מתאחין וכמו שביארנו. ומעתה יתבארו דברי הרא"ש על נכון. דמק"ו גופי' לא הי' יכול להוכיח דיש חיוב לקרוע על ס"ת שנשרף, דיש לדחות דילמא העיקר כדברי הש"ס במכות, דת"ח עדיף וליכא ק"ו, אבל לבתר דהוכיח הש"ס דיש חיוב לקרוע מן המקרא, ועיקר ההוכחה היא דא"צ כלל להוכחה, כי מצד הסברא יש לדעת זאת שיש לקרוע כיון דס"ת עדיף מת"ח, דהעיקר כדברי הגמ' בקידושין וכמו שביארנו, א"כ ממילא א"צ עוד להוכחה מיוחדת, דהקרעים אין מתאחין, דאם ידענו פעם אחת מסברא, דהעיקר דס"ת עדיף, שוב יש ללמוד גם מק"ו, דהקרעים אינם מתאחין, דאם על לומדי' אין מתאחין עלי' לא כש"כ וכאמור, והדברים נכונים. ואולי גם בעל תפארת שמואל כוון לזה רק שקיצר בדבריו, ואם לא כוון הדברים נכונים בעצמותם:
י) והנה מע"כ הביא ראי' דא"צ לקרוע רק על שריפת התורה ולא על שאר כליון, מהא דאיתא ביבמות (צ"ו ע"ב) לא כך הי' המעשה בבהכ"נ של טברי', דנגר שיש בראשו גלוסטרא, שנחלקו בו ר' אליעזר ור' יוסי, עד שקרעו ס"ת בחמתן וכו' ואמאי לא קרעו כדין הרואה ס"ת שנשרף, וע"כ דאין חיוב לקרוע רק בנשרף ולא בנקרע, וראי' זו קלישתא מאד, דמנין לנו שלא קרעו, דילמא באמת קרעו אם הי' עליהם חיוב לקרוע והש"ס לא הוצרך לספר לנו זאת, כי זה מובן מעצמו שהחכמים האלה עשו בודאי כיאות:
ובדרך הפלפול יש לדחות ראיתו, דמפשטות לשון הגמ' לא כך הי' מעשה בבהכ"נ של טברי' בנגר שיש בראשו גלוסטרא וכו'. משמע קצת דהמו"מ הזה בין ר"א ור"י הי' בשעת מעשה, כי שם הי' נגר שיש בראשו גלוסטרא, ונחלקו אם מותר לנעול בו בשבת, וא"כ זה קרה בשבת, ובשבת לא הי' עליהם חיוב קריעה, כאשר העלה בברכ"י יו"ד סי' ש"מ שיורי ברכה סעיף כ"א, דאפי' בנשרף ס"ת בשבת א"צ לקרוע במו"ש, ולמד כן מדברי הרדב"ז דבעומד בשעת יציאת נשמה בשבת פטור לקרוע במו"ש, וכ"כ גם בזכור לאברהם ח"ג חיו"ד אות ס' ס"ק ר', וממילא דה"ה גם בנקרע א"צ לקרוע. ועיין בתשו' ב"י למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חיו"ד ח"ב סי' קס"ה שהביא בשם אאמו"ר הגאון (זצלה"ה) שדן מפאת דינו של הברכ"י הנ"ל, דאם נפל ס"ת בשבת א"צ להתענות כיון שכל עיקר הטעם שנוהגין להתענות בנפל ס"ת, הוא משום דילפינן מחיוב קריעה שיש ברואה ס"ת שנשרף, וכדברי הס' משפטי שמואל שהבאנו למעלה בדברינו, וא"כ בשבת שאין חיוב לקרוע ברואה ס"ת שנשרף, ה"ה שאין חיוב להתענות בס"ת שנפל עיי"ש. אמנם מצאתי בבאר היטב או"ח סי' תקע"ו ס"ק א', שכ' דאם נפלו תפילין בשבת יש להתענות למחר עיי"ש, ומשמע דעאכו"כ שבס"ת הדין כן, ע"כ יש לעיין עוד בזה:
יא) ועיין בגמ' דיבמות שם. בתר הסיפור הנ"ל שקרעו ס"ת בחמתן איתא עוד, והי' שם ר' יוסי בן קיסמא, אמר תמי' אני אם לא יהי' בהכ"נ זו עכו"ם, ועיין במהרש"א שם בח"א שביאר, דה"ט דר"י, משום שהכעס ידחוק השכינה מבהכ"נ, כדאמרינן בגדרים (כ"ב ע"א), כל הכועס כאלו אין שכינה כנגדו. ועפ"י דרכו הי' נ"ל לשער בזה, עפ"י דברי הגמ' בשבת (ס"ג ע"א), שני ת"ח המקשיבים זל"ז בהלכה הקב"ה שומע לקולם וכו', ואם אין עושין כן גורמין לשכינה שתסתלק מישראל, הרי דהפירוד בין החכמים גורם סילוק השכינה, ולכן כאשר קרה פה שר"א ור"י נחלקו באף ובחימה, ולא רצו להקשיב זל"ז בהלכה, המליץ עליהם ר"י, שהבהכ"נ הזה יהי' בית עכו"ם, כלומר שבזה גורמים כביכול סילוק השכינה והבית לא יהי' עוד בית אלהים:
יב) ובהיותי בזה אעיר עוד על פרט אחד, במה שראיתי בש"ס דיבמות שם, שהגירסא בנגר שיש בראשו גלוסטרא שנחלקו בו ר' אלעזר ור' יוסי, אולם בעירובין (ק"א ע"ב) במתניתין אשר שם המקור, הגירסא ר' אליעזר. ונראה לצדד דצדקה יותר הגירסא כמו שהיא ביבמות, דשם איתא אח"כ דר' יוחנן אמר חברותא נמי, ופירש"י את תלמידי אתם עושים חבירי, שאתם מביאים לי ראי' מר' אלעזר ור' יוסי שהי' חבירים עיי"ש, וזה יתכן אם נגרוס ר' אל אלעזר שאז הכונה ר' אלעזר בן שמוע, דהוא סתם ר' אלעזר במשנה ובברייתא, כמ"ש רש"י בגיטין ל"א ובשבת י"ט, והוא הי' אמנם חבירו של ר' יוסי, ששניהם הו' מתלמידי ר"ע, כדאיתא ביבמות (ס"ב ע"ב), אבל אם נגרוס ר' א לי פזר הלא הכונה ר' אליעזר בן הורקנוס, שהוא סתם ר' אליעזר במשנה, והוא הו' קשיש טובא מר' יוסי, דהי' רבו של ר"ע (עיין נדרים נ' ע"א) שהי' רבו של ר"י כנ"ל ול"ש לקרותו חבירו ועיין ירושלמי שקלים פ"ב ה"ה מובא ג"כ המעשה כמו בש"ס דיבמות, אולם שם הגירסא ר' אליעזר כמו בגמ' עירובין, וכבר כתבנו דהעיקר כגירסת הגמ' ביבמות וצ"ל ר' אלעזר. וראיתי בירושלמי שם שגם בדברי ר"י בן קיסמא יש שינוי קצת, דבש"ס דידן איתא, שר"י בן קיסמא אמר תמיה אני, אם לא יהי' בהכ"נ זה עכו"ם, ומשמע שאמר שבעתיד יהי' הבית עכו"ם, והש"ס מסיים דכן הוה, אולם בירושלמי איתא שאמר תמהני אם לא הוה בהכ"נ זה ע"ז, ומשמע שהי' בו ע"ז מכבר, וגם חסר הסיום וכן הוה, ולפי גירסת הירושלמי י"ל דדברי ר"י בן קיסמא נאמרו רק ע"ד המליצה, והכונה ע"ד שאמרו חז"ל בסנהדרין (ק"ב ע"א) מקום מזומן לפרעניות, ועיין במהרש"א שם שביאר, דפעמים המקום גורם פורעניות, ועיין סוטה (מ"ה ע"א) המקום גורם, וה"נ אמר ר"י בן קיסמא, דאחרי שקרה פה מקרה רע כזה, שחכמים יבואו לידי כעס עד שיקרעו ס"ת בחמתן, אין זאת רק שהמקום גורם, כי נתחלל כבר ע"י ע"ז, ולכן באמת לא סיים וכן הוה, כי כל המאמר נאמר רק בדרך מליצה. ויש עוד איזהו שינוים בין הירושלמי והגמ', דבירושלמי איתא שהי' המעשה בבהכ"נ של טרסיים, ובגמ' איתא שהי' בבהכ"נ של טברי', אכן י"ל דהמעשה הי' בבהכ"נ של טרסיים בטברי', ועיין נזיר (נ"ב ע"א) בהכ"נ טרסיים ופירש"י של צורפי נחושת ואמרי לה אורגים, ועיין תוס' ע"ז (י"ז ע"ב) ד"ה רבן:
יג) ובדרך השערה י"ל דבהכ"נ של טרסיים המוזכר בירושלמי איננו בהכ"נ של טרסיים בטברי', ורק הוא בהכ"נ של טרסיים שקנה ר' אליעזר. בירושלים כדאיתא במגילה (כ"ו ע"ב), ושמה נתוכחו ר' אליעזר ור' יוסי, כי הירושלמי גורס ר' אליעזר. אכן כבר כתבתי, כי הגירסא העיקרית היא ר' אלעזר, שזה א"א שר' אליעזר יחלוק עם ר' יוסי. וכאשר התבוננתי בתוספתא מגילה פ"ב, אשר משם לקוח המאמר בש"ס דמגילה שם ראיתי שיש לכל המאמר צורה אחרת, כי שם נאמר שר' אליעזר בר' צדוק (ולא סתם ר' אליעזר) לקח בהכ"נ, והבהכ"נ הוא של אלכסנדרי' (ולא של טרסיים) בירושלים עיי"ש:
יד) והנה כ"ר פלפל בעיקר הדבר שנוהגין להתענות בנפל ס"ת משום דדומה לס"ת נשריף, והרי גם בנשרף לא מצאנו רק חיוב קריעה ולא ח"וב תענית. והלום ראיתי בספר ברכת רצ"ה סי' ק"א, שהביא סמך לזה, דכיון דאמרינן בש"ס דהעומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, הלז"ד לס"ת שנשרף, א"כ מדמינן מת לס"ת שנשרף, וה"ה דיש לדמות ס"ת שנשרף למת, ובמיתת אדם גדול מצינן שמתענין, ומקרא מלא כתיב במיתת שאול ויהונתן, ויבכו ויצומו עד הערב, ובדוד במיתת אבנר נאמר שלא ברה לחם ביום ההוא, ולכן גם בשריפת ס"ת יש להתענות. ויש להביא ראי' לדבריו ממ"ש בספר יד מלאכי כללי האלף אות ל' בשם בעל קרבן אהרן וז"ל, ההיקש והגז"ש שניהם שיווי החלטי ומתהפך שזה ילמוד מזה וזה ילמוד מזה, ר"ל דכל אחד ילמוד מחבירו, מה שיש בו, ולזה אמרו דאין היקש וגז"ש למחצה עכ"ל, וה"נ כיון שהוקש מת לס"ת לחיוב קריעה, הוקש ס"ת למת לחיוב תענית, אולם בתשו' חות יאיר סי' ר"ג חולק על הכלל הזה, וס"ל דמה דאמרינן אין היקש למחצה, היינו רק שדבר הנלמד מחבירו נלמוד בכל פרטיו, אבל לא ללמוד זה מזה כמו זה מזה, ועיין בנוב"ת אה"ע סי' קכ"ט בהגהה מבן המחבר מ"ש בזה, ואם נאמר כן גם הסברא הנ"ל נסתרה. אכן באמת בלא"ה יש להמציא סמך לחיוב התענית בשריפת התורה מדברי הטור יו"ד סי' שע"ח שהביא בשם הירושלמי, דנהגו להתענות ביום מיתת חכמים, דגרסינן התם הרואה ת"ח שמת כרואה ס"ת, שנשרף, ואמר ר' אבהו יבא עלי אם טעמתי כלום אותו היום, אלמא דאדרבה עיקר חיוב התענית היא בס"ת שנשרף, וממנו אנו למדין להתענות על מיתת חכמים. אמנם בפרישה שם ביאר, דאין הכונה להוכיח דיש להתענות על מיתת חכמים, מדמדמה הירושלמי מיתת חכמים לשריפת התורה, דא"כ תלי תניא בדלא תניא, דבשריפת התורה גופה מנ"ל דיש חיוב להתענות, ורק הכונה בטור, דיש להביא ראי' דמתענין על מיתת חכמים מהא דאמר ר' אבהו יבא עלי אם טעמתי וכו', ע"כ אין להוכיח משם, ואדרבה מדברי הפרישה שדחה ואמר דבס"ת שנשרף מנ"ל דיש להתענות, משמע דס"ל דאין חיוב להתענות בס"ת שנשרף:
טו) וכאשר התבוננתי בזה עלה בלבי להביא סמך לזה, דיש להתענות בשריפת התורה, מדברי הש"ע או"ח סי' תק"פ סעיף ג', דגזרו שיהי' מתענין בשני וחמישי על שריפת התורה, ועיין במג"א שם ס"ק ט' שכתב בשם התניא, דביום ו' חקת נהגו יחידים להתענות, שבאותו היום נשרפו כ' קרונות מלאים ספרים בצרפת, וסמכו זאת על המקרא זאת חקת התורה, דמתרגמינן דא גזירת אורייתא, הרי שקבעו תענית על ש שריפת התורה. אכן משם אין ראי', די"ל דשאני התם שהשריפה היתה מפאת גזירת המלכות, כהך מעשה דצרפת, משא"כ היכי שהשריפה היתה עפ"י מקרה א"צ להתענות. אמנם גדולה מזו אנו מוצאים, דבשביל אותו מעשה דיהויקים מלך יהודה ששרף את המגילה, אשר מזה אנו למדין כל עיקר חיוב קריעה בס"ת שנשרף, נקבע תענית לדורות, כדאיתא בש"ע שם, שחשב בין הימים שראוי להתענות בהם גם כ"ח כסלו, שבו שרף יהויקים המגילה שכתב ברוך מפי ירמי', וזו ראי' אלימתא שיש חיוב להתענות בשריפת התורה, ואפי' מי שלא הי' בשעת שריפה. ואולי יש לחלק דבשלמא חיוב קריעה שפיר ילפינן משם, מדמספר לנו הכתוב שלא קרעו האנשים את בגדיהם, ש"מ דמצד הסברא הי' להם לקרוע, אבל לענין התענית י"ל דמה שקבעו להתענות ל"ה כלל מפאת שריפת התורה, רק משום צרות הציבור שגרמו השריפה הזאת וכמסופר בירמי' ל"ו, כה אמר ה' אתה שרפת המגילה וכו' לכן כה אמר ה' וכו' והבאתי עליהם ועל יושבי ירושלים ואל איש יהודה את כל הרעה אשר דברת אליהם וכו', וכשאר תעניתים שתקנו להתענות בימים שקרו לנו צרות, ואין מכאן ראי' לשאר שריפת התורה שקרה במקרה והזדמן, ואדרבה אילו ה' החיוב להתענות על כל שריפת התורה, הלא הי' הכתוב מגנה שלא התענו כמו שסיפר שלא קרעו, וע"כ דרק לקרוע יש חיוב אבל לא להתענות:
טז) ולדינא לענין שאלתנו, הנה כבר הבאתי דברי הח"צ בתשובה דאין חיוב לקרוע רק ברואה ס"ת שנשרף, אבל לא בשמיעה לבד, וממילא גם לענין החיוב להתענות בס"ת שנפל או שנקרע י"ל דליכא חיוב רק לגבי הרואים, אבל לא לגבי השומעים, וגדולה מזו כתב בשו"ת חיים שאל סי' י"כ דאם ההורר ס"ת שנפל ג"כ אין מחויב להתענות, רק מי שנפל ס"ת מידו. הוא לבדו יתענה, והביא כן בשם הכנה"ג. אולם ראיתי בשו"ת דברי חיים ח"ר חיו"ד ס' נ"ט ובהשמטות לא"ב סי' א' שהחמיר מאד בענין זה ובמעשה שהי' שם שנשרף ס"ת בלילה ואין רואה, אם לגזור תענית על כל המתפללים בבהמ"ד, וכתב דיש לנהוג בתענית הזה ככל חומר' הד' תעניתים ובבוקר ובערב יקראו ויחל (יעיין בעיקרי הד"ט יו"ד סי' כ"ו ס"כ כ"ה שכ"כ, ומכאן תשובה לכ"ת שנסתפק בזה אם יקראו ויחל), אכן י"ל דאין להחמיר כ"כ רק בנשרף ועיין בדברי חיים ח"ב חחו"מ סי' ל"ג בעובדא שהי' שם שנגנב ס"ת ובא ג"כ לידי בזיון, שהעלה דרק הגבאי לבד יתענה על שפשע ולא סגר שערי הבהכ"נ אבל הקהל אין מתענים, ע"כ כיון דבנ"ד לא הי' שום אדם בעת שנקרע הס"ת, ורק אח"כ נודע הדבר, ובשעה שנודע לא יכלו להתענות תיכף דהי' בשבת, וא"כ יש לצרף לסניף גם הסברא שהבאתי למעלה, דבנפל ס"ת בשבת א"צ להתענות אחר השבת, כדין קריעה שא"צ לקרוע אחר השבת, לכן יש להקל על שאר האנשים לענין התענית, אמנם הגבאי וכל האנשים הממונים להשגיח על בהמ"ד המה יתענו יום אחד, או יפדו עצמם בממון כפי יכלתם, על אשר פשעו ולא השגיחו על שמירת הספרים הקדושים כראוי ונסלח להם כי שגגה היא, וה' ירים קרן התורה ושוד ושבר לא ישמע בגבולה אכי"ר:
סאמבור ג' חקת תרס"ו.