שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין
סימן נח
ב"ה רישא בימי החנוכה שנת תרצ"ג. א) בדבר הקושיא הידועה, שהקשה הב"י באו"ח סי' תר"ע על מה שאנו עושים חנוכה שמנה ימים, הרי בהפך הנמצא הי' שמן על יום אחד, וא"כ לא הי' הנס רק שבעה ימים, ומהראוי הי' לעשות חנוכה רק שבעה ימים כמו שהי' הנס, ומדוע אנו עושים שמנה ימים, ותירץ שחלקו ביום הראשון השמן לשמנה חלקים, שיהי' על שמנה ימים, עד שיהי' להם שמן טהור, וגם בלילה הראשון נתנו להמנורה אך מעט שמן, והמעט הזה דלק כל הלילה כאלו נתנו שיעור שלם, ולפ"ז הי' הנס גם ביום הראשון. ובפר"ח סי' תר"ע תמה על זה, איך עשו כן, והרי כתיב מערב עד בוקר, ודרשינן תן לה מידתה שתהא דולקת מערב עד בוקר, וא"כ כיון שהי' להם שמן כשיעור הדלקת לילה אחד, הי' להם לתת כל השמן להמנורה בלילה הראשון, ולקיים המצוה עכ"פ בלילה הראשון, ולא לחלק השמן לחלקים קטנים, שאז גם בלילה הראשון לא הי' מקיימים המצוה, ויש להוסיף עוד, דאפי' אם נניח שהיו בטוחים שהש"י יעשה להם נס, ומעט השמן שנתנו להמנורה יספיק עד הבוקר, אבל איך סמכו ע"ז והרי אין סומכין על הנס, ועיין במאירי שבת (כ"א) שעמד בזה:
ב) ובשחר ילדותי אמרתי בזה דבר הגון, עפ"י דברי הרא"ם הובא במהרש"א שבת (כ"א) בח"א, שהעיר מה הועיל כל הנס של חנוכה, שיהי' להם שמן טהור להדלקה, הרי גם המנורה נטמאת, וא"כ נטמא השמן כשבא אל המנורה, אמנם י"ל כיון שבהפך הי' שמן כפי שהי' נצרך להדלקת לילה אחד, היינו חצי לוג לכל נר, מה שעולה ביחד שלשה לוגין ומחצה, כדאיתא במנחות (פ"ט ע"א,) וא"כ כשחלקו אותו על שמנה חלקים שיהי' על שמנה ימים, לא עלה על כל נר רק חלק ששה עשר של לוג, והי' איפוא השמן הניתן לכל נר פחות הרבה מרביעית, ומשקין בפחות מרביעית אין מקבלין טומאה, ולכן לא נטמא השמן, ולפ"ז בלא"ה הי' מוכרחים לחלק השמן לחלקים קטנים שלא יטמא במנורה, וא"כ הי' הנס גם בלילה הראשון, ולכן עושים שמנה ימים חנוכה, וזה רעיון נכבד, וכעת ראיתי בספר אור צבי עה"ת בסוף הספר בחידושים למסכת שבת שנגע ג"כ ברעיון הזה:
ג) אמנם כאשר התבוננתי בזה ראיתי, שיש לסתור הדברים, דמלבד שדבר זה עצמו אם משקין בפחות מרביעית אן מקבלים טומאה אינו ברור, דדעת התוס' בע"ז (ל' ע"ב) ד"ה ומטמא, דל"ב במשקין שיעור רביעית לקבל טומאה, עיי"ש שחולקים על דעת רש"י שם דס"ל דשיעור משקין לקבל טומאה הוא ברביעית הלוג, וס"ל דל"ב במשקין רביעית הלוג לקב"ט, וגם שיטת רש"י בזה אינה ברורה, דמצאנו לרש"י עצמו בפסחים (י"ז ע"ב) ד"ה אבל שכתב. דהא דבעינן בטומאת משקין רביעית, הני מילי לטמא אחרים אבל לעצמן טמאין בכל שהן, וכ"כ רש"י בפסחים (ל"ג ע"ב) ד"ה בכביצה, דאוכל ומשקה מקבל טומאה בכל שהוא, ורק לטמא אחרים בעינן באוכל כביצה ובמשקה רביעית עיי"ש. אמנם בר מן דין הנה בקדשים בודאי י"ל דל"ב שיעור רביעית במשקין לקב"ט, ויש להסתייע כן מדברי השעה"מ בה' ברכות שכתב. דאף דאין אוכל מקב"ט בפחות מכביצה מ"מ בקדשים כמו ד דחיבת הקודש מכשרתן, כן משוי להו אוכלא אפי' בפחות מכביצה לקב"ט עיי"ש, א"כ ה"ה במשקה י"ל, דאף שאין המשקין מקב"ט בפחות מרביעית, מ"מ בקדשים חיבת הקודש משוי להו משקה אפי' בפחות מרביעית, ולכן מקב"ט גם בפחות מרביעית. ולפ"ז לא הועילו כלום במה שחלקו השמן לחלקים קטנים, כדי שיהי' פחות מרביעית כשינתן להמנורה ולא יקב"ט מהמנורה, דבמשקין של קדשים גם בפחות מרביעית מקב"ט, והדרא קושיא לדוכתא מדוע עשו כן לחלק השמן לחלקים קטנים, ולא הדליקו כל השמן הטהור בלילה הראשון, וכמו שכתבנו:
ד) אכן מדה טובה אינה חוזרת ריקם, ונראה לי בזה רעיון נכבד, דע"כ ל"ש לומר דמחמת חיבת הקודש בקדשים גם אוכלין בפחות מכביצה וה"ה משקין בפחות מרביעית מקב"ט, זה רק כשכבר המקדש על מכונו ונתחנך בקדושתו, אז י"ל דאיכא חיבת הקודש, כי חיבת הקודש שורה על הקדשים, והיא שגורמת שגם בפחות מכביצה הוה אוכל, וה"ה בפחות מרביעית הוה משקה ולכן מקב"ט, אמנם אז כשנעשה הנס של חנוכה, הרי נתחלל המקדש כי באו בו פריצים וחללוהו, ועתה נתחנך מחדש בקדושתו. א"כ אז בשעת החינוך לא הי' עוד חיבת הקודש, ואה"נ דלא הי' השמן מקב"ט בפחות מרביעית, ולכן יפה עשו שחלקו השמן הטהור הנמצא בהפך לחלקים קטנים, שיהי' פחות מרביעית כשינתן להמנורה, ולא יקב"ט מחמת המנורה. וסמוכין לדברינו נראה להביא ממה שראיתי בשד"ח באסיפת דינים מערכת חנוכה אות א' שהביא בשם ספר מראה יחזקאל, דאז בעת שנתחנך המקדש ע"י החשמונאים, לא הי' שייך לומר טומאה הותרה בציבור, דטומאה הותרה בציבור ל"א רק בעת שכבר המקדש על מכונו, אבל לא בעת החינוך, שאז מתחלת קדושת המקדש, ל"ש עוד לומר טומאה הותרה בציבור, ונסתייע כן מדברי התוס' על התורה בפרשת שמיני שעוררו מדוע לא הותרה הטומאה בימי המילואים של המשכן, שזה ג"כ מפאת שלא הותרה הטומאה בציבור, רק לאחר שכבר נתחנך המשכן או המקדש, אבל לא בשעת החינוך עצמו עיי"ש, וה"נ לענין הא דחיבת הקודש משוי אוכלא או משקה י"ל דל"א כן רק לאחר החינוך של המקדש, אבל לא בשעת החינוך עצמו. ולפ"ז אז בשעת חינוך המקדש ע"י החשמונאים כשנעשה הנס של חנוכה, לא הי' שייך עוד ענין תיבת הקודש ולא הי' משקה מקב"ט בפחות מרביעית, ולכן חלקו השמן לחלקים קטנים שלא יטמא במנורה, וכיון שבלא"ה הי' מוכרחים לחלק השמן הנמצא לחלקים קטנים, א"כ הי' הנס גם ביום הראשון, ולכן עושים שמנה ימים חנוכה, והענין נכבד. ובתשובה אחת אשר אתי בכתובים (היא נדפסה כעת למעלה בסי' נ"ו) הארכתי בדבר זה, אם אז בשעת חינוך המקדש ע"י החשמונאים כשנעשה הנס של חנוכה כבר הותרה הטומאה בציבור, וכל המשא ומתן שנגענו בו שם הוא נוגע ג"כ לעניננו, אם הי' שייך כבר אז בעת שנעשה הנס של חנוכה הענין של חיבת הקודש, ויש אתי עוד הרהורי דברים בזה ואי"ה עוד חזון למועד
:
ה) והנה בטעם הדבר, מדוע נמשך הנס של חנוכה שמנה ימים, כתב הב"י בסי' תר"ע שזה משום שכל ישראל היו בחזקת טמאי מתים, וא"א הי' להכין שמן טהור, עד שיעברו עליהם שבעה ימים מיום טומאתם, ויום אחד לכתישת הזיתים, וע"כ נעשה להם נס שהשמן הטהור שנמצא בהפך הספיק על שמנה ימים, והר"ן כתב שהי' להם שמן טהור רחוק ארבעה ימים, והוצרכו שמנה ימים בין הליכה וחזרה, וע"כ נעשה להם נס בשמן שהי' להם שהספיק על שמנה ימים. אמנם הר"ן לא ביאר, מדוע הי' להם שמן טהור רק במקום רחוק ארבעה ימים, וראיתי בספר האשכול להראב"ד הראשון בהלכות חנוכה דאנהיר לן בזה בדבר חדש, עפ"י דברי המשנה במנחות (פ"ה ע"ב), תק תקוע אלפא לשמן, ומשם לקחו השמן למקדש, ולפי המבואר בירושלמי ההליכה והחזרה מירושלים לתקוע ארכו שמנה ימים, וע"כ נמשך הנס שמנה ימים, עד שילכו לתקוע להביא משם שמן ויחזרו. ואני תמה ע"ז, דאטו השמן מתקוע הי' מעכב ושמן אחר הי' פסול, הרי השמן מתקוע לא הי' רק להעדפה, כי בתקוע הי' שמן רב, וגם השמן משם הי' יפה ביותר, וע"כ דקדקו להביא משם שמן כדי שיהי' מן המובחר, וכמו שדקדקו בכל המינים שנצרכו במקדש, להביא כל מין ממקום המשובח, אבל בודאי אם מאיזהו סיבה קשה הי' להביא המינים וה"ה השמן ממקומות המשובחים, לא הי' שום קפידא להביא ממקומות אחרים, וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מה' איסורי מזבח, לא כל דבר שאינו פסול מביא אותו לכתחלה וכו', וכך הי' עושין בזמן המקדש, מביאין אילים ממואב:
ומביאין כבשים שגביהן רחבים מחברון ומביאין עגלים מן השרון וכו', ומביאין שמן מתקוע) ומשמע שרק לכתחלה מהראוי הי' לדקדק להביא כל מין ממקום המשובח, אבל בודאי שאין שום קפידא בזה לדחות ההקרבה מפאת זה במקדש, מחמת שלא הי' באפשר להביא המינים האלה ממקומות המשובחים, בשגם בשמן איתא להדיא שם במשנה במנחות, שהי' מביאים גם ממקומות אחרים, עיי"ש אבא שאול אומר שני' לה (לתקוע) רגב בעבר הירדן, ובפירוש נאמר שם במשנה שכל הארצות הי' כשרות אלא מיכן הי' מביאין, והיינו שלכתחלה דקדקו להביא ממקומות האלה, מתקוע ורגב, אבל אה"נ שהי' יכולים להביא גם משאר ארצות, ואיך אפשר לומר שבשביל שיביאו שמן מתקוע, אשר ע"ז הי' נחוצים שמנה ימים יעשה להם נס, אם לא הי' להם באפשר להביא מיד מתקוע הי' להם להביא ממקום אחר הקרוב לירושלים, ולא עביד הקב"ה ניסא בכדי. ובודאי כשנעשה הנס בשמן שהספיק על שמנה ימים, הנה זה משום שלא הי' באפשר להשיג במשך הזמן הזה שמן טהור, וע"כ עביד הקב"ה ניסא, ולא משום שלא יכלו להשיג שמן מתקוע דוקא. ועיין בהגהות נחל אשכול על האשכול שם שכתב שלא נודע מקום הירושלמי שהביא האשכול דמירושלים לתקוע הי' מהלך ארבעה ימים, ויוכל היות שהמאמר הזה נמצא באיזהו מקום בירושלמי קדשים שנאבד מאתנו ואינו לפנינו:
ו) ובהיותי בזה אעיר עוד במה שאנו אומרים בעל הנסים בחנוכה, בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גד גדול וכו', ויש ספק על מי קאי התואר כהן גדול, אם על מתתיהו והיינו בימי מתתיהו שהי' כהן גדול, או קאי על יוחנן, והיינו בימי מתתיהו בנו של יוחנן אשר יוחנן הזה הי' כהן גדול. ונראה להעיר בזה מהא דאיתא באה"ע סי' קכ"ט סעיף י' ברמ"א, דאם יש כינוי לבן יש להזכיר הכינוי קודם שיזכיר שם האב, דאם יכתבו הכינוי לבסוף אחר שם האב יהי' משמע דהכינוי קאי על האב, דמסתמא אדסמיך לי' קאי, ועיין בב"ש שם ס"ק י"ח שכתב, דאף דאיתא בחו"מ סי' מ"ט, דאם כתב בשטר יוסף בן שמעון נר"ו, ויש כאן שני יב"ש, ואחד מהם אביו חי והשני אביו מת, ל"א מדכתב נר"ו ש"מ דזה שאביו חי הוא, כי י"ל דנר"ו קאי על יוסף ולא על אביו, ומשמע מזה דהכינוי קאי על הבן ולא דוקא על האב דסמיך לי', דשאני התם לענין ברכה שמברכין אותו, מסתמא קאי הברכה על זה שעוסקין בו ולא על אביו, משא"כ סתם כינוי המוזכר אחר שם האב, מסתמא קאי על האב ולא על הבן, עיי"ש ובש"ך חו"מ סי' מ"ט ס"ק י"ד, וא"כ ה"נ מסתבר דהכינוי כהן גד ול קאי על האב על יוחנן. ולא על הבן על מתתיהו, דאילו הי' קאי הכינוי על מתתיהו הי' מהראוי להזכיר הכינוי מקודם ולומר בימי מתתיהו כהן גדול בן יוחנן ומדהזכיר הכינוי אחר שם האב, משמע דהאב יוחנן הי' כהן גדול ולא הבן מתתיהו:
ז) ויש להביא ראי' נאותה לדברינו, דהתואר כהן גדול קאי על יוחנן האב ולא על מתתיהו הבן, דכידוע מתתיהו הי' דר במודיעים שהוא מקום מחצב החשמונאים (בספר חשמונאים נקרא העיר שהי' דר בה מתתיהו הר מודעית או עיר מודעית) [ועיין רש"י קידושין (ס"ו ע"א) שכתב דמודיעים כרך של בית חשמונאי הי', והיינו ששם הי' דר ראש שלשלת משפחת החשמונאים מתתיהו ושם הי' מקור מחצבתם], ואלו הי' מתתיהו כהן גדול, הי' מוכרח לדור בירושלים, וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה מה' כלי המקדש ה"ז, שהכהן הגדול צריך שיהא ביתו בירושלים ואינו זז משם, וע"כ דלא הי' כהן גדול, והתואר כהן גדול קאי על יוחנן אביו ולא על מתתיהו:
ח) אמנם כאשר התבוננתי בזה ראיתי, כי מצאנו להדיא בגמרא שכינו את מתתיהו בשם כהן גדול, עיין מגילה (י"א ע"א), במתניתא תנא, לא מאסתים בימי כשדים וכו' ולא געלתים בימי יונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיהו כהן גדול וכו':
הרי שכינו את מתתיהו בתואר כהן גדול. והנה לפום ריהטא יקשה אמנם ע"ד הגמרא אם מתתיהו הי' כהן גדול איך הי' דר במודיעים, הרי כהן גדול הי' צריך להיות דר בירושלים ולא הי' רשאי להיות זז משם לעולם:
ט) ונראה מזה להביא סמוכין למה שצדדתי בספרי הדרש והעיון פרשת ויקרא ובפרשת אחרי, שמצאנו לפעמים התואר כהן גדול לא להוראת המשרה במקדש ששימש בכהונה גדולה, רק להוראת המעלה, כלומר שהמתואר הי' כהן מצויין במעלה לה ורב הערך, וכמו שאומרים על איש שהוא אדם גדול, והיינו שהוא מצויין במעלותיו, וה"נ אמרו על כהן שהוא כהן גדול כלומר שהי' כהן מצויין במעלותיו, אף שבאמת הי' כהן הדיוט ולא כהן גדול, ולפ"ז י"ל ג"כ, דמה שכינו את מתתיהו בשם כהן גדול לא כינו אותו כן משום ששימש בכהונה גדולה, דבאמת לא הי' כהן גדול, כאשר כן מוכח ממה שהי' דר חוץ לירושלים, וכה"ג מוכרח לדור בירושלים ואינו רשאי לזוז משם, ורק נתכנה בתואר כהן גדול להוראת המעלה, והיינו שהי' כהן מצויין ומפורסם בימיו, וכמו שכתבנו:
י) ובספרי שם הבאתי דוגמאות שונות לזה, שמצאנו כן שהתואר כהן גדול בא לא להוראת המשרה רק להוראת המעלה. ובהיותי מהרהר כעת בזה עלה בלבי להביא עוד ראי' נאותה לזה, כי בזה יתישבו דברי התרגום יב"ע בפרשת תבא שכתב על מקרא ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו' ובאת אל הכהן וגו':
ותעטרון בסליא וכו' ותעלון לות כהנא די יהוי ממני לכהן רב ביומיא דאינון ותימרון לי' וכו', ורבים השתוממו ע"ז דביכורים לא הי' טעונים כלל כהן גדול דוקא. רק הי' נתונים לכל כהן וגם לכהן הדיוט:
ומה זה שתרגם בתרגום יב"ע שיעלה הביכורים לכהן רב היינו לכהן גדול, ולפמ"ש למעלה י"ל, דאין כונת התרגום יב"ע כלל במה שאמר לכהן רב שיש לתת הביכורים לכהן ג גדול דוקא, רק כונתו שיש להביא אותם לכהן גד גדול במעלה ומפורסם, אשר יהי' בימים ההם (ומה שאמר די יהוי ממני היינו שיהי' מקובל לכהן רב וגדול במעלה), וזה מפאת שהביכורים טעונין וידוי אשר לזה צריך התעוררות והתרגשות, ומהראוי להביא אותם איפוא לכהן מצויין, אשר ידע אמנם לעורר את המביא ולהלהיב לבבו לאהבת ה', מה שלא יהי' בכח כהן פשוט ובלתי מצויין:
יא) וחידוש בעיני על דברי הגמרא במגילה שהבאתי שנאמר שם, שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיהו כהן גדול, הרי מתתיהו היא בכלל חשמונאי ובניו, ומה זה שנחשב ביחוד, וחפשתי בזה ומצאתי בספר דקדוקי סופרים במגילה שם שהביא גירסת הש"ס כתב יד:
והעמדתי להם יוחנן בן מתתיהו כהן גדול, ולא יותר אבל לפ"ז יקשה קצת מרוע הזכיר רק את יוחנן מבני מתתיהו, אף שהיותר גבור שבהם אשר הראה בחרבו נפלאות הי' יהודה, וכמבואר בספר חשמונאים, שהיא הוא שקם תחת מתתיהו אביו. ואולי כיון שיוחנן הי' הבכור בין חמשת בני מתתיהו, לכן נקרא הוא בשם, וכונת המאמר היא על יוחנן ואחיו בני מתתיהו, והיינו שהש"י העמיד לנו גואלים בימי יון בני מתתיהו הכהן הגדול, אשר לחמו מלחמת ה' בגבורים יהושיעו את ישראל, והמה יוחנן הבכור ואתו יתר האחים הגבורים אנשי השם:
יב) ועיין בתרגום יב"ע פרשת ברכה על מקרא ברך ה' חילו וכו' שכתב וז"ל, ולא יהי לסנאוי דיוחנן כהנא רבא רגל למקום, וכפי הנראה רנה להעמים בדברי הכתיב רמז על נס חנוכה, שמשה רבנו בירך את שבט לוי, שלא יהי' לשונאי החשמונאים היינו להיונים תקומה, והחשמונאים יתגברו עליהם וינצחים, ולא ידעתי מדוע קרא את היונים בשם שונא יוחנן כהנא רבא ועל איזהו יוחנן כה"ג רמז בזה, כי אם כונתו על יוחנן אבי מתתיהו, הנה מלבד שהוא לא הי' כהן גדול, דהתואר כהן גדול קאי על מתתיהו ולא על אביו. וכמו שהבאנו למעלה בשם הגמרא מגילה, הנה יוחנן אבי מתתיהו לא הי' כלל מהלוחמים עם היונים, כי המלחמה עם היונים פרצה לא בימיו, רק בימי מתתיהו בנו, יעל איזה כהן גדול יוחנן איפוא קאי הנבואה וצ"ע בזה:
יג) ומדי דברי זכור אזכור עוד מה שראיתי דברים תמוהים מאד בספר יוחסין להר"א זכות מאמר ראשון ערך יוחנן שכתב, שמתתיהו הי' בן יוחנן כהן גדול שתיקן הדמאי ושביטל קול הפטיש בחוה"מ בירושלים, וזה תמוה מאד, דיוחנן כהן גדול שתיקן התקנות האלה הי' נכדו של מתתיהו בן שמעון בנו, ואיך החליפו עם יוחנן אבי מתתיהו, וכדברים האלה נמצאו בספר יוחסין עוד הפעם בראשית המאמר הראשון עיי"ש שכתב בד"ה יוחנן כהן גדול, שיוחנן כהן גדול אביו של מתתיהו הי' זה שעשה תקנות רבות ועשה ב' פרות, וזה ליתא דהתקנות האלה עשה יוחנן כהן גדול נכדו של מתתיהו בן שמעון בנו ולא יוחנן אביו של מתתיהו כמ"ש, וכן שתי הפרות המוזכרות בפרה פ"ג משנה ה' שעשאן יוחנן כהן גדול, עשאן יוחנן כהן גדול נכדו של מתתיהו ולא אביו, ואכ"מ להאריך בזה: