אור ברסלב

שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין

סימן נג

סימן נב

נשאלתי ממרכז קרן התורה אשר בווארשא, אודות סידור לימוד דף היומי שנתפרסם כעת בכל תפוצות ישראל, כפי החלטת הכנסי' הגדולה בווינא בשנת תרפ"ג שנקבע סדר המסכתות בסדר נשים כזה:

יבמות כתובות גיטין קידושין נדרים נזיר סוטה, ועתה קמו מפקפקים ע"ז, אם יש להניח הסדר כמו שהוא או יש לשנותו, וזה אשר השבתי:

א) הנה אמנם כן הוא, שלהרמב"ם יש סדר אחר בנוגע לשבע המסכתות אשר בסדר נשים, ודעתו בפתיחה לפירוש המשנה זרעים, שסדר המסכתות בסדר נשים הוא, יבמות כתובות נדרים נזיר גיטין סוטה קידושין (בתוספות יו"ט ריש סוטה כתב,, שיש להקדים סוטה לפני גיטין), אכן הסדר הנהוג אצלנו בש"ס בבלי הוא, יבמות כתובות גטין קידושין נדרים נזיר סוטה, וא"כ הטיבו את אשר עשו לקבוע ללימוד דף היומי סדר המסכתות כמו שהוא לפנינו בגמרא, ואדרבה אלו הי' נוטים מזה הסדר וקבעו סדר אחר כפי סדרו של הרמב"ם, הי' מקום לפקפק, מדוע נטו מסדר הנהוג והרגיל בגמרא ובחרו בסדר אחר:

ב) ואם כי הדברים פשוטים מצד עצמם יש להביא סמוכין להם, דכל עיקר ענין לימוד הדף היומי הוא כנדר, וע"ד שמצאנו בנדרים (ח' ע"א), האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלהי ישראל, ועיין ביו"ד סי' ר"ג בש"ך שם ס"ק ד' שכתב דא"צ לשבע רק אפי' בדיבור בעלמא, שאומר אשנה הוה עליו חיוב נדר, והביא ראי' לזה מדברי הש"ע שם בסי' רי"ג סעיף ב' עיי"ש. ועפ"י דרכו הי' מקום להוסיף עוד, דאפי' דיבור א"צ, רק מחשבה סגי לחייבו, לפי המבואר ביו"ד שם בסי' רי"ג, דהאומר אשנה פרק זה הוה כאלו נדר לתת לצדקה, ובצדקה הדין שאפי' אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה, חייב לקיים מחשבתו, וא"צ אמירה, וכמ"ש המרדכי פ"ק דקדושין והרא"ש פ"ק דתענית, הובאו דבריהם ברמ"א יו"ד סוף סי' רנ"ח, דרק לענין כפי' צריך אמירה, והיינו שאין כופין לקיים רק אם אמר בפה, אבל לענין החיוב עצמו סגי במחשבה, וכ"כ גם הרמב"ם בפי"ד מה' מעשה הקרבנות הי"ב דבנדרים ונדבות א"צ להוציא בשפתיו כלום, אלא אם גמר בלבו, אפי' לא הוציא בשפתיו כלום חייב וכו', שנאמר כל נדיב לב יביאה בנדבת לב מתחייב וכו', ועיין שבועות (כ"ו ע"ב), גמר בלבו מניין ת"ל כל נדיב לב, וא"כ ה"נ אפי' אם לא אמר כלל, רק קיבל במחשבתו ללמוד פרק זה, מחויב ללמוד כמו בצדקה, וכיון דקבלת חיוב הלימוד הוה כצדקה, הנה בצדקה הדין דהולכין אחר המנהג, דכל המקדיש אדעתא דמנהג הוא מקדיש, כדאיתא ברמ"א יו"ד סי' רנ"ט, וא"כ ה"נ כל מי שקיבל עליו ללמוד דף היומי, בודאי לפי המנהג קבל עליו, והמנהג הוא לסדר המסכתות כמו שהן סדורות בגמרא, ולכן כפי הסדר הזה מהראוי הי' לקבוע גם סדר הלימוד של דף היומי:

ג) בר מן דין נראה, דאפי' אם לכתחלה הי' איזה פקפוק, איך לקבוע הסדר אם כפי הסדר של הרמב"ם או כפי סדר הנהוג בגמרא, הנה עתה שכבר נתפרסם הסדר כמו שהוא בגמרא בודאי לא נכון לשנותו, כי אחר שנתפרסם הסדר הזה, הנה בודאי נחשב לקבלה מצד הלומדים, והוה כאומר אשנה פרק זה בזמן פלוני כפי שנתפרסם זמן לימוד המסכתות, ואין לשנות, ויש לדמות זאת קצת להא דאיתא בב"ב (ט' ע"א) ר' אשי אמר אנא אתנויי נמי לא צריכנא, דכל דקא אתי אדעתא דידי אתי, וה"נ כל הלומדים את דף היומי כפי החלטת הכנסי' הגדולה, מסתמא קבלו עליהם ללמוד אותו כפי דעת חכמי התורה שיסדרו הלימוד, למען יחוגו בכל תפוצות ישראל בזמן אחד את סיומי המסכתות וגם את הסיום הגדול, ועי"ז יתרבה כבוד התורה, וכיון שנסדר סדר הלימוד ונתפרסם זה זמן רב, ואיש לא מחה כנגדו אין לשנותו עוד. ויש להביא עוד דוגמא לזה מדברי הגמרא בגיטין (ט' ע"א), בשכ"מ שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד, חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד, וכתבו התוס' שם בד"ה ואינו, דהכל תקנת חכמים הוא, גם מה שחוזר בנכסים גם ה שאינו חוזר בעבד, דמסתמא דעתו כמו שיאמרו לו חכמים עיי"ש, וה"נ מסתמא הי' דעתם של הלומדים כמו שיאמרו חכמים ויסדרו סדר הלימוד, ועיין תוס' כתובות (ק"ו ע"ב) ד"ה וכי שכתבו דענין לב ב"ד מתנה עליהן הוא, משום דסתמא מקדישין על דעת ב"ד. וזה מתאים ג"כ לעניננו. אכן כבר כתבתי דא"צ לזה, כי גם לכתחלה מהראוי הי' לקבוע סדר הלימוד כמו שנקבע, כיון שהוא הסדר הנהוג והרגיל, ומכ"ש שאין לשנותו אחר שכבר נחפרסם, והאריכות בזה אך למותר:

ד) ובהיותי בזה אזכיר מה שיש לדקדק קצת בדברי הגמרא בנדרים שהבאנו, האומר אשכים ואשנה פרק זה אשנה מסכתא זו נדר גדול ל נדר לאלהי ישראל, ויש להבין הלשון נדר גדול דקאמר, ונראה לי לשער עפ"י דברי הגמרא בשבת (ס"ח ע"א) דאם תנא כלל גדול מכלל דאיכא קטן, דאם ליכא קטן ל"ש גדול, והנה במה שאמר אשכים ואשנה פרק זה וכו' יש שני ענינים של מצוה, והיינו עיקר הלימוד שמקבל עליו, וגם מה שמקבל עליו להשכים בבוקר וללמוד, שזה הוא ענין של מצוה בפ"ע, וכדאיתא בתמיד (ל"ב ע"א), כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו, שנאמר קומי רוני בלילה לראש אשמורות וכו', אכן משכחת לי' נדר של מצוה כזה שלא יהי' בו רק ענין אחד של מצוה, והיינו שיאמר אשנה פרק זה ולא יאמר אשכים ואשנה, ולכן קרא להא דאמר אשכים ואשנה נדר גדול, כלומר שהוא בבחינת גדול לעומת עוד סוג אחד מנדר של מצוה דהוה קטן לגבי', וכגון שקיבל עליו ללמוד אבל לא בהשכמה:

ה) ועיין בספרי הדרש והעיון פ' בא מאמר ע"ט שתמהתי ע"ד הגמרא בשבת הנ"ל, דכל היכי דתנא התואר גדול מכלל דאיכא קטן, ואיך אפשר למינקט כל כי האי כללא, והרי מצאנו כביכול להקב"ה שנקרא גדול, האל הגדול הגבור והנורא (דברים י' י"ז) וכן שם (ו' כ"א) אל גדול ונורא, וצ"ל דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, כאשר כן מצאנו פעמים רבות שיש חילוק בין לשון תורה ללשון חכמים, כדאיתא בחולין (קל"ז ע"ב), לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמה, וגדולה מזו מצאנו, שיש חילוק בין לשון תורה ללשון נביאים, כמ"ש התוס' בקדושין (ל"ז ע"ב) ד"ה ממחרת, דלשון תורה לחוד ולשון נביאים לחוד ולשון חכמים לחוד, וה"נ בלשון חכמים התואר גד גדול מורה שיש קטן, משא"כ בלשון תורה, ועיין שבועות (מ"ה ע"א) תקנות גדולות שנו כאן גדולות מכלל דאיכא קטנות, ואכ"מ להאריך בזה:

תוכן העניינים

שות אבני חפץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה