שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין
סימן מט
שאלה. איש אחד ממדינת הים שלח במתנה ך למודעו שטר של שלשים דאללאר, ובמכתב אשר בו הודיע לו משליחת השטר הזה, כתב לו כי יתן מזה ג"כ דבר מה לפלוני (דו זאללסט פון דעם עפיס געבען לפלוני), ונולדו סכסוכים ביניהם, כמה צריך לתת לו, ועמדו לפנינו למשפט, וזאת תורת העולה על רוחי בזה:
א) הנה בכל אופן מורה הלשון שכתב המשלח שיתן לו דבר מה, שכונתו היתה שיתן לו דבר מו מועט ולא דבר מרובה, ומהראוי אמנם לחקור כמה הוה דבר מועט, וכמה כבר הוה בגדר דבר מרובה. והנה בהשקפה הראשונה אמרתי לדמות זאת להא דאיתא בכתובות (ע"ה ע"א) ובגיטין (מ"ו ע"א), ימים שנים. רבים שלשה, ומשמע דעל מספר של שלשה כבר יתכן לשון הרבה, וא"כ בנ"ד שהמשלח כתב שיתן לפלוני דבר מה, צריך לתת לו שני דאללאר, דשלשה כבר יצאו מכלל דבר מה, והרי הם בגדר הרבה. ויש להביא עוד דמיון לזה מדברי רש"י בכריתות (ב' ע"ב) ד"ה נזירות דטהרה, שכתב דלכן נקט שם תרי זימני נטמא בז' דמהדר אג' טומאות, משום דתני במתניתין טומאות הרבה, ומשמע ג"כ דשלשה כבר הוה בגדר הרבה, וכן משמע ג"כ מהא דאיתא ברמב"ם פכ"ט מה' מכירה ובש"ע חו"מ סי' רל"ה סעיף י"ז, דחרש שמוכר ולוקח ברמיזה לא יתקיימו מעשיו עד שבודקין אותו בדיקות רבות, והכונה שלש בדיקות, דהרי שנינן בגיטין (ע"א ע"א) כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ומתנות, ובגיטין בודקין ש לש פעמים, כדאיתא בגמרא שם, ולפ"ז מה שנאמר שבודקין אותו בדיקות רבות ות היינו שלש פעמים, ומשמע דמספר ש לש כבר נקרא הרבה. אמנם אם באנו לדייק כן, הנה מצאנו לשון הרבה גם על מספר שנים, ולדוגמא עיין חולין (קל"ה ע"א) במתניתין, ראשית הגז אינו נוהג אלא במרובה, וכמה הוא מרובה, ב"ש אומרים שתי רחלות, הרי דבשנים כבר הוה בגדר הרבה, ואף שב"ה חולקים שם, וס"ל דמרובה היינו חמש, ור' יוסי ס"ל בגמרא שם (בדף קל"ז ע"א) ארבע, אבל כיון שעכ"פ אנו רואים שיש מי שאומר שיצדק לשון הרבה על שנים, אין להוציא מיד המוחזק בנידון שלפנינו, רק פחות משנים, משום שיכול לומר דשנים כבר הוה בגדר הרבה, והמשלח לא צוה לתת רק דבר מועט ולא דבר מרובה. ויש להוכיח עוד דשנים כבר הוה בגדר הרבה מדברי הגמרא בחולין (י"ז ע"ב), סכין שיש בה פגימות הרבה, תידון כמגורה ושאין בה אלא פגימה אחת אוגרת פסולה ומסוכסכת כשירה, ומשמע דשתי פגימות כבר הוה בגדר הרבה. ויש להעיר עוד בזה מדברי רש"י כתובות (פ' ע"ב) ד"ה ר' אבא שכתב, יש ספרים משובשים וכתוב בהן וכמה הרבה (ולא כמו שהוא לפנינו הגירסא שם וכמה קימעא), וגירסת שוטים היא זו כמה הרבה למאי הילכתא איבעי' להו, ומה נפ"מ כל כמה דהוה יותר על גרוגרת אחת הוה הרבה עיי"ש. ומשמע ג"כ דשנים כבר מקרי הרבה דיותר מחדא הרבה הוה:
ב) ועיין נזיר (כ"ג ע"א), זמרי זנה ונפלו כמה רבבות מישראל ובאמת לא נפלו רק יותר משני רבבות, כמבואר בסוף פרשת בלק שמתו במגפה כ"ד אלף, ואפ"ה קאמר לשון כמה רבבות שהוא כמו הרבה רבבות, ומשמע ג"כ דשייך לשון הרבה על יותר משנים, ועיין בשו"ת בית אפרים חו"מ סי' ע"ה שהסתייע מכאן לענין מי שנתחייב ליתן כמה שנים מזונות, דא"צ לתת רק שתי שנים דלשון כמה יתכן כבר על שנים עיי"ש. ועיין יומא (פ"ז ע"א) דקאמר שכמה בנים הי' לו לאהרן שראוין להשרף כנדב ואביהוא שנאמר הנותרים, אלא שעמד להם זכות אביהם, ולא הי' לו לאהרן רק שני בנים חוץ מנדב ואביהוא והיינו אלעזר ואיתמר, ואפ"ה קאמר עליהם לשון כמה, ומשמע ג"כ דשייך לשין כמה על שנים וה"ה לשון הרבה. ובספרי על התורת פרשת בראשית מאמר י"ז הבאתי עוד ראי' נאותה, דשייך לשון כמה על שנים, מדברי התוס' ברכות (ח') ד"ה שנים שכתבו, דאשכחן בכמה דוכתי, דאמר ר' יוסף אלמלא תרגומא דהאי קרא לא ידענא מאי קאמר, ובאמת לא נמצא בכל הש"ס רק שתי פעמים שאמר ר' יוסף כן, האחד הוא במגילה (ג' ע"א) והשני בסנהדרין (צ"ב ע"ב), ומשמע ג"כ דשייך לשון כמה על מספר שנים. ועיין מגילה (ט"ו ע"ב) ורוב בניו י"א שלשים וי"א שבעים וי"א רי"ד, ומשמע דעל פחות מש לשים ל"ש לשון הרבה, וכן משמע מדברי הגמרא פסחים (ס"ד ע"ב) דאיתא שם, אין הפסח נשחט אלא בשלשה כתות של שלשים בני אדם, משום דכתיב ברוב עם הדרת מלך ומוכת ג"כ דהמספר הנמוך שיתכן עליו לשון הרבה הוא שלשים:
ג) אכן אחר התחקות על שורש הענינים נראה שיש לחלק, דמכל המקומות שהבאתי אין מקום להסתייע, רק לענין הגבלת מושג הרבה בדבר שהוא בפני עצמו, היינו כמה צריך להיות מהדבר שיצדק עליו לשון הרבה, אמנם בנידון שלפנינו הספק הוא בהגבלת מושג הרבה ביחס אל הכלל, והיינו על איזהו חלק מהכלל יצדק לומר שהוא מעט ממנו, ועל איזהו שהוא הרבה ממנו, וזה הוא ענין אחר, אשר יפרד מהענין שדברנו מזה למעלה, כי יוכל היות שהדבר הזה עצמו, שבהיותו נפרד יצדק עליו המושג הרבה, מ"מ ביחס אל הכלל שמסתעף ממנו, יאמר עליו כי מעט הוא, וכן להיפוך יתכן שביחס אל הכלל יהי' הדבר מעט ולגבי עצמו יהי' מרובה. ונראה לדמות הענין שלפנינו להא דאיתא בחו"מ סי' רנ"ג סעיף כ"ד, דשכ"מ שאמר תנו חלק לפלוני בנכסי, יטול אחד מששה עשר, ויש מי שהורה שיטול רביע הנכסים, ועיין בב"י סי' רנ"ג שם שהביא בשם הרי"ף שכתב, דה"ט שנוטל רביע, משום שאין דרך בני אדם לומר חלק סתם על פחות מרביע, ולפי מה דמשמע מלשון הש"ע שם כך הוא הדין שנוטל רביע, שכן פסק בסעיף שלאח"ז, דשכ"מ שאמר תנו חלק לפלוני בבור היין שיש לו יטול רביע, וא"כ גם כאן י"ל שצריך זה לתת לו חלק רביעי. אכן מלבד שגם שם אין הדין ברור עוד, יש לחלק ג"כ בין הלשונות, דשם אמר שיטול חלק ובנידון שלפנינו כתב שיתן לו דבר מה, היינו דבר מועט, ויש חילוק בין לשון חלק ללשון דבר מועט:
ד) ונראה לי לצדד שצריך לתת לו חלק שתות כי כן יש להגביל מושג דבר מועט ביחס אל הכלל, וראי' נכונה יש להביא לזה מהא דאיתא בחו"מ סוף סי' רס"ד, דאף אם הבטיח לו לזה שהעבירו במעבורת יותר אין לו אלא שכרו, וכתב בתשו' תשב"ץ חלק ד' סי' כ', דאם הי' התוספות קרוב למה שראוי לו חייב, ודוקא בתוספות מרובה יכול לטעון משטה, והעלה בנתיבות סוס"י רס"ד שם, דהשיעור קרוב היינו שתות כמו שהוא בדין אונאה, דעד שתות אין בו דין אונאה עיי"ש, אלמא דעד שתות מקרי עוד דבר מועט, וא"כ ה"נ שהמשלח כתב שיתן לזה דבר מועט, מהראוי שיתן לו שתות מהסך הנשלח, דעד חלק כזה מקרי עוד דבר מועט. ויש להביא עוד סמוכין לזה ממ"ש בנחלת שבעה שאלה נ"ה בהא דמקלינן לפעמים בהפסד מרובה, דהשיעור הוא אם ההפסד הוא מהקרן קצת יותר משתות דבפחות משתות הוה מחילה, ובשתות קנה ומחזיר אונאה, ש"מ שמה שהיא פחות משתות עד שתות הוה הפסד מועט ויותר משתות הוה הפסד מרובה עיי"ש, וא"כ ה"נ עד שתות מהסך הנשלח הוה דבר מועט, וע"כ צריך לתת לו שתות. ויש להעיר עוד בזה מהא דאיתא בב"מ (ע"ה ע"א) דת"ח מותרין ללות זה מזה ברבית, מ"ט מידע ידעי דרבית אסורה, ומתנה הוא דיהבי אהדדי, וכתבו התוס' שם דזה דוקא בדבר מועט, שיודע בלבו שהי' נותן לו בלא"ה, ולפי המבואר ביו"ד סי' ק"ס סעיף י"ז השיעור בזה הוא חומש, וכמו שמצאנו בגמרא שם, ששמואל אמר לאבוה בר איהי הלויני מאה פלפלין במאה ועשרים פלפלין ואריך, ומשמע דחומש הוה עוד דבר מועט לגבי הכלל. מ"מ הראיות שהבאתי דרק עד שתות הוה דבר מועט, נראות מסתברות ביותר, בשגם שזה הוא מוחזק, וכיון שמצאנו רק שיותר משתות הוה דבר מרובה, שוב אין להוציא ממנו ממון ולחייבו שיתן יותר, ולכן נלפע"ד להורות כן שיתן לו חלק ששי מהסך שקיבל, היינו חמשה דאללאר, וכמו שביארתי:
ה) ועיין במהרש"א נדרים (ל"ט) בחידושי אגדות ד"ה א"ל אביי שכתב, דמה שאמרו שהמבקר את החולה נוטל אחד מששים מצערו, הענין הוא דחלק אחד מששים נקרא דבר מועט, כדאמרינן בכל נתינת טעם אחד מס' בטל, דילפינן לי' מזרוע נטילה עיי"ש, ומשמע דחלק אחד מששים נקרא דבר מוטט. אכן משם אין ראי' דשם הכונה דבר מועט לגמרי שאינו נחשב, וכדוגמא שהביא המהרש"א מביטול איסורים שאחד בששים בטל, משום שאינו חשוב כלל, אבל דבר מועט שיש בו חשיבות בודאי ל"ה בחלק אחד מששים ורק ביותר מזה שאינו בטל, ומסתבר כמו שכתבתי: