שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין
סימן לט
א) אזכיר פה מה שעמדתי בדברי הש"ס ביבמות (ס"א ע"א), דס"ל לרשב"י דקברי עכו"ם אינם מטמאין באהל, ומקשה הש"ס שם מהא דכתיב במלחמת מדין, כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו, ומשני דילמא איקטל חד מישראל עיי"ש, ויש לתמוה מדוע ניחוש לזה, כיון דרוב ההרוגים הי' עכו"מ, הו"ל למיזל בתר רובא שאינם מטמאין, דגם בטומאה אזלינן בתר רוב, כדאיתא בחולין (ט' ע"ב) בסוגיא דצלוחית, דלכן צלוחית שהניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה פסולה ולא טמאה, משום שדרכן של שרצים לגלות, ופירש"י משום דאיכא למתלי באדם טהור ובשרצים לטהר ובאדם יטמא לטמא, אזלינן בתר רובא לטהר עיי"ש, ועיין ברמ"א יו"ד סי' שע"ד סעיף ג' שהביא בשם תשו' הרשב"א, דאם נמצא מת, ולא ידעינן אם עכו"ם הוא או ישראל, אזלינן בתר רוב הנמצאים שמה, וה"נ הו"ל. למיזל בתר רובא, ורוב הנהרגים הי' עכו"מ שאינם מטמאין, ועיין בתוספות ישנים ביבמות שם שהרגישו בזה:
ונראה דרשב"י בזה לשטתו, דלפי המבואר בש"ס דיבמות (ס"ז ע"ב) ס"ל לרשב"י דחוששין למיעוט, וא"כ שפיר קאמר דהו"ל למיחוש דילמא איקטל חד מישראל, אף דעכו"ם הוו רובא, כיון דלדידי' חוששין למיעוט. ועיין תוס' חולין (י"ב ע"א) ד"ה פסח שכתבו, דאפי' ר"מ דחייש למיעוטא ל"ח רק מדרבנן אבל מדאורייתא מודה דאזלינן בתר רובא, ואם נאמר כן לפום ריהטא אין מקום לדברינו, כי כאן אקרא קאי, ול"ל דהטעם היא משום דחיישינן למיעוטא. אמנם מדברי התוס' בנדה (ל"ב ע"א) ד"ה ר"מ מוכח, דמאן דחייש למיעוטא מדאורייתא חייש, ועיין תוס' שבת (ט"ז ע"ב) ד"ה אף, וי"ל כדברינו. ולפ"ז י"ל דה"ט דרבנן דפליגי עלי' דר"ש, וס"ל דקברי עכו"ם מטמאין, משום דקיימי כהילכתא דאזלינן בתר רובא, וא"כ ליכא למדחי כמו דדחי ר"ש, דילמא איקטל חד מישראל, ושוב מוכח מקרא דכל הורג נפש דעכו"ם מטמאין, והא דהשיבו חכמים לר"ש דכתיב ולא נפקד ממנו איש והרי לשטתם אפי' אם נפקד ג"כ לא הי' מקום לחוש, דהו"ל למיזל בתר רובא, י"ל שהשיבו כן לר"ש לשטתו, דהטעם שצותה התורה ליטהר משום דחששה למיעוט דילמא איקטל חד מישראל, וע"ז השיבו דכאן אפי' מיעוט ל"ה, דכתיב ולא נפקד ממנו איש, ודחה ר"ש די"ל דהכונה שלא נפקד לעבירה אבל מיעוט הוה, וחששה התורה למיעוט. אמנם המעיין בש"ס דיבמות שם (בדף ס"ז) יראה, דרק לחד שינויא ס"ל לרשב"י דחוששין למיעוט. אבל לאידך שינויא ס"ל ג"כ דאזלינן בתר רובא, ובזה הי' מקום לומר דה"ט דרבינא בש"ס כאן (בדף ס"א) שלחלק יצא, דע"כ לא ס"ל לר"ש דעכו"ם אינם מטמאין רק באהל, אבל במגע ומשא מטמאין, משום דתפס כאידך לישנא שם, דר"ש ס"ל ג"כ דאזלינן בתר רובא, וא"כ ליכא לתרץ, דה"ט שצותה תורה ליטהר במלחמת מדין, דילמא איקטל חד מישראל, דהו"ל למיזל בתר רובא, וע"כ חילק בין טומאת אהל לטומאת מגע, דכי מעטינהו קרא לעכו"ם מטומאת אהל מיעטינהו, אבל לא מטומאת מגע ומשא ודו"ק:
ב) שבתי וראיתי כי בזה באמת יתבארו לנו דברי הש"ס ביבמות שם (בדף ס"ז ע"ב), דקאמר בלישנא בתרא ואבע"א לעולם קסבר חוששין למיעוטא, דעבדינן לי' תקנתא כר"נ אמר שמואל ויש להתפלא ולדקדק טובא, מדוע טרח הש"ס לתרץ דברי ר"ש באופן שיסבור דחוששין למיעוטא, אשר זה היא שטה רחוקה מאד, ואך חכמים אחדים ס"ל כן, והלא הדעת בודאי נותנת דר"ש ס"ל כרוב החכמים, דאזלינן בתר רובא, ואדרבה להיפוך היינו צריכים לדחוק את עצמנו ולהעמיד את דבריו שיסבור כהילכתא, דאזלינן בתר רובא, אבל לא שיסבור דחוששין למיעוט. ולפי האמור למעלה הענין נכבד, דלישנא קמא תפס העיקר כדעת רבינא כאן, שיש לחלק בין טומאת אהל לטומאת מגע ומשא, ולפ"ז לעולם ס"ל לרשב"י דאזלינן בתר רובא וכמו שביארנו, ולכן מתרץ דה"ט דר"ש בש"ס שם משום דס"ל אין חוששין למיעוטא, והדר קאמר ואבע"א, היינו דילמא העיקר כמו שרצו מתחלה בש"ס כאן לומר. דר"ש ס"ל דגם במו"מ עכו"ם אינם מטמאין, ולפ"ז בהכרח צ"ל דס"ל דחוששין למיעוט, דאל"כ יקשה מקרא דוכל הורג נפש תתחטאו, ול"ל דה"ט דדילמא איקטל חד מישראל, דהו"ל למיזל בתר רובא, וע"כ דחושש למיעוט, וע"כ קאמר דאפי' אם ס"ל דחוששין למיעוטא ג"כ ל"ק, די"ל דעבדינן לי' תקנתא כר"נ אמר שמואל וזה רעיון נפלא. ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חיו"ד ח"ר סי' ע"ה אות ה', שעמד ג"כ בדברי הש"ס ביבמות שם לאיזהו צורך טרח להעמיד דברי ר"ש שיסבור דחוששין למיעוטא, ולדברינו הדבר יעלה יפה כמין חומר:
ג) וממוצא הדברים שכתבנו יש ללמוד דהך מילתא, אי עכו"ם מטמאין עכ"פ במו"מ, סובב והולך על פרט זה אי חיישינן למיעוטא, דאם חיישינן למיעוטא, י"ל דגם במו"מ אין מטמאין, והא דכתיב כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו, ה"ט משום דדילמא איקטל חד מישראל, ואף דעכו"ם רובא, מ"מ חיישינן למיעוטא, אבל אם נאמר דאזלינן בתר רובא, ע"כ ל"ל הכי ובהכרח צריך לחלק ולומר, דרק באהל אין מטמאין, אבל במו"מ מטמאין וכמו שביארנו:
ובזה תעלה בידינו פרפרת נאה בביאור דברי המשנה סוף נזיר, נז נזיר הי' שמואל כדברי ר' נהוראי, ויש לדקדק על הלשון כדברי ר' נהוראי דהול"ל דב רי ר' נהוראי, ועיין בדורש, לציון דרוש ה' שעמד בזה. ועפ"י דרכו שם י"ל, דלכאורה יש להבין איך אפשר לומר דשמואל הי' נזיר, והרי מצינן שטמא עצמו לאגג, דכתיב וישסף שמואל את אגג, ואלו הי' נזיר ודעת הרמב"ם בפ"ג מה' נזירות דהי' נזיר עולם, איך הי' רשאי לטמאות עצמו. (וכיוצא בזה הקשיתי ג"כ על הא דאיתא בברכות (נ"ב ע"ב), דמשה קטלי' לעוג מלך הבשן, וקשה לפי המבואר בש"ס דזבחים (ק"א ע"ב), דמשה כהן הי', איך טימא עצמו בהריגתו, וכאן ל"ל כמו שרצה בדורש לציון שם לומר, דשמואל הרג לאגג בפשוטי כלי עץ שאין מקבלין טומאה, דבהדיא איתא שמשה הרג לעוג בנרגא דהיינו גרזן, עיין ר"ה (י"ג ע"א) בגליון הש"ס בשם הערוך]. אמנם אם נאמר דעכו"ם גס במו"מ אין מטמאין ניחא, דאגג לא הי' מטמא כלל וזה תליא אי חיישינן למיעוטא כדברינו למעלה, ולפ"ז י"ל דמה שאמרו במשנה נזיר הי' שמואל כדברי ר' נהוראי, אין הכונה שר' נהוראי הוא בעל המאמר כמו שפירש"י, רק בעל המאמר אחר הוא, והמלות האחרונות כדברי ר' נה וראי היא הוספה מצד מסדר המשנה, כלומר שהמאמר הזה לא יתכן רק לשטת ר' נהוראי שהוא ר"מ, כדאיתא בעירובין (י"ג ע"ב), לא ר"מ שמו אלא ר' נהוראי שמו עיי"ש, והיינו שלא יקשה איך אפשר לומר ששמואל הי' נזיר, הרי לפ"ז איך טימא עצמו בהריגת אגג, ע"ז קאמר מסדר המשנה דהאומר כן קאי כדברי ר' נהוראי דהיינו ר"מ, שהוא הוא המפורסם לבעל השטה דחיישינן למיעוט [וכדמשמע בחולין (י"א ע"ב) שכשרצו לנקוט לדוגמא איך עשה מאן דחשש למיעוט, הזכירו ג"כ את שם ר"מ עיי"ש, דאלת"ה ר"מ דחייש למיעוטא ה"נ דלא אכל בישרא, אף שיש עוד חכמים אחרים דס"ל הכי, וזה משום שר"מ הי' מפורסם לבעל שטה זו], וא"כ לדידי' שפיר י"ל כתירוץ קמא בש"ס דירמות שהבאנו דעכו"ם אפי' במו"מ אין מטמאין, וא"כ אין לתמוה איך שמואל טימא א"ע לאגג אם הי' נזיר, דאגג לא הי' מטמא וכאמור:
ד) ודע דכעין הקושיא אשר הקשינו למעלה, בהא דאמרו אליבא דרשב"י, דה"ט דקרא דוכל הורג נפש תתחטאו דדילמא איקטל חד מישראל, ואמאי לא אזלו בתר רוב, הנה בלא"ה יש להקשות, אם נאמר דעכו"ם לא הי' מטמאין מדוע הו"ל לחוש לחד מישראל, הרי הוה ס"ט ברה"ר וס"ט ברה"ר טהור, עיין נזיר (נ"ז ע"א) וחולין (ט' ע"ב), אמנם זה ל"ק דע"כ ל"א דספק טומאה ברה"ר טהור רק בטהרות, אבל בגברא אה"נ דבעי טבילה כדאיתא בע"ז (ל"ז ע"ב), דס"ט ברה"ר הלכה ואין מורין כן, וכי אתי לקמי' דר' ינאי אמר להו, הא מיא בשיקעתא דבנהרא זילו טבולו עיי"ש, אולם בש"ס דע"ז שם איתא דלאו כ"ע הכי ס"ל דספק טומאה ברה"ר בעי טבילה בגברא, ויש דס"ל דהלכה ומורין כן, וגם בגברא א"צ טבילה. ולפ"ז י"ל דשתי האוקימתות בש"ס דיבמות כאן יסובו על פרט זה, דמתחלה קאי הש"ס בשטה, דס"ט ברה"ר הלכה ואין מורין כן, ולכן ס"ל דגם במו"מ עכו"ם אין מטמאין, וקרא דוכל הורג נפש ה"ט, דדילמא איקטל חד מישראל, ואי דהוה ס"ט ברה"ר, הנה גם בס"ט ברה"ר בעי טבילה, דהוה הלכה ואין מורין כן, אמנם רבינא ס"ל דס"ט ברה"ר הלכה ומורין כן, וגברא לא בעי טבילה, וא"כ ל"ל דה"ט דקרא דדילמא איקטל חד מישראל, דהוה ס"ט ברה"ר, וע"כ חלק בין טומאת אהל לטומאת מו"מ. וד"ז אי בס"ט ברה"ר בעי טבילה, י"ל דתליא בחקירה אי ס"ט ברה"ר הותר לגמרי או רק נד נדחה, כדוגמא שמצאנו בטומאה בציבור שיש מחלוקת אי הותרה או נדחה, דאם נאמר דס"ט ברה"ר ל"ה רק דיחוי, י"ל דלא שרינן רק בטהרות שא"א בענין אחר, אבל בגברא גברא דאפשר בטבילה צריך טבילה, כמו בטומאה שלא הותרה רק היכי דליכא טהורים בהאי בית אב, אבל באיכא טהורים בהאי בית אב לא שרינן, אמנם אם נאמר דס"ט ברה"ר הותר לגמרי, י"ל דגם בגברא א"צ טבילה כמו בטומאה, שאם הותרה הותרה לגמרי וא"צ כלל להדר אחרי טהורים, אפי' היכי דאפשר בטהורים. ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חאה"ע ח"ב סי' ק"ב אות י' מ"ש בזה, (וקצת י"ל דהך מילתא אי בגברא דאפשר בטבילה צריך טבילה בס"ט ברה"ר, תליא ג"כ בסברא אי דנין אפשר משאי אפשר), ועיין בכ"מ רפ"ב מה' שבת שדן בכיוצא בזה לענין שבת אצל חולה אי הותרה או נדחתה, וכתב ג"כ דתלי' בזה אי טומאה בציבור הוה הותרה או דחוי' עיי"ש:
ובזה הי' מקום לומר, דרשב"י דס"ל לפי האוקימתא קמייתא דגם במו"מ אין מטמאין עכו"ם משום דקאי בשטתי', דמצאנו לר"ש דס"ל ביומא ז' דטומאה דחוי' בציבור, (וסתם ר"ש הוא רשב"י כידוע), ולכן שפיר מתרץ הקושיא מקרא דכל הורג נפש. דשם ה"ט דדילמא איקטל חד מישראל, ואף דהוה ס"ט ברה"ר, כיון דלשטתו ס"ט ברה"ר בעי טבילה וכנ"ל, אבל לעולם עכו"ם אין מטמאין כלל לא באהל ולא במו"מ וכאמור:
ה) ומה נכבדו הדברים האלה לבאר בהם ג"כ לשון המשנה בנזיר שהבאנו, דקאמר נזיר הי' שמואל כדברי ר' נהוראי, ודקדקנו על הלשון כדברי ר' נהוראי שהוא קשה להלום, ועם האמור י"ל בדרך שכתבנו ורק בסגנון אחר קצת, והיינו שלא יקשה איך אפשר לומר ששמואל הי' נזיר, הרי לפ"ז איך טימא עצמו להרוג את אגג, ע"ז קאמר דזה כדברי ר' נהוראי שהוא ר"מ, ור"מ ס"ל דטומאה דחוי' בציבור, כדאיתא ביומא (ח' ע"ב), וא"כ לשטתו י"ל ג"כ דעכו"ם אינם מטמאין כלל אף במו"מ, וקרא דכל הורג נפש ה"ט, משום דדילמא איקטל חד מישראל, כיון דלדידי' אף דהוה ס"ט ברה"ר. מ"מ בגברא בעי טבילה, וממילא לא נטמא שמואל כלל בהריגת אגג:
ו) ויש להעיר מדברי המל"מ בפי"ט מה' אבות הטומאה סוף ה"א שרצה לומר, דע"כ ל"א דבס"ט ברה"ר גברא בעי טבילה, רק בספק טומאת שרץ אבל בספק טומאת מת ל"א כן, והסברא כיון דטומאת מת בעי הזאה ג"כ, ומספק א"א להזות, דשמא אינו טמא כלל ויטמא ע"י ההזאה, דהנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה טמא, כדאיתא ברמב"ם רפט"ו מה' פרה אדומה, וכיון דא"א להזות א"צ טבילה ג"כ, דטבילה בלא הזאה לאו כלום הוא עיי"ש. ואם נאמר כן יסתרו דברינו, ועדיין יקשה מדוע הו"ל למיחוש שמא איקטל חד מישראל, הרי הוה ס"ט ברה"ר, דבכגון דא גם בגברא א"צ טבילה. אמנם בגוף דברי המל"מ יש לעיין טובא, וגם המל"מ בעצמו לא ברירא לי' הא מילתא, כאשר יראה המעיין שם ואכמ"ל: