שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין
סימן לח
ע"ד שאלתו באחד שאבד עצמו לדעת ר"ל, אם מהצורך לשפוך המים כמו ששופכין מפני המת:
א) הנה הש"ך בסי' של"ט ס"ק ט' הביא שני טעמים, מדוע שופכין המים מפני המת, חדא שידעו הכל שיש מקרה מות, ולא יהי' מהצורך להודיע בפה, שזה בכלל מוציא דבה, ועוד שמה"מ מטיל במים טפת דם המות עיי"ש, ושני הטעמים האלו ל"ש כאן. דבכגון דא ל"ה מוציא דבה, דמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם, כדאיתא בסנהדרין (ע"א ע"ב), ועיי"ש (בדף קי"ג ע"ב) אבד רשע מן העולם טובה באה לעולם, ואין לך רשע גדול ממאבד עצמו לדעת, שאמרו עליו שאין לו חלק לעוה"ב כידוע, וגם הטעם השני ל"ש כאן. דבזה לא היתה המיתה ע"י מה"מ, כמ"ש בשו"ת בית יעקב סי' ע"ב בשם הזוהר, דמה"מ אינו שולט רק באותן שמתים על מטתם, אבל לא באותן שנהרגים עיי"ש:
ב) ויש להעיר על טעם השני שכתב הש"ך, דמה"ט יש לשפוך המים מפני המת מפני שמה"מ מטיל טפת דם במים, הרי כל עיקר דבר זה של שפיכת המים מפני המת ילפינן ממרים, דכתיב ותמת שם מרים וסמיך לי' ולא הי' מים לעדה, וכמ"ש האבודרהם הובא בבאר הגולה בסי' של"ט שם, ומרים לא מתה כלל ע"י מה"מ כדאיתא בב"ב (י"ז ע"א), ששה לא שלט בהן מה"מ וחשיב מרים בהדייהו עיי"ש, אמנם אי משום הא לא איריא, דבלא"ה אין לקחת הדברים כפשטן, דמה שלא הי' מים לעדה אחר מיתת מרים הי' משום ששפכו המים, דבכל אופן שיהי' אין מהצורך לשפוך רק המים שבשכונת המת (ועיין בטו"ז בסי' של"ט שם שכ', דשכונה היינו ג' בתים, ובנקה"כ חולק עליו דשכונה היינו מי שהוא שכן ממש), וא"כ מדוע לא הי' מים לכל העדה, וע"כ דהדברים לא נאמרו רק לרמז בעלמא וע"ד אסמכתא:
ג) ועיין בהגהות דעת קדושים על היו"ד שם שכתב, דמים שבשכונת המת מותר לכתחלה להוסיף עליהם ולבטלם, דלא עדיף מאיסור דרבנן שאין לו עיקר מה"ת, דמותר לבטלו לכתחלה, כגון עצי מוקצה ובישולי עכו"ם וכדומה, והסמך שכתבו מקרא דולא הי' מים לעדה אינו מועיל לעשות האיסור הזה אפי' לאיסור דרבנן שיש לו עיקר מה"ת עיי"ש, אכן הכנה"ג כתב דנוהגין לשפוך בכל השכונה שהכהן אינו יכול לכנוס לשם, כמו שמצאנו במיתת מרים שכולם שפכו מימיהן עיי"ש, ומשמע קצת שתפס הדברים כפשטן דחסרון המים הי' משום ששפכו אותן מפני המת, ולפ"ז יקשה אמנם כנ"ל הרי במיתת מרים ל"ה כלל מהצורך לשפוך, כיון שלא מתה ע"י מה"מ, וצ"ל דגם לשטה זו ל"ה רק אסמכתא בעלמא, וכן משמע דאל"כ קשה מדוע שפכו כל העדה הרי הרחוקים ממקומות שהכהן יכול לכנוס לשם עכ"פ לא הי' צריכים לשפוך וע"כ כדכתיבנא:
ד) וראיתי בעץ יוסף על העין יעקב בב"ב (י"ז) שם שהביא בשם ספר כד הקמח בהבנת הענין הנאמר בש"ס שם, דהנך ששה לא שלט בהן מה"מ ורק מתו בנשיקה וז"ל:
וענין מיתת נשיקה היא דביקת החושק בחשוק, ומתוך כך הנפש נפרדת מן העוה"ז שלא בהרגש טעם מיתה, ושלא ע"י כח המשחית הוא מה"מ, ואין טומאה במת אלא מצד מה"מ, אבל מי שמיתתו בנשיקה הרי גופו טהור ונשמתו טהורה עכ"ל. והנה במ"ש דהגופים של כל אלה המנוים בש"ס שם שמתו בנשיקה לא הי' מטמאין, בהשקפה ראשונה נפלאתי עליו מדברי הש"ס בסנהדרין (ל"ח ע"א), ששאל האי מינא לר' אבהו אלהיכם כהן הוא כי קברי' למשה במאי טביל, והשיב לו דטביל בנורא, עיי"ש ובתוס' ד"ה במאי, ואמאי לא השיב לו בפשיטות, דגופו של משה לא הי' מטמא כלל, כיון שמת בנשיקה, ואולי י"ל דה"ט שלא השיב ר"א כן, כי חשש שלא יקבל המין דבריו, ולכן בחר להשיב לו לשטתו שטבל אמנם ורק שטבל בנורא. ועיין ילקוט משלי ט' על פסוק חכמת נשים בנתה ביתה, דאיתא שם, דכל הצדיקים אינם מטמאין אחרי מותם (ולאו דוקא אלו שמתו בנשיקה), ועיי"ש דלכן נתעסק אליהו בקבורת ר"ע אף שהי' כהן, דאין טומאה בתלמידי חכמים, אכן התוס' כתבו בב"מ (קי"ד ע"ב) סד"ה מהו, דזה לאו דוקא, רק ה"ט שאליהו טימא עצמו, משום שהי' מ"מ דר"ע הי' מהרוגי מלכות, והי' יראים לקברו. ועיין תוס' כתובות (ק"ג ע"ב) ד"ה אותו שהביאו בשם ר"ח כהן, דהא דאיתא שם דאותו היום שמת רבי בטלה כהונה, היינו קדושת כהנים, וכן איתא בירושלמי ברכות פרק מי שמתו, דכשמת רבי אמרו אין כהונה היום, ואם נאמר דצדיקים אינם מטמאים, א"כ לא בטלה כלל קדושת כהנים, דגופו של רבי ל"ה מטמא, וע"כ דגם צדיקים מטמאים, ורק מפני כבודו של רבי לא חשו לזה. וי"ל דה"ט שלא חשו אז הכהנים לטמאות עצמם, משום דחכם שמת הכל קרוביו עיין שבת (ק"ה ע"ב), ולקרובים רשאים הכהנים לטמא, או משום דנשיא שמת עשו אותו כמת מצוה, כדאיתא בירושלמי הובא בב"י יו"ד סי' שע"ד, ועיי"ש בב"י שביאר הענין, דבנשיא הוה תמיד כמי שאין לו מתעסקים, שזה כבודו שיתעסקו בו עם רב, וכמו שמצאנו בכתובות (י"ז ע"א) דלמאן דמתני לית שיעור להלויתו עיי"ש:
ה) ודע דכעין סברת ספר כד הקמח שהבאנו, דכל אלו שמתו מחמת נשיקה לא הי' מטמאין, דאין טומאה רק מצד מה"מ, ראיתי מביאים ג"כ בשם הזוה"ק, עיין בספר לקט יוסף ונחלת בנימין ערך יצחק ויעקב שהביא בשם הזוהר, דה"ט שהביאו את יעקב אחרי מותו לא"י, אף דכתיב ולא תטמאו את ארצי ומני' דמת שמת בח"ל שאסור לשאת אותו לא"י, דשאני יעקב שמת ע"י נשיקה, ולא הי' בו טומאה, כי הטומאה באה ע"י מה"מ עיי"ש. אמנם בעיקר הסברא הנ"ל דאין טומאה רק מצד מה"מ יש לתמוה, דלפ"ז גם הנהרגים לא יטמאו לפמ"ש הזוהר בעצמו הובא למעלה בדברינו, דמה"מ אינו שולט רק באותן שמתו על מטתם, אבל לא באותן שנהרגו – וראיתי בדברי שאול על היו"ד סי' של"ט שלחלק יצא, דע"כ לא כתב הזוהר דבנהרגין אין מה"מ שולט רק בנהרגין ע"י אדם שהוא בעל בחירה וקשה להנצל ממנו, וי"ל דמה"מ לא שלט בו, והוא נספה בלא משפט ע"י רצון ההורג, שהוא בעל בחירה, אבל בנהרגין ע"י בע"ח או ע"י שאר מקרים, אז בודאי יד מה"מ שלטה בו עיי"ש. והנה במ"ש דבעל בחירה קשה להנצל ממנו, כוונתו לדברי הזוהר הידועים, שכ' דה"ט שצוה ראובן להשליך את יוסף אל הבור, אף שהי' בו נחשים ועקרבים, משום דממי שאינו בעל בחירה יצילהו ה', אבל מבעל בחירה קשה להנצל, אולם לפ"ז הי' מקום לחלק גם בנהרג ע"י אדם בין אם נהרג בשוגג או במזיד, עפ"י מה שראיתי בספרים שכתבו, דע"כ ל"א דמבעל בחירה קשה להנצל, רק אם זה הבעל בחירה יודע שעושה עבירה, אז בהיותו בעל בחירה הכח בידו לעשות כטוב בעיניו, וקשה להנצל ממנו, אבל אם אינו יודע כלל שעושה עבירה, אינו נכנס כלל בגדר בעל בחירה ול"ש לומר דמבעל בחירה קשה להנצל (ושמעתי לבאר בזה מאמר הכתוב בפ' לך, שאמר אברהם לשרה, אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך, דהכונה היא דאם הי' המצרים יודעין שאשתו היא, ויש עבירה בדבר, אז בהיותם בעלי בחירה הי' קשה להנצל מהם, ולכן אמר אברהם לשרה שתאמר אחותו היא, ולא ידעו המצרים כלל שיש עבירה בדבר ולא יהי' בגדר בעלי בחירה וינצל מידם, וראיתי בכי"ק על התורה ממו"ז הגאון מאוה"ג זצלה"ה פ' ויצא שהאריך בפרט זה ג"כ בדברים נחמדים), וה"נ אם נהרג במזיד, אז י"ל כיון שנהרג ע"י בעל בחירה לא שלט בו מה"מ. אבל אם נהרג בשוגג, הוה כנהרג משאר בע"ח משוללי הבחירה, ואה"נ דמה"מ שלט בו. אכן כל הדברים האלה המה רק השערות דקות וקשה לבנות עליהם יסוד, ועיין בדברי שאול שם ובסי' שנ"ט שהביא בשם ספר תורת חיים בחידושיו לסנהדרין קי"ב שכתב, דאפי' מי שאינו מת מיתת עצמו, אלא נהרג ע"י אחרים, הן אדם הן בהמה, יש לו למה"מ חלק באותה מיתה, דגמר המיתה נעשה על ידו, ועפ"י דרכו י"ל דגם מ"ש בזוהר דבנהרגין אין מה"מ שולט, היינו רק דעיקר המיתה אינה באה ע"י מה"מ, אבל חלק יש לו בה וגמר המיתה נעשה ע"י, וכ"כ גם בד"ש שם:
ו) ולדינא לענין שאלתנו הנה כבר כתבתי, דלכאורה א"צ לשפוך המים בנידון דידן, כיון דשני הטעמים לא שייכי כאן, אכן לדברי התורת חיים שהבאנו, דגם בנהרגים גמר המיתה נעשה ע"י מה"מ, עדיין יש לחוש לטעם השני, וכיון שהדבר נוגע לענין סכנה וחמירא סכנתא, נלפע"ד להחמיר לשפוך המים באותו בית שהמת שם, אבל בבתים הסמוכים, כיון דבלא"ה דעת הנקוה"כ להקל בזה, ורק דנקטינן לחומרא כדעת הטו"ז, בכגון דא דאיכא עוד סניפים להיתר וכמ"ש אין להחמיר, וה' יצילנו ממקרים רעים ופגעים רעים אכי"ר: