אור ברסלב

שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין

סימן לז

סימן לו

ב"ה סאמבור בחודש מנחם אב תרע"ז. א) בלמדי עם בני מחמדי ואישון עיני היניק וחכים (וכעת גבר בגוברין מלא תורה וחכמה) מ' יצחק שיחי' לאי"ט מס' קידושין, והגעתי לדף ט"ו ע"א, נזכרתי קושיא אחת ששמעתי בילדותי, בהא דאיתא בש"ס שם, דה"ט דס"ל לת"ק דמוכר עצמו אין לו הענקה, משום דדרש העניק תעניק לו ולא למוכר עצמו, ור"א ס"ל דמוכר עצמו יש לו הענקה, ולו מבעי' לי' לו ולא לבעל חובו, דסד"א כר"נ דס"ל דמוציאין מזה ונותנין לזה, קמ"ל לו ולא לבע"ח, ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר"נ עיי"ש, וקשה איך סד"א דבע"ח יכול לגבות ההענקה, שנצטרך קרא למעט, הרי אם יהי' ביכולת בע"ח לגבות ההענקה, לא משכחת כל עיקר דין הענקה לעבד בשום פעם, לפי מה דקיי"ל ונמכר בגניבתו ולא בכפילו כדאיתא בקידושין (י"ח ע"א), וכתב הרמב"ם בפ"ז מה' גניבה דהכפל הוא חוב עליו עד שיעשיר, א"כ העבד הוא תמיד בע"ח על הכפל, ולפ"ז אם נאמר דבע"ח גובה ההענקה נפל כל דין הענקה שאמרה תורה ולא תשלחנו ריקם בבירא, דתמיד יגבה בעל הגניבה ההענקה בחוב שיש לו על העבד מפאת הכפל, ולא משכחת איפוא בשום פעם שתגיע ההענקה ליד העבד, דתמיד צריך האדון לתת ההענקה לבעל הגניבה, וע"כ דבע"ח אינו גובה ההענקה ול"ל קרא למעט, (דזה בודאי א"א לומר שהענקה תהי' מרובה כ"כ שתעלה על הכפל, באופן שישאר עוד בעד העבד גם אחר גביית הכפל, דכיון דהכתוב נתן טעם למצות ההענקה, כי משנה שכר שכיר עבדך, א"כ לכל היותר צריכה ההענקה להיות כשכר העבודה, והיינו כנגד הכפל, דאם יהי' מחויב לתת יותר משכר העבודה שהוא הקרן שנמכר בעדו, יהי' נמצא שנותן עוד יותר ממשנה שכר, וזה בודאי אינו מחויב), והיא קושיא מושכלת, וכעת בחפשי בספרים ראיתי בספר עטרת חכמים בחידושיו לקידושין שם שעמד בזה:

ב) וכאשר התבוננתי כעת בזה עלה בלבי דהקושיא הזאת לק"מ, דהרי כמה וכמה פרטים יש שהגנב פטור מכפל, כמו גונב את ההקדש דממעטינן וגנב מבית האיש ולא מבית הקדש, עיין ב"ק (ע"ו ע"א), גונב מן הגנב עיי"ש (בדף ס"ט ע"ב), גונב עבדים שטרות וקרקעות ודבר שאינו מסוים עיי"ש (בדף ס"ג ע"א), גונב תרומה כדאיתא ברמב"ם פ"ג מה גניבה ועיין בש"ך חו"מ סי' ש"נ, וא"כ הו"א דמה שאמרה תורה לא תשלחנו ריקם, היינו בכה"ג דפטור מהכפל, שאז אמנם שייכת ההענקה להעבד, אבל היכא שחייב כפל והכפל נשאר חוב, אה"נ דצריך האדון לתת ההענקה לבעל הגניבה, וה"ה דהו"א דשאר בע"ח רשאי לגבותה בחובו מפאת שיעבודא דר"נ ואיצטריך קרא דלו ולא לבע"ח להורות, דבע"ח אינו גובה ההענקה, וממילא ידענו דהענקה שייכת תמיד להעבד, וגם במקום שחייב כפל אין בעל הגניבה רשאי לגבותה בשביל הכפל כיון דלא עדיף מבע"ח דעלמא. (ובפשיטות י"ל דמשכחת לה שההענקה תהי' שייכת להעבד כגון שמחל לו בעל הגניבה את הכפל וקרא ולא תשלחנו ריקם מיירי בכה"ג). וראיתי בספר עטרת חכמים (הנמצא אצלי מבית עקד הספרים של מו"ז מאוה"ג זצל"ה) שם שטרח למצוא אופן שיהי' פטור מהכפל, כגון שהודה מעצמו שגנב שפטור מהכפל כדין מודה בקנס, ועל הגליון מצאתי כתוב בכתי"ק של מו"ז מאוה"ג זצלה"ה, דלפי המבואר במנ"ח (כונתו למצוה מ"ב) דהיכי שיש להגנב מעות כנגד הקרן ומשלם להנגנב, יכול הנגנב לומר שהוא תופס המעות הללו בעד הכפל ובעד הקרן ימכר, וא"כ י"ל דהענקה משכחת בכה"ג, ובאמת א"צ כלל לבקש חשבונות רבים למצוא דרך שיהי' הגנב פטור מהכפל, כי בלא"ה הרבה דרכים יש בזה, וכמ"ש:

ג) אכן מדי עיוני בזה נתישבתי, במה שרציתי לומר דקרא דהענקה אפשר לאוקמי בגונב מן ההקדש דאיתמעט מכפל, דזה ליתא, דמבואר ברמב"ם פ"ג מגניבה הי"ג, דאם גנב את העכו"ם או את ההקדש אינו נמכר על הקרן, אלא הרי זה עליו חוב עד שיעשיר עיי"ש, א"כ ל"ל דקרא דהענקה מיירי בגונב מן ההקדש, דגונב מן ההקדש אינו נמכר כלל, אמנם לענין שאר הפרטים שפטור בהם מהכפל שחשבתי שפיר י"ל כדברינו. אולם הלום ראיתי במנ"ח מצוה מ"ב שיצא לדון בדבר החדש דבכל הדברים שנתמעטו מדין כפל אין הגנב נמכר בהם, והסברא לפמ"ש באור החיים עה"ת דה"ט דס"ל להרמב"ם דבגונב את ההקדש אינו נמכר, משום דקרא דונמכר נסמך לפרשת כפל כמו שנאמר אם אין לו ונמכר בגניבתו אם המצא תמצא וכו' שנים ישלם, וא"כ בהקדש שאינו משלם כפל, כמו דדרשינן רעהו ולא של הקדש, אינו נמכר, וממילא גם שאר דברים דאיתמעטו מכפל איתמעטו ג"כ ממכירה עיי"ש, ואם נאמר כן נסתרו דברינו:

ד) ולפענ"ד הי' נראה להביא קצת סמוכין לזה, דדין מכירה ודין תשלומי כפל שוים, וכל שישנו בזה ישנו בזה, וכל שאינו בזה אינו גם בזה, שכן מצאנו כמה פעמים שאם נאמרו שני פרטים בנושא אחד אמרינן כן מי שישנו בזה ישנו גם בזה ומי שאינו בזה אינו גם בזה, ולדוגמא עיין יבמות (מ"ד ע"א), כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה, וכתבו התוס' שם בד"ה ונייבם דה"ה דדרשינן גם להיפוך, כל העולה לחליצה עולה ליבום וכל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום, וכ"כ גם (בדף י' ע"ב) ד"ה איהו, וה"נ י"ל כל שעולה לתשלומי כפל עולה למכירה, וכל שאינו עולה לתשלומי כפל אינו עולה למכירה, וממילא דכל הדברים שנתמעטו מדין כפל נתמעטו ג"כ מדין מכירה. ועיין פסחים (מ"ג ע"ב), דמצד הסברא הו"א דנשים אין מוזהרות על חמץ, משום דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, כל שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ, והני נשי הואיל וליתנהו בקום אכול מצה גם בבל תאכל חמץ נמי ליתנייהו, ואיצטריך קרא מיוחד לרבות נשים לאיסור חמץ עיי"ש ובתוס' ד"ה סד"א, וזה מתאים ג"כ לעניננו שיש לדרוש, כל שישנו בתשלומי כפל ישנו בכלל מכירה, וכל שאינו בתשלומי כפל אינו בכלל מכירה. ועיין חגיגה (ד' ע"ב) שדרשינן ג"כ כיוצא בזה. ובאת שמה והבאת שמה, כל שישנו בביאה ישנו בהבאה וכל שאינו בביאה אינו בהבאה. ועיין בכורות (ט' ע"ב) תוסד"ה לאפקועי לאיסורא שכתבו, דבספק פטר חמור, כמו שאין נותנו לכהן מספק כמו כן אינו עורפו מספק עיי"ש, והסברא היא ג"כ כנ"ל, דכיון דבקרא כתיב ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו, דרשינן כל שישנו בפדיון ישנו בעריפה, וכל שאינו בפדיון, כגון בספק פט"ח, אינו ג"כ בכלל עריפה. עוד נלפע"ד להביא סמוכין לסברא הנ"ל דבמקום שפטור מכפל ליתא ג"כ למכירה, מהא דאמרינן בקידושין (ד' ע"א) דאיצטריך קרא לעיקר זבינא דאיילונית דסד"א דאתיא סימני נערות הוי זבינא דלא אתיא סימני נערות ל"ה זבינא עיי"ש, שהענין הוא ג"כ דכיון שהתורה אמרה שאמה עברי' יוצאת בסימני נערות הוה אמרינן, דכל שישנה בכלל יציאה בסימני נערות ישנה בכלל מכירה, וכל שאינה בכלל יציאה בסימני נערות אינה בכלל מכירה, ואיצטריך קרא מיוחד לרבות דל"א הכי, וה"נ לענין מכירה ותשלומי כפל י"ל כמ"ש:

ה) עוד נראה להביא ראי' נאותה לזה, מהא דאיתא בש"ס שם (בדף י"ב ע"א), מה יעוד אע"ג דאי בעי מייעד ואי בעי לא מייעד כל היכי דלא מצי מייעד ל"ה זבינא זביני, ה"נ כל היכי דלא מצי מיגרעא ל"ה זבינא זבינו עיי"ש. ומשמע ג"כ דכיון שהתורה אמרה באמה עברי' מצות יעוד, אע"ג שאין המצוה הזאת הכרחית, מ"מ היכי שאין ביכולת לקיים הפרט הזה ליתא למכירה, וכן לענין גרעון כסף אמרינן הכי דכל שא"א לקיים הפרט של גרעון כסף ליתא ג"כ למכירה, וה"נ י"ל כמ"ש, דהיכי שא"א לקיים הפרט של תשלומי כפל א"א ג"כ למכור וכאמור. אמנם בזה באנו למחלוקת ר' אליעזר ורבנן בש"ס דקידושין שם (בדף ח' ע"ב), אי מוכרה לקרובים, דאם אין מוכרה לקרובים שפיר י"ל כדברינו, דכמו שאנו רואים לענין יעוד, דהיכי דלא מצי מייעד לא מצי מזבן, ה"נ אמרינן דהיכי דפטור מכפל ליתא בכלל מכירה, אמנם לר"א דס"ל שם דמוכרה לקרובים, אדרבה משם ראי' להיפוך, דכמו שאנו רואים שם שהתורה אמרה מצות יעוד, ועכ"ז היכי, דלא, מצי מיעד ג"כ לא מיגרע כח המכירה, וה"נ אף שאמרה התורה חיוב כפל, מ"מ גם היכי דפטור מכפל דין מכירה לא בטל:

ו) ובזה הי' מקום לפלפל בישוב דברי הרמב"ם שפסק בפ"ג מה' עבדים הי"ב, דמוכר עצמו אין מעניקין לו, וזה משום דס"ל כת"ק בש"ס דקידושין (י"ד ע"ב) דדרש העניק תעניק לו ולא למוכר עצמו, וקשה הרי בש"ס שם (בדף מ"ו ע"א) אמרינן לר"א דקרא דהעניק תעניק לו איצטריך למדרש לו ולא לבעל חובו לאפוקי מדר"נ וה"ט דת"ק דדרש לו ולא למוכר עצמו, משום דבעלמא נמי לא ס"ל כר"נ ולא צריך קרא למעט בע"ח. וא"כ הרמב"ם דס"ל כר"נ כמו שפסק בפ"ב מה' מלוה ולוה, א"כ איצטריך לדידי' קרא למעט בע"ח, ומנ"ל למעט מוכר עצמו, ועיין במל"מ בפ"ג מה' עבדים מ"ש בזה. (ובספר עטרת חכמים שהבאנו למעלה פלפל ג"כ בקושיא זו, אמנם העתיק אותה שלא כצורתה, שכתב דהרמב"ם פסק דהענקה אינה משתלמת לבע"ח, ובאמת פסק זה לא נמצא כלל ברמב"ם, רק הקושיא היא דכיון דפסק כר"נ ע"כ צריך לדרוש כן, לו ולא לבע"ח, ואין לו קרא למעט מוכר עצמו):

ולפי דרכנו למעלה י"ל באופן נאות, דבאמת אף אם ס"ל כר"נ ג"כ א"צ קרא למעט, דהענקה אינה משתלמת לבע"ח, דאם נאמר דמשתלמת לבע"ח, לא משכחת כל עיקר הענקה לעבד כיון דהוא תמיד בע"ח על הכפל, ויגבה בעל הגניבה את ההענקה בכפלו, וכמו שהקשינו למעלה, אמנם י"ל כדברינו דמשכחת לה הענקה היכי שפטור מן הכפל זה כגון בהקדש ושאר דברים שחשבנו למעלה, אולם יש לדחות, דהיכי דפטור מכפל אינו נמכר וכמו שביארנו, וא"כ ליכא לאוקמי קרא דהענקה בכה"ג, וזה תלוי בפלוגתת ר"א ורבנן, אי מוכרה לקרובים מפאת העדר היכולת ליעד וכאמור, ולפ"ז י"ל דהש"ס בקידושין שם שפיר קאמר לר"א, דאיצטריך קרא לידרש לו ולא לבע"ח, דלדידי' ל"ש לומר דאיך ס"ד דבע"ח גובה ההענקה, א"כ לא משכחת כל עיקר הענקה, דמשכחת לה במקום שפטור מכפל, דלשטתו דס"ל דמוכרה לקרובים, גם היכי שפטור מכפל נמכר וכמו שביארנו, והגמ' היתה קאי בסברא, דהת"ק ס"ל ג"כ כר"א בפרט זה דמוכרה לקרובים, ולכן אמרה דה"ט דת"ק משום דבעלמא נמי לא ס"ל כר"נ, וממילא לא איצטריך קרא למעט בע"ח, וע"כ דרש למעט מוכר עצמו (או י"ל דהש"ס דחי כן לרווחא דמילתא, די"ל דבעלמא לא ס"ל ג"כ כר"נ, ואז בודאי א"צ קרא למעט בעית בהענקה), אבל הרמב"ם ס"ל דאין מוכרה לקרובים, כמו שפסק בפ"ד מה' עבדים הי"א, ולפ"ז לדידי' היכי שפטור מכפל ה"ה דאינו נמכר (ומה"ט באמת פסק דבגונב מן ההקדש אינו נמכר, דכיון דפטור מכפל אינו נמכר, וה"ה גם בשאר דברים שפטור מכפל), א"כ לדידי' בלא"ה א"צ למעט בע"ח מהענקה, אף דס"ל כר"נ, דאם הי' בע"ח רשאי לגבות ההענקה, לא הי' משכחת דין הענקה כלל וכמ"ש, דל"ל לדידי' דדין הענקה משכחת לה היכי דפטור מכפל, דבכה"ג אינו נמכר, וע"כ דרש לו ולא למוכר עצמו ודוק:

ז) ובדרך החידוד קצת הי' נ"ל לומר בישוב קושיא הנ"ל למ"ל קרא למעט דבע"ח אינו גובה ההענקה, הרי אם נאמר דבע"ח גובה ההענקה לא משכחת בשום פעם הענקה לעבד, דתמיד העבד הוא חייב כפל לבעל הגנבה, דמשכחת לה בכה"ג, כגון שהעידו עליו עדים בעדות מיוחדת שגנב, דחייב לשלם הקרן, דלענין ממון מהני עדות מיוחדת, כמבואר בחו"מ סי' ל' סעיף ו' וכשאין לו לשלם נמכר בע"ע, אמנם מהכפל פטור דהוה קנס, ובקנס דעת הטו"ז בסי' ל' שם בחו"מ, דל"מ עדות מיוחדת, ובזה שייכת אמנם ההענקה להעבד, דל"ה לי' בע"ח על הכפל, ואיצטריך לפ"ז לאשמעינן דבע"ח אינו גובה ההענקה בשום פעם, וה"ה גם היכי דחייב כפל, לא יוכל בעל הגנבה לגבות ההענקה בכפילו, דבע"ח אינו גובה ההענקה. אמנם אני מסופק, אם בכה"ג שהעידו העדים על שני דברים היינו קרן וכפל, שייך לומר דלזה תועיל עדותם ולזה לא תועיל, דאולי הוה זה בכלל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וכיון דבטלה העדות לגבי הכפל, ה"ה דבטלה ג"כ לגבי הקרן, ומצאתי בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חחו"מ סי' י"ב אות ט', שדן בפרט זה. אם בעדות מיוחדת י"ל שלזה תועיל ולזה לא תועיל, והביא שם בשם ספר אמרי בינה ה' עדות ס' ה' שכתב, דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ל"א רק כשהחסרון הוא בגוף העדות, כמו בקרובים לזה ורחוקים לזה, משא"כ בהעידו בעדות מיוחדת דעדותן אמת, אלא שהתורה חסה בדיני נפשות, וגזרה שלא תועיל העדות, לשאר דברים מקבלין עדותן, ומה"ט נהי דל"מ עדות מיוחדת לחייב מיתה, אבל מועלת לחיוב הכנסה לכיפה, ול"א בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה עיי"ש:

ח) ובני היניק וחכים שיחי' שאלני דבלא"ה משכחת לה שתהי' ההענקה שייכת להעבד, אף אם הו"א דבע"ח גובה ההענקה, והעבד חייב תמיד כפל וכנ"ל, וכגון שעברה שמטה בנתים, דאשתמט חיוב כפל, ובזה אמנם שייכת ההענקה להעבד. והשבתי לו, דכפל אין שביעית משמטתו, כדאיתא במשנה דשביעית פ"י ה"ב, דהאונס והמפתה והמוציא ש"ר, וכל מעשה ב"ד אין משמטין, אמנם לפי המבואר בש"ע חו"מ סי' ס"ז זה דוקא כשכתבו לו הב"ד פס"ד, אבל אם לא כתבו לא פס"ד, אף שחייבוהו שביעית משמט, ולפ"ז אה"נ די"ל דמשכחת לה שיפטור מכפל בכה"ג, כגון שלא כתבו לו פס"ד ושמטה שביעית, ויש להרחיב עוד הדיבור ואסתגר בזה:

תוכן העניינים

שות אבני חפץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה