שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין
סימן לב
ב"ה רישא י"ב ניסן תר"ץ. בדבר השאלה איך להתנהג במכירת החמץ בהאי שתא שנת תר"ץ, שחל ע"פ להיות בשבת, שנשאלתי בזה מהרבנים בערים הסמוכות לפ"ק רישא.
א) הנה בש"ע או"ח סי' תמ"ד איתא, שאם חל ע"פ להיות בשבת, טוב לבער החמץ בע"ש קודם חצות, כדי שלא יבואו לטעות בשאר שנים לבער אחר חצות, וכתב בספר זכור לאברהם. בח"ג או"ח אות פ', דמה"ט מי שיש לו חמץ למכור ימכרנו ג"כ קודם חצות, כדי שלא יטעה בשאר שנים:
ולכאורה רציתי לומר דזה דוקא ביחיד המוכר חמצו, אבל לפי מה שנתפשט המנהג בגלילותינו שבעלי החמוצים נותנים הרשאה להב"ד למכור החמוצים שלהם והמכירה נעשה בב"ד, רשאים הב"ד למכור החמץ כל יום ו', דבב"ד ל"ש למיגזר שמא יטעו בשאר שנים, ויש לדמות זאת להא דאיתא בביצה (ה' ע"ב), אף מתקנת ריב"ז ואילך ביצה אסורה, מ"ט מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו ביצה ביו"ט שני, השתא נמי ניכול, ולא ידעו דאשתקד שתי קדושות הן והשתא קדושה אחת היא, א"ה עדות נמי לא נקבל, מ"ט מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו, אשתקד מי לא קבלנו עדות החדש כל היום כלו, השתא נמי נקבל, הכי השתא התם עדות מסורה לב"ד ביצה לכל מסורה, ופירש"י עדות אין נזקקין להם אלא ב"ד, והם יודעים טעמו של דבר ולא יטעו, ביצה לכל מסורה, ליד הכל היא באה, אין הכל באין לישאל וסומכין על מנהגן עיי"ש. וה"נ י"ל דשריפת חמץ לכל מסורה, וכל אחד שורף חמצו, ויש לחוש איפוא שמא יסמכו על מנהגן גם בשנה הבאה לשרוף בזמן מאוחר, כמו ששרפו בשבת ע"פ ויאמרו, אשתקד מי לא שרפנו בפנות היום, השתא נמי נשרוף, ולא ידעו דאשתקד הי' ע"פ בשבת ושרפו ביום י"ג, וע"ב היו רשאים לאחר השריפה, משא"כ השתא שחל ע"פ ביום י"ד, אסור לאחר המכירה ויבאו לידי תקלה, וע"כ יש לגזור שגם בשחל ע"פ בשבת יקדימו לשרוף החמץ, אבל מכירת חמץ נעשתה בב"ד, ובב"ד אין לחוש שמא יטעו דב"ד יודעים טעמו של דבר, ולכן רשאים למכור כל היום:
ב) אמנם יש לחלק בין הענינים, דעדות החדש מסורה רק לב"ד ובשום פעם אין מקבלים עדות החדש רק בב"ד, ובב"ד אין לחוש שיטעו בשנה הבאה, אבל מכירת חמץ אם אמנם שנעשתה בסביבותינו בב"ד, אבל הלא לא נעשתה רק בב"ד, וגם יחידים אם רוצים יכולים למכור בפני עצמם, ושפיר יש לחוש שאם יראו שהב"ד מוכרים כל היום יבאו המה לטעות בשנה הבאה למכור ג"כ כל היום, וע"כ מהראוי שגם הב"ד לא ימכרו רק קודם חצות שלא לבוא לידי טעות. וכן מורה לשון רש"י בביצה שם שכתב עדות אין נזקקין להם א לא ב"ד וכו', ומשמע שכיון שנעשה רק בב"ד אין לחוש לטעות, משא"כ במכירת חמץ שנעשית בב"ד, אבל נעשית גם שלא בב"ד ויש לחוש לטעות וכמו שכתבתי. ויש להביא סמוכין לזה מדברי הגמרא בסוכה (מ"ג ע"ב) אי הכי ערבה נמי נגזור (שלא תדחה שבת משום דשמא יעבירנה ד"א ברה"ר כמו לולב), ערבה שלוחי ב"ד מייתי לה לולב לכל מסור, והקשו בתוס' ליתקן נמי בלולב שיביאום שלוחי ב"ד ולידחו, ותירצו דערבה ליתא רק בכהנים, דרק הכהנים מקיפים את המזבח, דישראל אינם יכולים להקיף, כדתנן (בפ"ק דכלים מ"ח) דאין ישראל נכנס בין האולם ולמזבח, וכהנים זריזים הן, ולא אתי לידי חילול שבת, אבל לולב שלכל מסור, כיון דלא דחי בישראל בכהנים נמי לא דחי עיי"ש. וה"נ כיון שמכירת חמץ לכל מסורה ולאו דוקא בב"ד היא נעשית, לכן כיון דבשאר אדם לא נכון לאחר המכירה מחשש תקלה לשנה הבאה, גם בב"ד אין לאחר:
ג) וראיתי בהגהות הגאון מהרש"ם זצל"ה בספר אורחות חיים סי' תמ"ד, שהעיר אם חיישינן לטעות בשנה הבאה, מדוע לא הצריכו לבער החמץ בע"ש בשעה חמישית כמו בשאר ע"פ והתירו לבער גם בשעה ששית עד חצות, וניחוש שמא יבאו לטעות בשנה הבאה לבער ג"כ בע"פ החמץ בשעה ששית. ונראה עפ"י דברי התוס' במגילה (ד' ע"ב) ד"ה ויעבירנה, שהקשו איך תוקעין במוצאי יוה"כ, והלא אסור לעשות מלאכה עד שיבדיל, והי' לנו לחוש כמו בר"ה שחל בשבת שאין תוקעין, דשמא ילך אצל בקי, ותירצו דדוקא בשבת ור"ה, דאם מעבירו ארבע אמות ברשות הרבים איכא איסורא דאורייתא, בהא יש לחוש, אבל במוצאי יוה"כ, דאפי' אם מעבירו ד' אמות ברה"ר לא הוה אלא איסור דרבנן בהא לא גזר עיי"ש, וה"נ י"ל דאחר שעה ששית שבשאר שנים יש איסור תורה גזרינן גם, בע"פ שחל בשבת אף שמבער ביום י"ג, דחיישינן שמא יבואו לטעות לשנה הבאה, אבל קודם שעה ששית דאפי' בשאר שנים האיסור ל"ה רק מדרבנן, לא גזרינן שמא יבאו למטעי בשאר שנים. (ואגב אזכור שמדברי התוס' במגילה שהבאתי יש לתמוה על מה שראיתי מביאים בשם ספר בינה לעתים על ה' יו"ט למרן בעל התומים שכתב, דאף דיש איסור הוצאה ביוה"כ מ"מ חיוב מעביר ד"א ברה"ר ביוה"כ, אף לדידן ליתא, והסברא משום דמעביר ד"א ברה"ר גמרא גמירי לה כדאיתא בשבת (צ"ו) והוה איפוא הלמ"מ, ויוה"כ משבת ילפינן מבנין אב, ואין למדין מהלכה, ומדברי התוס' במגילה שהבאתי, משמע שיש איסור תורה במעביר ד"א ברה"ר ביוה"כ, דהתוס' כתבו רק, דבמוצאי יוה"כ איסור מעביר ד"א ברה"ר לא הוה אך איסור דרבנן, וזה משום שכל האיסור הוה רק משום שאסור לעשות מלאכה עד שיבדיל, ואיסור זה ל"ה רק מדרבנן, ומשמע דביוה"כ עצמו הוה האיסור של מעביר ד"א ברה"ר מה"ת, ואין לפני ספר בינה לעתים לעיין בו):
ד) עוד יש להעיר בדבר הקושיא שהבאתי, מדוע לא גזרו לשרוף החמץ כשחל ע"פ בשבת בע"ש בשעה חמישית כמו בשאר שנים שלא יבאו למטעי, מדברי התמים דעים להראב"ד (הובא בשואל ומשיב מהדו"ק ח"א סי' קי"א) שכתב. דמה"ט במילה בשבת לא גזרו שמא יעבירנו ד"א ברה"ר, דאפי' אי מייתי לי' לא הוה איסורו דאורייתא, דמדאורייתא מכשירי מילת דוחין שבת דכתיב ביום אפי' בשבת עיי"ש, וה"נ י"ל דמה"ט לא גזרו להחמיר לעשות הביעור בשעה חמישית שמא יבאו למיטעי בשאר שנים, כיון דגם בשאר שנים ל"ה האיסור קודם שעה ששית רק מדרבנן לכן לא גזרינן, אבל לאחר ששית שבשאר שנים יש איסור תורה, גזרינן גם בע"פ שחל בשבת ומבער מלפני השבת מחשש שמא יבאו למטעי בשאר שנים וכמ"ש:
ה) אמנם דא עתא, דאם נאמר שיש למכור החמץ בע"ש קודם חצות, כמו שמבערין החמץ קודם חצות, הרי הסוחרים מוכרים החמוצים בחנותיהם כל יום ע"ש, ואיך מוכרים דברים שכבר מכרו לאחר ואינם שלהם, ויש שחוששים אם מפאת זה לא נתבטלה כל עיקר המכירה שמכרו לנכרי, וכן חשש לזה בתשו' מהר"ם שיק חאו"ח סי' ר"ה. ולדעתי החשש הזה הוא רחוק קצת, דאטו אם אחד ימכור דברים לאחר, והקונה יזכה בהם באופן המועיל, וגם יהי' כבר ברשות הקונה, כי במכירת חמץ ההכרח להשכיר גם המקומות שהחמץ נמצא שם להנכרי, וכמ"ש במק"ח סי' ת"מ סק"ג ובסי' תמ"ח סק"ט, דבמכירת חמץ דידן שמקבלים מהנכרי דבר מועט והמותר זוקפים במלוה, אם לא הקנה לו הרשות שהחמץ בתוכו, אעפ"י שהקנה לו אג"ק אחרת עובר הישראל בב"י ולאחר הפסח הוה חשעה"פ, זזה משום דכיון דהנכרי חייב לו דמי המקח הוה כמו משכון, ובההיא הנאה דתפיס לי' אאגרי' הוה ש"ש בפרט שידוע דכשיאבד החמץ לא ישלם הנכרי, והוה באחריות אלם עליו דחייב בב"י ולכן צריך להקנות החדר שבו החמץ להנכרי, ואז הוה כקיבל אחריות על חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם דשרי עיי"ש - אם ישיב המוכר ויקח איזהו דברים מהקונה שלא מדעתו, וכי בשביל זה תתבטל המכירה, ולכל היותר הוה כגונב או כגוזל את הקונה כיון שהדברים המה שלו, אבל מה ענין זה לעיקר המכירה שנעשתה בתוקף המועיל ואין בכח המוכר לבטלה. אמנם בכל אופן לא נכון לעשות בן למכור ולקחת אח"כ מהדברים הנמכרים שלא מדעת הקונה, שזה בכלל גניבה או גזילה שאסורה בין בישראל דין בנכרי כמבואר בחו"מ סי' שנ"ט. ויקשה איפוא איך מכרו הסוחרים חמוציהם בכל יום ע"ש, אחרי שכבר נמכר החמץ לנכרי:
ו) וכדי לצאת מהחשש הזה, יש רוצים לומר שטוב לכתוב בשטר מכירה שהקנין לא יחול רק בשבת בבוקר קודם זמן האיסור, ואז רשות ביד הישראל למכור עוד מהחמץ בכל יום ע"ש, וכן צדד גם בספר דברי שאול דרשות (דף ה' ע"א), אכן יש מפקפקים בזה, דלפ"ז נגמרה המכירה של החמץ בשבת, והוה בכלל מקח וממכר שאסור בשבת, ואף שבחק יעקב בסי' תמ"ד ס"ק ח' הקיל במי ששכח למכור חמצו בע"ש שמותר למכרו בשבת, דכיון שעושה רק להנצל מאיסור ל"ה בכלל מקח וממכר, הנה מלבד שרבים חולקים ע"ז, עיין בפמ"ג שם במש"ז ס"ק ה', גם החק יעקב לא התיר רק אם שכח למכור. אבל לכתחלה בודאי אין לעשות כן, וא"כ לא נכון ג"כ למכור בע"ש שהקנין יחול בשבת דגם זה הוה כמכירה בשבת. אמנם הא מילתא גופא, אם כשמוכר ממכר בחול בתנאי שהקנין יחול בשבת הוה כמקח שנעשה בשבת הוא ענין רחב לענות בו. ובדברי שאול שם הביא בשם ספר לוית חן עה"ת בפרשת יתרו שכתב, שאין איסור לעשות כן למכור בחול באופן שהקנין יהי' נגמר בשבת, אכן בתשו' רעק"א סי' קנ"ט נסתפק בזה ובהגהות בספר אורחות חיים בסי' תמ"ד הביא בשם תשו' מהר"י מברונא סי' קכ"א שיש בזה איסור משום מו"מ. ויש להעיר מדברי הגמרא שבת (ק"כ ע"ב), לא תעשה כל מלאכה עשי' הוא דאסור גרמא שרי, וא"כ כמו שמותר לעשות גרם מלאכה בשבת עצמו, כן מותר לעשות גרם מלאכה בחול מתעשה המלאכה בשבת, וה"נ אם מוכר בחול ומתנה שהקנין יחול בשבת ל"ה רק גרם מלאכה ושרי. ויש לדמות זאת להא דאיתא באו"ח סוס"י רס"ה ברמ"א שמותר ליתן מים בע"ש בעששית, כדי שיגביה השמן. ואף דמתכוין לכבוי, משום דהוי רק גרם כיבוי, וה"נ אף שמתכוין לקנות בשבת ל"ה רק גרם מקח וממכר ושרי. ועיין ירושלמי שבת (פ"ב ה"א), ולא בשמן שריפה, א"ר חסדא זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת, והא תנינן ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ובגבולים כדי שיצית האור ברובן, א"ר יוסה בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה, נעשית היא מאילי', ברם הכי התורה אמרה אין שורפין את הקדשים ביו"ט עיי"ש, וה"נ י"ל דמה שנגמר הקנין בשבת נעשה מאיליו וליכא בזה איסורא:
ז) עוד נראה להעיר בדבר החקירה הנ"ל, אם מותר למכור ממכר בחול שיחול הקנין בשבת, דבשבת (צ"ב ע"א) אמרינן, בעשותה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה, הרי שמגדר מלאכה האסורה בשבת היא שתעשה כל המלאכה ולא רק מקצת, היינו במקח וממכר הנה המעשה כולל שני ענינים, היינו המקח עצמו, כלומר המכירה ע"י כסף ושאר קנינים המועילים, וגם חלות הקנין. ולא נאסר בשבת רק מקח וממכר כלו, היינו כשנעשו בשבת הן המקח עצמו והן חלות הקנין. אבל אם נעשה המקח עצמו בחול ורק חלות הקנין הוא בשבת, א"כ לא נעשה המקח כלו בשבת ורק מ מקצתו, ומקצת מלאכה לא נאסר בשבת דבעינן בעשותה כולה ולא מקצתה, וזה רעיון נכון. ועיין כריתות (י"ט ע"ב), ולר' יוסי גמר מלאכה לר' אליעזר פטור הא שמענא לי' דמחייב, ומשמע דר' אליעזר ס"ל דחייבין על גמר המלאכה לבד, אף בלא ההתחלה, ולדידי' י"ל דאף שהמכירה עצמה נעשית בחול, כיון שהגמר היינו חלות הקנין הוה בשבת ג"כ אסור, וקצת י"ל בסברת ר"א דה"ט דס"ל דחייבין ג"כ על גמר מלאכה, משום דס"ל דבכל מעשה העיקר הוא הגמר וההתחלה לא נחשבה, וכמו שאמרו בסוטה (י"ג ע"ב) דכל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו מעלה הכתוב על שגמרו כאלו עשאו, וילפינן כן מדכתיב ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל (יהושע כ"ד), הרי שנתיחסה ההעלאה לבני ישראל אף שמשה רבינו התחיל להעלותם, כדכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו, וע"כ כיון דמשה הי' רק המתחיל ולא הגומר ובני ישראל היו הגומרים לכן נתיחסה ההעלאה רק לבני ישראל ולא למשה עיי"ש, ולכן כיון שהגמר של המלאכה הי' בשבת חייבין, אף שההתחלה לא היתה בשבת, דלא איכפת לן בההתחלה רק בגמר הפעולה. אמנם הא מילתא, אי ההתחלה של המעשה לא נחשבה כלל וכל העיקר הוא הגמר, או גם לההתחלה יש חשיבות, לא ברורה עוד ויש ראיות לכאן ולכאן, וכמו שכתבתי בזה בתשו' לענין מתחיל וגומר בשדכנות ובסרסרות (עיין למעלה סי' כ"ח), וי"ל שגם הספק הזה אם מותר לעשות מקח בע"ש שחלות הקנין תהי' בשבת, יתהפך על קוטב החקירה הזאת ואכמ"ל בזה:
ח) אבל כיון שעכ"פ יש אומרים שיש בזה דררא דאיסורא לעשות מקח בחול שהקנין יחול בשבת, אין לכנוס בספק איסור ולכתוב שהמכירה של החמוצים תחול בשבת, רק אם באנו לתקן שיהיו הסוחרים יכולים למכור עוד החמוצים בע"ש, טוב יותר, לכתוב שהקנין יחול בע"ש קודם כניסת השבת, ואז יצאנו מידי חשש מקח וממכר בשבת שיש אם נגביל זמן חלות הקנין בשבת. אמנם נראה דזה דוקא ביחיד המוכר חמצו שהוא יודע שבכניסת השבת הוא פוסק מלמכור, וחל אז הקנין של הנכרי, אבל בשטר מכירה כללי הנעשה בב"ד לרבים מאנשי העיר, הנה בין המוכרים נמצאו גם כאלה שנותנים בשבת חמוצים בהקפה, כמו לדוגמא מוזגים שדרכם לתת בהקפה משקאות בשבת, וכן לפעמים גם מוכרי מיני מאכל נותנים בשבת בהקפה לקוניהם הקבועים, ואותם לא תקננו במה שנכתוב שהקנין יחול סמוך לכניסת שבת, לכן לדעתי יותר יאות לכתוב בהשטר מכירה שהקונה נותן רשות להמוכרים למכור ולתת בהקפה על חשבונו מהדברים שמכרו לו עד שיגיע זמן האיסור, ונותן להם נאמנות להגיד כמה מכרו או נתנו בהקפה, וכ"כ גם בהגהות שבספר אורחות חיים בסי' תמ"ד, והדרך הזה בלא"ה מסתבר יותר מלכתוב שהקנין לא יחול רק סמוך לכניסת שבת, שאז עד חלות הקנין הלא יוכל הקונה לחזור, כמו במקדש אשה לאחר שלשים יום שבתוך הזמן הזה אם רצו שניהם לחזור חוזרים כדאיתא באה"ע סי' ו', ומה נעשה אם ברגע האחרון יחזור הקונה ולא ימצא קינה אחר, ומכש"כ שיש לחוש לזה אם יכתבו שהקנין לא יחול רק בשבת, דבשבת א"א למכור שניתי ואני מוסיף עוד, שיש לחוש שמא ימות הנכרי הקונה (ועיין בתשו' ח"ץ סי' ק"ו ובשעה"מ ה' סוכה לענין אי חיישינן למיתה בזמן מועט), לכן מסתבר יותר שהקנין יחול תיכף בשעת המכירה, רק להתנות עם הקונה בשטר מכירה שיהי' המוכרים יכולים למכור עוד הדברים שמכרו לו על חשבונו עד זמן האיסור, וכמו שכתבתי: