שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין
סימן לא
דרוש אשר דרשתי בפ"ק רישא בבהכ"נ הישן בשבת פ' ויקרא שלפני שבת הגדול שחל בערב פסח שנת תר"ץ לפרט.
א) מלפנים, בהיותנו יושבים על אדמתנו, אדמת הקודש, ובית תפארתנו בנוי לתלפיות, כהנים הי' בעבודתם ולוים בדוכנם, וישראל במעמדם, בהגיע יום י"ד בניסן, מועד הפסח, מלבד הפסח אשר הקריבו אבותינו אז בשיר וקול המון חוגג, הקריבו גם חגיגה, והיא היתה נקראת חגיגת ארבעה עשר, אמנם זה הי' רק כשחל ארבעה עשר בניסן בחול, אבל אם חל בשבת, כמו שחל בשנה הזאת, לא הביאו עם הפסח גם חגיגה, כי רק הפסת לבדו הי' דוחה שבת אבל לא החגיגה, וכן היא במשנה דפסחים (ס"ט ע"ב), אימתי מביאין חגיגה עמו, בזמן שהוא בא בחול וכו'. ובזמן שהוא בא בשבת וכו' אין מביאין עמו חגיגה. ויסופר בגמרא שם (בדף ע' ע"ב) שאחד מהחכמים ר' יהודה בן דורתאי, קרא תגר על הדין הזה (שחגיגה אינה דוחה שבת) וכדי להוציא עצמו מחיוב הבאת חגיגה עם הפסח, פירש הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום (והיינו שהלך למקום רחוק מירושלים כדי שיפטר מחיוב עשיית הפסח כדין מי שהוא בדרך רחוקה שפטור. מעשיית הפסח, וממילא יפטר ג"כ מחיוב הבאת חגיגה שבאה עם הפסח), ואמר:
אם יבוא אליהו ויאמר להם לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת מה הן אומרים לו, תמהני על שני גדולי הדור שמעי' ואבטליון שהם חכמים גדולים ודרשנין גדולים, ולא אמרו להן לישראל חגיגה דוחה דש את השבת, עכ"ל הגמרא שם:
ב) והנה מבלי משים יתעוררו בקרבנו שלשה דקדוקים על הסיפור הזה:
א) אם ר' יהודה בן דורתאי ובנו רצו לפטור עצמם מחיוב הפסח ע"י הליכה לדרך רחוקה, הלא לא איכפת לן לאיזהו מקום הלכו, דק העיקר הוא שהתרחקו מירושלים כדי לפטור מעשיית הפסח, א"כ מדוע ספרו בגמרא שהלך ר' יהודה בן דורתאי ובנו לדרום דוקא, הלא בעד הענין עצמו, לפטור מחיוב הפסח, אחת היא לנו לאיזהו מקום הלך, ורק שהרחיק מירושלים שלא להיות שם בערב הפסח, ולא יחול עליו חיוב עשיית הפסח. ב) מה זה שאמר שאם יבוא אליהו ויאמר להם לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת מה הן אומרים לו, ומשמע שרק מפאת שאליהו יהי' השואל השאלה הזאת, לא יהי' להם מה להשיב. אבל אם אחר הי' שואל השאלה הזאת הי' יכולים להשיב, ובאמת אחת היא מי הוא השואל, אם יש תשובה ע"ז, מדוע חגיגה אינה דוחה את השבת, גם לאליהו ישיבו התשובה הזאת, ואם אין תשובה ע"ז גם אם אחר ישאל מה ישיבו. ג) מה זה שהוסיף עוד שתמה על שמעי' ואבטליון שני גדולי הדור, מדוע לא אמרו לישראל שחגיגה דוחה שבת, ומשמע שמשמעי' ואבטליון ביחוד הי' מקום לקוות שיורו לעם הדין הזה שחגיגה דוחה שבת, והמה לא כן עשו, וע"כ הוא מתפלא עליהם, ומהראוי לעמוד על המחקר מדוע הי' להם לשמעי' ואבטליון ביחוד להתענין בדין הזה שחגיגה דוחה שבת עד שתמה עליהם מדוע לא עשו כן:
ג) ולמען תרץ הדקדוקים האלה אני משער בנפשי עפ"י מה שחקרתי בספרי ברכת אהרן מאמר רס"ז, במי שמחויב במצות עשה, אם מותר לו, בטרם חל עליו החיוב. לעשות פעולה, כדי שאח"כ בבוא החיוב יפטור מעשיית המצוה, וצדדתי דאין לעשות כן, והבאתי ראי' לזה מדברי הגמרא בסוכה (כ"ה ע"ב), דאמרינן שם, דעוסק במצוה פטור מן המצוה, ומדייק הגמרא כן מהא דס"ל לר' יצחק, שהטמאים ששאלו על עשיית הפסח בטומאה היו טמאי מת מצוה שחל שביעי שלהן להיות בערב הפסח, ואיך טמאו עצמם שבעה ימים קודם הפסח ולא חשו שע"י טומאה זו יתבטלו מאכילת הפסח, וש"מ דעוסק במצוה פטור מן המצוה ומצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא עיי"ש, הרי דרק משום שבשעת הטומאה קא עבדי מצוה בזה שטמאו עצמם, כיון שטמאו עצמם למ"מ הי' רשאים לעשות כן, ולהתבטל מעשיית הפסח, דעוסק במצוה פטור מן המצוה, אבל לולא זאת לא הי' רשאים כן ולטמאות עצמם קודם הפסח, כיון שעי"ז יתבטלו מעשיית הפסח, וש"מ דאסור לעשות מעשה כדי להפקיע עצמו מחיוב מצות עשה שיבוא אח"כ, ולפ"ז הקשיתי על ר' יהודה בן דורתאי שהלך למקום רחוק כדי שיפטור מעשיית הפסח ועי"ז גם מחיוב חגיגה, ואיך עביד הכי, הרי אסור לעשות מעשה כדי להפקיע עצמו מחיוב מ"ע, וכמו שאסור לטמאות עצמו קודם הפסח, כיון שעי"ז ידחה מעשיית הפסח, ורק במקום מצוה מותר לעשות כן ה"ה דאסור לצאת לדרך רחוקה קודם הפסח ולהפקיע עצמו מחיוב עשיית הפסח, וזה קושיא גדולה לפום ריהטא. אמנם בספרי שם הבאתי ראי' גם לאידך גיסא שמותר לעשות פעולה קודם חיוב המצוה כדי להפטר מהמצוה בשעת החיוב, מהא דקאמר ר' הושעי' מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר, עיין ברכות (ל"א ע"א) ופסחים (ט' ע"א), ומשמע שמותר לעשות פעולה כדי לגרום פטור מחיוב מצות עשה, עיי"ש בדברינו והארכתי עוד בזה במק"א בחידושי:
ד) ונראה להביא ראי' עוד שמותר לגרום פטור ממ"ע מהא דאיתא בחולין (קל"ב ע"ב) אושפיזיכני' דר' טבלא כהן הוה, והוה דחיק לי' מלתא, אתא לקמי' דר' טבלא, אמר לי', זיל אשתתף בהדי טבחי ישראל, דמגו דמפטרא ממתנתא מישתתפי' בהדך, חייבי' ר' נחמן א"ל והא ר' טבלא פטרן, אמר לי' זיל אפיק וכו') אזיל ר' טבלא קמי' דר' נחמן, א"ל מ"ט עביד מר הכי, א"ל דכי אתא ר' אחא בר חנינא מדרומא אמר, ר' יהושע בן לוי וכל זקני דרום אמרו, כהן טבח שתים ושלש שבתות פטור מן המתנות מכאן ואילך חייב במתנות, וכתבו התוס' שם בד"ה כשהוא, דמה שאמרו שתים ושלשה שבתות פטור מן המתנות, משום דס"ל דמה"ת גם כהן ששוחט למכור לאחרים פטור ממתנות, ורק רבנן הוא דגזרי, כדי שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים עמהם למפטר מן המתנות, ועד ג' שבתות, דאיכא למימר דדידי' שחיט לא גזרו רבנן, ואוקמוה על דין תורה, ומכאן ואילך גזרו עיי"ש, וקשה מדוע גזרו לחייב במתנות כהן ששוחט למכור כדי שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים עמהם כדי למפטר מן המתנות, הרי אסור לעשות כן. דאסור לעשות מעשה כדי לגרום פטור ממ"ע, וא"כ אסור לישראל לעשות כן להשתתף עם כהן כדי להפקיע עצמו מחיוב מתנות, וע"כ דס"ל לזקני דרום שמותר לעשות מעשה כדי לגרום אח"כ פטור מחיוב מ"ע, וא"כ מותר לישראל מצד הדין להשתתף עם כהן כדי לפטור מחיוב מתנות, וע"כ גזרו חכמים, שכהן ששוחט למכור יתחייב במתנות, כדי שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים עמהם למיפטר מן המתנות. ועד שלשה שבועות לא גזרו:
ה) ומעתה מה נכבדו דברי הגמרא שר' יהודה בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו והלך ישב לו בדרים, כדי שיהי' בדרך רחוקה ויפטור מחיוב עשיית הפסח, אין הכונה שהלך לדרום ממש, דבאמת לא איכפת לן לאיזהו מקום הלך, ודי לו לדעת שהלך לדרך רחוקה ואחת היא לנו אנה הלך, רק הדברים נאמרו בדרך המליצה, והכונה שתפס והלך בשטת ח חכמי דרום ועשה כפי הוראתם, כי באמת לא הי' רשאי לעשות כן לצאת לדרך רחוקה כדי למיפטר נפשי' מפסח, דאסור לעשות מעשה כדי לגרוס פטור ממ"ע, אמנם הוא הלך בדעת חכמי דרום, דס"ל דמותר לגרום פטור ממ"ע, וכמו שהוכחנו למעלת שכן הוא שטת תכמי דרום, ולכן כדי לאפוקי נפשי' מחיוב חגיגה בשבת, הלך בדרך רחוקה שיפטור מפסח, וממילא יפטור ג"כ מחגיגה:
ו) עוד נראה לומר בהבנת דברי הגמרא שהבאתי שר' יהודה בן דורתאי הלך וישב לו בדרום בדרך שכתבנו רק בסגנון אחר, דבגמרא להלן אמרו מ"ט דבן דורתאי (דס"ל דחגיגה דוחה שבת), דכתיב (דברים ט"ז), וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר והלא פסת אין בא אלא מן הכבשים או מן העזים אלא צאן זה פסח בקר זו חגיגה, ואמר רחמנא וזבחת פסח, והיינו כיון דחגיגה איתקש לפסח, א"כ כמו דפסח דוחה שבת כן גם חגיגה דוחה שבת, ותמהו המפורשים, לפי מה דנקטינן בזבחים (נ"ז ע"א), דדבר הלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש, א"כ הרי הא דפסח גופי' דוחה שבת ילפינן מגז"ש דמועדו, כדאיתא. בפסחים (ס"ו ע"א), נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד, מה תמיד דוחה את השבת אף פסח דוחה את השבת,, ואיך אפשר איפוא למילף שחגיגה דוחה שבת מהקישא דפסח, הלא דבר הלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש, ועיין תוס' יומא (נ"א ע"א) ד"ה דוחה שכתבו כן לענין פסח שני דלא נוכל למילף דדוחה שבת מהקישא דפסח ראשון, כיון דפסח ראשון גופי' לא ידענו דדוחה שבת רק מגז"ש דמועדו, ודבר הלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש:
ז) אמנם רבים העירו, דמלבד הלימוד שפסח דוחה שבת מגז"ש דמועדו יש עוד הוכחה דפסח דוחה שבת, לפי המבואר בשבת (פ"ז ע"ב) דאותו היום שהוקם המשכן נטל, עשר עטרות, וביניהן שהי' ראשון למעשה בראשית וראשון לחודש, וא"כ חל אז ערב פסח בשבת, דאם ר"ח ניסן שבו הוקם המשכן הי' בראשון בשבוע, ע"פ הי' בשבת ועשו אז את הפסח במועדו, א"כ עשו אותו בשבת וש"מ שפסח דוחה שבת, וי"ל שר"י בן דורתאי הוכיח ג"כ שפסח דוחה שבת מפסח מדבר ולא מגז"ש דמועדו, ולכן שפיר לדידי' יש למילף שחגיגה דוחה שבת מהקישא דפסח, וע"כ הי' ס"ל שחגיגה דוחה שבת. אכן ראי' זו מפסח מדבר יש לסתור. לפמ"ש התוס' בפסחים (ג' ע"ב) ד"ה מאלי', שמי שאין לו קרקע פטור מפסח, כמו שפטור מראי' עיי"ש, א"כ מצד הדין לא היו מחויבים כלל בפסח במדבר, כיון שלא הי' להם קרקע, וע"כ צ"ל דמה שעשו הפסח במדבר היתה הוראת שעה עפ"י הדיבור, ולפ"ז אין להוכיח שפסח דוחה שבת מדעשו הפסח במדבר בשבת, דשאני התם שכל הפסח הי' הוראת שעה ונעשה עפ"י הדיבור, א"כ היתה הוראת שעה ג"כ שידחה שבת, אבל באמת אין פסח דוחה שבת, ובהכרח צריכים אנו לבוא לגז"ש דמועדו, וכיון שכן הדרינן, למ"ש למעלה, דאין למילף שחגיגה דוחה שבת מהקישא דפסח, יען הא דפסח עצמו שדוחה שבת לא ידענו רק מגז"ש דמועדו, ודבר הלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש, ועיין תוס' קידושין (ל"ז ע"ב) ד"ה הואיל שכתבו, דלמאן דס"ל כל מקום שנאמר מושב אינו אלא לאחר ירושה וישיבה, לא הי' מחויבים בפסח במדבר רק נעשה עפ"י הדיבור עיי"ש, וה"ה אם נאמר שמי שאין לו קרקע פטור מפסח, ג"כ צ"ל שפסח מדבר הי' הוראת שעה ונעשה עפ"י הדיבור וכמו שכתבנו, ועיין באור חדש פסחים ג' מה שהביא בזה בשם השאג"א:
ח) ברם בעיקר דברי התוס' בפסחים ג' שהבאנו שמי שאין לו קרקע פטור מפסח, יש לתמוה טובא, דא"כ בכלל לא הי' צריך להיות פסח דוחה שבת, לפי המבואר בשבת (קל"א ע"ב) דמשו"ה לר"א ציצית ומזוזה דוחין שבת משום שבידו להפקירן, וה"נ הו"ל למימר שפסח לא. ידחה שבת משום שבידו להפקיר נכסיו ולא יהי' לו קרקע ויפטור מפסח, כמו ציצית ומזוזה שמה"ט אין דוחין את השבת, וזה קושיא גדולה שעמד בה בתשו' ח"ס חא"ח סי' קכ"ד:
ובישוב קושיא זו י"ל, דנהי שמי שאין לו קרקע פטור מהפסח, אבל מי שיש לו קרקע אסור להפקירה, כדי למיפטר נפשי' מחיוב פסח, דאסור לעשות מעשה כדי להפקיע עצמו מחיוב מ"ע וכמו שהבאנו למעלה בדברינו, וכן צדדתי גם בספרי ברכת אהרן מאמר רס"ז, והא שאמרו בשבת (קל"א ע"ב) דלר"א מה"ט ציצית ומזוזה אין דוחין שבת משום שבידו להפקירן, אף שלפום ריהטא אסור לעשות כן דאסור להפקיע עצמו מחיוב מצוה, י"ל דר"א יסבור דאין איסור להפקיע עצמו מחיוב מצוה באופן שיפטור ממנה, ולכן שפיר ס"ל שאין דוחין את השבת משום דמצי למיפטר נפשי' עי"ז שיפקירן, אמנם אם נאמר דאסור לעשות מעשה שתגרום פטור ממ"ע אה"נ דאסור לעשות כן, וה"ה שאסור להפקיר הקרקע כדי למיפטר מפסח, ושפיר י"ל דפסח דוחה שבת. ונמצא לפ"ז דהך מלתא, אם מי שאין לו קרקע פטור מפסח, תתהפך על קוטב החקירה אם מותר לעשות פעולה כדי לגרום פטור מחיוב מצוה דאם נאמר שאסור לעשות כן, שפיר י"ל דמי שאין לו קרקע פטור מפסח, ול"ק מדוע לפ"ז ידחה פסח שבת נימא הואיל ואי בעי מפקיר נכסיו, דאסור לעשות כן, כיון שאסור לגרום פטור ממ"ע אבל אם נאמר שאין איסור לגרום פטור ממ"ע, א"א לומר שמי שאין לו קרקע פטור מפסח, דא"כ לא הי' צריך פסח להיות דוחה שבת, כיון שבידו להפקיר נכסיו, ומדפסח דוחה שבת (כי בזה אין חולק) הנה ש"מ שגם מי שאין לו קרקע חייב בפסח, ולעניננו יצמח דאם מותר לגרום פטור ממ"ע, אשר אז ע"כ גם מי שאין לו קרקע חייב בפסח, א"כ פסח מדבר הי' מצד הדין, שפיר יש להוכיח מפסח מדבר שפסח דוחה שבת וא"צ לבוא לגז"ש דמועדו, אבל אם נאמר שאסור לגרום פטור ממ"ע, שאז מי שאין לו קרקע פטור מפסח, א"כ מפסח מדבר אין ראי' שפסח דוחה שבת, דפסח מדבר הי' הוראת שעה ונעשה עפ"י הדיבור, כיון שמצד הדין הי' פטורים, דלא הי' להם קרקע, ואין לנו לפ"ז ראי' אחרת שפסח דוחה שבת רק מגז"ש דמועדו וכמו שביארנו:
ט) ולפ"ז מה נכבדו דברי הגמרא שר' יהודה בן דורתאי שהי' ס"ל דחגיגה דוחה שבת הלך וישב בדרום, היינו שהלך בזה בשטת חכמי דרום, כי טעמו של ר"י בן דורתאי הי', משום שהוקשה חגיגה לפסח. וכמו שפסח דוחה שבת כן גם חגיגה דוחה שבת, ולכאורה יקשה הרי פסח גופי' לא ידענו שדוחה שבת רק מגז"ש דמועדו, ודבר הלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש, אמנם הוא תפס שטת חכמי דרום דס"ל שמותר לגרום פטור מחיוב מצוה, וכמו שהוכחנו למעלה, וא"כ צ"ל דמי שאין לו קרקע ג"כ חייב בפסח (דאל"כ יקשה איך פסח דוחה שבת נימא הואיל ואי בעי מפקיר נכסיו), ולפ"ז פסח מדבר הי' מצד הדין, ושפיר יש להוכיח מפסח מדבר שדוחה שבת, ויש לפ"ז הוכחה שפסח דוחה שבת גם בלא הגז"ש דמועדו, וכיון שכן אפשר למילף חגיגה מהקישא דפסח שג"כ דוחה שבת, ולכן באמת הי' ס"ל לר"י בן דורתאי שחגיגה דוחה שבת:
י) וכאשר נתחקה על פרט זה, אם מי שאין לו קרקע פטור מפסח, אשר לפי דברינו ממנו יתד ממנו פנה להך דינא, אם חגיגה דוחה שבת כדברינו למעלה, הנה יש שתי ראיות חזקות, המוכיחות שגם מי שאין לו קרקע חייב בפסח, וממילא פסח מדבר הי' מצד הדין, ושוב יש להוכיח ממנו דפסח דוחה שבת גם בלא הגז"ש דמועדו, ולפ"ז מוכח ג"כ דחגיגה דוחה שבת, כיון שהוקשה לפסח. הראי' האחת היא מכה נים, דאם נאמר שמי שאין לו קרקע פטור מפסח, א"כ יצא מזה דכהנים פטורים מפסח, דכהנים לא נטלו חלק בארץ ואין להם קרקע, וזה דבר שאי אפשר שכהנים לא יהיו חייבים כלל בפסח. ועיין באור חדש פסחים ג', שהביא בשם השאג"א לתמוה כן על ר"ע דס"ל דהטמאים ששאלו על עשיית הפסח היו מישאל ואלצפן, כדאיתא בסוכה (כ"ה), והרי מישאל ואלצפן היו פטורים מפסח כיון שהיו לוים ולא נטלו חלק בארץ ולא הי' להם קרקע, ומי שאין לו קרקע פטור מפסח, וקושיא זו ל"ק דבמדבר לא הי' גם לישראל קרקע ולא היו לוים גרועים משאר ישראל לענין פסח, אמנם אי קשיא הא קשיא, אם נאמר דמי שאין לו קרקע פטור מפסח, הי' מהראוי אח"כ בהיות ישראל על אדמתן שכהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ יפטרו מפסח, כיון שלא הי' להם קרקע, וזה דבר שאי אפשר (ועיין חלה פרק ד' משנה כ"א, שיוסף הכהן העלה את בניו ובני ביתו לעשות פסח קטן בירושלים והחזירוהו שלא יקבע הדבר חובה, והיינו דאין קטנים מחויבים רק בפסח ראשון, אבל לא בפסח שני, הרי שיוסף הכהן דקדק לעשות גם פסח שני, אבל בפסח ראשון בודאי הי' כהנים מדקדקים), וא"כ מזה עצמו מוכח שגם מי שאין לו קרקע חייב פסח וכמו שכתבנו הראי' השני' היא מגרים, דאם נאמר שמי שאין לו קרקע פטור מפסח, א"כ הי' מהראוי שגרים יפטרו מפסח כיון שגרים ג"כ אין להם קרקע בירושה, ואם קנו קרקע הרי חוזרת ביובל, ואין להם רק קנין פירות וקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, זה ג"כ אי אפשר, כיון שמפורש בקרא שגרים מחויבים בפסח כמו שנאמר וכי יגור אתכם גר ועשה פסח לה', וע"כ דגם מי שאין לו קרקע חייב בפסח. (ועיין בצל"ח פסחים ח', שטרח למצוא אופן שגר יהי' לו קרקע בירושה וכגון שנשא אשה ומתה וירשה למ"ד ירושת הבעל דאורייתא, או שהוליד בן והבן ירש את אמו, ואח"כ מת הבן והגר ירש אותו, אבל בקרא נאמר סתם וכי יגור אתכם גר, ומשמע דכל גר מחויב בפסח, ואיך יתחייב סתם גר בפסח הרי אין לו קרקע, וע"כ דגם מי שאין לו קרקע חייב בפסח, ועיין בספרי הדרש והעיון פרשת תשא מאמר רע"ד מ"ש בזה). וכיון דשתי הראיות האלה מכהנים וגרים תתננה עדיהן ויצדקו, דגם מי שאין לו קרקע חייב בפסח, ממילא הראי' מפסח מדבר שדוחה שבת עומדת בתוקפה, ושוב ידענו ג"כ דחגיגה דותה שבת וכמו שכתבנו למעלה:
יא) והנה שתי הראיות האלה תמצאנה להן דורשים באליהו הנביא ובשמעיה ואבטליון, הראי' הראשונה מכהנים תמצא לה דורש באליהו הנביא, כי אליהו הנביא כהן הוא, וכדאיתא בב"מ (קי"ד ע"ב) שרבה בר אבוה שאל לאליהו לאו כהן הוא מר מ"ט קאי מר בבית הקברות, ועיין תוס' שם ד"ה מהו, וא"כ כשירצה מי לומר לאליהו הנביא כשיבוא בב"א, דמי שאין לו קרקע פטור מפסח, יטפחו על פניו ויאמר, איך תדבר כן הלא לפ"ז הוצאת אותי וחברי הכהנים מחיוב פסח, כיון שהכהנים לא נטלו חלק בארץ, ונמצא שלא היו מחויבים בפסח, וזה לא ירהיב שום אדם בנפשו לומר לאליהו שהוא וחבריו הכהנים לא יהי' בכלל מצות הפסח. והראי' השני' מגרים היתה מוצאת דורשים בשמעיה ואבטליון דהיו גרים, ואם היו שומעים מי שאומר שכל שאין לו קרקע פטור מפסח, בודאי היו גוערים בו ודוחים דבריו, דלפ"ז גרים פטורים מפסח כיון שאין להם קרקע, ונמצא שגם המה אינם מחויבים בפסח ונופלים משאר ישראל, ושמועה כזאת בודאי היתה להם למורת רוח ואפי' אם נניח כדעת האומרים ששמעי' ואבטליון בעצמם לא היו גרים רק היו מזרע גרים, וכמו שהביא בכנה"ג חו"מ סי' ז' בשם התויו"ט (ועיין בברכי יוסף חו"מ סי' ז' ובספרי הדרש והעיון פרשת משפטים מאמר קע"ד מ"ש בזה), מ"מ מצאנו לשמעי' ואבטליון שבהיות מקור מחצבתם מקהל גרים, הנה תמיד היתה שאיפתם לרומם מצב הגרים ולהשוותם לכל דבר לישראל, וכן מצאנו בעדיות פרק ה' משנה ו', שאין משקין את הגיורת משום דכתיב (במדבר ה') לאלה ולשבועה בתוך עמך, פרט לאלו שאינן בתוך עמך ואמרו שם במשנה, מעשה בכרכמית שהיתה בירושלים והשקוה שמעי' ואבטליון דוגמא השקוה, ופי' הרע"ב שם מפני שהיתה דוגמתם כלומר גיורית כמותם לפיכך השקוה עיי"ש, הרי ששאיפתם של שמעי' ואבטליון היתה להשוות הגרים עם, ישראל בנוגע לקיום מצות התורה, וא"כ ה"נ אלו היו שומעים מי שאומר שמי שאין לו קרקע פטור מפסח, בודאי לא היו שותקים ע"ז, רק היו גוערים בהאומר כן, כיון שעי"ז יצמח גרעון כת להגרים שנופלים המה מישראל בקיום מצות הפסח, מה שהי' מתנגד לשטת שמעי' ואבטליון והשקפתם על הגרים ומצבם בנוגע לקיום מצות התורה וכמו שאמרנו:
יב) ומעתה מה יקרו דברי הגמרא שר"י בן דורתאי הלך וישב בדרום כלומר שהלך בשטת חכמי דרום כדי להוכיח שחגיגה דוחה שבת, כי לשטתם שמותר לעשות מעשה כדי לגרום פטור ממ"ע, אי אפשר לומר שמי שאין לו קרקע פטור מפסח, דא"כ לא הי' צריך להיות פסח דוחה שבת, כיון שאפשר להפקיר נכסיו, וכיון שגם מי שאין לו קרקע חייב בפסח ממילא יש הוכחה מפסח מדבר שפסח דוחה שבת, ושוב יש להקיש חגיגה לפסח שג"כ דוחה שבת, ואח"כ הוסיפו לספר בגמרא שר' יהודה בן דורתאי אמר:
אם יבוא אליהו ויאמר להם לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת מה הן אומרים לו. וכונתו בזה לסתור דעת אלה העומדים בשטה דחגיגה אינה דוחה שבת, וזה משום שלפי סברתם מי שאין לו קרקע פטור מפסח, וממילא מפסח מדבר אין ראי' שפסח דוחה שבת כיון שהפסח אז הי' הוראת שעה ונעשה עפ"י הדיבור, ולא נותר רק הגז"ש דמועדו, ואין לפ"ז למילף חגיגה מהקישא דפסח דדבר הלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש, ע"ז הוכיחם ר' יהודה בן דורתאי ושאל אותם:
מה תעשו אם יבא אליהו שהוא כהן וישאל אתכם מדוע לא חגגתם חגיגה בשבת, איזהו מענה תתנו לו. הלא לאליהו לא יהי' באפשר להשיב, דה"ט דחגיגה אינה דותה שבת, משום דמפסח מדבר אין להוכיח שפסח דוחה שבת, כיון שהי' עפ"י הדיבור דמי שאין לו קרקע פטור מפסח ובמדבר לא הי' להם קרקע, דאליהו כשמעו זאת וטפח על פניכם ויאמר. איך יעלה על דעתכם כזאת שמי שאין לו קרקע פטור מפסח, הלא לפ"ז הוצאתם אותי ואחי הכהנים ממ"ע דפסח, וזה לא ניתן להאמר ועוד הוסיף ר"י בן דורתאי והטיח דברים כנגד אלא הסוברים דחגיגה אינה דוחה שבת, וזה משום שסוברים שמי שאין לו קרקע פטור מפסח ונסתרה ההוכחה מפסח מדבר, שהוא מתפלא על שמעי' ואבטליון שהמה ראשי הדור ושומעים דעה כזאת ושותקים. כי הלא זה דרכם לצדד תמיד לטובת הגרים שלא יעמדו במדרגה פחותה מישראל בנוגע לקיום מצות התורה, ומדוע עוזבים הפעם את דרכם אשר אחזו ומחשים כשמעם שחגיגה אינה דוחה שבת, הלא השטה הזאת דוקרת ועוקצת בעיקוץ חד את הגרים אשר שמעי' ואבטליון רבו את ריבם, כי לשטה זו ההכרח להניח שמי שאין לו קרקע פטור מפסח כדברינו למעלה, ונמצא שהגרים אינם בכלל עושי הפסח. בשגם אם נאמר ששמעי' ואבטליון בעצמם היו גרים תגדל עוד יותר התמי', מדוע רואים שאין מביאים חגיגה בשבת ומחשים, הלא ע"י מניעת הבאת חגיגה בשבת יתבלט שהמה בעצמם אינם בכלל עושי הפסח, ומהראוי הי' להם איפוא למחות כנגד זה ולבטל השטה הזאת, והענין יקר:
יג) ועפ"י הדברים האלה הי' מקום לומר עוד ענין נכבד בביאור דברי הגמ' פסחים (ו' ע"א), דס"ל לת"ק ששואלין ודורשין קודם הפסח שלשים יום, ורשב"ג פליג וס"ל שתי שבתות, ואיתא בגמרא שם מ"ט דת"ק, שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על הפסח השני, ורשב"ג דס"ל שתי שבתות, דכתיב וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית בחדש הראשון, וכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, והיינו מדעמד בר"ח והזהיר על הפסח, ש"מ ששואלין ודורשין שתי שבתות, ומקשה בגמרא, ממאי דבריש ירחא קאי דילמא בארבעה בירחא או בחמשה בירחא קאי, ומשני אתיא מדבר ממדבר, כתיב הכא במדבר סיני, וכתיב התם וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחודש השני, מה להלן בר"ח אף כאן בר"ח, ומקשה הגמרא, וניכתוב ברישא בחודש ראשון והדר ניכתוב בחדש שני, ומשני זאת אומרת אין מוקדם ומאוחר בחורה, עכ"ל הגמרא. ויש לדקדק טובא, איזהו שייכות וסמיכות יש להקושיא, מדוע קדמה בתורה פרשת פקודים לפרשת פסח, אף שפרשת פסח נאמרה מתחלה ואח"כ פרשת פקודים, להא דס"ל לרשב"ג ששואלין ודורשין קודם הפסח שתי שבתות, הלא הקושיא הזאת היא ענין בפני עצמו שמהראוי לעמוד עליו. אמאי לא דקדקה התורה על הסדר הזמני והקדימה את המאוחר בזמן ואחרה את המוקדם, ומדוע נטר הגמרא להקשות הקושיא הזאת עד שנתחזקה מתחלה שטתו של רשב"ג ששואלין ודורשין קודם הפסח שתי שבתות, ואז הקשה הגמרא הקושיא על שינוי הסדר. ועיין בפירש"י שכתב:
לא אשמעתין פריך אלא אסדר פרשיות קפריך, מכדי פרשת פסח נאמרה תחלה שהרי בחדש הראשון נאמר, כדכתיב בחדש הראשון לאמר, ופרשת פקודים נאמרה. באייר, ומאי טעמא אקדמה להאי בראש הספר ופרשה זו בפרשת בהעלותך, הנה גם רש"י כפי הנראה הרגיש בזה, מה ענין לקושיא זו כאן, וכתב דבאמת אין לה שום שייכות עם מה שנאמר כאן בגמרא, וקשה אם אין לה שום שייכות וקישור עם הנאמר בגמרא פה, מדוע באמת נשנה קושיא זו כאן:
יד) ונראה דבאמת קושיא זו מקושרת עם הנאמר בגמרא כאן, כי כשהיא לעצמה אין לה מקום, ורק אחרי שהקדימו בגמרא לחזק שטת רשב"ג ששואלין ודורשין שתי שבתות קודם הפסח מכח הגז"ש ומדבר מדבר, אז נתעוררה הקושיא הזאת, וההכרח הי' לתרץ שאין מוקדם ומאוחר בתורה:
הנה לכאורה יש לתמוה בהא דס"ל לרשב"ג ששואלין ודורשין שתי שבתות קודם הפסח, ומדייק כן מדמשה עמד בר"ח והזהיר על פסח, לפי מה שהבאנו למעלה בשם ברייתא דעשר עטרות שפסח מדבר חל בשבת, ובר"ה (כ' ע"א) איתא דע"כ ל"א שאין מעברין החדש לצורך, רק שאין מקדשין החדש לצורך, והיינו שאין מקדימין לקדשו קודם שנראה, ואם לא נראה עד יום ל"א אין מקדימין לקדשו לצורך ביום ל', אבל לעברו לצורך מעברין, והיינו אם נראה ביום ל' ויש צורך לעברו מעברין, דעושין מהחסר מלא לצורך, וכי הא דא"ר יהושע בן לוי, מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו לעברו. ואין מאיימין על העדים על החדש שלא נראה בזמנו לקדשו, ומה"ט אמרו שם דמעברין את החדש משום ירקיא או משום מתיא ועיי"ש בגמרא הא בניסן ותשרי הא בשאר ירחי, ופירש"י דבניסן ותשרי. מקדשין גם לצורך, אבל בשאר ירחי מעברין רק לצורך אבל אין מקדשין לצורך, והתוס' בד"ה הא הביאו לפרש להיפוך, דרק בניסן ותשרי אין מקדשין לצורך ואך מעברין לצורך, משא"כ בשאר ירחי אפי' מקדשין לצורך. ועכ"פ לשני הפירושים לצורך גם בניסן ותשרי מעברין א"כ מה ראי' מזה שצוה משה בר"ח על הפסח ששואלין ודורשין שתי שבתות קודם הפסח, דילמא שם ה"ט כיון שראו שאם יקדשו חדש בניסן בזמנו, היינו ביום הראשון לשבוע כמו שנראה אז הלבנה, יחול ע"פ בשבת ולא יוכלו לעשות הפסח, דהם לא ידעו עוד שפסח דוחה שבת, לכן רצו לעברו ולעשות אדר מלא ולקדש ניסן מחר ביום ל"א, כיון שגם בניסן ותשרי מעברין לצורך, ואין לך לצורך גדול מזה שלא ידחו מעשיית הפסח, דהשתא משום ירקא מעברין משום פסח לא כש"כ, ואמר להם משה רבינו שאין מהצורך לעבר, רק יקדשו החודש בזמנו, והודיע להם אז בר"ח דיני הפסח שדוחה שבת, שזה נאמר בר"ח, כמו דדרשינן, ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו במועדו ואפי' בשבת, ומה ראי' איפוא מזה ששואלין ודורשין שתי שבתות קודם הפסח, שאני התם שהשעה היתה צריכה לכך, מש"כ כשאין השעה צריכה, אין שואלין שתי שבתות קודם הפסח, וזה קושיא נפלאה:
טו) אמנם אם נאמר דבמדבר לא היו מחויבים כלל בפסח, כיון שלא הי' להם קרקע ומי שאין לו קרקע פטור מפסח, וכל עשיית הפסח היתה רק הוראת שעה עפ"י הדיבור, ל"ק קושיתנו. דל"ש לומר שה"ט שאמר להם משה בר"ח דיני הפסח, כיון שרצו לעבר החדש שלא יתבטלו מעשיית הפסח מפאת שע"פ תל בשבת, ונאלץ משה להודיע להם דיני הפסח, דהרי לא היו מחויבים כלל בפסח במדבר, ומשה הודיע להם כל עיקר הדבר שיעשו פסח במדבר, וא"כ כל עוד שלא הודיע להם לא ידעו כלל מזה שחייבים בפסח, ואי אפשר לומר איפוא שרצו לעבר החודש בשביל הפסח, ושפיר יש לדייק מדהודיע להם משה בר"ח דיני הפסח, ש"מ ששואלין ודורשין שחי שבתות קודם הפסח, ונמצא לפ"ז דמזה עצמו דס"ל לרשב"ג ששואלין ודורשין שתי שבתות קודם הפסח, ומדייק כן מדמשה הודיע בר"ח דיני הפסח, יש הוכחה וראי' אלימתא שבמדבר לא היו מחויבים כלל בפסח ונעשה רק עפ"י הדיבור, דלולא זאת נסתר כל הדיוק של רשב"ג, די"ל דמה שהודיע משה בר"ח דיני הפסח משום שהשעה היתה צריכה לכך, כיון שרצו לעבר החודש, אבל לולא זאת אה"נ דלא הי' מודיע בר"ח דיני הפסח וכמו שכתבנו:
טז) והנה בהא דמקשה הגמרא, כיון דפרשת פסח נאמרה תחלה, כי הפרשה הזאת נאמרה בניסן. ופרשת פקודים נאמרה אח"כ, דהפרשה הזאת נאמרה בחדש השני היינו בחדש אייר, מדוע הקדימה התורה פרשת פקודים קודם פרשת הפסח, יש להעיר לפמ"ש בפירש"י בפרשת בהעלותך, דמה"ט לא פתח הכתוב בפרשת הפסח רק פתת בפרשה מאוחרת שלא נאמרה עד אייר, מפני שהוא גנותן של ישראל שכל ארבעים שנה שהיו במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד עיי"ש, א"כ קושית הגמרא ל"ק, די"ל דלכן לא פתחה התורה בפרשת הפסח מפני שלא רצתה לספר בגנותן של ישראל, כי גנאי הוא לישראל שלא עשו במדבר רק פסח זה לבד, אכן זה דוקא אם נאמר דבמדבר היו מחויבים בפסח ולא עשו, הוה זאת להם לגנאי, אבל אם נאמר דבמדבר לא היו מחויבים כלל בפסח כיון שלא הי' להם קרקע, וגם פסח זה לא היו צריכים לעשות ורק שנעשה עפ"י הדיבור, איזהו גנאי היא זאת לישראל שלא עשו הפסח במדבר, הרי לא היו מחויבים כלל בפסח במדבר, וכיון שכן הנה קשה קושית הגמרא, מכדי פרשת פקודים נאמרה ברישא ואח"כ פרשת הפסח, מדוע הקדימה התורה פרשת פקודים קודם פרשת הפסח, וצ"ל כמו שמתרץ הגמרא דאין מוקדם ומאוחר בתורה:
ז) ומעתה מה מדוקדקים דברי הגמרא, דסתמא לא הי' יכול המקשה להקשות האי קושיא, מכדי פרשת פסח נאמר ברישא והדר פרשת פקודים, מ"ט הקדימה התורה פרשת פקודים ברישא קודם פרשת הפסח, די"ל דה"ט משום שלא רצתה לפתוח בגנותן של ישראל, כי גנאי היא לישראל שלא עשו במדבר אלא פסח זה בלבד, וע"כ פתח הכתוב בפרשת פקודים אף שפרשה זו מאוחרת, אבל אחרי שהביאו בגמרא שטת רשב"ג ששואלין ודורשין שתי שבתות קודם הפסח, ויליף לה מגז"ש דמדבר מדבר, שפרשת הפסח נאמרה בר"ח, וכיון שנאמרה בר"ח ש"מ מזה ששואלין ודורשין שתי שבתות קודם הפסח, וקשיא מה ראי' משם, דילמא שאני התם שהשעה היתה צריכה לכך, כי רצו לעבר החדש כדי שלא ידחו מפסח שחל מועד עשייתו בשבת, והוצרך משה להודיע להם דיני הפסח שפסח דוחה שבת, ועכצ"ל שבמדבר לא היו מחויבים כלל בפסח, כיון שלא הי' להם קרקע ומי שאין לו קרקע פטור מפסח, ול"ל שרצו לעבר החדש, ומה"ט הודיע להם משה בר"ח דיני הפסח, וע"כ מדייק מזה ששואלין ודורשין שתי שבתות קודם הפסח, וכיון ששמע המקשה זאת, הנה הקשה קושיותו, מדוע הקדימה התורה פרשת פקודים המאוחרת קודם פרשת הפסח דקדים, דאם קיימינן בסברא דבמדבר לא היו מחויבים בפסח, א"כ פרשת הפסח ל"ה כלל גנאי לישראל, דלא עשו רק פסח זה במדבר, כיון שלא היו מחויבים כלל בפסח במדבר, וגם הפסח הזה ל"ה רק הוראת שעה ונעשה עפ"י הדיבור, א"כ מדוע הקדימה התורה את הפרשה המאוחרת ואחרה המוקדמת, ומשני דאין מוקדם ומאוחר בתורה, והדברים משמחים לב:
יח) ובדברינו אלה הי' מקום לצדד דת"ק ורשב"ג שנחלקו אי שואלין ודורשין קודם הפסח שלשים יום או שתי שבתות, נחלקו בזה אי מי שאין לו קרקע פטור מפסח או חייב דרשב"ג ס"ל דמי שאין לו קרקע פטור מפסח, ולכן שפיר יליף ש ב ששואלין ודורשין קודם הפסח שתי שבתות, מדעמד משה בר"ח והזהיר על הפסח דליכא למימר ששם השעה היתה צריכה לכך, כיון שרצו לעבר החדש מפאת הפסח שלא ידחה שבת, דהוא ס"ל שבמדבר לא היו מחויבים בפסח כל עיקר, וכל עשייתו לא היתה רק הוראת שעה, וא"כ ל"ל שרצו לעבר החדש מחמת עשיית הפסח שיצטרך לדחות השבת וכמו שכתבנו למעלה, אמנם ת"ק ס"ל דמי שאין לו קרקע חייב בפסח, וא"כ היו מחויבים בפסח במדבר, ואין לפ"ז להוכיח ששואלין ודורשין שתי שבתות קודם הפסח מדהודיע משה בר"ח דיני הפסח, די"ל ששאני התם שהשעה היתה צריכה לכך, כדי שלא לעבר החדש, וע"כ יליף מדהודיע משה בפסח דיני פסח שני, ש"מ ששואלין ודורשין שלשים יום קודם הפסח, דאם יש לנו הוכחה על חיוב הדרישה בזמן יותר מוגבל יש לתפוס הזמן המוגבל, ורק אם ההוכחה על הזמן המוגבל אינה מתקיימת תפסינן הזמן היותר רחב, ולכן רשב"ג שהי' לו הוכחה על חיוב הדרישה שתי שבתות קודם הפסח ממה שעמד משה בר"ח והזהיר על הפסח, תפס הזמן הזה המוגבל, והניח הזמן היותר רחב שהוכיח הת"ק ממה שהזהיר בפסח ראשון על פסח שני, אבל הת"ק אשר לדידי' נסתרה ההוכחה על הזמן המוגבל של שתי שבתות, כי לדידי' ממה שהזהיר משה בר"ח על הפסח אין ראי', כיון דהוא ס"ל דבמדבר לא היו מחויבים בפסח, וכמו שכתבנו למעלה, לכן תפס הזמן היותר רחב, שמוכח ממה שהזהיר משה בפסח ראשון על פסח שני שהוא שלשים יום והבן:
יט) ובזה יעלה בידינו פרפרת נאה בדברי הגמרא בפסחים (ס"ו ע"א) הלכה זו (אם פסח דוחה שבת) נתעלמה מבני בתירה, פעם אחת חל י"ד להיות בשבת ושכחו ולא ידעו אם פסח דוחה שבת אם לאו, אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו, אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעי' ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת וכו', ויש לדקדק על הלשון שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה שבת שהוא לשון כפול, אם שכחו ממילא מובן שלא ידעו, והו"ל למימר ושכחו אם פסח דוחה שבת, ומה זה דקאמר ששכחו ולא ידעו אם פסח דוחה שבת, וגם מדוע אך הלל שש ששמש שמעי' ואבטליון ידע אם פסח דוחה שבת, מה ענין של הלכה זאת שפסח דוחה שבת עם שמעי' ואבטליון דוקא
ונראה בהבנת דברי הגמרא והסגנון יהי' כך, דבני בתירה לא ידעו עוד הגז"ש דמועדו שמורה דפסח דוחה שבת, ורק ממקום אחר רצו להוכיח שפסח דוחה שבת, אמנם נולד להם ספק בהוכחה הזאת, ומפאת הספק הזה נעלמה מהם ההלכה הזאת אם פסח דוחה שבת, אבל לפי מה שס"ל לבני בתירא עצמם במק"א ליתא לספק הזה כלל, והי' להם איפוא לדעת שפסח דותה שבת, אמנם המה שכחו דברי עצמם שאמרו במק"א וע"כ לא ידעו אם פסח דוחה שבת:
דהנה כבר כתבנו למעלה, דלכאורה יש להוכיח שפסח דוחה שבת מפסח מדבר שהי' בשבת אכן דאינו זאת דמפסח מדבר חין ראי' כיון שהי' עפ"י הדיבור ואך הוראת שעה, דבאמת היו פטורין מפסח, יען לא הי' להם קרקע, ומי שאין לו קרקע פטור מפסח, וי"ל דזאת היתה ג"כ הוראת שעה שידחה אז פסח שבת, אבל לדורות אה"נ דפסח אינו דוחה שבת, ויש לשער דבני בתירה שלא ידעו עוד מגז"ש דמועדו, רצו ג"כ להוכיח דפסח דוחה שבת מפסח מדבר, אבל נולד להם הספק הזה דילמא מפסח מדבר אין להוכיח, כיון שהי' עפ"י הדיבור והוראת שעה דמי שאין לו קרקע פטור מפסח, וא"כ במדבר לא היו כלל מחויבים בפסח ואין ראי' משם לשאר פסח, ולכן נתעלמה מהם הלכה זו אם פסח דוחה שבת:
כ) אמנם לפי מה דס"ל לבני בתירא בעצמם במקום אחר, הי' להם לדעת דפסח מדבר לא הי' הוראת שעה, ורק נעשה מצד הדין כי היו מחויבים בפסח, דגם מי שאין לו קרקע חייב בפסח, וממילא ההוכחה מפסח מדבר שפסח דוחה שבת היא בתוקפה. דמצאנו לר' יהודה בן בתירא (וסתם בני בתירא הוא ר' יהודה בן בתירא כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה ריש ברכות) דס"ל בפסחים (כ"א ע"ב) דכותח וכל מיני כותח אסור למכור שלשים יום קודם הפסח, וזה משום דס"ל דשואלין ודורשין ש שלשים יום קודם לפסח, וכמו שפירש"י שם, וקשה אמאי נייד מדברי רשב"ג דשואלין ודורשין קודם לפסח שתי שבתות, שכן מוכח ממה דקאי משה בר"ח ומזהיר על הפסח, וצ"ל דס"ל לר' יהודה בן בתירא דמזה אין ראי', כיון שי"ל שהשעה היתה דורשת זאת, יען רצו לעבר אדר, כדי שלא יחול ע"פ בשבת והוצרך משה להודיעם בר"ח דיני הפסח שפסח דוחה שבת, וממילא דס"ל לבני בתירא שפסח מדבר הי' מצד הדין ולא הוראת שעה, וכמו שביארנו למעלה, וא"כ לא הי' להם לספק כלל אי פסח דוחה שבת, כיון שלשטתם ההוכחה מפסח מדבר היא בתוקפה, אולם המה שכחו אז דברי עצמם דס"ל שואלין ודורשין קודם הפסח שלשים יום, ומפאת זה נתעלמה מהם ההלכה אי פסח דוחה שבת, וזה שמסופר לנו בגמרא שפעם אחת חל י"ד להיות בשבת ושכחו בני בתירה ולא ידעו אם פסח דוחה שבת, והיינו ששכחו שטתם במק"א, דס"ל שואלין ודורשין קודם הפסח שלשים יום, וזה גרם להם שלא ידעו אם פסח דוחה שבת, כי נולד ספק אצלם אם ההוכחה מפסח מדבר היא הוכחה אלימתא, והספק הזה לא הי' נולד להם, אלו הי' זוכרים דבריהם במק"א, אבל המה שכחו מה שנקטו במק"א וע"כ לא ידעו אם פסח דוחה שבת:
כא) ולפ"ז כל עיקר הספק של בני בתירא הי', אם יש לקיים ההוכחה מפסח מדבר שפסח דוחה שבת או אין לקיימה, כיון שמפסח מדבר אין ראי' דהי' עפ"י הדיבור והוראת שעה, יען לא הי' להם קרקע ומי שאין לו קרקע פטור מפסח, ע"ז אמרו להם שאדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעי' ואבטליון, והוא ידע אם פסח דוחה שבת, והדברים מתאימים עם מה שכתבנו למעלה דשמעי' ואבטליון ע"כ ס"ל דגם מי שאין לו קרקע חייב בפסח, דאם מי שאין לו קרקע פטור מפסח יהי' נמצא שהמה היו פטורים מפסח, כיון שהיו גרים וגר אין לו קרקע, ובודאי לא ירצו להוציא עצמם מכלל חיוב הפסח (ואפי' אם נאמר דבעצמם לא היו גרים רק היו מזרע גרים, הנה זה הי' דרכם לצדד בזכות הגרים ולהשוותם לישראל כיון שהיו מזרע גרים, ובודאי ינקטו דגם מי שאין לו קרקע חייב בפסח, כדי שלא יהי' גרעון להגרים בנוגע לחיוב הפסח וכמו שביארנו למעלה), ולכן כאשר היו בני בתירא מסופקים, אם פסח דוחה שבת, וזה משום שנעלם מהם, אם מי שאין לו קרקע חייב בפסח, שאז ההוכחה מפסח מדבר היא בתוקפה, או מי שאין לו קרקע פטור מפסח, ואין להוכיח מפסח מדבר, אמרו להם, כי הלל שהי' מתלמידי שמעי' ואבטליון יברר להם זאת, כי משמעי' ואבטליון בודאי שמע שגם מי שאין לו קרקע חייב בפסח, וממילא יתברר הספק שלהם וידעו שההוכחה מפסח מדבר היא טובה, אמנם הלל השיב שא"צ כלל להוכיח מפסח מדבר שפסח דוחה שבת כי יש לימוד אחר ע"ז, יותר מבורר שפסח דוחה שבת, דנאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד ודרשינן גז"ש כמו שתמיד דוחה שבת כן גם פסח דוחה שבת והענין נחמד:
כב) והנני להעיר עוד במה שכתבתי למעלה דמה שאמרו בגמרא שר' יהודה בן דורתאי פירש הוא ובנו והלך וישב לו בדרום, הוא סגנון מליצי והפירוש שתפס והלך בשטת חכמי דרום, דס"ל בחולין (קל"ב ע"ב) דכהן טבח שתים ושלש שבתות פטור מן המתנות, מכאן ואילך חייב במתנות, לכאורה יש לשדות נרגא בזה, דבחולין שם נאמר דכי אתא ר' אחא בר חנינא מדרומא, ומא, אמר ר' יהושע בן לוי וכל זקני דרום אמרו, כהן טבח וכו', ומשמע דזקני דרום המוזכרים בגמרא שם היו בזמן ר' יהושע בן לוי, ור' יהודה בן דורתאי קדם לי' טובא, כי לפי מה דמשמע מדברי הגמרא בפסחים שהבאנו הוא היה בימי שמעי' ואבטליון שקדמו הרבה לר' יהושע בן לוי, אכן אי משום הא לא אריא, די"ל דמה שנאמר בגמרא שר' יהושע בן לוי וכל זקני דרום אמרו, אין הכונה שר' יהושע בן לוי וכל זקני דרום שהיו בימיו אמרו כן, רק הכונה שר' יהושע בן לוי אמר כן וכל זקני דרום מאז מעולם קאי ג"כ בשטה זו, ועוד בזמן קדום לפני שמעי' ואבטליון היו חכמים גדולים בדרום, וכמו שמצאנו בתמיד (ל"א ע"ב), שאלכסנדר מוקדון התוכח עם זקני הנגב בעניני חכמה, עיי"ש עשרה דברים שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב, ואלכסנדר מוקדון הי' בימי שמעון הצדיק כדאיתא ביומא (ס"ט ע"א) שהי' קודם לשמעי' ואבטליון וכמבואר באבות פ"א, ויש אמנם מחוקרי דברי הימים שרוצים לומר שזקני הנגב שהתוכח עמם אלכסנדר מוקדון לא היו חכמי ישראל, רק היו חכמים מחכמי אומות העולם, אבל פשטות לשון הגמרא אינו מורה כן, וכן מסתבר דאלו הי' המו"מ הזה בין אלכסנדר וחכמי האומות, מדוע נשנה זאת בגמרא, וע"כ שהויכוח הי' בין אלכסנדר וחכמי ישראל:
כג) וראוי להזכיר שעוד במשך זמן רב היו חכמי דרום מצוינים ומופלגים בחכמה, עיין עירובין (נ"ג ע"ב) שאמרו על ר' אבהו, נתיעץ במכתיר והנגיב למפיבושת, ופירש"י נתיעץ במכתיר, שנטל רשות מנשיא להיות רבי, והנגיב, הלך לו לדרום למפיבושת, הן זקני דרום שהן חכמים מאד, כמו מפיבושת רבו של דוד, ועיין בראשית רבה פ' צ"ח חכלילי עינים מיין אלו בני דרום שעיניהם כחולות (כלומר מאירות ומזהירות כאלו היו מכוחלות בכחול, עיין בפירוש מתנות כהונה שם) וכחם יפה לתלמוד תורה, ועיין בערוך ערך דרום שכתב דמה שאמרו (ב"ב כ"ה) הרוצה שיחכים יד ידרים, הכונה שילך אצל חכמי דרום וילמוד מהם חכמה עיי"ש ואכ"מ להאריך בזה: