אור ברסלב

שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין

סימן ל

סימן כט

ב"ה רישא כ"ה סיון תרפ"ח. ע"ד השאלה בבתולה אחת שנלכדה ברשת הפושעים הידועים סוחרי נשים, ונשתדכה עם אחד מהם, וכבר הוגבל מועד הנשואין, אמנם מקודם לזה באו אל המו"צ לעשות הגעריכטליכע טרויאונג, היינו הנשואין עפ"י חקי המדינה, והנשואין היו בדרך זה, שקידש אותה בפני שני עדים לפני המו"צ, ואח"כ כשנודע מי הוא הבליעל הזה הובא במאסר והוכרח לגרשה כפי חקי המדינה, אמנם בג"פ בפני ב"ד אינו רוצה לגרשה בשום אופן, ותתעגן הבתולה הזאת כל ימי'. והנה נגבה עדות מהעדים שהיו בשעת הקידושין אצל המו"צ, והעיד אחד מהם שראה נתינת הטבעת, אבל לא שמע הדברים שדבר המקדש בשעת קידושין, רק שמע קול הברה [בל"א ווארטשען], גם אמר שחשב שכבר הי' הנשואין הדתיים, ועל שאלת הב"ד באיזהו יום הי' זאת השיב שאינו יודע. והעד השני העיד ג"כ בסגנון הזה שראה נתינת הטבעת, ושמע שהחתן אמר איזהו דברים, אבל מה אמר לא שמע. והמו"צ שסידר הקידושין כפי נימוסי המדינה העיד, ששמע שהמקדש אמר תיבות "הרי את", אבל יותר מזה, היינו משתי תיבות אלו, לא שמע ורק קול דברים שמע, אבל לא שמע מה אמר. והבתולה אומרת שלא אמר כלום בשעת נתינת הטבעת רק שחק, וכן העידו נשים שכן ספרה להן הבתולה הנ"ל בעת ששבה מהגעזצליכט טרויאונג, שבכל הזמן לא דבר החתן מאומה רק עמד ושחק. וכת"ה פתח בהתירא שאין בקידושין האלו ממש וכתב שכבר הסכימו אתו בזה גדולי הדור, ורוצה לשמוע גם חוו"ד:

א) הנה הגדת שני העדים שהעידו שראו נתינת הטבעת, אבל לא שמעו רק קול הברה בלי שום דיבורים, בודאי אין בה ממש, כיון שלא שמעו הקידושין כלל, ואף דמבואר בש"ע אה"ע סי' כ"ז סעיף א', דאם הי' מדבר עמה על עסקי קידושין אפי' אם נתן בשתיקה הוי קידושין, הנה כאן ששמעו שהי' מדבר בשעת מעשה, רק לא שמעו מה הי' מדבר גרע משתיקה, וכדוגמא שמצאנו בקידושין (ו' ע"א) מיוחדת לי מהו וכו', במאי עסקינן, אילימא בשאין מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושי', מנא ידעה מאי קאמר לה, ואלא במדבר עמה על עסקי גיטה וקידושי', אע"ג דלא אמר לה נמי וכו', לעולם במדבר עמה על עסקי גיטה וקידושי', ואי דיהיב לה ושתיק ה"נ, הב"ע דיהיב לה ואמר לה בהני לישנא, ואף דלענין הך מילתא דאיבעי' להו בגמרא שם נקטינן, דאם אמר לה באחת מהלשונות האלה הוה ספק קידושין, כדאיתא בש"ע אה"ע שם בסי' כ"ז סעיף ג', זה רק כששמעו העדים שאמר עכ"פ באחת מהלשונות האלה, אנו מסופקים שמא הלשונות האלה יש בהן ג"כ משמעות קידושין, וצריכה גט מספק, אבל כששמעו העדים רק קול דברים ולא שמעו כלל מה הי' מדבר, כדוגמת הענין שלפנינו, זה בודאי גרע משתיקה ואין שום סברא להצריכה גט, דמנ"ל שדבר כלל לשון של קידושין. דילמא דברים אחרים דבר שאינן כלל בגדר לשונות של קידושין, ואף לדעת המחמירים דגם בלא ראו העדים בנתינה חוששין לקידושין, כאשר הוא דעת המרדכי הובא בב"ש סי' מ"ב ס"ק י"ב, להיפוך מדעת הרשב"א דס"ל דבקידושין צריכין העדים לראות המעשה ממש, מ"מ בכה"ג שלא שמעו העדים האמירה י"ל דגם המרדכי יודה דל"ה קידושין, דטפי גרע חסרון שמיעת האמירה מחסרון ראית הנתינה, דבחסרון ראית הנתינה י"ל דאף שלא ראו העדים הנתינה ממש, כיון שעכ"פ ראו דבר המוכיח על הנתינה (דראית דבר המוכיח גם לדעת המרדכי בעינן כאשר הביא בב"ש שם), והוה זאת כאלו ראו הנתינה עצמה דידיעה ברורה הוה כראי', וכ"כ בתשו' שבסוף ספר נחלת יעקב להגאון מליסא סי' ג', דבלשון חכמים ידיעה ברורה נקראת בשם ראי' עיי"ש (ובמק"א הבאתי סמוכין לזה מדברי המורה להרמב"ם ח"א פרק מ"ז שכתב, דלשון ראי' יאמר לא לבד על ראי' חושית, כי אם גם על ראי' שכלית שהיא ענין השגת השכל, ועיין דומה לזה במהרש"א סוטה כ"ז בח"א שכתב דמה שאמרו דתנוק במעי אמו צופה מסוף העולם ועד סופו לאו ראי' ממש אלא ראי' שכלית), אמנם אם לא שמעו האמירה לא נחשב עדותם כלל, דמי יודע מה אמר המקדש בשעת הנתינה, דילמא לא אמר כלל דברים של קידושין ולכן אין בעדותם שום ממש:

ב) וגדולה מזו אנו מוצאים, דאפי' אם שמעו העדים שאמר הרי את מקודשת, אם לא אמר לי, אינה מקודשת, כדאיתא באהע"ז סי' כ"ז שם סעיף ד', ומכש"כ כשלא שמעו העדים שום דיבור מענין קידושין, בודאי אין שום ממש בעדותם, ובזה אפי' החולקים שם, שהוא הרשב"א וסייעתי' שמחמירים כשאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי, יודו דאינה מקודשת, דגם הם לא החמירו רק עכ"פ כשאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי, אבל אם אמר המקדש דברים והעדים לא שמעו כלל מה שאמר, גם המה יודו דל"ה קידושין כלל. ועיין בח"מ שם ס"ק ט' שתמה אמאי בשתיקה לגמרי מהני, ואם אמר הרי את מקודשת ולא אמר לי ל"מ, ולפמ"ש י"ל דאמנם כן ששתיקה עדיפא מאמירת הרי את מקודשת בלא תיבת לי וכמ"ש. ויש להביא קצת דוגמא לזה מדברי התוס' בקידושין (כ"ג ע"ב) ד"ה מהו, דהא דמבעי' לי' שם עבד מה שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו, האי בעי' הוא דאף שאם לא אמר לקבל גיטו ובא ומקבלו מהני, אם אמר לו לך וקבל גטי שמא מיגרע גרע עיי"ש. עוד יש להעיר מדברי התוס' במגילה (ט' ע"א) ד"ה בשלמא שכתבו בשם הקונטרס, דאף דס"ת שחסר בו פסוק אחד כשר, מ"מ אם נכתב תרגום פסול, דטפי גרע כשנכתב תרגום ממה שלא נכתב כלל עיי"ש. וה"נ טפי גרע אם אמר הרי את מקודשת ולא אמר לי, מאם שתק ולא אמר כלל. אמנם מדברי התוס' בסוטה (ל"ג ע"א) ד"ה ור' יהודה משמע להיפוך, עיי"ש שכתבו דזה סברא תמוה לומר שאם לא קראה היבמה כלל אינו מעכב, ואם קראה בלשון חול מעכב וה"נ קשה להניח שאם שתק ולא אמר כלום הוה קידושין, ואם אמר הרי את מקודשת ולא אמר לי ל"ה קידושין ויש להביא עוד דוגמא לזה מדברי התוס' בסוכה (ט' ע"ב) ד"ה הא, דלא מסתבר שתפסל הסוכה מחמת צירוף סכך פסול, כיון דכי שקלת לי' לפסול אכתי צלתה מרובה עיי"ש, וה"נ לא מסתבר שבשביל שאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי יופסלו הקידושין כיון דכי שקלת לכל האמירה אכתי הוה קידושין, דגם בשתיקה הוה קידושין, וכמובן יש לחלק בין הענינים ולא באתי רק להעיר. ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר פ"ח מה שכתבתי בפרט זה אם היכי שהעדר הדבר אינו מזיק, גם מציאותו שלא על צד הנאות אינו מזיק, והערתי בזה מאיזהו מקומן, ועיין זבחים (ג' ע"א) דמה"ט חטאת ששחטה לשם חולין כשרה וגט שנכתב שלא לשם אשה ואפי' לשם עכו"ם פסול, דשאני גט דל עבודת כוכבים מיני' הוה לי' סתמא וסתמא פסול, קדשים דל חולין מנייהו הו"ל סתמא וסתמא כשרים עיי"ש. וה"נ כיון דבשתק ולא אמר כלל הוה קידושין, הו"ל למימר דגם אם אמר הרי את מקודשת ולא אמר לי יהי' קידושין דכיון דבשתיקה הוה קידושין, דל מה שאמר הרי את מקודשת והוה שתיקה, ובשתיקה הוה ג"כ קידושי וי"ל:

ג) ואחרי אשר אין בהגדת שני העדים ממש לא נשאר רק עדותו של המסדר קידושין שהוא אמנם שמע מהבעל שאמר תיבות הרי את. והנה לפום ריהטא באנו בזה למחלוקת הפוסקים שהבאנו למעלה כשאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי שיש מחמירים וס"ל דיש לחוש לקידושין, אכן מלבד שדעת רוב הפוסקים, דכשלא אמר לי אין לחוש לקידושין, במקום עיגון בודאי אין להחמיר וכמ"ש בתשו' מהר"ם אלשקר סי' צ"ט, וכן פסק ג"כ בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"א סי' ס"א דבמקום עיגון אין להחמיר כשלא אמר לי, ואין לך מקום עיגון גדול מזה שנפלה הבתולה ברשת אלה הפושעים סוחרי נשים, בשגם בע"א בודאי אין להחמיר אם לא אמר לי, וכן מצאתי בתשו' מהרשד"ם אה"ע סי' י"א דאם לא אמר לי בודאי אין חוששין בע"א. בר מן דין נראה דאפי' המחמירים כשלא אמר לי, הנה זה דוקא כשאמר עכ"פ הרי את מקודשת, אבל אם לא שמע העד רק תיבות הרי את לבד, בודאי אין לחוש לקידושין, וכ"כ בתשו' זית רענן סי' ל"ד ועיי"ש שביאר הענין, דבשלמא כשאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי גמר עכ"פ כל היד והוה בכלל ידים מוכיחות, ויש לחוש לקידושין, אבל אם לא אמר רק הרי את והשמיט תיבת מקודשת, לא לבד שלא תפס את העיקר, רק גם את היד לא גמר וגם ממנה חסר ובכה"ג ל"ה כלל בגדר ידים. נוסף ע"ז אפי' אם הי' איזהו חשש בעדותו של מסדר הקידושין הנה ל"ה רק עד אחד, וכיון שהאשה מכחשת ואומרת שלא אמר כלום, והוה ע"א בהכחשה, וע"א בהכחשה של הבע"ד לא כלום. וכמו שהאריכו בזה גדולי האחרונים בשגם במקום עיגון כענין שלפנינו בודאי אין לחוש לעדותו של ע"א, וכ"כ בשו"ת דברי חיים אה"ע ח"ב סי' ס"ו וסי' ס"ט, ועיין בשו"ת בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חאה"ע ח"ר סי' ק"ב וק"ג שהאריך בפרט זה אי ע"א בקידושין מהני והרחיב הדיבור בפלפול נחמד עיי"ש:

ד) ויש להוסיף עוד, כיון שהכינו הנשואין כדת בחופה וקידושין ועכשיו נעשו רק הנשואין כפי נימוסי המדינה, אנן סהדי שלא כיונו לשם קידושין, ויש לדמות זאת למ"ש בח"מ סי' כ"ז ס"ק ח' לדחות דברי מהר"ם פדואה שהובא ברמ"א שם, דאם האשה מכחשת שקבלה הקידושין והעדים מעידים שקבלה שוב אינה נאמנת לומר לשחוק כונתי, ובח"מ חולק עליו ומסיק דאפי' הם מוכחשים מעדים, מ"מ כיון שלא ראו העדים ל"ה קידושין משום דאנן סהדי דלא קבלה לשם קידושין, ועיין בב"ש שם בשם מהרי"ט דאפי' היתה כונתם לשם קידושין ל"מ, וה"נ אנן סהדי שלא כונו לשם קידושין רק לצאת ידי חוק המדינה, כי הקידושין האמיתיים הי' צריכים להיות אח"כ בעת הנשואין שהכינו כפי הנהוג ול"ה קידושין כלל. ובזה הי' מקום לדון ג"כ במ"ש למעלה, דאף שאם הי' מדבר עמה על עסקי קידושין גם נתינה בשתיקה מהני, כאן שאמר דברים בשעת קידושין והעדים לא שמעו גרע משתיקה, דבנ"ד אפי' אם לא הי' אמר כלל רק נתן בשתיקה ג"כ לא הי' קידושין כלל, דעיקר הטעם דמהני נתינה בשתיקה בדיבר עמה על עסקי קידושין הוא, משום דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה, וכדוגמא שמצאנו בשבת (צ' סע"ב) דאם הצניע ושכח למה הצניעו וקא מפיק לי' סתמא אמרינן כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה, ודומה לזה מצאנו ג"כ בזבחים (ב' ע"ב) לשם פסח וסתמא כשר משום דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה. וה"נ כיון שדבר עם האשה על עסקי קידושין ואח"כ נתן לה בשתיקה מסתמא ע"ד ראשונה נתן שיהי' לקידושין, וא"כ בענין שלפנינו שהגבילו הנשואין והכינו הכל כדרך שעושין לנשואין דתיים, והלכו אל המו"צ שיעשה להם הנשואין כפי נימוסי המדינה, הסברא נותנת להיפוך, דבודאי עשה ע"ד ראשונה שהנשואין יהיו אח"כ, והקידושין שמקדש כעת לא יהיו רק לפנים לצאת ידי חובת נימוס המדינה. ויש לדמות זאת קצת להא דאיתא בב"מ (י' ע"ב) כיון דנפל גלי אדעתי' דבנפילה ניחא לי' דלקני' בארבע אמות לא ניחא לי' דליקני, וה"נ כיון שהכינו סעודת נשואין והכל הי' מוכן לחופה כדמו"י, גלי דעתי' דאך בקידושין גמורים תחת החופה ניחא לי' דלקני, ולא בקידושין האלה שנעשו אך לפנים כפי נימוסי המדינה וכמו שכתבתי. אמנם בזה יש לפקפק כי לפי המבואר בחו"מ סי' רס"ח ובב"י לא קיי"ל כההוא שינוייא בגמרא דב"מ שם דכיון דנפל גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דלקני בארבע אמות לא ניחא לי' דלקני, ועיין בשד"ח מערכת חמץ ומצה סי' ת' אות י"ג שהאריך בפרט זה והביא מגדולי האחרונים מ"ש בזה:

ויש להעיר עוד לעניננו מהא דאיתא באה"ע סי' מ"ה סעיף א' ברמ"א לענין סבלונות דבמקום שיש חשש איסור, כגון ששלח בשבת או שיש חרם בעיר שלא לקדש כי אם בעשרה, אין חוששין לסבלונות שמא הם קדושין, ועיין בפתחי תשובה שם שהביא בשם ספר קהלת יעקב, כיון שהמנהג שכותבים בהתנאים שהחתן ישא את הכלה בחופה וקידושין כדמו"י וקובעין זמן להחופה, ודאי אין לחוש שעשה מעשה לסתור עיי"ש, וה"נ כיון שהוקבע זמן החתונה ונעשו כל ההכנות לנשואין, ודאי אין לחוש שהקידושין עפ"י נימוסי המדינה יהי' בהם ממש, ומסתמא לא נעשו רק לפנים ולא לשם קידושין גמורים וכאמור. ועיין כתשו' מהר"ם לובלין סוס"י ס"ד שכתב, דמאחר שאין זה נהוג עתה במדינות הללו בזמננו לקדש שום אשה כי אם בעת כניסתה לחופה וכו', פשוט שאפי' אם הי' האמת כמו שהעיד העד, הי' הכל דרך שחוק ובדיחותא ולא הי' כאן שום כונת קידושין ואין כאן בית מיחוש של קידושין כלל עיי"ש, וזה מתאים ג"כ לעניננו:

ה) ויש להעיר עוד בענין שאלתנו כיון שהב"ד שאלו את אחד מהעדים שהיו בשעת הקידושין באיזהו יום הי' המעשה והשיב שאינו יודע, הוה אינו יודע בחקירות ועדותו בטילה, ואף שהרבה פוסקים ס"ל דבעדות קידושין ל"ב דו"ח, ועיין בנובי"ק אה"ע סי' ע"ב בסתירת ההיתר הראשון שהאריך בזה דבגיטי וקידושין אם אמרו העדים א"י בחקירות עדותן כשרה דא"צ עשאי"ל וכ"כ שם בסי' נ"ח, כבר כתב הב"ש בסי' מ"ב ס"ק י"ד דאם האשה מכחשת הוה כדין מרומה וצריך דו"ח, וכאן ג"כ האשה מכחשת שלא כונה לשם קידושין וצריך דו"ח, וממילא עדותו של העד שאמר א"י בחקירות בטילה, ועיין בריב"ש סי' רס"ז שכתב שבודאי אין לך דין מרומה יותר מזה שיקדש אשה וכו' שלא בפני קרובי' ובלא ברכת אירוסין ושלא בעשרה עיי"ש. ובנ"ד עדיף יותר שהכל הי' מוכן לסעודת נשואין והמאורשים הלכו רק לעשות נשואין כפי חקי המדינה, בודאי הוה דין מרומה שיקדש קידושין גמורים. נוסף ע"ז הרי גם בד"מ העלה הש"ך בחו"מ ס"ס ל"ג, דאף דל"ב דו"ח זה רק שאין הב"ד צריכין לחקור, אבל אם אירע שהב"ד חקרו את העדים ואמרו א"י בחקירות או בדרישות עדותן בטילה עיי"ש, וא"כ כאן שחקרו את העד ואמר א"י באיזהו יום עדותו בטילה. ויש לצדד קצת דגם סברת הש"ך שהבאתי, דאף במקום דל"ב דו"ח אם חקרו הב"ד את העדים ואמרו א"י בחקירות עדותן בטילה, תליא בחקירה שנגענו למעלה, אם במקום שהעדר הדבר אינו מזיק גם מציאותו שלא ע"צ הנאות אינו מזיק, או דילמא ההעדר אינו מזיק והמציאות שלא ע"צ הנאות מזיק, וה"ל העדר החקירות אינו מזיק ומציאות החקירות שלא ע"צ הנאות, כגון שאמרו העדים א"י, מזיק. והדוגמאות שהבאנו למעלה מדברי התוס' במגילה ובסוטה המה גם לזה כראי מוצק, ויש להרחיב הדיבור הזה ואכמ"ל:

ו) ובעיקר הדבר אם בעדי קידושין בעינן דו"ח שנחלקו בזה הפוסקים, הנה ענין הפלוגתא הוא אם עדי קידושין, כיון דאיכא כתובה למשקל, הוה כד"מ דל"ב בהו דו"ח, או דילמא כיון שהעדים באו לאוסרה לכל העולם הוה כדיני נפשות ובעינן דו"ח, ובאמת בעדי קידושין יש שני הצדדים האלה גם וחד:

יש צד הדומה לד"נ כיון שהעדים באו לאוסרה לכל העולם ומכח הצד הזה מהראוי לומר דבעינן דו"ח. ויש צד הדומה לד"מ כיון דאיכא כתובה למשקל. ומכח הצד הזה מהראוי לומר דל"ב דו"ח כמו בד"מ דל"ב דו"ח. ולדעתי קוטב ענין זה אם בעדי קידושין בעינן דו"ח יסוב על ציר החקירה, כיון שיש כאן שני צדדים המתנגדים בענין אחד, איזהו צד מכריע את הצד השני, אחרי שאי אפשר לחלוק הענין ולומר דלגבי ממון תועיל הגדת העדים ולאסרה לא תועיל הגדת העדים, א"כ מי מכריע את מי, מי נימא כיון דלגבי צד של ממון מועיל העדות, מועיל ג"כ לגבי צד האיסור שהוא כד"נ, או דילמא כיון דלגבי צד האיסור ל"מ הגדת דעדים ל"מ ג"כ לגבי צד ממון. וזה אמנם ענין רחב להשתרע בו. ומדי התבונני בזה עלה בלבי להביא דמיון לחקירה הזאת מדברי הגמרא בגיטין (ח' ע"ב) כל נכסי קנויין לך מהו, אמר אביי מתוך שקנה עצמו קנה נכסים וכו', הדר אמר אביי מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו, וה"נ ללישנא קמא י"ל מתוך שמהני הגדת העדים לגבי צד ממון מהני ג"כ לגבי צד האיסור, וללישנא בתרא י"ל להיפוך דמתוך שלא מהני הגדת העדים לגבי צד האיסור ל"מ ג"כ לגבי צד ממון. ועיין בגמרא שם דרבא ס"ל עצמו קנה נכסים לא קנה, וכן נקטינן להלכה ברמב"ם פ"ז מה' עבדים הל"ב ובש"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף נ"ו, ולשטתו י"ל דאין שום צד פועל על השני, וזה אי אפשר להניח בענין שלפנינו כיון שאי אפשר לומר דלגבי הא תועיל הגדת העדים ולגבי הא לא תועיל וכמ"ש. ועיין גיטין (מ"ח ע"ב) דס"ל לאביי דאף דבעל בנכסי אשתו צריך הרשאה, אם נחית אפירי א"צ הרשאה, דמיגו דמשתעי דינא אפירי משתעי ג"כ דינא אגופא, וה"נ י"ל דמיגו דמהני הגדת העדים לגבי צד של ממון מהני ג"כ לגבי צד של איסור שדומה לד"נ. ובמכתב אשר השבתי בימים אלו לכ"ק הגאון הצדיק מגור שליט"א (עיין לעיל סי' כ"א) שערתי, דאביי דס"ל הכי דאם נחית אפירי א"צ הרשאה דמיגו דמשתי דינא אפירי משתעי נמי אגופא, משום דקאי באמת בשטתי' בגיטין (ח') שם, דס"ל דמתוך שקנה עצמו קנה נכסים, ה"נ אמרינן מיגו דמשתעי דינא אפירי משתעי נמי דינא אגופא. ואף דבגמרא שם איתא דהדר בי' אביי, עיין תוס' שם דזה משום שיד בעל השטר על התחתונה, אבל מהסברא עצמה י"ל שלא חזר, וס"ל דמתוך דמהני לזה מהני ג"כ לזה ולכן ס"ל דמיגו דמשתעי דינא אפירי משתעי נמי דינא אגופא:

ז) ויש להביא עוד קצת דמיון לחקירה הנ"ל אם בהזדמן בדבר אחד שני צדדים המתנגדים, צד חיוב וצד שלילה, מי מכריע את מי, מהא דאיתא בביצה (ל"א ע"ב) אמר ר' חיננא בר שלמיא משמי' דרב ל"ש אלא בנקבות שלו אבל בזכרות שלו מותר, פשיטא בקופיץ תנן, מ"ד ה"מ קופיץ לחודי', אבל קרדום וקופיץ אימא מגו דהאי גיסא אסור האי גיסא נמי אסור קמ"ל, ואיכא דמתני לה אסיפא אלא בקופיץ וכו' ל"ש אלא בזכרות שלו אבל בנקבות שלו אסור, פשיטא אלא בקרדום תנן, מה דתימא ה"מ קרדום, אבל קופיץ וקרדום אימא מגו דהאי גיסא שרי האי גיסא נמי שרי קמ"ל. ונראה דשני הלשונות האלה פליגי בחקירה הנ"ל אם צד חיוב מכריע את צד השלילה או להיפוך צד השלילה מכריע את צד החיוב, דלישנא קמא ס"ל דצד השלילה מכריע את צד החיוב ולכן ס"ל דהו"א דמגו דהאי גיסא אסור האי גיסא נמי אסור וקמ"ל דאינו מכריע, אמנם לישנא בתרא ס"ל דצד החיוב מכריע את הצד של שלילה וע"כ ס"ל דאיצטריך לאשמעינן שלא נימא מיגו דהאי גיסא שרי האי גיסא נמי שרי. ועיין שביעית פ"ט מ"ה, הכובש שלשה כבשין בחבית אחת ר"א אומר אוכלין על הראשון, ר' יהושע אומר אף על האחרון, ונראה דמחלקותם היא ג"כ מעין החקירה הנ"ל, דר"א ס"ל דצד השלילה מכריע עד צד החיוב, ולכן ס"ל כיון דאך מין אחד מהנכבשים יחד כלה לחי' מן השדה, אף שהאחרים לא כלו, אסור לאכול גם אלה שלא כלה מינם לחי' מן השדה דצד השלילה מכריע, אבל ר"י ס"ל דצד החיוב מכריע על צד השלילה, ולכן ס"ל כיון שיש ביניהם אך מין אחד שלא כלה לחי' מן השדה, מותר לאכול גם מאלה שכבר כלה מינם לחי' מן השדה דצד החיוב מכריע. ועיי"ש במשנה דר"ג ס"ל דכל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית, וי"ל דה"ט משום דהוא יסבור דאין שום צד מכריע רק כל אחד ישאר כפי דרכו ולכן את שכלה מינו יבער ואת שלא כלה מינו לא יבער ועיין שבועות (י"ט ע"א) דבעי רבא העלם זה וזה בידו מהו, כלומר לר"א ור"א דפטרי על העלם מקדש, היאך הדין כשהי' העלם מקדש והעלם טומאה ביחד, א"ל הרי העלם טומאה בידו וחייב, אדרבה הרי העלם מקדש בידו ופטור, והיינו דמתחלה ה' סבר שנד החיוב מכריע את צד השלילה, ולכן אמר כיון שחייב על העלם טומאה, לא איכפת לן במה שהי' ג"כ העלם מקדש, ואח"כ אמר דאדרבה צד השלילה מכריע על צד החיוב ולכן כיון שפטור על, העלם מקדש פטור ג"כ על העלם טומאה. ובגמרא שם מסיק דפטור ומשמע דצד השלילה מכריע על צד החיוב. ועיין סוכה (ז' ע"א) דס"ל לרבא מגו דהוה דופן לסוכה הוה דופן לשבת, ותמה בר"ן אמאי ל"א להיפוך דמיגו דל"ה דופן לשבת ל"ה דופן לסוכה, וי"ל דהענין היא ג"כ משום דצד החיוב מכריע את צד השלילה ולא להיפוך, ולכן אמרינן כיון דלסוכה הוה דופן הוה ג"כ דופן לשבת, ולא להיפוך כיון דל"ה דופן לשבת ל"ה ג"כ דופן לסוכה ובמקום אחר דנתי לענין הספק שנסתפק הגאון רעק"א באחת מתשובותיו בהא דנקטינן דאשלד"ע היאך הדין אם עשאו שליח לדבר עבירה ושלא לדבר עבירה, מי אמרינן כיון דהוה שליח לדבר שאין בו עבירה הוה ג"כ שליח לד"ע, או דילמא כיון דל"ה שליח לד"ע ל"ה ג"כ שליח לדבר שאין בו עבירה, וכתבתי שהספק הזה יתהפך ג"כ על קוטב החקירה הנ"ל בהזדמן יחד צד חיוב וצד שלילה מי מכריע את מי, והערתי עוד מאיזהו מקומן בזה ואכמ"ל:

ח) ויש לצרף קצת לסניף לענין שאלתנו, כיון שאח"כ נתברר שהאיש המקדש הוא מאלה הנוכלים והפושעים הסוחרים בנפש אדם, י"ל אף אם הי' קידושין גמורים אין בהם ממש, דאין לך אומדנא גדולה מזו, דאדעתא דהכי לא קדשה האשה עצמה, וכדאיתא בב"ק (ק"ו ע"ב) ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין דהו"ל למימר דתיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה, ורק דאנן סהדי דמינח נייח לה בכל דהו, כדאמר ר"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלתא, והטעם הזה ל"ש בנידון שלפנינו, כיון שהמקדש הוא מאלה הפושעים אשר חייהם תלויים להם מנגד ובמורד ישבו ובלא"ה א"א למיתדר עמו וגם איזהו אשה תתרצה לדור עם נוכל ובליעל כזה, בודאי אדעתא דהכי לא נתקדשה, ואין לך אומדן דעת גדול מזה שאילו היתה יודעת מזה לא היתה מתקדשת, ואף דבתשו' ח"ס אה"ע סי' פ"ב דחה דברי השואל שרצה לבטל קידושין מטעם אומדנא, זה רק באומדנא קטנה, כדוגמא שהי' שם שאמר המקדש שהוא עשיר ונמצא שאינו עשיר, אמר שהוא למדן ואינו למדן, דבזה אמנם אין מקום לבטל הקידושין דגם האומדנא ל"ה אלימתא, דמי יודע אם באמת אינו עשיר דיש מתרושש והון רב וכן לענין למדנותו, ולכן עכ"פ הוה קידושי ספק, משא"כ בענין שלפנינו שיש אומדנא גדולה וחזקה נעלה מכל ספק שבודאי לא היתה מתקדשת אלו היתה יודעת זאת, י"ל דאדעתא דהכי לא נתקדשה. ויש לדמות זאת קצת למ"ש התוס' ביבמות (מ"ה ע"ב) ד"ה מי, דדבר הגלוי וידוע לכל חשוב כאלו עמדו שם עיי"ש, וה"נ ידוע לכל שלאיש כזה לא היתה האשה מתקדשת וחשוב כאלו עמדנו שם ושמענו מפיה שאדעתא דהכי אינה מתקדשת, ואף שכתבו התוס' בכתובות (מ"ז ע"ב) ד"ה שלא, דבדבר התלוי בדעת שני אנשים, קונה ומוכר, ל"א אדעתא דהכי לא קנה, ומה שאמרו בגמרא דב"ק שהאשה תוכל לומר אדעתא דהכי לא קדשה עצמה כשנפלה לפני יבם מוכה שחין אף דהקידושין תלויים ג"כ בדעת הבעל, דשאני יבמה דרק בדידה תלויין הקידושין, כיון דברור לנו שהבעל לא יעכב הקידושין בשביל דבר שיארע אחר מיתתו כי אינו חושש במה שיארע אחריו, משא"כ באשה שנעשה בעלה בעל מום ל"ש לומר דתיפוק בלא גט, דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה כיון שתלוי ג"כ בדעת המקדש עיי"ש. ולפ"ז גם בנידון שלפנינו ל"ש לומר אדעתא דהכי לא קדשה עצמה. אכן כבר כתבו גדולי המורים דרק באומדנא קטנה אמרינן דבדבר התלוי בדעת שנים לא אזלינן בתרה, אבל באומדנא גדולה גם בדבר התלוי בדעת שנים אזלינן בתרה, עיין בתשו' ח"ץ סי' מ' ובנובי"ק חיו"ד סי' ס"ט והאריך בזה גם בתשו' דמ"ץ חא"ח סי' י"ד, ואין לך אומדנא גדולה מאומדנא שלפנינו. בר מן דין י"ל דהתוס' לא כתבו דבדבר התלוי בדעת שנים לא אזלינן בתר אומדנא לבטל הענין, רק היכי שהדבר שאנו באים לבטל המעשה מחמתו נולד אח"כ ולא הי' בשעת המעשה, כדוגמא שתפסו התוס' דלא פריך מאשה שנעשה בעלה בע"מ, תיפוק בלא גט דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה, ומשמע שנעשה אח"כ בע"מ והמום נולד אח"כ ולא הי' בשעת הקידושין, וע"ז כתבו התוס' דבדבר התלוי בדעת שנים ל"א אדעתא דהכי לא עביד, אבל אם הי' הדבר הזה בשעת מעשה ואחד לא ידע, אולי גם בתלוי בדעת שניהם אמרינן בכה"ג אדעתא דהכי לא עביד. אולם בסברא זו יש לעיין עוד ואין הפנאי גורם להאריך בזה כעת:

ט) ומצאתי בשואל ומשיב מהדו"ג ח"א סי' ס"א שנשאל בענין כשאלתנו, שאחד ישב בבית הסוהר ואמר שקידש נערה אחת שבאה אליו שמה בפני עדים, וצדד ג"כ דאין בקידושין ממש, דכיון שנכתב למלכות י"ל דאדעתא דהכי לא נתקדשה, וטעמא דטב למיתב טן דו שאמרו בגמרא ל"ש הכי עיי"ש, ודברים הללו מתאימים לעניננו. ועיין בשו"ת מהר"י הכהן מהדו"ת אהע"ז סי' י"ג שהביא מעשה שדומה כמעט בכל פרטיו להענין שלפנינו, בנוכל אחד שנסע מעיר לעיר לרמות את הנשים ולקדשן, וקידש גם אשה אחת שנפלה ברשתו ולא רצה לגרשה בשום אופן, וצידד שם לבטל הקידושין מטעם הנ"ל דאדעתא דהכי לא נתקדשה, והאריך בזה בדברי טעם, וגם הביא דברי הב"ש בסי' כ"ח דבקידשה בגזל והיא לא ידעה יכולה לומר שאין רצונה ולא הי' בדעתה להתקדש בגזל, ועיי"ש שסיים שחובה עלינו לעשות כל הצטדקאות ולבקש היתרים מתחת מעבי האדמה וממעל לרקיע אשר יהי' להם יסוד ושורש בתורתנו הקדושה למען יקרא דרור להאשה האומללה וכו'. ובענין שלפנינו גם מבלעדי הטעם הזה דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה (אשר באמת אלו הי' אך הוא לבדו, קשה הי' לסמוך עליו, וכ"כ מו"ז מאוה"ג זצלה"ה בבית יצחק חאה"ע ח"ר סי' ק"ו, דבקידושין לא אזלינן בתר אומדנא וכמ"ש בתשו' גאוני בתראי סי' נ"ב בשם הסמ"ע דבגיטין לא אזלינן בתר אומדנא וה"ה בקידושין עיי"ש), יש טעמים אחרים שאין בקידושין הללו שום ממש, וכמו שביארתי למעלה, דהגדת שני העדים אינה מועלת כיון שלא שמעו כלום בשעת הנתינה, והגדת הדיין שסדר הקידושין עפ"י נימוסי המדינה ג"כ אינה מועלת, מלבד דל"ה רק ע"א בהכחשה, הנה לא שמע רק תיבות הרי את, ובע"א אם לא שמע תיבת לי בודאי אין לחוש לקידושין וכמ"ש למעלה בשם הרשד"ם בתשובה, ומכש"כ אם לא שמע ג"כ תיבת מקודשת, וכמו שהבאתי למעלה לכן אחרי שכתב מעכת"ה שכבר הסכימו רבנים מובהקים וגדולים להתיר בלא גט. גם אנכי דרינא בהדיהו ומטינא שיבא מכשורא, למען לא תהיינה בנות ישראל כהפקר בידי אלה הפושעים, אשר גיהנם כלה והם אינם כלים. וה' יבער הקוצים מקרב עמו ושלום על ישראל. מובן מעצמו כי הדברים האלה לא נאמרו רק לאחר שכבר נתבטלו הקידושין הנימוסים מצד הממשלה כמ"ש כת"ה, ואין חשש רק בנוגע לצד האיסור של הקידושין. כמו כן רק אם לאחר הנשואין הנימוסיים לא התנהגו כמנהג אישות, רק הכל הי' נעשה לפנים כלפי נימוסי המדינה וכאמור:

י) וראיתי לכת"ה בראשית דבריו שהעיר עוד בדבר מה שנגבה העדות מהעדים שלא בפני המקדש. ובזה יפה כתב דכיון דבדיעבד מהני קבלת עדות שלא בפני בע"ד, כדאיתא בחו"מ סי' כ"ח ברמ"א, שעת הדחק כדיעבד דמי. ועיין בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' ק"י שכתב דשעת הדחק עוד עדיף מדיעבד, ומ"ש הפוסקים. שעת הדחק כדיעבד דמי, לאו למימרא דהוה גרוע מדיעבד, כאשר כן מורה כ"ף ההשואה שאינה השואה גמורה [וכ"כ בתשו' ח"ץ סי' ע"ז דכ"ף הדמיון ל"ה השואה גמורה], אלא אדרבה שעת הדחק עדיף מדיעבד עיי"ש, בשגם שלענין עדות קידושין י"א דגם לכתחלה מקבלין שלא בפני בע"ד דכ"ע בעל דבר נינהו, ועיין בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קי"ח מ"ש בזה. ועיין בשו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קל"ה שהביא בשם שו"ת פני יצחק הספרדי שכתב בשם מהר"י באסן סי' ק"ב וכמה גדולים, דלבטל הקידושין מהני שלא בפני המקדש דדמי לפיטור דמקבלין שלא בפני בע"ד עיי"ש:

תוכן העניינים

שות אבני חפץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה