שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין
סימן כח
בדבר הד"ת השכיח בין השדכנים והסרסרים, שאחד התחיל לעסוק בשידוך או בסרסרות ולא גמר הענין ובא אחר וגמרו, אם מגזע גם לה להתמתחיל חלק בשכר הסירסרות והשדכנות כפי מנהג המדינה, או דילמא העיקר הוא הגומר, ואך לו לבדו מגיע השכר, אבל זה שהתחיל ולא גמר לאו כלום הוא דעביד, ואם נאמר שגם להמתחיל מגיע חלק בהשכר, איזהו חלק מגיע לו:
א) הנה כבר עמדתי על המחקר בזה בספרי ברכת אהרן מחמר ט"ז אות ב' והערתי מאיזהו מקומות, וכעת בבוא הענין הזה שנית לידי אמרתי להעיר עוד בזה מהא דאיתא בב"ב (נ"ג ע"ב), א"ר נחמן אמר רבה בר אבוה הבונה פלטרין גדולים בנכסי הגר ובא אחר והעמיד להן דלתות קנה, מאי טעמא, קמא לבני בעלמא הוא דאפיך, וביאר ברשב"ם שם דה"ט משום דהתחלת הבנין אינו עיקר אלא גמרו עיי"ש, ומשמע דהעיקר בכל מעשה הוא הגמר אבל ההתחלה חלה לא נחשבה כלום, וה"נ י"ל דהעיקר בפעולת הסרסרות והשדכנות הוא הגומר, אבל המתחיל לא עביד כלום, ולכן מגיע השכר רק להגמר ולא להמתחיל. אמנם יש להסתייע גם לאידך גיסא מהא דאיתא בשבת (קל"ג ע"ב) מהלקטין את המילה, ואם לא הילקט ענוש כרת, מני א"ר כהנא אומן. מתקיף לה ר"ה אומן לימא להו, אנא עבדי פלגי דמצוה אתון עבדיתו פלגא דמצוה, ועיין ברש"י שם שביאר דהואיל שהתחיל ברשות התחיל וכו' אמאי חייב, נימא להו, לשכו אתם וסיימו המלאכה עיי"ש, ואם נאמר דהתחלת המעשה לא נחשבה כלום, וכל הפעולה תתיחס אך להגומר, וכאשר מפאת זה אמרו דאין המצוה נקראת רק ע"ש מי שגומרה, כדאיתא בסוטה (י"ג ע"ב) וכמו שהבאתי בספרי שם, א"כ זה שהתחיל אך המצוה ולא גמרה לא עביד מצוה כלל ומדוע יפטר, וע"כ שגם להמתחיל יש חלק בעשיית הפעולה ולכן אפי' אם עביד רק פלגא דמצוה עביד ג"כ מצוה ומה"ט פטור, ולפ"ז י"ל דגם להמתחיל אף שלא גמר מגיע חלק בשכר הפעולה. ויש להביא עוד דמיון לזה מדברי הגמרא בגיטין (נ"ו ע"ב) דקאמר ריב"ז לאספסיינוס דאי לאו מלכא את לא מימסרא ירושלים בידך, והעירו בתוס' שם ד"ה אי, דהרי באמת לא נמסרה ירושלים ביד אספסיינוס רק ביד טיטוס, ותירצו דכיון שכבר צר אספסיינוס על ירושלים שלש שנים והוה כפנא, הוה כאלו כבר נמסרה עיי"ש, ומשמע ג"כ דהמעשה יתיחס להמתחיל, ולכן כיון שאספסיינוס הי' המתחיל בכבישת ירושלים. נחשב כאלו נמסרה ירושלים בידו:
ב) ויש להעיר עוד דד"ז אי להתחלת המעשה יש ג"כ ערך וחשיבות תליא בפלוגתא של ר"נ ור' ששת בשבת (צ"ד ע"ב), התולש סימני טומאה וכו' אחת משלש ר"נ אומר חייב ר' ששת אומר פטור, ר"נ אמר חייב אהני מעשיו דאי משתקלא חדא אחריתי אזלא לה טומאה, ר' ששת אמר פטור, השתא מיהת הא איתא לטומאה עיי"ש, וה"נ י"ל דלר"נ אהני פעולת המתחיל שאם יבא אח"כ מי שיהי' יגמור המעשה, וע"כ יש לו להמתחיל ג"כ זכות בעשיית המעשה, אמנם לר"ש י"ל דהשתא מיהת לא אהני המתחיל כלום כיון שלא גמר המעשה, וע"כ אין לו שום זכות בעשיית המעשה, ואנן נקטינן כר"ש כדאיתא ברמב"ם פי' מה' טומאת צרעת, וא"כ י"ל דאין להמתחיל שום זכות בעשיית המעשה, וא"כ אין מגיע לו ג"כ חלק בשכר המעשה (ועיין למעלה סי' כ"ו שכתבנו ג"כ ענין דומה לזה). ולפ"ז צ"ל ג"כ דמה שאמר ר"נ בגמרא דב"ב שהבאנו דהבונה פלטרין גדולים בנכסי הגר ובא אחר והעמיד להן דלתות קנה, וזה משום דההתחלה לאו כלום היא כדברי הרשב"ם שם, לא אמר כן רק משמי' דרבה בר אבוה, אבל ר"נ בעצמו לא ס"ל הכי, דהוא ס"ל דיש להתחלת המעשה ערך וחשיבות, כדמשמע מדברי הגמ' בשבת צ"ד וכמו שכתבתי:
ג) ועיין חגיגה (י"ב ע"א), כתנאי אור שברא הקב"ה ביום הראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, דברי ר' יעקב, וחכמים אומרים הן הן מאורות שנבראו ביום ראשון ולא נתלו עד יום רביעי, ופלוגתתם היא דר' יעקב ס"ל דהאור שנברא ביום ראשון אין זה המאורות שנתלו ביום הרביעי רק אור אחר שנגנז, וחכמים ס"ל דהאור שנברא ביום ראשון הוא הוא המאורות שנתלו ביום הרביעי. ונראה דמחלקותם תסוב על קוטב החקירה הנ"ל, אם הפעולה תתיחס ג"כ להמתחיל או רק להגומר לבדו ושם המתחיל לא יזכר עליה, והיינו דר' יעקב ס"ל דהפעולה תתיחס ג"כ ע"ש המתחיל, ולכן א"א לומר דהאור שנברא ביום הראשון הוא הוא המאורות שנתלו ביום הרביעי, דא"כ מדוע נתיחסה בריאת המאורות ליום הרביעי כהו שנאמר במקרא, שביום הרביעי אמר אלהים יהי מאורות ברקיע השמים, ומשמע שאז היתה בריאתם, הרי התחלת בריאת המאורות היתה עוד ביום הראשון, וע"כ ס"ל לר' יעקב דהמאורות נבראו ביום הרביעי והאור שנברא ביום הראשון הוא אור אחר שנגנז. אמנם חכמים ס"ל דלהתחלת המעשה אין שום ערך, והעיקר הוא רק הגמר, ולכן ס"ל דהאור שנברא ביום הראשון הוא הוא המאורות שנתלו ביום הרביעי, ומה שנתיחסה בריאת המאורות ליום הרביעי, אף שהתחלת הבריאה היתה ביום הראשון, משום שהעיקר בכל פעולה הוא הגמר, וההתחלה לאו כלום היא, ולכן כיון שגמר יצירת המאורות היתה ביום הרביעי נתיחסה היצירה ליום הרביעי, אף שההתחלה היתה ביום הראשון:
ד) ועיין פסחים (ק"ח ע"א) שנחלקו שני לשונות אליבא דר' נחמן, לחד לישנא ס"ל לר"נ דתרי כסי קמאי בעי הסיבה, דהשתא דקא מתחלא לה חירות, ולאידך לישנא ס"ל לר"נ דאדרבה תרי כסי בתראי בעי הסיבה ההיא שעתא דקא הויא חירות, תרי כסי קמאי לא בעי הסיבה דאכתי עבדים היינו קאמר. ונראה דשני הלשונות האלה נחלקו איך ס"ל לר"נ בנוגע למעלת ההתחלה של הפעולה וחשיבותה, דלישנא קמא הי' קאי בשטה דדעת ר"נ דגם להתחלת הפעולה יש ערך וחשיבות, ולכן תפס דר"ג קאמר דתרי כסי קמאי בעי הסיבה משום דאז אתחלא לה חירות, אמנם לישנא בתרא קאי בשיטה דר"נ ס"ל דלהתחלת הפעולה אין שום ערך וחשיבות והעיקר הוא אך גמר הפעולה, ולכן תפס דר"נ קאמר דתרי כסי בתראי בעי הסיבה משום שאז כבר נגמרה החירות, אבל תרי כסי קמאי שבהם היתה רק ה התחלת החירות א"צ הסיבה:
ה) ולדברינו למעלה הי' מקום לומר בזה השערה נכבדה, דה"ט שנחלקו שני לשונות בפרט זה אליבא דר"נ, כי לפי מה שהוכחנו למעלה מדברי הגמרא בשבת (צ"ד ע"ב) ס"ל לר"נ דגם להתחלה יש ערך וחשיבות, כמו דס"ל שם דתולש אחת משלש בסימני טומאה חייב, דאהני מעשיו דאי משתקלא חדא אחריתי אזלא לה טומאה, וה"נ מהני מעשה המתחיל שאם יבא מי שיהי' וירצה לגמור הפעולה יגמור אותה, אמנם מצאנו גם לר"נ שאמר משמי' דרבה בר אבוה בב"ב (נ"ג ע"ב) להיפוך, דלהתחלת המעשה אין שום ערך וחשיבות והעיקר הוא רק הגמר, ומה"ט ס"ל דהבונה פלטרין גדולים בנכסי הגר ובא אחר והעמיד להן דלתות קנה, משום שהתחלת הבנין אינו עיקר אלא הגמר. וכמו שכתבנו למעלה, ולא ידענו אי עמד ר"נ בדעתו, או אחרי שמעו דעת רבה בר אבוה דקאמר משמי', חזר משטחו דלהתחלת המעשה יש ג"כ ערך וחשיבות, ותפס כדעת רבה בר אבוה דהעיקר הוא הגמר ולא ההתחלה, ונחלקו אמנם בזה שני הלשונות, דלישנא קמא תפס דר"נ קאי בשטתי' דלהתחלת המעשה יש ג"כ ערך וחשיבות, ולכן נקיט דר"נ אמר דתרי כסי קמאי בעי הסיבה, משום דאז אתחלא לה חירות, אכן לישנא בתרא תפס דר"נ קבל אח"כ שטת רבה בר אבוה שאמר משמו דההתחלה לאו כלום היא, והעיקר הוא רק הגמר, ולכן נקיט דר"נ אמר דתרי כסי בתראי בעי הסיבה, שאז כבר נגמרה החירות, אבל תרי כסי קמאי שאז היתה רק התחלת החירות לא בעי הסיבה דהתחלה לאו כלום היא, וכמו שכתבתי והענין נכבד:
ו) ויש להביא עוד דמיון לחקירתנו מדברי הגמרא במגילה (י"ז ע"ב) דקאמר רבא, דה"ט שקבעו גאולה בשביעית, אף שהגאולה תהי' במוצאי שביעית, דבן דוד בא במוצאי שביעית, כיין דבשביעית תהיינה מלחמות, ומלחמות אתחלתא דגאולה היא עיי"ש, הרי שאף שגמר הגאולה לא תהי' בשביעית כיון שהתחלת הגאולה תהי' בשביעית, כבר נקראת השביעית זמן גאולה, ומשמע ג"כ דלהתחלת המעשה כבר יש ערך וחשיבות וכמו שכתבנו. ועיין יומא (כ"ב ע"א) סוף עבודה דיממא חשיבא, תחלת עבודה דיממא לא חשיבא, ומשמע קצת להיפוך, דלהגמר יש חשיבות אבל לההתחלה אין שום חשיבות וי"ל:
ז) ועיין בצל"ח פסחים (פ' ע"א) שהעיר בדבר חדש, דאף דהזאה אינה דוחה שבת משום מתקן, זה דוקא הזאת שביעי אבל הזאת שלישי דוחה שבת, דהזאת שלישי ל"ה מתקן, דבהזאת שלישי לא נטהר עוד הטמא מטומאתו, ואין שום תיקון במעשה ההזאה דגם אחר ההזאה טמא הוא, והרי הוא אחר ההזאה כמו קודם ההזאה עיי"ש. ונראה דד"ז ג"כ סובב והולך על קוטב החקירה שהבאנו, אם גם להתחלת המעשה יש ערך וחשיבות, או דילמא רק להגמר יש ערך וחשיבות אבל ההתחלה לאו כלום היא, דהזאת שלישי הוה הת התחלת הטהרה והזאת ש שביעי הוה הגמר, ואם נאמר דלהתחלת המעשה אין שום ערך וחשיבות, אז אמנם הזאת ש לי שלישי ל"ה בגדר מתקן, דע"י הזאה זאת נעשתה אך התחלת הטהרה והתחלה לאו כלום היא, אבל אם נאמר דגם להתחלת המעשה יש ערך וחשיבות, אז גם הזאת שלישי הוה כבר בגדר מתקן, כיון שאז היא התחלת הטהרה ותיקון הטמא, וגם לההתחלה יש ערך וחשיבות, ולכן גם היא נכנסת בגדר מתקן גברא וממילא אסורה בשבת:
ח) ובזה יעלה בידינו ענין נאות בדברי הגמרא בפסחים (מ"ט ע"א), והזאה מאי טעמא לא דחיא שבת וכו', אמר רבה גזירה שמא יטלנה ויעבירנה ד"א ברה"ר. ויש להבין הרי בהזאה בשבת יש ג"כ איסור משום מתקן גברא, ומדוע איפוא שביק רבה הטעם משום מתקן, ותפס הטעם משום שמא יעבירנה ד"א ברה"ר, הרי הטעם משום מתקן עדיף יותר, דמשום מתקן יש איסור בגוף מעשה ההזאה, משא"כ משום שמא יעבירנה ד"א ברה"ר, ליכא איסור במעשה הזאה עצמה, ורק מטעם גזירה אסורה, ועדיף יותר לומר שיש איסור במעשה ההזאה עצמה, מלומר שבמעשה ההזאה אין איסור, ורק משום גזירה שמא יעשה איסורא נאסרה ההזאה בשבת, ובשלמא בשופר ולולב ומגילה שפיר קאמר רבא דאין דוחין שבת משום שמא יעבירנו ד"א ברה"ר, כדאיתא בר"ה (כ"ט ע"ב) ובסוכה (י"ב ע"ב) ובמגילה (ד' ע"ב), דשם ל"ש הטעם משום מתקן, אבל בהזאה דשייך טעמא דמתקן, מדוע שביק רבה טעמא דמתקן, ותפס הטעם דשמא יעבירנו (ועיין ביצה (י"ז ע"ב) שמשמע דרבה בכלל לית לי' טעמא דמתקן. דקאמר דה"ט דאין טובלין כלי בשבת משום שמא יעבירנו ד"א ברה"ר, ולא ניחא לי' בטעמו של רבא שם משום שנראה כמתקן. אמנם עיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חא"ח סי' פ"ו אות י"ב, דגם רבה ס"ל טעם דמתקן, רק בטבילת כלים ל"ש בכל פעם הטעם משום מתקן, וע"כ בחר למימר הטעם דשמא יעבירנו ד"א ברה"ר ששייך בכל פעם אפי' במקום דליתא לטעמא דמתקן):
ונראה דה"ט שתפס רבה בהזאה בשבת הטעם, משום שמא יעבירנה ד"א ברה"ר, ולא תפס הטעם משום מתקן, דרבה ס"ל דהתחלת המעשה לא נחשבה כלום והעיקר הוא הגמר, וא"כ אלו הי' תופס הטעם של איסור הזאה בשבת משום מתקן, נמצא הי' דזה דוקא בהזאה שביעית דהוה מתקן אבל בהזאה שלישית דל"ה מתקן, דאז הוה רק התחלת הטהרה והתחלה לאו כלום היא, ליכא איסורא בשבת וכמו שכתבנו למעלה, וע"כ תפס הטעם דשמא יעבירנו ד"א ברה"ר, והטעם הזה שייך גם בהזאה שלישית,. וא"כ גם הזאה שלישית אסורה בשבת:
ט) ומה נכבדו הדברים האלה בישוב דברי רש"י בפסחים (מ"ה ע"ב) שכתב בד"ה הזאה דה"ט דהזאה לא דחיא שבת משום דמתחזי כמתקן גברא, וזה תמוה מאד דבגמרא להלן (בדף ס"ט ע"א) קאמר רבה דה"ט דהזאה לא דחיא שבת משום גזירה דשמא ימלנו ויעבירנו ד"א ברה"ר, ועיין באור חדש פסחים שם מ"ש בזה:
ולדברינו למעלה י"ל דרש"י תפס דרק רבה לשטתו דהתחלת המעשה לא נחשבה כלום ובעיקר הוא רק הגמר, לא רצה למימר דהטעם הוא משום מתקן, וזה כדי שלא יצמח מזה דרק הזאה שביעית אסורה בשבת משום שבה נגמרה הטהרה והוה מתקן, משא"כ בהזאה שלישית דהוה רק התחלת הטהרה ליכא איסורא, וע"כ אמר משום גזירה דשמא יעבירנה, אמנם לקושטא דמילתא דנקטינן וגם להתחלת המעשה יש ערך וחשיבות, אה"נ דאפי' ד ב אם נניח דהטעם הוא משום מתקן ג"כ הזאה שלישית אסורה בשבת, דגם בהזאה שלישית אף דל"ה רק התחלת הטהרה שייך הטעם הזה, וכיון שכן מוטב יותר לתפוס הטעם משום מתקן מלתפוס הטעם דשמא יעבירנו, דהטעם דמתקן עדיף משום שבזה יש איסור בגוף מעשה ההזאה. משא"כ בטעם דשמא יעבירנה ליכא איסורא בגוף ההזאה, וע"כ תפס רש"י הטעם משום מתקן ולא משום שמא יעבירנה, והענין נכבד:
י) ולדינא אם מגיע להמתחיל חלק השכר שדכנות או סרסרות, כבר כתבתי בספרי שם שהמנהג לחלק השכר לשלש חלקים, שליש למתחיל, שליש לאמצעי ושליש לגומר, אמנם נראה לצדד דע"כ אין מגיע לאמצעי שליש רק אם המתחיל לא הי' גם הגומר, אבל אם המתחיל הי' גם הגומר ורק שבאמצע התערב עוד אחד, בזה י"ל דאין מגיע לה להאמצעי אמצעי חלק שליש, דכיון שהמתחיל הי' גם הגומר, אף שנפסק באמצע המעשה י"ל דכשחזר וגמר נתעוררה ההתחלה ונתאחדה עם הגמר והר"ז כאלו עשה כל הפעולה בשלימות, וסמוכין לזה יש להביא מכל המקומית שהבאתי בסימן הקודם שמוכח מהם, דדבר שהי' ונפסק וחזר למקומו הראשון, אין זהו הוי' חדשה רק התעוררות המצב הראשון שנפסק, וה"נ י"ל כן דכיון שהתחיל וגמר אף שבאמצע הי' הפסק נחשב זאת כאלו עשה כל הפעולה בשלימות, ומגיע לו שכר כל הפעולה. אבל גם בזה נראה דאף שבכה"ג י"ל שאין מגיע להאמצעי שליש מ"מ שכר טירחא כפי שיווי פעולתו בודאי מגיע לו, דאף שאין לו טענה נגד הצדדים, מ"מ יש לו טענה נגד השדכן או הסרסור שהתחיל וגמר ורק הפסיק באמצע, דבזה שהתערב הוא באמצע, גרם טובה להשדכן או הסירסור, שלא נפסק הענין בנתים, והי' יכול אח"כ המתחיל לגמרו ומגיע לו ממנו שכרו, וכמו שמצאנו בחו"מ סי' רס"ד סעיף ד' ברמ"א, דכל אדם שעשה עם חבירו פעולה או טובה לא יוכל לומר לו בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו, ועיין בספרי שם שצדדתי ג"כ כעין זה: